בשם העוטף

לעוד תמלולי פודקאסטים בקרו ב podtext.co.il

בשמונה ביולי 1971 התרחשה בצה"ל תאונת מסוק איומה.

הימים היו ימי שלטון ישראלי בחצי האי סיני, ולוחמי צה"ל, שבעה חיילי היחידה ללוחמה אלקטרונית, היו בפעילות מבצעית באזור אל עריש. לאחר שהשלימו את המשימה אליה יצאו בפקודה, הם חברו על שלושת אנשי הצוות שחיכו להם במסוק יסעור שפינה אותם מהאזור. נתיב הטיסה שלהם עבר מעל הים שמצפון לסיני במטרה להגיע אל שטח ישראל, והם טסו בגובה נמוך כשצוות המסוק הבחין כי הם טסים בגובה נמוך מדי. תקלה טכנית. הטייסים החלו בנוהל חירום להגביה את המסוק, אבל זה היה מאוחר מדי. המסוק פגע במים, והתרסק אל תוך הים. כל עשרת החיילים נספו בתאונה. זו הייתה התרסקות היסעור הראשונה בתולדות חיל האוויר.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 73׳, הוקמה התנחלות חדשה בצפון סיני, בחבל ימית הישראלי. שלושים משפחות החקלאים הראשונות החליטו להנציח את החיילים שנפלו בתאונה, והמושב החדש נקרא נְתִיב הָעֲשָׂרָה.

היי, אני רן מנהר ואתם על ״עושים מינהר״.

מדי פרק אנחנו חוזרים אחורה לעבר אל מקרה שקרה ועשה היסטוריה. על האנשים המעורבים, על האנשים שלא מעורבים, על האירועים שהובילו לרגע המכריע, ועל כל מזווית שעוד לא הכרתם. הפעם, מלחמה.

מה שהחל כמתקפת פתע על יישובי הנגב המערבי הפך למלחמה, ובמרכזה, לפחות בשבועיים הראשונים שלה, עמדו יישובים רבים שכולנו התרגלנו במשך שנים לראות כהתראות בפינת המסך בטלוויזיה. מי אלה הישובים האלה? למה הם נקראים בשמות מוזרים כל כך? מה עומד מאחורי מה שהיה עוטף עזה, והפך לקו ההגנה הראשון של תושבי ישראל?

ב-4 באפריל 1982, התקיים בצפון סיני טקס.

בחבל ימית הישראלי, תחת שלטון ישראלי, התכנסו תושבי המושב הצעיר נתיב העשרה כ-200 אנשים, ונפרדו מהמקום. הסכם השלום עם מצרים, שנחתם ארבע שנים קודם לכן, הגדיר את פינויו של כל חצי האי סיני, ובכלל זה גם את חבל ימית והיישובים בו. תושבי נתיב העשרה, 70 משפחות, התפנו מהמקום, ועברו אל בתיהם החדשים שנבנו בין עזה וקיבוץ יד מרדכי.

בואו נחזור אחורה בזמן, ממש אחורה, לימי בית שני.

בשטח שהוא היום ישראל, שולט את האימפריה הרומית. משנת 117, שלט באימפריה הקיסר פובליוס איליוס טריינוס אדריאנוס. אתם מכירים אותו כאדריאנוס. אם אתם תוהים למה אתם מכירים את השם, תנו לי לעזור לכם - מרד בר כוכבא. אדריאנוס היה הקיסר הרומי שדיכא את המרד שהוביל למותם של מאות אלפי מורדים יהודים.

חוץ מזה, בעקבות המרד, אדריאנוס הורה על שורה של תקנות, גזרות השמד. אחת מהן הייתה איסור על ברית מילה. תושבי היהודים של הפרובינציה הרומית לא התכוונו להישמע להוראות, לפחות לא כולם. בצפון הנגב התקיים יישוב בו התושבים המשיכו לבצע את ברית המילה ושמו של הישוב הפך למפורסם. לא במיוחד בשל העובדה שהתושבים שלו המשיכו לשאת את נס המרד בין הרגליים, אלא בגלל שאחד המנהיגים הבולטים של האומה התגורר בו, רבן יוחנן בן זכאי. שם הישוב נשמר עד היום, בְּרוּר חַיִל. לא בְּרוֹר, בְּרוּר. בְּרוּר חיל.

ב-29 בנובמבר 1947, כ"ט בנובמבר, החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ. המנדט הבריטי בפלסטינה נגמר, והשטח בין הירדן והים התיכון אמור היה להפוך לשתי מדינות, עברית וערבית. את ההחלטה באום קיבלה נשיא העצרת אוסוולדו ארניה בדפיקות פטיש.

היישוב הישראלי ברור חיל הוקם ב-5 במאי 1948, והוא היישוב האחרון שהוקם בשטח הארץ לפני ההכרזה של עצמאות המדינה. הפטיש בו נעשה שימוש בדיון בעצרת האו"ם ניתן ונמצא בברור חיל עד היום.

השנה היא 1946. הדיונים, הדיבורים והמשא ומתן בנוגע לסיום המנדט הבריטי ועל חלוקת הארץ נכנסים להילוך גבוה. היישוב העברי והסוכנות היהודית בארץ ישראל הביטו במפות. על מנת לכלול כמה שיותר שטח במסגרת הגבולות העתידיים של המדינה העברית, אם וכאשר תחולק הארץ, יש ליישב את השטח וכמה שיותר מהר.

ביוזמת הסוכנות היהודית בלילה שבין חמישה ושישה באוקטובר יצא מבצע התיישבות הגדול ביותר עד אז, ו-11 יישובים חדשים הוקמו בנגב הצפוני - 11 הנקודות. אחד הישובים החדשים היה קיבוץ שנקרא על שמו של ברל כצנלסון שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן. כצנלסון היה אחד המנהיגים הבולטים והחשובים של תנועת העבודה בארץ ממקימי ההסתדרות. הוא היה עיתונאי, עורך העיתון ״דבר״, הוגה דעות ומי שחיבר את התפילה המפורסמת ״יזכור״.

כצנלסון לא היה אדם בריא. הוא סבל כל חייו מבעיות בריאותיות ובקיץ של שנת 44׳ הוא הלך לעולמו משטף דם מוחי. הוא היה בן 57 ומותו הותיר את היישוב העברי בהלם ובאבל. מסע הלוויתו היה אחד הגדולים שנראו בארץ בימים ההם עם עשרות אלפי אנשים שליוו אותו בדרכו האחרונה. מתל אביב אל קבוצת כנרת ליוותה אותו שיירת מכוניות באורך של שני קילומטרים, שבעת אלפים איש נכחו בטקס הקבורה.

שמו העברי של ברל כצנלסון הוא בארי. הקיבוץ הוקם על ידי בני קיבוץ בארות יצחק השכן, ולאחר קום המדינה הוא עבר דירה שלושה קילומטרים מזרחה. 

בשנת 1948 לחמו בקרבות מלחמת העצמאות חלוצים, עולים ומתיישבים רבים מכל רחבי העולם. בין השאר, הגיעו למלחמה גם צעירים מאורוגוואי ומארגנטינה, שלחמו במסגרת גרעין הגשמה והתיישבות של הנוער הציוני. אברהם גלר, דבורה אפשטיין ויעקב קרוך נפלו במהלך הקרבות על קיבוץ ניצנים. דבורה אפשטיין נפלה בשבי המצרי ומתה בבית החולים המצרי במג׳דל. גם אברהם גלר נפל בידי המצרים ונרצח ביחד עם ארבעה חברים. יעקב קרוך נפל בקרב עם המצרים שחדרו לקיבוץ. כאנדרטה וכהנצחה לשלושתם, בסוף שנת החמישים הגיעו חברי הגרעין שלהם ועלו על גבעה מול חאן יונס. הם הקימו התיישבות חדשה - קיבוץ עין השלושה.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החליטו כמה חלוצים לעלות לארץ להכשרה חקלאית של הקרקע. הם קראו לעצמם "מחר".

שנתיים לאחר מכן הגיעו לארץ 18 החלוצים והחלו בעבודת כפיים. הם עבדו בים המלח ובסדום, בפרדסים ובחקלאות, במשקים ובכל עבודה נדרשת. למרות זאת, לא היה להם קל, רובם היו דתיים, והם לא הצליחו למצוא אף קיבוץ או קבוצה שיקלטו אותם. אורח החיים בקיבוץ החילוני היה שונה ממה שהם הכירו, ואפילו הניסיון להקים קיבוץ משותף, חילוני-דתי, לא הצליח. בסופו של דבר הם מצאו מקום זמני להתיישב בו.

זה קרה רק בשנת 1942, והם כבשו את ״מחנה הכובש״ ליד כפר סבא. בשנת 1945 עבר הקיבוץ למקום חדש, המקום בו הוא שוכן עד היום. אבל איך יקראו למקום החדש? חלק מהחברים, הרוב, רצה שהקיבוץ יקרא "משואות". הקרן הקיימת הציע שהמקום דווקא יקרא "בית השקמה". בסוף הסכימו כולם על שם אחר, שם שהוא סמל לגבורה ולעמידה האיתנה של העם במלחמת העולם השנייה, "גבורת העם", קיבוץ גברעם.

במלחמת העצמאות התקיפו המצרים את יד מרדכי וכבשו את גברעם וניצנים. רוב הבתים בגברעם נהרסו, והחברים גרו במקלטים ובחפירות. הקיבוץ נותק ונותר מבודד עד לאחר המלחמה.

בשנת 1924 נולד ברומניה תינוק למשפחה של פליטים רוסיים מהפכת אוקטובר. הוא זכה לשם מישל גולדברג ובשנות ה-30 התכוונה המשפחה לעלות לארץ ישראל, אבל אז  פרצה מלחמת העולם השנייה, וכל משפחת גולדברג נרצחה בשואה. כולם חוץ ממישל. 

השלטונות ברומניה תפסו אותו ושלחו את הציוני הצעיר ל-20 שנות מאסר. בבית הסוהר הוא עבד בבית דפוס, שם הוא השלים את לימודיו והשכלתו. הוא קרא כמעט כל מה שהודפס, הוא למד עברית והיסטוריה, כך שאחרי ששוחרר, אחרי שנתיים, הוא הצליח להשלים את בחינות הבגרות בהצלחה.

בשנת 46׳ הוא אסף בני נוער במסגרת ״השומר הצעיר״ ועסק בארגון העלאה שלהם לארץ. גם הוא עצמו יצא לעלות לארץ ישראל, אך נעצר בדרך ונכלא יחד עם כל המעפילים במחנה המעצר הבריטי בקפריסין. ושם, בקפריסין  מישל גולדברג שינה את שמו, הוא הפך למיכאל הרסגור. לאחר קום המדינה ופתיחת מחנות המעצר בקפריסין, הוא עלה לארץ והפך בסופו של דבר לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. למה אנחנו מדברים עליו? כי פרופסור הרסגור היה חבר קיבוץ בדרום, והוא היה זה שנתן לקיבוץ את שמו - זיקים.