top of page

האם אנחנו חיים בהדמיה?

19.11.23

תמונת הפרק פודקאסט אבא של יונתן והבן שלו

האם כל מה שאנחנו חווים בימים אלו הוא לא יותר מאשליה - סימולציית מחשב מתוחכמת?

האם אנחנו חיים בהדמיה?
00:00 / 01:04
  • עקבו אחרינו בפייסבוק!
  • אפליקציית רשת עושים היסטוריה (למכשירי אנדרואיד)
  • להאזנה באייטונז (למכשירי אפל)
  • RSS

אולי זה לא באמת קורה?

האם כל מה שאנחנו חווים בימים אלו הוא לא יותר מאשליה - סימולציית מחשב מתוחכמת?

לפני 22 שנה, ב־2001, התרומם ניק בּוֹסטרוֹם משולחן העבודה שלו בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד.

הוא בדיוק סיים לכתוב מאמר - שהפך לאבן דרך בהיסטוריה של הפילוסופיה והתפרסם שנתיים לאחר מכן במגזין ״פילוסופיקל קוורטרלי״.

תחת הכותרת ״האם אנחנו חיים בהדמיית מחשב?״, בוסטרום טוען יש סיכוי לא רע שאנחנו לא באמת קיימים.

כאילו, אנחנו כן - אבל זה לא באמת.

טוב, בואו נתחיל כדי שנוכל להסביר.

*****************

היי.

אני ערן מינהר ואתם על ״עושים מינהר״.

מדי פרק אנחנו חוזרים אחורה לעבר, אל מקרה שקרה ועשה היסטוריה: על האנשים המעורבים, על האנשים שלא מעורבים, על האירועים שהובילו לרגע המכריע - והכל מזווית שעוד לא הכרתם.

הפעם אנחנו חוזרים אל אותה עבודה פילוסופית שהשורשים שלה נעוצים הרחק הרחק בהיסטוריה האנושית.

*****************

מאז אירועי שבעה באוקטובר רבים מאיתנו מרגישים כאילו המציאות התהפכה עלינו ואנחנו חיים בסוג של חלום - סיוט שלא נגמר ואי אפשר לראות את הסוף.

תחושת חוסר האונים, הפחד, הלא נודע, הכאב וההלם - הכל דוחק אותנו לקצה, והמחשבות שלנו מתרוצצות ומחפשות תשובות הגיוניות לכל מה שמתרחש. כשהתשובות לא מגיעות, אנחנו פונים למקורות אחרים למענה. פרשנויות, תזות, קונספירציות, וגם תפילות ואחיזה עיקשת באלמנטים מיסטיים.

הטראומה, שעוד מוקדם להגיד מתי תהפוך לפוסט־טראומה, תפסה את כולנו לא מוכנים. מי בכלל יכול להתכונן למה שקרה פה?

התחושה הסובייקטיבית כי המציאות הבטוחה שלנו התרסקה בבת אחת ואנחנו מסתחררים אל תוך ליבה של מערבולת אפלה - התחושה הזאת משותפת כמעט לכולם. איך זה יכול להיות שזה קרה? איך זה שהמציאות הפכה להזיה? ולמה אי אפשר לעשות משהו כדי להתמודד עם זה?

ימים בודדים לאחר שבעה באוקטובר עברה בי המחשבה: רגע, אולי המציאות הזאת היא רק חלום? זאת אומרת, לא בדיוק חלום, אבל אולי יש דרך להתמודד עם מה שמתרחש…? אולי המציאות ההזויה הזאת היא לא יותר מפיקציה? אולי כל מה שקורה לנו לא באמת קורה לנו?

אז יכול להיות שכל מה שאנחנו חווים בחיים בכלל ועכשיו בפרט הוא חלק מהדמיה גדולה - תוכנה ענקית ומתקדמת שהקוד שלה מכתיב את המציאות שלנו?

*****************

מוזיקה משתנה

*****************

טוב, תביטו רגע סביבם, לא משנה איפה אתם.

כל מה שאתם רואים - הכל - מורכב מ־99.9999999 אחוז חלל ריק.

גם אתם.

יאללה, בואו נסביר:

גודלו של אטום נקבע לפי המיקום הממוצע של האלקטרונים שסביבו, שזה המרחק בין גרעין האטום והספֵירה הבדיונית שעוטפת אותו. עכשיו, גרעין האטום קטן פי 100 אלף מהאטום בו הוא נמצא. אם, נניח לרגע, שהגרעין הוא בגודל של בוטן, אז האטום היה בגודל של אצטדיון.

בין האצטדיון ובין הבוטן יש המון המון חלל ריק. אם ניקח את כל החלל הריק שבתוך האטומים שלנו וניפטר ממנו, כל אחד מאיתנו יהיה בגודל של גרגר אבק.

כל המין האנושי יהיה בנפח של קוביית שש־בש.

אז איך בכל זאת יש לנו מאסה? התשובה היא אנרגיה! איך? ברמה הבסיסית, כולנו עשויים מאטומים, שבעצמם עשויים מאלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים. ואם נפרק אותם לרמה הבסיסית ביותר, גם החלקים האלה עשויים מחלקיקים בסיסיים שנקראים קווארקים. ואת הקווארקים מחזיקים ביחד חלקיקים נוספים, אבל הם חסרי מאסה לחלוטין.

אז הרבה מדענים חושבים שרוב המאסה שלנו מגיעה מהאנרגיה המחזיקה את הקווארקים יחד.

נו, אז אם רוב הדברים ביקום הם בעיקר חלל ריק, איך זה שיש דברים מוצקים? איך זה שאנחנו לא עוברים דרך חומרים אחרים?

אתם בטח זוכרים שאמרו לכם פעם שאין באמת דבר כזה ״חלל ריק״. הוא תמיד מלא בהמון דברים מועילים. שדות קוואנטים, למשל. או פונקציות גל. החלל הריק שבתוך האטום הוא כמו מאוורר עם כנפיים מסתובבות. כשהכנפיים לא נעות, ניתן לראות חלל ריק. אך כשהמאוורר מסתובב, החלל לא ריק בכלל.

לאלקטרונים אין נפח, אך יש להם פונקציית גל. והיא ממלאת נפח נכבד מהאטום. ובגלל שמכניקת הקוואנטים מוזרה, כי ככה היא, האלקטרון חסר הנפח הזה נמצא בכל מקום בחלל הזה בבת־אחת.

תורת הקוואנטים, נו.

ממש כמו כנפי המאוורר, זו רק אשליה שכל החלל מלא. זו רק אשליה שיש חומר מוצק. לא באמת נגעתם במשהו אי־פעם. מה שאתם חווים זה את הכוח האלקטרומגנטי של האלקטרונים שלכם שדוחף ומתנגד לכוח האלקטרומגנטי של האלקטרונים באובייקט אחר.

כי אתם יודעים מה? אתם - אני, אנחנו, כולם - בכלל לא אמיתיים.

טוב, בואו נעשה סדר - ומהר.

*****************

סין, המאה הרביעית לפני הספירה.

בִתקופה בה הפילוסופיה הסינית חוותה את הקפיצה הגדולה ביותר שלה, ג׳וּאנג ג׳וֹּאוּ - מאסטר ג׳וּאנג - היה אחד הפילוסופים הסיניים החשובים. את הטקסטים שלו מצטטים עד היום, ואחת היצירות הגדולות שלו היא הבסיס לטאואיזם, אבל היצירה המפורסמת ביותר שלו היא בכלל פרפר.

הסיפור הולך ככה:

פעם אחת, מאסטר ג׳וּאנג חלם שהוא פרפר.

פרפר מתנופף ומפרפר בכנפיו, מבסוט מהחיים, עף לאיזה כיוון שבא לו.

הוא לא ידע שהוא מאסטר ג׳וּאנג.

לפתע הוא התעורר.

בבת אחת הוא היה מודע לעצמו, לממשותו, לכך שהוא היה מאסטר ג׳וּאנג ולא שום דבר אחר.

רק מה? הוא לא ידע אם הוא היה ג׳וּאנג ג׳וּ שחלם שהוא פרפר - או שהוא פרפר שחולם שהוא מאסטר ג׳וּאנג.

הוא הבין שחייב להיות הבדל - משהו שיבחין בין מאסטר ג׳וּאנג ובין הפרפר. הוא קרא להבדל הזה ״שינוי הצורה של הדברים״.

הסיפור הזה של ג׳וּאנג ג׳וֹאוּ ממחיש את מה שכולנו מרגישים בכל פעם בה אנחנו מתעוררים מחלום. בתוך החלום הכל נראה מציאותי ואמיתי ואין לנו מושג שזה חלום. אין לנו מושג - עד הרגע בו אנחנו מתעוררים. אז האם המציאות הנוכחית היא האמיתית או זו של החלום?

את האשליה הזאת זיהו לאורך ההיסטוריה לא רק הסינים, אלא גם ההודים. הם קראו לה ״מאיה״ - אשליה.

על פי אחת האסכולות הפילוסופיות ההינדיות, מאיה היא ״הכוח החזק שיוצר את האשליה הקוסמית שהעולם הפנומנלי הוא אמיתי״.

אתם מבינים? זה שהעולם הוא אמיתי זו אשליה קוסמית.

ככה זה גם על פי הבודהיזם.

האסייתים לא היו היחידים שהתעסקו במסתוריות הקיום.

גם ביוון העתיקה היו מי שהעלו בדיוק את השאלות האלה ודנו בהן בקול רם.

אחד מהם, אתם מכירים אותו, היה אפלטון.

הוא סיפר על מערה, שבתוכה חיים אנשים לצד אש בוערת. הם חיים שם כל חייהם, אבל הם לא סתם חיים, אלא הם כבולים לאחד הקירות מהיום בו הם נולדים - כשכל מה שהם רואים זה את קיר המערה שמולם.

קיר סתמי, ריק, חלק - רק הצללים של כל מה שעובר מול האש מוקרנים עליו.

האנשים הכבולים לקיר משתאים לנוכח הצללים ונותנים להם כל מיני שמות ופרשנויו ולומדים אותם. מבחינתם, זו המציאות. זה כל מה שיש. אין עוד מציאות אחרת. הם מעולם לא ראו שום דבר אחר.

הם אפילו לא מבינים שהצללים נוצרים על ידי דברים אחרים, אמיתיים, מחוץ לטווח החושים שלהם.

אם הם ישנו את הפרספקטיבה, אם הם ירחיבו את טווח החושים שלהם - נניח, אם הם יצאו מהמערה - המציאות האמיתית תתגלה במולאה.

אבל היוונים העתיקים לא היו היחידים, כמובן, גם האצטקים במרכז אמריקה היו משוכנעים שהעולם הוא רק ציור, רישום או יצירה של תיאותְל - האל.

והתפישה הזאת, לפיה המציאות שלנו היא בסך הכל אשליה, לא פסחה גם על גדולי הוגי הדעות המערביים.

במילים אחרות: לאורך כל ההיסטוריה, איכשהו, אנחנו מרגישים ואפילו יכולים להוכיח פילוסופית שהחיים והמציאות הם לא אמיתיים.

וואי וואי.

*****************

הֶלְסינגבוֹרג, שוודיה, שנות השמונים של המאה העשרים.

התלמיד ניקְלָאס בוֹסטרוֹם לא ממש חיבב את מערכת החינוך השוודית. למען האמת, הוא לא מת על מערכת החינוך בכלל.

אז הוא משך ומשך, עבר מהיסודי אל התיכון, ומשך ומשך - עד שכשהיה בשנת הלימודים האחרונה - בי״ב - הוא עבר ללמוד מהבית.

אתם יכולים כבר להבין שמדובר בבחור נונקונפורמיסט, שלא ממש התיישר עם כולם, ולכן זה די מובן שתחומי העניין שלו היו אמנות, ספרות, אנתרופולוגיה ומדעים.

אבל כל מי שמעוניין להמשיך ולהרחיב את האופקים יודע שהדרך עוברת באקדמיה, בין אם אתה אוהב לשבת בכיתה ובין אם לא.

אוניברסיטת גוֹטֶנבוּרג היתה המקום עבורו, שם הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה, מתמטיקה, לוגיקה ובינה מלאכותית.

התחלה מבטיחה.

גם ההמשך היה לא רע:

הוא המשיך ללימודים מתקדמים באוניברסיטת סטוקהולם, שם קיבל תואר שני בפילוסופיה ופיזיקה ובקינגס קולג׳ בלונדון, שם יצא עם תואר שני במדעי המוח החישוביים.

פייי. אבל זה לא נגמר פה:

בשנת 2000 הוא השלים את הדוקטורט שלו בפילוסופיה - תחזיקו חזק - ״השפעות והסתברות של בחירה תצפיתית״.

דוקטור בוֹסטרוֹם הפך לפרופסור כשהחל ללמד באוניברסיטת ייל באותה השנה. אחרי שנתיים הוא גם נכנס לאוניברסיטת אוקספורד.

וכאן, במסגרת התפקיד הזה שלו, ואחרי אינספור מאמרים, ספרים ועבודות שכתב - באמת, האתר שלו פשוט עמוס בעשרות רבות מהם - הוא עלה על הקונספט הבא: היפותזת ההדמיה.

בגדול, הוא אומר, ישנן תחזיות של עתידנים, מדענים ואנשי טכנולוגיה, לפיהן בעתיד יהיה לאנושות כוח מחשוב אדיר. קצב יכולת החישוב גדלה בצורה אקספוננציאלית וסביר מאוד להניח שבעתיד - ואולי אפילו בעתיד הלא כל כך רחוק - המין האנושי יהנה מיכולות מחשוב ומערכות מידע פנטסטיות.

מה תעשה האנושות עם כל הכוח הזה? ובכן - מה שהיא תרצה.

אחד הדברים, אומר בוֹסטרוֹם, הוא ללמוד את ההיסטוריה. אבל לא סתם ללמוד מספרים או ממסרטים, אלא באמצעות יצירה של האירועים ההיסטוריים באופן וירטואלי. אנשי העתיד יוכלו להריץ סימולציות היסטוריות מאוד מורכבות, מתוחכמות ומפורטות. וכיוון שהמחשבים שלהם יהיו כל כך חזקים, הם יוכלו להריץ  כמה וכמה וכמה סימולציות כאלה במקביל.

עד כאן נשמע אופטימי.

אבל נניח, מוסיף בוֹסטרוֹם, נניח שהדמויות ההיסטוריות בסימולציה - שבנויות ממי יודע כמה שורות קוד ובאיזו שפה - הדמויות המורכבות האלה פיתחו תודעה. הן לא יודעות שהן דמויות בהדמיית מחשב, אבל בכל זאת הן מודעות לקיומן.

המשמעות, אומר בוֹסטרוֹם, היא שיכול להיות שרוב האנשים בעולם כיום - רוב המוחות בעולם - לא שייך לאנושות הביולוגית שקיימת בעתיד, אלא שרובנו משתייכים לגזע אחר של יצורים: אנשים מדומים. דמויות בתוכנה.

אנחנו? דמויות בסימולציית מחשב?

נשמע לא סביר, נכון?

לכן, אם אנחנו לא חושבים שאנחנו חיים כרגע בסימולציה ממוחשבת, סיכם בוסטרום, אנחנו לא רשאים להאמין שיהיו לנו צאצאים שיריצו סימולציות היסטוריות כאלה.

*****************

אני יודע שזה נשמע מאוד מוזר.

גם בוסטרום יודע. עוד שנייה נגיע לביקורת על התזה הזאת שלו. אבל אני חושב ששווה להיכנס רגע לעומק הטיעונים שלו, לא?

הוא הציג שלושה טיעונים - לא הרבה - שאחד מהם חייב להיות נכון.

הראשון הוא שהאפשרות שסיוויליזציה אנושית או סיוויליזציה כלשהי תגיע לרמה של בגרות טכנולוגית שמסוגלת לייצר מציאות מדומה שואפת לאפס.

טיעון שני: האפשרות שסיוויליזציה שכזאת תהיה מעוניינת להריץ סימולציות של ההיסטוריה שלהן, או וריאציות שלהן, קרובה מאוד לאפס.

ושלוש - מספר האנשים שחווים חוויות כמו שלנו וחיים בסימולציה קרוב מאוד לאחד.

לפחות אחד מהטיעונים האלה נכון. זה מה שאמר בוסטרום.

אם הטיעון הראשון נכון, זה אומר שרוב הסיכויים שהסיוויליזציה לא תגיע לרמה של בגרות טכנולוגית שמסוגלת לייצר מציאות מדומה.

אם הטיעון השני נכון, המשמעות היא שאותה סיוויליזציה תגיע לבגרות טכנולוגית כדי לייצר מציאות מדומה, אבל לא תהיה בכלל מעוניינת לייצר את הסימולציה הרלוונטית.

ואם הטיעון השלישי נכון, זה אומר שבני אדם חיים כמעט בוודאות בסימולציה.

וזה, טוען בוסטרום, בכלל לא אותו הדבר כמו חלום הפרפר או האנשים במערה.

אם אנחנו לא חיים בסימולציה עכשיו, בטוח שהצאצאים שלנו יצרו אותה.

*****************

טוב, ברור לכם שעולם האקדמיה לא עבר לסדר היום עם שחרור ההיפותזה הזאת, כן?

הביקורות לא איחרו להגיע. חלקן אפילו היה נוקב במיוחד - היה מי שכינה אותה פסאודו־מדע, מונח מכובס לבלבולי ביצים - חלק אחר היה יותר ענייני.

כי מה שעומד בבסיס ההנחה של בוסטרום היא מה שנקרא ״העיקרון האנתרופי״. למרות השם המפוצץ, יש לו הגדרה פשוטה.

כבר בשנת 57׳ הציע האסטרו־פיזיקאי רוברט דיק את הלוגיקה: רק ביקום שיכול לפתח חיים תבוניים אפשר להבחין בתופעות שונות. וזו הסיבה, כך לפי העיקרון, שליקום יש התחלה, ושיש זמן, ובכלל - שיש הכל.

במילים אחרות: רק צורת חיים תבונית מסוגלת לראות את הקיום, והיא רואה אותו רק בצורה שבה היא יכולה.

ואם, כפי שבוסטרום טוען, אנחנו רק סימולציה, איך אנחנו - כאנושות - מסוגלים להבחין בזה? זאת אומרת, כדי להבין שאנחנו חיים בסימולציה, אנחנו צריכים לעמוד על ההבדל בין ההכרה שלנו כיצורים וירטואליים ובין ההכרה של יצורים ממשיים. ובגלל שאנחנו לא מסוגלים לראות את היקום שלנו באופן אחר מאיך שאנחנו אשכרה רואים אותו - הטיעון של בוסטרום פשוט לא עובד.

מצד שני, היו פילוסופים שניסו ליישב את הקונפליקט הזה והציעו שאם יש סימולציה, משתתף בה רק הדור הראשון: כל מי שבא אחרי הדמויות הראשונות בהדמיה פשוט לא קיים.

נו, אמרנו כבר שאנחנו לא קיימים, כן?

מצד שלישי, אם אנחנו - כאנושות - נהיה מסוגלים לייצר סימולציה מתוחכמת בעתיד, אז איך זה שאנחנו - כאנושות - חיים בתוך סימולציה שכזאת…?

חוץ מזה, אם אנחנו - כאנושות - נגיע לשלב כזה מתקדם בהתפתחות שלנו שנוכל להריץ סימולציות מורכבות כאלה, כנראה שיהיה לנו מספיק יצא על העבר שלנו. למען האמת, כנראה שיהיה לנו את כל הידע בנוגע לעבר שלנו.

ולכן - סימולציה היא פשוט דבר לא נחוץ.

*****************

אז למה שלא נבדוק את התיאוריה הזאת? אתם יודעים, כדי לראות אם זה בכלל אפשרי.

בשנת 2012 הציעו שלושה פיזיקאים בארה״ב לבחון את הרעיון של בוסטרום ולהעמיד אותו בבדיקה משלהם. הם לא היו היחידים, כן? היו עוד כמה שבאו אחריהם ובגדול, מה שהם אמרו זה שכדי לבחון אם אחנו חיים בסימולציה צריך למצוא את הבאגים בתוכנה. זאת אומרת, שאם הקיום והיקום מכילים שכבות על שכבות של מציאויות, אז ברור שאפשר יהיה לזהות את השגיאות איפשהו.

אל תעצרו את הנשימה ואל תחכו לבשורות - אין שום הוכחה.

אולי הרמז הטוב ביותר לכך שהתיזה הזאת לא ממשית הוא העובדה שאחד התומכים הגדולים שלה הוא אילון מאסק, המנכ״ל המהולל והשנוי במחלוקת. מבחינתו, מדובר בעובדה כמעט מוגמרת.

מצד שני, האסטרופיזיקאי המהולל לא פחות - ניל דגראס טייסון לא ממש הצליח למצוא חורים בתיאוריה, רק שהוא נותן לה סיכוי של פיפטי-פיפטי.

אז האם אנחנו סימולציה? האם יגיע היום בו נהיה מתקדמים כל כך עד שנוכל לייצר סימולציה שכזאת? ומה אז? האם אלה שישתתפו בסימולציה הזאת שלנו יתפתחו עד לשלב בו יוכלו להפיק סימולציה משלהם?

ומה יקרה בסימולציה שלהם?

בשנת 2019 טען הפילוסוף פרסטון גרין שאולי עדיף שלא נברר אם אנחנו חיים בסימולציה. כי אם זה יתברר להיות נכון, יש מצב שזה מה שיסיים את הסימולציה.

** סאונד: game over או כיבוי של טלוויזיה **

*****************

ועד כאן ״עושים מינהר״ להפעם.

המפיק שלנו הוא אור מינהר.

תודה לצוות רשת עושים היסטוריה, לשלי גואטה, עורכת התוכנית, שלי נוי, מנהלת ההפקה, לדני טימור המנהל העסקי, לאביב שם-טוב, סמנכ״ל התפעול ומנהל המכירות, ולעמית חזאזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם הילה שמש.

אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי ברשתות, בפייסבוק, בטוויטר, בכלל - באינטרנטים.

אתם גם מוזמנים להוסיף את ״עושים מינהר״ לרשימות ההאזנה שלכם באפליקציית הפודקאסטים המועדפת עליכם.

אני ערן מינהר.

נשוב וניפגש בפרק הבא.



bottom of page