תמלול הפרק:

שלום שלום,

לפני שנעבור לעושים תנ"ך, נתעכב בפינה החדשה "עושים פניני לשון",ונחרוז שתי פנינים נפלאות, שמסכמות במילים ספורות את הרגשות העזים ביותר שמניעים את האדם: אהבה, שנאה, קנאה.

עושים פניני לשון:

מחבר שיר השירים (ח, ו), שידע דבר או שניים על אהבה, ועל שהפער בינה לבין שנאה דק מחוט השערה,  כתב:

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה:

רְשָׁפֶיהָ, רִשְׁפֵּי  אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

ז מַיִם רַבִּים  לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה,  וּנְהָרוֹת  לֹא יִשְׁטְפוּהָ;

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ  בָּאַהֲבָה,  בּוֹז  יָבוּזוּ לוֹ.

ומחבר ספר משלי  (י, יב) הוסיף ואמר:

יב  שִׂנְאָה  תְּעֹרֵר מְדָנִים;    וְעַל כָּל פְּשָׁעִים  תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

דומה שכל אחד מאיתנו יודע מעצמו עד כמה שהפנינות הללו מדויקות.  ועל כך נכתב בתלמוד =גמרא: (סנהדרין כט א): "כל המוסיף גורע".

מכאן נתקדם לשני סיפורי הבריאה שפותחים את התנ"ך, שייקחו אותנו לשני מקומות שונים. אנחנו נראה את הקשר שלהם לסיפורי הבריאה שרווחו בעולם הקדום, ונראה שהם פרצו את גבולות התנ"ך ונכנסו לספרים החיצונים, למדרשי חז"ל, לברית החדשה, ולכתבים של כתות גנוסטיות שצמחו מתוך הנצרות במאות הראשונות לספירה.

סיפורי הבריאה שבתנ"ך ייקחו אותנו למסע על פני רצף של אלפי שנים. אנחנו נראה שבכל תחנה שעברו, לקחו סופרים שחיו באותה נקודת זמן חתיכה מהסיפור המקורי והתאימו אותו לתפיסת העולם שאותה רצו לקדם.

ראשית לכל יש לשים לב שבספר בראשית יש שני סיפורי בריאה ולא אחד.הראשון מתמקד בששת ימי הבריאה, שלאחריהם שבת אלוהים מכל מלאכה.השני שם במרכזו את גן עדן. הוא מתמקד בחטא הקדום שהוביל לגירושם של אדם וחוה מהגן, וכפי שנראה בהמשך, ההשפעה שלו על היהדות והנצרות הייתה עצומה.

סיפור הבריאה הראשון:ששת ימי בריאת העולם והשבת הראשונה

נתחיל מהתחלה, מהפסוקים שפותחים את התנ"ך, שאותם מכיר כל מי שסיים את כיתה ב':

בְּרֵאשִׁית  בָּרָא אֱלֹהִים  אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ  הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ

וְחֹשֶׁךְ  עַל פְּנֵי תְהוֹם;

וְרוּחַ אֱלֹהִים  מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

בראשית א, א-ב

התנ"ך נפתח בקביעה שבטרם הבריאה, היה היקום תוהו ובוהו  כאוטי, מימי וחשוך; ושרוח אלוהים ריחפה על פני המים שהיו כל העולם כולו.ואז, מסיבה כלשהי, החליט אלוהים להפוך את הכאוס המימי לעולם מסודר שניתן לחיות בו.והוא עשה כן במשך שישה ימים, שמוכרים לכולנו בשם : ששת ימי הבריאה.תחילה הפריד אלוהים את האור מן החושך, ואח"כ הוא ניקז את המים לתוך מיכלים עצומים שהם הימים והנהרות, ואז נחשפה האדמה.ומשנחשפה האדמה, הוא הורה לה להצמיח דשא ועצי פרי.בהמשך הוא תלה בשמים את השמש, הירח והכוכבים. ואח"כ ברא את כל החיות כולן.

והנה הגיע היום השישי לבריאה.  ובדקה האחרונה לפני שפרש למנוחת השבת הראשונה, ברא אלוהים את האיש והאישה הראשונים.  והשבת הגיעה. והוא קידש אותה כיום מנוחה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ  וְכָל צְבָאָם.  וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי  מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי  מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי  וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ  אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (ב, א-ג).

מיתוסי הבריאה

אמרנו שבספר בראשית מצויים שני סיפורי בריאה, שמוכרים לכולם. זה שמתאר כיצד ברא אלוהים את העולם בשישה ימים וקידש את השבת.  וזה ששם במרכזו את סיפור גן עדן, שבו נתמקד בפרק הבא.

מה שפחות ידוע הוא ששניים אלה, הם בסה"כ שניים מתוך מאות סיפורי בריאה מקסימים ומלאי דמיון, שסיפורו הקדמונים.

ומכיוון שהסיפורים האלה יהוו נקודת התייחסות שתשמש אותנו בהמשך, נביא לכאן בקיצור רב דוגמאות אחדות. ומי שמעוניין, יכול למצוא בדף המלווה באתר של עושים תנ"ך, את רשימת המקורות שבהם השתמשנו, ושם הסיפורים מובאים בצורה שלמה ומורחבת.

נתחיל בסיפור הבריאה שסופר בפרס. זרתוסטרה היה נביא שחי בפרס בסביבות שנת 600 לפנה"ס. לפי המסורת הוא ייסד את הדת הזרתוסטראית שנקראת על שמו, וסיפור הבריאה שנביא לכאן מיוחס לו.בראשית, בטרם היות היקום, התקיימו במשך אין ספור עידנים שני כוחות קוסמיים מנוגדים ועוינים זה לזה: אהורה מזדה   ,Ahura Mazda)כמו האוטו) ואחיו, אהרימן (Ahreman).

שני האחים לא הכירו זה את זה, שכן תהום עמוקה הפרידה ביניהם. יחד עם זאת, אהורה מזדה, שבו שכנה החכמה, ידע על קיומו של אהרימן, וידע שכל תכלית קיומו של אחיו היא לתקוף את משטר האור.בעידנים שקדמו לבריאה שייט אהרימן בעולמו המימי והחשוך, עד שיום אחד הוא קלט הבהוב קל של אור, שבקע מתוך מהותו של אחיו הטוב. אחוז תאוות הרס וזעם פרץ אהרימן מתוך מעמקי החשכה, והגיע אל הגבול שמפריד בין עולם האור לבין עולם החשכה.

בריאת העולם החלה מייד לאחר המפגש בין שני האחים היריבים, והיא נמשכה 9000 שנים, שחולקו לשלוש תקופות בנות 3000 שנים כל אחת. ב-3000 השנים הראשונות, שהן החשובות לנו,  התכוננו האחים לקראת המלחמה העתידה להתרחש ביניהם.במהלכן ברא אהורה מזדה את האלמנטים החיוביים ביקום. הוא ברא את השמש, את השמים ואת הארץ. הוא ברא את הגשם שנותן מים, ואת האש. הוא ברא את כל החיות – וכן את האדם הראשון.

במקביל,  ברא אהרימן את השדים, את הדמונים ואת כוחות הרשע. וכן, את המחלות והפגעים שפוקדים את העולם עד עצם היום הזה.משחלפו 3000 השנים, פרצו אהרימן וכוחות המשחית שיצר מתוך המחשכים והתנפלו על הבריאה הטובה. אהרימן אמנם נחל תבוסה, אך בטרם נמלט חזרה לתוך החשכה, הוא הצליח להחדיר ארס לתוך הגשם הטהור, וכך נוצרה המזיגה של הטוב והרע שבעולמנו.הנקודה החשובה לנו בסיפור הבריאה הזרתוסטראי, היא שהעובדה שהעולם נברא כתוצאה של מלחמה בין כוחות האור לבין כוחות החושך, מספקת הסבר מניח את הדעת לטוב ולרע שבעולמנו. היא מספקת הסבר לסדר הקוסמי שמניע את היקום ושמאפשר חיים לאדם. וכן תשובה למקור הרע בעולם ולכך שמעת לעת פורצות מגפות, רעידות אדמה וכל אסון אחר שמחריב את כל מה שבנה האדם – ואנחנו נראה בהמשך ששאלת מקור הרוע בעולם העסיקה את כותבי התנ"ך ואת כל החיבורים שהזכרנו קודם.

על ראשית החיים והמוות (סיביר ולפלנד)

סיפור בריאה מקסים שהגיע לידינו מאזור סיביר ולפלנד, משיב לשאלה אחרת שהעסיקה את הקדמונים, והיא:  מדוע האלים שהיו בני אלמוות, שבראו עולם שקיים לנצח, יצרו בני אדם שהם בני תמותה? ואכן השאלה מדוע נגזר על האדם למות חוזרת בהרבה סיפורי בריאה, וכמובן בסיפור הגירוש מגן עדן.כמו במיתוסים רבים, גם כאן מסופר שבטרם הבריאה היה היקום מוצף מים, אך לרוח שריחפה על פני המים לא קראו אלוהים, אלא אולגן (Ulgan).אולגן הצפוני החליט גם הוא לברוא את העולם. ולכן הוא נטל טיפת בוץ קטנה שצפה על פני המים ויצר ממנה את ארליק, שהיה היצור הראשון.אחרי שנוצר ארליק, שלח אותו אולגן להביא בוץ מקרקעית הים. מהבוץ הוא התכוון לברוא את היקום ואת כל בעלי החיים שיחיו עליו.אלא שלארליק החצוף היו תכניות משל עצמו. הוא רצה לייחס לעצמו את בריאת העולם, דבר שיבטיח את מקומו בראש פנתיאון האלים הבלונדינים וכחולי העיניים.

ארליק צלל כמצווה אל מעמקי האוקיינוס, אך בשובו הוא לא מסר לאולגן את כל הבוץ שהביא עימו. חתיכת בוץ קטנה הוא הסתיר בפיו, ואותה הוא לעס ולעס. אך במקום שגוש הבוץ יתכווץ, הוא הלך  וגדל, עד שלארליק לא נותרה ברירה אלא לירוק אותו – והחומר שירק הפך אדמה ביצתית – שהייתה לאדמה שעליה אנחנו חיים.בינתיים הכין אולגן מהבוץ שארליק כן מסר לו, בובות בצורת אדם. הוא התכוון להפיח בהן חיים – ולהפוך אותן למי שאנחנו.אלא שהבוץ נגמר, ואולגן, אל השמים, שלא בטח יותר בארליק הבוגדן, נאלץ לצלול בעצמו למעמקי הים ולהביא משם את חומר הגלם הדרוש.אך לפני שיצא לדרכו, הוא הפקיד את הבובות שהכין בידי כלב ענק שישמור עליהן.משנודע לארליק שאולגן נטש את הבובות, הוא ניסה לשחד את הכלב שייתן לו אותן. אלא שהכלב הנאמן סירב לקבל את השוחד. הסירוב הכעיס את ארליק ולכן הוא ירק על הבובות – והרוק  שלו הכיל את המוות.

משחזר אולגן הוא הפך את הבובות מהחוץ אל הפנים, כפי שהופכים גרביים. ובכך, מבלי שידע,  הוא הכניס לתוכן את המוות. לאחר מכן, הוא הפיח בהן רוח חיים ובובות הבוץ הפכו לבני האדם הראשונים ביקום, שהמוות הוא חלק ממהותם – לפי המיתוס שלפנינו, המוות לא היה חלק ממהותו של האדם, שהרי האל הנצחי יצר אדם נצחי. אם כי מבוץ. המוות חדר לתוך האדם ממקור חיצוני.

נכון. וזה בדיוק מה שמספר סיפור הגירוש מגן עדן שעליו נרחיב בפרק הבא.

מסופוטמיה

ניקח דוגמה אחרונה ממסופוטמיה. כלומר, מאזור הפרת והחידקל שבתחום עיראק.לבני העמים הקדומים שחיו לפני כ-6000 שנים בין שני הנהרות הגדולים שחוצים את עיראק של ימינו, היו מספר סיפורי בריאה. במרכז הסיפור שנביא לכאן, עומד המאבק בין כוחות הכאוס לבין כוחות הסדר ששררו ביקום שבטרם הבריאה, בדומה למה שראינו במיתוס הבריאה הזרתוסטראי.

התוספת החשובה שהמסופוטמים מביאים לנו, היא שעוד בטרם הבריאה נחלק היקום למרכיב זכרי ונקבי, שהוא הייסוד ההכרחי להתרבות כל החיים על פני האדמה. וגם את המוטיב הזה אנחנו מוצאים בשני סיפורי הבריאה שבתנ"ך.

וכך מספר אפוס בשם אנומה אליש:כצפוי, בטרם הבריאה כיסה הים הקדמוני את כל היקום כולו. אלא שהים היה מחולק לשני יסודות: זכרי ונקבי.את הייסוד הזכרי ייצג אפסו, שהיה המים המתוקים.  ואילו תיאמת, המים המלוחים, ייצגה את היסוד הנקבי.איש איננו יודע כמה עידנים רבצו אפסו ותיאמת זה לצד זו במימיהם השחורים והעמוקים, וכיצד קרה שמימיו המתוקים של אפסו נמהלו במימיה המלוחים של תיאמת.כל שאנחנו יכולים לומר בוודאות מוחלטת, הוא שכתוצאה מהערבוב שהתרחש בין שני היסודות של המים, נוצרו האלים הראשונים.

האלים הצעירים הגיחו החוצה בדרך מסתורית, ומייד החלו להזדווג זה עם זו ולהוליד את הדורות הבאים של האלים. וגם אלה מיהרו להזדווג ולהוליד את דורות האלים הבאים, וכך נוצר פנתיאון האלים הבבלי.

הכל היה טוב אלמלא האלים הצעירים היו חצופים ורעשנים, והרעש שהקימו הפריע את מנוחתם של אפסו ותיאמת, שהתחרטו על שיצרו אותם.ולפיכך החליט סבא אפסו, הוא המים המתוקים, להרוג את צאצאיו, ולהחזיר את השקט על כנו. אלא שהדבר נודע והאלים הצעירים הקדימו והרגו אותו. ובכך  עוררו את חמתה של סבתא תיאמת, שהחליטה לחסל בעצמה את צאצאיה החצופים.

תשכחו מהאפשרות שסבתא תיאמת הייתה כסבתות של ימינו, שמוציאות את הנכדים שלהן מבית הספר, שמאכילות אותם ומספקות להם שירותי הסעה לחוגי העשרה ולשיעורי שחייה!תיאמת הייתה סבתא קטלנית שיצרה צבא שלם של מפלצות כדי להרוג את נכדיה וניניה!היא יצרה שדי סער, ותנינים חדי שיניים ודרקונים יורקי אש. היא יצרה נחש פתן ונחש בריח, וכלבי פרא ואיש עקרב – ובראש הצבא העמידה את קינגו, שגם הוא היה מפלצת ענקית.הכנותיה הקדחתניות של תיאמת מילאו את האלים הצעירים תחושת חרדה וחוסר אונים, משום שידעו שאין בכוחם להילחם בה.

לעת הזו קם אחיהם מרדוך ,שנודע באהבתו להשתולל עם הרוחות.מרדוך התנדב לצאת להרוג את סבתא, בתנאי שאחרי הניצחון הוא יוכתר  כראש האלים.האלים הצעירים הסכימו לתנאים שהציב,  ומרדוך יצא למלחמה. וכשפתחה סבתא את פיה העצום כדי לבלוע את מרדוך, הוא שלח רוח חזקה לתוך פיה. כתוצאה מכך היא התנפחה והתפוצצה בבום אחד גדול!מרדוך חצה את גווייתה ל-2.

מהחצי העליון הוא ברא את השמים.וכדי שמימיה של הסבתא לא יטפטפו מטה, הוא נטה מתחתיהם יריעה אטומה וזו הסיבה שבאזור עיראק לא יורד גשם…

לאחר שנוצרו השמים, ברא מרדוך את השמש, את הירח ואת הכוכבים. ובריאת הירח חשובה לנו במיוחד, משום ש-4000 שנים לפני שנכתב התנ"ך, קבע מרדוך את לוח השנה הירחי, שמבוסס על מחזור האור המשתנה של הירח.ולוח השנה הזה עומד בייסוד לוח השנה העברי, שאותו הבאנו מגלות בבל, ושמשמש אותנו עד היום הזה.מהחצי התחתון של תיאמת ברא מרדוך את הארץ ואת ההרים ואת שני הנהרות הגדולים: הפרת וחידקל.ולבסוף, הוא ברא בני אדם. והוא עשה זאת לשם תכלית אחת בלבד: כדי שיהיו עבדים ועושי רצונם של האלים הצעירים!

נקנח בסיפור נוסף, שאף הוא הגיע אלינו מבבל,  שזוקף את בריאת העולם ואת בריאת האדם לאל בשם אנכי.לפי מיתוס זה, נהג אנכי להזדווג עם בנות משפחתו, וכתוצאה מהזיווגים האלה נבראו השמים והארץ, ההרים והעמקים – והאלים הגדולים  והקטנים. אלא שהאלים הגדולים היו עצלנים, ולכן הם הטילו על האלים הקטנים לבצע את כל העבודות הקשות. הם ציוו עליהם לחפור תעלות מים שישקו את השדות. הם ציוו עליהם לערום תלי עפר עצומים שיבלמו את ההצפות של הפרת והחידקל. וכמובן, להכין את ארוחותיהם.

מכיוון שעצלותם של האלים הקטנים לא נפלה מזו של האלים הגדולים, הם איימו בשביתה ולחדול לשרת אותם.

לעת הזו אמא של אנכי, שהייתה יזמת מחוננת במיוחד, הציעה פתרון חדשני ליישוב סכסוכי עבודה : במקום שהאלים יבצעו את כל העבודות הקשות, היא תברא בני אדם.

מייד היא הציבה שתי אלות רחם. ואלות הרחם יצרו מטיט בני אדם פגומים וחלשים שסופם למות. אך כדי שדור העבדים לא יכלה מהארץ, הן התקינו להם אברי מין, כך שיוכלו להתרבות ולהוליד דורות חדשים של עבדים. והנה יש לנו גרסה נוספת שמסבירה מדוע נגזר על האדם למות.

ארבעת המיתוסים שהבאנו, הם בקושי דוגמה מייצגת למאות סיפורי בריאה, קוסמוגניה, עתירי דמיון שסיפרו בני העמים הקדומים. הנקודה המעניינת היא שמדובר בסיפורים שסיפרו עמים שחיו במרחק עצום זה מזה. ובכל זאת, כולם  חוזרים על מספר מוטיבים קבועים,  שמצויים גם בסיפורי הבריאה שפותחים את התנ"ך:רבים מספרים שבטרם הבריאה היה היקום מוצף מים ; שהאלים הבוראים יצרו את בני האדם הראשונים מבוץ, או אדמה, שזה החומר הזמין ביותר שקיים בטבע.גם השאלה מה מקור הרוע בעולם ומדוע נגזר על האדם למות, חוזרת בעשרות מיתוסים ועומדת בבסיס סיפור הגירוש מגן עדן.הנקודה המפתיעה ביותר שעולה מהצבר הזה, היא שבני העמים שחיו בסין, בהודו, באמריקה, או סקנדינביה, ידעו שהיה שלב שבו היקום לא היה קיים, ושראשית החיים היא מהמים.המפתיע הוא שלמרות שהמרחק העצום שהפריד ביניהם, לא אפשר להם להשפיע זה אל סיפורו של זה, הם בכל זאת הם סיפרו סיפור אחד, במובן זה שאותם מוטיבים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם.מה שמעניין הוא שסיפורי הבריאה מעידים  שהקדמונים ביקשו הסבר לשאלה כיצד נוצר היקום, בדיוק כמו טובי המדענים שחיים בימינו.העובדה שהם נתנו תשובות משוללת כל בסיס מדעי, איננה משנה שהם ידעו שהיה שלב שבו העולם לא התקיים, ושראשיתו מהמים. והעובדה הזו  מעידה על יכולת חשיבה מדעית מרשימה ביותר.

חוזרים לתנ"ך

שני סיפורי הבריאה שפותחים את התנ"ך, מעידים שכותבי התנ"ך הושפעו מהסיפורים שרווחו בקרב העמים השכנים. או שהם שאלו את אותן שאלות עצמן.גם כותבי התנ"ך סיפרו שבטרם הבריאה  הציף הים הקדמוני את היקום. וגם הם שאלו כיצד נוצר היקום, וכיצד נוצרו בני האדם הראשונים.עשרות מיתוסים מספרים שהאלים יצרו את בני האדם הראשונים מטיט, או אדמה.  וחזרה מדויקת על דברים אלה אנחנו מוצרים  בסיפור הבריאה השני, שבפרק ב':

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם,  עָפָר מִן הָאֲדָמָה,  וַיִּפַּח בְּאַפָּיו  נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם  לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

ולכן הוא נקרא 'אדם', על שם החומר שממנו נוצר.השאלה מדוע האלים הנצחיים שבראו עולם נצחי,  יצרו בני אדם שעליהם נגזר למות, חוזרת בעשרות סיפורי הבריאה ובמאות מיתוסים אחרים שקשורים לסיפורי הבריאה. ושוב גם עניין זה חדר עמוק לתוך התנ"ך.

סיפורי הבריאה שסיפרו הקדמונים סיפקו תשובות לשאלות משניות, כמו מדוע יסודות החיים על פני הארץ נחלקים לזכר ולנקבה ; מה מקור הטוב והרע, ומדוע האדם חכם מכל החיות שברא אלוהים.

אז אחרי שהראנו שבתנ"ך מצויים המרכיבים העיקריים של סיפורי הבריאה של העמים הקדומים,  עולה השאלה במה הוא נבדל מהם?

הקליפה שבשני סיפורי הבריאה שבתנ"ך אכן דומה למה שאנחנו מוצאים במיתוסים אחרים – ולא בכדי הבאתי אותם לכאן, אבל התוך מהפכני ושונה לגמרי.אז נתחיל בסיפור הבריאה הראשון, שמספר שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים ונח בשבת, שאותו הכתרת בשם הנכבד "המפץ הגדול".

רן הסביר את תיאוריית המפץ הגדול שממנו התחיל הכל, בפרקים 167-166 של עושים היסטוריה.הוא דיבר בשפה מדעית. אנחנו נראה שסיפור הבריאה שפותח את התנ"ך הוא מפץ גדול מבחינה מוסרית ומשפטית, ושאין לו תקדים בעולם הקדום והמודרני כאחד. ושגם הוא מתפשט ומתפשט.וכדרכנו נשים את הדברים בקונטקסט הרלוונטי.

החיים הכלכליים

החיים הכלכליים של בני העולם הקדום התבססו על עבודת כפיים, בעיקר של עבדים ושל בני השכבות הנמוכות בחברה. הם, ביחד עם בהמות העבודה, היו האנרגיה שהניעה את גלגלי הכלכלה הקדומה.העבדים והעניים, וילדיהם הקטנים, בנו בתי אבן זעירים. הם בנו מקדשים וארמונות עצומי המידות.במצרים הם בנו את הפירמידות, ובסין הם בנו את החומה הגדולה, ובאירופה את הארמונות הקתדראלות העצומות. הם עבדו יום אחר יום אחר יום, עד שמתו מאפיסת כוחות.לפני כשלוש מאות שנים הגיעו המתיישבים הלבנים מאירופה לאמריקה החדשה והצעירה. הם קראו לעצמם 'חלוצים'.

והם גם היו נוצרים אדוקים שהלכו לכנסייה בכל יום ראשון.החלוצים הקימו מטעי טבק, תירס וכותנה שהשתרעו על פני שטחים דמיוניים. מכיוון שידיהם היו לבנות ועדינות, ומכיוון שליבם היה הרבה פחות לבן ועדין, הם שלחו ציידי אדם לאפריקה השחורה, שיצודו עבדים, שיעבדו בשדותיהם ויבצעו כל עבודה קשה.

המחקרים שעוסקים בנושא זה מדברים על מספרים מזעזעים: בין שבעה מיליון לשנים עשר מיליון איש (7.000.000 ל-12.000.000)  שחורים איבדו ברגע אומלל אחד את ההגדרה "בן אדם" ואת הזכויות הנלוות להגדרה זו.המחקרים מציינים שתוחלת החיים של העבדים עמדה על 22-21 שנים בלבד, בעוד שתוחלת החיים של הלבנים הייתה כפולה.  הסיבה העיקרית לשיעורי התמותה המבהילים של העבדים, הייתה שילוב של עבודת פרך ותת-תזונה מתמשכת.אנחנו בעושים תנ"ך לא מבקרים את העבדות שהתקיימה בעולם הקדום, גם לא את זו שמתקיימת בימינו.  אנחנו לא המסגרת המתאימה לביקורת מסוג זה.אבל עושים תנ"ך היא המסגרת המתאימה ביותר לומר שכותבי התנ"ך חיו בעולם שבו עבדות הייתה נורמה. הם חיו בעולם שבו עבדים, ועניים, וילדים, עבדו יום אחר יום, אחר יום ללא הפוגה.

אמנם בישראל לא נבנו ארמונות ופירמידות, אבל בהרים נבנו טראסות ונחצבו בורות מים. אנשים חרשו שדות, סללו דרכים והובילו מסעות. כל העבודות האלה היו עבודות קשות ומפרכות.

זה היה המצב הטבעי והנכון של החיים – ובדיוק בנקודה הזו התערב המחוקק המקראי, שלפי התנ"ך הוא אלוהים.המחוקק המקראי  אסר עבדות שאין לה סייג ומעצור, והוא נעץ את האיסור בסיפור הבריאה.וזה העוגן המשפטי שמסביר מדוע אלוהים ברא את העולם בשישה ימים, וקידש את היום השביעי כיום מנוחה.

כותבי התנ"ך השתמשו בסיפור הבריאה לשם חלוקת רצף הימים האין סופי למנות קצובות של שבעה ימים: שישה ימי עבודה, שלאחריהם בא יום מנוחה.הם סיפרו שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, וחתמו את סיפור הבריאה בשבת, שבה שבת אלוהים מכל מלאכה. ועל בסיס הדברים האלה הם חוקקו חוקים רבים, והעבירו מסר חברתי ומוסרי שכמותו לא ידע העולם הקדום והמודרני כאחד.ובכך הם הפכו את התנ"ך לספר המוסרי ביותר שנכתב מעולם.נקרא פעם נוספת את הפסוק החשוב לנו:

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי  מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי  וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ  אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (ב, א-ג).

ועכשיו נעמוד על המשמעות המהפכנית של המילים הללו.

מעמד הר סיני

אנחנו הקדשנו שלושה פרקים לשאלה הגדולה אם סיפור יציאת מצרים יכול היה להתרחש במציאות – ומי שמעוניין יכול למצוא אותם באתר של עושים תנ"ך.התמקדנו בצד ההיסטורי של הסיפור, ולמסר התיאולוגי הקדשנו חשיבות משנית בלבד.אלא שהתנ"ך הוא בראש ובראשונה יצירה תיאולוגית. ולכן  מבחינת המספר, סיפור יציאת מצרים מגיע לשיאו במעמד הר סיני, שבו כרת אלוהים ברית עם בני ישראל ואז הוא נתן להם את 10 הדיברות.הדיבר הראשון והשני, שהם בעצם אותו ציווי עצמו, מחייבים את בני ישראל להאמין באלוהי ישראל לבדו, והרי לשם כך נכתב התנ"ך.הדיבר השני בחשיבותו לאמונה באל האחד, מחזיר אותנו לסיפור הבריאה ואל השבת הראשונה:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה,

עד כאן, חזרה על סיפור הבריאה שמחלק את רצף הימים לשישה ימי עבודה שנחתמים ביום מנוחה.

עכשיו מתרחש המהפך המשפטי הגדול, שקובע מי נח בשבת:

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ,

וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ (גר =איש נכרי) אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

והחוק נחתם בחזרה על הבסיס שנותן לו תוקף משפטי:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ

שמות כ, ח-יא

פרק ה שבספר דברים חוזר על אותם דברים תוך התמקדות בבהמות העבודה:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹורְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ  ….  לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ  כָּמוֹךָ.

על בסיס סיפור הבריאה קבע המחוקק המקראי רפורמה חברתית ששמה  סייג לעבדות חסרת מעצורים.  ומשום שאלוהים נח בשבת, חובה על כל העושים במלאכה לעבוד שישה ימים ונוח ביום השביעי.ומי חייב לנוח?אתה עצמך, הבנים והבנות שלך.  העבדים והשפחות, שהיו אנשים משוללי כל זכויות אזרחיות. הגרים, שהם נוכרים שגם להם אין להם זכויות. השור, החמור וכל בהמות העבודה.לשם מה כל הפירוט הזה?לדעתי פירוט כל מקיף נועד למנוע תעלול משפטי שלפיו ניתן יהיה לקבוע שקיימת בחברה קבוצה כלשהי, בין אם אדם ובין אם בהמה, שהיא חסרת זכויות לחלוטין, שאותה מותר להעביד ללא הפסק – וכאן הרפורמות החברתיות רק מתחילות.

עבד עברי ושנת שמיטה

השבת גויסה גם כדי לשים סייג לחובות שאין להם קץ, שהורידו אנשים חופשיים למעמד של עבדים. ושוב אנחנו מדברים על מהפכה חברתית שלא  היה לה תקדים בעולם הקדום.בואו נסתכל על הדברים בקונטקסט רחב.החברה שעליה מספר התנ"ך הייתה חברה חקלאית, שכל קיומה בא מהאדמה. ולפיכך האדמה הייתה הנכס הכלכלי החשוב ביותר בידי האדם. אלא שחברה חקלאית היא חברה פגיעה, וכל אסון טבע יכול למוטט את האדם וביום אחד להפוך אותו חסר כל רכוש.מגפות, שנות בצורת, ארבה ומזיקים אחרים שאכלו את גידולי השדה, היו אסונות טבע, שביום אחד שמטו את הבסיס לקיומו של האדם ורוששו אותו מכל נכסיו.במציאות, חקלאים שעברו אסונות כלכליים נאלצו לקחת חובות, ופעמים רבות לא הצליחו לשלם את חובם.במקרה שכזה הם נאלצו לשעבד את אדמתם, ואז הם נשארו ללא כל רכוש וללא כל יכולת להתאושש מבחינה כלכלית.האנשים האלה הפכו אביונים, שבהגדרה משפטית הם אזרחים חופשיים, אך בפועל הם הפכו עבדים.  אני אסביר את הדברים:

אם שעבוד האדמה לא הספיק כדי לשלם את חובם, אזי הם נאלצו לשעבד גם את כל כוח העבודה שלהם, ולעיתים גם את כוח העבודה של נשותיהם ואת ילדיהם, אז מה שאנחנו מתארים כאן הוא מצב של אדם שעד אתמול היה איכר חופשי שחי על אדמתו והתפרנס ממנה, הפך בבת אחת לאדם מרושש לחלוטין. האדמה וכוח העבודה שלו שועבדו כדי לשלם את חובותיו. בפועל הוא הפך עבד.התנ"ך מכנה אותו בשם עבד עברי.

ספר שמות (כב) מתייחס לאדם מישראל שמסיבה כלשהי נאלץ לקחת הלוואה, וכך הוא אומר:

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי,  אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו  נֶשֶׁךְ.

נשך היא ריבית ששם הנושה על ההלוואה – וכאן, יש איסור מפורש לקחת ריבית מאדם שכזה, בדיוק כפי שעושים הבנקים בישראל…. לטיקונים.הפסוק הבא מתאר את דרגת העוני שאליה הגיע אותו איש:   כה אִם חָבֹל תַּחְבֹּל  שַׂלְמַת רֵעֶךָ,  עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ  תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

לחבול זה למשכן, או לקחת משהו בעירבון על חוב. ובמילים פשוטות : אם הבגד שלבש העני היה הדבר היחיד שנותן ההלוואה יכול היה לקחת כעירבון, היה עליו להשיב את הבגד לפני שקיעה = בוא השמש היא שקיעה. ועכשיו הנימוק להשבת העירבון:

כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ,  הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב .  וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי  וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. (שמ' כב, כד-כו).

הבגד שלעורו הוא כסותו היחידה.כותבי התנ"ך היו ערים למציאות שבה הלוואות שלקחו אנשים הורידו אותם  אל שפל המדרגה הכלכלית, עד שכעירבון לתשלום חובם היה עליהם למשכן הבגד שלבשו – והם שוב התערבו.כדי לשים סייג לחובות שלא ניתן להשיבם, הם  חזרו פעם נוספת אל סיפור הבריאה. הם קבעו שחובות נמחקים בשנה השביעית. וכוח העבודה ששועבד גם הוא, ישוחרר גם כן.נקרא את הדברים:

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי (העבד העברי הוא העני שלקח הלוואה ושעליו דיברנו קודם)  שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד,  וּבַשְּׁבִעִת  יֵצֵא לַחָפְשִׁי  חִנָּם (=זהו, אין יותר חובות) . אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא,  בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא,  וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. (שמ' כא). האישה שוחררה מעבדותה.

ספר דברים (טו) מרחיב את החוק וקובע:

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי,  אוֹ הָעִבְרִיָּה,  וַעֲבָדְךָ  שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה  הַשְּׁבִיעִת  תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי  מֵעִמָּךְ.  … [ו] לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ  רֵיקָם.  יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק  לוֹ  מִצֹּאנְךָ  וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:

יש כאן משהו דומה למענק שחרור, שנחוץ להתחלת החיים: כמה ראשי צאן, מעט חיטה מהגורן וקצת יין.כלומר, מי שנקלע לחובות כבדים, הוא ובני משפחתו ישלמו את חובם במשך שש שנים, ואז תהייה להם שמיטת חובות. לא מדובר בתספורת מושחתות לטייקונים מושחתים ששדדו את הפנסיות של כולנו, אלא בשמיטת חובות של הקבוצה החלשה בחברה.

הדברים כתובים במילים מפורשות.לחוק הזה יש סעיף משנה, שאנחנו מכירים בשם "שנת שמיטה", שקובע שבעל האדמה חורש, זורע וקוצר את אדמתו במשך שש שנים רצופות – ובשנה השביעית הוא מפסיק לעבד את אדמתו. בשנת השמיטה הגידולים שגדלים מעצמם בשדות, שייכים לכל מי שנכנס לשדה (ויקרא כה. מי שמעוניין לקרוא הרחבה לעניין זה שיעניין בטקסט הכתוב של הפרק).

חשוב לציין ששמיטת חובות הייתה מוכרת בעולם הקדום. כאשר מלך חדש היה עולה על כסאו, הוא היה מוחק חובות של אנשי ממלכתו. כנראה כדי שחילופי השלטון יעברו בצורה חלקה. בכל מקרה לא מדובר במחיקת חובות שיש לקיימה מדי שבע שנים.

שנת היובל  (ויקרא כה)

חוקי שנת היובל הם האחרונים שנגזרים מסיפור השבת הראשונה לבריאת העולם.שנת השמיטה מתייחסת לשמיטת חובות. אלא שהיא איננה משחררת אדמות משועבדות, שנשארו  בידי הנושה.

לפיכך, גם אם הייתה מחיקת חובות, הרי שמבלי שהאדמה תושב לבעליה,  לא הייתה לו יכולת מעשית לשקם את חייו הכלכליים.כנראה שבמקרה שכזה הוא הפך שכיר. שכיר הוא אדם שכוח העבודה שלו איננו משועבד, והוא רשאי לעבור ממשק למשק ולהשכיר את עצמו לעבודה – והתנ"ך מתייחס בהרחבה גם לעניין זה.כלומר, המעבר מעבדות לשכירות לא שיפר את מצבו הכלכלי של המשועבד.נכון מאד השכירים היו כל כך עניים, עד שהתנ"ך אוסר להלין את שכרם.

לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ  עַד בֹּקֶר. (ויק' יט, יג)

מתעודות שרווחו בעולם הקדום, אנחנו יודעים שהשכר שקיבלו העובדים היה אוכל, וכנראה שלכך התכוון גם המחוקק.  אסור להלין, כלומר לעכב את תשלום המזון של   העני ושל בני משפחתו אפילו למשך לילה אחד – וזה המקור  לביטוי הלנת שכר.העובדה שהמעבר מעבדות (=שעבוד כוח העבודה) לשכירות, לא שיפרה את מצבו של האדם, נלמדת מכך שהיו אנשים שהעדיפו לא לצאת לחופשי, אלא להישאר עבדים לצמיתות, במיוחד אצל נושים שהיו אנשים הגונים.

ולכך מתייחס  המושג עבד נרצע ,עוד מטבע לשון שנמצא בשימוש עד ימינו (שמות כא).בימינו עבד נרצע הוא ביטוי של גנאי של אדם חלש אופי שמתרפס בפני המעסיק שלו ומוותר על זכויותיו. טיפוס שמוכן לשכב על הגדר בשביל הבוס שלו.אבל לפי התנ"ך זה אדם שעבדות הייתה האמצעי היחיד שבו הוא היה יכול היה לכלכל את עצמו ואת משפחתו. במקרה שעבד ביקש לוותר על חירותו, רצעו = נקבו אוזנו וזה עבד נרצע. זה היה סימנו.כדי לתקן מצב שבו אובדן האדמה הפך מוחלט, מה שבפועל אילץ את האדם, ואת בניו אחריו להישאר עבדים, באה שנת היובל. שהיא  ההרחבה האחרונה שנגזרת מחוק השבת (ויקרא כה).

פרק כה שבספר ויקרא קובע ששנת היובל, תתקיים אחרי 7 שנות שמיטה (7×7). רצופות. בשנת היובל התקיימו כל חוקי שנת השמיטה הרגילה, ועליהם תיווסף גאולת האדמות המשועבדת, שיחזרו לבעלים המקוריים – ואני קוראת בקיצור רב את הפסוקים החשובים לנו.

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים = שבע שמיטות, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים….. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ ….

זה פשוט: בשנת היובל, כולם יוצאים לחופשי. ועכשיו מגיע החלק המתייחס לשחרור האדמות:

וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. …. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

הכוונה שבשנת היובל האדמה, שכבר אמרנו שהייתה הנכס הכלכלי החשוב ביותר של האדם, היא ששבה לבעליה המקוריים.קרוב לוודאי שאחרי 50 שנים הבעלים המקורי כבר לא היה בין החיים. אך שחרור האדמה נתן לבניו, אולי לנכדיו, ההזדמנות לשקם את חייהם הכלכליים. חוקי שנת היובל מעידים שלנגד עיניו של המחוקק עמדו שני עקרונות חשובים ביותר, שכרוכים זה בזה:

1. התנגדות נחרצת לעבדות שעוברת מדור לדור.

2. הפקעת אדמה שהיא הנכס הכלכלי החשוב ביותר של האדם, איננה מוחלטת וסופית. השבת האדמה לבעליה, שמה מעצור לסחף הכלכלי, שאותו תיארנו כאן.

אני לא שמעתי על בנק אחד שהשיב לאיש עני רכוש שעיקל, בצדק או שלא בצדק.

הברית החדשה והקוראן

לפני שנסיים אני מבקשת להתייחס בקצרה לברית החדשה ולקוראן. כידוע שני החיבורים האלה מבוססים על התנ"ך.כותבי הב"ח העתיקו למעלה מ-1000 פסוקים מהתנ"ך והתאימו אותם לצורכי האמונה בישו. יחד עם זאת, הם לא העתיקו מהתנ"ך אף חוק חברתי אחד, ובוודאי שלא את החוקים שעליהם דיברנו כאן.כלום.מה שהיה מאד רווחי מבחינתם.

ומכיוון שבברית החדשה לא כתוב שעבדים חייבים לנוח בשבת, הנוצרים הלבנים שעליהם דיברנו קודם, יכלו ללכת בכל יום ראשון לכנסייה, ולהשאיר את העבדים שלהם לעבוד בשדות שלהם יום אחר יום אחר יום, עד שמתו מאפיסת כוחות.והדברים האלה נכונים גם לגבי הקוראן. מי שקרא את הקוראן יודע שמצויים בו חוקים משפחתיים רבים, אך לא חוקים חברתיים. אף אחד מחוקי הקוראן לא מתייחס לעניים, לעבדים ולבהמות עבודה, ומכיר בזכותם לנוח ולו דקה אחת בשבוע.וכך, אפשר להיות נוצרי, או מוסלמי, אדוק ונאמן ולשעבד עבדים עד אין קץ.התנ"ך לא מאפשר את זה.

לסיכום

נסכם בקצרה את הדברים שאמרנו כאן. סיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית, חוזר כלפי חוץ על המרכיבים העיקריים שאנו מוצאים בסיפורי הבריאה שרווחו בעולם הקדום.אני רוצה לציין במילה אחת נקודה שלא דיברנו עליה, והיא שאחת המטרות של סיפורי הבריאה, הייתה להוכיח את עוצמתו של האל, שבו האמין כל  עם ועם.ברור מאליו שאין דבר יותר עוצמתי מאל שברא את העולם, וזה נכון גם לגבי התנ"ך.אך לו כותבי התנ"ך רצו להדגיש את עוצמתו האין סופית של אלוהים, הם היו מספרים שהוא ברא את העולם באבחה עוצמתית ומתפרצת אחת, כמו המפץ הגדול שעליו מדברים המדענים. או כפי שעשו בתיאורי האש והקולות שליוו את מעמד הר סיני.לו הם היו רוצים להעביר חוויה עוצמתית, הם לא היו מספרים שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, וקידש את היום השביעי כיום מנוחה.הדברים האלה לא מעוררים תחושת התפעלות, אימה ואפסות של האיש הקטן שעומד נפעם לנוכח מפעולותיו של האל הגדול.

ההתפעלות מגיעה רק כאשר אנחנו נוכחים שכותבי התנ"ך ניצלו את סיפור הבריאה כדי לקבוע על בסיסו שורה ארוכה של חוקים סוציאליים, שנועדו ליצור חברה מתוקנת שיש לה ריסונים פנימיים. חברה שמגנה על השכבה החלשה ביותר שבתוכה – ולכך אין תקדים.ההתפעלות מגיעה כאשר אנחנו נוכחים לדעת שהתנ"ך לא מאפשר שום תעלול משפטי שעל בסיסו ניתן יהיה להוציא קבוצת עובדים ממעגל השבת. שהוא לא מאפשר עבדות אין סופית, ולא עיקול רכוש אין סופי.ואת זה מה שרצינו להדגיש בפרק הזה.אני רוצה לסיים את התכנית במילה עכשווית, שמתייחסת לימינו.

אנחנו רגילים לראות בשבת חוק דתי, שאותו נושאים על נס ראשי המפלגות החרדיות, שלדבריהם מייצגים את חכמי התורה.השבת קשורה אצלנו עם חוקים מקוממים, חסרי היגיון, שחברי הכנסת החרדים הצליחו לכפות על כולנו – – כאילו, ורק כאילו, בשם התורה.מה שהראנו בפרק זה שההפך הוא הנכון. לו סיפור הבריאה שמגיע לשיאו בבריאת השבת, היה נלמד בהקשרים החברתיים שאותם הדגשנו כאן, כל חילוני, וכל אתיאיסט היה מקבל אותו בשתי זרועות פתוחות.חשוב להדגיש שככל חוקי התנ"ך, גם השבת היא חוק שניתן על ידי אלוהים.ולכן מעצם הגדרתה היא חוק דתי.

אך בפועל, בפרקטיקה, היא חוק חברתי ולא דתי.השבת חלה  גם על עבדים ושפחות שאינם מבני ישראל.  ומכאן שלפי התנ"ך קיים איסור מוחלט לדבר המחפיר שנקרא "גוי של שבת", שבשמו מתירים מנהיגי המפלגות החרדיות העסקת עובדים שאינם יהודים בשבת.את הגוי של שבת אנחנו מוצאים בתוך הסכמים קואליציוניים ועירוניים, שלהן שותפות המפלגות החרדיות.

כל החוקים שנגזרים מהשבת, נועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת – ולא עסקנים פוליטיים, שבשם התורה מונעים לימודים מילדים, ובדרך זו מייצרים דור אחר דור של שכבות העוני בישראל.

אז סיפור הבריאה שראוי להיקרא תיאולוגי, ולא חברתי, הוא זה שמספר שהנחש דיבר עם האישה ושעל כן השליכו אותנו מגן עדן?

סתם צחקתי…או שלא?

אז שלום שלום  ולהתראות בפרק הבא ….

רשימת המקורות:

.   ש. שפרה וי. קליין, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, הוצ' עם עובד, 1996.

*    ר. ויליס, המיתולוגיה של עמי העולם, הוצ' הד ארצי, 1999.

*    G. Finegan, The Archeology of World Religions, Princeton University Press 1952.

*    K. McLeish, Myths and Legends of the World, Blitz 1996.

*    א.א. אורבך, חז"ל אמונות ודעות, 1969.

*     אנציקלופדיה העברית, כרך ג', ערך גנוסטיקה.

*     יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, חלק א', תשס"ט.

.  מחקרים שפורסמו על תנאי העבדים השחורים שנחטפו והובאו לאמריקה, מציינים שתוחלת החיים של העבדים עמדה על 22-21 שנים בלבד, בעוד שתוחלת החיים של האדם הלבן הייתה כפולה. הסיבה העיקרית לשיעורי התמותה המבהילים של העבדים הייתה תמותת נשים ונולדים. השפחות השחורות שעבדו עבודת פרך בשדות הכותנה והטבק, סבלו מתת-תזונה מתמשכת. התוצאה מכך שהיה עליהן להוסיף לעבוד גם בתקופת ההיריון, הובילה לכך שהן ילדו בטרם עת תינוקות במשקל נמוך מאד שלא הצליחו לשרוד. הצירוף של תת תזונה, תנאי מגורים מחפירים, זוהמה ומגפות, הייתה אחת הסיבות לתמותת עבדים בכלל ובפרט של האמהות, שהוחזרו לעבודה מייד לאחר הלידה. המאמרים שעוסקים בתמותת העבדים באמריקה, מתייחסים למציאות שהתקיימה לפני מאתיים שנים, ולא למציאות שהתקיימה בעולם הקדום. לדברי החוקרים שעסקו בסיוגיה זו, 50% מכלל הנולדים השחורים מתו במהלך שנת החיים הראשונה, ורבים מאלה ששרדו מתו משילוב של עבודת פרך ותת תזונה.

יש לציין שהאדונים הלבנים ראו עצמם נוצרים אדוקים ומוסריים, מה שלא הפריע להם לשלול מהשחורים את ההגדרה שהם בני אדם.

באינטרנט ניתן למצוא מחקרים מקיפים שעוסקים בסוגיה זו. להלן שניים ששימשו אותי, אך נתונים זהים חוזרים במאמרים רבים נוספים.

1. Steven Mintz, "Childhood and Transatlantic Slavery," in Children and Youth in History, Item #57, https://chnm.gmu.edu/cyh/case-studies/57 (accessed January 30, 2016).

2. Slavery in the New World from Africa to the Americans:  'Mortality of Slave Children", 2013.

.  וכן כג, יב-יג ; לא, יד-טו. ערב פסח והיום השביעי של פסח אסורים בעבודה (שמ' טז ;דב' טז, ח).  יום הכפורים ויק' טז, כט-לא

. שמיטת האדמה

הרחבה נוספת של החוק, היא שמיטת האדמה. שמיטת האדמה (ספר שמות כג, ובספר ויקרא כה)