הרנסנס של הדינוזאורים

כתב: רן לוי

'פארק היורה', סרטו שובר הקופות של הבמאי סטיבן ספילברג: קלאסיקה קולנועית במלוא מובן המילה. אולי אתם זוכרים את שתיים מהסצנות היותר מפורסמות ממנו. למשל, הסצינה שבה גיבורי הסרט לכודים בתוך שתי מכוניות, בעוד שטיראנוזאורוס רקס ענק מפיל את הגדר החשמלית שעוטפת את מתחם הדינוזאורים, טורף איזו עז מסכנה שעמדה שם ואז… לא עושה כלום. הוא עוצר, קפוא במקום במשך שלוש שעות תמימות, בזמן שהוא מעכל את העז. הגיבורים המשועממים מסתלקים מהמקום והולכים לאכול ארוחת ערב.

או אולי הסצינה האלמותית שבה שני ולוסירפטורים תרים אחרי שני ילדים בין שורות של מדפי מתכת במטבח תעשייתי. הדינוזאורים מרימים את ראשם, נחיריהם רוטטים, בעוד הילדים המפוחדים מסתתרים מאחורי אחד השולחנות. ואז אחד הולוסירפטורים מפנה את ראשו בחדות ומתקדם במהירות אל...תנור. אחד התנורים במטבח נשאר דולק, והולוסירפטורים נשכבים לידו, סופגים את החום שבוקע ממנו כמו חרדון בשמש. הילדים קמים והולכים החוצה. אחד מהם נשרט במקרה מסכין שנפלה מאיזה מדף.

הו, האימה.

טוב, אז ברור שזה לא נכון. בסצינות המקוריות, הטיראנוזאורוס הופך את המכונית בפראות, והלוסירפטורים כמעט מצליחים לטרוף את הילדים - שניצלים בנס.

אבל זה יכול היה להיות ככה. אם 'פארק היורה' היה מצולם בשנות השישים, למשל - ובהנחה שספילברג היה נצמד לקונצנזוס המדעי של אותה התקופה - כך, כנראה, הוא היה כותב את הסצינות המדוברות. מדוע? כיוון שבשנות השישים, ולמעשה בכל מאה השנים שקדמו להן, האופן שבו תפסו המדענים - ובעקבותיהם, הציבור הרחב - את דמותם ותכונותיהם של הדינוזאורים, היה שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו תופסים אותם כיום. והתפיסה הזו הייתה עשויה להיות תקפה גם בימינו, אלמלא מה שמכונה 'הרנסנס של הדינוזאורים' - אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נחזור אחורה בזמן.

ממצאים מוזרים

אנשים נתקלו במאובנים - שרידים של יצורים חיים שתבנית גופם נשתמרה בתוך סלע - לכל אורך ההיסטוריה, פחות או יותר. לעיתים אלו היו מאובנים של קונכיות קטנות או צמחים - אבל פה ושם, שרידים הרבה יותר משונים. עצמות ענקיות. גולגולת מפלצתית. שיניים שכל אחת מהן גדולה יותר מכף יד.

ההסברים שהעניקו האנשים לממצאים המוזרים האלה השתנו במקומות שונים ובזמנים שונים. היו תרבויות שראו ביצורים המאובנים האלה שרידים של עבר מיסטי שבו אלים ומפלצות ענק מילאו את הארץ, לפני שנברא האדם הראשון. אחרים חשבו שמדובר אולי בדרקונים שעדיין מסתתרים מתחת להרי געש. באירופה, בימי הביניים, היו מלומדים שהעריכו שאולי מאובנים הם בכלל לא שרידים של יצורים חיים, אלא בסך הכל סלעים בעלי צורה ייחודית: תוצרים של תהליכים גיאולוגיים טבעים, כמו התהליכים שיוצרים יהלומים.

מעטים מאוד, אם בכלל, העזו להעלות על דעתם שמדובר בשרידים של מיני בעלי חיים שחיו בכדור הארץ בעבר - ונכחדו. זה לא שאנשים בימי עבר היו טיפשים או עיוורים: ממש לא. הרעיון הזה לא עלה על דעתם בעיקר מכיוון שלא עלה בקנה אחד עם תמונת העולם הקיימת שלהם, שהייתה דתית בעיקרה. אף אחד לא שיער לעצמו שכדור הארץ הרבה יותר עתיק מכפי שכתוב בספר בראשית, והמחשבה על מינים רבים שנבראו רק כדי להיכחד ולהיעלם במרוצת השנים לא הסתדרה עם הרעיון של אלוהים טוב ורחום. מכיוון שכך, המלומדים נטו להעדיף תיאוריות שהסתדרו טוב יותר עם תמונת עולמם. למשל, חוקר בריטי שבחן במאה השבע-עשרה מאובן של עצם ירך ענקית, שיער שמדובר בעצם של פיל שהרומאים הביאו איתם כשכבשנו את האיים הבריטיים למעלה מאלף וחמש מאות שנים קודם לכן.

הדברים החלו להשתנות בראשית המאה התשע-עשרה. רוב רובו של כדור הארץ כבר נחקר ומופה באותם הימים, וחוקרים רבים החלו להגיע למסקנה שאם היצורים הכלואים במאובנים הם שרידיהם של בעלי חיים שחיים וקיימים היום בכדור הארץ - כבר היינו צריכים לגלות אותם מזמן, במיוחד אם מדובר בבעלי חיים בגודל של פיל ויותר.

ג'ורג' קוביֵיה (Cuvier), זואולוג צרפתי, היה מבין המדענים הראשונים שבחנו מאובנים באופן שיטתי ומסודר, והשווה אותם לאנטומיה המוכרת של בעלי חיים מודרניים. הוא הבחין בעובדה שככל שהמאובן מגיע משכבה גיאולוגית קדומה יותר, כך בעל החיים הכלוא בתוכו שונה יותר ממינים של בעלי חיים שקיימים בהווה - והתובנה הזו הובילה אותו למסקנה שרבים מהיצורים הכלואים במאובנים הם שרידים של מינים קדומים שנכחדו ואינם עוד. המסקנה הזו הובילה לשינוי עמוק באופן שבו תפסו החוקרים את המאובנים והשרידים שהם מכילים - ופתחה את השער עבור פרשנויות חדשות ורדיקליות לגבי תכולתם.

השינוי המחשבתי העמוק הזה הוא זה שאפשר לוויליאם באקלנד (Buckland), כומר בריטי שהיה גם גיאולוג חובב, להעניק פרשנות חדשה ורדיקלית כזו למאובן מעניין שמצא ב-1824. באקלנד מצא שרידים של עצמות רגל, לסת וגב ענקיות, והסיק מהן שמדובר במין נכחד של לטאה ענקית, עשרים מטרים אורכה. באקלנד נתן למין החדש הזה את השם 'מֵגלוזאורוס': 'מגה' - גדול, 'זאורוס' - לטאה, דהיינו 'לטאה ענקית'.

שנה לאחר מכן, ב- 1825, קיבל לידיו רופא חובב-מאובנים בשם גדעון מאנטל (Mantell) מאובן (שנתגלה עוד ב-1822) שהכיל מספר עצמות ושיניים גדולות. השיניים, בפרט, הזכירו למאנטל שיניים של איגואנה - ולכן העניק ליצור החדש את השם 'איגואנודון' (Iguanodon).

ריצ'ארד אוון

הקרקע, אם כן, הייתה מוכנה למישהו שיבוא ויחבר את כל הנקודות האלה לכדי תמונת עולם שלמה וקוהרנטית - והאדם שהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון היה ריצ'ארד אוון (Owen) הבריטי. אוון למד רפואה, אבל נמשך פחות לחולים - ויותר ללימודי האנטומיה. ברבות השנים הפך לאחד המומחים הגדולים בעולם באנטומיה, ובפרט אהב לחקור בעלי חיים לא שגרתיים. למשל, הוא נהג לקבל לידיו את גופותיהם של בעלי חיים אקזוטיים שמתו בגן החיות של לונדון. ביומנה האישי של אשתו של אוון, למשל, אפשר למצוא תלונות שלה על כך שבעלה הביא הביתה - בשיא הקיץ - חלקים מגופתו של פיל מת, ועכשיו כל הבית שלה מסריח.

אבל צרותיה של אשתו של אוון הם המזל שלנו, כיוון שמומחיותו של אוון באנטומיה משווה (Comparative Anatomy) של חיות אקזוטיות הביאה אותו לקבל לידיו גם את המאובנים של וויליאם באקלנד וגדעון מאנטל - והוא היה הראשון שהבין ששני המינים החדשים האלה מייצגים, למעשה, סוג חדש לחלוטין של בעלי חיים שנכחדו. ב-1842 העניק אוון לסוג החדש הזה את השם שמלווה אותם עד היום: 'דינוזאורים'.

ריצ'ארד אוון הוא גם זה שהיה אחראי להתעוררות העניין הציבורי סביב הגילוי החדש הזה. הוא שיתף פעולה עם פסל מוכשר בשם בנג'מין ווטרהאוס (Waterhouse) שתחת הנחייתו של אוון יצר סדרת פסלים בגודל טבעי של המגלוזאורוס, האיגואנודון ועוד מספר מיני דינוזואורים שהתגלו עד אז. הפסלים הוצגו לקהל ב-1851, במסגרת תערוכת טכנולוגיה גדולה בשם The Great Exposition, בה הוצגו לציבור מיטב הטכנולוגיות החדשניות לצד תגליות מדעיות ומכשור מדעי פורץ דרך. ה Great Exposition הייתה הצלחה אדירה: כשישה מיליון איש - כמעט שליש מאוכלוסייתה של בריטניה כולה באותם הימים - ביקרו בה, והתגובות לפסלים של ווטרהאוס היו נלהבות מאוד. כשנסתיימה התערוכה הועברו הפסלים לפארק ציבורי גדול - פארק Crystal Palace - שם אפשר לראות אותם, למעשה, עד היום. דוגמה נוספת לאופן שבו עוררו אוון ו-ווטרהאוס את העניין הציבורי בדינוזאורים היא ארוחת ערב חגיגית שערכו השניים בערב ראש השנה של 1854, ארוחה אליה הוזמנו שמנה וסלתה של החברה הלונדונית: ממדענים בכירים ועד עורכי עיתונים מובילים. שולחן ארוחת הערב הוצב *בתוך* המודל הענק של האיגואנודון שפיסל ווטרהאוס, כשאוון עצמו מנחה את הערב ממקומו בראש השולחן - מילולית, בתוך הגולגולת של הדינוזאור. הדיווחים על האירוע הבלתי שגרתי מילאו את דפי העיתונים, כמובן.

אבל הסיבה האמיתית שבגללה אני מזכיר את הפסלים של ווטרהאוס אינה העניין שהם עוררו בציבור - אלא בגלל מה שהם מלמדים אותנו על האופן שבו תפסו אוון ושאר החוקרים את תכונותיהם של הדינוזאורים.

כאמור, ריצ'ארד אוון נתן לבעלי החיים האלה את השם 'דינוזאורים': 'דינו' - ביוונית, זה 'איום' או 'מפחיד', ו'זאורוס' - לטאה.' ואכן, הפסלים של ווטרהאוס הציגו את הדינוזאורים כשהם הולכים על ארבע, והגפיים הישרות שלהן תומכות את הגוף מלמטה (כמו אצל יונקים גדולים). מעבר לצורה החיצונית, ההשוואה לזוחלים השליכה גם על תכונות נוספות שלהם, כמו ההתנהגות שלהם. למשל, רוב הזוחלים הם לא יצורים חברתיים שצדים בלהקות כמו זאבים ואריות, והם לא מגדלים את הצאצאים שלהם לאורך זמן כמו בני אדם וקופים. זוחלים הם גם בעלי דם קר, משמע חום הגוף שלהם תלוי בטמפרטורה של הסביבה שלהם - וזו הסיבה שלטאות ותנינים נוהגים לבלות שעות ארוכות ברביצה בשמש ללא תנועה, כדי לספוג את החום שלה.

רק כדי לסבר את האוזן: כשהייתי בן 15, עבדתי בקיץ בדולפינריום בתל אביב כשומר בתצוגת התנינים. השאלה ששאלו אותי הכי הרבה פעמים, בפער ניכר על פני כל שאר השאלות, הייתה - 'תגיד, התנינים האלה, זה אמיתי או מפלסטיק?'. אני לא יכול להאשים את המבקרים: התנינים האלה יכלו לשכב בלי לזוז אפילו מילימטר - במשך יום שלם! אפילו אני, בשלב מסויים, שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהתנינים מתו במהלך הלילה ואף אחד לא שם לב. הפואנטה של העניין היא שאם תפיסת העולם הזו, של הדינוזאורים כזוחלים ענקיים ,הייתה נותרת על כנה עד היום - לא היינו מכירים אותם כדינוזאורים הפראיים והמסעירים שאנחנו מכירים מסרטים כמו 'פארק היורה', אלא כיצורים איטיים, טיפשים ומשעממים, עם כריזמה של כוס קלקר.

מאובני דינוזאורים

אבל אי אפשר להאשים את אוון ועמיתיו על האופן שבו פירשו את תכונותיהם של הדינוזאורים. בעוד מאובנים של קונכיות ויצורים ימיים הם שכיחים למדי - או לכל הפחות, לא מאוד מאוד נדירים - מאובנים של דינוזאורים, ספציפיים, הם הרבה יותר נדירים. מדוע? נתן פונזיאק, איש התחקירים שלנו, הפנה את השאלה הזו לד"ר שמוליק מאירי: גיאולוג, שעבודתו מתמקדת כיום באופן שבו מוצגים דינוזאורים במוזיאונים.

"[ד"ר מאירי].. איך כל זה קורה בכלל? כלומר הפגר של הייצור נופל לאיזשהי סביבה,

[נתן פוזניאק] ביצה…

[מ] ביצה, ביצה זה האופטימלי, כן, זה אופטימלי מפני שקרקעיות של ביצה הן בד"כ אנאירוביות כלומר אין שם כל מיני כאלה שיטרפו את הפגר, הוא מתפרק לאט לאט בתהליך איטי, יכול להתפחם אפילו אם הביצה היא מספיק עמוקה, בעיקר מנותק מהאטמוספירה ועובר תהליך איטי של כיסוי במשקעים אחרים ששוקעים בביצה, ועובר את תהליך ההתאבנות. ברוב המקרים זה לא קורה. זו הסיבה שדינוזאורים הם כל כך נדירים, מאובני דינוזאורים הם כל כך נדירים כי הוא יצור יבשתי, וגם אם הוא הסתובב בביצות -וברוב המקרים לא- מה קורה ליצור כשהוא מתפגר על פני השטח?

[פ] יש מי שאוכל אותו.

[מ] יש מי שאוכל אותו, כן, יש מי שאוכל אותו בכל הרמות, כן? החל מאוכלי נבלות גדולים כמו צבועים ונשרים, ואח"כ מגיעים הקטנים יותר, התולעים והזבובים והבקטריות והפטריות שצומחות עליו ולא נשאר ממנו כלום. גם מה שקורה אם הוא נגיד נמצא על פני השטח ואח"כ יורד גשם או יש שיטפון, שלד כזה שנותר על פני השטח מתפזר בצורה סלקטיבית. כלומר העצמות הן לא באותו משקל, אין להן את אותה מסה או אותו מבנה, ולכן בסחיפה גשם סוחף אותן- את הקטנות הוא זורק רחוק, ואת הגדולות משאיר מאחור כך ששלד יכול להיות מפוזר על פני... לפעמים קילומטרים. כלומר פרקי האצבעות נמצאים במורד הנחל, והגולגולת או האגן שהם העצמות הכבדות יותר נותרו במעלה הנחל. עכשיו לך תמצא... נניח שמצאת את הכל, לך תקשר בין הדברים האלה. לכן הסיטואציות שבהן משהו נפל לתוך ביצה, משהו נקבר באופן מאוד מאוד מהיר על ידי נגיד סופת חול, או אפר געשי, שזה אופטימלי, מה שנקרא אופה אותם במקום ומשאיר אותם שם, הסיטואציות האלה הן מאוד מאוד נדירות. ולכן מאובנים של יצורים יבשתיים בכלל, לא רק של דינוזאורים הם מאוד מאוד נדירים בהשוואה לאלה של יצורים ימיים. "

באירופה, בפרט, נתגלו עד תקופתו של ריצ'ארד אוון, רק מעט מאוד מאובנים של דינוזאורים - וגם אלה שנתגלו היו ברוב המקרים מאובנים חלקיים מאוד: פה שן, פה עצם ושם גולגולת. אין פלא שחוקרי המאובנים - הפָליאונְטולוגים, בשמם המקצועי - בתקופתו של רי'צארד אוון, עם מעט כל כך חומר גלם לעבוד עליו, התקשו ליצור תמונה שלמה ומפורטת של בעלי חיים שחיו לפני מאה מיליון שנה ויותר.

רצה הגורל, ובארצות הברית פרצו, ממש באותה התקופה - אמצע המאה ה-19 - שתי מלחמות. אחת אתם אולי מכירים - מלחמת האזרחים האמריקנית - אבל זו לא המלחמה שאני רוצה לדבר עליה. אני רוצה לדבר על מלחמה קטנה ו'אינטימית' יותר, אבל לא פחות אכזרית: מלחמת העצמות.

מלחמת העצמות

ארצות הברית נכנסה לעולם חקר המאובנים הרבה אחרי אירופה: המאובן הראשון של דינוזאור נתגלה בצפון אמריקה רק ב- 1854, שלושים שנה אחרי המגלוזאורוס של וויליאם באקלנד הבריטי. העניין של הקהילה המדעית בארצות הברית בחקר הדינוזאורים החל גובר ברצינות רק ארבע שנים לאחר מכן, בעקבות תגלית ראשונה מסוגה: השלד המלא הראשון של דינוזאור שנתגלה אי פעם בעולם.

מקום הגילוי היה מחוז האדונפילד (Haddonfield) שבניו-ג'רזי, בחוף המזרחי. אזור האדונפילד היה עשיר במחצב ששימש באותה התקופה לדישון, והכורים שחפרו בקרקע כדי להוציא את המחצב הזה גילו, מדי פעם פעם, שאריות של מאובנים עתיקים. עד אז, הם נהגו להשליך את המאובנים האלה הצידה מחוסר עניין - אבל כששמעו המדענים האמריקנים על הממצאים המרתקים שהגיעו מאירופה, הם ביקשו מהחופרים ליידע אותם על כל ממצא מעניין. כך בא לעולם ההאדרוזאורוס (Hadrosaurus): דינוזאור ענק - משהו בסדר גודל של משאית - ששלד כמעט שלם שלו נתגלה באחת המחצבות. בחינת השלד המלא הזה  העלתה שההאדרוזאורוס הלך, ככל הנראה, על שתי רגליים - וזו הייתה הפתעה גדולה מכיוון שבימינו, רק מעט מאוד זוחלים הולכים על שתי רגליים, וגם זה לפרקי זמן קצרים יחסית. התגלית הזו רמזה על כך שבכל מה שנוגע לדינוזאורים, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

שש שנים לאחר מכן, ב-1860, הגיע להאדונפילד פליאונטולוג צעיר בשם אדוארד דרינקר קופ (Cope). קופ היה כוכב עולה בתחום הצעיר של חקר מאובני הדינוזאורים, ופרסם את המאמר הראשון שלו כבר כשהיה כבן שמונה עשרה. התגלית בהאדונפילד גירתה את סקרנותו, והוא החליט לעבור לגור בהאדונפילד - עם אשתו ובתו - כדי להיות קרוב ככל האפשר אל המחצבות בהן התגלו חלקי המאובנים.

ההחלטה הזו השתלמה לו, ובגדול, כשקופ חשף ב-1866 את השלד השני השלם שהתגלה בצפון אמריקה: דינוזאור הולך-על-שתיים שאורכו היה כשבעה וחצי מטרים. הגילוי הזה חיזק את ההשערה שגם המגלואורוס וגם האיגואנודון הלכו על שתי רגליים, בניגוד גמור לאופן שבו הציגו אותם הפסלים של אוון ו-ווטרהאוס.

הדיווחים אודות התגלית החדשה של אדוארד קופ הביאו להאדונפילד פליאונטולוג נוסף: עותניאל צ'ארלס מארש (Marsh).

מארש הוא סיפור סינדרלה אמיתי: הוא נולד למשפחה ענייה והיה צפוי, כנראה, לחיים של עוני ובורות - אלמלא העובדה שדוד שלו היה ג'ורג' פיבודי (Peabody), אחד האנשים העשירים ביותר בארה"ב. פיבודי מימן את לימודיו של מארש באוניברסיטת ייל, ובהמשך אף מימן את הקמתו של מוזיאון טבע באותה אוניברסיטה. עם או בלי קשר לתרומה, מארש מונה לפרופסור לפליאונטולוגיה של ייל - הפרופסור הראשון בתחום מדעי חדש זה בארצות הברית.

אדוארד קופ וצ'ארלס מארש היו בעלי אופי שונה מאוד, כמעט מנוגד: מארש היה שקט ומופנם, וקופ היה נלהב ומהיר חימה. מארש גם היה מבוגר מקופ בתשע שנים - אבל למרות הבדלי הגיל והאופי, השניים התיידדו כשלמדו יחד אנטומיה בגרמניה. כל כך התיידדו, עד שקופ קרא לאחד המינים שגילה Colosteus Marshii, על שמו של מארש - ומארש נתן למין אחר את השם Mosasaurus Copeanus, על שמו של קופ.

אין פלא, אם כן, שכמארש קפץ לביקור של שבועיים במחצבות של האדונפילד, קופ שמח מאוד לערוך לו סיורים מודרכים באזור שהיה ה'מגרש הביתי' שלו, ואף הכיר לו את הפועלים ומנהלי העבודה שחפרו באזור והעבירו לקופ את המאובנים שמצאו. אבל אחרי שעזב מארש את המקום, גילה קופ ש"חברו" נפגש מאחורי גבו עם אותם פועלים ומנהלי עבודה - והציע להם תשלום כדי שיעבירו *לו* את המאובנים המעניינים שימצאו, במקום לקופ…

קופ זעם על הבגידה המכוערת הזו, וכך נולדה אחת מהיריבויות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המדע, יריבות שבמידה רבה תגדיר את עולם הפליאונטולוגיה במשך ארבעים השנים הבאות.

ארצות הברית, באותם הימים, הלכה והתרחבה מערבה, אל השטחים העצומים שבין נהר המיסיסיפי והאוקיינוס השקט. ב-1868 הצטרף מארש אל משלחת של גיאולוגים שביקשו לסקור את האזורים הלא מוכרים האלה. הם נעו לאורכה של מסילת רכבת חדשה שחצתה את היבשת, ובאחת מתחנות הרכבת בנברסקה, הבחין מראש בערימה של עפר שנחפר לא מזמן מתוך באר חדשה.. הוא ניצל את ההמתנה לרכבת כדי לפשפש בעפר - ובתוך דקות ספורות מצא את עצמותיהם המאובנות של לא פחות מאחד עשר מינים של בעלי חיים קדומים. לפני שעזבה המשלחת את התחנה, מארש ביקש ממנהל תחנת הרכבת שיאסוף עבורו מאובנים נוספים, אם ייתקל בהם. כששבה המשלחת חזרה מזרחה ועצרה שוב בתחנה בנברסקה, הגיש לו מנהל התחנה כובע מלא בעצמות.

מארש הבין שבשטחים הבתוליים של מערב ארצות הברית ישנו פוטנציאל אדיר לגילויים של מאובנים חדשים, ובין השנים 1870 ו-1873 יצא לארבע מסעות מחקר בקולרדו, קנזס, נברסקה ו-וויומינג, עם קבוצות שונות של סטודנטים ופועלים שסייעו לו בחפירות. המשלחות האלה לוו ביחידות של הצבא האמריקני, ששמרו עליהם מפני תקיפות של אינדיאנים מקומיים - אם כי בכל השנים לא נרשמה תקרית חריגה במובן זה.

האויב האמיתי של מארש, מסתבר - היה אדוארד קופ. השמועה אודות תגליות המאובנים במערב הגיעה, כמובן, לאוזנו של החוקר מפילדלפיה - והוא מיהר ליזום משלחות מחקר משלו. שניים מהפועלים ששכר קופ לצורך החפירות היו פועלים מהמשלחת של מארש… כששמע מארש שקופ "גונב" את אנשיו, הוא רתח מזעם. הוא התעמת עם שני הפועלים, שהתנצלו בפניו: אחד מהם טען שקיבל את הג'וב אצל קופ רק כדי לחבל במשלחת שלו ולהסיט אותו ממציאת מאובנים טובים. סביר להניח שזה היה שקר: אחת החולשות הידועות של מארש הייתה הנטייה שלו "לשכוח" לשלם מדי פעם לאנשים שעבדו תחתיו - וגם בשנים שלאחר מכן, לא מעט אנשים נטשו אותו ועברו למחנה של קופ בגלל הסיבה הזו.

ב-1877 קיבל מארש מכתב משני מנהלי עבודה של הרכבת - וויליאם ריד (Reed) ו-וויליאם קרלין (Carlin) - שסיפרו לו שגילו מאובן של חיה ענקית ליד אזור הקרוי 'קומו בלאף' (Como Bluf) בוויומינג. בשלב זה, מארש כבר לא הירבה לצאת למשלחות בעצמו, והעדיף להעסיק פועלים בשכר שתרו את מערב ארצות הברית לאורכה ולרוחבה, חפרו במקומות מבטיחים ושלחו לו את הממצאים. הוא שלח את אחד מאנשיו לקומו בלאף וזה אישר את דבר התגלית, ובנוסף דיווח לו שגם אנשיו של קופ מרחרחים באותו האזור.

מארש מיהר לסגור עסקה עם ריד וקארלין, במסגרתה שילם להם תשלום חודשי קבוע ובונוסים - והם חפרו עבורו בקומו בלאף ושלחו אליו את הממצאים שגילו. הייתה זו עסקה משתלמת מאוד עבור מארש, שקיבל עשרות כרכרות מלאות במאובנים של דינוזאורים חדשים ובלתי מוכרים למדע.

אדוארד קופ לא התכוון, כמובן, לתת ליריבו השנוא לפתוח עליו פער שכזה ושלח גם את האנשים שלו לחפור בקומו בלאף. וויליאם קרלין, שהיחסים בינו ובין צ'ארלס מארש אף פעם לא היו מהמשובחים - החליט בשלב מסוים לערוק למחנה של קופ, ככל הנראה מכיוון שמארש שכח לשלם גם לו על שירותיו. שתי הקבוצות היריבות פעלו זו לצד זו באותו האזור במשך מספר שנים - וכפי שניתן לצפות, היחסים ביניהן היו טעונים ומתוחים. קופ שלח אנשים לגנוב מאובנים מהמחנה של מארש, ומארש מצידו הורה לפועלים שלו להרוס מאובנים קטנים או כאלה שנראו כפגומים מדי - רק כדי שלא ייפלו לידיו של קופ.

החפירות בקומו בלאף נמשכו כמעט חמש עשרה שנה, והניבו לשני המדענים כמויות אדירות של מאובנים חדשים: טונות על גבי טונות של ארגזים מלאים בממצאים, בכמויות שלאף אחד מהם לא היה שום סיכוי להספיק לחקור בימי חייו. קופ אפילו רכש בשלב מסוים בית נוסף - רק כדי שיהיה לו מקום לאחסן את כל המאובנים האלה. המאמרים שפרסמו מארש וקופ על המאובנים שחקרו הפכו את השניים לשני הפליאונטולוגים הבכירים והמוכרים ביותר בקרב הקהילה המדעית האמריקאית - ובכל זאת, אף אחד מהם לא התכוון להוריד את הרגל מהגז: החשש שמא המדען השני יגלה ראשון איזה דינוזאור חדש ומסעיר ויאפיל על זוהרו של הראשון, היה חזק מדי.

אבל למרוץ המטורף הזה אחר מאובנים חדשים היה גם חיסרון: העלות שלו. שני החוקרים הוציאו המון כסף, שלהם ושל המוסדות בהם עבדו, על מימון משלחות המחקר והחפירות. מארש ספג ביקורת בייל על העלות הגבוהה של ארבע משלחות המחקר שהוציא למערב - אבל קופ הוא זה שהיה בנחיתות ברורה בתחום הזה. כשג'ורג' פיבודי, דודו של מארש, הלך לעולמו ב- 1869, הוא הוריש למארש חלק נכבד מהונו - כך שלמארש לא הייתה בעיה עקרונית לממן את החפירות בקומו בלאף מכיסו. לקופ, לעומת זאת, לא היה הון עצמי גדול, וכעבור מספר שנים הוא כבר לא יכול היה לשלם לפועלים והיה מוכרח לצאת לשטח בעצמו - גם תחת האיום של תקיפות האינדיאנים. כדי לממן את המשך המחקר, קופ נכנס להשקעה במכרה כסף בניו-מקסיקו - אבל ההרפתקה הפיננסית הזו הסתיימה בכישלון, וקופ נותר פחות או יותר חסר כל. אשתו ובתו עזבו אותו, והוא חי בדירה קטנה בפילדלפיה, ישן על מזרן קטן על הרצפה כשהוא מוקף במאות רבות של ארגזי מאובנים.

מארש, לעומת זאת, המשיך לעשות חיל. ב-1882 הוא מונה למשרה בכירה ב US Geological Survey, הגוף הפדרלי האמריקני שאמון על ביצוע סקרים גיאולוגים. התפקיד הזה נתן בידיו המון כוח פוליטי, והוא ניצל את הכוח הזה, בין היתר, כדי להמשיך ולחבוט בקופ. למשל, הוא ניסה לגרום לכך שהממשל האמריקני יחרים את אוסף המאובנים הענק של קופ, בטענה שהאוסף הושג באמצעות מימון פדרלי. קופ, שהאוסף הזה היה מן הסתם הדבר החשוב ביותר בחייו, נאבק בציפורניים ובשיניים ולבסוף הצליח להוכיח כי מימן את כמעט כל החפירות הרלוונטיות מכיסו הפרטי.

הנקמה, כמאמר הקלישאה, מתוקה יותר כשהיא מוגשת קרה - וקופ תכנן את הנקמה שלו במשך חמש שנים תמימות. למארש היו כמה וכמה עוזרי מחקר - וחלק מהם מאוד לא אהבו את הבוס שלהם. מארש, כפי שציינתי קודם, לא תמיד שילם להם בזמן - ובנוסף, הוא מנע מהם גישה למאובנים מעניינים באוסף שלו כדי שיוכל לחקור אותם בעצמו - גם במקרים שבהם העוזרים הם אלה שחשפו את המאובנים בשטח.

באחד הימים הגיע קופ לביקור בייל, לכאורה כדי לצפות במשחק פוטבול שהתקיים שם. מטרתו האמיתית של הביקור, עם זאת, הייתה פגישה חשאית עם כמה מהעוזרים המתוסכלים האלה, וקופ קיבל מהם מידע פנימי לגבי כל מיני כשלים ותקלות בתוך ה US Geological Survey. קופ יצר קשר עם כתב של עיתון פופולרי בשם הניו-יורק הראלד, וזה פרסם סדרת כתבות ארוכה - עשרים ושלושה אלף מילים - שעסקה כולה בבזבוז והשחיתות-לכאורה בתוך הארגון של מארש, בעיכוב הכרוני של משכורות, במאבקים האקדמיים הקטנוניים שלו מול העוזרים וכדומה.

מארש הכחיש, כצפוי, את כל הטענות נגדו ונגד הארגון שלו, וטען שמדובר בכזבים שקופ מפיץ אודותיו כדי לפגוע בו. כדי להוכיח את טענתו, הוא שיתף את קוראי העיתון בסיפור שהתרחש עשרים שנה קודם לכן, בסביבות 1870.

"פרופסור קופ תיאר [במאמר שכתב] מין נכחד של זוחל [למעשה, זוחל ימי - ר.ל.] שנתגלה בקנזס בשם אֵלָסְמוזאורוס (Elasmosamusaurus), ומתיאוריו השתמע שזה אחד ממיני בעלי החיים המיוחדים ביותר בעבר או בהווה.

השלד עצמו הוצב, לאחר שחזור, במוזיאון של האקדמיה למדעים בפילדלפיה, וכשפרופסור קופ הציג אותו בפני והסביר לי על תכונותיו - הבחנתי בכך שהוא הרכיב את חוליות עמוד השדרה של היצור בצורה הפוכה. ציינתי בפניו בעדינות שהוא הרכיב את כל העסק הזה [דהיינו, השלד של הדינוזאור] הפוך.

[קופ] נעלב עמוקות, וטען בשפה חזקה שהוא חקר את החיה הזו במשך חודשים רבים, ושברור שהוא יודע להבחין בין החלק הקדמי של החיה ובין החלק האחורי. אבל כנראה שהוא לא יודע, כיוון שפרופסור ליידי (Leidy. פליאונטולוג בכיר נוסף) בדרכו השקטה נטל את החוליה האחרונה של הזנב - היכן שקופ הניח אותה - והרכיב אותה מחדש מתחת לגולגולת.

כשהודעתי על כך לפרופסור קופ, גאוותו הפצועה מעולם לא התאוששה מהעלבון הצורב, ומאז הוא אוייבי המר."

הסיפור שגולל מארש הוא, בבסיסו, נכון. קופ אכן הרכיב את השלד המדובר באופן שגוי - ולא 'סתם' שגוי, אלא הפוך לגמרי, עם הגולגולת בקצה הזנב. ללא ספק, פאדיחה רצינית למי שאמור להיות אחד מחוקרי המאובנים המובילים בעולם. כשנתגלתה הטעות, קופ ניסה לאסוף בחזרה את כל העותקים של המאמר שפרסם - ומאוחר יותר פרסם גרסה מתוקנת שלו. אבל מצד שני, מארש 'שיפץ' חלק מהפרטים של הסיפור כדי שיתאימו לצרכיו: למשל, כמעט בטוח שלא מארש הוא זה שגילה את הטעות של קופ, כי אם דווקא פרופסור ליידי - ומארש למד על הטעות הזו רק מאוחר יותר.

חשיפת הטעות הזו הביכה מאוד את קופ, אבל בסיכומו של דבר מארש היה זה שנפגע קשה יותר מהכתבה בעיתון. ה- US Geological Survey כבר עמד באותו הזמן בפני ביקורת נוקבת של הקונגרס על בזבוז יתר וניהול לא תקין של תקציבים - וחשיפת אי-הסדרים מעל דפי העיתון הגיעה בעיתוי גרוע מאוד מבחינה זו. בסופו של דבר, ה US Geological Survey ספג קיצוץ קשה בתקציבו - ומארש פוטר ממשרתו.

היריבות המכוערת בין מארש וקופ נמשכה פחות או יותר עד יום מותם - או אולי נכון יותר, עד יום מותו של קופ, שהלך לעולמו שנתיים לפני מארש. אפילו במותו, קופ תכנן נקמה אחת אחרונה ביריבו המושבע. הוא ציווה בצוואתו שאחרי מותו יוציאו את מוחו, ישקלו אותו - וישוו אותו למשקל מוחו של מארש. כך קיווה קופ להוכיח שהמוח שלו גדול יותר משל מארש, ולכן הוא גם חכם יותר ממנו… אבל מארש, מצידו, סירב לשתף פעולה, וכשהלך לעולמו נקברה גופתו מבלי שמוחו נשקל. כך נסתיימה לה 'מלחמת העצמות': סכסוך מכוער שנמתח על פני עשרות שנים.

טונות של מאובנים

מה פשר כמויות המאובנים העצומות שנתגלו במערב ארצות הברית? ד"ר שמוליק מאירי, שהוא כזכור גיאולוג בהכשרתו, מסביר.

"חלקים גדולים מהאזורים המדוברים, בעיקר המדינות קולורדו, נברסקה, ויאומינג, הגיאולוגיה נמצאת על פני השטח. כלומר, אנחנו רגילים לזה כישראלים אבל זה לא המצב באירופה. באירופה פני השטח מכוסים בצמחיה, בקרקע מאוד עבה, כדי להגיע לגיאולוגיה אתה צריך שמישהו יפרוץ לך את הדרך. אז זה יכול להיות תהליך טבעי כמו בצוקים של שולי בריטניה למשל, או פריצת מכרות ופריצת מסילות ברזל. אבל בארה"ב זה לא המצב. המדינות המדוברות, הבאדלאנדס, הגיאולוגיה על פני השטח, ומאובנים פשוט... בוא ואסוף. [...] בשנה אחת של חיפושי דינוזאורים ומאובנים מסוגיהם בארה"ב מצאו מה שמצאו עד אז בכל העולם, כלומר באמת השפע שם הוא... היה יוצא דופן."

ואל השפע הזה צריך להוסיף את הכישורים המקצועיים המעולים של קופ ומארש.

"הם היו מה שנקרא 'אקסלנט דיינזאור הנטרס', הם הבינו שטח, ראו טוב, הם עבדו עם אנשים טובים, הם לא עבדו לבד, היו עוד אנשים שידעו את העבודה, והם הגיעו באמת לקרקע בתולה. איזור שאף אחד לפני כן לא חיפש. מטבע הדברים הוא לא מצא, כן. הם הגיעו באמת למקומות שאף אחד לפני כן לא היה, וזה... מבחינה זאת אפשר להתייחס לזה כאל מזל שהם היו הראשונים, אבל אני לא חושב שהאספקט של מזל הוא שמה דומיננטי. הם ידעו טוב גיאולוגיה, הם ידעו לעקבו אחרי שכבות, כלומר, זיהינו בשכבה מסויימת מאובנים בוא נחפש באתר אחר באותה שכבה, הם היו מקצועיים מאוד. כלומר, מזל הוא לא שם המשחק פה."

עבור כל שאר החוקרים בתחום הפליאונטולוגיה, הויכוח הכמעט-ילדותי בין מארש וקופ היה מביך מאוד. מדענים רבים סברו שמארש וקופ מוציאים שם רע למחקר האמריקני בפני עמיתיהם באירופה, במיוחד כשמדובר בכתבות עיתונאיות כל כך צהובות ומרושעות, שאין בינן ובין המחקר המדעי שום קשר.

אבל אם נתעלם לרגע מהנסיבות המכוערות שהובילו למלחמת העצמות - הייתה לה גם תוצאה חיובית יותר, והיא הנפח העצום של מידע חדש שנתווסף לפליאונטולוגיה בזכות מלחמת העצמות. לפני קופ ומארש, למשל, היו רק תשעה מינים ידועים של דינוזאורים בצפון אמריקה.

"השניים באמת היו פוריים בצורה בלתי רגילה, ביחד הם גילו סדר גודל של 130 מינים חדשים של דינוזאורים. התרומה שלהם למדע היא פשוט עצומה. חלק מהממצאים שלהם אחרי שהם קצת נרגעו מהפרסומים החפוזים חלק מהממצאים שלהם נפרקו מארגזים עשרות שנים אחרי מותם, והגדולה שלהם באיסוף הממצאים התגלתה במלואה מאוחר יותר."

וויליאם קופ פרסם, במרוצת הקריירה שלו, יותר מ-1400 מאמרים - כמות אדירה שרק מעט חוקרים זכו להגיע אליה מאז. הידע שנצבר בעקבות היריבות הזו הוביל לתובנה שהדינוזאורים הם יותר מאשר גרסאות עצומות וכבדות של בעלי חיים מודרניים: הממצאים הרבים הראו שהיו המון סוגי דינוזאורים שונים, ביניהם גם דינוזאורים קטנים יותר. המאובנים הרבים שחשפו קופ ומארש הוצבו במוזיאונים רבים ברחבי ארצות הברית, וסייעו לעורר עניין בקרב הקהל בעשורים הראשונים של המאה העשרים. העניין הזה הוביל מוזיאונים רבים - בסיועם של תורמים נדיבים - להוציא משלחות מחקר למקומות נוספים בעולם, כמו אסיה ואפריקה, והידע אודות הדינוזאורים הלך והתרחב.

אבל החל משנות העשרים, התעניינות הציבורית והמדעית בדינוזאורים הלכה ודעכה. המשבר הכלכלי העולמי אחרי מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם השניה הסיטו את תשומת הלב מהעיסוק במאובנים עתיקים.

גם בקרב החוקרים - הדינוזאורים נראו פחות ופחות מעניינים. היו לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שלמרות המגוון הרחב של מיני דינוזאורים שנתגלו במרוצת חמישים השנים הקודמות, עדיין לא נמצא קשר מובהק בין הדינוזאורים העתיקים ובעלי חיים מודרניים יותר - כך שלמדענים לא הייתה מוטיבציה יתרה להמשיך ולחקור אותם. הסיבה השנייה היא שהדינוזאורים עדיין נתפסו כדומים מאוד לזוחלים המודרניים, עם כל התכונות שאנחנו רגילים לייחס לזוחלים: איטיים, כבדים, אולי קצת טפשים… הניגוד ליונקים הזריזים, המהירים והחכמים היה כל כך גדול, עד שנוצרה התחושה שהיונקים היו עליונים על הדינוזאורים בכמעט כל מובן - ומכאן שהדינוזאורים ייצגו מעין 'מבוי סתום' בעץ החיים, ענף של האבולוציה שנידון מראש לכלייה. ואם זה המצב, מה הטעם לחקור יצורים חסרי תוחלת שכאלה?

התגלית של ג'ון אוסטרום

אבל היו, כמובן, מדענים שבכל זאת המשיכו לחקור את הדינוזאורים - ואחד מהם היה ג'ון אוסטרום (Ostrom), פליאונטולוג אמריקני. אוסטרום, פרופ' באוניברסיטת ייל, נחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בתחומו.

ב-1964 ניהל אוסטרום חפירה במונטנה. היה זה היום האחרון של החפירה, וכל חברי המשלחת שלו כבר ארזו את כלי העבודה שלהם והתכוננו להיכנס למכוניות שלהם ולנסוע הביתה. אוסטרום ואחד מעוזריו הסתובבו בשטח כדי לבחור את האזור בו ימקדו את החפירות בעונה הבאה - כשלפתע הבחינו בקצה של מאובן בוקע מצלע של אחת הגבעות. זו הייתה זרוע של דינוזאור, שהסתיימה בטופֶר חד ומעוקל מאוד, סוג של ציפורן קשה ועבה עם שפיץ חד כמו להב של חרמש. אוסטרום תיאר את רגע הגילוי במאמר שפרסם מספר שנים לאחר מכן:

"מיד ברגע הגילוי, היה ברור מתוך מעט פיסות המאובן שהיו חשופות על פני השטח, שנתקלנו במשהו מאוד בלתי שגרתי, ולא דומה לשום דינוזאור שנתגלה קודם לכן."

סקרנים, אוסטרום ועוזרו ירדו על ברכיהם והחלו חופרים את המאובן החוצה. לא היו להם כלי עבודה, אז הם חפרו עם האצבעות והאולרים שלהם. לא רחוק מהזרוע שגילו, הם חשפו טופר מעוקל נוסף - אבל כשניסה אוסטרום לחבר את הטופר הנוסף הזה אל הזרוע המאובנת - הוא גילה שהשניים לא מתחברים. מאין, אם כן, הגיע הטופר הנוסף?

אוסטרום נאלץ להמתין עוד שנה שלמה עד שחזר עם המשלחת שלו אל אותו אזור במונטה. הם המשיכו לחפור באותו האזור במשך שנתיים רצופות, ומצאו עוד כאלף שרידי עצמות שונות שהיו שייכות לשלושה עד חמישה פרטים שונים של אותו דינוזאור בלתי שגרתי, שאוסטרום העניק לו את השם 'דיונוניכוס' (Deinonychus) - שמשמעותו Terrible Claw, 'טופר איום'.

הממצאים שחשפו בחקירה פתרו את חידת הטופר ה'מיותר'. הטופר הזה, מסתבר, היה שייך לכף רגלו של הדיונוניכוס. אבל התובנה הזו העלתה חידה חדשה וקשה יותר.

מהמאובנים עלה בברור שהדיונוניכוס עמד על שתי רגליים. הטופר בכף רגלו נועד בברור לחיתוך, ולא לאחיזה, למשל - אבל איך יכול היה הדיינוניכוס לסשף את בשרו של הטרף שלו בעזרת הטפרים האלה, בזמן שעמד על רגליו? הדיונוניקוס, נזכיר, הוא לא ציפור: הוא לא יכול היה לתקוף את הטרף שלו מלמעלה, מהאוויר - מכאן שכדי להשתמש בטפרים האלה, הוא היה מוכרח לנתר באוויר. אוסטרום מתאר זאת כך:

"עושה רושם שחיה זו תפסה והחזיקה בטרף שלה באמצעות זרועותיה, ושיספה אותו בעזרת הטפרים הגדולים שעל כפות רגליה. דבר זה, כמובן, חייב את הדיונוניקוס לעמוד, לפחות באופן זמני, על רגל אחת בזמן ששיסף את בשרו של קורבנו באמצעות הרגל הנגדית."

אני לא צריך להגיד לכם שעמידה על רגל אחת, במיוחד תוך קרב לחיים ולמוות, דורשת שיווי משקל מפותח. את היכולת הזו, מסתבר, סיפק זנבו הארוך של הדיונויקוס: חריצים עמוקים בעצמות הזנב לימדו את אוסטרום שהזנב היה מחובר אל שרירים מאסיביים, שאיפשרו לדינוזאור הטורף להזיז את הזנב אנה ואנה במהירות, כדי לשמור על שיווי המשקל הזה.

ולזנב המפותח של הדיינוניכוס היה, ככל הנראה, תפקיד נוסף. כשאוסטרום בחן את עמוד השדרה של הדייונוניכוס, הוא הגיע למסקנה שהדינוזאור הזה הלך על רגליו כשגופו פחות או יותר מקביל לקרקע. דמיינו לעצמם את האות האנגלית T: הרגליים הם הקו האנכי של ה T, והגוף הוא הקו האופקי. המנח הזה איפשר לדיינוניכוס לרוץ במהירות - כשהזנב הגמיש והשרירי מאפשר לו לשמור על שיווי משקל דינאמי, כמו לוליין שהולך על חבל כשהוא אוחז בידיו מוט ארוך ומזיז אותו ימינה ושמאלה. ואכן, בחינה של עצמות הרגליים המפותחות של הדינוזאור אישרו שהדיינוניכוס היה ככל הנראה אצן מרשים: אולי לא הכי מהיר מבין הדינוזאורים כולם, אבל בהחלט חיה זריזה ומהירה.

ולבסוף, אוסטרום הגיע לעוד מסקנה מרתקת לגבי האופן שבו צד הדיינוניכוס את טרפו.

"הטופר הגדול בכף הרגל מרמז על כך שהדיינוניכוס לא הגביל את עצמו לטרף של בעלי חיים קטנים בלבד - אלא כנראה שתקף בעלי חיים באותו הגודל שלו, ואולי אפילו פי כמה וכמה יותר גדולים ממנו - שכן הטופר המעוקל נועד בברור כדי ליצור חתכים עמוקים במיוחד. עובדה זו מסבירה, אולי, את הגולגולת והלסת - שהם גדולים במידה בלתי רגילה.

[...] נזכור ששרידיהם של לפחות שלושה ואולי חמישה פרטים של הדייונוניכוס נתגלו בתא שטח קטן יחסית. שרידיהם נמצאו לצד שרידיו של עוד יצור אחד בלבד - דינוזאור בסדר גודל בינוני, שכנראה שקל פי חמישה עד שישה ממשקלו של הדיינוניכוס. הממצאים האלה מרמזים שייתכן שהדיינוניכוס היה חברותי, וצד בלהקות."

התמונה המתקבלת, אם כן, הייתה של דינוזאור מהיר, זריז ופעלתני שצד את טרפו בלהקה. האם יש תיאור רחוק יותר מזה של זוחל 'טיפוסי' כמו לטאה או תנין? אוסטרום אומר זאת במפורש.

"דיינוניכוס היה ככל הנראה רחוק מאוד מהזוחלים בהתנהגותו, תגובותיו ואורח חייו. הוא היה חייב להיות טורף זריז, גמיש ופעיל מאוד, רגיש להמון עירורים מהסביבה ובעל תגובות מהירות. כל אלה מעידים על רמה בלתי שגרתית של פעילות עבור זוחל - ומצביעים על קצב גבוה של חילוף חומרים."

במילים אחרות, הפרשנות של אוסטרום לגבי הדיינוניכוס סותרת לחלוטין את התפיסה הקודמת של הדינוזאורים. הדינוזאורים, טען אוסטרום, לא היו איטיים, כבדים וטפשים כפי שמקובל היה לראות בהן קודם. הם היו אקטיביים, מהירים מאוד, ידעו לרוץ ולקפוץ - וחלקם, כמו הדיינוניכוס, ניחנו באינטליגנציה מפותחת למדי שאיפשרה להם לשתף פעולה עם חברי הלהקה שלהם, כמו זאבים ולביאות בהווה. במילים אחרות, הדינוזוארים לא היו זוחלים כבדים וטיפשים, אלא יצורים פעילים וחכמים שלא נפלו במאום מהיונקים של ימינו.

אוסטרום ידע שההשערה שהוא מעלה היא מהפכנית. הוא פתח את המאמר שבו תיאר את תוצאות מחקריו, במילים -

"למרות גודלו הצנוע, היצור הזה היה אחד הדינוזאורים הבלתי שגרתיים ביותר, ומעניק לנו תובנות חדשות לגמרי לגבי [תכונותיהם] של דינוזאורים טורפים, והיכולות המתוחכמות באופן מפתיע שלהם."

המאמר הדרמטי של אוסטרום הצית ויכוח סוער בקרב קהילת הפליאונטולוגים, שרבים מהם לא היו מוכנים לקבל את הפרשנות הרדיקלית שלו. אבל כמו כל מחלוקת מדעית, הויכוח הזה גם הצית מחדש את העניין המדעי בדינוזאורים, והפליאונטולוגים החלו בוחנים מאובנים ותיקים בכלים מודרניים. אחד מהם, רוברט בקר (Bakker), פליאונטולוג בכיר שהיה תלמיד של אוסטרום ואחד מתומכיו הגדולים, כינה את העניין המחודש בזה בשם - 'הרנסנס של הדינוזאורים'.

ואכן, המחקרים המודרניים אישרו בזה אחר זה את כמעט כל השערותיו של ג'ון אוסטרום. מסתבר שלא רק הדיינוניכוס היה מהיר, פעיל ואינטליגנטי - ישנה קבוצה גדולה מאוד של דינוזאורים, ביניהם גם הטיראנוזאורוס רקס והולוסירפטורים המפורסמים מ'פארק היורה', שהיו מתוחכמים וזריזים בדיוק כמותו, אם לא יותר. המחקר המודרני גם אישש עוד השערה שהעלה אוסטרום: שהדינוזאורים כלל לא נכחדו. הציפורים שאנחנו רואים סביבנו הם צאצאיהם של אותה משפחה של דינוזאורים זריזים ומהירים, שהצליחו לשרוד את ההכחדה הגדולה שהביא האסטרואיד שפגע בכדור הארץ לפני כשישים מיליוני שנים. במילים אחרות, הדינוזאורים לא היו 'מבוי סתום' של האבולוציה, יצורים טפשים ומגושמים שלא היה להם סיכוי להתמודד עם היונקים המהירים והחכמים: הם היו לא פחות מתוחכמים מהיונקים, וייתכן מאוד שאלמלא אותו אסטרואיד שחיסל אותם - יכול להיות שהיונקים לעולם לא היו עולים לגדולה כפי שעלו.

אפילוג

לסיכום, האופן שבו אנחנו חושבים על הדינוזאורים השתנה מאוד במאתיים השנים האחרונות: מיצורים מיתולוגיים, דרך לטאות ענקיות וכבדות - ולבסוף יצורים חכמים, מהירים וזריזים. השינוי הזה נזקף לזכותה של השיטה המדעית, שמאפשרת לאנשים כמו ג'ון אוסטרום לאתגר את הסטטוס-קוו המדעי גם אם הסטטוס-קוו הזה החזיק מעמד במשך שמונים שנה ויותר - ובמידה מסוימת, הוא גם נזקף לזכותם של האגו המנופח והילדותי של שני מדענים, שהתחרות הקטנונית והמכוערת שניהלו ביניהם העשירה את עולם הפלאונטוליה באינספור ממצאים וידע חדש.

אגב, כשאני אומר שאוסטרום אחראי לאופן שבו הוצגו הדינוזאורים לציבור בפארק היורה - אני לא מתכוון לזה בצורה מטאפורית. אני מתכוון לזה באופן מילולי! בוקר אחד, בשנות השמונים, צלצל הטלפון במשרדו של אוסטרום. "פרופסור אוסטרום," אמר האדם בצידו השני של הקו - 'מדבר מייקל קרייטון. שמעתי על העבודה שלך לגבי דינוזאורים, ויש לי כמה שאלות, אם אפשר.'

מייקל קרייטון היה אחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים של דורו. הוא ביקר את אוסטרום מספר פעמים, ושמע ממנו על הדיינוניכוס ותכונותיו. כשהתיישב קרייטון לכתוב את הספר 'פארק היורה' - הספר שעובד בהמשך לסרט המוכר - הוא נתן ליצירי דמיונו את אותן התכונות שאוסטרום העניק להם שנים קודם. השינוי היחיד שהכניס קרייטון הוא שהוא החליף את השם דיינוניכוס ב-ולוסירפטור, מכיוון שהשם 'ולוסירפטור' נשמע לו יותר דרמטי ומאיים. קרייטון התנצל בפני אוסטרום על אי הדיוק המדעי, אבל לאוסטרום לא ממש היה אכפת: 'בכל מקרה,' הוא אמר, 'רוב האנשים לא מבינים יוונית.'

מקורות וביבליוגרפיה

https://news.yale.edu/2015/06/18/yale-s-legacy-jurassic-world

https://peabody.yale.edu/sites/default/files/documents/scientific-publications/ypmB30_1969.pdf

https://yalealumnimagazine.com/articles/3921-the-man-who-saved-the-dinosaurs

https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencepanorama/%D7%9E%D7%95%D7%A6%D6%B8%D7%90-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%94

https://noamsark.org/2012/10/03/transitional-forms-flight/

https://www.courant.com/news/connecticut/hc-xpm-2001-05-05-0105050807-story.html

https://news.yale.edu/2019/06/03/yale-scientists-research-changed-our-understanding-dinosaurs

https://www.geol.umd.edu/~tholtz/G104/104Y2K/104Lec02.htm

https://web.archive.org/web/20080118215842/http://www.ucmp.berkeley.edu/history/owen.html

https://ansp.org/museum/leidy/paleo/bone_wars.php

http://oceansofkansas.com/NYHerald.html

https://www.levins.com/bwars.shtml

http://www.wyomingtalesandtrails.com/bonewars2.html

https://www.palaeontologyonline.com/articles/2017/education-outreach-history-dinosaur-palaeoart/?doing_wp_cron=1607261286.1960649490356445312500

http://nautil.us/issue/75/story/how-american-tycoons-created-the-dinosaur

https://tuda.triumf.ca/evolution/articles/scientificamerican0475-58.pdf

https://en.wikipedia.org/wiki/Dinosaur_renaissance

https://pollylab.indiana.edu/doc/papers/PollySpang_2002_HistPaleo.pdf

https://www.smithsonianmag.com/science-nature/a-brief-history-of-hidden-dinosaurs-9663115/

https://www.thehistorypress.co.uk/articles/the-victorian-dinner-inside-a-dinosaur/

https://archive.org/details/gildeddinosaur00mark

https://en.wikipedia.org/wiki/Bone_Wars

https://www.sciencefocus.com/nature/the-bone-wars-how-a-bitter-rivalry-drove-progress-in-palaeontology/

https://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/features/dinosaur-rivalry/

https://web.archive.org/web/20100101153430/http://www.americanheritage.com/articles/magazine/ah/1971/5/1971_5_4.shtml