הרנסנס של הדינוזאורים

כתב: רן לוי

'פארק היורה', סרטו שובר הקופות של הבמאי סטיבן ספילברג: קלאסיקה קולנועית במלוא מובן המילה. אולי אתם זוכרים את שתיים מהסצנות היותר מפורסמות ממנו. למשל, הסצינה שבה גיבורי הסרט לכודים בתוך שתי מכוניות, בעוד שטיראנוזאורוס רקס ענק מפיל את הגדר החשמלית שעוטפת את מתחם הדינוזאורים, טורף איזו עז מסכנה שעמדה שם ואז… לא עושה כלום. הוא עוצר, קפוא במקום במשך שלוש שעות תמימות, בזמן שהוא מעכל את העז. הגיבורים המשועממים מסתלקים מהמקום והולכים לאכול ארוחת ערב.

או אולי הסצינה האלמותית שבה שני ולוסירפטורים תרים אחרי שני ילדים בין שורות של מדפי מתכת במטבח תעשייתי. הדינוזאורים מרימים את ראשם, נחיריהם רוטטים, בעוד הילדים המפוחדים מסתתרים מאחורי אחד השולחנות. ואז אחד הולוסירפטורים מפנה את ראשו בחדות ומתקדם במהירות אל...תנור. אחד התנורים במטבח נשאר דולק, והולוסירפטורים נשכבים לידו, סופגים את החום שבוקע ממנו כמו חרדון בשמש. הילדים קמים והולכים החוצה. אחד מהם נשרט במקרה מסכין שנפלה מאיזה מדף.

הו, האימה.

טוב, אז ברור שזה לא נכון. בסצינות המקוריות, הטיראנוזאורוס הופך את המכונית בפראות, והלוסירפטורים כמעט מצליחים לטרוף את הילדים - שניצלים בנס.

אבל זה יכול היה להיות ככה. אם 'פארק היורה' היה מצולם בשנות השישים, למשל - ובהנחה שספילברג היה נצמד לקונצנזוס המדעי של אותה התקופה - כך, כנראה, הוא היה כותב את הסצינות המדוברות. מדוע? כיוון שבשנות השישים, ולמעשה בכל מאה השנים שקדמו להן, האופן שבו תפסו המדענים - ובעקבותיהם, הציבור הרחב - את דמותם ותכונותיהם של הדינוזאורים, היה שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו תופסים אותם כיום. והתפיסה הזו הייתה עשויה להיות תקפה גם בימינו, אלמלא מה שמכונה 'הרנסנס של הדינוזאורים' - אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נחזור אחורה בזמן.

ממצאים מוזרים

אנשים נתקלו במאובנים - שרידים של יצורים חיים שתבנית גופם נשתמרה בתוך סלע - לכל אורך ההיסטוריה, פחות או יותר. לעיתים אלו היו מאובנים של קונכיות קטנות או צמחים - אבל פה ושם, שרידים הרבה יותר משונים. עצמות ענקיות. גולגולת מפלצתית. שיניים שכל אחת מהן גדולה יותר מכף יד.

ההסברים שהעניקו האנשים לממצאים המוזרים האלה השתנו במקומות שונים ובזמנים שונים. היו תרבויות שראו ביצורים המאובנים האלה שרידים של עבר מיסטי שבו אלים ומפלצות ענק מילאו את הארץ, לפני שנברא האדם הראשון. אחרים חשבו שמדובר אולי בדרקונים שעדיין מסתתרים מתחת להרי געש. באירופה, בימי הביניים, היו מלומדים שהעריכו שאולי מאובנים הם בכלל לא שרידים של יצורים חיים, אלא בסך הכל סלעים בעלי צורה ייחודית: תוצרים של תהליכים גיאולוגיים טבעים, כמו התהליכים שיוצרים יהלומים.

מעטים מאוד, אם בכלל, העזו להעלות על דעתם שמדובר בשרידים של מיני בעלי חיים שחיו בכדור הארץ בעבר - ונכחדו. זה לא שאנשים בימי עבר היו טיפשים או עיוורים: ממש לא. הרעיון הזה לא עלה על דעתם בעיקר מכיוון שלא עלה בקנה אחד עם תמונת העולם הקיימת שלהם, שהייתה דתית בעיקרה. אף אחד לא שיער לעצמו שכדור הארץ הרבה יותר עתיק מכפי שכתוב בספר בראשית, והמחשבה על מינים רבים שנבראו רק כדי להיכחד ולהיעלם במרוצת השנים לא הסתדרה עם הרעיון של אלוהים טוב ורחום. מכיוון שכך, המלומדים נטו להעדיף תיאוריות שהסתדרו טוב יותר עם תמונת עולמם. למשל, חוקר בריטי שבחן במאה השבע-עשרה מאובן של עצם ירך ענקית, שיער שמדובר בעצם של פיל שהרומאים הביאו איתם כשכבשנו את האיים הבריטיים למעלה מאלף וחמש מאות שנים קודם לכן.

הדברים החלו להשתנות בראשית המאה התשע-עשרה. רוב רובו של כדור הארץ כבר נחקר ומופה באותם הימים, וחוקרים רבים החלו להגיע למסקנה שאם היצורים הכלואים במאובנים הם שרידיהם של בעלי חיים שחיים וקיימים היום בכדור הארץ - כבר היינו צריכים לגלות אותם מזמן, במיוחד אם מדובר בבעלי חיים בגודל של פיל ויותר.

ג'ורג' קוביֵיה (Cuvier), זואולוג צרפתי, היה מבין המדענים הראשונים שבחנו מאובנים באופן שיטתי ומסודר, והשווה אותם לאנטומיה המוכרת של בעלי חיים מודרניים. הוא הבחין בעובדה שככל שהמאובן מגיע משכבה גיאולוגית קדומה יותר, כך בעל החיים הכלוא בתוכו שונה יותר ממינים של בעלי חיים שקיימים בהווה - והתובנה הזו הובילה אותו למסקנה שרבים מהיצורים הכלואים במאובנים הם שרידים של מינים קדומים שנכחדו ואינם עוד. המסקנה הזו הובילה לשינוי עמוק באופן שבו תפסו החוקרים את המאובנים והשרידים שהם מכילים - ופתחה את השער עבור פרשנויות חדשות ורדיקליות לגבי תכולתם.

השינוי המחשבתי העמוק הזה הוא זה שאפשר לוויליאם באקלנד (Buckland), כומר בריטי שהיה גם גיאולוג חובב, להעניק פרשנות חדשה ורדיקלית כזו למאובן מעניין שמצא ב-1824. באקלנד מצא שרידים של עצמות רגל, לסת וגב ענקיות, והסיק מהן שמדובר במין נכחד של לטאה ענקית, עשרים מטרים אורכה. באקלנד נתן למין החדש הזה את השם 'מֵגלוזאורוס': 'מגה' - גדול, 'זאורוס' - לטאה, דהיינו 'לטאה ענקית'.

שנה לאחר מכן, ב- 1825, קיבל לידיו רופא חובב-מאובנים בשם גדעון מאנטל (Mantell) מאובן (שנתגלה עוד ב-1822) שהכיל מספר עצמות ושיניים גדולות. השיניים, בפרט, הזכירו למאנטל שיניים של איגואנה - ולכן העניק ליצור החדש את השם 'איגואנודון' (Iguanodon).

ריצ'ארד אוון

הקרקע, אם כן, הייתה מוכנה למישהו שיבוא ויחבר את כל הנקודות האלה לכדי תמונת עולם שלמה וקוהרנטית - והאדם שהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון היה ריצ'ארד אוון (Owen) הבריטי. אוון למד רפואה, אבל נמשך פחות לחולים - ויותר ללימודי האנטומיה. ברבות השנים הפך לאחד המומחים הגדולים בעולם באנטומיה, ובפרט אהב לחקור בעלי חיים לא שגרתיים. למשל, הוא נהג לקבל לידיו את גופותיהם של בעלי חיים אקזוטיים שמתו בגן החיות של לונדון. ביומנה האישי של אשתו של אוון, למשל, אפשר למצוא תלונות שלה על כך שבעלה הביא הביתה - בשיא הקיץ - חלקים מגופתו של פיל מת, ועכשיו כל הבית שלה מסריח.

אבל צרותיה של אשתו של אוון הם המזל שלנו, כיוון שמומחיותו של אוון באנטומיה משווה (Comparative Anatomy) של חיות אקזוטיות הביאה אותו לקבל לידיו גם את המאובנים של וויליאם באקלנד וגדעון מאנטל - והוא היה הראשון שהבין ששני המינים החדשים האלה מייצגים, למעשה, סוג חדש לחלוטין של בעלי חיים שנכחדו. ב-1842 העניק אוון לסוג החדש הזה את השם שמלווה אותם עד היום: 'דינוזאורים'.

ריצ'ארד אוון הוא גם זה שהיה אחראי להתעוררות העניין הציבורי סביב הגילוי החדש הזה. הוא שיתף פעולה עם פסל מוכשר בשם בנג'מין ווטרהאוס (Waterhouse) שתחת הנחייתו של אוון יצר סדרת פסלים בגודל טבעי של המגלוזאורוס, האיגואנודון ועוד מספר מיני דינוזואורים שהתגלו עד אז. הפסלים הוצגו לקהל ב-1851, במסגרת תערוכת טכנולוגיה גדולה בשם The Great Exposition, בה הוצגו לציבור מיטב הטכנולוגיות החדשניות לצד תגליות מדעיות ומכשור מדעי פורץ דרך. ה Great Exposition הייתה הצלחה אדירה: כשישה מיליון איש - כמעט שליש מאוכלוסייתה של בריטניה כולה באותם הימים - ביקרו בה, והתגובות לפסלים של ווטרהאוס היו נלהבות מאוד. כשנסתיימה התערוכה הועברו הפסלים לפארק ציבורי גדול - פארק Crystal Palace - שם אפשר לראות אותם, למעשה, עד היום. דוגמה נוספת לאופן שבו עוררו אוון ו-ווטרהאוס את העניין הציבורי בדינוזאורים היא ארוחת ערב חגיגית שערכו השניים בערב ראש השנה של 1854, ארוחה אליה הוזמנו שמנה וסלתה של החברה הלונדונית: ממדענים בכירים ועד עורכי עיתונים מובילים. שולחן ארוחת הערב הוצב *בתוך* המודל הענק של האיגואנודון שפיסל ווטרהאוס, כשאוון עצמו מנחה את הערב ממקומו בראש השולחן - מילולית, בתוך הגולגולת של הדינוזאור. הדיווחים על האירוע הבלתי שגרתי מילאו את דפי העיתונים, כמובן.

אבל הסיבה האמיתית שבגללה אני מזכיר את הפסלים של ווטרהאוס אינה העניין שהם עוררו בציבור - אלא בגלל מה שהם מלמדים אותנו על האופן שבו תפסו אוון ושאר החוקרים את תכונותיהם של הדינוזאורים.

כאמור, ריצ'ארד אוון נתן לבעלי החיים האלה את השם 'דינוזאורים': 'דינו' - ביוונית, זה 'איום' או 'מפחיד', ו'זאורוס' - לטאה.' ואכן, הפסלים של ווטרהאוס הציגו את הדינוזאורים כשהם הולכים על ארבע, והגפיים הישרות שלהן תומכות את הגוף מלמטה (כמו אצל יונקים גדולים). מעבר לצורה החיצונית, ההשוואה לזוחלים השליכה גם על תכונות נוספות שלהם, כמו ההתנהגות שלהם. למשל, רוב הזוחלים הם לא יצורים חברתיים שצדים בלהקות כמו זאבים ואריות, והם לא מגדלים את הצאצאים שלהם לאורך זמן כמו בני אדם וקופים. זוחלים הם גם בעלי דם קר, משמע חום הגוף שלהם תלוי בטמפרטורה של הסביבה שלהם - וזו הסיבה שלטאות ותנינים נוהגים לבלות שעות ארוכות ברביצה בשמש ללא תנועה, כדי לספוג את החום שלה.

רק כדי לסבר את האוזן: כשהייתי בן 15, עבדתי בקיץ בדולפינריום בתל אביב כשומר בתצוגת התנינים. השאלה ששאלו אותי הכי הרבה פעמים, בפער ניכר על פני כל שאר השאלות, הייתה - 'תגיד, התנינים האלה, זה אמיתי או מפלסטיק?'. אני לא יכול להאשים את המבקרים: התנינים האלה יכלו לשכב בלי לזוז אפילו מילימטר - במשך יום שלם! אפילו אני, בשלב מסויים, שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהתנינים מתו במהלך הלילה ואף אחד לא שם לב. הפואנטה של העניין היא שאם תפיסת העולם הזו, של הדינוזאורים כזוחלים ענקיים ,הייתה נותרת על כנה עד היום - לא היינו מכירים אותם כדינוזאורים הפראיים והמסעירים שאנחנו מכירים מסרטים כמו 'פארק היורה', אלא כיצורים איטיים, טיפשים ומשעממים, עם כריזמה של כוס קלקר.

מאובני דינוזאורים

אבל אי אפשר להאשים את אוון ועמיתיו על האופן שבו פירשו את תכונותיהם של הדינוזאורים. בעוד מאובנים של קונכיות ויצורים ימיים הם שכיחים למדי - או לכל הפחות, לא מאוד מאוד נדירים - מאובנים של דינוזאורים, ספציפיים, הם הרבה יותר נדירים. מדוע? נתן פונזיאק, איש התחקירים שלנו, הפנה את השאלה הזו לד"ר שמוליק מאירי: גיאולוג, שעבודתו מתמקדת כיום באופן שבו מוצגים דינוזאורים במוזיאונים.

"[ד"ר מאירי].. איך כל זה קורה בכלל? כלומר הפגר של הייצור נופל לאיזשהי סביבה,

[נתן פוזניאק] ביצה…

[מ] ביצה, ביצה זה האופטימלי, כן, זה אופטימלי מפני שקרקעיות של ביצה הן בד"כ אנאירוביות כלומר אין שם כל מיני כאלה שיטרפו את הפגר, הוא מתפרק לאט לאט בתהליך איטי, יכול להתפחם אפילו אם הביצה היא מספיק עמוקה, בעיקר מנותק מהאטמוספירה ועובר תהליך איטי של כיסוי במשקעים אחרים ששוקעים בביצה, ועובר את תהליך ההתאבנות. ברוב המקרים זה לא קורה. זו הסיבה שדינוזאורים הם כל כך נדירים, מאובני דינוזאורים הם כל כך נדירים כי הוא יצור יבשתי, וגם אם הוא הסתובב בביצות -וברוב המקרים לא- מה קורה ליצור כשהוא מתפגר על פני השטח?

[פ] יש מי שאוכל אותו.

[מ] יש מי שאוכל אותו, כן, יש מי שאוכל אותו בכל הרמות, כן? החל מאוכלי נבלות גדולים כמו צבועים ונשרים, ואח"כ מגיעים הקטנים יותר, התולעים והזבובים והבקטריות והפטריות שצומחות עליו ולא נשאר ממנו כלום. גם מה שקורה אם הוא נגיד נמצא על פני השטח ואח"כ יורד גשם או יש שיטפון, שלד כזה שנותר על פני השטח מתפזר בצורה סלקטיבית. כלומר העצמות הן לא באותו משקל, אין להן את אותה מסה או אותו מבנה, ולכן בסחיפה גשם סוחף אותן- את הקטנות הוא זורק רחוק, ואת הגדולות משאיר מאחור כך ששלד יכול להיות מפוזר על פני... לפעמים קילומטרים. כלומר פרקי האצבעות נמצאים במורד הנחל, והגולגולת או האגן שהם העצמות הכבדות יותר נותרו במעלה הנחל. עכשיו לך תמצא... נניח שמצאת את הכל, לך תקשר בין הדברים האלה. לכן הסיטואציות שבהן משהו נפל לתוך ביצה, משהו נקבר באופן מאוד מאוד מהיר על ידי נגיד סופת חול, או אפר געשי, שזה אופטימלי, מה שנקרא אופה אותם במקום ומשאיר אותם שם, הסיטואציות האלה הן מאוד מאוד נדירות. ולכן מאובנים של יצורים יבשתיים בכלל, לא רק של דינוזאורים הם מאוד מאוד נדירים בהשוואה לאלה של יצורים ימיים. "

באירופה, בפרט, נתגלו עד תקופתו של ריצ'ארד אוון, רק מעט מאוד מאובנים של דינוזאורים - וגם אלה שנתגלו היו ברוב המקרים מאובנים חלקיים מאוד: פה שן, פה עצם ושם גולגולת. אין פלא שחוקרי המאובנים - הפָליאונְטולוגים, בשמם המקצועי - בתקופתו של רי'צארד אוון, עם מעט כל כך חומר גלם לעבוד עליו, התקשו ליצור תמונה שלמה ומפורטת של בעלי חיים שחיו לפני מאה מיליון שנה ויותר.

רצה הגורל, ובארצות הברית פרצו, ממש באותה התקופה - אמצע המאה ה-19 - שתי מלחמות. אחת אתם אולי מכירים - מלחמת האזרחים האמריקנית - אבל זו לא המלחמה שאני רוצה לדבר עליה. אני רוצה לדבר על מלחמה קטנה ו'אינטימית' יותר, אבל לא פחות אכזרית: מלחמת העצמות.

מלחמת העצמות

ארצות הברית נכנסה לעולם חקר המאובנים הרבה אחרי אירופה: המאובן הראשון של דינוזאור נתגלה בצפון אמריקה רק ב- 1854, שלושים שנה אחרי המגלוזאורוס של וויליאם באקלנד הבריטי. העניין של הקהילה המדעית בארצות הברית בחקר הדינוזאורים החל גובר ברצינות רק ארבע שנים לאחר מכן, בעקבות תגלית ראשונה מסוגה: השלד המלא הראשון של דינוזאור שנתגלה אי פעם בעולם.

מקום הגילוי היה מחוז האדונפילד (Haddonfield) שבניו-ג'רזי, בחוף המזרחי. אזור האדונפילד היה עשיר במחצב ששימש באותה התקופה לדישון, והכורים שחפרו בקרקע כדי להוציא את המחצב הזה גילו, מדי פעם פעם, שאריות של מאובנים עתיקים. עד אז, הם נהגו להשליך את המאובנים האלה הצידה מחוסר עניין - אבל כששמעו המדענים האמריקנים על הממצאים המרתקים שהגיעו מאירופה, הם ביקשו מהחופרים ליידע אותם על כל ממצא מעניין. כך בא לעולם ההאדרוזאורוס (Hadrosaurus): דינוזאור ענק - משהו בסדר גודל של משאית - ששלד כמעט שלם שלו נתגלה באחת המחצבות. בחינת השלד המלא הזה  העלתה שההאדרוזאורוס הלך, ככל הנראה, על שתי רגליים - וזו הייתה הפתעה גדולה מכיוון שבימינו, רק מעט מאוד זוחלים הולכים על שתי רגליים, וגם זה לפרקי זמן קצרים יחסית. התגלית הזו רמזה על כך שבכל מה שנוגע לדינוזאורים, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

שש שנים לאחר מכן, ב-1860, הגיע להאדונפילד פליאונטולוג צעיר בשם אדוארד דרינקר קופ (Cope). קופ היה כוכב עולה בתחום הצעיר של חקר מאובני הדינוזאורים, ופרסם את המאמר הראשון שלו כבר כשהיה כבן שמונה עשרה. התגלית בהאדונפילד גירתה את סקרנותו, והוא החליט לעבור לגור בהאדונפילד - עם אשתו ובתו - כדי להיות קרוב ככל האפשר אל המחצבות בהן התגלו חלקי המאובנים.

ההחלטה הזו השתלמה לו, ובגדול, כשקופ חשף ב-1866 את השלד השני השלם שהתגלה בצפון אמריקה: דינוזאור הולך-על-שתיים שאורכו היה כשבעה וחצי מטרים. הגילוי הזה חיזק את ההשערה שגם המגלואורוס וגם האיגואנודון הלכו על שתי רגליים, בניגוד גמור לאופן שבו הציגו אותם הפסלים של אוון ו-ווטרהאוס.

הדיווחים אודות התגלית החדשה של אדוארד קופ הביאו להאדונפילד פליאונטולוג נוסף: עותניאל צ'ארלס מארש (Marsh).

מארש הוא סיפור סינדרלה אמיתי: הוא נולד למשפחה ענייה והיה צפוי, כנראה, לחיים של עוני ובורות - אלמלא העובדה שדוד שלו היה ג'ורג' פיבודי (Peabody), אחד האנשים העשירים ביותר בארה"ב. פיבודי מימן את לימודיו של מארש באוניברסיטת ייל, ובהמשך אף מימן את הקמתו של מוזיאון טבע באותה אוניברסיטה. עם או בלי קשר לתרומה, מארש מונה לפרופסור לפליאונטולוגיה של ייל - הפרופסור הראשון בתחום מדעי חדש זה בארצות הברית.

אדוארד קופ וצ'ארלס מארש היו בעלי אופי שונה מאוד, כמעט מנוגד: מארש היה שקט ומופנם, וקופ היה נלהב ומהיר חימה. מארש גם היה מבוגר מקופ בתשע שנים - אבל למרות הבדלי הגיל והאופי, השניים התיידדו כשלמדו יחד אנטומיה בגרמניה. כל כך התיידדו, עד שקופ קרא לאחד המינים שגילה Colosteus Marshii, על שמו של מארש - ומארש נתן למין אחר את השם Mosasaurus Copeanus, על שמו של קופ.

אין פלא, אם כן, שכמארש קפץ לביקור של שבועיים במחצבות של האדונפילד, קופ שמח מאוד לערוך לו סיורים מודרכים באזור שהיה ה'מגרש הביתי' שלו, ואף הכיר לו את הפועלים ומנהלי העבודה שחפרו באזור והעבירו לקופ את המאובנים שמצאו. אבל אחרי שעזב מארש את המקום, גילה קופ ש"חברו" נפגש מאחורי גבו עם אותם פועלים ומנהלי עבודה - והציע להם תשלום כדי שיעבירו *לו* את המאובנים המעניינים שימצאו, במקום לקופ…

קופ זעם על הבגידה המכוערת הזו, וכך נולדה אחת מהיריבויות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המדע, יריבות שבמידה רבה תגדיר את עולם הפליאונטולוגיה במשך ארבעים השנים הבאות.

ארצות הברית, באותם הימים, הלכה והתרחבה מערבה, אל השטחים העצומים שבין נהר המיסיסיפי והאוקיינוס השקט. ב-1868 הצטרף מארש אל משלחת של גיאולוגים שביקשו לסקור את האזורים הלא מוכרים האלה. הם נעו לאורכה של מסילת רכבת חדשה שחצתה את היבשת, ובאחת מתחנות הרכבת בנברסקה, הבחין מראש בערימה של עפר שנחפר לא מזמן מתוך באר חדשה.. הוא ניצל את ההמתנה לרכבת כדי לפשפש בעפר - ובתוך דקות ספורות מצא את עצמותיהם המאובנות של לא פחות מאחד עשר מינים של בעלי חיים קדומים. לפני שעזבה המשלחת את התחנה, מארש ביקש ממנהל תחנת הרכבת שיאסוף עבורו מאובנים נוספים, אם ייתקל בהם. כששבה המשלחת חזרה מזרחה ועצרה שוב בתחנה בנברסקה, הגיש לו מנהל התחנה כובע מלא בעצמות.

מארש הבין שבשטחים הבתוליים של מערב ארצות הברית ישנו פוטנציאל אדיר לגילויים של מאובנים חדשים, ובין השנים 1870 ו-1873 יצא לארבע מסעות מחקר בקולרדו, קנזס, נברסקה ו-וויומינג, עם קבוצ�