מבצע 'גוזל', או – המילואימניק שהפיל מיג-25 מהמיטה

כתב: רן לוי

בנוב' 1971 המריאו שני מטוסי פאנטום של חיל האוויר למשימת יירוט. זו לא הייתה משימת ירוט שגרתית. הטכנאים שהכינו את המטוסים על הקרקע הסירו מהם כל פיסת ציוד בלתי חיונית כדי להפחית ממשקלם ולאפשר להם לנסוק אל גובה הטיסה המירבי שלהם במהירות הגבוהה ביותר האפשרית.

שני המטוסים טיפסו מעלה ומעלה מעל חצי האי סיני. באופק כבר הבחינו במטרתם: מטוס ריגול שהמריא משדה תעופה מצרי. הגובה המקסימלי אליו יכלו הפאנטומים להגיע היה שישים אלף רגל – אך המטוס המצרי היה גבוה בהרבה, כמעט שמונים אלף רגל מעל הקרקע. טייסי הפאנטום הרימו את חרטומי המטוסים גבוה ככל שיכלו, ושיגרו טילי אוויר-אוויר אל עבר המטוס המצרי. הטילים שעטו אל מטרתם. אלו היו טילים מתקדמים מדגם Sparrow, שראשי הנפץ שלהם היו מצוידים במרעומי קרבה המאפשרים להם לפגוע במטרתם גם אינם מתנגשים בה במישרין.

הטילים מצאו את מטרתם, והתפוצצו – אך המטוס המצרי ששעט באותו הרגע בתוך המרחב האווירי של ישראל לא היה מטוס רגיל. הוא טס במהירות אדירה: פי שתיים וחצי ממהירות הקול. אף מטוס אחר, באותם הימים, לא היה מסוגל לטוס מהר כל כך וגבוה כל כך – וטילי ה-Sparrow לא תוכננו להתמודד כנגד ביצועים שכאלה. המהירות המשולבת של המטוס והטיל הייתה כה גבוהה, עד שברגע הפיצוץ כבר היה המטוס רחוק מספיק מהטיל כדי לחמוק ללא פגע. הפאנטומים שבו לבסיסם, מאוכזבים: היירוט נכשל. חיל האוויר התכונן למשימת היירוט, זיהה את המראת מטוס הריגול ממצרים מבעוד מועד –ובכל זאת, מטוס הריגול המצרי חלף מעל שמי ישראל וצילם את שטחה ללא הפרעה. עבור החיל שראה את עצמו כאחד מחילות האוויר הטובים בעולם, טעמו של כישלון זה היה מריר במיוחד, ללא ספק.

המטוס אותו ניסו הפאנטומים להפיל ללא הצלחה היה מיג-25: מטוס הקרב המתקדם והמתוחכם ביותר בארסנל האדיר של ברית המועצות.

במיטב המסורת הסובייטית, המיג-25 היה מכונה מרשימה. הוא היה גדול וכבד יותר מרוב מטוסי הקרב המודרניים, אך מוטת הכנפיים הרחבה שלו וזוג מנועים רבי עוצמה איפשרו לו לטוס בגבהים ומהירויות חסרות תקדים. המיג-25 שבר כמה וכמה שיאי תעופה אשר חלקם תקפים עד היום: למשל, זהו המטוס הראשון שהגיע לגובה של 115 אלף רגל (35 ק"מ) – ממש על גבול החלל החיצון. מהירות השיוט שלו הייתה 2.5 מאך – דהיינו, פעמיים וחצי ממהירות הקול – אך אם היה הטייס מוכן לסכן את שלומם של המנועים, יכל המיג-25 להאיץ עד ל-3.2 מאך, מהירות שמטוסי קרב לא מגיעים אליה גם בימינו.

ביצועיו של המיג-25 עוררו דאגה, שלא נאמר פאניקה, בקרב מפקדי צבא ארצות הברית. אלו היו ימי שיא המלחמה הקרה בין המעצמות, ולחיל האוויר האמריקני לא הייתה תשובה ליכולותיו של המיג-25. המטוס שאמור היה לספק מענה ליכולותיו של המיג-25, ה-F15, היה עדיין על שולחן השרטוטים, וכפי שלמדו טייסי חיל האוויר הישראלי על בשרם, מטוסי הקרב הקיימים כדוגמת ה- F4E 'פאנטום' (קורנס, בשמו העברי) לא התקרבו אפילו לקרסוליה של המפלצת הסובייטית מעוררת היראה.

האמריקנים, מטבע הדברים, עמלו קשות להשיג מודיעין מפורט ככל הניתן על המיג-25. ברית המועצות, מצידה, שמרה את הקלפים קרוב לחזה ונמנעה בתחילה מלמכור את המטוס הסודי לבעלות בריתה כדי למנוע זליגה של מידע מסווג למערב. העובדה שלמצרים היו ארבעה מטוסים מדגם מיג-25 הייתה יוצאת דופן, ונבעה מהמצב המיוחד שנוצר באזורנו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבאה בעקבותיה.

פגיעה תדמיתית

במלחמת ששת הימים השמידה ישראל את חיל האוויר המצרי כמעט לחלוטין, ובשנים שלאחר מכן סיפקה ברית המועצות למצרים ציוד והדרכה כדי לסייע לה בבנייתו מחדש. על אף הליווי הסובייטי הצמוד, חיל האוויר המצרי נותר בנחיתות ברורה מול חיל האוויר הישראלי, ומטוסים רבים שלו הופלו בקרבות אוויר מעל התעלה ובעומק מצרים.

המצרים טענו שהסיבה לתבוסות החוזרות ונשנות של חיל האוויר שלהם בקרבות מול הישראלים נעוצה בנחיתות הטכנולוגית של המיג-21, מטוס הקרב שסיפקו להם הסובייטים. בברית המועצות היו משוכנעים שהבעיה האמיתית של המצרים טמונה באיכות הנמוכה של הטייסים שלהם, אבל לא רצו שהמצרים ימשיכו להשמיע טענות שכאלה: ברית המועצות מכרה את המיג-21 לרבות מבעלות בריתה, והתדמית של המיג-21 הייתה חשובה לה. אם לקוחותיה יחלו להטיל ספק ביכולתו של המיג-21 להתמודד בשדה הקרב מול הפאנטום והמיראז' המערביים, הם עלולים להפסיק לרכוש אותו.

כדי להזים את טענות המצרים החלה ברית המועצות לגלות מעורבות הולכת וגוברת בקונפליקט הישראלי-מצרי. הרוסים הציבו במצרים סוללות נ"מ מתקדמות ומטוסי מיג-21 שהיו מאויישים בצוותים ובטייסים רוסים, ואלה השתתפו באופן פעיל בלחימה כנגד ישראל. למעורבות ישירה זו היו תוצאות בשטח: מטוסים ישראלים הופלו, והשליטה האווירית המוחלטת של חיל האוויר הישראלי נפגעה קשות. ישראל כבר לא הצליחה להפציץ מטרות בעומק מצרים כפי שעשתה בעבר.

חיל האוויר הישראלי השיב מלחמה שערה, וביולי 1970 טמן מלכודת לטייסים הרוסים במסגרת מה שכונה 'מבצע רימון'. חיילים ישראלים דוברי-רוסית התחזו לבקרי טיסה סובייטים, ו'פיתו' את מטוסי הקרב הסובייטים לקרב אוויר-אוויר מול מטוסים ישראלים מעל שטח ישראל. הקרב נסתיים בתבוסה מוחצת לרוסים: חמישה מטוסים מדגם מיג-21 הופלו, ללא אבדות בצד הישראלי.

לברית המועצות לא הייתה ברירה: כדי להגן על המוניטין והתדמית שלה במלחמה הקרה כנגד ארצות הברית, היה עליה להטיל למערכה הישראלית-מצרית את המטוס הטוב ביותר שבידיה – המיג-25. הטיסה המבצעית הראשונה של מטוסי הריגול מדגם מיג-21 נערכה באוקטובר 1971: זוג מטוסים המריא מאזור דלתת הנילוס, וטס לכל אורך חופיה של מדינת ישראל עד גבול לבנון במפגן כוח מרשים. התסכול בחיל האוויר, שלא הייתה לו כל תשובה לביצועיו של מטוס הריגול החזק, היה אדיר: הישראלים שלחו מטוסי פאנטום לפטרל באזור שדות התעופה המצריים כדי להפיל את המיג-25 בזמן ההמראה, וכפי שתארתי קודם הזניקו מטוסים קלים ומהירים במיוחד כדי לנסות ולהפיל אותו במהלך הטיסה עצמה – אך ללא הועיל. הטייסים רוסים ביצעו שתי טיסות ריגול בעומק שטחה של ישראל פעמיים בכל חודש עד סוף שנת 1971, עד שעזבו את מצרים ב-1972.

עריקתו של בלנקו

פיתוחו של מטוס המיג-25 החל בשנות החמישים. האיום הגדול ביותר על ברית המועצות באותה התקופה היה חדירה של מפציצים אסטרטגיים אמריקניים נושאי פצצות גרעיניות. לאמריקניים היו מספר רב של מפציצים כאלה – ולברית המועצות לא הייתה אז תשובה הולמת, במיוחד עקב העובדה שברית המועצות הייתה מדינה גדולה מאד. מטוסי היירוט הרגילים וסוללות הנ"מ היו מסוגלים להגן על שטח של כמה עשרות עד מאות ק"מ, לכל היותר – אך לברית המועצות הייתה חזית אווירית באורך של כחמשת אלפים ק"מ.

כדי להתמודד עם אתגר המפציצים, הטילו ראשי הצבא על מפעל מיג משימה תובענית: לתכנן מטוס קרב שיהיה מסוגל לטוס מהר יותר, גבוה יותר ורחוק יותר מכל אלה שבאו לפניו. השם 'מיג' הוא צירוף ראשי התיבות של ארטיום מיקואין (Mikoyan) ומיכאיל גורביץ' (Gurevich), השניים שהקימו את משרד התכנון ובית החרושת שהפיק רבים ממטוסי הקרב של ברית המועצות. מהנדסי מיג עמדו במשימה בכבוד, ודגמי הניסוי הראשונים המריאו באמצע שנות השישים, וב-1970 הוא נכנס לשרות מבצעי. למיג 25 היו שני ואריאציות בסיסיות. הראשונה הייתה A, מטוס שיועד למטרות יירוט וקרבות אוויר כנגד מפציצים ומטוסי קרב אחרים ולכן טס לרוב בגובה נמוך. הואריאציה השניה הייתה R, ודגם זה הוקדש למשימות סיור וריגול שדרשו טיסה בגובה רב ובמהירות גבוהה. דגם הסיור נכנס ראשון לפס הייצור, והוא זה שמולו התמודד חיל האוויר הישראלי מעל סיני. שירותי הביון המערביים עקבו אחר טיסות הניסוי והאימונים, ועם הזמן צברו ידע מקיף למדי על יכולות המטוס. מה שהיה חסר להם היה בעיקר מידע אודות המערכות האלקטרוניות שלו, מידע חיוני כדי שניתן יהיה לשבש אותן באמצעות כלי לוחמה אלקטרונית.

ויקטור בלנקו (Belenko) היה טייס מיג-25. כמו במדינות אחרות, טייסי הקרב היו גאוותה של ברית המועצות: צעירים מוכשרים ואמיצים, שלא היססו לצאת למשימות מורכבות ומסוכנות. בצעירותו היה בלנקו אוהד נלהב של הרעיון הקומוניסטי והאמין בעקרונותיה של המפלגה בכל ליבו – אבל דווקא ההכשרה הטכנולוגית לה זכה במסגרת שירותו הצבאי גרמה לו להתחיל ולפקפק בעקרונות אלה. השלטונות הסובייטים נהגו לצייר את החברה המערבית כחברה רקובה, מושחתת וחסרת מוסר, אך בלנקו הכיר את הטכנולוגיה האמריקנית וידע עד כמה היא מוצלחת. איך יכול להיות, שאל הטייס הצעיר את עצמו, שחברה כה מושחתת ורקובה מסוגלת לשלוח בני אדם אל הירח ובחזרה? איך יכול להיות שהסוציאליזם 'הנאור' מפיק פחות זוכי פרס נובל? הספקות המתרבים הביאו אותו, בסופו של דבר, להחליט לערוק למערב.

בספט' 1976 המריא בלנקו לטיסת אימון שגרתית מבסיס בסיביר. זמן מה לאחר ההמראה כיבה את מכשיר הקשר, הנמיך אל גובה צמרות העצים והפנה את חרטום המטוס מזרחה ודרומה. עד שבקרי הטיסה הרוסים הבינו מה קרה, בלנקו כבר היה ביפן. הפחד, והעובדה שמיכל הדלק של מטוס המיג-25 שלו כבר היה ריק כמעט לגמרי, גרמו לו לנחות במהירות גבוהה ובאופן מסוכן. בלנקו כמעט והתנגש במטוס נוסעים אזרחי, ועצר מטרים ספורים בלבד מעמוד שניצב בקצה המסלול. הוא יצא מהמטוס, הסגיר את עצמו לידי היפנים ההמומים וביקש מקלט מדיני.

עבור האמריקנים, עריקתו של בלנקו הייתה שקולה לזכיה בלוטו. היפנים אפשרו לאמריקנים לפרק את המיג-25 לגורמים ולפשפש בקרביו, וכך למדו המהנדסים האמריקנים כל מה שאפשר היה ללמוד אודות המערכות האלקטרוניות של המטוס. למשל, הם גילו שמערכת המכ"ם של המיג-25 הייתה מבוססת על שפופרות ואקום מיושנות, במקום טרנזיסטורים מתקדמים יותר כמקובל במערב. עובדה זו אולי נדמית במבט ראשון כחסרון – אך על העדר התחכום פצתה העובדה שהשימוש בשפופרות אפשר למכ"ם לשדר בעוצמה גבוהה וכך להתגבר על משבשים ואמצעי לוחמה אלקטרונית אחרים. זאת ועוד, השפופרות עמידות יותר מאשר טרנזיסטורים לפולס האלקטרו-מגנטי האדיר שנוצר בעקבות פיצוץ גרעיני, כך שלמיג 25 היה סיכוי טוב יותר מלמטוסים אמריקנים לשרוד במקרה של מתקפה גרעינית. החקירה המדוקדקת גילתה גם את חסרונותיו של המכ"ם: למשל, הוא מתקשה להנעל על מטרות נמוכות – ככל הנראה עקב העובדה שהמיג-25 תוכנן, במקור, ליירט מפציפים מגביהי טוס. המכ"ם עתיר ההספק היה זקוק לקירור מתמיד, וקירור זה נעשה באמצעות אלכוהול טהור – בלנקו סיפר לחוקריו שהצוותים הטכניים של חיל האוויר הרוסי היו נוהגים לשתות את האלכוהול של המכ"ם בכל הזדמנות, וכך זכה המיג-25 לכינוי החיבה 'המסעדה המעופפת'…

בנובמ' 1976, אחרי מספר שבועות של נבירה אינטנסיבית בנבכי המערכות האלקטרוניות והמכניות החזירו היפנים את המטוס אל הסובייטים – בארגזים.

בלנקו עצמו זכה למקלט מדיני בארצות הברית, כמובן. לא מעט אזרחים סובייטים ערקו למערב לאורך השנים, כמובן, אך רובם הגדול היו אנשים שביקרו במדינות אחרות ונחשפו במו עיניהם לעושר ולשגשוג הכלכלי שם, כגון רקדני בלט או מדענים. בלנקו היה יוצא דופן בכך שמעולם לא יצא מברית המועצות. כשלקחו אותו מלוויו האמריקניים, בפעם הראשונה, לקנות בסופרמרקט מקומי – בלנקו היה משוכנע שעובדים עליו. הוא לא יכל להאמין שהעושר והמגוון של מוצרים שראה על המדפים הוא באמת אותנטי. ובלי תורים?! הוא היה בטוח שה-CIA ארגן מעין 'סופרמרקט' מדומה ומפוברק כדי לגרום לו להאמין שהחיים במערב באמת עדיפים על פני החיים בברית המועצות.

אך לאחר שביקר בסופרמרקטים אחרים והבין שלא מדובר בבלוף, החל בלנקו במה שאפשר לתאר כ'מסע קסם מסתורי' של גילוי ופליאה. הוא נהג להסתובב בין המדפים ולקנות מוצרים סתם, רק כדי לגלות במה מדובר. באחד הימים, למשל, נתקל בקופסת שימורים מסקרנת. האנגלית שלו הייתה עדיין רעועה, אבל הוא הצליח להבין את המילה Dinner (ארוחת ערב) על העטיפה. קופסאות שימורים היו נדירות יחסית בברית המועצות, ובלנקו החליט לקנות את הקופסא ולבדוק את תכולתה. כשהגיע הביתה פתח את הקופסא, ובישל את הבשר שהכילה עם תפוחי אדמה, בצלים ושום: הארוחה הייתה טעימה ביותר. למחרת ביקרו אותו מספר חברים והבחינו בקופסאת השימורים במטבח. 'ויקטור,' הם שאלו אותו – 'ממתי יש לך חתול בבית?'…

בהזדמנות אחרת הבחין בלנקו בקופסא שעליה המילה Freedom (חופש) ותמונה של אישה חייכנית ומאושרת. בלנקו הסיק שמדובר באמצעי ניקוי כלשהו, שאמור להעניק לנשים אמריקניות חופש לנקות את המטבח כרצונן. הוא קנה את הקופסא והשתמש בפדים הסופגים כדי לנקות את המטבח שלו. אלו היו, כפי שכבר אולי ניחשתם, פדים…מסוג אחר. לנשים סובייטיות לא היו אז טמפונים ופדים, ובלנקו מעולם לא נתקל בתחבושות הייגיניות. עם הזמן למד בלנקו להכיר את החברה המערבית טוב יותר. הוא למד את השפה, נישא לאישה אמריקנית והשתלב בתעשיות הביטחוניות המקומיות כיועץ לענייני ברית המועצות.

פיני שפטר

בחלוף השנים הסירו הרוסים את האיסור על מכירת מיג-25 למדינות אחרות, ובתחילת שנות השמונים כבר היה המטוס ברשותם של מספר בעלות ברית של ברית המועצות, ביניהן גם סוריה, עיראק ולוב. המידע שנאסף בעקבות עריקתו של ויקטור בלנקו, בשילוב כניסתם לזירה של מטוסי קרב אמריקנים טובים ומשוכללים יותר כדוגמת ה-F15, הביאו לכך שהמיג 25 כבר לא היה בלתי מנוצח. בשנת 1981 הכין חיל האוויר מארב נוסף – הפעם לשני מטוסי מיג-25 מעל שמי לבנון. בקרב האוויר שהתחולל הפיל מטוס F15 ישראלי את אחד המיגים: הפעם הראשונה מאז ומעולם שמיג-25 הופל בקרב.

אך אליה וקוץ בה: המיג-25 שהופל ב-1981 היה מדגם היירוט של המטוס. הטייסים הסורים ביקשו להכנס לקרב אוויר מול המטוסים הישראליים, ולכן טסו בגובה נמוך יחסית. דגם הסיור של של המיג-25 עדיין היה בלתי מנוצח: אף מטוס ישראלי, כולל ה-F15 החדש, לא היה מסוגל לטפס למרומי האטמוספירה אליהם הגיע מטוס הריגול. הסורים ניצלו את עליונות זו עד תום, במהלך מלחמת לבנון ביצעו גיחות צילום חוזרות ונשנות מעל דרום לבנון בגובה של שבעים אלף רגל ובמהירות של 2.5 מאך. עשר שנים חלפו מאז ניסיון היירוט הכושל של הפאנטומים בסיני – ועדיין, לישראל לא הייתה תשובה למיג-25. עד שנכנס לתמונה סמ"ר פיני שפטר.

פיני שפטר נכנס לפרק זה בדרך…בלתי שגרתית. את התחקיר לפרק זה ערך נתן פוזניאק. כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, נתן ערך תחקיר ראשוני ושלח לי סיכום ביניים כדי שנוכל להחליט על מבנה הפרק, כיוונים מעניינים ששווה להעמיק בהם וכו'. קראתי את התחקיר של נתן, ושמו של פיני שפטר צד את עיני.

לפני למעלה משתיים-עשרה שנה, כשהייתי עדיין סטודנט להנדסת חשמל, עבדתי באלביט בקבוצת חומרה שפיתחה מחשבים לצרכים צבאיים. אחד המהנדסים הבכירים בקבוצה היה בחור בשם פיני שפטר. פיני שהכרתי מאלביט היה מהנדס מבריק, בעל הבנה נדירה במעגלים אלקטרונים אנלוגיים – תחום שרק מעט מהנדסים מתמצאים בו. נהגתי להתייעץ עם פיני בכל פעם שהייתי צריך לתכנן פילטר אנלוגי – וכשאני אומר 'מתייעץ', אני מתכוון שאני הייתי שואל ופיני היה משרטט לי את התשובה.

שאלתי את עצמי: מה הסיכוי שפיני שפטר שעבד איתי באלביט, הוא אותו סמ"ר פיני שפטר שהיה התשובה הישראלית למיג 25? אמנם חלפו למעלה מעשר שנים מאז עבדנו ביחד, אבל אני ופיני חברים בפייסבוק. התלבטתי ביני ובין עצמי אם ליצור קשר עם פיני ולשאול אותו אם הוא אותו פיני מהמיג. אם זה לא הוא – זו קצת פאדיחה, ופיני עוד עלול לשאול אותי שאלות ולגלות שחלפו עשר שנים ועדיין אין מושג איך מתכננים פילטר אנלוגי. ובכל זאת, התגברתי על המבוכה ונכנסתי לפייסבוק.

"הי, פיני, מה שלומך?" כתבתי לו, "תשמע, יש לי שאלה שמסקרנת אותי מאד. אני עובד עכשיו על תחקיר לפרק של עושים היסטוריה לגבי מטוסי ריגול, בפרט לגבי מיג-25. באחד המקורות נתקלתי בסיפור על סמ"ר במילואים פיני שפטר שאילתר פתרון של בעייה מורכבת בנעילה של מכ"מים על המיג, וקיבל על זה פרס של חיל האוויר. אז השאלה שלי די צפויה. זה אתה?? רן."

זמן קצר לאחר מכן הגיעה התשובה. "בקצרה," כתב לי פיני, "כן."

ארבעה שבועות לאחר מכן עמדנו אני, נתן פוזניאק ותיק מלא בציוד הקלטה מחוץ לדלת דירתו של פיני שפטר. הייתה לי הרגשה מוזרה. עבדתי עם פיני כמה שנים טובות, היינו ביחסים טובים – והנה, עכשיו, אני מגלה עליו לפתע משהו חדש שלא היה לי מושג לגביו. פיני הוא גיבור ישראל: אדם שהצליח בכוחות עצמו להביא להפלתו של מטוס ריגול שנחשב עד אז לבלתי מנוצח, וזכה בפרס של חיל האוויר על תרומתו לבטחון המדינה. איך לא ידעתי על זה קודם? האם יכול להיות שאשתי צודקת, ואני באמת כל כך עסוק בענייני עד שאני לא מודע למה שמתרחש סביבי? אז נכון, שלחתי את שחר לגן השבוע עם מגף על רגל אחת ונעל 'קרוקס' על הרגל השניה – באמת – אבל זו לא הייתה אשמתי. הן באותו הצבע.

פיני ערך לנו סיור בדירה, והדגים בפנינו את מה שבברור הוא מקור גאוותו העיקרית: מערכת סטריאו מקצועית, באיכות שמע נדירה. פיני הוא מומחה למערכות אודיו ווידיאו, וכאן הידע הטכני האדיר שלו אודות מגברים ומעגלים אנלוגיים בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר. ידע זה, מסתבר, הוא תוצר של עשרות שנות ניסיון, עוד מגיל צעיר.

"רן: אז איך הגעת לאלקטרוניקה וחשמל?
פיני: זה מגיל מאד צעיר היה תחביב. אבא שלי היה איש טכני, הוא דחף אותנו לכיוון הזה. לימד אותי בגיל עשר מה חיבור בטור, מה זה סוללה, מה זה מנורה, איך לחבר אותם…כבר מגיל 13,15 התעסקתי עם בניית מגברים. אהבתי מוזיקה מגיל…בוא נגיד, מגיל 12 התחלתי בנושא מוזיקה, ואחרי זה נכנס כל התחום של הסטריאו-קיטים וכאלה דברים. זה היה תחום שעניין אותי, וגם היה מאד חשוב לי לשמוע טוב, אז זה הלך ביחד.
רן: בוא נדבר על [השירות] הסדיר. מה עשית?
פיני: הגעתי לבית הספר הטכני, למבחני מיון. בדרך כלל הנ"מ נחשב לעדיפות יותר נמוכה, אבל בתקופה שאני נכנסתי למיון היה מיון רק של נ"מ. הידע שהיה לי באלקטרוניקה מי"ב, ובכלל מה שהסברתי לך קודם, היה ידע מאד טוב. לא רק ידעתי דברים, גם ידעתי לנתח דברים שאני לא מכיר. זאת אומרת, ידעתי להבין מערכות, לראות מסכימה, קצת משחקים עם האלקטרוניקה…היה לי ידע טוב.
אז הייתי בקורס היותר מוצלח. בוא נאמר את זה – איפה שהיה צריך את היותר טובים: לקחו אותנו למערכות 'הוקים'.
רן: 'הוק' זה טיל נ"מ?
פיני: הוק זה מערכת נ"מ, כן."

מערכת הנ"מ שעליה הופקד פיני הייתה סוללת טילים מדגם הוק. מדובר היה במערכת מיושנת שהייתה מבוססת על מעגלים אנלוגיים ושפופרות ואקום. רוב הטכנאים לא הסתדרו עם המעגלים האנלוגיים המסובכים והעדיפו לדבוק בעיקרון הידוע של 'עובד – אל תיגע', אבל פיני התעקש ללמוד את המערכת לעומק, פתר תקלות מסובכות והציע שינויים ששיפרו את ביצועי הסוללה.

"פיני: היה לי ידע טוב, אז אני קודמתי מאד מהר. זה היה גם בגלל שהצוות שהיה לפני הוא היה כבר אמור להשתחרר עוד חצי שנה – אז איך שהגעתי הייתי ראש צוות תוך חודשיים. אבל עדיין, מהאנשים שהגיעו אני הייתי יותר בולט, אז בחרו אותי. תוך חצי שנה נהייתי מ"ע – זה אחראי על כל המקצוע. ואחרי שנה וחצי נהייתי מ"ע-סוללה, שזה כמו קצין טכני, רק שלא