[עושים היסטוריה] 353: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק א' - סודה האפל של וונדרוומן

[עושים היסטוריה] 353: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק א' - סודה האפל של וונדרוומן

סיפורה של תעשיית הקומיקסים בארצות הברית משקף נאמנה את התרבות האמריקנית, על מורכבותה וערכיה. בפרק זה נשמע כיצד הפכו סופרמן, באטמן, קפטן אמריקה ו-וונדרוומן, גיבורי-העל של הקומיקסים, מדמויות פטריוטיות בימי מלחמת העולם השניה - לאיום על ערכי המשפחה, המוסר והציות לממסד.
תודה למאזינים שהגיעו לאולפן וסייעו לי באפקטים הקוליים! :-)

האזנה נעימה,
רן.

[עושים היסטוריה] 353: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק א' - סודה האפל של וונדרוומן
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

353: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק א' - סודה האפל של וונדרוומן


יש יצירות אמנות שברגע שאתה רואה אותן, אתה מיד יודע לאיזו מדינה או לאיזו תרבות הן שייכות. אם אתה רואה פוסטר שבו מופיע איכר חסון ושרירי או חייל בעל מבט נחוש - סימן שזו כרזת תעמולה סובייטית. אם אתה רואה עץ ננסי, קל לנחש שמדובר באמנות הבונסאי היפנית, ואם זה כיסא פלסטיק שבור, זו כנראה אמנות ישראלית מודרנית.


הקומיקס הוא אמנות אמריקאית. אמנם יש קומיקסים לא-אמריקאים שזכו להצלחה גדולה - כמו, למשל, 'אסטריקס' הצרפתי וכל ז'אנר ה'מנגה' היפני - אבל אני חושב שאפשר לומר במידה גבוהה של ודאות שמבחינת השפעה תרבותית גלובלית, הקומיקסים האמריקנים היו נותני הטון לכל אורך המאה העשרים - ובמיוחד בכל מה שקשור לגיבורי-על, שבהם בחרתי להתמקד בפרק הזה. הנושאים שבהם עסקו הקומיקסים לאורך השנים והדמויות שאכלסו את הריבועים הקטנים שבדפים ייצגו נאמנה את התרבות האמריקאית ואת השינויים שחלו בה לאורך המאה העשרים - אבל כשאני אומר שקומיקסים מייצגים את התרבות האמריקאית, אני מכוון למאפיין אחר, עמוק ומהותי יותר של האמנות הזו. המאפיין הזה הוא הקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין האמנות של הקומיקס - והבינזס של הקומיקס.


לכל אמנות יש צד עסקי, כמובן: ציורים נמכרים במכירות פומביות ולהצגות תיאטרון מוכרים כרטיסים בקופות. אבל במרבית צורות האמנות, הביזנס תופס את המושב האחורי. יש המון ציירים והמון גלריות, המון שחקנים ובמאים והמון תיאטראות - ולכן לשיקולים עסקיים יש השפעה יחסית מוגבלת על האופן שבו מתפתחת ומשתנה צורת אמנות כלשהי לאורך השנים. בסופו של דבר, פיקאסו לא בחר את הסגנון ה'קוביסטי' בגלל שהסוכן שלו אמר לו - 'לך תצייר אנשים באופן כזה שאף אחד לא יצליח להבין אם מדובר בדוגמנית או ערימה של קרטונים.' פיקאסו בחר את מה שבחר משיקוליו שלו.


בקומיקסים, לעומת זאת, נוצר - כמעט מיד עם היווסדו של הז'אנר הזה - מצב חריג ויוצא דופן שבו שוק הקומיקסים בארה"ב, השוק הגדול והמשמעותי ביותר בתחום, נשלט באופן כמעט מוחלט על ידי שתי חברות בלבד: דיסי קומיקס, המוציאה לאור של סיפורי סופרמן, בטמן, ו-וונדרוומן (רשימה חלקית בלבד, כמובן), ומארוול - שהביאה לנו את ספיידרמן, איירון מן, הענק הירוק ודמויות רבות אחרות. שתי המפלצות האלה נלחמות זו בזו על השליטה בשוק הקומיקסים כבר קרוב למאה שנים, וכפי שעוד נגלה, הקרבות העסקיים ביניהן השפיעו על התפתחותה של סוגת הקומיקסים באופן עמוק ודרמטי.


אז איך נראית אמנות שנוצרת ומתפתחת לא רק בסטודיו של המאייר והכותב - אלא גם באקסל של רואה החשבון ובחדר הישיבות התאגידי? זו בדיוק ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל.


מערכה ראשונה: כשסופרמן היה נבל


ג'רי סיגֵל (Siegle) וג'ו שוסטר (Shuster) נפגשו ב-1930. הם למדו באותו בית ספר תיכון באוהיו, וכמו שתי סוכריות טיק-טק זהות, הקליק ביניהם היה כמעט מיידי: שניהם היו חובבים מושבעים של מדע בדיוני וסיפורי הרפתקאות, ושניהם ניחנו בדחף יצירתי מפותח. לסיגל, שחלם להיות עיתונאי, הייתה תשוקה גדולה לכתיבה - ואת כישרון הציור של שוסטר אי אפשר היה לפספס.


קומיקסים, באותם הימים, היו ממש בחיתוליהם. המיינסטרים של התוכן המאויר היו קריקטורות ורצועות מצוירות קצרות ('סטריפים') שהופיעו בעיתונים היומיים, ורק ב-1929 הופיעה לראשונה חוברת שמזכירה בצורתה את חוברות הקומיקס המודרניות, עם כריכה מאויירת והדפסה צבעונית. אותן חוברות קומיקס ראשוניות הודפסו באיכות נמוכה על נייר דק וזול, אבל המחיר שלהן היה נמוך מאוד - סנטים בודדים לחוברת, בדרך כלל - ולכן הן זכו להצלחה גדולה בקרב ילדים ובני נוער. בתחילת שנות השלושים כבר החלו לצוץ ברחבי ארצות הברית כמה וכמה הוצאות לאור שהתמחו בחוברות קומיקס, ורובן עסקו בסיפורי הרפתקאות, בלשים, מערבונים וכדומה.


גם סיגל ושוסטר חלמו על קומיקס משלהם. הם כתבו קומיקסים לעיתון בית הספר שלהם, וב-1933 אף ניסו להוציא לאור מגזין קומיקס משלהם. אחד מהסיפורים בחוברת הקומיקס הזו היה סיפור בשם 'שלטונו של סופרמן' - אבל לפני שאתם...הממ...עפים על העניין הזה, תרשו לי לצנן לכם את ההתלהבות: סופרמן הזה היה רחוק מלהיות גיבור-על. סיגל ושוסטר שאבו את ההשראה לסיפור שלהם מ'פרנקנשטיין': ב'שלטונו של סופרמן', סופרמן הוא נבל - פושע שמקבל כוחות טלפתיים רבי-עוצמה ממדען מטורף, ומנסה להשתלט על העולם. גם ויזואלית, סופרמן הזה היה רחוק מסופרמן שאני ואתם מכירים: לא הייתה לו חליפה צמודה ולא גלימה, ובמקום רעמת שיער שחורה ומרשימה הייתה לו קרחת מבריקה. במילים אחרות, הוא היה דומה יותר ללקס לותור מאשר לסופרמן המוכר לנו כיום.


הגרסה הזו של סופרמן לא הייתה הצלחה גדולה. סיגל ושוסטר פנו לכמה וכמה עיתונים יומיים וניסו לעניין אותם בסיפור, אולי אפילו כסטריפ יומי - אבל כל העיתונים דחו אותם. שוסטר וסגל החליטו, אם כן, לערוך שינויים מפליגים בגיבור שלהם ולהפוך אותו מנבל - לגיבור, מתוך תקווה שהשינוי יהפוך את סופרמן לאטרקטיבי יותר בעיני עורכי העיתונים. את דמותו החדשה של סופרמן הם עיצבו על פי דמויותיהם שלהם: סופרמן גדל באוהיו, כמותם, וקיבל את זהותו הבדויה כעיתונאי ב'דיילי פלאנט' מחלומו של סיגל להיות עיתונאי כשיהיה גדול. גם לויס ליין, אהובתו של סופרמן, קרויה על שמה של נערה שסיגל היה מאוהב בה בתיכון - אבל אף פעם לא העז להתחיל איתה.


אבל הימים היו ימי המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית, ולמרות כל השינויים - הם עדיין לא הצליחו למצוא עיתון או הוצאה לאור שיסכימו לרכוש את הסיפור שלהם. סיגל המיואש החליט לצאת לדרך עצמאית ולתקופה מסוימת אף שיתף פעולה עם מאיירים אחרים, אבל ב-1935 הוא ושוסטר חזרו לשתף פעולה וליצור קומיקסים וסטריפים יחד.

ההוצאה לאור היחידה שהייתה מוכנה לקנות את החומרים שלהם הייתה הוצאה קטנטנה בשם National Allied Publications, או 'נשיונל' בקיצור, שהוקמה על ידי קצין צבא בדימוס בשם מלקולם ווילר-ניקולסון (Wheeler-Nicholson). סיגל ושוסטר יצרו מספר סיפורי קומיקס עבור החוברות של נשיונל - אבל לא הסכימו למכור לו את סופרמן מכיוון שוויילר לא תמיד שילם את הכסף שהבטיח להם. זה לא נבע מרוע או רשעות: ההכנסות מחוברות הקומיקס הזולות היו זעומות, ו-ווילר בילה את רוב זמנו במאבקי הישרדות ומשאים ומתנים מול הנושים שלו. מאייר שעבד בנשיונל באותה התקופה סיפר כיצד אשתו של ווילר הייתה מתקשרת לבעלה בדמעות ומתחננת שישלח לה קצת כסף כדי שתוכל לקנות חלב לילדיהם. המאייר כל כך ריחם עליה, שעד שמדי פעם היה שולח לה כסף בעצמו.

החובות המצטברים והלחץ הכלכלי הבלתי פוסק דחפו את ווילר לחבור אל שני אנשי עסקים - הארי דוננפלד (Donenfeld) וג'ק לייבוביץ' (Leibowitz) - שהחזיקו בבעלותם בית דפוס משלהם. השלושה הקימו חברה חדשה בשם Detective Comics - או DC בקיצור - שהוציאה חוברת קומיקס של סיפורי בלשים.


שנה לאחר מכן גילה ווילר-ניקולסון את גודל הטעות שעשה. הארי דוננפלד היה טיפוס די מפוקפק, ושמועות עיקשות טענו שיש לו קשרים הדוקים עם המאפייה של ניו-יורק. אני לא יודע לומר לכם בוודאות אם הארי דוננפלד אכן היה טיפוס מפוקפק כפי שגרסו השמועות האלה, אבל האופן שבו הוא דחק את ווילר מהשותפות שלהם בהחלט מעניק לתיאורים האלה אמינות מסוימת. דוננפלד שכנע את ווילר ואשתו לצאת להפלגת תענוגות לקובה - אבל כשחזר ווילר מהחופשה, הוא גילה את שדוננפלד החליף את המנעול למשרד שלו, והגיש נגדו תביעה על אי-תשלום חובות. השופט במשפט הכריע לטובת דוננפלד, ו-ווילר מצא את עצמו מגורש מהחברה שהקים.


מאוחר יותר התברר כי דוננפלד והשופט נהגו לשחק יחד גולף, כך שיש לי תחושה שהמשפט לא היה בדיוק משפט צדק…כך או כך, די.סי ונשיונל עברו לבעלותם של הארי דוננפלד וג'ק לייבוביץ'.


ב-1938 החליט ג'ק לייבוביץ' ליזום חוברת קומיקס חדשה בשם Action Comics. הוא פנה אל סיגל ושוסטר וביקש מהם רעיונות לסיפורים. שני היוצרים לא ממש רצו להציע לו את 'סופרמן' - אבל מצבם הכלכלי היה נואש למדי, ולא היו להם יותר מדי ברירות. כמקובל באותם הימים, הם מכרו לדי.סי. את כל הזכויות על דמותו של סופרמן תמורת מאה ושלושים דולרים בלבד - שווה ערך לכאלפיים דולרים בימינו.


כך בא לעולם גיבור העל המודרני הראשון.

אני משתמש במילה 'מודרני', מכיוון שכבר במיתולוגיות העתיקות אפשר למצוא גיבורים כדוגמת הרקולס או אכילס, והיו, כמובן, גם גיבורים מצוירים שקדמו לסופרמן - כגון פופאיי המלח, ופלאש גורדון, למשל. אבל ב'סופרמן', שוסטר וסיגל יצרו את התבנית הסטנדרטית של גיבור-העל המודרני, תבנית שהועתקה מאז באינספור ואריאציות שונות: דמות בעלת כוחות על-אנושיים, עוטה חליפה צמודה וצבעונית, שיש לה סיפור מקור (Origin Story) שמתאר איך זכתה בכוחות האלה - וכמובן, זהות בדויה שנועדה להסוות את זהותו האמיתית של הגיבור.


הארי דוננפלד לא התלהב במיוחד מסופרמן. הוא לא הבין מה הקטע: זה היה נראה לו ילדותי ומטופש, ובמיוחד הוא לא אהב את הציור על הכריכה, שהראה את סופרמן מניף מכונית כבדה ומשליך אותה על אויביו. אבל כשנחתה לבסוף החוברת על מדפי דוכני העיתונים - הכל התהפך!


כפי שהיה מקובל באותה התקופה, Action Comics הכילה עוד כמה וכמה סיפורים פרט לסופרמן, אבל בדיסי גילו שכשהילדים מגיעים לדוכני העיתונים, הם לא מבקשים מהמוכר לקנות את Action Comics, שמה הרשמי של החוברת: הם מבקשים את הקומיקס של סופרמן


סופרמן היה הצלחה אדירה. כשנה לאחר הגיליון הראשון של Action Comics קיבל סופרמן חוברת קומיקס משלו, שנמכרה בשיאה בלא פחות ממיליון עותקים, ולמעשה השיקה את עולם הקומיקסים המודרני ואת ז'אנר גיבורי העל כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.


דוננפלד ולייבוביץ' הבינו שעלו כאן על משהו חדש ומעניין, ולא איבדו את המומנטום. שנה מאוחר יותר, ב-1939, הם פנו למאייר בשם בוב קיין (Kane), שכבר יצר בעבר כמה קומיקסים עבור החברה, וביקשו ממנו שימציא להם גיבור על חדש. היה זה באטמן, איש העטלף - וגם הוא זכה להצלחה אדירה בקרב הקהל. החוברות, ובעיקר המרצ'נדייז שצמח סביב דמויותיהם של סופרמן ובאטמן - קופסאות אוכל לבית ספר, חולצות, כובעים וכדומה - הכניסו לדי.סי המון המון כסף, והפכו אותה לחברה עשירה מאוד ולהוצאת הקומיקסים הגדולה ביותר בעולם, בפער ניכר על פני כל המתחרות.

ומה לגבי ג'רי סיגל וג'ו שוסטר? אין דרך לייפות את המציאות: הם אכלו אותה, ובענק. מכיוון שכל הזכויות על סופרמן היו שייכות לדי.סי., שני היוצרים לא ראו סנט מכל ההכנסות האלה. הם ניסו לתבוע את די.סי - אבל הפסידו, מכיוון שהחוזה בין הצדדים היה ברור ותקף. ב-1948 הם הוציאו חוברת קומיקס חדשה בתקווה לשחזר את ההצלחה הגדולה של סופרמן - אבל החוברת כשלה, ובשלב מסוים ג'ו שוסטר אפילו נאלץ לאייר חוברות פורנוגרפיות לפרנסתו.


רק שנים רבות לאחר מכן, בשנות השבעים, זכו שני היוצרים להכרה ציבורית רחבה על תרומתם האדירה לעולם הקומיקס. הם הוזמנו לכנסים רבים וזכו לפרסים ואותות הוקרה, ודי.סי - אולי מפאת הלחץ הציבורי מצד חובבי הקומיקס - הסכימה סוף סוף להעניק להם פיצוי כספי משמעותי על פועלם.


מערכה שניה: המגן המשולש של קפטן אמריקה


בדומה לדי.סי. שנוסדה כ'נשיונל', גם מארוול (Marvel) נולדה בשם אחר: Timely Publications. למעשה, אם הדברים היו מתנהלים רק *קצת* אחרת - מארוול לא הייתה נוסדת כלל. מרטין גודמן (Goodman), איש העסקים היהודי שהקים אותה, היה אמור לשוב מחופשה באירופה על גבי ספינת אוויר - "צפלין" - בשם הינדנבורג. הוא ואשתו כבר רכשו כרטיסים לטיסה הטרנס-אטלנטית, אבל מכיוון שלא מצאו שני מושבים צמודים זה לזה החליטו לוותר על הכרטיסים ולחזור לארצות הברית במטוס רגיל. ההינדנבורג, אולי אתם כבר יודעים, סיימה את חייה כאחד האסונות התעופתיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.


שלא כמו מיג'ור ניקולסון של נשיונל, גודמן לא הקים את מארוול מתוך תשוקה אמנותית כלשהי: הוא היה איש עסקים שביקש לנצל את ההייפ סביב התופעה החדשה של קומיקסים כדי להרוויח כמה שיותר כסף. לכן, בתחילת דרכה של מארוול, גודמן לא שכר מאיירים או כותבים - אלא שילם לחברה אחרת שתיצור עבורו את הקומיקסים. חוברת הבכורה של מארוול הציגה שני גיבורי-על חדשים - רובוט בשם The Human Torch (הלפיד האנושי) וגיבור על אנושי בשם נאמור (Namor The Sub-Mariner) - ונמכרה בכתשע מאות אלף עותקים - הצלחה מרשימה לכל הדעות. גודמן ראה כי טוב, והחליט להקים סטודיו אמיתי, עם אנשי מקצוע - ביניהם שני יוצרים צעירים ומוכשרים במיוחד: ג'ק קירבי (Kirby) וג'ו סיימון (Simon).


כשפרצה מלחמת העולם השניה, גל של פטריוטיות לאומית שטף את ארצות הברית - וגודמן הממולח זיהה הזדמנות נדירה. הוא ביקש מקירבי וסיימון להמציא גיבור-על חדש שיהיה מופת של פטריוטיות לאומנית: דמות שבני נוער - ואפילו חיילים צעירים - יוכלו להזדהות עימה. התוצאה הייתה 'קפטן אמריקה': סופר-חייל, לבוש בחליפה בצבעי דגל ארה"ב וחמוש במגן...משולש. כן. אני יודע. תיכף נגיע לזה.


הגימיק הפטריוטי עבד היטב, והגיליון הראשון של 'קפטן אמריקה', שבו נראֵה הקפטן מנחית סנוקרת אימתנית על היטלר, נמכר בלא פחות ממיליון עותקים. לשם השוואה, גיליון ממוצע של המגזין טיים נמכר בתקופה המקבילה בכשבע מאות אלף עותקים בלבד.


ההצלחה המסחרית הזו הביאה עימה המון תשומת לב ציבורית - שלא תמיד הובילה לתוצאות חיוביות. למשל, הסתבר שלהוצאת קומיקסים אחרת כבר היה גיבור-על סופר-פטריוטית בשם 'המגן' (The Shield) שגם לו, כמו לקפטן אמריקה, היה מגן משולש. ההוצאה לאור של 'המגן' איימה על מארוול בתביעה על הפרת זכויות יוצרים - וגודמן החליט שלא להסתבך. הוא ביקש מקירבי וסיימון לשנות את צורת המגן של קפטן אמריקה, והחל מהגיליון השני של הקומיקס קפטן אמריקה אחז בידו מגן עגול - שהפך ברבות השנים לסמל המוכר ביותר של הדמות.


אגב, תביעות ומשפטים על העתקה והפרת זכויות יוצרים היו ועודם עניין נפוץ מאוד בעולם הקומיקס. דוגמה מייצגת היא סיפור ו של 'קפטן מארוול': גיבור-על שבשיא הצלחתו, בשנות הארבעים, מכר אפילו יותר עותקים מסופרמן! למרות השם המעט מבלבל, קפטן מארוול לא היה שייך להוצאת מארוול, אלא להוצאה אחרת בשם Fawcett.

כמו לכל גיבור-על, גם לקפטן מארוול הייתה חולשה קריטית - אבל במקרה שלו, זו לא הייתה רגישות מיוחדת לסוג חדש של קריפטונייט - אלא החליפה והגלימה שלו, שהיו קצת יותר מדי דומים לאלו של סופרמן… אפשר בהחלט להתווכח על הדמיון הזה: בסופו של דבר, לאו דווקא הצבעים של החליפה הם אלה שנותנים לגיבור-על את אופיו המיוחד, אבל די.סי. הייתה אגרסיבית מאוד בכל הקשור להגנה על זכויות היוצרים של נכסיה - והחליטה לתבוע את Fawcett על העתקה. המשפט נמשך שנים ארוכות, ובסופו נכנעה Fawcett ו"הרגה" את קפטן מארוול.


שנים רבות לאחר מכן, בשנות השישים, רכשה די.סי את Fawcett וביקשה להקים לתחייה את הגיבור המצליח, קפטן מארוול. אבל עליה וקוץ בה: מסתבר שבזמן שחלף, הוצאת מארוול הוציאה לשוק קומיקס חדש עם גיבור-על אחר לגמרי בעל אותו השם: קפטן מארוול. מכיוון שגיבורי-על הם לא חומוסיות או מסעדות של פנקייקים, בדי.סי. לא יכלו לקרוא לגיבור-העל שלהם 'קפטן מארוול המקורי' - ולכן החליטו לשנות את שמו ל'שאזאם', השם שבו אנחנו מכירים את הדמות הזו בימינו. הנה לכם דוגמה נהדרת לאופן שבו האינטריגות העיסקיות בין ההוצאות לאור השפיעו על זהותם והתפתחותם של גיבורי העל של ימינו.


מערכה שלישית: סודה האפל של וונדר-וומן


החל משלהי שנות הארבעים קיבלה התרבות האמריקנית תפנית שמרנית של 'חזרה לערכי המשפחה'. ספרים, תוכניות טלוויזיה ומאמרים בעיתונות עודדו את ציבור הקוראים "לשוב" אל האידיאלים הנשגבים של העבר: פטריוטיות, מוסר נוקשה, חינוך חמור-סבר, שמרנות מינית וצייתנות לממסד. חוברות הקומיקס, שנתפסו כהשפעה רעה על בני הנוער, עלו גם הן הכוונת של הפרשנים השמרניים. "עשרה מיליון עותקים של סיפורי האימה והסקס האלה נמכרים בכל חודש," זעק מאמר המערכת של עיתון יומי בשיקגו, "[על ההורים והמחנכים להחרים את הקומיקסים] אלא אם אנחנו רוצים שהדור הבא יהיה אפילו יותר ברברי מהדור הנוכחי."


שיאה של המחאה הציבורית כנגד הקומיקסים היה ב-1954, עם פרסומו של ספר בשם Seduction Of The Innocent - 'פיתוי התמימים' בתרגום חופשי - פרי עטו של פסיכיאטר בשם ד"ר פרדריק ורטהאם (Wertham). ורטהאם טען שתיאורי האלימות שהופיעו בקומיקסים משחיתים את הנוער ומדרדרים את הילדים לעבריינות, ושהמאיירים משלבים בקומיקסים שלהם מסרים מיניים סמויים, כגון החברות של באטמן ועוזרו הנאמן רובין, שורטהאם היה משוכנע שהיא מטאפורה ליחסים הומוסקסואליים.


...והדמות שהכי עוררה את זעמו הקדוש של ורטהאם ,הייתה לא אחרת מאשר גיבורת-העל הראשונה: וונדר-וומן.


למרבה האירוניה, וונדר-וומן נוצרה, במקור, כתגובת נגד למחאה השמרנית נגד הקומיקסים. בעקבות אותו לחץ ציבורי, החליטה די.סי. להקים ועדת מומחים לענייני חינוך שייעצו לה לגבי תכני הקומיקסים, וחיפשה דמויות ציבוריות מרשימות כדי לאייש את הועדה הזו. ד"ר וויליאם מארסטון (Marston) היה דמות ציבורית מרשימה שכזו: הוא היה פסיכולוג ותיק ומוכר, שפרט לעבודתו המדעית - למשל, הוא אחד ממפתחיו של הפוליגרף המודרני - כתב גם לא מעט מאמרים וספרים. בראיון עיתונאי, מארסטון טען שלקומיקסים יש פוטנציאל חינוכי לא מבוטל - ודבריו אלה משכו את תשומת ליבה של די.סי., שהזמינה את מארסטון להצטרף לוועדה.


אבל למארסטון, מצידו, היה רעיון אפילו עוד יותר טוב. מארסטון טען שהבעיה עם הקומיקסים הקיימים היא שכל הדמויות הראשיות הן גבריות, ולכן כוחות-העל שלהם כרוכים באופן טבעי בכוח ואלימות. הוא הציע לדי.סי. לפתח קומיקס חדש שבו הדמות הראשית תהיה אישה, ושכוחות העל שלה יהיו מבוססים על מאפיינים חיוביים יותר כגון אהבה, יופי ואמת. דיסי לא רק שהסכימה, אלא אפילו הציעה למארסטון - שכאמור, היה מנוסה בכתיבה - ליצור את הקומיקס בעצמו, בשיתוף פעולה עם מאייר שיוציא לפועל את רעיונותיו. התוצאה הייתה, כמובן, וונדר-וומן, גיבורת העל הנשית הראשונה, שזכתה להצלחה אדירה והפכה לאחת הדמויות הפופולריות ביותר של די.סי מאז ועד היום.

אבל הייתה...בעיה קטנה...עם וונדרוומן. לכל גיבור על, אתם יודעים, יש חולשה: לסופרמן יש קריפטונייט, לאייל ברקוביץ' יש את הבורקסים, ו-וונדר-וומן מאבדת את הכוחות שלה כשקושרים אותה. כתוצאה מכך, בכמעט כל חוברת אפשר לראות את וונדר-וומן נקשרת, והמון: אזיקים, חבלים, שלשלאות ומה לא…


עכשיו, אנחנו פודקאסט לכל המשפחה, אתם יודעים, אז אני לא יכול להרחיב יותר מדי בעניין הזה - אבל יש אנשים, גברים וגם נשים, שבסיטאציות מסוימות, קשירות גורמות להם...להתרגש. מאוד. לא מעט הורים שקראו את החוברות של וונדר-וומן התלוננו בפני די.סי. שהן יותר מדי מזכירות להם חוברות…אחרות, מהסוג שאפשר למצוא בדרך כלל במדפים הגבוהים יותר של דוכני העיתונים.


מארסטון לא התרגש מהביקורת. הוא היה תומך נלהב של התנועה הפמיניסטית, והסביר שקשירה בשלשלאות היא מטאפורה פמיניסטית מקובלת לעריצות הגברית שכובלת את הנשים ומונעת מהן להתפתח. זה שוונדר-וומן מצליחה להתגבר על האזיקים והשלשלאות מסמל את ניצחונן של הנשים על הדיכוי הגברי. והוא צודק: פמיניסטיות רבות נהגו לצעוד עם חבלים ושלשלאות בהפגנות מחאה כנגד הפטריאכיה, לכבול את עצמן באזיקים למבנים וגדרות ולקרוע את החבלים באופן סמלי.


אבל מצד שני, למארסטון היה גם צד קצת פחות "אורתודוקסי" באישיותו. למשל, הוא חי עם שתי נשים בו זמנית - אשתו הרשמית והפלגש שלו - ושתיהן ילדו לו שני ילדים כל אחת. הוא גם אמר, באחת ההזדמנויות, ש"נשים אוהבות להיות כנועות ואזוקות"... אז בקיצור, קשה להיות בטוחים במניעים של מארסטון לגבי גיבורת-העל שיצר, אבל מה שבטוח זה שלמרות בקשות חוזרות ונשנות מצד מנהליה של דיסי, הוא לא הסכים להפחית במאום את המינון של הקשירות בקומיקס שלו. רק לאחר שהלך לעולמו, ב-1947, נעלם המוטיב הספרותי הלא-קונבנציונלי הזה מהחוברות של וונדר-וומן.


אבל מבחינתו של ד"ר פרדריק ורטהאם, וונדר-וומן הייתה התגלמותה של הליברליות המסוכנת שעלולה להשחית את בני הנוער. השמרנים עודדו את הנשים לוותר על השאיפה לקריירה עצמאית, ולהתמקד בתפקידיהן כבנות זוג, אמהות ועקרות בית - וונדר-וומן הייתה פחות או יותר ההפך הגמור. כך כתב ורטהאם על גיבורת-העל הפמיניסית של מארסטון:


"...ולגבי קידום הפמיניזם - מהן הפעילויות בהן עוסקות הנשים בחוברות הקומיקס שמציבות אותן בשורה אחת עם הגברים? הן אינן עובדות. הן לא עקרות בית. הן לא מגדלות משפחה. אין בכלל אהבת-אם. אפילו כשוונדר-וומן מאמצת נערה [כסיידקיק] - יש בכך רמיזות לסביות…"


כמעט מיותר לציין שמדובר בשטויות. רוב הטיעונים של וורטהאם היו מבוססים על אנקדוטות אקראיות ודמיון מפותח, ולא על מחקרים אמיתיים - אבל באווירה השמרנית של אותם הימים, טיעוניו של הפסיכיאטר המכובד נפלו על אוזניים קשובות וספרו הפך לרב מכר.


שיאה של המחאה השמרנית היה שימוע שנערך בפני הסנאט האמריקני אודות האיום שנשקף לבני הנוער מהקומיקסים. בדיסי הבינו שלא ירחק היום והביקורת הציבורית תכריח את הממשל להגביר את הרגולציה על הקומיקסים - והחליטו להקדים תרופה למכה. ב-1954 הם יזמו את הקמתו של גוף צנזורה פנימי בשם Comics Magazine Association Of America - או CMAA, בקיצור - שאיגד תחתיו את כל הוצאות הקומיקס בארצות הברית, ותפקידו היה ליצור תקן חדש, 'קוד' בשפה המקצועית, שיגדיר מהם התכנים המותרים והאסורים בחוברות הקומיקס. ואכן, ה CMAA קבע קוד שכזה..


"לא יותרו סצינות אימה, שפיכות דמים מוגזמת, פשעים איומים, שחיתות, תאווה, סדיזם או מזוכיזם. [...] אין להציג או לרמוז על יחסים מיניים. סצינות אהבה אלימות, כמו גם מיניות לא-נורמטיבית לא יתקבלו. [...] העיבוד של סצנות של אהבה רומנטית ידגיש את ערך הביתיות ואת קדושת חיי הנישואין."


בלי סקס, בלי סמים, בלי רוקנרול. הממסד תמיד צודק, והטובים - הטובים תמיד מנצחים… האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם תוכן יותר מהוגן, בריא ו....משעמם מכך?... כנראה שלא. וזו הסיבה שקוד הקומיקסים כמעט והרג את התעשייה כולה.


בפרק הבא, חלקה השני של סדרת 'ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל', נכיר את אחד האנשים שהשפיעו על עולם הקומיקס באופן המשמעותי ביותר: סטנלי ליבר, המוכר יותר בשם העט שלו 'סטן לי'. נכיר גם את ג'ק קירבי וסטיב דיקטו, המאיירים המוכשרים שיחד עם סטן הביאו לעולם את כמה מגיבורי-העל המוכרים ביותר, מספיידרמן ועד האקס-מן - אבל ברבות הימים הסתכסכו עם סטן בעקבות ההצלחות הגדולות האלה, ולבסוף נשמע על המלחמה הקרה בין די.סי. ומארוול - מלחמה שכללה העתקות, ריגול, גניבת כשרונות והטחת עלבונות בין דפי הקומיקסים… כל זאת ועוד, בפרק הבא.