354: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק ב' - די.סי. נגד מארוול

בפרק הקודם סיפרתי לכם על ראשיתם של הקומיקסים בארצות הברית בשנות השלושים, ועל ג'רי סיגל וג'ו שוסטר - הראשון כותב, השני מאייר - שהגו את דמותו של סופרמן, גיבור-העל המודרני הראשון.

סיפרתי לכם גם על שנות מלחמת העולם השניה, שהיו שנים נפלאות לתעשיית הקומיקסים. פרט לפטריוטיות הגואה שתרמה להצלחתם של גיבורי-על כדוגמת קפטן אמריקה, גם הצבא האמריקני שיחק תפקיד משמעותי בהצלחה הזו. כיאה למדיה שפנתה בעיקר לקהל הצעיר, הדמויות בקומיקסים היו מאד חד-מימדיות: התלבושות שלהן אולי היו צבעוניות - אבל ערכי המוסר שלהן היו מאוד שחורים ולבנים. הפשטנות המוסרית של טובים-נגד-רעים התאימה מאוד לצרכי התעמולה של הצבא, שרכש בשמחה מיליוני גליונות קומיקס ושלח אותם לחיילים באירופה ובאוקיינוס השקט. למעשה, כשליש מכל הספרים שנשלחו לחיילים במלחמה היו חוברות קומיקס.

אבל לכל דבר טוב - או אולי צריך לומר, לכל דבר רע - יש סוף: מלחמת העולם השניה הגיעה לסיומה, ובמקביל, גם הביקוש לגיבורי-על החל לדעוך.

קשה לומר מדוע בדיוק חלה הדעיכה ההדרגתית הזו: אולי זה קשור לזה שכבר לא היו 'רעים' להלחם בהם, או אולי מכיוון שאחרי שנים של מלחמה איומה, לאנשים פשוט נמאס ממכות ואלימות…תהא הסיבה אשר תהא, מכירות הקומיקסים של גיבורי-על הלכו ופחתו בהדרגה החל משלהי שנות הארבעים ולכל אורך שנות החמישים, וממאות גיבורי-העל שאיכלסו את החוברות בשיאו של עידן הזהב - נותרו רק בודדים, בהם סופרמן ובאטמן של דיסי.

אחת מהוצאות הקומיקסים שנפגעו קשות מהמשבר הזה הייתה Timely Publications, המוכרת יותר בשמה העכשווי - מארוול. מכירות החוברות של קפטן אמריקה, גיבור-העל הפופולרי ביותר של מארוול בימי מלחמת העולם השניה, דעכו במידה כה דרמטית, עד שב-1949 החליטה החברה להפסיק את הפקת החוברות שלו ולהוציא את הקפטן לגמלאות. במקום גיבורי-על, הפיקה החברה קומיקסים על סיפורי הרפתקאות, מערבונים ורומנים מצוירים, שעדיין היה להם ביקוש.

במקביל, מרטין גודמן - בעליה של מארוול - נכנס להרפתקה מסוכנת שכמעט וחיסלה את החברה שלו. ב-1951 החליט גודמן להיפרד לשלום מחברת ההפצה של מארוול, החברה שהייתה אחראית על הפצת חוברות הקומיקס לדוכני העיתונים. הוא החליט להקים חברת הפצה חדשה משל עצמו - אבל זו התבררה כטעות קשה, שעלתה למארוול בהפסדים כבדים. מרטין ניסה להחזיר את הגלגל לאחור ולחתום על עסקה עם מפיץ אחר - אבל גם המפיץ החדש פשט את הרגל כעבור חודשים ספורים בלבד ומארוול נותרה קירחת מכאן ומכאן, ללא כל יכולת להביא את החוברות שלה אל הדוכנים.

בצר לו, עם הגב אל הקיר, החליט גודמן לפנות לעזרתה של היריבה הגדולה ביותר שלו, די.סי., שהייתה לה חברת הפצה עצמאית משלה. די.סי. הסכימה להציל את מארוול, אבל בתנאי אחד: למארוול יהיה מותר להוציא לאור לכל היותר שמונֶה חוברות חדשות בכל חודש. זה הכל.

[אאוץ'!!]

מטרתו של סעיף דרקוני הזה הייתה ברורה: די.סי. ביקשה להגביל את יכולתה של מארוול להתחרות איתה על לבם של הקוראים. גודמן הבין זאת היטב - אבל כאמור, לא הייתה לו יכולת מיקוח. היה לו, עם זאת, קלף אחד משמעותי מאוד בשרוולו.

מערכה רביעית: כשסטן לי רצה לפרוש מקומיקסים

סנטלי מרטין ליבר, בן למשפחת מהגרים יהודית מרומניה, התאהב בכתיבה עוד כשהיה נער. בגיל 15 הוא זכה בתחרות הכתיבה של בית הספר שלו שלוש פעמים רצופות - והוא היה כל כך טוב עד שלהנהלת בית הספר לא הייתה ברירה אלא לבקש ממנו שיפסיק להשתתף בתחרות, כדי שמישהו אחר יוכל לנצח מדי פעם.

ליבר הצטרף למארוול בגיל 16, כנער שליחויות ועובד כללי: זה שממלא דיו בעטים, קונה ארוחות צהריים לשאר העובדים ומוחק את שרבוטי עיפרון מהגליונות המוכנים. בעקבות ההצלחה האדירה של קפטן אמריקה עלה עומס העבודה במארוול בצורה משמעותית, וליבר נתבקש לתת כתף ולכתוב את העלילה לחוברת מס' 3 של הקפטן.

זו הייתה, כמובן, הזדמנות נהדרת לליבר להדגים את יכולותיו - והוא אכן זכה לשבחים על כתיבתו - אבל האמת היא שליבר לא ממש רצה להיות כותב קומיקסים. הוא חלם להיות סופר גדול ומפורסם - אבל לקומיקסים הייתה, ובמידה מסוימת של צדק, תדמית בעייתית של תוכן ילדותי ומטופש. ליבר חשש שאם יתגלה בעתיד שהוא החל את הקריירה שלו בקומיקסים, זה עלול לפגוע בו - ולכן כתב את הסיפור של קפטן אמריקה תחת שם עט בדוי: סטן לי, משחק מילים על שמו הפרטי האמיתי - סטנלי.

על אף האמביוולנטיות הפנימית של סטן לי, מרטין גודמן זיהה את כישרון הכתיבה שלו ואפשר לו לצמוח ולהתפתח בחברה. סטן לי הפך מנער שליחויות זוטר לכותב מן המניין, לעורך משנה - ולבסוף לעורך הראשי של מארוול.

[זווםםםם!....]

אבל שנות החמישים לא היו תקופה טובה לקומיקסים, בלשון המעטה. כפי שציינתי בפתיח, גיבורי-העל כבר לא היו אטרקטיביים בעיני הציבור כפי שהיו בעידן הזהב של שנות הארבעים. גם עלילות הקומיקסים שכן הצליחו לשרוד את התקופה הקשה הזו - המערבונים, סיפורי ההרפתקאות, האימה והרומן הרומנטי - היו דלוחות, יבשות ומשעממות, וזאת בעקבות המחאה השמרנית כנגד דמויות ליברליות ופורצות דרך כדוגמת וונדרוומן באמצע שנות החמישים. המחאה הזו הובילה להקמתו של גוף צנזורה בשם ה-CMAA, שהגדיר "קוד", סט של כללים וחוקים, לגבי מה מותר ומה אסור שיופיע בעלילות הקומיקסים - כמו למשל, איסור גורף על תכנים אלימים ומיניים, ועידוד של ערכים מסורתיים כגון חשיבותם של חיי משפחה וקדושת הנישואים. קוד הקומיקסים הפך את עלילות הקומיקסים לכל שבלוניות, יבשות ומשעממות, עד שאפילו 'סמי הכבאי' נראה כמו 'חמישים גוונים של אפור' לעומתם. לואיס ליין, למשל, החליטה שמטרתה  בחיים זה להתחתן עם סופרמן ולהיות עקרת בית. וונדר-וומן התנצלה בכל פעם שהצילה גבר ממזימה אפלה.

הקהל הצביע ברגליים: מכירות הקומיקסים דעכו באופן כה דרמטי, עד שבתוך ארבע שנים בלבד מהחלת התקן החדש, נחתך מספר הכותרים החדשים שיצאו לאור בארצות הברית בלמעלה ממחצית: מ 630 חוברות חדשות ב-1952 ל-250 חוברות בלבד ב-1956. די.סי. שרדה בזכות המוניטין המכובד ושורת גיבורי העל המוכרים שלה, וגם מארוול הצליחה להחזיק את הראש מעל המים - אבל רוב הוצאות הקומיקס בארצות הברית באותה התקופה פשטו את הרגל ונעלמו.

אגב, מעניין לציין שהייתה הוצאה לאור בשם EC Comics שהצליחה לחמוק מהגורל העגום הזה בזכות החלטה נועזת: היא החליטה לשנות כיוון, ולהפוך את הקומיקס שלה למגזין הומוריסטי כללי - שלא נופל תחת תחום השפעתו של ה-CMAA והתקן שלו. שמו של המגזין ההומוריסטי החדש היה MAD, והוא הפך ברבות השנים לאייקון תרבותי בפני עצמו עד שנסגר לא מזמן, ב-2018.

מצבה הקשה של תעשיית הקומיקסים דכדך את סטן לי. הוא לא אהב את המגבלות הנוקשות שהשיט עליו קוד הקומיקסים, וגם לא התחבר למערבונים, רומנים וסיפורי הרפתקאות - הז'אנרים שתפסו את הבכורה אחרי דעיכתם של גיבורי-העל. סטן לי החל לבחון מחדש את עתיד הקריירה שלו, והגיע למסקנה שזה הזמן לעזוב את מארוול ולנסות להגשים את חלום הילדות שלו לכתוב רומן "רציני".

אבל אז קרה משהו מעניין ובלתי צפוי. ב-1960 יצאה די.סי. עם הברקה חדשה: חוברת קומיקס שלא הוקדשה לגיבור-על אחד, כפי שהיה מקובל עד אז - אלא לכמה גיבורי-על שנלחמו בפשע יחד, כצוות. מדובר ב - Justice League of America: קבוצה שכללה בין היתר את סופרמן, באטמן, וונדרוומן, אקווה-מן והפלאש. החוברת החדשה, והקונספט החדש של 'קבוצת גיבורי-על' זכו להצלחה נאה וחריגה ביחס למצב הכללי בעולם הקומיקסים.

[בלינג!]

כבר סיפרתי לכם מקודם שמרטין גודמן, בעליה של מארוול, היה בראש ובראשונה איש עסקים - והצדדים היצירתיים של עולם הקומיקס פחות עניינו אותו. כתוצאה מכך, מארוול נודעה בתחילת דרכה כחברה "מעתיקנית": חברה שלא ממש ניסתה לחדש או לפרוץ דרך, אלא העדיפה לחקות הצלחות של חברות אחרות. כשדי.סי. הוציאה את סופרמן ובאטמן, מארוול הוציאה את קפטן אמריקה. כשמתחרה אחרת הוציאה קומיקס מערבונים מוצלח - מארוול הוציאה קומיקס מערבונים משלה, וכן הלאה. בהתאם לרוח זו, כשדי.סי. הוציאו את ליגת הצדק המצליחה שלה, גודמן ביקש מסטן לי ליצור גם כן קבוצת גיבורי-על חדשה עבור מארוול.

סטן לי התלבט. מנטלית, הוא כבר היה עם חצי רגל מחוץ למארוול - ועל אחת כמה וכמה שלא רצה להפיק חיקוי זול למשהו שעשתה די.סי.. אבל אז...

"[אשתי] ג'ואן העירה לי על העובדה שאחרי עשרים שנים של יצירת קומיקסים, עדיין כתבתי חומרים לטלוויזיה, פרסומות וכתבות עיתון בזמני הפנוי. היא שאלה [אותי] מדוע אני לא משקיע את אותה מידה של מאמץ ויצירתיות בקומיקסים - כפי שאני משקיע בשאר עבודות הפרילנס שלי?... התהיה שלה גרמה לי להבין, לפתע, שהגיע הזמן שאתרכז במה שאני עושה - שאחצוב לעצמי קריירה אמיתית בעולם הקומיקסים."

מה יש לך להפסיד? שאלה ג'ואן את בעלה. הרי אתה עומד להתפטר ממארוול בלאו הכי. למה שלא תמלא את בקשתו של גודמן - אבל בדרך שלך, לפי הרעיונות והסגנון שאתה רוצה לממש. במקרה הגרוע ביותר, גודמן יפטר אותך - אבל אתה הרי בלאו בדרך החוצה. מה כבר יש לך להפסיד?...

סטן לי קיבל את עצתה של אישתו, והתוצאה הייתה חוברת קומיקס בשם 'ארבעת המופלאים' (Fantastic Four), שיצאה לאור ב-1961 ועקבה אחר סיפורם של ארבעה חברים שהופכים לגיבורי-על בעקבות חשיפה לקרינה קוסמית.

מה שהיה מיוחד בסיפור הזה הוא שבניגוד למקובל בסיפורי קומיקס עד לאותה התקופה, כוחות-העל של ארבעת המופלאים לא היו "מתנה נהדרת" שאפשרה להם להגשים את חלום חייהם, להילחם למען האנושות. ההפך הוא הנכון: זו הייתה מתנה שאף אחד מהם לא ממש שש לקבל - מתנה שהפכה את חייהם למורכבים מאוד - אם לא לסיוט של ממש. למשל, אחד מהארבעה - בן גרים, שקיבל את הכינוי The Thing - הפך, בעקבות החשיפה לקרינה, לבריון גדול עם עור עבה וקשה כאבן. אז כן - הוא חזק, הוא שרירי, הוא עמיד בפני כדורים...אבל כל מי שרואה אותו ברחוב חושב שהוא מפלצת ונכנס להיסטריה. בן לא יכול לצאת מהבית בלי להתעטף במעיל עבה וכובע רחב שיסתיר את פניו, ולא מסוגל למצוא בגדים נורמליים במידה שלו… זאת ועוד, ארבעת המופלאים לא חיים בהרמוניה ושלווה מושלמת זה עם זה: אם הם לא נלחמים באיזה נבל שמנסה להשמיד את העולם, הם עסוקים בלכעוס אחד על השני, להתווכח על שטויות ולנהל מלחמות אגו קטנוניות.

במילים אחרות, ב- 'ארבעת המופלאים' הציג סטן לי לעולם סוג אחר של גיבור-על, שונה מאוד מאלה שקדמו לו. היטיב להגדיר זאת אחד מעמיתיו במארוול, שאמר על ארבעת המופלאים שהם - "...אנשים אמיתיים שבמקרה לגמרי קיבלו כוחות-על, ולא גיבורי-על שמנסים להיות אנשים אמיתיים."

וזו בדיוק הייתה כוונתו של סטן לי. הוא לא אהב את גיבורי-העל המושלמים והאידילים של די.סי. והוצאות הקומיקס האחרות של 'עידן הזהב.' הם הרגישו לו "סטריליים" מדי, שטוחים כמו פלקטים. הוא סיפר על ארבעת המופלאים -

"רציתי פעם אחת לעשות סיפור מהסוג שגם אני עצמי אהנה לקרוא אותו [...] ושהדמויות שבו יהיו מסוג הדמויות שאני יכול להתחבר אליהן באופן אישי. הן יהיו בשר ודם, ויהיו להן חסרונות ובעיות אופי ובעיות אישיות…"

לנו, הקהל המודרני והמתוחכם, הרעיון של דמות ראשית "פגומה" אולי לא נראֶה כל כך מסעיר וחדשני. אבל שנות החמישים של המאה העשרים היו תקופה פשוטה ופשטנית יותר מבחינה מוסרית, והקהל לא היה רגיל לראות דמויות נרקיסיסטיות ומעצבנות כמו דדפול או ד"ר האוס.  גיבורי העל של די.סי, ששלטו ברמה באותה התקופה, היו הרבה יותר פשוטים ודו-מימדיים.

הקומיקס הבא של סטן, 'ספיידרמן המופלא' ב-1962, המשיך את המגמה שהחל ב'ארבעת המופלאים.' גיבור הקומיקס, פיטר פארקר, הוא תלמיד תיכון שמתמודד עם כל הצרות שתלמידי תיכון רגילים להתמודד עמן: שיעורי בית, חוסר ביטחון, קראשים על בחורות שלא שמות עליו וכולי. יותר מזה - כשפיטר ננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי ומפתח כוחות-על, לא רק שהוא לא מתלהב מהרעיון של "להיות גיבור-על" - הוא אפילו מנסה להתחמק ממנו בפועל, ומשתמש בכוחות שלו לצרכים אנוכיים לחלוטין, למשל - להרוויח הרבה כסף ולהיות מפורסם. רק כשפושע מסוכן, שפיטר החליט לא לעצור כי הוא לא רצה להיות גיבור, רוצח את הדוד האהוב שלו - פיטר מבין שהוא לא יוכל להתחמק מגורלו, וכי "עם כוח גדול, מגיעה אחריות גדולה": אמרה מפורסמת שטבע סטן לי.

עד אותו הזמן, די.סי הייתה הגורילה של עולם הקומיקסים: גדולה, חזקה ובעלת דומיננטיות מוחלטת בדוכני העיתונים. מארוול, לעומת זאת, הייתה עוד הוצאת קומיקסים קטנה וכמעט חסרת חשיבות. למשל, ב- 1960  חוברת הקומיקס המצליחה ביותר של די.סי מכרה למעלה משמונֶה מאות אלף עותקים - לעומת מאה ושישים אלף עותקים בלבד לחוברת המצליחה ביותר של מארוול. אבל "ספיידרמן המופלא" עתיד לשנות את כל זה, ולהכין את הקרקע לאחד המהפכים המפתיעים והמרתקים ביותר בתולדות תעשיית הבידור.

מערכה חמישית: המלחמה הקרה בין די.סי ומארוול

אחרי 'ארבעת המופלאים' וספיידרמן, הגיעו איירון מן, והענק הירוק, ות'ור, והאקס-מן, ודיירדוול וד"ר סטרנייג' - וקהל צרכני הקומיקסים החל לשים לב למארוול. בתוך שנים ספורות הפכה מארוול מחברה קטנה וחסרת-ייחוד להוצאה החמה והמעניינת ביותר בשוק. די.סי. הייתה עדיין השליטה הבלתי מעורערת של עולם הקומיקסים ומנהליה הירבו להתפאר בנתח השוק העצום בו החזיקה החברה - אבל מאחורי הקלעים, הם החלו להיות מודאגים.

מדוע? אוקי, כמה מילים על מכירות בעולם הקומיקסים בשנות השישים. שיטת ההפצה של חוברות הקומיקס לדוכני העיתונים, באותה התקופה, הייתה שההוצאה לאור מוכרת לבעל הדוכן כמות מסוימת של גיליונות, והוא בתורו היה מוכר אותם ללקוחות. אם כעבור זמן מה נותרו בידי בעל הדוכן חוברות שהוא לא הצליח למכור - הוא היה רשאי להחזיר אותן בחזרה להוצאה ולקבל תמורתן זיכוי לרכישת החוברות הבאות.

שיעור ההחזרות הממוצע על חוברות הקומיקס של די.סי. היה בסביבות שישים אחוזים - דהיינו, כשישים מתוך כל מאה חוברות של די.סי. שנשלחו לדוכנים, לא נמכרו בסופו של דבר והוחזרו למחסן. אבל שיעור ההחזרות של מארוול, לעומת זאת, היה רק שלושים ואפילו חמישה עשר אחוזים בלבד - זאת אומרת, לפחות פי שניים יותר טוב מזה של די.סי! במילים אחרות, החוברות של מארוול ממש 'נחטפו' מהמדפים, בעוד שהחוברות של די.סי. העלו אבק.

אגב, אם אתם שואלים את עצמכם איך בדיוק ידעו בדי.סי את נתוני המכירות המדויקים של מארוול - אז זה מכיוון שכפי שסיפרתי לכם קודם, מארוול הפיצה את החוברות שלה דרך חברת ההפצה של די.סי., ולמנהליה של די.סי. הייתה שקיפות מלאה לכל המידע הרגיש והחשוב הזה.

ומה עשתה די.סי. בתגובה לתחרות הגוברת והולכת מצידה של מארוול? בהתחלה - שום דבר. ההנהלה הבכירה של די.סי הייתה משוכנעת שמארוול לא מהווה שום איום לדומיננטיות של די.סי. בשוק הקומיקסים. כדוגמה, באחת ההזדמנויות פנה אחד העורכים של די.סי. למנכ"ל החברה והציע לו רעיון כלשהו שהיה אמור לשפר את התחרותיות של די.סי מול מארוול. התגובה של המנכ"ל הייתה החלטית ובוטה - "אתה מלא בחרא כמו תרנגול הודו של חג המולד," הוא הטיח בעורך, "אנחנו מוכרים שלושה גיליונות על כל גיליון אחד של מארוול!"

אבל בכל שנה שעברה, נעשה יותר ויותר קשה לדי.סי. להתעלם מהמציאות החדשה: המכירות של מארוול הלכו וגדלו, ושולי הרווח שלה היו גבוהים בעשרים אחוזים יותר מאלה של דיסי. בדי.סי. החלו להבין שיש כאן בעיה אמיתית: אם המגמה לא תשתנה, די.סי. עלולה לאבד את נתח השוק העצום שלה למתחרה הקטנה יותר.

בדי.סי. החלו דיונים קדחתניים בניסיון להבין את פשר ההצלחה של מארוול. מה יש בהן, בחוברות של מארוול, שמטריף כל כך את הילדים? על השולחנות בחדרי הישיבות של די.סי. פוזרו חוברות של ספיידרמן, הענק הירוק ואיירון מן, ומנהליה של די.סי נברו בדפים המצויירים כדי לפענח את סוד קסמן. אולי...אולי זה מכיוון שהכריכות של מארוול מפורטות יותר ויש בהן יותר "בלוני דיבור" של טקסט? מיד ניתנה הנחייה למאיירים של די.סי.: ציירו כריכות מפורטות יותר, עם יותר בלוני דיבור! אבל...לא. המכירות לא השתפרו. זה לא זה.

אז אולי זה בגלל שסגנון האיור של מארוול מוצלח יותר מזה של די.סי., באופן כלשהו? הנחייה מיידית למאיירים: תפסיקו לצייר כפי שציירתם עד היום - ותתחילו לצייר כמו מארוול! אבל...לא. המכירות עדיין לא השתפרו…

מנהליה של די.סי. תלשו את השערות. מה, לעזאזל, יש בחוברות של מארוול שהופכות אותן למוצלחות כל כך? אולי...אולי...אולי זה מכיוון שיש הרבה יותר צבע אדום על הכריכה. אני לא צוחק - זו הייתה אחת ההשערות של די.סי.. שוב ניתנה הנחייה למאיירים: יותר אדום בכריכות!... ושוב, המכירות לא השתפרו במאום.

במארוול היו מודעים, כמובן, לניסיונות החיקוי הנואשים של די.סי., וסטן לי התמוגג מאושר. הוא היתל בדי.סי., מתעלל במאיירים המסכנים שלה: כשדי.סי הוסיפו יותר בלוני דיבור לכריכות החוברות שלהם - הוא הוריד לגמרי את בלוני הדיבור מהכריכות של מארוול. כשדיסי ניסו לחקות את סגנון הציור של מארוול - ה