354: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק ב' - די.סי. נגד מארוול

בפרק הקודם סיפרתי לכם על ראשיתם של הקומיקסים בארצות הברית בשנות השלושים, ועל ג'רי סיגל וג'ו שוסטר - הראשון כותב, השני מאייר - שהגו את דמותו של סופרמן, גיבור-העל המודרני הראשון.

סיפרתי לכם גם על שנות מלחמת העולם השניה, שהיו שנים נפלאות לתעשיית הקומיקסים. פרט לפטריוטיות הגואה שתרמה להצלחתם של גיבורי-על כדוגמת קפטן אמריקה, גם הצבא האמריקני שיחק תפקיד משמעותי בהצלחה הזו. כיאה למדיה שפנתה בעיקר לקהל הצעיר, הדמויות בקומיקסים היו מאד חד-מימדיות: התלבושות שלהן אולי היו צבעוניות - אבל ערכי המוסר שלהן היו מאוד שחורים ולבנים. הפשטנות המוסרית של טובים-נגד-רעים התאימה מאוד לצרכי התעמולה של הצבא, שרכש בשמחה מיליוני גליונות קומיקס ושלח אותם לחיילים באירופה ובאוקיינוס השקט. למעשה, כשליש מכל הספרים שנשלחו לחיילים במלחמה היו חוברות קומיקס.

אבל לכל דבר טוב - או אולי צריך לומר, לכל דבר רע - יש סוף: מלחמת העולם השניה הגיעה לסיומה, ובמקביל, גם הביקוש לגיבורי-על החל לדעוך.

קשה לומר מדוע בדיוק חלה הדעיכה ההדרגתית הזו: אולי זה קשור לזה שכבר לא היו 'רעים' להלחם בהם, או אולי מכיוון שאחרי שנים של מלחמה איומה, לאנשים פשוט נמאס ממכות ואלימות…תהא הסיבה אשר תהא, מכירות הקומיקסים של גיבורי-על הלכו ופחתו בהדרגה החל משלהי שנות הארבעים ולכל אורך שנות החמישים, וממאות גיבורי-העל שאיכלסו את החוברות בשיאו של עידן הזהב - נותרו רק בודדים, בהם סופרמן ובאטמן של דיסי.

אחת מהוצאות הקומיקסים שנפגעו קשות מהמשבר הזה הייתה Timely Publications, המוכרת יותר בשמה העכשווי - מארוול. מכירות החוברות של קפטן אמריקה, גיבור-העל הפופולרי ביותר של מארוול בימי מלחמת העולם השניה, דעכו במידה כה דרמטית, עד שב-1949 החליטה החברה להפסיק את הפקת החוברות שלו ולהוציא את הקפטן לגמלאות. במקום גיבורי-על, הפיקה החברה קומיקסים על סיפורי הרפתקאות, מערבונים ורומנים מצוירים, שעדיין היה להם ביקוש.

במקביל, מרטין גודמן - בעליה של מארוול - נכנס להרפתקה מסוכנת שכמעט וחיסלה את החברה שלו. ב-1951 החליט גודמן להיפרד לשלום מחברת ההפצה של מארוול, החברה שהייתה אחראית על הפצת חוברות הקומיקס לדוכני העיתונים. הוא החליט להקים חברת הפצה חדשה משל עצמו - אבל זו התבררה כטעות קשה, שעלתה למארוול בהפסדים כבדים. מרטין ניסה להחזיר את הגלגל לאחור ולחתום על עסקה עם מפיץ אחר - אבל גם המפיץ החדש פשט את הרגל כעבור חודשים ספורים בלבד ומארוול נותרה קירחת מכאן ומכאן, ללא כל יכולת להביא את החוברות שלה אל הדוכנים.

בצר לו, עם הגב אל הקיר, החליט גודמן לפנות לעזרתה של היריבה הגדולה ביותר שלו, די.סי., שהייתה לה חברת הפצה עצמאית משלה. די.סי. הסכימה להציל את מארוול, אבל בתנאי אחד: למארוול יהיה מותר להוציא לאור לכל היותר שמונֶה חוברות חדשות בכל חודש. זה הכל.

[אאוץ'!!]

מטרתו של סעיף דרקוני הזה הייתה ברורה: די.סי. ביקשה להגביל את יכולתה של מארוול להתחרות איתה על לבם של הקוראים. גודמן הבין זאת היטב - אבל כאמור, לא הייתה לו יכולת מיקוח. היה לו, עם זאת, קלף אחד משמעותי מאוד בשרוולו.

מערכה רביעית: כשסטן לי רצה לפרוש מקומיקסים

סנטלי מרטין ליבר, בן למשפחת מהגרים יהודית מרומניה, התאהב בכתיבה עוד כשהיה נער. בגיל 15 הוא זכה בתחרות הכתיבה של בית הספר שלו שלוש פעמים רצופות - והוא היה כל כך טוב עד שלהנהלת בית הספר לא הייתה ברירה אלא לבקש ממנו שיפסיק להשתתף בתחרות, כדי שמישהו אחר יוכל לנצח מדי פעם.

ליבר הצטרף למארוול בגיל 16, כנער שליחויות ועובד כללי: זה שממלא דיו בעטים, קונה ארוחות צהריים לשאר העובדים ומוחק את שרבוטי עיפרון מהגליונות המוכנים. בעקבות ההצלחה האדירה של קפטן אמריקה עלה עומס העבודה במארוול בצורה משמעותית, וליבר נתבקש לתת כתף ולכתוב את העלילה לחוברת מס' 3 של הקפטן.

זו הייתה, כמובן, הזדמנות נהדרת לליבר להדגים את יכולותיו - והוא אכן זכה לשבחים על כתיבתו - אבל האמת היא שליבר לא ממש רצה להיות כותב קומיקסים. הוא חלם להיות סופר גדול ומפורסם - אבל לקומיקסים הייתה, ובמידה מסוימת של צדק, תדמית בעייתית של תוכן ילדותי ומטופש. ליבר חשש שאם יתגלה בעתיד שהוא החל את הקריירה שלו בקומיקסים, זה עלול לפגוע בו - ולכן כתב את הסיפור של קפטן אמריקה תחת שם עט בדוי: סטן לי, משחק מילים על שמו הפרטי האמיתי - סטנלי.

על אף האמביוולנטיות הפנימית של סטן לי, מרטין גודמן זיהה את כישרון הכתיבה שלו ואפשר לו לצמוח ולהתפתח בחברה. סטן לי הפך מנער שליחויות זוטר לכותב מן המניין, לעורך משנה - ולבסוף לעורך הראשי של מארוול.

[זווםםםם!....]

אבל שנות החמישים לא היו תקופה טובה לקומיקסים, בלשון המעטה. כפי שציינתי בפתיח, גיבורי-העל כבר לא היו אטרקטיביים בעיני הציבור כפי שהיו בעידן הזהב של שנות הארבעים. גם עלילות הקומיקסים שכן הצליחו לשרוד את התקופה הקשה הזו - המערבונים, סיפורי ההרפתקאות, האימה והרומן הרומנטי - היו דלוחות, יבשות ומשעממות, וזאת בעקבות המחאה השמרנית כנגד דמויות ליברליות ופורצות דרך כדוגמת וונדרוומן באמצע שנות החמישים. המחאה הזו הובילה להקמתו של גוף צנזורה בשם ה-CMAA, שהגדיר "קוד", סט של כללים וחוקים, לגבי מה מותר ומה אסור שיופיע בעלילות הקומיקסים - כמו למשל, איסור גורף על תכנים אלימים ומיניים, ועידוד של ערכים מסורתיים כגון חשיבותם של חיי משפחה וקדושת הנישואים. קוד הקומיקסים הפך את עלילות הקומיקסים לכל שבלוניות, יבשות ומשעממות, עד שאפילו 'סמי הכבאי' נראה כמו 'חמישים גוונים של אפור' לעומתם. לואיס ליין, למשל, החליטה שמטרתה  בחיים זה להתחתן עם סופרמן ולהיות עקרת בית. וונדר-וומן התנצלה בכל פעם שהצילה גבר ממזימה אפלה.

הקהל הצביע ברגליים: מכירות הקומיקסים דעכו באופן כה דרמטי, עד שבתוך ארבע שנים בלבד מהחלת התקן החדש, נחתך מספר הכותרים החדשים שיצאו לאור בארצות הברית בלמעלה ממחצית: מ 630 חוברות חדשות ב-1952 ל-250 חוברות בלבד ב-1956. די.סי. שרדה בזכות המוניטין המכובד ושורת גיבורי העל המוכרים שלה, וגם מארוול הצליחה להחזיק את הראש מעל המים - אבל רוב הוצאות הקומיקס בארצות הברית באותה התקופה פשטו את הרגל ונעלמו.

אגב, מעניין לציין שהייתה הוצאה לאור בשם EC Comics שהצליחה לחמוק מהגורל העגום הזה בזכות החלטה נועזת: היא החליטה לשנות כיוון, ולהפוך את הקומיקס שלה למגזין הומוריסטי כללי - שלא נופל תחת תחום השפעתו של ה-CMAA והתקן שלו. שמו של המגזין ההומוריסטי החדש היה MAD, והוא הפך ברבות השנים לאייקון תרבותי בפני עצמו עד שנסגר לא מזמן, ב-2018.

מצבה הקשה של תעשיית הקומיקסים דכדך את סטן לי. הוא לא אהב את המגבלות הנוקשות שהשיט עליו קוד הקומיקסים, וגם לא התחבר למערבונים, רומנים וסיפורי הרפתקאות - הז'אנרים שתפסו את הבכורה אחרי דעיכתם של גיבורי-העל. סטן לי החל לבחון מחדש את עתיד הקריירה שלו, והגיע למסקנה שזה הזמן לעזוב את מארוול ולנסות להגשים את חלום הילדות שלו לכתוב רומן "רציני".

אבל אז קרה משהו מעניין ובלתי צפוי. ב-1960 יצאה די.סי. עם הברקה חדשה: חוברת קומיקס שלא הוקדשה לגיבור-על אחד, כפי שהיה מקובל עד אז - אלא לכמה גיבורי-על שנלחמו בפשע יחד, כצוות. מדובר ב - Justice League of America: קבוצה שכללה בין היתר את סופרמן, באטמן, וונדרוומן, אקווה-מן והפלאש. החוברת החדשה, והקונספט החדש של 'קבוצת גיבורי-על' זכו להצלחה נאה וחריגה ביחס למצב הכללי בעולם הקומיקסים.

[בלינג!]

כבר סיפרתי לכם מקודם שמרטין גודמן, בעליה של מארוול, היה בראש ובראשונה איש עסקים - והצדדים היצירתיים של עולם הקומיקס פחות עניינו אותו. כתוצאה מכך, מארוול נודעה בתחילת דרכה כחברה "מעתיקנית": חברה שלא ממש ניסתה לחדש או לפרוץ דרך, אלא העדיפה לחקות הצלחות של חברות אחרות. כשדי.סי. הוציאה את סופרמן ובאטמן, מארוול הוציאה את קפטן אמריקה. כשמתחרה אחרת הוציאה קומיקס מערבונים מוצלח - מארוול הוציאה קומיקס מערבונים משלה, וכן הלאה. בהתאם לרוח זו, כשדי.סי. הוציאו את ליגת הצדק המצליחה שלה, גודמן ביקש מסטן לי ליצור גם כן קבוצת גיבורי-על חדשה עבור מארוול.

סטן לי התלבט. מנטלית, הוא כבר היה עם חצי רגל מחוץ למארוול - ועל אחת כמה וכמה שלא רצה להפיק חיקוי זול למשהו שעשתה די.סי.. אבל אז...

"[אשתי] ג'ואן העירה לי על העובדה שאחרי עשרים שנים של יצירת קומיקסים, עדיין כתבתי חומרים לטלוויזיה, פרסומות וכתבות עיתון בזמני הפנוי. היא שאלה [אותי] מדוע אני לא משקיע את אותה מידה של מאמץ ויצירתיות בקומיקסים - כפי שאני משקיע בשאר עבודות הפרילנס שלי?... התהיה שלה גרמה לי להבין, לפתע, שהגיע הזמן שאתרכז במה שאני עושה - שאחצוב לעצמי קריירה אמיתית בעולם הקומיקסים."

מה יש לך להפסיד? שאלה ג'ואן את בעלה. הרי אתה עומד להתפטר ממארוול בלאו הכי. למה שלא תמלא את בקשתו של גודמן - אבל בדרך שלך, לפי הרעיונות והסגנון שאתה רוצה לממש. במקרה הגרוע ביותר, גודמן יפטר אותך - אבל אתה הרי בלאו בדרך החוצה. מה כבר יש לך להפסיד?...

סטן לי קיבל את עצתה של אישתו, והתוצאה הייתה חוברת קומיקס בשם 'ארבעת המופלאים' (Fantastic Four), שיצאה לאור ב-1961 ועקבה אחר סיפורם של ארבעה חברים שהופכים לגיבורי-על בעקבות חשיפה לקרינה קוסמית.

מה שהיה מיוחד בסיפור הזה הוא שבניגוד למקובל בסיפורי קומיקס עד לאותה התקופה, כוחות-העל של ארבעת המופלאים לא היו "מתנה נהדרת" שאפשרה להם להגשים את חלום חייהם, להילחם למען האנושות. ההפך הוא הנכון: זו הייתה מתנה שאף אחד מהם לא ממש שש לקבל - מתנה שהפכה את חייהם למורכבים מאוד - אם לא לסיוט של ממש. למשל, אחד מהארבעה - בן גרים, שקיבל את הכינוי The Thing - הפך, בעקבות החשיפה לקרינה, לבריון גדול עם עור עבה וקשה כאבן. אז כן - הוא חזק, הוא שרירי, הוא עמיד בפני כדורים...אבל כל מי שרואה אותו ברחוב חושב שהוא מפלצת ונכנס להיסטריה. בן לא יכול לצאת מהבית בלי להתעטף במעיל עבה וכובע רחב שיסתיר את פניו, ולא מסוגל למצוא בגדים נורמליים במידה שלו… זאת ועוד, ארבעת המופלאים לא חיים בהרמוניה ושלווה מושלמת זה עם זה: אם הם לא נלחמים באיזה נבל שמנסה להשמיד את העולם, הם עסוקים בלכעוס אחד על השני, להתווכח על שטויות ולנהל מלחמות אגו קטנוניות.

במילים אחרות, ב- 'ארבעת המופלאים' הציג סטן לי לעולם סוג אחר של גיבור-על, שונה מאוד מאלה שקדמו לו. היטיב להגדיר זאת אחד מעמיתיו במארוול, שאמר על ארבעת המופלאים שהם - "...אנשים אמיתיים שבמקרה לגמרי קיבלו כוחות-על, ולא גיבורי-על שמנסים להיות אנשים אמיתיים."

וזו בדיוק הייתה כוונתו של סטן לי. הוא לא אהב את גיבורי-העל המושלמים והאידילים של די.סי. והוצאות הקומיקס האחרות של 'עידן הזהב.' הם הרגישו לו "סטריליים" מדי, שטוחים כמו פלקטים. הוא סיפר על ארבעת המופלאים -

"רציתי פעם אחת לעשות סיפור מהסוג שגם אני עצמי אהנה לקרוא אותו [...] ושהדמויות שבו יהיו מסוג הדמויות שאני יכול להתחבר אליהן באופן אישי. הן יהיו בשר ודם, ויהיו להן חסרונות ובעיות אופי ובעיות אישיות…"

לנו, הקהל המודרני והמתוחכם, הרעיון של דמות ראשית "פגומה" אולי לא נראֶה כל כך מסעיר וחדשני. אבל שנות החמישים של המאה העשרים היו תקופה פשוטה ופשטנית יותר מבחינה מוסרית, והקהל לא היה רגיל לראות דמויות נרקיסיסטיות ומעצבנות כמו דדפול או ד"ר האוס.  גיבורי העל של די.סי, ששלטו ברמה באותה התקופה, היו הרבה יותר פשוטים ודו-מימדיים.

הקומיקס הבא של סטן, 'ספיידרמן המופלא' ב-1962, המשיך את המגמה שהחל ב'ארבעת המופלאים.' גיבור הקומיקס, פיטר פארקר, הוא תלמיד תיכון שמתמודד עם כל הצרות שתלמידי תיכון רגילים להתמודד עמן: שיעורי בית, חוסר ביטחון, קראשים על בחורות שלא שמות עליו וכולי. יותר מזה - כשפיטר ננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי ומפתח כוחות-על, לא רק שהוא לא מתלהב מהרעיון של "להיות גיבור-על" - הוא אפילו מנסה להתחמק ממנו בפועל, ומשתמש בכוחות שלו לצרכים אנוכיים לחלוטין, למשל - להרוויח הרבה כסף ולהיות מפורסם. רק כשפושע מסוכן, שפיטר החליט לא לעצור כי הוא לא רצה להיות גיבור, רוצח את הדוד האהוב שלו - פיטר מבין שהוא לא יוכל להתחמק מגורלו, וכי "עם כוח גדול, מגיעה אחריות גדולה": אמרה מפורסמת שטבע סטן לי.

עד אותו הזמן, די.סי הייתה הגורילה של עולם הקומיקסים: גדולה, חזקה ובעלת דומיננטיות מוחלטת בדוכני העיתונים. מארוול, לעומת זאת, הייתה עוד הוצאת קומיקסים קטנה וכמעט חסרת חשיבות. למשל, ב- 1960  חוברת הקומיקס המצליחה ביותר של די.סי מכרה למעלה משמונֶה מאות אלף עותקים - לעומת מאה ושישים אלף עותקים בלבד לחוברת המצליחה ביותר של מארוול. אבל "ספיידרמן המופלא" עתיד לשנות את כל זה, ולהכין את הקרקע לאחד המהפכים המפתיעים והמרתקים ביותר בתולדות תעשיית הבידור.

מערכה חמישית: המלחמה הקרה בין די.סי ומארוול

אחרי 'ארבעת המופלאים' וספיידרמן, הגיעו איירון מן, והענק הירוק, ות'ור, והאקס-מן, ודיירדוול וד"ר סטרנייג' - וקהל צרכני הקומיקסים החל לשים לב למארוול. בתוך שנים ספורות הפכה מארוול מחברה קטנה וחסרת-ייחוד להוצאה החמה והמעניינת ביותר בשוק. די.סי. הייתה עדיין השליטה הבלתי מעורערת של עולם הקומיקסים ומנהליה הירבו להתפאר בנתח השוק העצום בו החזיקה החברה - אבל מאחורי הקלעים, הם החלו להיות מודאגים.

מדוע? אוקי, כמה מילים על מכירות בעולם הקומיקסים בשנות השישים. שיטת ההפצה של חוברות הקומיקס לדוכני העיתונים, באותה התקופה, הייתה שההוצאה לאור מוכרת לבעל הדוכן כמות מסוימת של גיליונות, והוא בתורו היה מוכר אותם ללקוחות. אם כעבור זמן מה נותרו בידי בעל הדוכן חוברות שהוא לא הצליח למכור - הוא היה רשאי להחזיר אותן בחזרה להוצאה ולקבל תמורתן זיכוי לרכישת החוברות הבאות.

שיעור ההחזרות הממוצע על חוברות הקומיקס של די.סי. היה בסביבות שישים אחוזים - דהיינו, כשישים מתוך כל מאה חוברות של די.סי. שנשלחו לדוכנים, לא נמכרו בסופו של דבר והוחזרו למחסן. אבל שיעור ההחזרות של מארוול, לעומת זאת, היה רק שלושים ואפילו חמישה עשר אחוזים בלבד - זאת אומרת, לפחות פי שניים יותר טוב מזה של די.סי! במילים אחרות, החוברות של מארוול ממש 'נחטפו' מהמדפים, בעוד שהחוברות של די.סי. העלו אבק.

אגב, אם אתם שואלים את עצמכם איך בדיוק ידעו בדי.סי את נתוני המכירות המדויקים של מארוול - אז זה מכיוון שכפי שסיפרתי לכם קודם, מארוול הפיצה את החוברות שלה דרך חברת ההפצה של די.סי., ולמנהליה של די.סי. הייתה שקיפות מלאה לכל המידע הרגיש והחשוב הזה.

ומה עשתה די.סי. בתגובה לתחרות הגוברת והולכת מצידה של מארוול? בהתחלה - שום דבר. ההנהלה הבכירה של די.סי הייתה משוכנעת שמארוול לא מהווה שום איום לדומיננטיות של די.סי. בשוק הקומיקסים. כדוגמה, באחת ההזדמנויות פנה אחד העורכים של די.סי. למנכ"ל החברה והציע לו רעיון כלשהו שהיה אמור לשפר את התחרותיות של די.סי מול מארוול. התגובה של המנכ"ל הייתה החלטית ובוטה - "אתה מלא בחרא כמו תרנגול הודו של חג המולד," הוא הטיח בעורך, "אנחנו מוכרים שלושה גיליונות על כל גיליון אחד של מארוול!"

אבל בכל שנה שעברה, נעשה יותר ויותר קשה לדי.סי. להתעלם מהמציאות החדשה: המכירות של מארוול הלכו וגדלו, ושולי הרווח שלה היו גבוהים בעשרים אחוזים יותר מאלה של דיסי. בדי.סי. החלו להבין שיש כאן בעיה אמיתית: אם המגמה לא תשתנה, די.סי. עלולה לאבד את נתח השוק העצום שלה למתחרה הקטנה יותר.

בדי.סי. החלו דיונים קדחתניים בניסיון להבין את פשר ההצלחה של מארוול. מה יש בהן, בחוברות של מארוול, שמטריף כל כך את הילדים? על השולחנות בחדרי הישיבות של די.סי. פוזרו חוברות של ספיידרמן, הענק הירוק ואיירון מן, ומנהליה של די.סי נברו בדפים המצויירים כדי לפענח את סוד קסמן. אולי...אולי זה מכיוון שהכריכות של מארוול מפורטות יותר ויש בהן יותר "בלוני דיבור" של טקסט? מיד ניתנה הנחייה למאיירים של די.סי.: ציירו כריכות מפורטות יותר, עם יותר בלוני דיבור! אבל...לא. המכירות לא השתפרו. זה לא זה.

אז אולי זה בגלל שסגנון האיור של מארוול מוצלח יותר מזה של די.סי., באופן כלשהו? הנחייה מיידית למאיירים: תפסיקו לצייר כפי שציירתם עד היום - ותתחילו לצייר כמו מארוול! אבל...לא. המכירות עדיין לא השתפרו…

מנהליה של די.סי. תלשו את השערות. מה, לעזאזל, יש בחוברות של מארוול שהופכות אותן למוצלחות כל כך? אולי...אולי...אולי זה מכיוון שיש הרבה יותר צבע אדום על הכריכה. אני לא צוחק - זו הייתה אחת ההשערות של די.סי.. שוב ניתנה הנחייה למאיירים: יותר אדום בכריכות!... ושוב, המכירות לא השתפרו במאום.

במארוול היו מודעים, כמובן, לניסיונות החיקוי הנואשים של די.סי., וסטן לי התמוגג מאושר. הוא היתל בדי.סי., מתעלל במאיירים המסכנים שלה: כשדי.סי הוסיפו יותר בלוני דיבור לכריכות החוברות שלהם - הוא הוריד לגמרי את בלוני הדיבור מהכריכות של מארוול. כשדיסי ניסו לחקות את סגנון הציור של מארוול - הוא החליף סגנון, וכשדיסי הוסיפו צבע אדום לכריכות שלהם - סטן לי ביקש מהמאיירים שלו להפחית את כמות הצבע האדום… "זה בטח הטריף אותם לגמרי." הוא סיפר מאוחר יותר בראיון עיתונאי, "שיחקנו את המשחק הקטן הזה במשך חודשים!...הם אף פעם לא עלו עלינו."

מה היה, אם כן, סודה האמיתי של מארוול? מה היה פשר הזינוק המטאורי במכירות?

את חלק מהתשובה כבר פגשנו מקודם, כשסיפרתי לכם על אופיין הלא שגרתי של הדמויות של מארוול: דמויות פגומות ואנושיות, בניגוד לדמויות השטוחות והמשעממות של די.סי.. איירון מן, שהופיע לראשונה ב-1963, הוא דוגמה נהדרת לדמות "פגומה" שכזו: איש עסקים עשיר ויהיר, גאוותן נפוח מחשיבות עצמית - ועוד אחד שעשה את הונו מייצור של כלי נשק! במילון, ליד ההגדרה של 'אנטי-גיבור', צריכה להיות תמונה של איירון מן… אבל דווקא התכונות הדוחות והמרגיזות שלו, הן אלו שהופכות את הדמות שלו למעניינת ומסקרנת כל כך.

חלק נוסף מהתשובה קשור באופיין של שתי החברות, ובקשר שלהן עם קהל הקוראים.

יצא לי לעבוד בכמה וכמה ארגונים שונים במרוצת השנים - חברות גדולות וחברות קטנות, ותיקות וצעירות - וקל לראות שלכל ארגון יש אופי ייחודי שלו ותרבות ארגונית ייחודית, שבדרך כלל משקפים את התרבות הכללית בתקופה שבה צמח הארגון והתעצב. די.סי., שצמחה בתקופה השמרנית של שנות הארבעים והחמישים, הייתה corporate במובן הכי אמריקני שיש. זו הייתה חברה מסודרת, ששמה דגש על תהליכים, יעילות ורווח - אבל לא על יצירתיות. הרבה אנשים שביקרו במטה של די.סי. באותם הימים העירו על כך שאלמלא היו יודעים שמדובר בחברה שמוציאה קומיקסים - אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר במשרדים של רואה חשבון. גם הדמויות והעלילות בקומיקסים של די.סי. שיקפו את הגישה השמרנית וה'רצינית' הזו, עם עלילות שבלוניות ותמות מוסריות של שחור ולבן, טוב ורע.

מיכאל נצר הוא קומיקסאי ותיק, שמתגורר היום בישראל - אבל בשנות השבעים והשמונים לקח חלק פעיל מאוד בסצינת הקומיקסים של ניו-יורק. סיפורו האישי של נצר מרתק באופן יוצא דופן: הוא בן למשפחה דרוזית-לבנונית שהיגרה לארצות הברית, חזר ללבנון בימי מלחמת לבנון הראשונה, ולבסוף התגייר והשתקע בישראל. רלוונטית יותר לענייננו, עם זאת, היא העובדה שנצר עבד בזמנו גם בדי.סי. וגם במארוול, ואייר כמה מהדמויות האייקוניות ביותר של שתי החברות: באטמן, וונדר-וומן, ספיידרמן ועוד ועוד. כמי שהתהלך לא מעט במשרדים של שתי החברות, מיכאל יכול להאיר את עינינו לגבי ההבדלים התרבותיים ביניהן.

"טוב, די.סי. אפשר להגיד במילים פשוטות, היה מקום קצת יותר מעונב. לא קזו'אל - למרות שהציירים באים קזו'אל, אבל העורכים רובם מתלבשים - הרבה חליפות, אפילו שלפני שנה הוא היה צייר ועכשיו הוא עורך, אז עכשיו הוא שם חליפה."

"מארוול, ח'ברה הרבה יותר שאנטי היה שם. ממש היית יכול להיות בזולה בים המלח ולעשות את כל העבודה שהם עושים. חבורה של היפים משנות השישים, שהבשילו קצת בשנות השבעים והם מנהלים את כל החברה."

הבעיה של די.סי. הייתה שקוראי הקומיקסים בשנות השישים כבר לא היו אותם קוראים של שנות הארבעים והחמישים. הילדים ששתו בשקיקה את הסיפורים של סופרמן ובאטמן בשנות הארבעים התבגרו - והטעם שלהם השתנה גם כן: הם בעטו בערכים השמרניים והאידיאלים הנוקשים של שנות החמישים, ואימצו ערכים שונים לגמרי של אהבה חופשית ומוזיקה פרועה. הדמויות המורכבות והמיוסרות של מארוול התאימו לדור הזה הרבה יותר מהדמויות הפשטניות והשטוחות של די.סי, וגם הסגנון הבועט והמשוחרר של סטן לי דיבר אליהם מאוד.

למשל, בדי.סי, האמנים שיצרו את הקומיקסים לא קיבלו קרדיט: מבחינתה של די.סי., הקומיקסים היו "מוצר" - וכפי שאתה לא מצפה לראות את חתימתו של פועל הייצור על מכונת הכביסה שלך, אתה גם לא צריך לראות את חתימתו של המאייר שצייר את באטמן. הדמות היא העיקר - והאמן?...ובכן, האמן הוא רק בורג קטן במכונה הגדולה, ואם הוא מתקלקל או נשבר - באסה, אבל אפשר להחליף אותו בקלות ואף אחד לא ידע מזה.

סטן לי, לעומת זאת, דאג לכך ששמות האמנים יתנוססו בגלוי בכל חוברת - ואפילו לא רק המאיירים והכותבים, אלא כל שאר אנשי הצוות שהיו מעורבים בתהליך היצירה. גישתו זו יצרה את התחושה אצל הקוראים שהקומיקסים של מארוול היו יצירה שבאה מתוך אהבה כנה לאמנות של הקומיקסים - והילדים של שנות הארבעים והחמישים, שגדלו לצד הקומיקסים, התחברו לאהבה הכנה וידעו להעריך אותה. מנהליה של די.סי, לעומת זאת, בכלל לא אהבו קומיקסים: חלקם אפילו לא קראו קומיקסים בעצמם! ומכיוון שכך, הם לא הבינו כלל מה הקהל שלהם דורש.

יתרון נוסף של מארוול, אולי אפילו מפתיע יותר, הוא דווקא אותו הסכם דרקוני שחתמה עם די.סי בשנות החמישים: ההסכם שהתיר לה להוציא לאור רק שמונֶה חוברות בלבד בכל חודש. על הנייר, מדובר במגבלה שהייתה אמורה לפגוע בתחרותיות של מארוול, אבל בּפועל היא אפשרה לסטן לי, העורך הראשי, להיות מעורב באופן אינטימי בתהליך היצירה של כל חוברת וחוברת שהוציאה החברה ולקבוע כיוון עריכתי ברור. בדי.סי. הגדולה, שהפיקה עשרות רבות של חוברות בכל חודש והייתה מחולקת להרבה מחלקות שכמעט ולא שיתפו פעולה זו עם זו - לא היה כיוון עריכתי ברור שכזה. אחת ההשלכות המעניינות של העובדה הזו הייתה שבעוד שגיבורי-העל של די.סי "חיו" כל אחד ביקום ספרותי נפרד ומנותק מאלו של הדמויות האחרות - כמעט כל הדמויות של מארוול חלקו את אותו היקום: אותו עולם סיפור שנברא בדמיונו הפורה של סטן לי. כתוצאה מכך, יקום הסיפור של מארוול היה הרבה יותר קוהרנטי ו"הגיוני" - עד כמה שאפשר להשתמש במילה הזו בהקשר של קומיקס - מאשר היקום או היקומים המקבילים של די.סי..

ולבסוף, קרדיט חשוב מאוד על ההצלחה של מארוול מגיע לשני מאיירים בולטים שלה: ג'ק קירבי (Kirby) וסטיב דיטקו (Ditko). סטן לי, הכותב והעורך, היה אחראי על הצד הסיפורי של הקומיקסים, אבל קירבי ודיטקו הם אלה ש'הפיחו בהן חיים', כל אחד בסגנונו הגרפי הייחודי, והיו שותפים מלאים ביצירתן של רבות מהדמויות החשובות של החברה.

את ג'ק קירבי פגשנו בפרק הקודם, כאחד מתוך צמד המאיירים שהמציאו את קפטן אמריקה בתחילת שנות הארבעים. שנים מספר לאחר מכן הוא נפרד ממארוול בטריקת דלת בעקבות סכסוך כספי עם מרטין גודמן, הבעלים - אבל בשנות החמישים חזר לשתף פעולה עם סטן לי, ועבד איתו על ארבעת המופלאים, ת'ור, הענק הירוק, איירון מן ואקס-מן.

סגנון האיור של קירבי היה ייחודי. הציורים שלו לא היו 'יפים' או מתוחכמים כמו אלה של מאיירים אחרים, אבל זה לא נבע מחוסר כישרון, אלא מבחירה מודעת: הסגנון ה"הפשטני"-כביכול של קירבי נועד כדי להגביר אלמנט קריטי בקומיקסים, והוא הדרמה. אצל קירבי, הכל היה מוגזם, ובגדול: כשגיבור-על בקומיקס שלו זינק לאוויר, הוא לא סתם 'קפץ': הוא פרץ מתוך המסגרת של הציור והתרסק אל תוך המסגרת של הציור הסמוך.

[בוםםםם!]

כשהענק הירוק הנחית על האויב שלו אגרוף אימתני, יכולת לראות כל שריר וכל גיד בגופו מנסה לפרוץ החוצה מהדף…

[קראק!!]

"[מיכאל] אני זוכר את קירבי עוד מימי מארוול, הייתי מתענג על הציורים שלו בצורה לא נורמלית. ת'ור, כן? מה שהוא עשה שם. הכל - אין משהו שאתה לא יכול להצביע עליו, זה פנטסטי.

[רן] מה היה מיוחד בסגנון שלו?

הוא יצר שפה חדשה. אם אתה זוכר, בשנות הארבעים, הוא עשה סיפורים הרבה יותר עדינים. ומה שקרה, כשהתחיל לעבוד במארוול, הוא הבין דבר אחד: שהרבה ממה שמניע את הז'אנר הזה זה המכות [צוחקים]. וצריך להיות בזה...גדלות. הוא הלך ופירק את כל הכלים ועשה גדלות, אבל היא לא מבוססת על המציאות. אתה רואה בציור שלו, שהוא כאילו מצפצף על תלמיד האנטומיה. מצפצף עליו, כאילו אומר - מה אתה מתעסק עם השרירים? יש לו קו כזה, וזהו! תעזוב! [צוחקים] קירבי היה מדהים. מדהים, מדהים - אף אחד לא התקרב אליו. הוא לא רצה להראות לך איך בדיוק זה נראה. הוא רצה להראות לך איך זה מרגיש לו."

ההתעלמות המכוונת של ג'ק קירבי מהדיוק האנטומי, וההתמקדות שלו ברגש ובדרמה הביאה לכך שהקומיקסים שלו היו מלאים עד להתפקע בעוצמה בלתי-מרוסנת, שהעניקה לעלילות של סטן לי אנרגיה ועוצמה. סגנונו האמנותי של קירבי הפך במידה רבה לסגנון המייצג של הקומיקסים של מארוול, והוא זכה למעמד של סלבריטי בעולם הקומיקס. אחד האמנים של מארוול סיפר, בחצי-בדיחה, שכשהוא ועמית נוסף היו יוצאים לארוחת צהריים עם קירבי וחוצים את הכבישים הסואנים של ניו-יורק, הוא והעמית היו הולכים כל אחד מצד אחר של קירבי, כדי להגן עליו ממכוניות מתקרבות. עד כדי כך היה קירבי חשוב למארוול…

גם סטיב דיטקו היה סלבריטי בזכות עצמו בעולם הקומיקס. הוא הצטרף למארוול בשנות החמישים והיה המאייר הראשון של ספיידרמן, גיבור-העל המפורסם ביותר של החברה. למעשה, ג'ק קירבי היה זה שבמקור היה אמור לאייר את ספיידרמן - אבל סטן לי לא היה מרוצה מהתוצאה הסופית, וביקש מדיקטו לאייר אותו מחדש: כך נולדה התלבושת האדומה האופיינית של ספיידי, ויותר מכך, כך נולדה דמותו המורכבת של פיטר פארקר התיכוניסט, שכן סגנונו האמנותי של דיטקו היה יותר מופנם ופחות בומבסטי מזה של קירבי - אבל גם יותר מתוחכם ועשיר בניואנסים. זו אולי הסיבה שדיקטו אחראי לכמה מהנבלים המוצלחים של ביקום של מארוול: ד"ר אוקטופוס, הגובלין הירוק, מיסטריו ועוד.

"[מיכאל] אני חושב שהוא היה אדם שהרגיש את עצמו בעל ערך רוחני שהוא צריך להשיג. הוא עשה את הדברים המדהימים בספיידרמן, יאללה, השם ישמור...את העוצמה שהייתה באיש הזה, בסיפורת. לא דומה לסטן לי והסיפורים שהוא סיפר. זה משהו ששום קומיקס אחר הצליח לעשות, לא כזה.

[רן] זאת אומרת, זו הייתה היכולת שלו לספר סיפור טוב עם קומיקס?

[מיכאל] כן, כן. הסיפורים שלו עמוקים יותר, רציניים יותר, מרגשים יותר. יש בהם מתווה מאוד קר, אבל הוא מכפר על זה בכתיבה.

סיפור קטן עליו, שבשנות התשעים הציעו לו מליון דולר לחתום על חוברת ספיידרמן #1, והוא סירב. הוא היה איש עקרונות. הוא תמיד כתב שהפולחן סביב הציירים והחתימות זה בכלל לא נכון. אתם מקבלים סיפור, אתם צריכים להיות סביב הסיפור שבקומיקס, וזהו. מה זה הדבר הזה שרוצים חתימה של צייר?"

בחזרה לתחרות הגוברת והולכת בשוק הקומיקסים. 

ככל שמארוול הלכה והתחזקה, והחוברות שלה נגסו יותר ויותר בנתח השוק של די.סי., כך הלכה וגברה היריבות בין שתי ההוצאות האלו. המתחים באו לידי ביטוי במגוון דרכים, כגון האשמות בדבר העתקות וגניבות הדדיות של רעיונות וגיבורים חדשים. למשל, ב-1963 הוציאה די.סי. קומיקס חדש בשם Doom Patrol, אודות חבורת גיבורי-על "פריקים" ומנודים מהחברה, שמנהיגם הוא גאון שמתנייד בכיסא גלגלים. שלושה חודשים לאחר מכן הוציאו סטן לי וג'ק קירבי קומיקס חדש משלהם בשם "אקס-מן", שמככבים בו חבורת גיבורי-על "פריקים" ומנודים מהחברה, והמנהיג שלהם הוא...כן: גאון שמתנייד בכיסא גלגלים…

כצפוי, די.סי. האשימה את מארוול בהעתקה בוטה, וקשה להתעלם מהדמיון בין שני הסיפורים - אבל המציאות מורכבת יותר. מבחינה מעשית, קשה להאמין שסטן לי ראה את החוברת של Doom Patrol על המדפים של דוכני העיתונים, ואז הספיק להוציא חוברת דומה בתוך שלושה חודשים בלבד: תהליך ההפקה של חוברת קומיקס חדשה הוא ארוך ומורכב מדי. מצד שני, אם למארוול היו מרגלים בתוך המשרדים של די.סי., יכול להיות שהם ידעו על Doom Patrol בשלב מוקדם יותר של העבודה, ולכן בכל זאת הספיקו להעתיק את הרעיון...

זו נשמעת כמו טענה קונספירטיבית והזויה - אלמלא העובדה שמספר שנים מאוחר יותר, בראשית שנות השבעים, חשפה די.סי. 'חפרפרת' כזו של מארוול. מסתבר שאחד הפרילנסרים שעבדו עבור די.סי. היה מגיע למשרדי החברה בשעות הערב, אחרי שכולם הלכו הביתה, מחטט במסמכים ושולח עותקים למארוול…

סטן לי הכחיש, כמובן, שמארוול העתיקה את Doom Patrol. אם כבר, כתב סטן לי למעריציו בטור הקבוע שלו, די.סי. הם אלה שמעתיקים ממארוול:

"בקצרה, המצב הוא כזה. כידוע לכם, מארוול השקיעה שנים בשדרוג אמנות הקומיקס [לצורת אמנות] [..]. אנחנו לא שונאים תחרות - להפך, אנחנו מקבלים אותה בברכה. אבל אנחנו לא אוהבים חוברות קומיקס גרועות, מופקות בקלות ראש, כתובות ומצוירות גרוע, שהן חיקויים חסרי מצפון של של החוברות שלנו: חיקויים נחותים שמופקים לשם המטרה היחידה של עשיית רווח מהיר [...] "

סטן לא נוקב כאן בשמה של אותה 'חקיינית גרועה' - אבל כל מי שקרא את הדברים בזמן אמת, ידע בדיוק למי הוא מתכוון. דיסי. החזירה לו באותו המטבע, לעיתים גם בתוך הקומיקסים עצמם. למשל, באחת ההזדמנויות באטמן נראה כשהוא מבצע תרגיל אקרובטי על עמוד חשמל, ואז מביט היישר אל הקורא במעין שבירה של 'הקיר הרביעי', ואומר - "הנה משהו שעשיתי לפני כולם, כולל איזה טירון אחד בשם פיטר שמפריח רשתות!..."

בתחילת שנות השבעים, כשכבר אי אפשר היה להתעלם יותר מההצלחה של מארוול, החליטו מנהליה של די.סי. לערוך סדרה של שינויים מקיפים בחברה בניסיון להחזיר לה את היצירתיות והחזון שאבדו לה: אמנים ותיקים נדחקו הצידה ויוצרים חדשים ורעננים הובאו במקומם, העורכים נדרשו עדיין להגיע לעבודה עם עניבה וחליפה - אבל האמנים הורשו להגיע בבגדים לא רשמיים, ואפילו זכו בחדר מנוחה והתרעננות מיוחד עבורם, שלעורכים אסור היה להיכנס אליו.

שיאו של תהליך ההתחדשות הזה היה ב-1970, כשדי.סי. הצליחה 'לגנוב' ממארוול את הכישרון הכי גדול שלה: לא אחר מאשר ג'ק קירבי. עולם הקומיקסים היה בהלם… קירבי לא היה "סתם" אמן - הוא היה המאייר המפורסם ביותר בעולם, וסגנון האיור שלו היה מזוהה, הלכה למעשה, עם הסגנון של מארוול. המעבר שלו לדי.סי. היה שקול למסי שעובר מברצלונה לריאל מדריד, או למג'יק ג'ונסון שעובר מהלייקרס לבוסטון סלטיקס, או לאורלי לוי שעוברת…בעצם, לא חשוב.

במציאות, בכל אופן, הסתבר שדי.סי לא נאלצה לעבוד קשה כדי לשכנע את קירבי לעבור אליה: קירבי - ולמעשה, גם סטיב דיטקו - היו מאוד מתוסכלים מהעבודה המשותפת עם סטן לי במארוול. סטן, וזה לא סוד, אהב מאוד את אור הזרקורים: הוא היה הפנים והרוח החיה של מארוול, ושני המאיירים הרגישו שהם לא מקבלים מספיק קרדיט על המעורבות שלהם ביצירת גיבורי העל המובילים של החברה. ג'ק קירבי אמר בראיון עיתונאי לאחר המעבר לדי.סי. כי -

"אם היה לי רעיון מוצלח במארוול, הם תמיד לקחו לי אותו וניתקו אותי ממנו. אף פעם לא קיבלתי קרדיט על הכתיבה שעשיתי - ורוב הכתיבה במארוול נעשית למעשה על ידי המאייר, מתוך התסריט [שנתן לו הכותב]."

במילים אחרות, קירבי טען שחלק גדול מהקרדיט על הכתיבה - שהלך באופן מסורתי לסטן לי - בעצם מגיע לו. אפשר לראות את הכעס שלו כלפי סטן באחת הדמויות שיצר בזמן שעבד בדי.סי: נבל בשם The Funky Flashman - משהו כמו 'הנוכל הנוצץ', בתרגום חופשי מאוד - שהיה אחד לאחד סטן לי, כולל הזקן ואפילו הפאה הנוכרית של סטן.

סטן נפגע מאוד מהתיאור הזה בקומיקס של קירבי, עד כדי שהחליט לגלח את זקנו כדי להרחיק את עצמו מהדמות המעליבה.

מיכאל נצר, שכאמור מכיר היטב את מאחורי הקלעים של תהליך היצירה של חוברת קומיקס טיפוסית, משוכנע שאכן, לג'ק קירבי הייתה השפעה הרבה יותר גדולה על הדמויות והסיפורים בחוברות, מזו של סטן לי.

"[מיכאל] הם היו עושים ישיבה, יושבים - על כוס קפה עשרים דקות - מדברים על העלילה של הסיפור. מפתחים את זה יחד. אי אפשר לדעת מי יותר, ומי הוביל. אבל כשזה מגיע סיפור עצמו, אין ספק כאן שקירבי, אם היית צריך לחלק כסף לתסריטאי - אז קירבי היה צריך לקחת חצי לפחות, אם לא שישים אחוז. כי הוא כותב את הפרטים בתוך הציור. יענו, הציורים הם הכתיבה.

[רן]אה, אני מבין מה אתה אומר - זה כאילו שהציור הוא בעצמו חלק מהעלילה.

[מיכאל] בטח, הוא מצייר את זה לא כתסריט גמור. הוא ממציא את תוך כדי! הוא בונה את זה. הוא מפתח את הסיפור בעצמו, הוא לא קיבל תסריט. הוא הלך הביתה אחרי השיחה, ואמר שהוא יצייר את זה.

[רן] ומי כותב את הדיאלוגים של הדמויות?

[מיכאל] אז זהו, קירבי היה כותב את תמצית הטקסט שהוא מתכוון, בצדדי העמודים - והיה נותן לסטן לי, וסטן לי היה כותב את הטקסט הסופי, ולרוב משתמש במה שקירבי כתב."

אבל גם המעבר של ג'ק קירבי לדי.סי., למרות ההתרגשות העצומה שעורר בקרב מעריצי הקומיקס בארצות הברית, לא הצליח להציל את החברה. די.סי. לא ידעה איך 'לאכול' את ג'ק קירבי, שהסגנון האמנותי שלו היה שונה מאוד מהסגנון המקובל בדי.סי. בתור התחלה, הם נתנו לו לאייר קומיקס זוטר יחסית בכיכובו של ג'ימי אולסן, שהיה מעין סיידקיק של סופרמן. קירבי שינה את הקומיקס הזה מהיסוד, ואפילו צייר את סופרמן באופן שונה מאוד מהמקובל. בדי.סי. השמרנית לא אהבו את השינויים הדרמטיים האלה, ועד מהרה הזיזו אותו מהפרויקט הזה. קירבי הפנה את מרצו לקומיקס חדש שיצר, בשם 'העולם הרביעי' (The Fourth World), שהיה שונה מאוד מכל מה שנעשה בדי.סי. באותה התקופה - ואפילו נחשב עד היום לפורץ דרך - אבל גם הפרויקט הזה לא הצליח להתרומם, אולי מכיוון שקירבי, על כל הכישרון העצום שלו כמאייר, לא היה כותב מספיק מוכשר, וללא סטן לי לצידו, זה פשוט לא היה אותו הדבר…

אם כן, המחטף של די.סי. לא ממש הצליח ובסופו של דבר, חמש שנים לאחר שעזב אותה - חזר ג'ק קירבי למארוול.

וכך, ב-1972, מארוול - לראשונה בתולדותיה - עקפה את די.סי. במכירות חוברות הקומיקס בארצות הברית.

כדי לחגוג את המאורע ההיסטורי, מרטין גודמן לקח את כל העובדים של מארוול לארוחת ערב חגיגית במסעדה. שלא במקרה, המסעדה המדוברת הייתה ממוקמת בדיוק ממול לכניסה לבניין של די.סי.

המהפך הושלם: המלך מת, יחי המלך החדש.

בפרק הבא, חלקה השלישי והאחרון של סדרת ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, נשמע על הטעויות העסקיות של די.סי. ומארוול שהובילו לפשיטת רגל מפתיעה של מארוול, וכמעט וחיסלו את תעשיית הקומיקסים כולה. אבל אז, כשנדמה היה שהכל אבוד וסופם של גיבורי-העל הולך וקרב - מי אם לא גיבור-העל הראשון, איש הפלדה בכבודו ובעצמו, נסק אל השחקים על מסכי הקולנוע - והשיק עידן חדש ומסעיר בתולדותיהם של גיבורי העל.