355: ההיסטוריה הסודית של גיבורי העל, חלק ג' - הצילו, סופרמן!

את הפרק הקודם בסדרה שלנו סיימנו עם מהפך דרמטי ומפתיע: מארוול, שהחלה את דרכה בתעשיית הקומיקסים כחברה חקיינית וחסרת-מעוף, היכתה שוק על ירך את די.סי. - ששלטה על עולם הקומיקס שליטה אבסולוטית כמעט מאז היווסדה בשנות השלושים של המאה הקודמת - ועברה אותה בטבלת המכירות בארצות הברית. המהפך הזה נזקף בעיקר לזכותו של העורך הראשי של מארוול, סטן לי, שיחד עם שני מאיירים מוכשרים - ג'ק קירבי וסטיב דיטקו - הגה בשנות השישים שורה של גיבורי-על חדשים ושונים מאוד מכפי שהיה מקובל עד כה. ספיידרמן, איירון מן, הענק הירוק ושאר גיבוריה של מארוול היו אנטי-גיבורים: היו להם חולשות אופי כמו לכל אחד מאיתנו, ורבים מהם לא קיבלו בברכה את כוחות-העל ש'נפלו' עליהם. באופן מפתיע, קהל הקוראים דווקא התאהב בגיבורים ה'פגומים' האלה, וחוברות הקומיקס של מארוול נחטפו מהמדפים.

מערכה שישית: מותו של קוד הקומיקסים

קוד הקומיקסים, נזכיר, היה התקן - סטנדרט - שהגדיר מה מותר, ובעיקר מה אסור, שיופיע בקומיקס. הוא נוצר על ידי ועדה בשם CMAA, שהוקמה בעקבות לחץ ציבורי על הוצאות הקומיקס לגבי תכנים לא הולמים שמופיעים בחוברות לילדים. קוד הקומיקסים שיקף את הערכים המוסריים של התקופה בה נכתב, שנות החמישים של המאה העשרים: אין סקס, אין אלימות בוטה, אין הומוסקסואליות, אין סמים, אסור לערער על קדושת מוסד הנישואים וגם לא על הסמכות של הממסד.

אבל כבר בשנות השישים החל הנוף התרבותי בארצות הברית להשתנות. אלו היו השנים של תרבות-הנגד: היפים שמרדו בממסד, פציפיסטים שהתנגדו למלחמת ויטנאם, ו"סתם" צעירים שעישנו סמים ושמעו מוזיקת רוק פרועה. העלילות הפשטניות והחד-מימדיות של הקומיקסים בעידן הזהב כבר לא התאימו לקהל הזה, שדרש תכנים מאתגרים יותר. גיבורי-העל האנושיים והמורכבים של סטן לי ומארוול היו צעד בכיוון הנכון, אבל כל עוד גם הם נדרשו לעמוד תחת תכתיבי הקוד - הקומיקסים נותרו במידה רבה אנכרוניסטים ולא רלוונטיים.

והיה עוד גורם שתרם לערעור הסטטוס-קוו. בעשורים הראשונים לקיומם של הקומיקסים ההפצה של החוברות נעשתה דרך דוכני העיתונים, ששירתו את הציבור הרחב. החל משנות השבעים המוקדמות החלו להופיע חנויות יעודייות שהתמחו במכירת קומיקסים, וקהל הלקוחות של אותן חנויות היה - מטבע הדברים - קהל של חובבי קומיקס בוגרים ומתוחכמים, שחיפשו חוברות שישקפו את הטעם המעודן והמפותח שלהם. כשהוצאות הקומיקס החלו להפיץ את החוברות לחנויות הייעודיות האלה, הן נחשפו עד מהרה ללחץ מצד הלקוחות שדרשו עלילות מתוחכמות ומאתגרות יותר.

וכפי שארע בתחילת שנות השישים, גם הפעם היה זה סטן לי שהחליט לקרוא תגר על הססטוס-קוו.

זה התחיל עם פניה של משרד הבריאות האמריקאי למארוול ב-1971. ארצות הברית הייתה בעיצומו של קמפיין תעמולה נגד התפשטות נגע הסמים בחברה האמריקנית, ומשרד הבריאות ביקש מסטן לי ליצור חוברת קומיקס שתעודד את בני הנוער להימנע משימוש בסמים קשים. סטן לי הסכים, ויצר חוברת ספיידרמן חדשה שבה נראה חברו ללימודים של פיטר פארקר כשהוא רוכש סמים קשים וכמעט מת ממנת יתר. ספיידרמן מתערב, כמובן, ברגע האחרון ומציל את חייו.

חשוב להבהיר: הסיפור בחוברת לא היה *בעד* שימוש בסמים. ההפך הוא הנכון: ספיידרמן אומר, באחת ההזדמנויות, שהוא "מעדיף להלחם במאה נבלי-על מאשר להשתמש בסמים, כי זה קרב שאתה לא יכול לנצח בו!". דמות-המשנה שמשתמשת בסמים מתוארת בעלילה כאומללה ואבודה.

אבל כשהגיש סטן לי את החוברת לאישורה של ועדת קוד הקומיקסים, היא דחתה אותה על הסף. התקן קובע במפורש שאין להראות שימוש בסמים בקומיקסים - וחברי הועדה לא גילו כל גמישות בעניין הזה. זה לא שינה להם בכלל שהבקשה לסיפור הזה הגיעה מממשלת ארה"ב עצמה, ושהתיאורים בקומיקס מעבירים מסר חינוכי ברור נגד שימוש בסמים. סמים בקומיקס זה אסור. נקודה.

סטן לי לא רצה לשבור את קוד הקומיקסים לגמרי: למעשה, באופן אישי הוא די תמך ברעיון שלא כדאי להציג תכנים אלימים או בוטים יתר על המידה לקהל צעיר - אבל מצד שני, כפי שכבר אולי הספקתם להבין, לי לא היה אדם שנכנע בקלות לבירוקרטיה חסרת היגיון. הוא גם היה מספיק בכיר במארוול כדי לקבל החלטה שרק מעטים בתעשיית הקומיקסים היו נועזים מספיק כדי לקבל אותה: הוא החליט לפרסם את החוברת החדשה של ספיידרמן, ללא אישורה של ועדת התקן.

ההימור השתלם, ובענק. החוברת של ספיידרמן זכתה לכזו הצלחה גדולה, עד שבין לילה ממש התערער מעמדה הכמעט-קדוש של ועדת קוד הקומיקסים. סטן לי הדגים לעיני כל שהציבור האמריקני מסוגל לקבל תכנים שנויים-במחלוקת לא מחאות או זעקות שבר על השחתת הנוער. הסכר נפרץ…

[זאפ!!]...

...ומאותו הרגע החלו כל הוצאות הקומיקסים, כולל די.סי., לשלב תכנים יותר ויותר מתוחכמים ומאתגרים בחוברות שלהן.

אחת הדוגמאות הבולטות לתפנית הזו הייתה השינוי שעבר גיבור-העל שאולי יותר מכל גיבור-על אחר, ייצג את הממסד האמריקאי והאידיאלים האמריקאים: קפטן אמריקה. קפטן אמריקה, נזכור, נולד בשנות הארבעים כהתגלמותה של הפטריוטיות האמריקאית. הוא נלחם בנאצים וביפנים, והערכים שגילם היו ערכי המוסר האמריקניים הקלאסיים: טובים נגד רעים, קפיטליזם נגד קומוניזם וכדומה. אבל בעקבות קריאת התגר של סטן לי על קוד הקומיקסים, קפטן אמריקה נקרא במפתיע לחקור מזימה שטנית - שמי שעמד בראשה היה לא אחר מאשר נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו. ולא סתם דמות 'גנרית' של נשיא - אלא דמות שהיא בברור ריצ'ארד ניקסון, הנשיא האמיתי! בעקבות חשיפת המזימה, הנשיא מתאבד לנגד עיניו של קפטן אמריקה - שוב, תפנית מדהימה ועוצרת נשימה בקנה המידה של קומיקסים בשנות השבעים - וקפטן אמריקה המזועזע חווה משבר אמון כה קשה עד שהוא מחליט לנטוש את זהות גיבור העל שלו ולחזור לאלמוניות. רק בהמשך הוא מגיע למסקנה שהוא מסוגל לתמוך ולהלחם בעד האידיאלים האמריקניים - גם מבלי לתמוך בכל החלטה של הממשלה.

לכל אורך שנות השבעים והשמונים עברו הקומיקסים שינוי מואץ ודרמטי, שאיפשר להם ליישר קו עם ערכייה העכשווים של התרבות האמריקאית. למשל, הדמויות הנשיות התפתחו: הן הפכו לנשיות, בוגרות ומיניות יותר. ה'נערה הבלתי-נראית' (The Invisible Girl) - אחת מארבעת המופלאים - הפכה ל'אישה הבלתי-נראית' (The Invisible Woman), וקיבלה על עצמה את מנהיגות הקבוצה כולה. יותר ויותר דמויות לא-לבנות נכנסו לחוברות, ודמויות שחורות, בפרט, הפסיקו להיות מתוארות כגסות, בורות וטיפשות, כפי שהיה מקובל לכל אורך שנות הארבעים והחמישים - אלא קיבלו את אותו עיבוד מתוחכם ועתיר-נויאנסים שקיבלו הדמויות הלבנות. גיבורי-העל עצמם הפכו, סוף סוף, לבינלאומיים: בסדרת האקס-מן, למשל, וולברין הוא קנדי, קולוסוס המטלי הוא רוסי, וסטורם היא אפריקנית.

שיאו של השינוי הדרמטי הזה היה בשנות השמונים, כשיוצרי הקומיקסים החלו למתוח את הגבולות ולעסוק בתכנים אפלים וקשים יותר מכל מה שאפשר היה לדמיין בעבר. שתי הדוגמאות הבולטות ביותר הן סדרת The Dark Knight Returns של היוצר פרנק מילר (Miller) והקומיקס - או שמא צריך לומר נובלה גרפית - Watchmen, של אלן מור (Moore). ב'אביר האפל' אנחנו נחשפים לצדדים אפלים ולא מוכרים של באטמן, גיבור העל הוותיק והמוכר - כולל סיפור מקור (Origin Story) כואב ומדמם על הרצחתם של הוריו, וההשפעה הפסיכולוגית העמוקה שהייתה להתייתמות בגיל צעיר על מבנה האישיות המורכב שלו. ב- Watchmen, אלן מור מביא לנו גיבורי-על כל כך פגומים ושבורים, שבכלל לא בטוח שאפשר לכנות אותם 'גיבורים'. ד"ר מנהטן, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, הוא כל כך רב עוצמה - עד שהוא מאבד כל קשר עם מה שהופך אותו לאנושי, וכבר לא אכפת לו מה קורה לאנושות. רורשאך, דמות ראשית נוספת, הוא פשוט פסיכופת: אדם שללא צל של ספק זקוק לאשפוז כפוי בדחיפות - ובשום פנים ואופן לא דמות חיובית, או אפילו כזו שאפשר להזדהות איתה. בסדרת The Sandman של הסופר ניל גיימן (Gaiman) אפשר למצוא לא רק דמויות מורכבות, אלא גם עירום בוטה, מיניות, הומוסקסואליות וטירוף.

מיכאל נצר, הקומיקסאי הישראלי-אמריקני שהכרנו בפרק הקודם, טוען שה Dark Knight של פרנק מילר ו- Watchmen של אלן מור הן לא פחות מאבני דרך מכוננות בהיסטוריה של הקומיקסים.

"[מיכאל] אתה יודע, שנות השמונים, ששם הופיע הסידרה, 86' - היא ו Dark Knight באותה השנה - זה היה פרץ מיוחד שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו בעולם הקומיקס. שתי היצירות האלה הפכו את הקומיקס מהמוצר הילדותי שהוא היה, למוצר בעל ערך תרבותי.

[רן] מה היה מיוחד בהם?

[מיכאל] רמת הסיפור. לא היה סיפור כל כך מתומצת, שקולע לאיך להביא, איך להציג סיפור מרגש, שבו כל נקודה היא נקודה, וכל סימן קריאה הוא סימן קריאה. קומיקס, היה לו מתכון: אחד, להכיר את הדמויות. שני, להציג את הקונפליקט. שלישי, ללכת מכות. רביעי, כאילו הגבורה והניצחון של הטוב. זה מתכון! הם שברו את כל הכלים, שניהם."

עולם הקומיקס השתנה ללא היכר - ותקן הקומיקסים הפך להיות מעין שריד ארכיאולוגי ולא-רלוונטי מתקופה תרבותית שונה לגמרי. ואיפה הייתה ועדת תקן הקומיקסים בכל הסיפור הזה? ובכן, הועדה ניסתה נואשות להשתלט מחדש על השוק הסוער הזה, והכניסה שורה של הקלות בקוד הקומיקסים - אבל הרכבת הזו, אפשר לומר, כבר יצאה מהתחנה. קוד הקומיקסים המשיך להתקיים, באופן רשמי, עוד כשלושה עשורים - אבל בוטל סופית ב-2011.

[סקוויישש….]

סוף סוף הקומיקסים התבגרו, והפכו להיות רלוונטיים לעולמם של הקוראים העכשוויים, שדהרו אל חנויות הקומיקסים ורכשו אותם בכמויות. נראה היה שאחרי שנים של דעיכה הדרגתית, גיבורי-העל חזרו לעניינים, וכבר לא היו יותר ז'אנר שטותי ופשטני שמתאים רק לילדים.

אבל אז, דווקא כשהקומיקסים חזרו למלא תפקיד חשוב בתרבות האמריקאית - הגיעה המהלומה שכמעט והחריבה את התחום כולו. ומי שהיו האחראים למהלומה ההרסנית הזו היו - מי אם לא - אנשי העסקים.

מערכה שביעית: פשיטת רגל

בעשרות השנים שחלפו מאז עידן הזהב של שנות השלושים של המאה הקודמת, הקומיקסים וגיבורי-העל התבגרו ונעשו מתוחכמים יותר - אבל גם אנשי העסקים שהיו מעורבים בייסודו של התחום הזה הלכו והתבגרו, ולבסוף גם הם החלו לפנות את הבמה לטובת אחרים.

ב-1967 נמכרה די.סי. לחברה בשם Kinney National Service. למי, אתם שואלים?...קיני? איך לא שמענו את השם הזה בהקשר של קומיקסים עד עכשיו… ואתם צודקים: קיני באמת לא הייתה קשורה לקומיקסים בשום צורה. היא הייתה תאגיד שנוצר כתוצאה ממיזוג של חברה שניהלה מגרשי חנייה בניו-יורק עם רשת של בתי לוויות יהודיים, עסק לשירותי ניקיון ועוד כל מיני חברות שונות ומשונות. שנתיים לאחר שרכשה את די.סי., קנתה קיני גם את אולפני הקולנוע של Warner Bros. ודי.סי. הפכה לזרוע הקומיקס של התאגיד הענק. כתוצאה מהרכישה הזו, מנהליה של די.סי. החלו לחוש בלחץ מצד הבעלים החדשים להצדיק את עצם קיומם - דהיינו, להרוויח יותר כסף. הלחץ הזה הוביל לסדרה של שינויים ארגוניים וניסויים אמנותיים ועסקיים, ואחד הניסויים המשמעותיים ביותר היה זה שזכה בדיעבד לכינוי 'The DC Explosion'.

בגדול, די.סי. החליטה שאם היא לא מסוגלת להתמודד מול מארוול באיכות של החוברות - היא תנסה להתמודד מולה בכמות. החל מ-1975 החלה די.סי. להעלות את היצע חוברות הקומיקס שלה באופן דרמטי, מתוך מטרה לדחוק את החוברות של מארוול - פיזית - מהמדפים. בתוך ארבע שנים בלבד נוספו לקטלוג של די.סי. לא פחות מחמישים ושבע חוברות חדשות עם גיבורי-על חדשים. גם החוברות עצמן זכו להרחבה משמעותית, ומספר העמודים הממוצע לחוברת עלה משבעה עשר לעשרים וחמישה עמודים.

זה היה הימור גדול מאוד מבחינתה של די.סי., מכיוון שהפקתה של חוברת חדשה עולה המון כסף ודורשת חודשים ארוכים של עבודה. מנהליה של די.סי. קיוו שהזינוק המצופה במכירות יהפוך את ההימור למשתלם.

אבל מודל ההפצה המקובל של חוברות הקומיקס באותם הימים שיחק לרעתה של די.סי.

כזכור, בשנות השבעים היו שני מודלים של הפצה בתחום הקומיקסים: הראשון, מכירה בדוכני העיתונים ברחוב, והשני מכירה בחנויות קומיקס ייעודיות. למרות שהחנויות הייעודיות תפסו נתח הולך וגדל מתוך כלל מכירות הקומיקסים, בפועל רוב חוברות הקומיקס עדיין נמכרו בדוכני העיתונים. שטח המדפים בדוכני העיתונים קטן יותר, באופן טבעי, מזה שבחנויות הייעודיות - ולכן, כשהחלה אותה הצפה של חוברות חדשות מצידה של די.סי., בעלי הדוכנים עמדו בפני דילמה: האם לסלק מהמדפים חוברות קיימות ומצליחות - לטובת חוברות חדשות של גיבורי-על לא מוכרים? ברוב המקרים, הם העדיפו את החוברות המצליחות והפופולריות, וכך יצא שבמקרים רבים היו חבילות שלמות של חוברות קומיקס חדשות שאפילו לא נפתחו: בעלי הדוכנים החזירו אותן כמו שהן לדי.סי..

גם המזל לא היה לטובתה של די.סי.. החורף של 1977 היה אחד החורפים הקשים ביותר בתולדות ארצות הברית: אזורים שלמים במדינה הוכו בסופות שלגים קשות שהשביתו את התנועה וגרמו לאבדות גדולות בנפש וברכוש. המשאיות שהובילו את חוברות הקומיקסים לדוכנים ולחנויות נתקעו בצידי הדרך, ומיליוני חוברות נתקעו במחסנים. התוצאה הייתה אסון פיננסי והפסדי ענק.

הבעלים החדשים של די.סי. לא ניחנו בסבלנות יתרה. הם רכשו את החברה כדי לעשות כסף - ואם היא לא עשתה כסף, אז הפתרון המיידי היה קיצוצים כואבים ודרמטיים. ב-1978 הפך ה- DC Explosion ל- DC Implosion - דהיינו, קריסה. ארבעים אחוזים מכל החוברות החדשות בוטלו באופן מיידי: המאיירים נתבקשו להניח את העפרונות ולא להרים אותם יותר. רבים מהפרילנסרנים שעבדו בשביל די.סי. פוטרו, יחד עם חלק מהעובדים הקבועים.

הקריסה של DC, פעם ההוצאה הגדולה, המכובדת והדומיננטית ביותר בשוק - היכתה את עולם הקומיקסים בהלם. אפילו במארוול, היריבה הנצחית, אף אחד לא התבדח על חשבונה של די.סי.. כמעט כל אחד במארוול הכיר חבר ללימודים או עמית לשעבר שעבד בדי.סי, והמראה של עשרות מפוטרי די.סי. יושבים על כסאות במסדרון מול משרדו של העורך הראשי של מארוול, מתחננים לעבודה, זעזע אותם.

די.סי. תתאושש, בסופו של דבר, מהקריסה הכואבת של 1978 - אבל הצרות של מארוול, לעומת זאת, עדיין לא התחילו.

ב-1968, כשנה לאחר שדי.סי. נמכרה לקיני, מכר גם מרטין גודמן את מראוול. הרוכש - תאגיד מסחרי כלשהו - מכר אותה לתאגיד אחר ב-1986, וב-1989 החברה שוב החליפה ידיים ונמכרה בשלישית. הבעלים החדש, איש עסקים בשם רונלד פרלמן (Perelman), לא ממש התעניין בקומיקסים - אלא ביקש למקסם את שווי השוק של החברה כדי למנף אותה לרכישות נוספות. והתזמון שלו לא היה יכול להיות מוצלח יותר.

לכל אורך המחצית השניה של שנות השמונים, הלכה והתעצמה המגמה של 'אספנות': אנשים שרכשו חוברות קומיקס נדירות ומיוחדות ואספו אותן, כמו שאוספים ציורים או יצירות אמנות אחרות.

מארוול ודי.סי. זיהו את הפוטנציאל שבמכירה לאספנים, והחלו מפיקים חוברות שקרצו במיוחד להם. למשל, היו חוברות שהודפסו עם כריכות שונות: זאת אומרת, הקומיקס היה אותו הקומיקס, אבל הכריכה הודפסה בכמה ואריאנטים שונים כדי לגרום לאספנים לרכוש כמה עותקים מכל גיליון, שהרי כל אחד מהם נחשב - על הנייר, לפחות - לחוברת שונה וייחודית. בחלק מהכריכות שולבו כל מיני "גימיקים" שנועדו להפוך אותן למיוחדות ויקרות יותר: צבעים זוהרים בחושך, הולוגרמות וכדומה. האספנים "שתו" את החוברות האלה בצמא, ועיתונות המיינסטרים החלה לגלות עניין בתופעה המרתקת הזו.

כפי שקורה בדרך כלל במקרים כאלה, החשיפה התקשורתית הובילה לכניסתם של ספקולנטים: משקיעים שלא התעניינו בקומיקסים עצמם, אלא רכשו את החוברות אך ורק מתוך כוונה למכור אותן ברווח מאוחר יותר. ואכן, הפוטנציאל הפיננסי של אספנות קומיקס היה עצום: למשל, הגיליון הראשון של סופרמן מ-1938 נמכר תמורת מיליון דולר, הגיליון הראשון של ספיידרמן נמכר תמורת שני מיליון דולר - והגיליון הראשון של האקס-מן נמכר תמורת - שימו לב - שמונה מיליון דולר.

המרוויחות הגדולות מטירוף האספנות הזה היו, כמובן, די.סי. ומארוול, שהרווחים שלהן צמחו פי עשרה בתוך פחות משנתיים. ב-1992 הוציאה די.סי. חוברת בשם The Death Of Superman. החוברת הזו הכתה גלים בכל רחבי העולם: אני הייתי אז תלמיד תיכון, ואני זוכר דיווחים בחדשות על מותו של איש הפלדה...רבים האמינו שדי.סי. באמת עומדת להרוג את הדמות הכי גדולה שלה, לתמיד. הספוקלנטים, בפרט, נכנסו לאמוק רכישות אפילו עוד יותר גדול, מתוך מחשבה שאם סופרמן מת - לא ייצאו עוד חוברות חדשות שלו, ואז מחירן של החוברות הקיימות יזנק אפילו עוד יותר.

אבל כל חובב קומיקסים מתחיל יודע שגיבור-על מת - אף פעם לא נשאר מת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בפרה החולבת הגדולה ביותר של די.סי., גיבור-על שדמותו מעטרת אינספור עטיפות של מחברות, מדבקות, קופסאות אוכל, חולצות ועוד ועוד מרצ'נדייז כיד המלך. ואכן, בטוויסט מפתיע ומדהים - מדהים, אני אומר לכם! - סופרמן חזר לחיים שנה לאחר מכן. עם או בלי קשר, באותה התקופה בערך גם התפוצצה הבועה הספקולטיבית.

[פופ!!]

כמו תמיד, במבט לאחור קל להבין מדוע ההשקעה הספקולטיבית בחוברות קומיקס לאספנות הייתה רעיון גרוע. ראשית, הציבור הרחב לא ממש התעניין בקומיקסים, והלקוחות היחידים שהיו מוכנים לרכוש חוברות כאלה היו אספנים וספקולנטים אחרים. אבל מטבע הדברים, מספרם של האספנים והספקולנטים מוגבל - ובשלב מסוים פשוט לא נשאר מי שיקנה את כל החוברות האלה.

שנית, הייתה זו תאוות הבצע של מארוול ודי.סי. עצמן, תחת השפעתם של הבעלים העסקיים שלהן, שחתרה כנגד הבועה הזו והביאה לקריסתה. החוברות של סופרמן, ספיידרמן ואקס-מן, אלה שנמכרו תמורת מיליוני דולרים כל אחת, היו �