357 חצאים - סיפור של הזרעה מלאכותית, חלק א'

"[רן] אז בוא נתחיל באמת מהתחלה שלך בזה. איך אתה נכנס בכלל לכל הסיפור, איך זה מתחיל?

[ירדן] אז ככה, אני כמו שאמרתי, אני בן יחיד. [...] גדלתי בישוב במרכז הארץ ובתור ילד אבא שלי היה בן אדם... הוא סבל מבעיות רפואיות, הוא היה נכה. ואני זוכר שבתור ילד כל הזמן שאלתי את ההורים שלי למה אין עוד ילדים, אחים, ככל שהתבגרתי הבנתי כי זה שלאבא שלי, בגלל שאבא שלי כנראה היה נכה או דברים מהסוג הזה."

זה ירדן, שם בדוי: הוא כבן ארבעים, נשוי ואבא. כל השמות והפרטים המזהים שתשמעו בפרק הזה בדויים - אבל הסיפור עצמו נכון, עד לפרט האחרון.

"[ירדן] זהו, החיים עוברים ובגיל, בתחילת ה-20 אבא שלי נפטר מבעיות לב ואני ממשיך את החיים, צבא, לימודים, משפחה עבודה וב-2015 אני מחזיר את אמא שלי מליל הסדר, מחזיר אותה הביתה, עשיתי אצל המשפחה של אשתי ומדברים על אבא שלי. אתה יודע יש את השיחות האלה, זה חגים. תוך כדי נסיעה אמא שלי זורקת לי – אתה יודע, אתה לא הבן של אבא שלך. אני עושה לה – מה ז״א? אז היא אומרת לי – אתה מתרומת זרע. עכשיו בן אדם נורמלי, נגיד אגיד לך כזה דבר אז זה הלם טוטאלי ואמא שלי אישה מאוד יקרה ואני מאוד אוהב אותה, אבל טקט זה לא הצד החזק שלה כי לא מספרים כזה דבר למישהו שנוהג במהירות 100 קמ״ש בכביש המהיר."

לגלות שאתה תוצר של תרומת זרע, ושמי שכל חייך חשבת שהוא אביך הוא למעשה אינו אביך הביולוגי...זו בשורה שקרוב לוודאי הייתה מפילה מהרגליים כל אחד מאיתנו.

אבל...

"[ירדן] אני חייב להגיד שהייתי מופתע אבל לא מופתע. בוא נגיד לא הייתי מופתע כמו שאתה היית מופתע אם אמא שלך הייתה אומרת לך כזה דבר."

הסיבה שירדן לא נפל מהרגליים בעקבות הגילוי הזה, היא מה שהוא מכנה בחצי-חיוך 'תסמונת האישה הנבגדת.'

"[ירדן] ז״א אישה שחושדת בבעלה אבל עד שלא יביאו לא את התמונה או את ההוכחה, היא מדחיקה את זה, היא רוצה לא להאמין. אני אסביר. לאורך החיים היו לי כל מיני דברים של, אני אקרא לזה כמו בסצנת הסיום...

[רן] שאתה מסתכל אחורה פתאום...

[ירדן] שאתה מסתכל אחורה, פתאום הכל ברור לך."

למשל, אביו של ירדן היה טיפוס גבוה למדי - ואילו ירדן נמוך קומה. לא *מאוד* נמוך - אבל מספיק נמוך כדי שהפרש הגבהים בינו לבין אביו יהיה בולט לעין. בתור ילד, כשתהה על פשר הבדלי הגבהים, סיפרו לו שיש לו בן-דוד רחוק שגר בחו"ל שגם הוא נמוך קומה, ולכן סביר להניח שהתכונה הזו עוברת במשפחה. ויש את צבע העיניים, שגם הוא שונה מזה של אביו...ועוד פיסות מידע קטנות כאלה, שכל אחת מהן בפני עצמה כמעט חסרת חשיבות - אבל יחד, יוצרות פאזל שקשה להתעלם ממנו.

"[רן] למה אמא שלך סיפרה לך, דרך אגב? היה איזה טריגר?

[ירדן] אני מניח שזה עול שהיא נשאה על עצמה לאורך השנים, כי זה משהו שהוא קשור אלי וקשור לאבא שלי והיא כאילו נמצאת שם בדרך, בין הפטיש לסדן. מצד אחד, כאילו אני חושבת שאולי צריך לדעת ומצד שני, זה איזשהו סוד של אבא שלי או משהו מהסוג הזה שהיא נמצאת באמצע, ואני חושב שדיברנו על זה והיא אמרה - אוקי, עברו 15 שנה, אפשר לספר.

[רן] אז אנחנו נמצאים באוטו והיא מספרת לך.

[ירדן] כן, ואני, הפה כמובן מתייבש, אני זוכר את עצמי מחזיק את ההגה ואיך אומרים, ווייט נאקלס… אבל אני עוד פעם מופתע ולא מופתע, והיא מתחילה לספר לי ובאיזשהו שלב אני אומר שאני לא רוצה לשמוע יותר מדי. לא להיכנס לזה יותר מדי [...] ואני מוריד אותה הביתה ומספר לאשתי. אשתי כמובן בהלם, ובאיזשהו מקום היא קצת רוותה נחת כי אבא שלי, הוא נפטר מבעיות לב. היו לו בעיות לב, מחלות נוספות וזה סוג של הקלה. [...] אשתי מתחילה לתחקר אותי: שאלת, מתי היא עשתה, למה עשו...ואני לא נכנסתי לזה. זה לא היה לי רצון לגרד את הפצע הזה וממשיך הלאה.

עובר קצת זמן. אתה יודע, זה נמצא בתוכך, בפנים - מצד אחד אתה רוצה לספר, מצד שני אתה לא רוצה יותר מדי לחשוף... ונפגשתי עם חבר מאוד קרוב שלי. ישבנו ודיברנו ובאותו רגע זה רק שני האנשים היחידים בעולם, חוץ מאמא שלי, שיודעים. וגם הוא אומר – תנסה לברר, תנסה לשאול, ואני אומר שאני לא כ״כ רוצה. לא כ״כ מעניין אותי להיכנס לזה. אני יודע את זה ואני משאיר את זה שם. אני זוכר שאשתי כל הזמן [אמרה לי] תשאל את אמא שלך, אצל מי היא עשתה, מתי...אשתי הייתה אפילו יותר בעניין הזה ממני, גם חבר שלי ואני אמרתי – אני לא, לא רוצה להיכנס יותר מדי."

ירדן החליט - ואני חושב שאפשר להבין אותו - שלא לחטט בפצע הישן ההוא, ולהשאיר את העבר מאחור. אבל לגורל, ליקום, או כל כוח עליון שתבחרו להאמין בו - היו תוכניות אחרות.

"[ירדן] ואז בדצמבר 16 פונה אלי מישהי מהפייסבוק. אני כמה שנים לפני כתבתי פוסט ביום השואה על סבא שלי, אבא של אמא שלי. הסתיימה המלחמה, הוציאו איזה ספר של העיירה, והוא כתב שם איזה משהו ואני הבאתי פסקה. [...] אותה אישה פונה אלי, אומרת לי – אני עושה מחקר לאבא שלי, צריכה להיות סביב ה-40, אבא שלה באזור ה-70, וחיפשתי מידע. והיא בסופו של דבר נכנסה לפייסבוק, הקלידה את שם העיירה ושם המשפחה ובמקרה בפוסט שלי כתבתי את שני אלה - ומתחילים לדבר. מהון להון, ידא ידא, אמא שלי ואבא שלה בני דודים מדרגה שנייה. כאילו, שני הסבים שלנו בני דודים, מאוד מרגש. "

הגילוי המפתיע של הענף המשפחתי החדש ריגש את המשפחה כולה והביא את ירדן להתעניין בהיסטוריה המשפחתית שלו, ובשירותים שמציעות חברות העוסקות בתחום.

"[ירדן] ואני מתחיל לגגל קצת ואני קורא על כל מיני, איך זה עובד ואומר יאללה, על החיים ועל המוות...בואו נעשה. מזמין ערכה."

ההליך שירדן החליט לבצע הוא בדיקה גנטית. רובנו פגשנו או נפגוש את הבדיקות הגנטיות רק בהקשר הרפואי: למשל, בדיקות לגילוי מחלות תורשתיות לפני שנכנסים להריון, או בדיקות לגילוי גנים הקשורים בסוגי סרטן שונים. אלו בדיקות רפואיות שאינן זמינות לציבור הרחב באופן מסחרי - דהיינו, כדי לבצע אותן אני חייב הפנייה מרופא - והן קיימות בצורה זו או אחרת כבר למעלה מארבעים שנה.

הבדיקה שעשה ירדן, עם זאת, שונה בתכלית: זו בדיקה גנאולוגית - דהיינו, בדיקה שמטרתה העיקרית זיהוי קשרי משפחה בין אנשים שונים ובירור מוצאו האתני של הנבדק. המידע הסמי-רפואי היחיד שהן מספקות הוא אינדיקציה לגבי מספר תכונות גופניות שוליות למדי, כגון הסבירות שהגבות שלך מחוברות או גוון העור שלך - מידע שאין לו חשיבות מעשית, ובתכל'ס - כנראה שגם לא מחדש שום דבר לאף אחד. זו הסיבה שניתן לבצע את הבדיקות הגנאולוגיות האלה גם באופן פרטי, ללא הפנייה מרופא.

מבחינה מעשית, השירות שמציעות כמעט כל החברות בתחום דומה למדי. הלקוח מבצע הזמנה דרך אתר החברה, ומקבל לביתו ערכה קטנה ובה מבחנה זעירה שצריך למלא ברוק, או מטוש שיש לשפשף בחלק הפנימי של הלחי. בשני המקרים מדובר בפעולה פשוטה שלוקחת דקות ספורות, ולאחריה סוגרים את הערכה ושולחים אותה בחזרה אל החברה, לפענוח. התוצאות מופיעות באתר הבית של החברה שבועות מספר לאחר מכן.

אגב, אני עצמי עשיתי את הבדיקה הזו כבר ב-2014, וסיפרתי לכם על התוצאות - המפתיעות למדי, אני חייב להודות - בסדרה בת שני פרקים, 154 ו-155, שכותרתה - 'היום שבו גיליתי שאני בעצם בדואי.' בהחלט...תוצאות... מפתיעות - אבל התוצאה שקיבל ירדן הייתה הרבה הרבה יותר מפתיעה.

"[ירדן] עושה את הבדיקה וזה לוקח סדר גודל, עד ששולחים את זה, עד שמגיע, זה לוקח סדר גודל של חודש וחצי-חודשיים. אחרי חודשיים מתעורר בבוקר, כמו כל ישראלי נורמלי פותח דבר ראשון את הטלפון, מסתכל, יש לי – התוצאות שלך הגיעו. אמרתי לעצמי...אני זוכר שבאותו יום אמרתי לעצמי...הייתי צריך להגיע לעבודה, היה לי מלא דברים לסגור, אמרתי אם אני פותח את זה אני לא אגיע בזמן לעבודה, היום שלי ילך, אני לא פותח את זה.

[רן] דרך אגב, רק באיזה נקודה בזמן אנחנו נמצאים בבדיקה פחות או יותר?

[ירדן] 2017. אפריל 17. מספר לאשתי שהגיעו תוצאות. ״נו נו תבדוק ותיכנס״. אמרתי לה – לא, אני ממהר לעבודה, אם אני נכנס לזה אין מצב שאני זה. בסדר. המח רץ ב-9000 קמ״ש, אתה חושב, אתה מתרגש, הדופק עולה, מצחצח שיניים, מתגלח מתארגן, מכין לילדים את ארוחת הבוקר, האוכל לבי״ס, אשתי יוצאת ואני כזה מתלבש, מתארגן, אני כזה, כמו בסרטים מגיע לידית של הדלת – אולי אני אלך להסתכל, זה יקח רק רגע. כמו שאתה יושב בערב לפני הטלוויזיה – אני אקח רק כוס אחת של גלידה, זה על אותו משקל. ואני הולך למחשב, פותח את המייל, נכנס ואז אני רואה.

זה מתחיל בזה שמאיפה אתה בעולם: מאיפה אתה מגיע, כמה אחוז ניאנדרטלי אתה ופה ושם וזה. [...] וממשיכים הלאה ואני נכנס ואז מגיע למקום של המדור האיתור קרובים כמו שזה נקרא, ולפני שאתה נכנס עולה אזהרה איזה שלוש פעמים – שים לב, יכול להיות שיש דברים שתגלה שאתה לא רוצה אולי לגלות או דברים, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, משהו בסגנון הזה."

"[רן] מה קיווית לגלות? או, מה חשבת שתגלה?

[ירדן] אמרתי, בוא נראה. א׳ בוא נראה מאיפה אני מגיע. איפה אני מגיע בעולם, מה ההיסטוריה ואולי נמצא קרובי משפחה. בנוסף יש גם את הצד של המשפחה של אמא שלי, של השואה וכל הדברים האלה והמשפחה של סבא שלי וסבתא שלי הם כולם כאילו כל הקרובים מדרגה ראשונה כולם מתו בשואה ורק בני דודים רחוקים כאלה. אמרתי בוא נראה."

ל-23AndMe, החברה שבמסגרתה ביצע ירדן את הבדיקה הגנטית, יש כמה מיליוני לקוחות מכל רחבי העולם. כשהנתונים הגנטיים מפוענחים, המערכת של החברה משווה את התוצאות לאלו של כל מיליוני הלקוחות האחרים - ומאתרת קטעי דנ"א זהים שמעידים על קרבה משפחתית.

"[ירדן] ואז נפתחת רשימה של איזה אלף מאתיים איש, ש-99.999 זה בני דודים מדרגה שלישית ומעלה, עוד איזה כמה בני דודים מדרגה שנייה."

אלף ומאתיים קרובי משפחה חדשים ולא מוכרים נשמע כמו מספר מרשים - אבל האמת היא שבכמעט כל המקרים מדובר על קרובי משפחה רחוקים מאוד מאוד: דודנים שהקשר המשפחתי עימם הוא ברמת סבא-רבה או סבא-רבה-רבה. זו "קרבה" משפחתית חסרת כל חשיבות מעשית: רק כדי לסבר את האוזן, לי עצמי יש למעלה מאלפיים וחמש מאות דודנים רחוקים שכאלה.

אבל אז…

"[ירדן] ואז, מלמעלה, אני רואה חצי-אח."

חצי-אח, או אח-למחצה: אדם שחולק איתך הורה אחד משותף.

"[ירדן] אני כזה משפשף את העיניים, מגרד בראש, אומר אוקיי.

[רן] אתה מסתכל על השם, אתה מזהה משהו?

[ירדן] אני זוכר אין שם.

[רן] אין שם בשלב הזה עדיין.

[ירדן] אני חושב שאין שם, או שאולי היה שם אבל רק שם פרטי. ויש צ׳אט באתר."

אתם מכירים את זה שבסרטים, יש את ה'מאורע המכונן': הדפיקה הגורלית על הדלת, הטלפון שמצלצל באישון לילה - האירוע שעומד לשנות את חייו של הגיבור מהקצה אל הקצה. עבור ירדן, הרגע שבו התיישב מול המחשב ונכנס לעמוד של קרובי המשפחה, היה בדיוק רגע כזה.

"[ירדן] שולח הודעה לאשתי – את לא תאמיני, מצאתי אח. אומרת לי – לא מאמינה...לא זה. ברור לך שאנחנו כבר אחרי שעה מהרגע שאמרתי את זה, זה רק חמש דקות. ואני נכנס ואז אני כותב צ׳אט. באתר יש אפשרות לצ׳אט לפנות לצד השני. כותב לו באנגלית כי אני לא יודע מאיפה הוא. כותב לו – היי, מסתבר שאנחנו אחים למחצה. חדש לי. אשמח אם נדבר. ושם את הטלפון שלי. שמתי גם פלוס 972 כי לא ידעתי אם זה מישהו מהארץ או לא. והולך לעבודה. כבר בשבע ומשהו הייתי ליד הדלת, עכשיו אנחנו כבר באזור השעה 9.

נוסע לעבודה ואתה טעון כרימון. אתה יודע זה באנרגיות ובאדרנלין וחייב זה ואני מגיע לעבודה, לוקח לי 7 פעמים לפתוח את, לשים את הסיסמא. אני זוכר שהמחשב שלי ננעל והייתי צריך שיפתחו לי התמיכה. אני פותח ואני כזה מנסה לעבור על מיילים ולקרוא ואני כאילו האותיות מתבלבלות לי. נכנסתי לבוס שלי שהוא גם חבר מאוד טוב ושפכתי. הייתי צריך להוציא והוא כאילו לא מאמין. מסיים איתו, כבר השעה בערך 11, כן זה היה יום שהייתי, באותו יום אולי עבדתי שעה וגם זה, זה אנדר סטייטמנט…

אני חוזר למחשב והבחור עונה לי. אהלן, ככה וככה, זה קוראים לי כך וכך, זה הטלפון שלי. ואני רואה שזה טלפון בישראל, זה אומר שהוא ישראלי. הוא גם ענה לי באנגלית.

[רן] בוא נמציא לו שם כרגע בדוי בשביל שתוכל להתייחס אליו, כי יהיה לנו בטח עוד כל מיני שמות. בוא ניתן לו איזה שם.

[ירדן] מוטי.

[ירדן] מוטי. מוטי זה הבן אדם הראשון שאתה מוצא.

[ירדן] נכון. ואני רואה שיש לו טלפון עם קידומת ישראלית, ז״א ישראלי, נותן לי את השם, ומה הדבר הבא שאתה עושה כשאתה רואה שם של מישהו שאתה לא מכיר? לאן אתה הולך?

[רן] פייסבוק.

[ירדן] יפה! פייסבוק. וד״א פה אני גיליתי את יכולות הריגול שלי ובנוסף גם כמה מידע יש עלינו בחוץ שאפשר לגלות אם רק יושבים מספיק זמן, אם יש מספיק רצון ויש מספיק זמן אפשר לגלות הכל... אחרי הדבר הזה אני העברתי הכל ל- Private אצלי.

נכנסים לפייסבוק. אשתי גם כן אני אומר לה, נכנסת גם כן לפייסבוק. והוא אומר לאשתו, גם כן היא נכנסת לפייסבוק. ארבעתנו היינו כל היום על הפייסבוק של אחד של השני. והוא כותב לי – בוא נדבר, ואני אומר – אני אשמח לדבר אבל אני לא יכול לדבר עכשיו אני בעבודה. בוא נדבר בערב. וכל אותו יום אנחנו בפייסבוק."

"[ירדן] וככה עובר היום. 6-7 בערב. אשתי גם כן כמוני באטרף. הוא מתקשר. עכשיו איך אתה פותח שיחה כזאתי? אז כמובן שאומר לו – מה קורה, אחי? כאילו שזה המשפט הכי ישראלי שאפשר אבל אז אתה אומר – יש לזה משמעות, כן. [...] אז אנחנו, אז מה קורה אחי?... ואז כאילו, כמו איזה סוג של בליינד דייט של שניים שלא מכירים ואז כאילו - מי מה מו ובאיזשהו שלב נראה לי שהוא לקח את הובלה ואומר לי – כן, אני יודע שמתרומת זרע, ואז זה כזה מוריד. קודם כל זו שאלה מאוד גדולה נענתה, האם הוא מתרומה, האם הוא יודע [...] ומתחילים לדבר."

ירדן ומוטי קבעו להיפגש.

"[ירדן] ואז אתה בא ואתה שואל את עצמך – רגע, איזה סוג בן אדם הוא יהיה? כמה הוא יהיה דומה לי? הרי יש לי חברים, אנשים שאני מכיר שיש להם אחים, הם לא בקשר טוב אחד עם השני והם שונים לחלוטין. יכול להיות שאני אפגוש מישהו שהוא 180 מעלות ממני, יכול להיות שהוא בן אדם מעצבן, יכול להיות שהוא עכשיו פוליטית אחרת ממני, יש לו השקפת עולם אחרת. אמרתי אוקי נלך, נכיר, אם יהיה נחמד נהיה בקשר, אם לא שלום, ופעם בשנה שנה טובה חג שמח.

[...]

[רן] ספר על הפגישה הראשונה הזו. איפה החלטתם להיפגש?

[ירדן] נפגשנו בזה נקרא המסעדה של ארנולד בחוויה האולימפית שם בפארק בירקון. זה כזה חצי בר חצי מסעדה.

[רן] כאילו, אתה ישבת שם והוא הגיע, או איך זה היה?

[ירדן] ניפגשנו בחוץ. אתה יודע, אתה בא... אתה יודע בהתחלה ללחוץ את היד, זה אז ישר כזה לחיצה שהופכת ישר לחיבוק. כאילו, כאילו כמו ניקח פרפרזה לעולם הדייטים סוג של אהבה ממבט ראשון נקרא לזה."

"[ירדן] והולכים, ואז אתה מגיע ואז אתם מתחילים לחפש דמיון. יש לנו אותה תסרוקת. יחסית דומים בגובה, צבע עיניים, מבנה גוף ואני זוכר שהסתכלתי לו על הידיים והידיים מאוד דומות. ז״א כאילו ידיים, זה דבר יחסית שונה מבן אדם לבן אדם, מבנה אורך צורה. [...] ומתחילים לדבר ואז כאילו קודם כל אתה מגלה, יש כימיה. ישר יש כימיה מהר מאוד…[...] ומתחילים לדבר וסוג של זה כמו שני ח'ברה שלא ראו שלושים שנה ושהיו באותו צבא ופתאום משלימים פערים: איפה אתה גדלת ומה אתה עשית ולאן אתה הולך…"

כשירדן, שגדל כבן יחיד, מספר לי על המשפחה החדשה שמצא - העיניים שלו נוצצות...

"[ירדן] ואנחנו פותחים קבוצת וואטצפ ואנחנו נפגשים. בהתחלה אשתי ואני נוסעים אליהם ומאוד מתרגשים, הם פוגשים את האישה שלו ואת הילדים שלו ואח״כ הם באים לנו ומפגישים את הילדים. [...] וזה מאוד מרגש, ופתאום אתה יודע להגיד יש לי אח."

...אבל אין לו שמץ של מושג שהתגלית המפתיעה הזו היא רק נקודת הפתיחה של הרפתקה הרבה יותר מטורפת.

"[ירדן] וככה עוברת לה חצי שנה ואז איזה בוקר אחד בדצמבר, קם בבוקר.

[רן] 2017 עדיין?

[ירדן] 2017. וכמו כל ישראלי מצוי דבר ראשון לוקח את הטלפון. יש לי הודעה במייל. יש לך קרוב משפחה חדש. [...] ואז אני הולך למחשב, בוא נראה נו סתם. עוד אח למחצה. אני משפשף את העיניים כאילו, מה?..."

עוד אח למחצה! נקרא לו...שי.

"[ירדן] ואז אני נכנס לפייסבוק ויש איזה 4 כאלה. [...] עובר אחד אחד. טוב, זה לא נראה לי, זה צעיר מדי, זה כהה מדי, זה ממש לא דומה... יש איזה אחד, בוא נראה אם זה הוא. כמובן שבמקביל אני שולח לו הודעה."

שי עונה, ומסתבר שכמו מוטי - גם הוא כבר היה מודע לזה שייתכן שאביו אינו אביו הביולוגי, אם כי מעולם לא שיער לעצמו שיש לו חצי-אח - ועל אחת כמה וכמה שניים… ירדן, מוטי ושי נפגשו, הכירו ואפילו פתחו קבוצת וואטסאפ משותפת. הם קוראים לקבוצה - 'חצאים'.

גילויו של שי הצית אצל ירדן מחשבה מטרידה. עברה פחות משנה מאז שערך את הבדיקה הגנטית, וכבר גילה לא אחד אלא שני אחים-למחצה (או 'אחאים', בעברית צחה). האם ייתכן שהסיפור לא מסתיים כאן? האם יכול להיות שיש להם עוד אחים ואחיות למחצה שמסתובבים בעולם?...

ירדן החליט לפשפש בעבר ולגלות את כל מה שהוא יכול לגלות אודות תרומות הזרע שהביאו אותו ואת שני האחאים שלו לעולם. כשדיבר על כך עם מוטי, הסתבר לו שאחיו כבר הקדים אותו והחל לחקור בעצמו את ההיסטוריה העלומה שלהם, עוד אפילו בטרם הכירו זה את זה.

"[ירדן] ומסתבר שאבא שלו גם כן נפטר כמה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר, והוא גילה דרך קרובת משפחה, כמה שנים אחרי. [...] והוא בזמנו עשה סוג של עבודת מחקר. כל מה שאני ידעתי על התהליך זה הגיע בעצם ממנו. שאח״כ אימתתי את זה עם אמא שלי שהיא סיפרה לי את הכל אחד לאחד בלי שאמרתי לה, זה באמת סגר את המעגל. הוא גילה והוא ידע את השם של הרופא המטפל. קראו לו דר׳ ברננדו ישמחוביץ׳. הייתה לו קליניקה ברחוב מלכי ישראל בתל אביב והוא היה רופא נשים, רופא פוריות והוא למעשה עזר לזוגות שהיה להם קושי להיכנס להריון."

ד"ר ברננדו ישמחוביץ', הרופא שבזכותו באו ירדן ושני אחאיו לעולם, היה אחד המומחים הבכירים בתחום הזה בישראל, ועבד בבתי החולים בתל השומר, הדסה ירושלים ואיכילוב. כל שלושת האחאים - ירדן, מוטי ושי - הם בגילאי הארבעים שלהם, ולכן התקופה עליה אנחנו מדברים, התקופה בה עברו הוריהם את טיפולי הפוריות, היא שנות השבעים וראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. לנתון הספציפי הזה - שנות השבעים וראשית שנות השמונים - יש חשיבות רבה לסיפור שלנו, משתי סיבות: אחת רפואית, והשניה - רגולטורית.

בואו נתחיל בזווית הרפואית.

בעיות פוריות הן לא עניין חדש, כמובן: על פי ההערכות, כעשרה אחוזים מכלל הזוגות בימינו מתקשים להיכנס להריון ממגוון של סיבות בריאותיות - ואין סיבה להניח שהמצב היה שונה באופן מהותי בימי קדם. עם זאת, מרבית המדענים העדיפו שלא לעסוק בתחום הזה, מכיוון שהכנסיה הקתולית רבת ההשפעה התנגדה נחרצות לכל סוג של הפרייה מלאכותית, בעיקר מכיוון שזו כרוכה באופן בלתי נמנע באוננות - שהתנ"ך מטיל עליה איסור חמור, כמובן. על אחת כמה וכמה שהכנסייה התנגדה להפרייה מלאכותית מזרעו של תורם, שנחשבה ל'בגידה' - אפילו אם תרומת הזרע נעשתה בידיעתו ובהסכמתו של הבעל.

מכיוון שכך, אין הרבה מקרים מתועדים של טיפולי הפרייה מלאכותית לפני המאה העשרים - וגם המקרה המתועד הראשון הגיע אלינו בדרך עקיפה. היה זה ד"ר וויליאם פאנקוסט (Pancoast), שב-1884 קיבל למרפאתו שבפילדלפיה אישה בת שלושים ואחת שהתקשתה להיכנס להריון מבעלה בן ה-41. פאנקוסט בחן את המטופלת שלו באופן יסודי, ולאחר שלא מצא אצלה סימנים לבעיות רפואיות כלשהן - החליט לבדוק את בעלה. ואכן, עד מהרה גילה שהבעל עקר לחלוטין: מחלת מין שהבעל לקה בה בצעירותו גרמה לחסימה מוחלטת של צינוריות הזרע. באופן חריג, החליט ד"ר פאנקוסט שלא לספר לבני הזוג על ממצאיו - והזמין את האישה לעוד בדיקה "שגרתית" לכאורה. תשעה חודשים לאחר מכן ילדה האישה המאושרת תינוק בריא וחייכן.

רק עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, ב-1909, התפרסם באחד הירחונים הרפואיים מאמר שביאר את פשר אותו "נס" הרפואי. כותב המאמר היה רופא, שב-1884 היה סטודנט לרפואה אצל אותו ד"ר פאנקוסט. במאמרו חשף הרופא את שאירע באותו היום. פאנקוסט, מסתבר, הרדים את האישה באמצעות כלורופורם, ואז - לעיני שישה סטודנטים מתלמדים - ביצע בה את מה שמכונה "הזרעה מלאכותית": הוא מילא מזרק ארוך בזרע טרי, והזריק אותו לאזור צוואר הרחם של המטופלת. הזרע המדובר לא היה של הבעל, כמובן - אלא של אחד הסטודנטים, שכותב המאמר היה מוכן רק לחשוף אודותיו שהוא היה "הסטודנט הכי יפה תואר מבינינו."

רק לאחר הלידה חשף ד"ר פאנקוסט בפני הבעל את מה שעשה. אנחנו לא יודעים כיצד בדיוק הגיב הבעל למשמע הבשורה, אבל בשלב הזה העובדות כבר נקבעו בשטח, אפשר לומר… הבעל ופאנקוסט החליטו לשמור את דבר תרומת הזרע בסוד, ולא לספר לאישה. רק כעבור עשרים וחמש שנה, כאמור, יצר הסטודנט לשעבר, כותב המאמר, קשר עם בנם של הזוג - עתה איש עסקים מצליח שגר בניו-יורק - וקיבל את אישורו לפרסם את הסיפור בספרות הרפואית.

אין כמעט כל ספק שהמקרה הנ"ל לא היה המקרה הראשון או היחיד של הזרעה מלאכותית מזרע של תורם: בסופו של דבר, מדובר בהליך רפואי פשוט יחסית שכל אחד יכול לבצע בקלות, אפילו בבית - אבל הסיפור הזה מעיד על הרגישות והמורכבות המוסרית של מחקר בתחום ההפרייה המלאכותית אצל בני האדם. אצל בעלי חיים, עם זאת, העניינים היו הרבה פחות מורכבים מבחינה מוסרית ואתית - ובנוסף, לחקלאים גם הייתה מוטיבציה כלכלית ברורה להעזר בשיטות של הפריה מלאכותית כדי להשביח את הפרות, הסוסים, הכבשים וכל שאר בעלי החיים שגידלו. על כן, במחצית הראשונה של המאה העשרים רוב המחקר בתחום ההזרעה המלאכותית נעשה על בעלי חיים, וחלק גדול מהכלים והטכניקות המוכרים לנו היום פותחו במסגרת אותם מחקרי הרבעה. המחקר בתחום רפואת הפריון בבני אדם נכנס להילוך גבוה רק ממש לאחרונה, במונחים היסטוריים - בשנות הארבעים של המאה העשרים.

אחד הקשיים המשמעותיים שניצבו בפני רופאים שביקשו להפרות את המטופלות שלהם בעזרת תרומת זרע, היא העובדה שחלון הזמן האידיאלי לביצוע הפרייה מוצלחת הוא צר מאוד. בזמן הביוץ, הביצית עוזבת את השחלה ונודדת אל החצוצרה - שם יש לה שתיים עשרה עד עשרים וארבע שעות בלבד שבהן היא יכולה לפגוש את תאי הזרע ולעבור הפרייה. תאי זרע לא מסוגלים לשרוד הרבה זמן בטמפרטורת החדר, ועל כן על הרופא המטפל היה לסנכרן את זמינותו של תורם הזרע עם חלון ההזדמנויות הצר הזה. הפתרון המתבקש לבעיה הזו הוא להקפיא את הזרע כך שיישמר לתקופה ממושכת יותר, ואז להפשיר אותו בדיוק ברגע הרצוי - אבל אליה וקוץ בה: הניסיון המצטבר הראה שהקפאה כזו הורסת את תאי הזרע.

חוקר אנגלי בשם כריסטופר פולגֵה (Polge) בחן, בשלהי שנות הארבעים, את האפשרות להגן על תאי הזרע בזמן ההקפאה באמצעות השרייתם בפרוקטוז - סוכר פירות. פולגה הדגים שבעזרת פרוקטוז, תאי זרע מסוגלים לשרוד הקפאה אפילו בטמפרטורות של שבעים ותשע מעלות צלזיוס מתחת לאפס. אבל למרות שמבחינה ויזואלית, הזרעונים המופשרים נראו תקינים - בפועל, הם לא הצליחו להפרות את הביציות.

ב-1949 יצא פולגה לחופשה בת מספר חודשים, וכשחזר למעבדה שלו המשיך את הניסויים שהחל בהם קודם לכן. הפעם, למרבה ההפתעה, הניסוי הצליח! תאי הזרע המופשרים הצליחו להפרות את הביצית. פולגה המופתע בחן את התמיסה בה השתמש, וגילה לתדהמתו שבכלל לא מדובר בפרוקטוז. בזמן שהוא היה בחופשה, מישהו החליף בטעות את תמיסת הפרוקטוז שבבקבוק בתרכובת אחרת שהכילה גליצרול - או בשמו המוכר יותר, גליצרין. הגליצרין השמנוני, מסתבר, מגן על הזרע הקפוא טוב יותר מאשר הפרוקטוז - וכך נפתחה הדלת לסדרה של פיתוחים ושכלולים בידי חוקרים אחרים, שנסתיימה כעבור שש שנים בלידה ראשונה מוצלחת של תינוק אנושי מתרומת זרע שעבר הקפאה.

התגלית הזו חוללה מהפכה במחקר ובפרקטיקה של טיפולי הפוריות. היכולת להקפיא את זרעו של התורם הסירה מהמשוואה את האלמנט של 'לחץ הזמן', ונתנה בידי הרופאים את האפשרות לבחון את איכותו של הזרע הנתרם, לבצע פעולות ש'ישביחו' את הזרע כדי להעלות את הסיכוי להפרייה מוצלחת - ובסופו של דבר הובילה להקמתם של בנקי הזרע הראשונים בארצות הברית ובאנגליה בראשית שנות השבעים.

אבל כל זה היה בארצות הברית ובאנגליה. כאן, בישראל, המצב היה עדיין שונה לחלוטין: בנקי הזרע הראשונים הופיעו כאן רק בשנות השמונים, וטיפולי ההפרייה שביצעו ד"ר ישמחוביץ' ועמיתיו בשנות השבעים היו דומים מאוד למה שעשה ד"ר פאנקוסט באותה הפרייה פורצת דרך ב-1884 - דהיינו, הזרקה של זרע טרי, כזה שנתקבל מתורם ממש בסמוך לרגע ההפרייה, לצוואר הרחם של המטופלת.

"[ירדן] הפרוצדורה הייתה שהאישה הייתה מגיעה בתקופת המחזור, סליחה - בתקופת הביוץ - נכנסת לקליניקה. האחות לוקחת לה מדדים לראות שהכל בסדר: טמפ׳, לחץ דם, דופק... ורואים שהכל בסדר. מתקשרים לתורם. הוא מגיע, יש כניסה נוספת לקליניקה. נכנס, משאיר את הדגימה ויוצא. נכנס הרופא, לוקח מזרק...פשוט כזה, התהליך הושלם. אין פה משהו מיוחד. כשמהר מאוד כאילו אנחנו יודעים שלאישה אין בעיה, פעם פעמיים וזה נקלט. ממשיכים הלאה, אף אחד לא יודע, זה נעשה לגמרי במחשכים."

במאמר מוסגר, כדאי להדגיש שאנחנו מדברים כאן על "הזרעה מלאכותית" - ולא על 'הפרייה חוץ גופית' (IVF), שהוא תהליך שונה בתכלית ופותח רק בשלהי שנות השבעים. הפרייה חוץ גופית, כפי שמרמז השם, היא הליך שבו ההפרייה - החיבור בין הביצית והזרע - נעשית מחוץ לגוף, והביצית המופרית מוחזרת בחזרה לרחם להמשך ההריון. התינוק הראשון - למעשה, התינוקת הראשונה - שנולדה כתוצאה מהפרייה חוץ-גופית בישראל ב-1982, היא העיתונאית ומגישת הטלוויזיה רומי נוימרק. ההזרעה המלאכותית שהייתה נהוגה כאן בשנות השבעים היא, כפי שניתן להבין, הליך פשוט יותר - ולעיתים האישה הייתה אפילו מבצעת אותו באופן עצמאי בביתה.

הפשטות הזו מובילה אותנו למאפיין החשוב השני של טיפולי הפוריות בישראל של שנות השבעים, והוא הרגולציה הממשלתית - או ליתר דיוק, העדרה המוחלט של רגולציה כזו. בישראל לא היו כמעט בכלל חוקים או אפילו תקנות רשמיות שהסדירו את התחום הזה. במסגרת התחקיר לפרק הזה, שוחחתי עם אדם שהיה מקורב לתחום הפוריות באותם הימים, ולהערכתו פעלו בישראל בין עשרה לחמישה עשר רופאים שביצעו טיפולי הפרייה בקליניקות שלהם. מכיוון שלא היו אז תקנות וחוקים ברורים, כל אחד מאותם רופאים פעל פחות או יותר באופן עצמאי ולפי שיקול דעתו. העדר הפיקוח הממשלתי יצר… טוב, אין לי מילה אחרת לתאר את זה - ברדק, במיוחד בכל מה שקשור לרישום ותיעוד מסודר, והמצב המפתיע שבו מצאו את עצמם ירדן, מוטי ושי הוא תוצאה ישירה של הברדק הזה. שכשהלך ד"ר ברננדו ישמחוביץ' לעולמו בשנת 2002, הוא השאיר אחריו, ללא ספק, המון זוגות מאושרים שהגשימו בעזרתו את חלומם להביא ילד לעולם - אבל דבר אחד הוא לא השאיר, וזה תיעוד מסודר לגבי מי היו תורמי הזרע שלו, ואיזה זוג קיבל איזו תרומה.

על פי מחקריהם של ירדן ומוטי, זה מה שהיה קורה כשזוג עם בעיות פוריות התיישב לשיחה עם רופא כדוגמת ד"ר ישמחוביץ'.

"[ירדן] והוא אומר להם – תקשיבו, יש לכם ארבע אפשרויות. להמשיך בלי ילדים. להיפרד. לאמץ ילד שאתם לא יודעים מה אתם מקבלים - וכולם ידעו גם כן שאתם כנראה מאמצים אותו כי את לא תהיי בהיריון ולא יראו, זה לא הילד שלכם. או שאני יכול לעזור לכם.

עכשיו צריך להבין אנחנו מדברים על שנות ה-70. אין בנקי זרע בארץ. חוק בנק זרע עבר רק בשנת 79. אז אין אפשרות, איפה תשיג זרע...אלא אם כן, כמו שאברהם אבינו...שרה אמנו אמרה לו - לך לשפחה הגר ותביא משם. אין דרך אחרת להביא. אז למעשה הרופא אומר – תקשיבו, אני יכול להשיג לכם תורם זרע. זה יהיה מישהו שיהיה מאותו מוצא. אשתדל כמה שיותר שיהיה דומה מבחינת מראה חיצוני לאבא. הוא יהיה סטודנט לרפואה. [...] וזה הפתרון. תבחרו מה אתם רוצים. עכשיו מה שיפה פה אף אחד לא ידע. ד״א שהולכים, הבנתי את זה רק שנולדו ילדים, שאתה הולך לבי״ח אף אחד לא בודק אם אתה אבא או לא. יודעים מי האמא. אני הלכתי לרישום במשרד הפנים שם בבי״ח אני האבא זהו. בזה זה נסגר. כאילו אף אחד לא בודק.

[רן] אין סיבה.

[ירדן] אם אתה תלך עם ידידה שלך לבי״ח שהיא צריכה ללכת, כי בעלה לא נמצא או כי בעלה בחו״ל או במילואים - אתה תגיד שאתה אבא, [אז] זהו, אתה אבא, מבחינת מדינת ישראל אתה אבא. אף אחד לא בודק. אז אף אחד לא יכול לדעת ורואים אישה בהיריון, ומתקדמת ואז כולם חושבים...הנה, הכל זה...ולמעשה זה סוג של הפתרון המושלם."

אם האזנתם לדבריו של ירדן בקשב רב - אולי שמתם לב לפיסת מידע קטנה וחשובה שהסתתרה בהם.

"[ירדן] עכשיו, אנחנו ידענו שזה סטודנט לרפואה, שזה סטודנטים לרפואה. וחשוב עוד פעם, זה שנות ה-70, אז לא הביאו מישהו מחיפה או מירושלים, זה מישהו מאזור גוש דן - כי צריך להרים לו טלפון, הוא צריך להגיע, זה משהו קרוב וכנראה שלא היו יותר מדי כאלה."

מסתבר שד"ר פאנקוסט, שביצע את אותה הזרעה מלאכותית ראשונה בסוף המאה התשע עשרה מתרומה של אחד הסטודנטים שלו, לא היה חריג כלל וכלל. סטודנטים לרפואה נחשבו מאז ומתמיד לתורמי הזרע האידיאליים: הם נתפסים - ובצדק - כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים, הם בדרך כלל תפרנים שישמחו לקבל כמה לירות תמורת עבודה לא ממש קשה - ומטבע הדברים, הם גם זמינים מאוד לרופאים שעובדים איתם ביום יום. אחת הדוגמאות המפורסמות בישראל היא זו של פרופ' איתן פרדימן, רופא בכיר שגם מופיע על מסכי הטלוויזיה שלנו לא פעם, שחשף באחת ההזדמנויות כי בשנות השבעים היה תורם זרע על בסיס שבועי כמעט. למעשה, סביר להניח שלד"ר ישמחוביץ' היו כמה וכמה תורמים כאלה: הן משיקולי זמינות, והן כדי לנסות ולהתאים את את התורם ככל שאפשר לבני הזוג - מבחינת מוצא, גובה, משקל ושיקולים חיצוניים דומים.

אם כן, כל מה שירדן ואחיו ידעו על אביהם הביולוגי, תורם הזרע, היא העובדה שהוא ככל הנראה היה סטודנט לרפואה, שהתגורר באותה התקופה באזור המרכז. זה הכל. בתור קצה חוט - זה לא הרבה.

אבל הדבר הזה עתיד להשתנות, באופן המפתיע ביותר.

---

"[ירדן] עוברת לה ככה חצי שנה [...] זה יום שישי. מתכוננים ליום הולדת של הילדים שלי. מתארגנים אנחנו איזה חצי שעה-שעה לפני, אתה מכיר את זה, האישה רצה בסידורים וזה ותעשה לי זה ואני כזה – כן כן שנייה... אני, היה לי איזה רגע פנוי אמרתי – טוב, אני אכנס למחשב[...] ואז היה לי הרגל פעם בחודש כזה אני נכנס ומסתכל. ואני נכנס לאחד אתרים, כזה סתם בנונשלנט, [...] ואני מוצא חצי אח. [...] ואני מסתכל על התמונה של הבחור [...] והוא מוכר לי. אני לא יודע מאיפה הוא מוכר לי. ואני נכנס לפייסבוק.

[רן] בוא נמציא לו שם.

[ירדן] עידו.

[רן] עידו.

[ירדן] כן עידו. והוא מוכר לי. ואני לא יודע איפה. נכנס לפייסבוק ואמרתי - אוקי, הבנתי. [...] מוצא את הבן-אדם, מסתכל על חברים משותפים, יש לנו חברים משותפים. יש לנו חבר משותף קרוב מאוד, שי."

שי, נזכיר, הוא האח-למחצה השני שגילה ירדן, רק לפני כמה חודשים ספורים. זה מוזר… מה הסיכוי ששי וחצי-האח החדש שצץ לירדן - מכירים זה את זה עוד מקודם? שי היה באותו הזמן בנסיעת עסקים בחו"ל, אבל ירדן החליט להרים אליו טלפון באותו הרגע.

"[ירדן] אני מתקשר אליו, הוא לא עונה. מתקשר. הוא עונה – 'מה קורה?' 'הכל טוב. תיכנס בבקשה למייל שלך.' עושה…'מה עכשיו?'. 'כנס בבקשה למייל שלך'. הוא אומר, 'מה עכשיו? עוד אח?',  והוא אומר – 'אתה יודע שהשעה פה זה שש?' 'תיכנס! אל תתווכח, תיכנס!'. אומר – 'טוב, מקווה שזה שווה את זה, למה אני מת מעייפות…'

והוא נכנס והוא לוקח זה, ואני אומר לו – אבל תשב. אוקי. ואז הוא כזה נכנס ואז הוא מסתכל ואז הוא אומר – 'זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. ועכשיו אני מתאר את זה ונתקלתי בזה בסיטואציה הזאת במספר מקרים. זה שזה כמו תאונה. כאילו אתה חווה את התאונה, אתה לא מבין מה קרה ואתה עכשיו מתחיל להסביר לעצמך מה קרה... 'הוא לא עצר, אני עצרתי, זה נכנס…' וזה… אתה מתחיל להריץ את זה ולאט לאט ככל שעובר הזמן מתחיל להבין. והוא היה במצב של הכחשה מוחלטת. הוא לא מבין, זה לא יכול להיות.'"

שי בהלם. הוא מסתכל על עידו, חצי-האח החדש שהצטרף למשפחתם, ומסרב להאמין. ירדן חשב שהוא מבין מה קורה: הוא עצמו כבר גילה שני אחים-למחצה והפעם השלישית, מטבע הדברים, היא הרבה פחות מרגשת ומפתיעה - אבל עבור שי, זו הפעם השניה בלבד, והוא בטח מופתע והמום. אבל... שי לא סתם "מופתע": הוא כועס.

"[ירדן] והוא כועס, הוא כועס והוא בהלם [...] מה אני מביא את זה. 'אתה מכיר את הסיפור שלי, ואתה עוד עושה לי קטע כזה??' הוא ממש, הוא כועס וזה והוא מסרב להקשיב להיגיון ואני כבר...אנחנו מדברים בטלפון וכבר מסיבה של הילדים שלי. יצאנו החוצה ואני בטלפון, ואשתי שואלת אותי מה זה, ואני מספר לה והיא גם כן, היא בהלם."

שי בטוח שירדן עובד עליו. מדוע? התשובה התבררה בתוך דקות. מסתבר ששי ועידו הם לא סתם חברים בפייסבוק: הם עובדים יחד באותו מקום עבודה, שולחן ליד שולחן, כבר עשרים שנה… למעשה, שי הוא זה שרכש עבור עידו את ערכת הבדיקה הגנטית שתוצאותיה הופיעו על המסך של ירדן!...

"[ירדן] ואותו עידו גם אצלו יש סיפור של שואה והוא נכנס לעניין הגנולוגיה, והוא שמע את הסיפור שלי ושל שי והוא אמר – 'בואנה, איזה מגניב!, תזמין לי ערכות כאלה [...] מעניין אותי, כי אתה יודע, לראות מאיפה מגיע."

מבחינתו של שי, כל ההתרחשות הזו היא פשוט לא הגיונית. מה הסיכוי שחבר לעבודה, אדם שאתה שותה איתו את הקפה של הבוקר כל יום במשך עשרים שנה, הוא למעשה אחיך למחצה?!... ההסבר היחיד שעולה בראשו הוא שירדן ועידו עשו יד אחת נגדו, והם עובדים עליו בעיניים.

"[ירדן] 'תקשיב, הוא בטח עובד עלי. הוא לקח לי איזה רוק מהכוס יין, הוא לקח לי שערה וזה…' ואני מסביר לו.. הוא בהלם, אני אומר לו – 'תקשיב, זה לא יכול להיות, זה לא CSI Miami פה. הוא לא מוציא שערה. צריך לקחת כמות מכובדת של רוק ולהכניס. וגם אם נגיד הוא עשה את זה אז היית רואה מאה אחוז התאמה, היית רואה אח תאום. וזה לא. אבל הוא לא, הוא לא שם."

ירדן ניסה להסביר לעידו בהגיון שתוצאות הבדיקה לא משקרות. גם אם נניח שעידו או ירדן הצליחו, באופן כלשהו, להשיג כמות נכבדת מהרוק של שי כדי לזייף את הבדיקה - התוצאות היו צריכות להיות שונות לחלוטין: הן היו צריכות להראות ששי ועידו הם תאומים זהים, שהרי הרוק הנבדק היה שייך, כביכול, לשי. עצם העובדה שהתוצאה מראה בברור כי מדובר באח-למחצה שוללת את האפשרות של זיוף.

אבל שי סירב להאמין. הוא ניתק את השיחה עם ירדן והתקשר לעידו, חברו לעבודה.

"[ירדן] והוא מתקשר אליו. הוא אומר לו – תגיד אתה לא מתבייש? אתה עובד עלי? אתה עושה...אתה יודע...זה לא נושא ש... והוא בהלם. הוא לא מבין מה הוא רוצה ממנו. ולא מבין וזה, ואז הוא, ושי זורק לו- תגיד מה לקחת לי מהכוס של היין, מה לקחת שערה מהמסרק... מה פה מה שם. והוא כזה לא משתף פעולה ואומר – אני לא יכול לדבר. אני עסוק. ואח״כ הוא חוזר אליו – כן, לקחתי לך, עבדתי אלייך ופה ושם."

אני מרגיש שאני חייב לחזור על מה שסיפר ירדן ולהסביר אותו, כי מה שקרה כאן הוא משונה מאוד, בכל קנה מידה. שי התקשר לעידו, חצי האח החדש, ומתעמת איתו: הוא האשים אותו שזייף את תוצאות הבדיקה הגנטית. עידו, כצפוי, בהלם: הוא לא הבין מה שי רוצה ממנו. הוא ניתק את השיחה בתואנה כלשהי, ואז כעבור זמן מה חזר אליו - *ואישר* את האשמותיו של שי. כן, הוא אמר לו - עבדתי עליך. לקחתי ממך דגימת דנ"א וזייפתי את הבדיקה.

אבל אני, אתם וגם ירדן כבר מבינים שזה בלתי אפשרי: הבדיקה *לא מזויפת*. ואם הבדיקה לא מזויפת, מדוע שעידו יקח על עצמו את האשמה על משהו שלא עשה?...

ירדן הבין שמשהו פה מאוד מאוד משונה. הוא החליט לקחת את החקירה צעד אחד קדימה, ולנסות ולגלות פרטים נוספים על משפחתו של עידו: אביו, אמו ואחיו.

"[ירדן] ד״א, שאתה שם לב, אח״כ אתה רואה דפוסים. אז זה בד״כ אנשים שהם מתרומת זרע."

ירדן הוא כבר 'פז"מניק' בעולם של תרומות הזרע. הוא יודע שבמקרים רבים, משפחות שבהם הילדים הם תוצאה של תרומת זרע חולקות מאפיינים משותפים בדברים כמו מספר הילדים, גיל ההורים וכדומה.

"[ירדן]  אז אתה שם לב שלרוב זה ילד אחד או שניים. בגיל יחסית מבוגר ההורים מביאים את זה. לא בהכרח - אבל כי שמעו יש בעיות, בגיל יחסית מבוגר, ולפעמים הפער בין האחים הוא לא תמיד שנתיים או משהו כזה. זה גם...אני יודע שבזמנו זה היה יחסית יקר. ז״א אחת האמהות אמרה - שזו כנראה זה הגזמה - אבל אמרה שזה עלה כמו בית או...זה היה משהו מאוד יקר."

במילים אחרות, במשפחות שבהן הילדים הם תוצאה של תרומת זרע - בדרך כלל נמצא מעט ילדים, כיוון שמדובר בטיפולים יקרים, וההורים גם יהיו מבוגרים יותר. אבל במשפחתו של עידו - המאפיינים האלה לא נמצאים שם.

"[ירדן] פה ככה פיתחתי את יכולות הריגול, נקרא לזה, כמו שהח'ברה שלי קוראים לזה. ואתה מסתכל על - אוקי, כמה אחים ואחיות יש. מה אבא עושה, האם אחים דומים או לא דומים. ויש מספר מעל הממוצע, שאתה אומר שאוקי... לא יודע אם מישהו שיש לו בעיות בפוריות ילך ויעשה מספר כזה של ילדים."

ואז, ההבנה נחתה על ירדן כמו פטיש של עשר קילו.

"[ירדן] אתה שואל את עצמך – רגע, האם הוא יודע... ואם הוא יודע... האם... הוא אולי הבן של התורם."

זה נשמע כמעט בלתי אפשרי. מאפייני המשפחה של עידו, ועצם העובדה שהוא העמיד פנים שזייף את תוצאות הבדיקה - רמזו על כך שאביו של עידו הוא הוא למעשה תורם הזרע של ירדן, מוטי ושי. אבל ירדן לא היה בטוח במאה אחוז שהוא צודק. הוא חזר למחשב וחיפש את ההוכחה המכרעת.

"[ירדן] ואוקי, בוא נראה מה אבא עושה. גיגול מהיר, חיפוש לשם, הבן אדם רופא. רופא פעיל.

[רן] ואתם יודעים כבר ממוטי שהתורם זה סטודנט לרפואה לעבר.

[ירדן] נכון."

בפרק הבא של עושים היסטוריה נמשיך לחקור את קורותיה של המשפחה המיוחדת במינה של ירדן ואחיו. הצטרפו אלי, ואני אראה לכם כמה עמוק מגיעה מחילת הארנבת הזו…