איך הציל גיליון הנתונים האלקטרוני את Apple

כתב: רן לוי

הפרק בחסות WeDiggIt - השותפה הבכירה של אפל בעסקים וחינוך בישראל. פרטים בסוף הפרק.

--

כשאתם שומעים את המילה 'אפל', אני מניח שאתם חושבים על האייפון, על האייפד ועל המק. אם אתם קצת יותר מבוגרים, אולי אתם חושבים על האייפוד - הנגן המיתולוגי שהשיק את מהפכת הפוד-קאסטים. אבל כשאני חושב על 'אפל', אני חושב על החדר של ערן, בן הדוד שלי. אלה היו שנות השמונים המוקדמות, ואנחנו היינו ילדים בני שמונה או תשע. בפינת החדר, בין פוסטרים של ברוך ממן, רוני רוזנטל, זאהי ארמלי ושאר הכוכבים של מכבי חיפה - עמדה המכונה המדהימה ביותר שראיתי בחיי עד אותו הרגע: ה Apple II. הייתה לו מקלדת, שני ג'ויסטיקים, מסך צבעוני וכונן דיסקטים שטען משחק שלם לזכרון המחשב בתוך שניות. והגרפיקה. אוי, הגרפיקה... כל משחק היה יותר מדהים מקודמו. חסל סדר עיגולים זזים כמו בפק-מן או ריבועים בסגנון פונג: הדמויות האנושיות שנעו על המסך של האפל II, כמו הנסיך הפרסי הזכור לטוב, עשו זאת בחן ובאלגנטיות שלא נראו קודם לכן.

האפל II הוא המחשב שהעלה את חברת אפל לגדוּלה: המחשב שהכניס לחברה הצעירה טונות של כסף והציב אותה על המסלול אל עבר ההצלחה הנוכחית שלה. זה המחשב שהפך את סטיב ג'ובס ל… סטיב ג'ובס. אתם בטח חושבים שההצלחה של האפל II הייתה בזכות כל אותם משחקים שהסעירו את דמיונם של ילדים כמוני וכמו ערן. אחרי הכל - האינטרנט עדיין לא היה קיים באותם הימים: מה כבר אפשר היה לעשות עם האפל II פרט למשחקים?...

אבל אתם טועים לגמרי. האפל II הצליח מסיבה אחרת לגמרי. הוא הצליח בזכות התוכנה הכי משעממת והכי פחות מסעירה שאתם מסוגלים לדמיין.

ילד פלא

סטיבן 'ווז' ווזניאק (Wozniak) נולד בזמן הנכון ובמקום הנכון: 1950 - ימי ראשית עידן המחשב - באזור שנמצא קצת דרומית לסן פרנסיסקו ומוכר לנו כיום בשם 'עמק הסיליקון'. אביו היה מדען טילים בחברת לוקהיד - ו-ווזניאק הצעיר גדל כשהוא מוקף בקבלים, סלילים וחוברות אלקטרוניקה. לומר שווזניאק הצעיר היה ילד פלא בתחום האלקטרוניקה, יהיה אנדרסטייטמנט: כשהיה בן 13, הוא זכה בפרס מטעם יריד המדע האזורי של אזור סן פרנסיסקו על מחשבון שתכנן ובנה בעצמו בעזרת כמה מאות טרנזיסטורים. אני מהנדס חשמל עם עשרים שנות ניסיון בערך, ועם יד על הלב - ואני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה.

ב-1971 הכיר ווזניאק, דרך חבר משותף, בחור צעיר ושאפתן בשם סטיב ג'ובס. ווזניאק היה בן עשרים ואחת וג'ובס היה בסך הכל בן שש עשרה - אבל החיבור ביניהם היה כמעט מיידי, אולי מכיוון שג'ובס הצעיר הבין, בחושיו החדים, שווזניאק הוא מהנדס מזן אחר, אולי יחיד בדורו. השותפות הראשונה שלהם הייתה סביב מכשירים אלקטרוניים שפיתח ווזניאק, שאיפשרו למי שהשתמש בהם לפרוץ למערכת הטלפוניה הבינלאומית ולבצע שיחות לונג-דיסטנס בחינם. ווז בנה את ה'קופסאות הכחולות', כפי שכונו המכשירים האלה - וג'ובס מכר אותן לחברי קהילת ההאקרים הצומחת של סן פרנסיסקו תמורת מאה וחמישים דולר לאחת. הם התחלקו ברווחים חצי-חצי.

הקופסאות הכחולות היו שעשוע נחמד ואפילו רווחי - אבל לווזניאק היו כוונות הרבה יותר שאפתניות. המחשב הסעיר את דמיונו. כמו רבים אחרים באותה התקופה, גם ווזניאק הבין את הפוטנציאל האדיר הטמון במחשבים לשנות את עולמנו - אבל כמו רבים אחרים, גם הוא היה מתוסכל מהעובדה שבאותם הימים הגישה למחשבים הייתה מוגבלת מאוד. המחשב הטיפוסי בשנות השבעים היה גדול כמו מקרר ועלה מיליוני דולרים, ורק מי שעבד בצבא, במוסד אקדמי או חברה עסקית גדולה זכה לעבוד עם אחד כזה.

הוא חלם על מחשב שיהיה קטן וזול, שכל אחד יוכל להרשות לעצמו להחזיק בבית. את הצעד הראשון בכיוון הזה עשה במסגרת לימודיו באוני' ברקלי, שם פיתחו הוא וחבר ללימודים מחשב בסיסי ופשוט בשם Cream Soda - על שם המשקה המוגז שהשניים אהבו לשתות בשעות הארוכות שבילו במעבדה. קרים סודה היה מחשב פרימיטיבי למדי - למשל, לא היה לו צג אלא רק שורה של נורות מהבהבות - אבל העבודה על קרים סודה לימדה את ווזניאק איך מחשב עובד מבפנים, ברמה העמוקה והבסיסית ביותר.

חמש שנים לאחר מכן, ב-1976, בפגישה של מועדון חובבי אלקטרוניקה בשם The Homebrew Computer Club ('מועדון המחשבים תוצרת בית', בתרגום חופשי) הציג ווזניאק בפני חבריו גרסה חדשה ומתקדמת יותר של מחשב הקרים סודה.

אפל 1

באותה התקופה כבר היו מספר מיקרו-מחשבים בסיסיים שכאלה שהסתובבו בחוגי חובבי האלקטרוניקה, כדוגמת ה Altair 8800 - אבל המחשב של ווזניאק ניחן בתכונה ייחודית: הוא היה מסוגל להתחבר לצג טלוויזיה. זה משהו שלא היה לאף מיקרו-מחשב אחר, בעיקר מכיוון שתצוגה גרפית דורשת שימוש ברכיבי זיכרון - ושבבי זיכרון היו אחד הרכיבים האלקטרוניים היקרים ביותר. זו הסיבה, למשל, שה- Altair 8800 הסתפק בתצוגה של נוריות מהבהבות, כמו הקרים סודה בזמנו. אבל ווזניאק הצליח לתכנן את הממשק האלקטרוני של החיבור למסך באופן קומפקטי וזול במיוחד, וכשחיבר את האבטיפוס שלו לטלוויזיה ואותיות החלו להופיע על המסך - חברי מועדון המחשבים לא הפסיקו לדבר על זה במשך חודשים!

ווזניאק הדגים את המחשב החדש למנהליו בחברה שבה עבד - HP - וניסה לשכנע אותם להפוך אותו למוצר רשמי של החברה - אבל הם דחו אותו. לא פעם אחת, ולא פעמיים: חמש פעמים הם דחו אותו… אבל כשסטיב ג'ובס ראה את האבטיפוס של ווזניאק - הוא הבין מיד שמדובר בפיתוח פורץ דרך: בפעם הראשונה בהיסטוריה, מחשב אישי עם חיבורים לצג ולמקלדת, במחיר שהיה שבריר מעלותו של מחשב סטנדרטי! הוא שכנע את ווזניאק להתפטר מ-HP ולהקים איתו חברה: אפל. יחד הם הצליחו למכור כמאתיים יחידות של המחשב החדש, שזכה לשם 'אפל 1'.

כמעט מיד לאחר הקמת החברה, החל סטיב ווזניאק לעבוד על המחשב הבא שלו, האפל II - והייתה לו מטרה ברורה לנגד עיניו.

"[עומר] אחרי שהם הוציאו את האפל 1, זה היה מחשב הרבה יותר לחובבנים. חובבנים במובן של חובבי מחשב ואלקטרוניקה."

מוכר לכם? אם אתם מאזיני פודקאסטים חובבי טכנולוגיה - כנראה שכן. זהו לא אחר מאשר עומר ניניו, מחלוצי הפודקאסטים בישראל, עם תוכניות כגון 'הנונקאסט' ו'אפלוג' - פודקאסט שמוקדש למוצריה של אפל. אני חושב שלא אפתיע אתכם אם אספר לכם שעומר נושם וחולם אפל עוד מילדות.

"[עומר] היו לנו קרובים בירושלים, באכסניית בית וגן, שהיה להם בשביל התיירים וכל האנשים שמגיעים, אפל II [מודל] e או g, אני לא זוכר. שם ראיתי ושיחקתי והכל, אז היה לי אפל ותמיד ידעתי. והחבר הכי טוב שלי ברמלה, היה להם שמה איזה מק ענק עם מסך ענקי וצבעוני, והיינו מתגנבים ומשחקים איזה משחק שהוא שמר בצד. אז זה היה תמיד בתת-מודע."

כיום, עומר הוא אחד המומחים המובילים בישראל לכל מה שקשור באפל, והוא גם נציגה של WeDiggit, נותנת החסות לפרק הזה.

"[עומר] חבורת ה Homebrew, שאהבו לקחת אלקטרוניקה ולחבר. הכל היה ערכות, שהגיעו מפורקות והיו צריכים להרכיב ממש את האלקטרוניקה: את המסך, את המקלדת, את הפלט...הכל.

בשלב מסוים, החבורה הזו - ג'ובס ו-ווזניאק - רצו ליצור מחשב שיהיה יותר ערכה מאוחדת, ערכה מוכנה שבעצם שכל צרכן יוכל להוריד מהמדף, לחבר אותו לחשמל ושיהיה מוכן לפעולה."

האפל II, אם כן, תוכנן להיות המחשב האישי הראשון עבור הצרכן הביתי: מחשב שלא צריך להלחים אותו או לתכנת אותו כדי שאפשר יהיה להשתמש בו. ומה יעשו הצרכנים עם המחשב שיקנו? גם לשאלה הזו הייתה לווזניאק תשובה ברורה.

אמצע שנות השבעים היו ימי תחילת עידן משחקי הארקייד: אותן מכונות משחק גדולות שעדיין אפשר למצוא בימינו בקניונים פה ושם. חברת אטארי עלתה לגדולה עם הלהיט הגדול הראשון שלה, Pong, וב-1976 הוציאה לשוק להיט נוסף בשם Breakout: משחק שבו השחקן נעזר בכדור קטן כדי לשבור שורות של לבנים צבעוניות. אבל  נולאן בושנל (Bushnell), מייסדה של אטארי, לא היה מרוצה מהעלות הגבוהה של ייצור המכונות, שנבעה מהעובדה שכל מכונה דרשה כמאה וחמישים שבבים. סטיב ג'ובס, שהיה אז טכנאי באטארי, קיבל עצמו את המשימה לתכנן מחדש את Breakout עם מספר קטן יותר של שבבים - ובונוס מיוחד שיקבל על כל שבב פחות מחמישים שבבים. ג'ובס פנה אל ווזניאק והציע לו את הפרויקט - ו-ווזניאק הצליח לתכנן מחדש את המשחק עם ארבעים וארבעה שבבים בלבד: דהיינו, פחות משליש מהכמות המקורית.

אגב, הסיכום בין ווזניאק וג'ובס היה שהם יחלקו ביניהם את התשלום על הפרויקט שווה בשווה. בפועל, ג'ובס רימה את ווזניאק: הוא קיבל מאטארי חמשת אלפים דולר - ושילם לג'ובס רק 350 דולר. אני אשאיר לכם להסיק בעצמם מהסיפור הזה, את מה שניתן להסיק על אופיים של ג'ובס ו-ווזניאק...

מחשב לגיימרים

מטבע הדברים, ווזניאק היה גאה מאוד בהצלחה הזו שלו ורצה לקחת אותה אפילו צעד אחד רחוק יותר. המילה 'גיימרים' (או 'משחקנים', בעברית יפה) עדיין לא הייתה קיימת אז, אבל אילו הייתה קיימת - היינו אומרים שווזניאק רצה שהאפל II יהיה מחשב לגיימרים.

"בעיקרון, כל [...] הפי'צרים שהכנסתי [למחשב] היו שם רק כדי שאוכל להשוויץ עם המשחק שהכרתי - Breakout - ב Homebrew Computer Club. זה היה נראה לי כמו צעד ענק עבורי."

אז, כמו היום, התכונה החשובה ביותר במחשב שמיועד למשחקים היא התצוגה הגרפית שלו: ווזניאק ידע שאם הגרפיקה על המסך לא תהיה מוצלחת, אף חובב משחקים לא יקנה אותו. אבל מצד שני, כדי לממש תצוגה גרפית איכותית צריך, בגדול, שני דברים: מעבד מהיר, והרבה זיכרון - ולא במקרה, אלו גם היו הרכיבים היקרים ביותר. והאפל II היה חייב להיות מחשב זול, אחרת - שוב - אף אחד לא יקנה אותו. במילים אחרות, זה כמו לקחת דייהטסו סיריון מודל 2009 עם מנוע מצחיק של 1300 סמ"ק, צמיגים מעפנים וידית אמברקס שמדי פעם נשארת לך ביד כשאתה מרים אותה - ולגרום לה להתנהג כמו טסלה מודל 3. בתור הבעלים של הדהייטסו המדוברת, אני יכול להבטיח לכם - זה לא קל.

אבל כשסיפרתי לכם שווזניאק היה ילד פלא, לזה בדיוק התכוונתי. הוא לקח את אותו מעבד זול ואיטי-יחסית שבו השתמש באפל 1, ושבבי זיכרון בנפח זעום של ארבעים ושמונָה קילו בייט בלבד - ובזכות ההבנה העמוקה שלו של עקרונות הפעולה של המחשב וטונות של חשיבה יצירתית - הצליח לתכנן מעגלים ש'סחטו' מהרכיבים האלה את כל מה שהיה להם לתת. לא נוכל להיכנס במסגרת הפרק הזה להסבר מעמיק לגבי האופן שבו פתר ווזניאק את בעיית התצוגה הגרפית, אבל בגדול: הוא מצא דרך מחוכמת לאפשר למעבד ולמערכת התצוגה של האפל II להשתמש באותם שבבי זיכרון - בזמנים שונים. זאת אומרת, במקום שלמעבד ולמערכת התצוגה יהיו כל אחד זיכרון משלו, ווזניאק הצליח לגרום להם לעבוד יחד על אותו הזיכרון - כמו שני חיילים שחולקים מיטה חמה בבסיס.

ווזניאק סיים לבנות את האבטיפוס הראשון של האפל II בשלהי 1976. סטיב ג'ובס, במקביל, עמל על עיצוב המארז של המחשב החדש - וגם לו היה חזון לא פחות פורץ דרך: הוא רצה שהאפל II ייראה וירגיש למשתמשים כמו מוצר חשמל ביתי סטנדרטי. כזה שאפשר למצוא במטבח - ולא מכונה מאיימת שנראית כאילו נשלפה מסט של איזה סרט מדע בדיוני. הוא שכר מעצב תעשייתי שהיה מנוסה בתכנון מארזים למחשבונים מתמטיים, ויחד הם פיתחו מארז שהיה אסתטי ומושך מחד - וגם נוח לפתיחה, עבור אותם משתמשים שירצו בכל זאת לנבור בקרביו של המחשב.

האפל II הוצג לקהל באפריל 1977, במסגרת יריד מחשבים גדול - וזכה לשבחים רבים. אמנם הוא לא היה מושלם, ופה ושם נתגלעו בו תקלות מביכות - למשל, אם הקלדת מהר מדי, לפעמים אותיות היו מתפספסות - אבל אלו היו תקלות זניחות יחסית, ביחס ליתרונות של המחשב החדש. עומר ניניו.

"[עומר] הם יצרו מוצר שהיה מאוד ייחודי מהרבה מאוד בחינות. לא היה דבר כזה. לא היה מוצר שהיה גם נאה לעין  - קופסא אחת סגורה, זאת אומרת לא היה בה את כל הנורות והמתגים שהיו בכל מיני מחשבים באותה התקופה. הייתה מקלדת מובנית - לא הייתם צריכים למצוא מקלדת חיצונית ולחבר. האפל 1, רק כדי להזכיר למישהו שלא ראה אף פעם אפל 1: לא היו כמעט אפל 1 שהיה דומה לאחר, כי היית יכול להרכיב את האפל 1 בתוך קופסת עץ, מזוודת עור, קופסת מתכת...אלו היו ערכות שאנשים בנו בעצמם.

אבל האפל II הגיע בתוך קופסאת פלסטיק, כערכה שהייתה סגורה לחלוטין [אבל] בלי ברגים, ואז אפשר גם היה לפתוח אותה, טלוויזיה שהיה אפשר פשוט לחבר.

בעצם העולמות נפגשו ביותר ממקום אחד: גם העולם של ג'ובס, במובן של המוצר צריכה, וגם העולם של ווזניאק - במובן של מוצר הנדסי שאפשר לשחק איתו ולהרחיב אותו."

הגרפיקה הצבעונית שהצליח המחשב הקטן הזה להפיק הייתה כה מלהיבה ויוצאת דופן, עד שג'ובס החליט להוסיף ללוגו של אפל - התפוח הנגוס - פסים צבעוניים, כדי להדגיש את הייחודיות הזו. לאפל II היו גם שישה חריצי הרחבה שאפשרו למשתמשים לחבר אליו כרטיסים אלקטרוניים נוספים, שהעניקו למחשב עושר פוטנציאלי של יכולות נוספות שלא היו כלולות במחשב הבסיסי - כמו שדרוגים למערכת האודיו והתצוגה, ואפילו האפשרות לחבר אליו מעבד נוסף ומהיר יותר. המחשב עצמו הגיע עם חוברת הפעלה שכללה סכימאות אלקטרוניות מפורטות והסברים לגבי איך לתכנת משחקים ויישומים לאפל II.

בהמשך פיתח ווזניאק גם כונן-דיסקטים עבור האפל II, שהחליף את קסטות האודיו שבאמצעותן היו טוענים תוכנות לזיכרון המחשב. כמו מערכת התצוגה של האפל II, גם כונן-הדיסקים נחשב ליצירת מופת הנדסית.

"[עומר] עד אז, כונני פלופי הגיעו בעשרות צ'יפים. כדי להרכיב אותם - שוב, זה לא כמו היום שאנחנו מכירים מעגלים קטנים. היה ממש "ג'וקים", כפי שאנחנו זוכרים אותם. היו ארבעים או חמישים צ'יפים על כל לוח שהיית צריך להרכיב לפלופי-דיסק. הוא הצליח להרכיב עם שישה. וזהו. פלא הנדסי, שאנשים לא הצליחו להבין איך הוא עשה את זה. זה כבר פלא אחד.

הדבר השני, הוא הצליח לעשות את הכונן הזה מהיר יותר מכל מה שהיה קודם, ועם נפח גדול יותר. זאת אומרת, גם מבחינת יעילות - כמה זה יעיל למשתמש הקצה - 140 קילובייט, מהיר כמעט פי שישה ממה שהיה קודם - זה מעולה, מאוד מועיל למשתמש הקצה, בסופו של דבר."

כל התכונות האלה הפכו את האפל II לסנסציה בקרב חובבי האלקטרוניקה. ווזניאק סיפר כי -

"מדי פעם לקחתי אותו ל-HP כדי להראות אותו למהנדסים שם. [חלק מהם אמרו לי ש] 'זה המוצר הכי מדהים שראיתי בימי חיי."

ואכן, אין ספק שהאפל II היה מוצר פורץ דרך. אפשר לומר שהוא היה היה הצעצוע האולטימטיבי לחובבי האלקטרוניקה, המפתחים והגיימרים.

...וזו גם הייתה הבעיה שלו.

הכישלון של האפל II

נכון: אם אתה אוהב לשחק במחשב, לתכנת או לפתח מעגלים אלקטרוניים שיעשו דברים מגניבים - האפל II היה המחשב המושלם עבורך. אבל אנחנו מדברים כאן על סוף שנות השבעים. כמה מתכנתים, חובבי אלקטרוניקה וגיימרים כבר היו אז? לא הרבה: כמה אלפי או אולי עשרות אלפים לקוחות פוטנציאליים, זה הכל. והאפל II לא היה לבד על המגרש: היו עוד שני מיקרו-מחשבים שיצאו לשוק באותה התקופה, שהתחרו בו - ה Commodore PET וה- TRS-80 - שהיו אמנם פחות משוכללים ומעוצבים מהאפל II, והיו גם הרבה יותר קשים להרכבה ולתפעול - אבל הם גם זולים בחצי מהאפל II: שש מאות דולרים במקום אלף ומאתיים דולר.

הסתבר שסטיב ווזניאק וסטיב ג'ובס - שניים מהגאונים הגדולים בדורם, כל אחד בתחומו - טעו. הם הימרו על הסוס הלא נכון. הם יצרו את המחשב שלהם עבור הגיימרים וחובבי האלקטרוניקה, אבל הלקוחות הפוטנציאליים האלה לא התרשמו מהמארז הנפלא ומהתצוגה הצבעונית. או יותר נכון - הם התרשמו, אבל לא מספיק בשביל לשלם כפול על האפל II. שאר הציבור, האנשים הלא טכנולוגיים, לא התעניינו בכלל במחשב החדש: אז כן, יש לו תצוגה נהדרת, ומארז יפה וחריצי הרחבה...אבל מה עושים עם זה? אלו לא היו האנשים שייתעניינו בתכנות, משחקים או אלקטרוניקה - ולכן לא הייתה להם כל סיבה לרכוש את המחשב החדש.

"[עומר] זה היה מקרה קלאסי של המבקרים אהבו, העיתונים [כתבו] על המסך הצבעוני הנפלא, עיצוב יפה, יתאים במטבח של כל עקרת בית ועוד מהלכים שוביניסטיים אחרים שהיו באותה התקופה, אין מה לעשות… נפלא. אבל בפועל? יש לי במשרד את המיינפריים שלי, עם הטרמינל המרוחק שלי, ובבית אני אקנה את אחד המחשבים האלה שאני יכול להרכיב לבד עם הטלוויזיה שלי בשחור לבן, אני אתכנת בבייסיק בחצי מחיר… היה להם איזו שהיא בעיה של מיצוב ביחס לשוק באותו הזמן."

"[עומר] מוצר פיזי, חומרתי, ככל שהוא יהיה מגניב - הוא לא עוזר הרבה אם אין לך תוכנות להריץ איתו ואם לא פנית לשוק מספיק [גדול]."

וכך, כשיצא האפל II לשוק, הוא היה הצלחה תדמיתית מרשימה - אבל כמוצר מסחרי, הוא היה פלופ מאכזב שפיגר במכירות אחרי הקומודור וה- TRS-80. ההימור של אפל נכשל, והחברה הצעירה הייתה בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה.

חלומות בהקיץ

בערך באותו הזמן שבו סטיב ווזניאק עמל על פיתוח האפל II, ישב סטודנט צעיר בשם דן בריקלין בכיתה באוניברסיטת הרווארד, וחלם בהקיץ.

כלי העבודה הראשון במעלה של רואי החשבון היה גיליון הנתונים (Spreadsheet). גיליון נתונים הוא דף נייר גדול שמחולק לתאים שמסודרים בשורות ועמודות. המידע הכלכלי הרלוונטי - עלויות, הכנסות, מיסים וכדומה - מסודר בתוך התאים כך שהמשתמש יכול לראות את כל פיסות המידע האלה והקשרים ביניהן בצורה נוחה. במסגרת לימודיו בבית הספר לעסקים, למד דן בריקלין על גיליונות נתונים ואיך משתמשים בהם.

“[Dan] I was sitting in class and I'm watching blackboards with 90 other people in class at Harvard Business School, and we're going over business situations. And the professor is writing on the board numbers and stuff like that, and then they say “what if it isn't 5%? what if it's 11%?”.  And I got to daydream about that. “

המרצה שליד הלוח ניתח תרחישים עסקיים שונים. איך תשתנה עלות הייצור אם נחליף