[עושים היסטוריה] 361: איך הציל גיליון הנתונים האלקטרוני את אפל

[עושים היסטוריה] 361: איך הציל גיליון הנתונים האלקטרוני את אפל

ה"אפל II" הוא המחשב שהוביל למהפכת המחשב האישי בראשית שנות השמונים - והעלה את אפל לגדולה. אבל יצירת המופת ההנדסית של סטיב ווזניאק הייתה - בתחילת הדרך - כישלון מפואר... עד שסטודנט למנהל עסקים עלה על רעיון מבריק - ויצר את התוכנות החשובות בהיסטוריה.

[עושים היסטוריה] 361: איך הציל גיליון הנתונים האלקטרוני את אפל
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

איך הציל גיליון הנתונים האלקטרוני את Apple

כתב: רן לוי

הפרק בחסות WeDiggIt - השותפה הבכירה של אפל בעסקים וחינוך בישראל. פרטים בסוף הפרק.

--

כשאתם שומעים את המילה 'אפל', אני מניח שאתם חושבים על האייפון, על האייפד ועל המק. אם אתם קצת יותר מבוגרים, אולי אתם חושבים על האייפוד - הנגן המיתולוגי שהשיק את מהפכת הפוד-קאסטים. אבל כשאני חושב על 'אפל', אני חושב על החדר של ערן, בן הדוד שלי. אלה היו שנות השמונים המוקדמות, ואנחנו היינו ילדים בני שמונה או תשע. בפינת החדר, בין פוסטרים של ברוך ממן, רוני רוזנטל, זאהי ארמלי ושאר הכוכבים של מכבי חיפה - עמדה המכונה המדהימה ביותר שראיתי בחיי עד אותו הרגע: ה Apple II. הייתה לו מקלדת, שני ג'ויסטיקים, מסך צבעוני וכונן דיסקטים שטען משחק שלם לזכרון המחשב בתוך שניות. והגרפיקה. אוי, הגרפיקה... כל משחק היה יותר מדהים מקודמו. חסל סדר עיגולים זזים כמו בפק-מן או ריבועים בסגנון פונג: הדמויות האנושיות שנעו על המסך של האפל II, כמו הנסיך הפרסי הזכור לטוב, עשו זאת בחן ובאלגנטיות שלא נראו קודם לכן.


האפל II הוא המחשב שהעלה את חברת אפל לגדוּלה: המחשב שהכניס לחברה הצעירה טונות של כסף והציב אותה על המסלול אל עבר ההצלחה הנוכחית שלה. זה המחשב שהפך את סטיב ג'ובס ל… סטיב ג'ובס. אתם בטח חושבים שההצלחה של האפל II הייתה בזכות כל אותם משחקים שהסעירו את דמיונם של ילדים כמוני וכמו ערן. אחרי הכל - האינטרנט עדיין לא היה קיים באותם הימים: מה כבר אפשר היה לעשות עם האפל II פרט למשחקים?...


אבל אתם טועים לגמרי. האפל II הצליח מסיבה אחרת לגמרי. הוא הצליח בזכות התוכנה הכי משעממת והכי פחות מסעירה שאתם מסוגלים לדמיין.

ילד פלא


סטיבן 'ווז' ווזניאק (Wozniak) נולד בזמן הנכון ובמקום הנכון: 1950 - ימי ראשית עידן המחשב - באזור שנמצא קצת דרומית לסן פרנסיסקו ומוכר לנו כיום בשם 'עמק הסיליקון'. אביו היה מדען טילים בחברת לוקהיד - ו-ווזניאק הצעיר גדל כשהוא מוקף בקבלים, סלילים וחוברות אלקטרוניקה. לומר שווזניאק הצעיר היה ילד פלא בתחום האלקטרוניקה, יהיה אנדרסטייטמנט: כשהיה בן 13, הוא זכה בפרס מטעם יריד המדע האזורי של אזור סן פרנסיסקו על מחשבון שתכנן ובנה בעצמו בעזרת כמה מאות טרנזיסטורים. אני מהנדס חשמל עם עשרים שנות ניסיון בערך, ועם יד על הלב - ואני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה.


ב-1971 הכיר ווזניאק, דרך חבר משותף, בחור צעיר ושאפתן בשם סטיב ג'ובס. ווזניאק היה בן עשרים ואחת וג'ובס היה בסך הכל בן שש עשרה - אבל החיבור ביניהם היה כמעט מיידי, אולי מכיוון שג'ובס הצעיר הבין, בחושיו החדים, שווזניאק הוא מהנדס מזן אחר, אולי יחיד בדורו. השותפות הראשונה שלהם הייתה סביב מכשירים אלקטרוניים שפיתח ווזניאק, שאיפשרו למי שהשתמש בהם לפרוץ למערכת הטלפוניה הבינלאומית ולבצע שיחות לונג-דיסטנס בחינם. ווז בנה את ה'קופסאות הכחולות', כפי שכונו המכשירים האלה - וג'ובס מכר אותן לחברי קהילת ההאקרים הצומחת של סן פרנסיסקו תמורת מאה וחמישים דולר לאחת. הם התחלקו ברווחים חצי-חצי.


הקופסאות הכחולות היו שעשוע נחמד ואפילו רווחי - אבל לווזניאק היו כוונות הרבה יותר שאפתניות. המחשב הסעיר את דמיונו. כמו רבים אחרים באותה התקופה, גם ווזניאק הבין את הפוטנציאל האדיר הטמון במחשבים לשנות את עולמנו - אבל כמו רבים אחרים, גם הוא היה מתוסכל מהעובדה שבאותם הימים הגישה למחשבים הייתה מוגבלת מאוד. המחשב הטיפוסי בשנות השבעים היה גדול כמו מקרר ועלה מיליוני דולרים, ורק מי שעבד בצבא, במוסד אקדמי או חברה עסקית גדולה זכה לעבוד עם אחד כזה.


הוא חלם על מחשב שיהיה קטן וזול, שכל אחד יוכל להרשות לעצמו להחזיק בבית. את הצעד הראשון בכיוון הזה עשה במסגרת לימודיו באוני' ברקלי, שם פיתחו הוא וחבר ללימודים מחשב בסיסי ופשוט בשם Cream Soda - על שם המשקה המוגז שהשניים אהבו לשתות בשעות הארוכות שבילו במעבדה. קרים סודה היה מחשב פרימיטיבי למדי - למשל, לא היה לו צג אלא רק שורה של נורות מהבהבות - אבל העבודה על קרים סודה לימדה את ווזניאק איך מחשב עובד מבפנים, ברמה העמוקה והבסיסית ביותר.


חמש שנים לאחר מכן, ב-1976, בפגישה של מועדון חובבי אלקטרוניקה בשם The Homebrew Computer Club ('מועדון המחשבים תוצרת בית', בתרגום חופשי) הציג ווזניאק בפני חבריו גרסה חדשה ומתקדמת יותר של מחשב הקרים סודה.

אפל 1


באותה התקופה כבר היו מספר מיקרו-מחשבים בסיסיים שכאלה שהסתובבו בחוגי חובבי האלקטרוניקה, כדוגמת ה Altair 8800 - אבל המחשב של ווזניאק ניחן בתכונה ייחודית: הוא היה מסוגל להתחבר לצג טלוויזיה. זה משהו שלא היה לאף מיקרו-מחשב אחר, בעיקר מכיוון שתצוגה גרפית דורשת שימוש ברכיבי זיכרון - ושבבי זיכרון היו אחד הרכיבים האלקטרוניים היקרים ביותר. זו הסיבה, למשל, שה- Altair 8800 הסתפק בתצוגה של נוריות מהבהבות, כמו הקרים סודה בזמנו. אבל ווזניאק הצליח לתכנן את הממשק האלקטרוני של החיבור למסך באופן קומפקטי וזול במיוחד, וכשחיבר את האבטיפוס שלו לטלוויזיה ואותיות החלו להופיע על המסך - חברי מועדון המחשבים לא הפסיקו לדבר על זה במשך חודשים!


ווזניאק הדגים את המחשב החדש למנהליו בחברה שבה עבד - HP - וניסה לשכנע אותם להפוך אותו למוצר רשמי של החברה - אבל הם דחו אותו. לא פעם אחת, ולא פעמיים: חמש פעמים הם דחו אותו… אבל כשסטיב ג'ובס ראה את האבטיפוס של ווזניאק - הוא הבין מיד שמדובר בפיתוח פורץ דרך: בפעם הראשונה בהיסטוריה, מחשב אישי עם חיבורים לצג ולמקלדת, במחיר שהיה שבריר מעלותו של מחשב סטנדרטי! הוא שכנע את ווזניאק להתפטר מ-HP ולהקים איתו חברה: אפל. יחד הם הצליחו למכור כמאתיים יחידות של המחשב החדש, שזכה לשם 'אפל 1'.


כמעט מיד לאחר הקמת החברה, החל סטיב ווזניאק לעבוד על המחשב הבא שלו, האפל II - והייתה לו מטרה ברורה לנגד עיניו.


"[עומר] אחרי שהם הוציאו את האפל 1, זה היה מחשב הרבה יותר לחובבנים. חובבנים במובן של חובבי מחשב ואלקטרוניקה."


מוכר לכם? אם אתם מאזיני פודקאסטים חובבי טכנולוגיה - כנראה שכן. זהו לא אחר מאשר עומר ניניו, מחלוצי הפודקאסטים בישראל, עם תוכניות כגון 'הנונקאסט' ו'אפלוג' - פודקאסט שמוקדש למוצריה של אפל. אני חושב שלא אפתיע אתכם אם אספר לכם שעומר נושם וחולם אפל עוד מילדות.


"[עומר] היו לנו קרובים בירושלים, באכסניית בית וגן, שהיה להם בשביל התיירים וכל האנשים שמגיעים, אפל II [מודל] e או g, אני לא זוכר. שם ראיתי ושיחקתי והכל, אז היה לי אפל ותמיד ידעתי. והחבר הכי טוב שלי ברמלה, היה להם שמה איזה מק ענק עם מסך ענקי וצבעוני, והיינו מתגנבים ומשחקים איזה משחק שהוא שמר בצד. אז זה היה תמיד בתת-מודע."


כיום, עומר הוא אחד המומחים המובילים בישראל לכל מה שקשור באפל, והוא גם נציגה של WeDiggit, נותנת החסות לפרק הזה.


"[עומר] חבורת ה Homebrew, שאהבו לקחת אלקטרוניקה ולחבר. הכל היה ערכות, שהגיעו מפורקות והיו צריכים להרכיב ממש את האלקטרוניקה: את המסך, את המקלדת, את הפלט...הכל.

בשלב מסוים, החבורה הזו - ג'ובס ו-ווזניאק - רצו ליצור מחשב שיהיה יותר ערכה מאוחדת, ערכה מוכנה שבעצם שכל צרכן יוכל להוריד מהמדף, לחבר אותו לחשמל ושיהיה מוכן לפעולה."


האפל II, אם כן, תוכנן להיות המחשב האישי הראשון עבור הצרכן הביתי: מחשב שלא צריך להלחים אותו או לתכנת אותו כדי שאפשר יהיה להשתמש בו. ומה יעשו הצרכנים עם המחשב שיקנו? גם לשאלה הזו הייתה לווזניאק תשובה ברורה.


אמצע שנות השבעים היו ימי תחילת עידן משחקי הארקייד: אותן מכונות משחק גדולות שעדיין אפשר למצוא בימינו בקניונים פה ושם. חברת אטארי עלתה לגדולה עם הלהיט הגדול הראשון שלה, Pong, וב-1976 הוציאה לשוק להיט נוסף בשם Breakout: משחק שבו השחקן נעזר בכדור קטן כדי לשבור שורות של לבנים צבעוניות. אבל  נולאן בושנל (Bushnell), מייסדה של אטארי, לא היה מרוצה מהעלות הגבוהה של ייצור המכונות, שנבעה מהעובדה שכל מכונה דרשה כמאה וחמישים שבבים. סטיב ג'ובס, שהיה אז טכנאי באטארי, קיבל עצמו את המשימה לתכנן מחדש את Breakout עם מספר קטן יותר של שבבים - ובונוס מיוחד שיקבל על כל שבב פחות מחמישים שבבים. ג'ובס פנה אל ווזניאק והציע לו את הפרויקט - ו-ווזניאק הצליח לתכנן מחדש את המשחק עם ארבעים וארבעה שבבים בלבד: דהיינו, פחות משליש מהכמות המקורית.


אגב, הסיכום בין ווזניאק וג'ובס היה שהם יחלקו ביניהם את התשלום על הפרויקט שווה בשווה. בפועל, ג'ובס רימה את ווזניאק: הוא קיבל מאטארי חמשת אלפים דולר - ושילם לג'ובס רק 350 דולר. אני אשאיר לכם להסיק בעצמם מהסיפור הזה, את מה שניתן להסיק על אופיים של ג'ובס ו-ווזניאק...

מחשב לגיימרים

מטבע הדברים, ווזניאק היה גאה מאוד בהצלחה הזו שלו ורצה לקחת אותה אפילו צעד אחד רחוק יותר. המילה 'גיימרים' (או 'משחקנים', בעברית יפה) עדיין לא הייתה קיימת אז, אבל אילו הייתה קיימת - היינו אומרים שווזניאק רצה שהאפל II יהיה מחשב לגיימרים.


"בעיקרון, כל [...] הפי'צרים שהכנסתי [למחשב] היו שם רק כדי שאוכל להשוויץ עם המשחק שהכרתי - Breakout - ב Homebrew Computer Club. זה היה נראה לי כמו צעד ענק עבורי."


אז, כמו היום, התכונה החשובה ביותר במחשב שמיועד למשחקים היא התצוגה הגרפית שלו: ווזניאק ידע שאם הגרפיקה על המסך לא תהיה מוצלחת, אף חובב משחקים לא יקנה אותו. אבל מצד שני, כדי לממש תצוגה גרפית איכותית צריך, בגדול, שני דברים: מעבד מהיר, והרבה זיכרון - ולא במקרה, אלו גם היו הרכיבים היקרים ביותר. והאפל II היה חייב להיות מחשב זול, אחרת - שוב - אף אחד לא יקנה אותו. במילים אחרות, זה כמו לקחת דייהטסו סיריון מודל 2009 עם מנוע מצחיק של 1300 סמ"ק, צמיגים מעפנים וידית אמברקס שמדי פעם נשארת לך ביד כשאתה מרים אותה - ולגרום לה להתנהג כמו טסלה מודל 3. בתור הבעלים של הדהייטסו המדוברת, אני יכול להבטיח לכם - זה לא קל.


אבל כשסיפרתי לכם שווזניאק היה ילד פלא, לזה בדיוק התכוונתי. הוא לקח את אותו מעבד זול ואיטי-יחסית שבו השתמש באפל 1, ושבבי זיכרון בנפח זעום של ארבעים ושמונָה קילו בייט בלבד - ובזכות ההבנה העמוקה שלו של עקרונות הפעולה של המחשב וטונות של חשיבה יצירתית - הצליח לתכנן מעגלים ש'סחטו' מהרכיבים האלה את כל מה שהיה להם לתת. לא נוכל להיכנס במסגרת הפרק הזה להסבר מעמיק לגבי האופן שבו פתר ווזניאק את בעיית התצוגה הגרפית, אבל בגדול: הוא מצא דרך מחוכמת לאפשר למעבד ולמערכת התצוגה של האפל II להשתמש באותם שבבי זיכרון - בזמנים שונים. זאת אומרת, במקום שלמעבד ולמערכת התצוגה יהיו כל אחד זיכרון משלו, ווזניאק הצליח לגרום להם לעבוד יחד על אותו הזיכרון - כמו שני חיילים שחולקים מיטה חמה בבסיס.


ווזניאק סיים לבנות את האבטיפוס הראשון של האפל II בשלהי 1976. סטיב ג'ובס, במקביל, עמל על עיצוב המארז של המחשב החדש - וגם לו היה חזון לא פחות פורץ דרך: הוא רצה שהאפל II ייראה וירגיש למשתמשים כמו מוצר חשמל ביתי סטנדרטי. כזה שאפשר למצוא במטבח - ולא מכונה מאיימת שנראית כאילו נשלפה מסט של איזה סרט מדע בדיוני. הוא שכר מעצב תעשייתי שהיה מנוסה בתכנון מארזים למחשבונים מתמטיים, ויחד הם פיתחו מארז שהיה אסתטי ומושך מחד - וגם נוח לפתיחה, עבור אותם משתמשים שירצו בכל זאת לנבור בקרביו של המחשב.

האפל II הוצג לקהל באפריל 1977, במסגרת יריד מחשבים גדול - וזכה לשבחים רבים. אמנם הוא לא היה מושלם, ופה ושם נתגלעו בו תקלות מביכות - למשל, אם הקלדת מהר מדי, לפעמים אותיות היו מתפספסות - אבל אלו היו תקלות זניחות יחסית, ביחס ליתרונות של המחשב החדש. עומר ניניו.


"[עומר] הם יצרו מוצר שהיה מאוד ייחודי מהרבה מאוד בחינות. לא היה דבר כזה. לא היה מוצר שהיה גם נאה לעין  - קופסא אחת סגורה, זאת אומרת לא היה בה את כל הנורות והמתגים שהיו בכל מיני מחשבים באותה התקופה. הייתה מקלדת מובנית - לא הייתם צריכים למצוא מקלדת חיצונית ולחבר. האפל 1, רק כדי להזכיר למישהו שלא ראה אף פעם אפל 1: לא היו כמעט אפל 1 שהיה דומה לאחר, כי היית יכול להרכיב את האפל 1 בתוך קופסת עץ, מזוודת עור, קופסת מתכת...אלו היו ערכות שאנשים בנו בעצמם.


אבל האפל II הגיע בתוך קופסאת פלסטיק, כערכה שהייתה סגורה לחלוטין [אבל] בלי ברגים, ואז אפשר גם היה לפתוח אותה, טלוויזיה שהיה אפשר פשוט לחבר.


בעצם העולמות נפגשו ביותר ממקום אחד: גם העולם של ג'ובס, במובן של המוצר צריכה, וגם העולם של ווזניאק - במובן של מוצר הנדסי שאפשר לשחק איתו ולהרחיב אותו."


הגרפיקה הצבעונית שהצליח המחשב הקטן הזה להפיק הייתה כה מלהיבה ויוצאת דופן, עד שג'ובס החליט להוסיף ללוגו של אפל - התפוח הנגוס - פסים צבעוניים, כדי להדגיש את הייחודיות הזו. לאפל II היו גם שישה חריצי הרחבה שאפשרו למשתמשים לחבר אליו כרטיסים אלקטרוניים נוספים, שהעניקו למחשב עושר פוטנציאלי של יכולות נוספות שלא היו כלולות במחשב הבסיסי - כמו שדרוגים למערכת האודיו והתצוגה, ואפילו האפשרות לחבר אליו מעבד נוסף ומהיר יותר. המחשב עצמו הגיע עם חוברת הפעלה שכללה סכימאות אלקטרוניות מפורטות והסברים לגבי איך לתכנת משחקים ויישומים לאפל II.


בהמשך פיתח ווזניאק גם כונן-דיסקטים עבור האפל II, שהחליף את קסטות האודיו שבאמצעותן היו טוענים תוכנות לזיכרון המחשב. כמו מערכת התצוגה של האפל II, גם כונן-הדיסקים נחשב ליצירת מופת הנדסית.


"[עומר] עד אז, כונני פלופי הגיעו בעשרות צ'יפים. כדי להרכיב אותם - שוב, זה לא כמו היום שאנחנו מכירים מעגלים קטנים. היה ממש "ג'וקים", כפי שאנחנו זוכרים אותם. היו ארבעים או חמישים צ'יפים על כל לוח שהיית צריך להרכיב לפלופי-דיסק. הוא הצליח להרכיב עם שישה. וזהו. פלא הנדסי, שאנשים לא הצליחו להבין איך הוא עשה את זה. זה כבר פלא אחד.


הדבר השני, הוא הצליח לעשות את הכונן הזה מהיר יותר מכל מה שהיה קודם, ועם נפח גדול יותר. זאת אומרת, גם מבחינת יעילות - כמה זה יעיל למשתמש הקצה - 140 קילובייט, מהיר כמעט פי שישה ממה שהיה קודם - זה מעולה, מאוד מועיל למשתמש הקצה, בסופו של דבר."


כל התכונות האלה הפכו את האפל II לסנסציה בקרב חובבי האלקטרוניקה. ווזניאק סיפר כי -


"מדי פעם לקחתי אותו ל-HP כדי להראות אותו למהנדסים שם. [חלק מהם אמרו לי ש] 'זה המוצר הכי מדהים שראיתי בימי חיי."


ואכן, אין ספק שהאפל II היה מוצר פורץ דרך. אפשר לומר שהוא היה היה הצעצוע האולטימטיבי לחובבי האלקטרוניקה, המפתחים והגיימרים.


...וזו גם הייתה הבעיה שלו.

הכישלון של האפל II

נכון: אם אתה אוהב לשחק במחשב, לתכנת או לפתח מעגלים אלקטרוניים שיעשו דברים מגניבים - האפל II היה המחשב המושלם עבורך. אבל אנחנו מדברים כאן על סוף שנות השבעים. כמה מתכנתים, חובבי אלקטרוניקה וגיימרים כבר היו אז? לא הרבה: כמה אלפי או אולי עשרות אלפים לקוחות פוטנציאליים, זה הכל. והאפל II לא היה לבד על המגרש: היו עוד שני מיקרו-מחשבים שיצאו לשוק באותה התקופה, שהתחרו בו - ה Commodore PET וה- TRS-80 - שהיו אמנם פחות משוכללים ומעוצבים מהאפל II, והיו גם הרבה יותר קשים להרכבה ולתפעול - אבל הם גם זולים בחצי מהאפל II: שש מאות דולרים במקום אלף ומאתיים דולר.


הסתבר שסטיב ווזניאק וסטיב ג'ובס - שניים מהגאונים הגדולים בדורם, כל אחד בתחומו - טעו. הם הימרו על הסוס הלא נכון. הם יצרו את המחשב שלהם עבור הגיימרים וחובבי האלקטרוניקה, אבל הלקוחות הפוטנציאליים האלה לא התרשמו מהמארז הנפלא ומהתצוגה הצבעונית. או יותר נכון - הם התרשמו, אבל לא מספיק בשביל לשלם כפול על האפל II. שאר הציבור, האנשים הלא טכנולוגיים, לא התעניינו בכלל במחשב החדש: אז כן, יש לו תצוגה נהדרת, ומארז יפה וחריצי הרחבה...אבל מה עושים עם זה? אלו לא היו האנשים שייתעניינו בתכנות, משחקים או אלקטרוניקה - ולכן לא הייתה להם כל סיבה לרכוש את המחשב החדש.


"[עומר] זה היה מקרה קלאסי של המבקרים אהבו, העיתונים [כתבו] על המסך הצבעוני הנפלא, עיצוב יפה, יתאים במטבח של כל עקרת בית ועוד מהלכים שוביניסטיים אחרים שהיו באותה התקופה, אין מה לעשות… נפלא. אבל בפועל? יש לי במשרד את המיינפריים שלי, עם הטרמינל המרוחק שלי, ובבית אני אקנה את אחד המחשבים האלה שאני יכול להרכיב לבד עם הטלוויזיה שלי בשחור לבן, אני אתכנת בבייסיק בחצי מחיר… היה להם איזו שהיא בעיה של מיצוב ביחס לשוק באותו הזמן."


"[עומר] מוצר פיזי, חומרתי, ככל שהוא יהיה מגניב - הוא לא עוזר הרבה אם אין לך תוכנות להריץ איתו ואם לא פנית לשוק מספיק [גדול]."


וכך, כשיצא האפל II לשוק, הוא היה הצלחה תדמיתית מרשימה - אבל כמוצר מסחרי, הוא היה פלופ מאכזב שפיגר במכירות אחרי הקומודור וה- TRS-80. ההימור של אפל נכשל, והחברה הצעירה הייתה בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה.

חלומות בהקיץ

בערך באותו הזמן שבו סטיב ווזניאק עמל על פיתוח האפל II, ישב סטודנט צעיר בשם דן בריקלין בכיתה באוניברסיטת הרווארד, וחלם בהקיץ.


כלי העבודה הראשון במעלה של רואי החשבון היה גיליון הנתונים (Spreadsheet). גיליון נתונים הוא דף נייר גדול שמחולק לתאים שמסודרים בשורות ועמודות. המידע הכלכלי הרלוונטי - עלויות, הכנסות, מיסים וכדומה - מסודר בתוך התאים כך שהמשתמש יכול לראות את כל פיסות המידע האלה והקשרים ביניהן בצורה נוחה. במסגרת לימודיו בבית הספר לעסקים, למד דן בריקלין על גיליונות נתונים ואיך משתמשים בהם.


“[Dan] I was sitting in class and I'm watching blackboards with 90 other people in class at Harvard Business School, and we're going over business situations. And the professor is writing on the board numbers and stuff like that, and then they say “what if it isn't 5%? what if it's 11%?”.  And I got to daydream about that. “


המרצה שליד הלוח ניתח תרחישים עסקיים שונים. איך תשתנה עלות הייצור אם נחליף חומר גלם X בחומר גלם Y? בכמה יגדלו ההכנסות אם נעלה את מחירו בחמישה אחוזים, או אולי בשבעה אחוזים? כאן גם בא לידי ביטוי החיסרון המשמעותי ביותר של גיליונות נתונים. אם משנים את תוכנו של תא אחד בגיליון, סביר להניח שתהיה לכך השפעה גם על תוכנם של תאים אחרים - למשל, מחיר גבוה יותר ישפיע על ההכנה - אבל עדכון התאים נעשה באופן ידני, ולכן זה היה די מסורבל. אם שינית את תוכנו של תא א', היית צריך לחשב מחדש את תא ב', ואז גם לחשב מחדש את תא ג', ואולי גם את תא ד'... זה היה כאב ראש רציני, ולכן הנטייה הטבעית של רוב האנשים הייתה להימנע מחישובים מורכבים שכאלה והסתפק באומדנים כלליים: מה שמכונה "Back of the envelope calculations". אם היית משקיען, היית בודק תרחיש אחד, שניים - אולי שלושה, אם ממש התעקשת - אבל זהו, פחות יותר. ברור שהתוצאה לא תהיה התרחיש העסקי האופטימלי ביותר, אבל זה מה שיש.


בריקלין עשה את התואר הראשון שלו בהנדסת חשמל ב-MIT, וצבר ניסיון כמתכנת עבור יצרנית המחשבים DEC. כסטודנט לתואר שני במנהל עסקים, הוא נחשף לאתגר הזה של העבודה עם גיליונות נתונים, ומחשבותיו נדדו - באופן טבעי - אל פתרונות טכנולוגיים.


“[Dan] I had my TI business calculator, and I imagined that it had a ball on the bottom of it, like a mouse - and that I had a head-up display like in a fighter plane, or now we call it Augmented Reality, that I could actually type numbers while moving around. I could actually have a Blackboard, a virtual Blackboard in front of me, that did the calculations and it would remember the numbers. [...] you put that all together in your daydreaming, and you've seen the mouse and you’ve seen the head-up display, and you sort of put that all together and wouldn’t it be nice if we had them. Nowhow will I build this thing?...”


למען הסר ספק - שום דבר ממה שבריקלין פינטז לעצמו באותו היום לא היה בר מימוש: יידרשו עוד שלושים שנה ויותר עד שמציאות רבודה תהפוך מחלום למציאות. זאת ועוד, בריקלין גם לא היה הראשון שקיווה להשתמש במחשב כדי להחליף את גיליונות הנתונים מנייר: הרעיון העקרוני הופיע במאמרי אקדמיה כבר בשנות השישים, והיו מי שניסו ליישם אותו במחשבי Mainframe - מחשבים גדולים - כבר בתחילת שנות השבעים. אבל החיסרון של כל המימושים הקודמים האלה היה שהם היו מורכבים מדי ומסובכים מדי למשתמש הממוצע. המתכנתים שיצרו את התוכנות האלה לא הבינו יותר מדי בעסקים וכלכלה, והיו עיוורים לצרכים האמיתיים של רואי החשבון ואנשי העסקים.


אבל דן בריקלין, בימיו כמתכנת ב-DEC, נחשף לרעיון החדשני-בזמנו של עבודה אינטראקטיבית מול מחשב: דהיינו, המשתמש מקליד משהו, המחשב מעבד את המידע בזמן אמת - ואז מציג אותו על המסך. לנו, היום, זה נשמע מובן מאליו - אבל נזכור שבאותם הימים רוב העבודה מול המחשב הייתה באמצעות כרטיסיות מנוקבות, והיה מאוד מקובל להזין למחשב ערימה של כרטיסיות ולקבל את תוצאת העיבוד רק שעות או ימים לאחר מכן.


“[Dan] There were applications that produced rows and Columns of numbers into calculations and all those things, but the idea of a regular person sitting in front of a computer of their own and interacting with it like they would interact with a video game - they would type something and instantly get some results out - that was not...that's not how people used computers in those days.”


בריקלין היה מבין האנשים הבודדים שזכו לעבוד עם מחשבים באמצעות ממשק אינטראקטיבי שכזה, ולכן הפתרון שראה בעיני רוחו היה שונה מאוד מהמקובל באותה תקופה. הוא דמיין לעצמו מסך מחשב ועליו גריד של תאים, ממש העתק דיגיטלי של גיליון הנתונים הפיזי מנייר, וכשהמשתמש משנה את תוכנו של תא כלשהו - המחשב מיד מחשב מחדש את תוכנם של כל התאים האחרים שתלויים באופן כלשהו בתא הזה. קסם!

מחלום למציאות

אבל בריקלין היה בסך הכל סטודנט שנה ראשונה, ולא היה לו מושג אם מישהו בעולם העסקים באמת זקוק לתוכנה שכזו. אז הוא התייעץ עם מספר פרופסורים שלו והציג להם את הרעיון: רובם לא ממש הבינו על מה הוא מדבר, אבל חשבו שהכיוון נשמע ממש מסקרן ושכדאי לו להמשיך לפתח את זה. רק אחד, פרופסור למימון, לא ממש התלהב מהקונספט.


“[Dan] I was talking to a Finance Professor. He looked up from his FORTRAN listings and all. “But Dan, there already are Financial forecasting systems, so why would anybody want yours? You’re a first year student, but I have a second-year student and he's working with microcomputers, and he'll tell you why the Real Estate agents won't be interested in your idea.” And that’s how I hooked up with a person named Dan Fylstra .”


הפרופסור שלח את בריקלין לדבר עם דן פילסטרה כדי שפילסטרה יוריד אותו מהעץ שטיפס עליו - אבל בפועל, קרה בדיוק ההפך. פילסטרה, מסתבר, הקים בעצמו חברה לפיתוח תוכנות עבור מיקרו-מחשבים - למשל, תוכנת שחמט מצליחה למדי - וכששמע על הרעיון של בריקלין, הוא התלהב מאוד. כל כך התלהב, למעשה, עד שהסכים להשאיל לבריקלין את המחשב הכי מדליק, הכי מתוחכם - והכי יקר - שהיה ברשותו: האפל II.


בתוך מספר ימים יצר בריקלין על האפל II אבטיפוס ראשוני - דמו - של התוכנה שהגה בדמיונו. היו לה חמש עמודות ועשרים שורות, והמשתמש יכל לעבור בין התאים באמצעות חיצי המקלדת. לכל תא הייתה כתובת לפי עמודה ושורה - ובחלקו העליון של המסך הייתה שורה רחבה יותר שהציגה את תוכן התא הנוכחי בפירוט רב יותר. אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר - זה לא במקרה… כל תוכנת גיליון נתונים אלקטרוני מודרנית, מאקסל ועד Google Sheets, מיישמת בדיוק את אותו ממשק - אבל לזה נגיע עוד מעט.


כשהשתכנע בריקלין שהרעיון שלו בר-יישום, הוא פנה לחבר טוב שלו - מתכנת מוכשר בשם בוב פרנקסטון (Frankston) - והציע לו לחבור אליו. פרנקסטון הסכים: השניים הקימו חברה בשם Software Arts, והח לו לעבוד על התוכנה שלהם.


“[Dan] For development, Bob was using time sharing. He was on a terminal that he had connected by phone to the MIT time-sharing system, and we had to pay for the time sharing. That was expensive during the day - but was cheaper at night! so Bob worked at night and slept during the day. I went to school during the day, and slept at night -so we overlapped in the late afternoon, early evening. We worked on stuff together, and I would do the testing and whatever. But I was still in school at the time he was doing the development.”


שני האתגרים המשמעותיים ביותר במהלך הפיתוח היו, אולי באופן לא ממש מפתיע, איטיותו של המעבד של האפל II, והכמות המצומצמת ביותר של זיכרון שעמדה לרשותם. אבל מצד שני, האפל II גם העניק לזוג המפתחים יתרון אדיר, ייחודי מסוגו בעולם הצעיר של המיקרו-מחשבים. כשסטיב ווזניאק פיתח את המערכת הגרפית המתוחכמת של האפל II, הוא יצר אותה בשביל משחקי מחשב - ובאמת, בשנים הבאות האפל II הציג לעולם משחקים שהפכו לקלאסיקות, כדוגמת 'הנסיך הפרסי' ו'קאראטקה' - אבל בריקלין ופרנקסטון ניצלו את היכולת הזו עבור משהו אחר לגמרי: יישום שאף אחד, ובטח ובטח לא סטיב ווזניאק וסטיב ג'ובס, לא חשב עליו.


“[Dan] We're lucky that we were using a machine that was inexpensive. Because it was inexpensive, it was designed where the computer memory used to update the screen was shared with the CPU doing the calculations. By sharing the same memory, you can update the memory and you would instantly see a change. That's great for games, because it could be very interactive - but also great for VisiCalc, which lets you do scrolling upwards and downwards, [...] you could do all those things.”


לבסוף, ב-1979, הייתה התוכנה החדשה מוכנה. בריקלין ופרנקסטון התלבטו לגבי השם שיתנו לה: בתחילה חשבו על Calcu-ledger ('פנקס-מחשבון', בתרגום חופשי) - אבל השם הזה רמז על קשר הדוק בין התוכנה ובין יישומים פיננסיים, ושניהם האמינו שהתוכנה שלכם יכולה להיות שימושית למגוון רחב יותר של משימות, מעבר לראיית חשבון בלבד. לבסוף הציע בוב פרנקסטון את השם VisiCalc, קיצור של Visual Calculator ('מחשבון ויזואלי') - וזה השם שתפס.

ויזיקאלק משנה את העולם

כשהציגו שני המפתחים את התוכנה החדשה שלהם בירידי מחשבים בפני עיתונאים והקהל הרחב - לא נרשמה התלהבות גדולה… ובינינו, זה לא ממש צריך להפתיע אף אחד. הרי מדובר בגיליון נתונים אלקטרוני: אולי התוכנה הכי פחות סקסית ומסעירה שאפשר לדמיין! מתי הייתה הפעם האחרונה שהבאתם חבר הביתה ואמרתם לו - 'שמע, אתה חייב לראות איזה גיליון אקסל עשיתי, חבל על הזמן!'...


לא. בעצם, תרשו לי לתקן את עצמי: אני מכיר בן אדם אחד שמתלהב מגיליונות נתונים אלקטרוניים כמו ילד קטן - וזה השותף שלי, דני טימור. ברצינות! לדני יש שלוש אהבות גדולות בחיים: גלישת גלים, רכיבת אקסטרים באופניים - ואקסלים, ואני לא בטוח שזה הסדר הנכון. לפני כמה חודשים עברנו להשתמש בתוכנת גיליון נתונים אלקטרוניים חדשה, ומאז הוא מסתובב במשרד מאושר, כמו מישהו ששאף יותר מדי גז מזגנים.


זה לא מקרה שדני כל כך אוהב גיליונות נתונים אלקטרוניים: הוא איש עסקים. גם כשבריקלין ופרקנסטון הציגו את VisiCalc לקהל, היחידים שהבינו מה בעצם הם רואים על המסך ולמה הרעיון של גליון נתונים אינטראקטיבי הוא כל כך מוצלח - היו אנשי עסקים ורואי חשבון.


“[Dan] We're doing a demonstration to a local computer store, to tell them why they might be interested. But the people that were demoing it were going “it's kind of interesting…”, whatever. But their accountant - the person who did their accounting - he was looking at and he started shaking! “Oh my God! I do like 20 hours a week on that - and you can do it in 15 minutes! this is unbelievable!””


זה לקח קצת זמן, אבל השמועה על התוכנה החדשה והמהפכנית החלה להכות גלים בעולם העסקים האמריקני. למשל, זה מה שכתב על VisiClac בן רוזן - אז אנליסט צעיר בחברת ההשקעות הגדולה מורגן-סטנלי, וברבות השנים מייסדן של לוטוס וקומפק:


"למרות שקשה להסביר במילים מה התוכנה עושה, ויזיקאלק מתעוררת לחיים כשרואים אותה. בתוך דקות, אנשים שמעולם לא השתמשו במחשב כותבים ומשתמשים בתוכנה. [...] אתה פשוט כותב על מה שנקרא 'לוח הכתיבה האלקטרוני' את מה שאתה רוצה שיקרה - והמחשב עושה את זה. [...] אנחנו מאמינים שויזיקאלק כל כך רבת עוצמה, נוחה, אוניברסלית, פשוטה לשימוש ומתומחרת באופן סביר, שהיא עשויה להפוך לאחת מתוכנות המחשב האישי הנפוצות ביותר אי פעם. קשה לנו לדמיין איזה שהוא משתמש מחשב מקצועי שלא ירצה להשתמש בויזיקאלק. [...] מי יודע? אולי ויזיקאלק תהפוך ביום מן הימים להיות הזנב שמכשכש בכלב - ומוכרת את המחשב האישי."


אנחנו נוהגים לפעמים לגחך על תחזיותיהם של אנליסטים - אבל במקרה הזה, לפחות, בן רוזן צדק. ויזיקאלק הלכה והתבררה במהירות כ Killer App של האפל II: תוכנה כל כך שימושית וכל כך מועילה, עד שהיא לכשעצמה מצדיקה את רכישת המחשב היקר הזה. בתוך שנים ספורות נמכרו למעלה ממיליון עותקים של ויזיקאלק שנכנסו לתוך אינספור משרדים ובתי עסק בכל רחבי ארצות הברית - וחוללו מהפכה אדירה באופן שבו ארגונים מנהלים את עסקיהם.

בריקלין ופרקנסטון היו המומים. הם לא חלמו על הצלחה שכזו, גם בפנטזיות הכי פרועות שלהם. בריקלין מספר, למשל, על אחת ההחלטות שהיו צריכים לקבל במהלך הפיתוח: מה יהיה המספר הכי גדול שניתן יהיה לשמור בתוך תא בודד - החלטה כבדת משקל, בגלל נפח הזיכרון המצומצם של האפל II. אף אחד מהם לא העז להניח שלהחלטה הזו עשויות להיות השלכות בעולם האמיתי...


“[Dan] So we had to figure out what's the biggest number that we would store, and we sort of figured - what would be the biggest thing anybody would ever do with this? Let’s say they used it for the budget of the United States of America, in dollars. That's the number of significant digits that we want to store.  It turned out that within a few years - they were doing the budget of the United States using VisiCalc! Thank God we had done that… but only in dollars. Not in pennies…”


בריקלין ופרנקסטון החלו להופיע על שעריהם של מגזינים נחשבים לצד חלוצי מחשוב אחרים כגון ביל גייטס וסטיב ג'ובס. בריקלין עצמו זכה לאינספור פרסים ואותות הוקרה, והכיתה בהארווארד שבה הגה לראשונה את הרעיון של VisiCalc קרויה היום על שמו: 'כיתת דן בריקלין'.

"אם ויזיקאלק הייתה נכתבת למחשב אחר - היית מראיין מישהו אחר במקומי עכשיו."

וכמובן, מי שהרוויחה הכי הרבה מההצלחה של ויזיקאלק הייתה אפל עצמה. בזכות ויזיקאלק, המכירות של האפל II התפוצצו, והכפילו את עצמן בכל ארבע חודשים: ממכירות של קצת פחות ממיליון דולר לשנה ב-1978, לכמעט מאה ועשרים מיליון דולר חמש שנים מאוחר יותר. סטיב ג'ובס בעצמו היה הראשון להודות שויזיקאלק היא זו שהצילה את אפל. בראיון ל BBC ב-1990 הוא אמר - "אם ויזיקאלק הייתה נכתבת למחשב אחר - היית מראיין מישהו אחר במקומי עכשיו.'


כמו לכל דבר, גם להצלחה של ויזיקאלק היה, בסופו של דבר, תאריך תפוגה. החברה של דן פילסטרה - אותו אחד שהשאיל לבריקלין את האפל II שלו כדי שיוכל לפתח את ויזיקאלק - הייתה זו שהפיצה את ויזיקאלק לחנויות ברחבי ארצות הברית, אבל ההצלחה הגדולה הובילה לחיכוכים בלתי נסבלים בין שתי החברות.


“[Dan] Having an author and a publisher - which is what we were - is not a good business model, in case you have a hit product like this. There was a lot of bad blood between the two companies. We ended up in a lawsuit - they sued us for some reason to get out of the contract so they would make money on this other product they were doing. That ended up not being successful, so both companies sort of went away, and we ended up selling whatever we had left to Lotus. So then I went off to do other products on my own, and now I'm programming for mobile devices, and I've had a very successful iPad application called NoteTaker HD that's been selling for like 11 years now. So I keep up with all that latest stuff.”


גם היום, ממרחק של ארבעים שנה, אפשר לשמוע את הגאווה בקולו של דן בריקלין על החלק שלו במהפכת המחשוב האישי.


“[Dan] it's really special that...I mean, I just turned 70 years old, and I did this before I was 30 - so I didn't have to worry whether I would ever amount to something… so that was kind of cool. On the other hand, you know, will you ever do it again? Well, did you ever do it once, changing the world? Over a billion people use something I invented the user interface for.”


אבל זה, כמובן, לא סוף הסיפור של אפל - וגם לא של גיליון הנתונים האלקטרוני. ב-1983, כשיצאו ראשוני מחשבי ה- IBM PC לשוק, ויזיקאלק איבדה את הבכורה לתוכנה בשם לוטוס 1-2-3, שניחנה בגרפיקה ובביצועים טובים יותר. מספר שנים לאחר מכן יצאה מיקרוסופט לשוק עם תוכנת גיליון נתונים אלקטרוני משלה, אקסל (Excel), שהייתה אחת התוכנות הראשונות שניצלו באופן מוצלח במיוחד את יכולות העכבר, בעזרת שילובם של תפריטים נפתחים בחלקו העליון של המסך. כפי שרמזתי לכם מוקדם יותר בפרק, כל התוכנות האלה מכילות, עד ימינו אנו, פיסות מה'דנ"א' של ויזיקאלק.


“[Dan] When Mitch [Kapor] did 1-2-3, he made sure that it could read VisiCalc files so you could continue from [where you stopped.] And when Excel was written, it was written so that it could read the 1-2-3 file, and of course the the big thing with Google Docs is that they did a lot of work over this - I Think an Israeli company did the the inner parts of it - so it was good at reading Excel files. [...] You can type certain commands, like “/irr” I think or something - the same thing would happen as it happened in VisiCalc.”


בשלב הזה, האפל II והמחשבים הבאים מתוצרת אפל היו נטועים כל כך עמוק בעולם העסקים האמריקני, שבמשך זמן לא מבוטל מיקרוסופט פיתחה את אקסל אך ורק עבור מחשבי מק - ורק ב-1987 שיחררה גרסה תואמת גם למערכת ההפעלה שלה עצמה, 'חלונות'. אקסל הייתה, כמובן, הצלחה אדירה: כה אדירה, עד ש'אקסל' הפך להיות השם הגנרי לגיליונות נתונים אלקטרוניים. אקסל, וחבילת יישומי ה Office שבאו בעקבותיו, הם גם חלק מהסיבה להצלחה האדירה של Windows  - שבתורה הפכה את מיקרוסופט לחברה עשירה ומצליחה.

אקסל סוגר מעגל

באפל, עם זאת, הדברים נראו אחרת לגמרי. סטיבן ווזניאק, שאף פעם לא רצה לנהל אף אחד ובמילא לא אהב לעבוד במסגרת חברות גדולות, עזב את החברה בשלב מוקדם יחסית: הוא חזר לאוניברסיטת ברקלי, ולמרות שכנראה היה יכול ללמד את כל המרצים של האוניברסיטה דבר או שניים על אלקטרוניקה, השלים את התואר הראשון שלו בהנדסה.

סטיב ג'ובס המשיך לנהל את החברה, עד שב-1985 הודח מראשות החברה שייסד בעקבות מאבקי כוח בינו לבין הדירקטוריון. בשנים הבאות, אפל הוציאה לשוק סדרה של מוצרים כושלים -וגם היחסים בין מיקרוסופט ואפל התערערו בעקבות התחרות העזה בין שתי החברות: אפל תבעה את מיקרוסופט על כך שמיקרוסופט העתיקה, לכאורה, את מערכת ההפעלה של המק - ומיקרוסופט מצידה איימה להפסיק להוציא גרסאות חדשות של Office עבור המק, צעד שהיה פוגע קשות באפל.


ב-1997 הגיעה אפל אל סף פשיטת רגל. חברי הדירקטוריון נאלצו למחול על כבודם, פנו אל ג'ובס וביקשו ממנו לשוב ולאחוז בהגה של החברה. ג'ובס הסכים, והפעולה הראשונה שלו כמנכ"ל החדש-ישן הייתה לפנות אל ביל גייטס ולבקש ממנו עזרה: צעד שהתקבל בתדהמה אצל מעריצי אפל המושבעים. אבל ביל גייטס הסכים, והעסקה נסגרה: התביעה בוטלה, מיקרוסופט הזרימה כמאה וחמישים מיליון דולר לקופתה הריקה של אפל - ובנוסף, התחייבה להמשיך ולתמוך באופיס עבור המק.


המעגל נסגר: אקסל - ממשיכו הרוחני של ויזיקאלק, חזר אל אפל, המקום שבו החלה מהפכת גיליון הנתונים האלקטרוני. ג'ובס לקח את הכסף של מיקרוסופט והשתמש בו כדי לסובב את אפל הגדולה במאה ושמונים מעלות . השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: האייפוד, האייפון והאייפד הפכו את אפל לחברה המצליחה ביותר בהיסטוריה - הראשונה ששווי השוק שלה היה מעל טריליון דולר - ואת ג'ובס עצמו לדמות סמי-מיתולוגית, שדורות של מנהלים - כמו שירה מ'שפע יששכר' - יסגדו לה בעיניים נוצצות.


אם כן, סיפורם של האפל II ו-ויזיקאלק חושפים בפנינו אמת עמוקה ומעניינת לגבי עולם הטכנולוגיה והגורמים שמשפיעים עליו ומעצבים אותו.


באופן טבעי, אנחנו נוטים להתלהב ממשחקים מרשימים שמותחים את גבולות הביצועים של המחשב עד לקצה - וכמובן, גם לפורנוגרפיה הייתה מאז ומעולם השפעה לא מבוטלת על התפתחות הטכנולוגיה, נושא שכנראה ראוי להקדיש לו פרק בפני עצמו - אבל ההיסטוריה האמיתית היא הרבה יותר מורכבת, והרבה יותר מעניינת.

נכון, גיליון הנתונים האלקטרוני הוא לא מגניב כמו משחק מחשב ולא מקפיץ את הדופק כמו סרטון של...אתם יודעים מה… אבל מקור עוצמתו של גיליון הנתונים טמון במשהו אחר לגמרי. סוד כוחן של ויזיקאלק והתוכנות שבאו בעקבותיה הוא בכך שהן מאפשרות לאנשים הרגילים - ולא רק למתכנתים ולמהנדסים - לנצל את כוחו של המחשב. 


מדוע? מכיוון שכשאתם ממלאים את התאים באקסל - אתם למעשה כותבים תוכנה. כשאנחנו מזינים מספר לתוך תא בגיליון הנתונים - אנחנו למעשה שומרים נתון בתוך הזיכרון. כשאנחנו מסמנים עם העכבר קבוצה של תאים ומבקשים מהתוכנה לסכם לנו את תוכנם - אנחנו למעשה מבצעים פעולה שבעבר רק מתכנתים יכלו לעשות אותה.

במילים אחרות, גיליון נתונים אלקטרוני נותן בידי המשתמש עוצמה אדירה: סוג של מסד-נתונים עם פונקציות ואוטומציות מתוחכמות - אבל כזה שמוצג למשתמש בצורה ויזואלית נוחה, עם צבעים ופונטים שונים, וגם גמישות רבה שלא תמיד מאפיינת קוד של תוכנה - כמו למשל היכולת של כל תא להכיל אותיות, מספרים ותאריכים לפי הצורך. זו הסיבה שכיום אפשר למצוא גיליונות נתונים אלקטרוניים לא רק בתחום ראיית החשבון - אלא בכל מקום שבו משתמשים במחשב: בין אם זה כדי לנהל מערכות ייצור והפצה, כמסדי נתונים כמו המערכת שלנו, בעושים היסטוריה, שאוגרת ומחשבת את נתוני ההאזנות לפודקאסטים השונים, ככלי תצוגה של גרפים וטבלאות, כלי סימולציה של תהליכים פיזיקליים ועוד אלף ואחד שימושים נוספים.


אז כן, גיליון נתונים אלקטרוני הוא לא סקסי - אבל אפשר בהחלט לטעון שזו אחת התוכנות החשובות ביותר בהיסטוריה של המחשב, אם לא החשובה מביניהן.