[עושים היסטוריה] 362: האבולוציה של הכלבים

 [עושים היסטוריה] 362: האבולוציה של הכלבים

הכלב הוא בעל החיים הראשון שביית האדם - לפני הסוס, הפרה והכבשה. כיצד השפיעו בני האדם על האבולוציה של הכלבים, ומדוע הכלבים שונים כל כך מקרובי משפחתם - הזאבים? אורחים מיוחדים בפרק: אאאאאגגג ומממממ... ;-)

האזנה נעימה,
רן.

[עושים היסטוריה] 362: האבולוציה של הכלבים
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

362: האבולוציה של הכלבים

"[רן] טוב. אתה מוכן, שחר?

[שחר] כן."


תכירו, זה שחר, בן 13 - הבן האמצעי שלי.


"[רן] איך קוראים לך?

[שחר] שחר לוי. ארצי'!...

[רן] ...ארצ'י מנסה לאכול את המיקרופון."


וזה ארצ'י: גולדן-רטריבר מעורב בן שנתיים, שאימצנו כשהיה רק גור קטן.


"[רן] כמה זמן יש לנו את ארצ'י?

[שחר] שנה, שנה וחצי, משהו כזה."


ארצ'י הוא החבר הכי טוב בעולם של שחר.


"[רן] נגיד, בין 1 לעשר - כמה ארצ'י חמוד?

[שחר] שמונה וחצי."


גם אני אוהב את ארצ'י, כמובן. הוא חמוד ומתוק, וכשאני מגיע הביתה אחרי יום מתיש בעבודה, ארצ'י הוא היחיד שיקפוץ עלי בשמחה גם בלי לרצות ממני כסף. אבל עם כל זה שהוא חמוד ומתוק - צריך גם לומר בכנות שארצ'י הוא - מה לעשות - טיפש כמו נעל.


"[רן] אם הייתי שואל אותך בסולם של אחד עד עשר, כמה ארצ'י חכם?

"[שחר] מינוס מאה. הוא די אידיוט..."


כאילו, זה לא בקטע של להעליב. אנחנו אוהבים את ארצ'י - אבל אם היה דבר כזה מבחן פסיכומטרי לכלבים, ארצ'י היה מוציא נכשל. אם הכדור שלו נתקע מאחורי כסא, אפילו כסא שאפשר להזיז בקלות - ארצ'י יסתכל עלי כאילו ביקשתי ממנו לפתור את משוואת הגלים של שרדינגר. הוא יכול לבוא אלי עם כדור בפה כדי שאזרוק לו אותו - ושניה אחר כך, אחרי שכבר זרקתי לו את הכדור, לשכוח לגמרי מכל העניין. בחיי, אם ארצ'י היה ציפור - הוא היה עף ברוורס. ועוד משהו: לא רק שהוא טיפש כמו כדורסל מפונצ'ר, ארצ'י גם משיל שערות בכמות היסטרית. בחיי - אם לא הייתם יודעים שיש לי כלב, הייתם חושבים שאני מגדל כבשה בבית.


"[שחר] נגיד עכשיו הוא נופל באיזה פוזות מטומטמות.

[רן] כן, הוא נראה קצת דביל. הוא מקופל עם הרגליים הפוכות...אבל הוא חמוד.

[שחר] מאוד חמוד."


וכל זה מוביל אותי לנקודה מעניינת.

זאבים וכלבים


ממצאים גנטיים ועדויות ארכיאולוגיות מוכיחים מעבר לכל ספק כי אביו הקדמון של הכלב המודרני הוא הזאב האפור - מין נכחד של זאבים, ממנו התפצלו הכלבים והזאבים המודרניים לפני כעשרים עד ארבעים אלף שנה לערך. אבל תאמינו לי, חמש דקות עם ארצ'י יספיקו לכם כדי להבין שישנם הבדלים גדולים ומשמעותיים מאוד בין זאבים וכלבים.


המישור הראשון שבו באים ההבדלים האלה לידי ביטוי, הוא המישור הפיזי: מבנה הגוף והיכולות האתלטיות של בעל החיים. ד"ר תדהר קליין הוא וטרינר ותיק, שהקים בחיפה את 'מוריה' - מרכז רפואי וטרינרי שהוא למעשה בית חולים לכל דבר, לכלבים וחתולים. במקרה, תדהר גם היה המפקד שלי בצבא - אז ניצלתי את ההיכרות שלי איתו כדי לשאול אותו ההבדלים הגופניים בין כלבי הבית וקרוביהם, הזאבים.


"הזאב, כבעל חיים פראי, מראה לפעמים מנגנונים שונים או עוצמתיים יותר מהכלב. לדוגמא, חלק מהחושים שלו יכולים להיות מחודדים יותר. לדוגמא, כלבים שהאף שלהם פחוס יותר חוש הריח או יכולת הקירור שלהם יכולה להיות פחותה מזו של הזאב, שיש לו חתיכת רדיאטור מקדימה, ארוך עם המון המון איזורי חישה ואיזורי יכולת החלפת חום\קור. כנ"ל גם יכולת הציד שלו. הראיה שלו יכולה להיות טיפה משופרת בזמנים מסויימים, המלתעות והשיניים שלו בנויות בצורה מיטבית יותר כדי לתפוס את הטרף. יכולת התקשורת שלו לעבוד בלהקה טובה יותר מאשר כלבי הבית."

"חוש השמיעה מפותח מאוד, חוש הריח המאוד מפותח שיש לכלביים. וכמובן, יכולת אתלטית: הזאבים יודעים לרוץ עשרות קילומטרים כלהקה או לציד, או לחילופין להכין את הקרקע לציד, וזה לרוץ מרחקים ארוכים. היחס שלהם בין עצם ושריר הוא נכון, אין כמעט שומן מיותר."


לא רק שהזאבים הם בעלי חושים מחודדים יותר ויכולת אתלטית טובה יותר מזו של קרובי משפחתם הכלבים, הם גם שונים מהם מבחינה חיצונית. לזאבים רגליים ארוכות יותר מאלה של הכלבים, הפרווה שלהם בעלת צבע אחיד - לעומת הכתמים הלבנים והצהובים שאפשר למצוא בפרוותיהם של כלבים רבים, האוזניים שלהם זקופות לעומת האוזניים השמוטות של ארצ'י, וישנם עוד הבדלים נוספים.


המישור השני שבו ניתן לראות הבדלים משמעותיים בין כלבים וזאבים הוא במישור הקוגניטיבי. מסתבר שארצ'י שלי הוא לא כזה מיוחד: מחקרים רבים הוכיחו שכלבים הם הרבה פחות טובים מזאבים בפתרון בעיות. למשל, במחקר שערכה פרופ' בריג'יט פון-הולט (Von Holt) מאוני' פרינסטון בשנת 2017, היא לקחה קופסא סגורה ושמה בתוכה נקניקייה. עשרה זאבים שגדלו בסביבה אנושית מאז שהיו גורים, ושמונה עשרה כלבים מגזעים שונים קיבלו הזדמנות לנסות לפתוח את הקופסא כדי להגיע לנקניקייה שבפנים. שמונה מתוך עשרת הזאבים הצליחו במשימה - לעומת שניים בלבד מתוך שמונה עשרה הכלבים. די מביך, אתם חייבים להודות.


כלבים הם גם הרבה פחות טובים בעבודת צוות. בניסוי אחר התבקשו זוגות של זאבים למשוך יחד חבל כדי לפתוח כלוב ובו מזון. חמישה מתוך שבעה זוגות של זאבים הצליחו לעבוד יחד בשיתוף פעולה כדי לפתוח את הכלוב. שמונָה זוגות של כלבים ניצבו בפני אותו האתגר, ושוב - כישלון מביך: רק זוג אחד הצליח לפתוח את הכלוב. אז כן, אין מה לעשות: הכלבים שלנו הרבה פחות חכמים מהזאבים.


ההבדלים הברורים בין הזאבים והכלבים מציבים לנו שאלה מסקרנת.

האבולוציה, אנחנו יודעים, פועלת בקבועי זמן ארוכים: בעלי החיים משתנים, בדרך כלל, בקצב איטי מאוד.  אבל הכלבים והזאבים, כאמור, התפצלו מאביהם הקדמון המשותף לפני כעשרים עד ארבעים אלף שנה בלבד - הרף עין, במונחים אבולוציוניים! איך קרה, אם כן, שהכלבים השתנו באופן כל כך דרמטי, ביחס לזאבים, בפרק זמן כל כך קצר?

תיאורית הברירה המלאכותית

החשד המיידי לגבי פיתרון התעלומה הזו נופל על גורם יוצא דופן יחסית בהיסטוריה של האבולוציה של הכלבים: הביות. בניגוד לזאבים, כלבים הם בעלי חיים מבויתים - זאת אומרת, לבני האדם הייתה השפעה ברורה על האבולוציה שלהם. אם אנחנו רוצים להבין כיצד התפתחו הכלבים וקיבלו את התכונות המוכרות לנו כיום, כנראה שאנחנו צריכים לבחון לעומק את תהליך הביות הזה. לרוע המזל, מסתבר שזה לא כל כך פשוט.


העדויות הארכיאולוגיות מראות בבירור שהכלב הוא בעל החיים הראשון שבויית על ידי האדם: הרבה לפני הפרה, הסוס והכבשה, למשל. מה שהשרידים הארכיאולוגים לא יכולים לספר לנו הוא כיצד בדיוק בויתו הכלבים הראשונים - דהיינו, מדוע ואיך הפכו אותם זאבים קדומים לכלבים המוכרים לנו כיום. מכיוון שכך, החוקרים הראשונים שעסקו בשאלה הזו נאלצו להסתמך בעיקר על עדויות עקיפות יותר, כגון ממצאים ארכיאולגיים לגבי אורח חייהם וצרכיהם של בני האדם הקדומים שאולי היו אלה שבייתו את הזאבים הראשונים.


למשל, אנחנו יודעים שבני האדם הקדומים היו ציידים ולקטים, ושהיו להם אוייבים טבעיים רבי עוצמה כגון טיגריס וחיות טרף אחרות. לכן סביר להניח שהשימוש שעשו בני האדם באותם כלבים ראשונים היה לשם עזרה בציד, או הגנה מפני אותם איומים חיצוניים. לכן, התיאוריה המסורתית גורסת שהכלב המודרני הוא תוצאה של "ברירה מלאכותית" על ידי בני האדם: דהיינו, שאנחנו בחרנו את הכלבים שהיו הכי מוצלחים בביצוע המשימות שייעדנו להם.


למה הכוונה? אז לטובת ההסבר גנבתי, ללא שמץ של בושה, כמה דמויות מיתולוגיות של דורון פישלר מהפרק של התשובה שעסק בשאלה 'למה לאוכל רע יש טעם טוב.' הסיפור הולך כך.


נניח שיש לנו ציידת-לקטת קדמונית בשם אאאאאאגגג. יום אחד, אאאאאאגגג והחבר שלה ממממממ הולכים ביער ומגלים מאורת זאבים ובה כמה גורי-זאבים קטנים וחמודים. אאאאאאגגגג תמיד רצתה ילדים, אבל ממממממ לא ממש משתגע על הרעיון כי הוא מעדיף לישון עד מאוחר ולשחק פיפ"א בפלייסטיישן שלו. זאת אומרת… פלייסטיישן מאבן. בכל אופן, אאאאאאאאג מסתובבת ליד המאורה מדי פעם, ושמה לב שאמא זאבה לא חוזרת הביתה. אולי קרה לה משהו. הגורים הקטנים והחמודים מייללים ברעב, ואאאאאאאגג מחליטה שאם ממממממ לא רוצה ילדים, היא תאמץ לעצמה גור זאבים. היא בוחרת את אחד הגורים - למעשה, גורה - וחוזרת איתה למערה.


אאאאגגגג ומממממ מגדלים את הגורה שלהם, שקוראים לה [גררר], ודי מהר [גררר] מפסיקה להיות גורה חמודה ומתוקה וגדלה להיות זאבה בוגרת עם שיניים מהסוג שגורם לך לרצות לבקר את סבתא כדי לבדוק שהכל בסדר.

אז מממממ ואאאאאגג קושרים את הזאבה שלהם לעמוד, וממממממ מציע בעדינות שאולי הגיע הזמן להיפטר מ[גגגגרררר] לפני שהזאבה תצליח להשתחרר ותעשה מהם שווארמה… אבל אאאאאאאגגג מזכירה לו את הפעם ההיא שטיגריס התקרב למחנה שלהם בלילה ו[גגגרררר] נהמה עליו והבריחה אותו. אז ממממממ ואאאאאג מחליטים ש[גגגרררר] בכל זאת שימושית, ומשאירים אותה.


יום אחד, זאב חתיך עובר במקרה באזור ו[גגגגרררר] נכנסת להריון. כשהגורים שלה נולדים, אאאאאאגג ומממממ מחלקים אותם לחברים שלהם, וווואאה ו[משיכה באף]. גור הזאבים שקיבלה וווואאה מתגלה, בחלוף הזמן, כחסר תועלת: לא רק שהוא גדל להיות זאב בוגר ומפחיד שצריך לקשור אותו לעמוד, הוא גם לא נוהם על טיגריסים שמתקרבים למחנה. אז [ווואאהה] קוראת ל[בודו בודו], השף השוודי של השבט, שעושה מהזאב חסר התועלת ארוחת ערב.


הגורה שקיבל [משיכה באף], לעומת זאת, היא אחלה - ביחס לזאב, בכל אופן…. עדיין חייבים לקשור אותה לעמוד, אבל היא נוהמת על זרים שמתקרבים למחנה, ואתם יודעים מה - השיניים שלה גם קצת פחות מאיימות ומפחידות מאלה של הזאב הממוצע… אז [משיכה באף] ממשיך להאכיל את הזאבה שלו, עד שגם לה נולדים גורים חדשים - וחוזר חלילה, דור אחר דור אחר דור….


זו תיאוריית הברירה המלאכותית, שמסבירה איך בני האדם בייתו את הזאבים הפרועים - והפכו אותם לכלבים המודרניים. הפרט החשוב בסיפור הוא האופן שבו החליטו חברי השבט מי מגורי הזאבים יחייה - מי לא: רק הזאבים המועילים והפחות-מפחידים זכו באפשרות להתרבות ולהעמיד צאצאים. הגורים המאיימים והלא מועילים - לא שרדו. לאורך מאות ואלפי דורות, הלחץ המלאכותי הזה הביא להיווצרות הכלב החמוד והמועיל שאנחנו מכירים היום. במילים אחרות, על פי תיאוריית הברירה המלאכותית - אנחנו הם אלה שגרמנו לכלבים להראות ולהתנהג כפי שהם נראים ומתנהגים היום.


תיאוריית הברירה המלאכותית הייתה, במשך שנים רבות, ההסבר המדעית המוביל והמועדף לגבי האופן שבו בויתו הכלבים - אבל יש בה בעיה.


זאבים לא אוהבים בני אדם: במקרה הטוב, זאב ממוצע ישאף להתרחק מבני האדם ככל שהוא רק יכול - ובמקרה הרע, הוא עלול לתקוף, לפצוע ואפילו להרוג אם הוא מרגיש מאויים או בתחרות על מזון. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, זאבים ובני אדם היו אויבים מרים שנאבקו על אותם מקורות מזון ואזורי מחיה.


ניסויים רבים שנעשו במרוצת השנים לימדו אותנו שגם אם לוקחים גור זאבים ומגדלים אותו בסביבה אנושית לגמרי, עם המון אהבה וליטופים - הוא עדיין גדל להיות זאב, על כל המשתמע מכך לגבי ההתנהגות שלו כלפי בני אדם. ברוב המכריע של המקרים, גם אם הזאב המאומץ לומד להסתדר עם האדם שאימץ אותו - הוא עדיין יהיה תוקפני וחשדן כלפי בני אדם אחרים. במילים אחרות, תהליך ביות הוא לא משהו שקורה בתוך תקופת חיים אחת או אפילו דור אחד או שניים: זהו תהליך ארוך, שעשוי לקחת אלפי שנים - ובמצב כזה, קשה להבין מדוע שבני האדם יתאמצו ויגדלו דור אחר דור של זאבים חשדניים ותוקפניים - שבשלב הזה, נזכור, הם עדיין די חסרי תועלת מבחינה מעשית: הם צורכים המון בשר, שמן הסתם בא על חשבון הבשר שבני האדם יכולים לאכול - אבל התועלת שאפשר להפיק מהם היא די מוגבלת, מכיוון שהם לא ממלאים פקודות, לא משתתפים בציד וכדומה. ואם הם לא חמודים ולא מביאים תועלת - למה לגדל אותם?...


הקושי הזה הוא הסיבה שהיו מדענים שההסבר הזה לגבי האופן שבו בויתו הכלבים בימי קדם לא סיפק אותם - והספקנות הזו הובילה, בסופו של דבר, לניסוי מרתק ויוצא-דופן שזכה לכינוי 'אחד הניסויים החשובים ביותר בהיסטוריה של הביולוגיה.'

ניסוי השועלים הסיבירי

דימיטרי בליאייב (Belyaev, BELL-YA-EV) נולד ברוסיה ב-1917, ומגיל צעיר יחסית התעניין בביולוגיה ובגנטיקה. הוא למד במכון האקדמי לחקלאות במוסקבה, ובתום לימודיו החל לעבוד במכון מחקר במוסקבה שהתמקד בגידול בעלי חיים לצורך הפקת פרוות, שברית המועצות הצעירה ייצאה למדינות אחרות.


בליאייב היה חסיד מושבע של תורת האבולוציה, וקרא בשקיקה את כתביו את צ'ארלס דרווין. אחד מאותם כתבים היה ספר שיצא לאור ב-1868 בשם 'השינויים בבעלי חיים וצמחים תחת ביות' (The Variation of Animals and Plants Under Domestication), ובו תאר דרווין תופעה מסקרנת אותה כינה בשם 'תסמונת הביות' (Domestication Syndrome).

דרווין הבחין בעובדה שיונקים ממינים שונים שעברו ביות על ידי בני האדם, חולקים מספר תכונות מובהקות שמפרידות בינם ובין אותם מינים בגרסאות הלא מבויתות שלהם. למשל, לכבשים, כלבים וחזירים מבויתים יש אוזניים שמוטות - בעוד לזאבים הלא-מבויתים, למשל, יש אוזניים זקופות. לכלבים, חתולים ועכברים מבויתים יש חוטם קצר יותר מאחיהם הלא מבויתים - וגם השיניים שלהם יהיו קטנות יותר. מינים מבויתים הם לרוב קטנים יותר ממקביליהם הלא מבויתים, המוח שלהם קטן יותר, הזנבות שלהם מסולסלים והפרווה שלהם מנוקדת בכתמים צהובים ולבנים. שוב, אלו תכונות שמופיעות בכמעט כל בעלי החיים המבויתים - ולא משנה אם מדובר בפרה או בעכבר.


בליאייב נתקל בעצמו בסינדרום הביות במסגרת עבודתו במכון המחקר, והתופעה הזו עוררה את סקרנותו. הוא שאל את עצמו מדוע מופיעות אותן התכונות שמאפיינות את סינדרום הביות, בבעלי חיים ממינים שונים לחלוטין - מחתולים דרך כבשים ועד כלבים? מהו החוט המקשר בין כל אותם בעלי החיים?


מבחינה פיזיולוגית, כל המינים האלה הם יונקים - אבל פרט לכך, הם די שונים זה מזה בגודל ובתזונה. גם התפקידים שבעלי החיים האלה ממלאים בתרבות שלנו שונים מאוד: את חלקם אנחנו מגדלים למאכל, חלקם עובדים בשדות ואחרים - כמו הכלבים - ממלאים תפקידים כמו הגנה וליווי. שוב, אין חוט מקשר מהותי ביניהם.


בליאייב הפך במוחו בבעיה, ולבסוף מצא קשר פוטנציאלי שכזה - אז לא בפיזיולוגיה של בעלי החיים המבויתים, אלא בהתנהגות שלהם: כל בעלי החיים האלה חברותיים כלפי בני אדם. יש להם מזג נוח, והם כמעט תמיד שלווים ולא תוקפניים. אבל… מה הקשר בין התנהגות חברותית ולא-תוקפנית לבין כל אותם סממנים גופניים אקראיים של סינדרום הביות?


בליטאייב החליט להקדיש את זמנו לפתרון השאלה המסקרנת הזו. ב-1953 הוא החליט לעבור לסיביר, רחוק ככל האפשר מעיני השלטון המרכזי במוסקבה, והתקבל להיות סגן-מנהל המכון לגנטיקה בנובוסיבירסק, עיר בדרום-מרכז רוסיה. שם, ב-1959, הוא יזם את הקמתו של ניסוי יוצא דופן.


במרכז הניסוי עמדו שועלים ממין המכונה 'שועל כסוף' (Silver Fox), שהוא סוג של שועל פרא - משמע, שועל שלא עבר ביות. בלייאיב בחר את השועלים משתי סיבות: הראשונה היא ששועלים מתרבים במהירות גבוהה יחסית, ומעמידים דור חדש של צאצאים בתוך שנה אחת בלבד. השניה - מכיוון שהם, כמו הזאבים, שייכים למשפחת הכלביים - ולכן מדמים, במידה מסוימת, את הזאבים הקדומים שהיו אבות אבותיהם של הכלבים המודרניים.


בלייאיב וצוות העוזרים שלו גידלו את השועלים בכלובים, וכשנולדו גורים חדשים - החוקרים ניסו להתקרב אל הגורים הצעירים וללטף אותם.


ככלל, שועלי פרא - כמו זאבים - לא אוהבים בני אדם: הם מפחדים מאיתנו ונוטים לברוח או - אם הם מרגישים מאויימים - לנהום באיום ואפילו לתקוף. אבל לא כל השועלים נולדו זהים: מבין כלל אוכלוסיית השועלים, יש כאלה שהם פחדנים יותר ויש כאלה שהם פחדנים פחות. מתוך כל עשרה גורים בקבוצת הניסוי, החוקרים בחרו גור אחד בלבד שהיה הכי פחות פחדן - או בניסוח אחר, הכי ידידותי כלפי החוקר שניסה ללטף אותו - והגור הזה הוא זה שזכה באפשרות להעמיד צאצאים בדור הבא. כל שאר הזאבים הפחות ידידותיים...ובכן, אין דרך נעימה לומר זאת - הפכו לפרוות.

במילים אחרות, השועלים של בלייאיב עברו ברירה מלאכותית קשוחה ובלתי מתפשרת: רק עשרה אחוזים מהשועלים בכל דור חדש - אלה שבמקרה לגמרי נולדו עם קצת פחות פחד מבני אדם מאשר חבריהם לקבוצה - שרדו וזכו להתרבות.


תוצאות הניסוי היו לא פחות ממדהימות.

בדור הרביעי של השועלים, נולד שועל שקשקש בזנב כשחוקר התקרב אליו. זה אולי נשמע לכם כמו עניין של מה בכך - אבל הוטרינר ד"ר תדהר קליין מבקש להזכיר לנו עובדה חשובה.


"תשים לב, אני אף פעם לא ראיתי זאב שמכשכש בזנב. זו תכונה כלבית פרופר. לא תראה כלב בטבע, שועל, תן, זאב - שמקשקש בזנב. וגם דברים שהם עושים כלפינו, כמו להשעין עלינו את הראש, לתת לנו יד כביכול - כל הדברים האלה הם לא דברים שקיימים בקבוצות שחיות בטבע, בבר."


אף אחד לא לימד את השועל הזה לקשקש בזנב, ואף אחד לא ברר את אבותיו לפי יכולתם לקשקש או לא לקשקש בזנבותיהם: התכונה הזו הופיעה באופן ספונטני לחלוטין.


וזו הייתה רק ההתחלה. שש שנים לתוך הניסוי, בדור השישי, נולדו מספר שועלים שלא רק שקשקשו בזנבם למראה חוקר אנושי - הם למעשה איבדו כל פחד מבני אדם! הם ליקקו את ידיהם של החוקרים, התגלגלו על הגב כדי לקבל תשומת לב וליטופים, הסכימו שבני האדם ירימו אותם על הידיים וייבבו בצער כשהחוקרים יצאו מהכלוב.


עשר שנים לתוך הניסוי החלו להופיע גם סממנים פיזיים מובהקים של סינדרום הביות: כתמים לבנים-צהובים החלו להופיע על פרוות השועלים, החוטם שלהם הלך וקטן בהדרגה מדור לדור, השיניים שלהם הלכו וקטנו והרגליים שלהם נעשו קצרות יותר. בדיקות מעבדה הראו שהרמה הממוצעת של הורמוני סטרס אצל השועלים "הנחמדים" פחתה בחצי לעומת קבוצת הביקורת, ושמחזור הייחום שלהם הלך והתארך לעומת שועלי הפרא, עוד תופעה מוכרת אצל בעלי חיים מבויתים.


שימו לב לפרט מהותי באופן שבו התנהל הניסוי של בלייאיב. הקריטריון היחיד לפיו נבררו השועלים היה יחסם כלפי בני האדם. לא צבע הפרווה שלהם, לא גודל השיניים, ולא אם הם חמודים יותר או פחות משאר הגורים: רק חברותיות כלפי בני אדם, וזה הכל. ולמרות שהלחץ הברירתי שהופעל על השועל נגע אך ורק להתנהגות שלהם - התוצאה בפועל הייתה שינויים גם במאפיינים הפיזיים שלהם: גודל החוטם, השיניים, כתמים על הפרווה וכדומה. במילים אחרות, בלייאיב הוכיח שברירה שגם ברירה שמופעלת אך ורק על ההתנהגות של בעל חיים - יוצרת את כל אותו מגוון של תכונות התנהגותיות ופיזיולוגיות שזיהה צ'ארלס דרווין בבעלי חיים מבויתים.


והתגלית הזו פותחת את השער להסבר אפשרי נוסף לאופן שבו הפכו זאבי הפרא לכלבים המוכרים לנו כיום.

כזכור, התיאוריה הקלאסית לגבי ביות הכלבים גרסה שאנחנו, בני האדם, קבענו ועיצבנו את תכונותיהם של הכלבים הראשונים באמצעות ברירה מלאכותית ומכוונת: בני האדם הקדמונים בחרו את הזאבים המועילים ביותר, או את אלה שהיו להם את השיניים הקטנות או הרגליים הקצרות וכדומה - וכך במרוצת הזמן הפכו הזאבים לכלבים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. אבל הניסוי של בלייאיב מרמז על אפשרות אחרת שזכתה לכינוי "ברירת הנחמדים." על פי התיאוריה הזו, לא אנחנו בייתנו את הזאבים - אלא הזאבים בייתו את עצמם.

ברירת הנחמדים

בואו נחזור למחנה הפרה-היסטורי שלנו.


בגרסה הזו של הסיפור, אאאאאגגג לא חולמת אפילו לאמץ גור זאבים. היא זוכרת איך זאב גדול ומפחיד טרף את סבא שלה, [זעקת כאב], כש[זעקת כאב] התקרב בטעות למאורה שלו. אז אאאאאגגג וממממממ ממש ממש לא אוהבים זאבים, וגם הזאבים ממש ממש לא אוהבים אותם - וכולם שומרים כמה שיותר מרחק זה מזה.


כשאאאאאגגג ומממממ מסיימים את ארוחת הצהריים שלהם, הם משליכים את שאריות האוכל לערימה גדולה מחוץ למחנה. יום אחד הם רואים, להפתעתם, זאב מסתובב ליד הערימה ונובר בשאריות המזון. אני אומר 'להפתעתם' מכיוון שבדרך כלל זאבים לא מתקרבים למחנה של בני האדם: הם מפחדים מאיתנו, ומעדיפים למצוא טרף במקום אחר. אבל הזאב הזה - נקרא לו [ליקוק שפתיים] היה כנראה רעב מאוד מצד אחד, ואולי גם קצת קצת פחות פחדן משאר חבריו הזאבים. אז [ליקוק שפתיים] מתגבר על הפחד, מתקרב לערימת השאריות - וכך זוכה בסוג של ארוחת חינם.


השנים חולפות. הצאצאים של אאאאגגג ומממממ עדיין לא מתקרבים לזאבים. אבל ל[ליקוק שפתיים], שבזכות האומץ שלו זכה לאכול טוב יותר משאר חבריו הזאבים, היו המון צאצאים בריאים וחזקים - שגם הם, כמו [ליקוק שפתיים], פחות מפחדים מבני האדם ולכן מעיזים להסתובב בקרבת המחנה ולאכול מהשאריות שלהם.


יום אחד, [שריקה לכלב], הנכד של הנכד של הנכד של אאאאאגגג, שומע את הזאבים שמסתובבים לא רחוק מהמחנה שלו נוהמים בקול. [שריקה] מטפס על עץ ורואה טיגריס מתקרב למחנה! הוא מזעיק את שאר חברי השבט שמקימים מהומה, והטיגריס מסתלק. [שריקה] מתחיל לחשוב. אמנם כולם יודעים שזאבים מסוכנים לבני אדם, אבל הזאבים האלה נראים קצת יותר ידידותיים - ובזכותם כולם ניצלו מהטיגריס. אז אולי הזאבים האלה לא כל כך נוראים כפי שתמיד חשבנו? אולי אפילו כדאי שהם יסתובבו באזור, ויתריעו על איומים מתקרבים... המממ. אז בארוחת צהריים הבאה, [שריקה] לוקח איזה חתיכת בשר דשנה ומשליך אותה לערימה מחוץ למחנה. אחד הזאבים, שהוא הכי פחות פחדן מכל שאר הזאבים הפחות-פחדנים, לוקח סיכון - מתקרב ראשון לערימה, וזוכה בבשר הטעים…


הסיפור ההיפותטי הזה מתאר, למעשה, גרסה טבעית ולא מתוכננת של ניסוי השועלים של בלייאיב. על פי הגרסה הזו, הזאבים שהכי פחות פחדו מבני אדם - או בניסוח אחר, הזאבים שהיו הכי ידידותיים לבני האדם (למרות שבשלב הזה, 'ידידותיות' פירושה בסך הכל לא לברוח הכי רחוק שאפשר) - זכו לאכול טוב, ולכן סיכוי ההישרדות שלהם עלו. הם העמידו יותר צאצאים, שהיו גם הם ידידותיים לבני האדם. כפי שהדגים ניסוי השועלים, לחץ ברירתי שפועל על התנהגות יכול להוביל להופעתן של כל אותן תכונות שאנחנו מכירים מסינדרום הביות: מקשקוש בזנב ועד שיניים קטנות יותר. במילים אחרות, על פי התיאוריה הזו לבני האדם לא הייתה השפעה ישירה על הזאבים: לא אנחנו היינו אלה שהחלטנו איזה זאב יחיה ואיזה זאב ימות - אנחנו בסך הכל זרקנו שאריות מזון מחוץ למחנה, ונתנו לזאבים הפחות פחדנים יתרון אבולוציוני על פני הזאבים היותר פחדנים. הזאבים הפחות פחדנים שרדו, ולמעשה בייתו את עצמם והפכו לכלבים. זאת ועוד, ניסוי השועלים של בלייאיב הראה שתהליך הביות הזה יכול היה להתרחש במהירות מסחררת, בקנה מידה אבולוציוני: בתוך כמה עשרות דורות בלבד.


זו הייתה מסקנה מרתקת, שהייתה עשויה לחולל מהפכה בתחום חקר תופעת הביות - אבל לבלייאיב היו שתי בעיות רציניות.

הראשונה הייתה שלבלייאיב לא היה שום הסבר מניח את הדעת לגבי השאלה איך בדיוק מתרחש סינדרום הביות: מה הקשר בין מידת הנחמדות של השועל, לצבע הפרווה שלו או לגודל השיניים שלו? ללא ההסבר הזה, יהיה לו קשה מאוד לשכנע את שאר הביולוגים לאמץ את התיאוריה שלו לגבי ביות הכלבים.


הבעיה השניה הייתה אפילו עוד קשה, והיא שבלייאיב היה - ותסלחו לי על השפה הציורית - בפא**ינג סיביר. הוא והשועלים שלו היו פחות או יותר במקום הכי נידח בכדור הארץ, ולא רק שבלייאיב היה בפא**ינג סיביר, שנות החמישים והשישים היו גם ימי שיא המלחמה הקרה, מה שאומר שהתקשורת בין המדענים במערב ועמיתיהם במזרח הייתה מינימלית בלאו הכי. כתוצאה מכך, כמעט אף אחד במערב לא שמע על הניסוי של בלייאיב. המדען הסובייטי המשיך לגדל את השועלים שלו, שנה אחר שנה ודור אחר דור… עד שב-1985 הוא הלך לעולמו.


וגם אז - הניסוי לא הפסיק. לודמילה טרוּט (Trut), מדענית שבלייאיב גייס עוד בשנות השישים, החליפה אותו והמשיכה להרבות את השועלים - גם כשברית המועצות התפרקה מסביבה והתנאים הפיזיים והכלכליים נעשו קשים מנשוא. רק ב-1999, ארבעים שנה לאחר שהניסוי יצא לדרך, היא כתבה מאמר מפורט על ניסוי השועלים ותוצאותיו - והמדענים במערב שמעו, בפעם הראשונה, על הניסוי המהפכני של בלייאיב.


בשנים שחלפו מאז הלך בלייאיב לעולמו, ההתקדמות שחלה בתחום הביולוגיה אפשרה לחוקרים להציע הסבר אפשרי לשאלה שהמדען העיקש לא יכול היה לענות עליה בתקופתו: כיצד יכול שינוי התנהגותי להשפיע על המאפיינים הפיזיים של בעל החיים?


מתברר שישנו סוג מסוים של תאי עצָב שבשלב מוקדם מאוד של התפתחות העובר נודדים מהאזור שבו הם נוצרים אל כל מיני אזורים ברחבי הגוף, שם הם משפיעים על המאפיינים הפיזיים השונים של בעל החיים כגון צבע הפרווה, גודל השיניים וכדומה. מחקרים הראו שבבעלי חיים שעוברים תהליך של ביות התנהגותי, יש פחות תאי עצב מאותו הסוג שנודדים ברחבי הגוף. מכיוון שמערכת העצבים היא זו שמשפיעה על התנהגותו של בעל החיים - ההסבר הזה מציע קשר קשר אפשרי בין התנהגות לבין המאפיינים הפיזיים שאנחנו רואים בסינדרום הביות.


התגלית הזו, בשילוב התוצאות המרתקות של ניסוי השועלים - חוללו מהפכה בהבנה שלנו לגבי האופן שבו הפכו הזאבים החשדניים והתוקפניים לידידו הטוב ביותר של האדם, וכיום תיאוריית 'ברירת הנחמדים', או בשמה השני תיאוריית הביות העצמי- היא ההסבר המדעי המקובל לגבי האופן שבו השתנו הזאבים הקדומים והפכו לכלבים. בלייאיב זכה לאחר מותו להכרה בינלאומית נרחבת, ואם תבקרו אי פעם במכון שלו בנובוסיבירסק - תוכלו למצוא שם פסל של דימיטרי בלייאיב יושב על ספסל, לוחץ את ידו של שועל כסוף חמוד וידידותי.


ראוי לציין שתיאוריית ברירת הנחמדים היא תיאוריה צעירה יחסית, ולכן יש חוקרים שעדיין מטילים בה ספק. אציין שתי הסתייגויות חשובות שראוי לא להתעלם מהן. הראשונה היא שייתכן שהניסוי של בלייאיב היה פגום. כיצד? ובכן, בלייאיב רכש את השועלים הראשונים עבור הניסוי שלו מחברה קנדית. הוא כנראה האמין שהשועלים שקיבל היו שועלי פרא אמיתיים - אבל מחקרים מודרניים העלו שהשועלים המדוברים היו צאצאיהם של שועלים שחיו בשבי כבר מאז סוף המאה ה-19. זה אומר שהשועלים שהשתתפו בניסוי לא היו שועלי פרא במלוא מובן המילה, והעובדה הזו מטילה ספק לגבי תקפות המסקנות של בלייאיב מתהליך הביות המואץ.


ההסתייגות השנייה קשורה בתיאוריה הקלאסית שהזכרתי, התיאוריה הגורסת שבני אדם אימצו זאבים, גידלו אותם וכך השפיעו על תכונותיהם באופן אקטיבי. אמרתי לכם שזה לא ממש הגיוני שבני אדם יוותרו על הבשר יקר הערך שלהם לטובת בעלי חיים שלא ממש מביאים להם תועלת - אבל יש חוקרים שטוענים שלאדם הקדמון היה דווקא המון בשר ציד עודף, ולכן לא הייתה לו בעיה לחלוק אותו עם בעל חיים אחר - אפילו כזה שלא ממש מסייע לו.


אלו, כאמור, הסתייגויות תקפות - אבל עושה רושם שהן לא מספיקות משמעותיות כדי לסתור את העדויות החזקות לטובת תיאורית 'ברירת הנחמדים', ובנוסף - תיאורית ברירת הנחמדים גם נותנת לנו מענה מוצלח לשאלה שהצגתי בפתיחת הפרק: כיצד קרה שהכלבים השתנו באופן דרמטי כל כך, ביחס לזאבים, בתוך פרק זמן כה קצר? מכיוון שהמנגנונים הפיזיולוגיים שבבסיס סינדרום הביות פועלים בקצב מהיר ביותר, כפי שהדגים ניסוי השועלים של בלייאיב.

מדוע הפכו הכלבים לטיפשים?

אבל ישנה שאלה נוספת שתאוריית ברירת הנחמדים לא נותנת לנו מענה עליה, והיא השאלה - מדוע השתנו הכלבים כפי שהשתנו?


בתחילת הפרק הכרתי לכם את ארצ'י, הכלב שלי, וסיפרתי לכם שלמרות שהוא חמוד, ומתוק וכולנו אוהבים אותו מאוד - הוא גם, מה לעשות, טיפש כמו נעל. וכשאני אומר שהוא טיפש כמו נעל, אני מתכוון לזה באופן מילולי. למשל, ארצ'י מאוד אוהב לגנוב לי את הגרביים וללעוס אותן. עם הזמן גיליתי שאם אני רוצה שהוא לא ילעס לי את הגרביים, כל מה שאני צריך לעשות זה לשים אותן מתחת לנעליים. ארצ'י, הכלב הגאון, מסתכל על הנעליים, מסתכל עלי, מסתכל שוב על הנעליים… ולא יודע מה לעשות. מבחינתו, זה כאילו סגרתי את הגרביים בכספת. סיפרתי לכם גם שארצ'י הוא לא מקרה מיוחד: המחקר מוכיח שכלבים, ככלל, הם הרבה פחות חכמים מקרוביהם הזאבים. מה פשר הדעיכה הקוגנטיבית הזו? מדוע התפתחו הכלבים להיות טיפשים יותר מהזאבים?


כדי לענות על השאלה הזו, אנחנו צריכים לצלול עמוק יותר לתוך השינויים האבולוציוניים שהתחוללו אצל הכלבים במרוצת הדורות - ואל שתי תכונות מרתקות במיוחד שהתפתחו אצלם.


אנחנו יודעים שכשאם ותינוקה מביטים זה בעיניה של זו, שני המוחות - גם של האם וגם של התינוק - מפרישים הורמון בשם 'אוקסיטוצין', המוכר גם בשם 'הורמון האהבה.' כפי שמרמז הכינוי הזה, אוקסיטוצין הוא חלק חיוני מהתהליך של bonding בין האם והתינוק - זה מה שגורם לנו לאהוב את הילדים שלנו בטירוף ולרצות להגן עליהם ולעזור להם בכל מחיר.


באופן מפתיע, מסתבר שאותו הדבר בדיוק מתרחש גם כשכלב והבעלים שלו מתבוננים זה בעיניו של זה: שני המוחות, גם של הכלב וגם של האדם, מפרישים אוקסיטוצין. במילים אחרות, הכלבים 'חטפו' את המנגנון הנוירולוגי שעוזר לנו להיקשר לצאצאים שלנו - ומשתמשים בו לטובתם, כדי לגרום לנו להתאהב גם בהם. זה המקרה היחיד המוכר לנו בטבע שבו קיים חיבור הורמונלי שכזה בין פרטים משני מינים שונים.


תכונה מרתקת וייחודית נוספת שפיתחו הכלבים היא שימוש בהבעות פנים. מסתבר שאצל הכלבים התפתח שריר מיוחד באזור העין - שריר שלא קיים אצל הזאבים - שמאפשר להם להרים את הגבות. אני לא חושב שאני צריך לתאר לכם את ההשפעה של התנועה הזו: אם ראיתם פעם כלב עצוב, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. הרמת הגבות גורמת לעיניים להראות גדולות יותר ו'ילדותיות' יותר, והמוח האנושי - שמפורסם ביכולת שלו לזהות הבעות פנים - מפרש את התנועה הזו כעצבות, ואז אנחנו פשוט...נמסים. מחקר שנערך בבית מחסה לכלבים הראה בבירור שכלבים שהפיקו הבעות פנים שכאלה אומצו במהירות גדולה יותר על ידי בני אדם מכלבים שלא למדו להשתמש בשרירי הגבות שלהם - עובדה שמעידה על היתרון האבולוציוני הברור של היכולת הזו.


שתי התכונות או היכולות האלה שהתפתחו אצל הכלבים מסבירות לנו מדוע אנחנו כל כך אוהבים אותם, ללא קשר לשאלה האם הם מביאים לנו תועלת או לא. אחרי הכל, אם אני חושב על זה, ארצ'י מסתובב לי בבית, מקבל ממני אוכל, מפזר את השערות שלו בכל מקום ובנוסף, דורש ממני שאפתור לו כל מיני בעיות שיש לו בחיים כמו כדורים שנתקעים מאחורי כסאות. ומה הוא נותן לי בתמורה? כלום. הוא לא רועה את העדרים שלי, לא סוחב את מזחלת השלג שלי ואם הייתי עיוור - בחיי שהייתי מעדיף שהרובוט שואב אבק יראה לי את הדרך. כל מה שיש לכלב הזה לומר להגנתו, זה שהוא חמוד.


"[רן] מה עושה את ארצ'י חמוד?

[שחר] המראה שלו, ההתנהגות שלו. לפעמים הפרצוף שלו. יש לו פרצופים חמודים כאלה.

[רן] מה זה למשל פרצוף חמוד?

[שחר] ...אין לי מושג. יש לו לפעמים פרצופים חמודים."


היכולת הזו של כלבים לגרום לנו להתאהב בהם ולרצות לטפל בהם ולדאוג להם כפי שאנחנו דואגים לילדים שלנו, עשויה להסביר מדוע הם גם פחות חכמים מהזאבים. כדי לפתור את בעיות מורכבות שניצבות מול הזאבים, האבולוציה פיתחה אצלם אינטליגנציה גבוהה - או נכון יותר לומר, גבוהה ביחס לבעלי חיים אחרים - ויכולת עבודת צוות. אבל במקרה של כלבים, האבולוציה החליפה את האסטרטגיה הזו באסטרטגיה שונה לחלוטין: באסטרטגיה של שיתוף פעולה איתנו, בני האדם. דהיינו, לגרום לנו, בני האדם, לפתור לכלבים את הבעיות שלהם. ואם חושבים על זה, זו אסטרטגיה לא פחות מגאונית, מכיוון שלא משנה כמה פעמים ינסה זאב לפתור בעיה באמצעות ניסוי וטעיה או שיתוף פעולה עם שאר חברי הלהקה שלו - הוא לעולם לא יצליח להתעלות על המוח האנושי.


במילים אחרות, הכלבים נעשו 'טיפשים' בעקבות הביות מכיוון שהם פשוט לא צריכים לדעת לפתור בעיות בעצמם: יש להם אותנו, וזה מספיק להם. וכשמשווים את מספרם הזעום של הזאבים בטבע לעומת מאות מיליוני הכלבים שחיים לצידנו כיום, קל לזהות איזו מבין האסטרטגיות האבולוציוניות האלו הוכיחה את עצמה כמוצלחת יותר. ד"ר תדהר קליין רואה בבירור את העדיפות של האסטרטגיה הכלבית על פני זו של הזאבים בעולם התוכן שלו, עולם הוטרינריה. נכון, הוא אומר, לזאבים יש חוש ריח טוב יותר והם רצים למרחקים ארוכים, אבל -


"מצד שני, הם חשופים להמון גורמים שאין להם פתרון עבורם, כמו למשל פציעות שמזדהמות, גורמים מדבקים כמו פרזיטים למיניהם, בין אם פרזיטים חיצוניים או פנימיים. בסופו של דבר, תוחלת החיים שלהם בהשוואה לכלבי הבית שלנו, היא נמוכה בהרבה. ופה אני יכול להכניס אנקדוטה, שאנשים אומרים לי - 'למה אתה לא נותן לנו לתת עצמות לכלב? בטבע הזאב אוכל כל הזמן עצמות!'. נכון - אבל בטבע הזאב חי ארבע שנים. אני חושב שאני לא רוצה שבעל החיים שלנו בבית ייחיה ארבע שנים - אנחנו רוצים שיחייה באיכות טובה כמה שיותר. כנ"ל כאלה ששואלים אותי - 'למה לטפל נגד פרעושים וקרציות? הרי גם בטבע יש פרעושים וקרציות.' זה נכון, אבל הם מעבירים גם הרבה פרזיטים שאפשר גם למות בגלל נגיעות בפרזיטים האלה. אנחנו לא רוצים שזה יקרה אצלנו."


אבל התובנה הזו, לגבי השימוש שעושים בנו הכלבים לצרכיהם, מעלה בתורה שאלה חדשה: אם העזרות באינטליגנציה שלנו היא אסטרטגיה אבולוציונית מוצלחת כל כך - מדוע רק הכלבים מיישמים אותה? למה הזאבים לא למדו להשתמש בנו כדי לעשות את החיים שלהם לקלים יותר?

התשובה לשאלה הזו היא שכדי להיעזר בבני אדם, בעל החיים צריך קודם כל לעבור משוכה קוגניטיבית גבוהה, ואפילו גבוהה מאוד - והיא היכולת לתקשר עם בני אדם.


עושה רושם שהאבולוציה יצרה אצל ידידינו ההולכים על ארבע יכולת פנומנלית לעשות את מה שאף בעל חיים אחר בטבע לא יכול לעשות - וזה לתקשר איתנו. למשל, מחקרים רבים הראו שכלבים טובים מאוד בלהבין מחוות של מיקום, כמו הצבעה עם היד על מקום מסוים - ואפילו מבינים היטב מחוות מיקום בדרכים לא סטנדרטיות, כמו הצבעה עם הרגל. למעשה, עושה רושם שהכלבים אפילו יותר טובים מקופים בעניין הזה. אותו הדבר נכון גם לגבי פקודות קוליות כמו 'שב' או 'תן יד', שכלבים מבינים באופן כמעט אינסטינקטיבי בעוד שזאבים לא מצליחים לפענח גם אחרי אילוף ממושך.


הכלבים גם ניחנו בעוד יכולת יוצאת מהכלל, והיא היכולת לעקוב אחרי המבט שלנו - שהיא תכונה חשובה מאוד בהקשר של תקשורת. עקיבה אחר המבט שלנו מאפשרת לכלב 'להתניע' תהליך של תקשורת: כשארצ'י מסתכל לי בעיניים, אני יודע שהוא רוצה ממני משהו. ובנוסף, היא מאפשרת לכלב להבין מתי הפקודות או המחוות שאנחנו עושים אכן מופנות אליו, לעומת זמנים שבהם אנחנו מתקשרים עם בני אדם אחרים. ואכן, המחקר מראה שכלבים נוטים להתעלם ממחוות אנושיות כשהאדם שנותן אותן מסתכל לכיוון אחר או כשהעיניים שלו מוסתרות.

אפילוג

לסיכום, שאלנו כיצד זכו הכלבים בתכונות שלהם - ומדוע הם שונים כל כך מהזאבים, קרובי משפחתם? התשובה, לדעת החוקרים, היא הלחץ הברירתי שפעל על הזאבים הקדומים שהסתובבו בקרבת בני האדם, והוביל לכך שרק הזאבים החברותיים והפחות-תוקפניים כלפי בני האדם נהנו משאריות המזון שלנו, וכך זכו ביתרון הישרדותי. ברבות השנים, "ברירת הנחמדים" הזו הובילה - כפי שהדגים ניסוי השועלים - להופעתן המהירה של מגוון תכונות שצ'ארלס דרווין העניק להן את השם הכולל: 'סינדרום הביות'. אבל הכלבים זכו ביותר מאשר רק זנב מסולסל ואזניים שמוטות: הם גם למדו להשתמש במנגנונים נוירולוגיים אנושיים כגון הפרשת אוקסיטוצין וזיהוי הבעות פנים כדי לגרום לנו לאהוב אותם יותר, ובנוסף למדו גם כיצד לתקשר איתנו בצורה אפקטיבית מאוד - אפקטיבית הרבה יותר, למשל, מזו של הזאבים ואפילו מזו של הקופים.


האמת, כשאני חושב על זה עכשיו, אולי כל הסיפור הזה לא צריך להפתיע אותי כל כך. תמיד חשבתי שארצ'י הוא כלב טיפש - וזה נכון, הוא באמת טיפש - אבל בתכל'ס, אם בוחנים את העניין באוקטיביות, יש כאן יצור אחד שישן בכרית הנוחה שלו שמונֶה עשרה שעות ביום - ויצור אחר שדואג למלא לו את הקערה באוכל משובח, להוציא אותו לטיול שלוש פעמים ביום ולנקות את השערות המעצבנות שלו כל בוקר. אז או ארצ'י לא כזה טיפש כמו שחשבתי, או שאני לא כזה חכם כמו שחשבתי…

ועוד דבר אחרון. יש מי שספגו השראה מתורת האבולוציה של דארווין ומנסים ליישם אותה גם על בני האדם בוריאציה מעוותת של 'רק החזק שורד': הנאצים, למשל, השתמשו בטיעון הזה כדי להצדיק את הברוטליות שלהם כלפי מי שהם ראו כגזעים 'נחותים' יותר. נעים לגלות שלא רק שזה לא נכון במישור המדעי - דארווין, נזכיר, טען ש'המתאים שורד' ולא 'החזק שורד' - אלא לפעמים, ההפך הוא הנכון: דווקא הכלב הנחמד, ולא הזאב החזק, הוא זה שצוחק אחרון.

מקורות וביבליוגרפיה

https://en.wikipedia.org/wiki/Domestication_syndrome#:~:text=Domestication%20syndrome%20refers%20to%20two,brain%2C%20and%20a%20shorter%20muzzle.

https://www.bbc.com/news/science-environment-29237276

https://www.jstor.org/stable/27857815

https://en.wikipedia.org/wiki/Dog

https://www.pbs.org/wgbh/evolution/library/01/5/l_015_02.html

https://www.smithsonianmag.com/science-nature/how-wolves-really-became-dogs-180970014/

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0960982205000928

https://www.science.org/news/2017/07/what-makes-dogs-so-friendly-study-finds-genetic-link-super-outgoing-people

https://www.science.org/doi/10.1126/sciadv.1700398?_ga=2.194124973.1237286663.1630487795-841695896.1630487795

https://www.insidescience.org/news/rare-human-syndrome-may-explain-why-dogs-are-so-friendly

https://www.smithsonianmag.com/science-nature/dog-gazes-hijack-brains-maternal-bonding-system-180955019/

https://www.science.org/lookup/doi/10.1126/science.1261022

https://www.smithsonianmag.com/smart-news/wolves-out-score-wild-dogs-when-it-comes-cooperation-180965293/

https://www.nature.com/articles/s41598-017-12055-6

https://www.pnas.org/content/116/29/14677

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3384140/

https://waynelab.eeb.ucla.edu/wp-content/uploads/sites/227/2020/03/annurev-animal-022114-110937.pdf

https://www.popsci.com/story/animals/dogs-a-love-story/

https://www.nationalgeographic.com/animals/article/fox-dogs-wild-tame-genetics-study-news

https://www.nature.com/articles/s41559-018-0611-6

https://evolution-outreach.biomedcentral.com/articles/10.1186/s12052-018-0090-x

https://en.wikipedia.org/wiki/Dmitry_Belyayev_(zoologist)

https://www.cell.com/trends/ecology-evolution/fulltext/S0169-5347(19)30302-7?_returnURL=https%3A%2F%2Flinkinghub.elsevier.com%2Fretrieve%2Fpii%2FS0169534719303027%3Fshowall%3Dtrue

https://www.the-scientist.com/news-opinion/famous-fox-domestication-experiment-challenged-66817

https://www.scielo.cl/scielo.php?script=sci_arttext&pid=S0717-65382009000300006&lng=en&nrm=iso&tlng=en

https://www.jstor.org/stable/27857815?read-now=1&refreqid=excelsior%3A3d7dcd74f473274b9f24d5091f5515c9&seq=9#page_scan_tab_contents

https://en.wikipedia.org/wiki/Domesticated_silver_fox

https://www.newyorker.com/culture/culture-desk/moscows-metro-dogs

https://evolutionaryedges.weebly.com/subway-dogs

http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.329.5095&rep=rep1&type=pdf

https://web.archive.org/web/20111216133637/http://www.ft.com/cms/s/0/628a8500-ff1c-11de-a677-00144feab49a.html

https://www.nature.com/articles/ncomms2814

https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fvets.2021.662370/full

https://www.newscientist.com/article/2264329-humans-may-have-domesticated-dogs-by-accident-by-sharing-excess-meat/

https://www.pbs.org/wnet/nature/dogs-that-changed-the-world-what-caused-the-domestication-of-wolves/1276/#

https://biologos.org/series/evolution-basics/articles/artificial-selection-and-the-origins-of-the-domestic-dog

https://www.youtube.com/watch?v=7DwmrQr11eo https://www.newscientist.com/article/2141308-first-dogs-may-have-been-extremely-sociable-wolves/#ixzz78Oxt99gk