379: איך הרגו השמרים את הצ'י - על תסיסה ואנזימים

379: איך הרגו השמרים את הצ'י - על תסיסה ואנזימים

בירה, יין, לחם, גבינות וחמוצים - מאכלים שמלווים את האנושות מזה אלפי שנים - הם כולם תוצרים של תהליכי תסיסה. אבל עד לפני כ-150 שנה, התסיסה הייתה מסתורין, וטובי החוקרים התווכחו ביניהם על פשרה של התופעה המשונה הזו. מתוך המחקר אודות תסיסה ואנזימים צמחו הפיסטור, תורת החיידקים - ואפילו, תאמינו או לא- מדינת ישראל.
האזנה נעימה :-)
רן

379: איך הרגו השמרים את הצ'י - על תסיסה ואנזימים
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

379: איך השמרים את הצ'י - על תסיסה ואנזימים


[מוזיקה]

הסרט 'אודיסאה בחלל: 2001' נפתח באחת הסצנות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע, סצנה שזכתה לשם 'ראשית האדם' (The Dawn Of Man): קבוצה של קופי-אדם מגלה, בעזרתו של מונולית חייזרי מסתורי, כיצד להשתמש בעצמות כבדות ככלי-נשק - ומגרשת קבוצה של קופי-אדם יריבים, כשברקע מתנגנת הנעימה האפית של ריכרד שטראוס.

[חריקה]

הסצנה הזו, אני מנחש, לא התרחשה במציאות - אבל תרשו לי לתאר לכם סצנה לא פחות חשובה בתולדות המין האנושי, שככל הנראה כן התרחשה.

לקוף-אדם בשם [משיכת אף] היה בוקר…לא משהו. הוא לא הצליח לצוד שום דבר, ואפילו לא מצא פירות או שורשים שאפשר לאכול. [משיכת אף] יודע שאם יחזור הביתה בידיים ריקות בת הזוג שלו [נחירה] תכעס עליו, ותגיד לו שהוא היה צריך לקום לציד יותר מוקדם במקום לתופף על סלעים עד מאוחר עם הח'ברה מהלהקה שלו.

[שוב המוזיקה]

אז [משיכת אף] השבוז הולך ביער, ולפתע שם לב למספר פירות שנפלו מאחד העצים. [משיכת אף] מרים אחד מהם, ורואה שהפרי קצת רקוב. ל[משיכת אף] אין בעיה עקרונית לאכול פירות רקובים, אבל הוא זוכר איך אחד החברים שלו, [אחחח], אכל פעם פרי רקוב כזה וחטף כאב ראש רציני…אבל [משיכת אף] רעב ושבוז, ובלאו הכי [נחירה] תעשה לו כאב ראש, אז הוא מחליט לקחת סיכון ונוגס בפרי הרקוב.

הממ. האמת, לא כזה רע. קצת חמצמץ, אבל סביר.

ואז קורה משהו באמת מוזר. [משיכת אף] אוכל עוד פרי, ואז עוד פרי, ופתאום העולם שסביבו מתחיל להסתובב… הוא מרגיש סחרחורת קלה וקשה לו לעמוד ישר - אבל אתם יודעים מה?...הוא מרגיש סבבה. ממש סבבה… פתאום הוא כבר לא כזה שבוז. למעשה, הוא אפילו די שמח! [משיכת אף] מחליט לאסוף כמה מהפירות הרקובים ולחזור למערה. [נחירה] בטח תשמח לראות את האוכל שהביא, ומי יודע - אולי גם היא תרגיש סבבה כמוהו אחרי שתאכל אותם, ואז בערב, ליד המדורה, אחרי כשכולם ילכו לישון…

[חריקה]

הם ישחקו חמש אבנים.

אנחנו פודקאסט לכל המשפחה, אתם יודעים.


--


[משיכת אף] וחבריו לא ידעו זאת, כמובן, אבל הפירות שנפלו אל רצפת היער ונרקבו - הכילו אלכוהול. עד לא מכבר, קופי-האדם לא היו מסוגלים לעכל אלכוהול ולפרק אותו - ולכן מי שאכל פירות רקובים שכאלה סבל מהנגאובר עצבני במיוחד. אבל אי שם בערפילי הזמן ארעה מוטציה אקראית בגנום שלנו שאפשרה לאבותינו לפרק אלכוהול ביעילות רבה יותר. זו הייתה מוטציה מבורכת במיוחד, מכיוון שאלכוהול מכיל המון קלוריות באופן יחסי - ובנוסף, האלכוהול גם מונע מחיידקים אחרים, מזיקים יותר, להתפתח על הפרי הרקוב והופך אותו לבטוח יותר למאכל.


התופעה שהביאה להיווצרותו של אלכוהול בפירות רקובים מכונה 'תסיסה' (Fermentation), וברבות השנים למדו אבותינו לנצל אותה לתועלתם באופן מכוון. במערת רקפת שבהר הכרמל, לדוגמא, גילו חוקרים עדויות להתססה מכוונת של דגנים לשם ייצור בירה כבר לפני שנים עשר עד חמישה עשר אלף שנה בקירוב. אגב, תסיסה לשם ייצור אלכוהול היא גם מקור המילה Fermentation: היא מגיעה אלינו מהמילה הלטינית Fervimentum, שפירושה 'לרתוח', מכיוון שבמהלך התסיסה נוצרות בנוזל בועות שגורמות לו להראות כאילו הוא רותח.


כמה אלפי שנים מאוחר יותר גילו בני האדם כי הם יכולים להתסיס גם את החלב שהפיקו מהעזים שלהם ולהפוך אותו לגבינה - וגבינה נשמרת לאורך זמן רב יותר מאשר החלב במצבו המקורי. המצרים הקדמונים גילו שאם הם מוסיפים לבצק שמרים - הבצק תופח ונעשה אוורירי וטעים יותר. במסופטמיה הקדומה גילה מישהו אחר שאם הוא מכניס מלפפונים לתוך כלי מלא במי מלח, המלפפונים הופכים להיות חמוצים ורכים יותר - וגם הם נשמרים לאורך זמן.


בירה, יין, גבינות, לחם וחמוצים הם רק חלק זעום מתוך מגוון עצום של מאכלים שליוו את האנושות לאורך עשרות אלפי שנים - מאכלים שכולם תוצאה של תהליכי תסיסה. חשיבותם של המאכלים האלה לביטחון התזונתי של בני האדם הייתה כה עצומה, עד שהתופעה המסתורית והלא מובנת של התסיסה נתפסה בעיני הקדמונים כמתנה מהאלים.


אין פלא אם כן שכשראשוני הכימאים המודרניים החלו לחקור את הטבע שסביבם - התסיסה, הייתה אחד הנושאים הראשונים אליהם הפנו את תשומת ליבם. חשיבותה של התסיסה לייצור תעשייתי של יין, בירה ולחם הביאה את האקדמיה הצרפתית למדעים, למשל, להציע ב-1779 פרס של קילוגרם זהב טהור למי שיגלה מהו הגורם לתסיסה. הפרס הזה הוסר מספר שנים לאחר מכן, אבל עצם קיומו מהווה עדות ברורה לחשיבות שראו המדענים המוקדמים בפתרון השאלה הזו.


את הצעד הראשון בדרך לפתרון החידה הזו עשה הכימאי הצרפתי המהולל אנטואן לבואזיה (Lavoisier), שבשלהי המאה ה-18 חקר את תהליך ייצור האלכוהול. הוא נטל עיסה של קנה-סוכר, הוסיף לה שמרים, והבחין בכך שמשקל הסוכר שנעלם בזמן התסיסה שווה למשקלם של האלכוהול והפחמן הדו-חמצני שנוצרים בתהליך. במילים אחרות: הסוכר הוא זה שמומר, בזמן התסיסה, לאלכוהול ופחמן דו-חמצני.


אבל כיצד מתבצעת ההמרה הזו? ללבואזיה לא הייתה עדיין תשובה. לכולם היה ברור - מזה אלפי שנים, למעשה - שלשמרים יש תפקיד חיוני בתסיסה - אבל…מהם בדיוק אותם שמרים? 


חיצונית, שמרים נראים כמו גרגירי אבקה לבנבנים, ואפשר למצוא אותם, למשל, על ענבים בשלים.  כשחלוץ המיקרוסקופיה ההולנדי אנטוני ואן ליוונהוק בחן את השמרים תחת העדשה ב-1680, הוא גילה שמדובר בכדורים זעירים. אבל בניגוד ליצורים מיקרוסקופיים אחרים שגילה ואן ליוונהוק, ששחו והסתובבו בשמחה מתחת לעדשת המיקרוסקופ שלו - השמרים פשוט…ישבו שם. בלי לעשות כלום, כמו אבנים קטנות. ואן ליוונהוק הגיע למסקנה שמדובר בעצמים דוממים - וזו גם הייתה התפיסה המקובלת בקרב המדענים במשך מאה וחמישים השנים הבאות.


--


המאה ה-19 הביאה עימה שיפור ניכר באיכותם ובעוצמת ההגדלה של המיקרוסקופים, וב- 1837 החליטו שלושה חוקרים שונים - בנפרד, וללא קשר זה עם זה - להעיף מבט מחודש על השמרים הוותיקים: היו אלה צ'ארלס קאגניאר-לאטור (Cagniard-Latour) הצרפתי, והגרמנים פרידריך קוצינג (Kutzing) ותאודור שוואן (Schwann). השלושה פרסמו את תוצאות מחקריהם כמעט באותו הזמן, אבל לצורך הפרק הזה אתמקד בתיאודור שוואן, שהיה הבולט והמוכר ביותר מבין השלושה.


שוואן התחיל את מחקרו בשיחזור ניסוייהם של כמה מקודמיו כדי לאשש את חשיבותם הקריטית של השמרים בתהליך התסיסה. הוא נטל מיץ ענבים, הרתיח אותו כדי לוודא שהמיץ לא מכיל שום יצור חי - ונעל אותו בתוך בקבוק סגור: שום תסיסה לא התרחשה בתוך הבקבוק. לאחר מכן נטל את אותו הבקבוק, הוסיף לו שמרים - וכמעט מיד החלה להתרחש תסיסה.
משהשתכנע ששמרים אכן חיוניים לתהליך התסיסה, בחן אותם שוואן תחת מיקרוסקופ רב-עוצמה - והבחין בתופעה מעניינת: מדי פעם בפעם הייתה מופיעה מעין בליטה קטנה על דופן השמר הבודד. הבליטה הלכה וגדלה בהדרגה עד שלבסוף התנתקה מהשמר המקורי - ולמעשה הפכה לשמר חדש ועצמאי! במילים אחרות, השמרים התרבו - ואם השמרים מתרבים, סימן שהם יצורים חיים ולא עצמים דוממים…


שוואן, כאמור, פרסם את תוצאות מחקריו - אבל סביר להניח שלא היה לו שמץ של מושג איזה קן צרעות העיר מאמרו.

יוסטוס פון לייביג (Liebig) ופרידריך ווהלר (Wohler) היו שני הכימאים הבכירים ביותר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. במסגרת עבודתם, ביחד ולחוד, הראו השניים כיצד ניתן ליצור תרכובות אורגניות - דהיינו, תרכובות כימיות שמופקות בדרך כלל על ידי יצורים חיים - גם במעבדה, באופן מלאכותי. לייביג, בפרט, נחשב למורה דגול שחינך דורות של כימאים. לרוע מזלם של תיאודור שוואן ושני עמיתיו, לייביג ו-ווהלר התנגדו נחרצות לרעיון לפיו שמרים הם יצורים חיים, ושתסיסה היא תוצאה ישירה של פעולה כלשהי של השמרים.


במחשבה שניה, הביטוי 'התנגדו נחרצות' לא מתחילה אפילו להעביר את עוצמתה של תחושת הבוז והזלזול שחשו השניים האלה כנגד תוצאות מחקריהם של שוואן, קוצינג ולאטור. לייביג אמר, למשל, כי -

"כשאנו בוחנים בקפידה את הטיעונים [האלה], אשר תומכים ומגינים על תורת הויטליזם, אנחנו מרגישים כאילו התדרדרנו בחזרה אל ימי ראשית המדע."


ווהלר היה אפילו יותר נבזי. הוא ולייביג היו עורכים במשותף של מגזין מדעי כלשהו, ו-ווהלר פרסם במגזין מאמר אנונימי שבו שם את מחקריהם של שוואן ועמיתיו ללעג. המאמר תיאר מחקר דמיוני שממנו עולה ששמרים הם למעשה בעלי חיים זעירים בצורת בקבוק שמפניה שאוכלים סוכר, מחרבנים אלכוהול, משתינים פחמן דו-חמצני - ואז נרדמים לשנת שיכורים…


מה הייתה הסיבה להתנגדות העזה הזו? התשובה נמצאת בציטוט שהבאתי מפיו של לייביג, ובפרט הביטוי  'תורת הויטליזם'.

ויטליזם היא התפיסה או האמונה לפיה יצורים חיים ניחנים באיזה שהוא "כוח" או תכונה שלא קיימת ביצורים דוממים: משהו כמו צ'י, או 'אנרגיה רוחנית'. בניסוח אחר, ויטליזם היא האמונה שתהליכים ביולוגיים אצל יצורים חיים לא מצייתים לחוקי הפיסיקה והכימיה המוכרים לנו: יש בהם משהו שונה, משהו מעבר לחוקי הטבע המוכרים לנו.


כפי שניתן לשער, שורשיו של הויטליזם נמצאים במיסטיקה של העבר הרחוק, הרבה לפני שהתפתחה החשיבה המדעית המודרנית - והמדענים במאות ה-17 וה-18 ניהלו מאבק עיקש וקשה מאוד נגד המיסטיקנים ואנשי הדת שתמכו בתפיסה הזו. רק לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 הצליחה הקהילה המדעית לדחוק את הויטליסטים אל שולי הדיון המדעי, וליצור קונצזנוס בקרב החוקרים לפיו אין  'כוח חיים' מסתורי שפועל מחוץ למסגרת חוקי הטבע. החוקים השולטים בתהליכים הביולוגיים שמתרחשים בגופם של יצורים חיים לא שונים במאום מאלה ששולטים בסלעים או עצמים דוממים אחרים.


יוסטוס פון לייביג ופרידריך ווהלר היו מבין המתנגדים הקולניים ביותר לתורת הויטליזם. למעשה, הייתה זו אחת מתגליותיו של ווהלר שהכתה את הויטליזם מכה כואבת ביותר. ווהלר הראה כיצד הוא מסוגל ליצור אוריאה - חומר שנמצא בשתן - באופן מלאכותי: משמע, אין צורך ב'כוח חיים' מסתורי כדי להסביר כיצד נוצרת האוריאה בכליה, אלא מדובר בתהליך כימי ו'טכני' לחלוטין.


עכשיו אתם יכולים אולי להתחיל להבין את פשר ההתנגדות העזה של לייביג ו-ווהלר למסקנותיו של שוואן. אם שוואן צודק והשמרים החיוניים כל כך לייצור אלכוהול הם יצורים חיים, הויטליסטים עלולים לראות בכך אישוש לטענות שלהם: אולי בכל זאת יש משהו מיוחד ומסתורי בתוך השמרים, איזה שהוא כוח בלתי ברור, שמאפשר להם להפוך סוכר - לאלכוהול ופחמן דו-חמצני! לייביג ו-ווהלר - ואפשר להבין אותם - לא רצו לתת לויטליסטים את הפתח דרכו יוכלו לשוב אל הדיון המדעי.

והיתה להם עוד סיבה טובה להתנגד למסקנותיו של תיאודור שוואן.


ב-1833, כארבע שנים לפני פרסום מחקריהם של שוואן ועמיתיו, הצליחו שני כימאים צרפתים לבודד מגרעיני דגנים חומר חדש ולא מוכר, שאם מוסיפים אותו לעמילן - מסוגל לפרק את העמילן לסוכרים פשוטים יותר. שני המגלים העניקו לחומר החדש את השם "דיאַסְטַז" (Diastase).

שלוש שנים לאחר מכן, ב- 1836, גילה תיאודור שוואן - כן, אותו תיאודור שוואן - שמיצי קיבה מסוגלים לעכל מזון גם במבחנה, מחוץ לקיבה עצמה, והצליח לבודד מתוך מיצי הקיבה את אחד החומרים שאחראים לפעולת העיכול: הפפסין (Pepsin).


בעקבות שתי התגליות האלה, הכימאי השוודי יְנס יאקוב בֵרצֵליוס (Berzelius) העלה את ההשערה כי בטבע קיים תהליך כימי שעד כה היה בלתי מוכר למדענים: קטליזה (Catalysis). בתגובה כימית 'רגילה', החומרים המעורבים בתהליך הכימי עוברים שינוי: למשל, חמצן ומימן הופכים למים. קטליזה, שיער ברצליוס, היא תהליך שבו זרז (קטליזטור, בלעז) גורם לחומרים אחרים להשתנות - מבלי שהוא עצמו משתנה: לדוגמא, הדיאסטז מפרק את העמילן לסוכרים פשוטים, ומכיוון שהוא עצמו נותר ללא שינוי, אותה מולקולה של דיאסטז יכולה לפרק עוד ועוד ועוד מולקולות של עמילן, כפי שהדגימו הכימאים הצרפתיים.


תכונה חשובה נוספת של שני הזרזים שכבר נתגלו - הדיאסטז והפפסין - היא שהם פועלים מחוץ לתא החי. למשל, הפפסין אמנם מיוצר באמצעות התאים שבדופן הקיבה, אבל עושה את פעולתו מחוץ להם, בחלל הקיבה עצמה.

שתי העובדות האלה - קיומם של זרזים שאפילו כמויות זעירות מהם עשויות לחולל תהליכים כימיים משמעותיים, והעובדה שהם פועלים מחוץ לתא - איפשרה ללייביג להציע פרשנות אחרת ושונה לחלוטין לתהליך ייצור האלכוהול באמצעות תסיסה. תסיסה, שיער לייביג, נגרמת כשחומר אורגני כלשהו - אולי אפילו השמרים, אם הם אכן יצורים חיים - נרקב. תהליך הריקבון משחרר המון אנרגיה, שגורמת למולקולות הסוכר שנוזל לרטוט ולרעוד באי-שקט, כמו מישהו ששתה יותר משקאות אנרגיה: הרעידות האלה הן אלה שגורמות למולקולות הסוכר להתפרק, לשנות את צורתם ולהפוך לאלכוהול. במילים אחרות, התסיסה לא מתרחשת בתוך השמרים אלא מחוצה להם, והיא גם לא קשורה כלל בתופעת החיים - אלא ההפך: במוות ובריקבון שבא בעקבותיו. גם ברצליוס עצמו, אגב, כמו לייביג ו-ווהלר, התנגד נחרצות לקשר שבין תסיסה ושמרים חיים.


הדומיננטיות של יוסטוס פון לייביג, פרידריך ווהלר וינס ברצליוס בעולם המחקר הביאה לכך שבמשך עשרים השנים הבאות כמעט אף אחד לא היה מוכן להמשיך את מחקריהם של שוואן, לאטור וקוצינג. נדרש מדען אמיץ במיוחד, אדם בעל שיעור קומה ודומיננטי לא פחות משלושת הכימאים הדגולים האלה, כדי להחזיר את השמרים אל מרכז הבמה ולקרב את המדע צעד אחד נוסף בדרך לפיצוח חידת התסיסה. המדען הזה היה לואי פסטר.


--


בעשורים הראשונים של המאה התשע עשרה הייתה צרפת, בעקבות המהפכה וכיבושיו של נפוליאון, נתונה במצור ימי על ידי הצי הבריטי. כתוצאה מהמצור הזה, הצרפתים לא יכלו לייבא קנה סוכר, והתעשיינים המקומיים עברו לייצר סוכר ואלכוהול ממיץ סלק.


בשנת 1856 פנה אל לואי פסטר תעשיין צרפתי בשם ביגו, אביו של אחד מתלמידיו של פסטר, וסיפר לו על בעיה מטרידה שנתגלעה במבשלות הבירה שלו. מיץ הסלק עובר התססה באמצעות שמרים בתוך מיכלים גדולים, ובדרך כלל מתקבלת בירה תקינה. אבל מדי פעם בפעם, סיפר ביגו לפסטר, מתקבלת במיכלים בירה מקולקלת וחמוצה. פסטר היה כבר אז מדען בעל שיעור קומה בינלאומי: הוא זכה באות ליגיון הכבוד הצרפתי על תגליות חשובות בתחום הכימיה, ובגיל 27 בלבד כבר מונה לפרופסור לכימיה באוניבסיטת שטרסבורג. האם יסכים הפרופסור המכובד, שאל ביגו, להעיף מבט בבעיה שלו?


פסטר היה, מן הסתם, אדם עסוק. הוא אמנם האמין שתפקידו של המדע לשרת את התעשייה ולסייע לה - אבל אפשר להניח שהמדען המפורסם קיבל לא מעט בקשות כאלה. ובכל זאת, הוא הסכים לסייע לביגו. מדוע?


ובכן, מסתבר שפסטר כבר חשד, עוד בטרם פגש את ביגו, שתסיסה היא תופעה שקשורה ליצורים חיים. פסטר קרא את מחקריהם של תיאורוד שוואן ועמיתיו ואף שחזר חלק מהניסויים שלהם. בנוסף, הוא עצמו גילה שלאלכוהול אמיל - אחת התרכובות שמופיעות במיץ סלק שעבר תסיסה - יש מבנה מרחבי (זאת אומרת, הסידור של האטומים בתוך המולקולה) שמעיד על כך שמקורה של המולקולה הוא ביצור חי. פסטר היה סקרן לגלות מהו הקשר בין המיקרואורגניזמים שחיים במיץ הסלק, ותהליך התסיסה.


פסטר, אם כן, נטל דוגמיות ממיכלים תקינים ומקולקלים, ובחן אותן. בדוגמיות התקינות הוא מצא, כצפוי, אלכוהול, פחמן דו-חמצני ושמרים עגולים ורגילים לגמרי. אבל הבירה המקולקלת, גילה פסטר, מכילה גם חומצת חלב - אותה התרכובת שאפשר למצוא ביוגורט, למשל, ומעניקה לו את טעמו החמצמץ. מוזר: איך הגיעה חומצת חלב למיכל הבירה? ובכן, כשהביט פסטר בדוגמיות המקולקלות תחת המיקרוסקופ הוא גילה בהן דבר מה נוסף: יצורים קטנטנים ומאורכים, כמו שרוכים דקים. היו אלה בקטריות, ופסטר הבין שהבקטריות האלה הן אלה שמפיקות את חומצת החלב.


פסטר המשיך את מחקריו, ובדגימות של הבירה התקינה גילה גם כמויות זעירות של תרכובות נוספות, בנוסף לאלכוהול. התרכובות הנוספות האלה, מסתבר, היו בעלות מבנים כימיים מורכבים מאוד: הרבה יותר מורכבים ממולקולות האלכוהול. פסטר הכיר, מן הסתם, המון סוגים של תהליכים כימיים שונים ומשונים - אבל אף אחד מהם לא היה מסוגל להפיק תרכובות מורכבות כל כך. אז מאין הגיעו התרכובות הנוספות האלה לתוך הבירה?


פסטר עשה אחד ועוד אחד - והגיע למסקנה שהתהליכים הכימיים שיוצרים את המולקולות המורכבות האלה מתחוללים בתוך היצורים החיים שצפים בתמיסה. זאת אומרת, תסיסה אלכוהולית מתרחשת כשהשמרים קולטים לתוכם את מולקולות הסוכר של מיץ הסלק, והופכות אותן - בדרך כלשהי - לאלכוהול, פחמן דו-חמצני ותרכובות נוספות. חומצת חלב היא גם כן תוצר של תסיסה, אבל במקום שמרים - הפעם אלו הבקטריות שקולטות את מולקולות הסוכר, ופולטות חומצת חלב. כשהבקטריות האלה גדלות בתוך חלב וממירות את הסוכר שבחלב לחומצת חלב, אנחנו מקבלים יוגורט - אבל כשהן מסתננות בטעות לתוך מיכל בירה, אנחנו מקבלים בירה מקולקלת.


פסטר פרסם את מסקנותיו במספר מאמרים בסביבות 1860, ועולם הכימיה - והביולוגיה - הוכה בהלם. מחקריו של פסטר עמדו בסתירה מוחלטת לטענותיהם של יוסטוס פון לייביג, פרידריך ווהלר וינס ברצליוס: מסתבר שיש משהו ביצורים חיים שהוא שונה מעצמים דוממים, משהו שמאפשר להם להוציא לפועל תגובות כימיות מורכבות ומסובכות מעל ומעבר לכל מה שהכירו הכימאים עד אז.


מה עשוי להיות אותו 'כוח מסתורי' שפועל בתוך יצורים חיים? פסטר היה הראשון להודות שהוא לא יודע.

"השינויים הכימיים המתחוללים בזמן תסיסה קשורים - מראשיתם ועד סופם - לפעילותם של יצורים חיים. אני מאמין כי תסיסה אלכוהולית [תסיסה שבה מומר סוכר לאלכוהול - ר.ל.] אינה יכולה להתרחש ללא קיומם, התפתחותם והתרבותם של תאים חיים.

עושה רושם כי כל המסקנות המופיעות במאמר זה עומדות בסתירה מוחלטת לדעותיהם של לייביג וברצליוס. עכשיו, מה הסיבה המדויקת ל[קשר שבין תסיסה ויצורים חיים]? אני מודה שפשוט אין לי מושג."


מה שבטוח הוא שפסטר לא היה ויטליסט. הוא לא האמין לרגע שתהליכים הכימיים המתחוללים בתוך תאים חיים הם תוצאה של איזה שהוא כוח מיסטי שאינו מציית לחוקי הטבע הרגילים. נכון, משהו משונה מאוד מתרחש בתוך תאים חיים - אבל הוא משונה ומוזר רק מכיוון שאיננו מבינים אותו עדיין.


ועל אף שפסטר לא ידע לומר איך בדיוק מתרחשת תסיסה בתוך גופם של השמרים ובקטריות, זה לא הפריע לו לקחת את הרעיון הזה וליישם אותו כמעט מיד באופן פרקטי. אם בירה מקולקלת היא תוצאה של בקטריות מזיקות שהסתננו לתוך מיץ הסלק, הבין פסטר, אזי אם נהרוג את הבקטריות האלה - הבירה לא תקלקל. ואיך נהרוג את הבקטריות המזיקות? באמצעות חימום, כמובן. בתוך שנתיים בלבד פיתח פסטר את התהליך המפורסם הקרוי על שמו - 'פיסטור' - שבו מחממים חלב, בירה או נוזל מותסס אחר כדי להרוג את המיקרואורגניזמים המזיקים שבו, וכך להאריך את חיי המדף של המוצר מבלי לפגוע בטעמו.

וזה לא הכל. ההבנה שיצורים חיים מסוגלים להפיק תרכובות כימיות מזיקות הביאה את פסטר לשאול את עצמו אם ייתכן שהמחלות הרבות מהן סובלים בני האדם הן גם כן תוצאה של פעילותם של חיידקים: חיידקים שפולשים בדרך כלשהי אל תוך הגוף, מתרבים בתוכו ומפיקים תרכובות מזיקות שגורמות לנו להרגיש חולים. התובנה הזו מכונה היום 'תורת החיידקים' (Germ Theory of Disease), והיא היא הבסיס לכל המהפכה הדרמטית שהתחוללה בתחום הרפואה במאה העשרים, כמו למשל פיתוחה של האנטיביוטיקה כדרך להרוג את החיידקים המזיקים האלה מבלי לפגוע בגוף עצמו. כל זה - מבירה מקולקלת…


יוסטוס פון לייביג עצמו, אגב, עדיין לא היה מוכן לקבל את מסקנותיו של פסטר. הוא טען שניסוייו של פסטר מסובכים מדי ושקשה לשחזר אותם - ופסטר, בתגובה, הזמין אותו לערוך יחד איתו ניסוי משותף. לייביג לא נענה להזמנה, ופסטר הציע שהאקדמיה הצרפתית למדעים תשכור את שירותיו של מדען שלישי וניטרלי שיבצע את הניסויים המדוברים. אבל בשלב הזה, כבר לא היה בכך כל צורך: רוב המדענים הבינו שהתבצרותו של לייביג נובעת משמרנות גרידא, ולמרות שפסטר עוד המשיך לנהל ויכוחים סוערים עם חוקרים שהאשימו אותו שהוא תומך בתורת הויטליזם - האשמה חסרת בסיס, כפי שראינו - התסיסה חזרה לעמוד במרכז המחקר המדעי הביו-כימי. חוקרים רבים ניסו לענות על השאלה החשובה שנותרה עדיין ללא מענה: מה בדיוק מתרחש בתוך השמרים והבקטריות, שמאפשר להם להוציא לפועל תהליכים כימיים כה מורכבים?


פסטר השקיע מאמצים רבים בניסיון למצוא את התשובה לשאלה הזו. אחד מעמיתיו למעבדה כתב כי -

"פסטר עצמו ערך ניסויים בתחום הזה. אני זוכר שבאותה התקופה שבה הצטרפתי למעבדתו, הוא ניסה למצות את הגורם לתסיסה בתוך תאי שמרים על ידי טחינה שלהם באמצעות מכתש ועֵלי, על ידי הקפאתם עד שהתבקעו או השרייתם בתמיסה מלוחה כדי לגרום לחומר המדובר לעזוב את התא באמצעות אוסמוזה. הכל לשווא: פסטר לא מצא את [הגורם לתסיסה]."


פסטר כתב על התקופה בה ערך את הניסויים הרבים האלה כי -

"מעולם, כנראה, בכל הקריירה רבת השנים שלי, לא עבדתי כל כך קשה כפי שעבדתי [באותה השנה], ובעקבות זאת, מעולם לא חשתי צורך כה עז לנוח."


---


אדוארד בוכנר (Buchner) היה כימאי גרמני שבשלהי המאה ה-19 עבד באוניברסיטת מינכן, וכמו רבים בעקבות תגליותיו של פסטר, גם הוא ניסה לפצח את סודה של התסיסה. לרוע מזלו של בוכנר, מנהליו באוניברסיטה לא ממש התלהבו מתחום המחקר שבחר, ועצרו אותו: הרי כבר ארבעים שנה מנסים הכימאים ללא הצלחה לגלות מה בדיוק מתרחש בתוך השמרים, ואפילו פסטר הגדול נכשל בכך…


לאדוארד היה אח גדול, האנס בוכנר, שהיה חוקר מוכר ומוערך בתחום המערכת החיסונית. אדוארד והאנס נהגו לשתף פעולה מדי פעם, וב-1896 הזמין אותו האנס להצטרף אליו במכון המחקר הרפואי שבו עבד ואף היה חבר במועצת המנהלים. אדוארד נענה להזמנה, והצטרף לאחיו במחקריו של זה בתחום המערכת החיסונית. בפרט, אדוארד ניצל את הידע שצבר במסגרת מחקריו הקודמים על תסיסה כדי לגדל שמרים שעליהם יוכל אחיו לערוך את הניסויים שלו.


אחד הטכנאים במעבדה פיתח טכניקה חדשה שבעזרתה ניתן היה לבקע את דפנות תאי השמרים ולמצות את החומר שבתוכם: טחינה באמצעות עלי ומכתש, ולאחריה דחיסת התערובת באמצעות מכבש והעברה שלה דרך גרגירי חול צפופים. אדוארד הפיק תמיסה כזו, אבל אז היה צריך לצאת לחופשה של מספר ימים. כדי לשמר את התמיסה שלא תתקלקל, הוא הוסיף לה תמיסה מרוכזת של סוכר: טכניקה מוכרת לשימור של חומרים אורגניים.


כשחזר בוכנר מחופשתו, הוא הופתע לגלות בועות גז עולות וצפות בתוך הבקבוק. בוכנר המנוסה הבין מיד במה מדובר: תסיסה. משהו בתוך הנוזל שהפיק מהשמרים ממיר את הסוכר והופך אותו לאלכוהול ופחמן דו-חמצני…אבל איך? בוכנר בחן את הנוזל תחת מיקרוסקופ, וכפי שציפה - אף שמר לא שרד את הטחינה והדחיסה. כל השמרים בתמיסה היו מתים לגמרי. איך שהוא, הטכניקה החדשה של טחינה ודחיסה הצליחה למצות מתוך השמרים את החומר הפעיל שבתוכם: אותו 'גביע קדוש' שחיפשו פסטר ואחרים במשך שנים. כנראה שהסיבה הראשית להצלחה הזו היא העובדה שבוכנר דחס וסינן את התערובת שלו מבלי להוסיף לה מים שידללו אותה ויחלישו את פעולתה, או להוסיף לה חומצה שתפגע בחומר הפעיל שבתוכה.


החומר הזה, שבוכנר העניק לו את השם 'זימאז' (Zymase), עונה להגדרה של 'זרז' כפי שהציע ינס ברצליוס שנים רבות קודם לכן: מולקולה שגורמת לחומרים שבאים איתה במגע להשתנות - מבלי שהיא עצמה משתנה. במקרה הזה, כפי שהתברר במחקרים מאוחרים יותר, מדובר בתערובת של כמה זרזים שעובדים יחד בתוך תאי השמרים כדי להפוך את הסוכר לאלכוהול, פחמן דו-חמצני ותרכובות נוספות. בהמשך חילקו המדענים את הזרזים לשתי תתי-קטגוריות נפרדות: המילה 'זרז' (קטליזטור) מציינת היום זרזים שפועלים בתהליכים אי-אורגניים, כמו לדוגמא הממיר הקטליטי שנמצא בצינור הפליטה של מכוניות מודרניות ובו זרזים שממירים תרכובות מזהמות שפולט המנוע לתרכובות לא מזיקות. זרזים שקשורים לתהליכים ביולוגיים ביצורים חיים, להבדיל, זכו לשם 'אנזימים'.


תגליתו של בוכנר זיכתה אותו בפרס נובל ב-1907, וגם יישבה סופית את הויכוח בין לייביג ופסטר. מסתבר ששני החוקרים הדגולים צדקו - וגם טעו, בו זמנית. פסטר צדק בכך שתסיסה מתרחשת בתוך תאים חיים, אבל טעה באומרו שתסיסה יכולה להתרחש רק בנוכחות של תאים חיים - שהרי כפי שהדגים בוכנר, האנזים שבתוך השמר עובד מצוין גם אם השמר עצמו כבר מת. לייביג צדק בכך שאין צורך בתא חי כדי לחולל תסיסה - אבל טעה לחלוטין כשטען שתסיסה היא תוצאה של ריקבון ותנודות מכניות שמשנות את צורתה של מולקולת הסוכר.


מה שברור הוא שהמפסידים האמיתיים בויכוח הזה היו הויטליסטים: תגליתו של בוכנר הוכיחה בבירור שתסיסה יכולה להתרחש גם שלא בנוכחות יצורים חיים, ומכאן שאין צורך בקיומו של 'כוח חיים' מסתורי שזורם בעורקיהם של יצורים חיים ואינו מציית לחוקי הטבע. תאוריית הויטליזם קיבלה מכה ניצחת: פה ושם אפשר עוד לשמוע בימינו כל מיני הילרים ומתקשרים מדברים על 'אנרגיות', הילות וצ'י - אבל לרעיונות אלה כבר אין מקום בחשיבה המדעית המודרנית.


---


כיום אנחנו מבינים שלאנזימים יש תפקיד קריטי ביצורים חיים: כמעט כל התהליכים הכימיים שמתרחשים בתא החי - יותר מחמשת אלפים תגובות כימיות שונות בתאים אנושיים, למשל - תלויים במידה כזו או אחרת באנזימים. כיצד, אם כן, עושים האנזימים את פעולתם?


נניח, לשם ההסבר, שיש לנו ילד קטן בגן שעשועים. הילד רוצה להתגלץ' במגלשה - אבל הוא לא יכול: כדי להגיע לראש המגלשה, הילד צריך לטפס בסולם - אבל מה לעשות, הסולם גבוה מדי, והילד נשאר על הרצפה.

הילד הזה מייצג את חומרי הגלם הדרושים לשם תגובה כימית כלשהי. יש לא מעט תגובות כימיות שהן אפשריות, באופן עקרוני - אבל כדי "להתניע" אותן ולגרום לחומרי הגלם להתחיל להתרכב זה עם זה, צריך להשקיע אנרגיה ראשונית בתהליך: במילים אחרות, מישהו צריך לעזור לילד לטפס בסולם.


באנלוגיה שלנו, המישהו הזה הוא כנראה האבא העייף, שקיווה להתחרדן על הספסל בפינה ואולי לזכות בכמה דקות של שקט - אבל עכשיו מגויס לטובת 'מבצע מגלשה'. בכל פעם שהילד מגיע לתחתית המגלשה האבא עוזר לו לטפס בסולם - ומהרגע שהילד הגיע לראש המגלשה, כוח המשיכה לוקח את המושכות ועושה את שאר העבודה.


האנזים הוא האבא באנלוגיה שלנו: האנזימים מעניקים לחומרים שהם פועלים עליהם את 'הדחיפה' שהם זקוקים לה כדי להתרחש. חשוב לזכור שהאנזימים לא גורמים להיווצרותן של תגובות כימיות חדשות "יש מאין". הילד, באנלוגיה שלנו, מסוגל להתגלש במגלשה מצוין בכוחות עצמו אם רק נעזור לו להתגבר על המכשול בדרך - ובאותו האופן, התגובות הכימיות שאנזימים מעורבים בהן היו גם כן יכולות להתרחש באופן טבעי, אלמלא הצורך באנרגיה ראשונית שתתניע את התהליך. ברוב המקרים, התגובות הכימיות האלה אכן מתרחשות פה ושם, אבל בקצב איטי מאוד - איטי מדי מכדי למלא את צרכיהם של היצורים החיים. האנזימים מאיצים את התגובות האלה בצורה דרמטית: עד כדי פי מיליון ויותר, בחלק מהמקרים.


לאנזימים יש מאפיין חשוב נוסף, והוא העובדה שציינתי מוקדם יותר בפרק: הם אינם לוקחים חלק בתגובה הכימית עצמה. באנלוגיה שלנו, האבא שלנו לא מטפס בעצמו על הסולם ומנסה להתגלש. אם הוא כן היה עושה את זה, כנראה שהוא היה נתקע באמצע המגלשה, ואז היו צריכים להזמין מכבי אש לחלץ אותו, וכל השכנים היו צוחקים עליו, והילד היה בוכה שאבא עושה לו פאדיחות ואשתו היה מזכירה לו שהוא צריך לעשות דיאטה. לא משנה איך אני יודע.


באותו האופן, האנזימים רק נותנים את הדחיפה הראשונה לתהליך - וברגע שסיימו את תפקידם והתגובה הכימית ממשיכה בכוחות עצמה, האנזים כבר מוכן ומזומן לסייע בתגובה הבאה. בזכות המאפיין החשוב הזה כמות זעירה יחסית של שמרים, למשל, יכולה להפוך מיכל ענקי של לתת לבירה.


כיצד מבצעים האנזימים את ה'קסם' הזה? התשובה לשאלה הזו פשוטה באופן מפתיע.

דמיינו לעצמם מכונת קפה. זו יכולה להיות מכונת קפה גדולה ומסובכת, כזו כשאפשר למצוא בבתי קפה, או מכונת קפה קטנה מהסוג שקונים לבית או למשרד - אבל לא משנה איך היא בדיוק נראית, לכל מכונה יש מקום אחד, אזור אחד, שאם אתה שם בו את הכוס - היא מתמלאת בקפה. באותו האופן, אנזימים יכולים להיות מולקולות ענק עם אלפי אטומים או מולקולות קטנטנות ופשוטות - אבל בכל אנזים יש אזור מסוים (שאנחנו מכנים אותו "האתר הפעיל") שאם נכניס לתוכו מולקולה שיש לה בדיוק את הצורה המתאימה, האנזים ייכנס לפעולה ויעשה משהו. המשהו הזה יכול להיות, לדוגמא, לשבור את המולקולה ולפרק אותה לשתי מולקולות קטנות יותר - או אולי להצמיד שתי מולקולות קטנות וליצור מהן מולקולה חדשה וגדולה יותר.


הפרט הקריטי פה הוא שהמולקולה או המולקולות המדוברות חייבות להתאים בצורתן בדיוק מושלם לאתר הפעיל של האנזים, אחרת האנזים לא יכנס לפעולה והתגובה לא תצא לפועל. הדרישה להתאמה מושלמת שכזו היא הסיבה שהביוכימאים מכנים את מנגנון הפעולה של האנזימים 'מנעול ומפתח', והיא גם הסיבה שאם חום הגוף שלנו עולה יותר מדי גבוה - כמו במקרה של מחלה - אנחנו עלולים למות: הטמפרטורה הגבוהה עשויה לגרום לאנזימים להתעוות ולשנות את צורתם, ואז הם מפסיקים לעבוד.


כעת, כשאנחנו מבינים מהם אנזימים ומה תפקידים, נוכל לסגור את המעגל ולשוב אל התסיסה.

כל תא חי זקוק לאנרגיה, וכמעט כל היצורים החיים מפיקים את האנרגיה שלהם באמצעות פירוק של מולקולות סוכר - תהליך הקרוי 'נשימה תאית' (Cellular Respiration). אנרגיה בתא "ארוזה" בתוך מולקולה המכונה ATP, ולכן המטרה העקרונית של תהליך הנשימה התאית היא להפוך מולקולת סוכר לכמה שיותר מולקולות ATP - בעיקר, כמובן, באמצעות אינספור אנזימים שונים, שכל אחד מהם אחראי בדרך כלל על שלב אחד בודד בשרשרת של עשרות תגובות כימיות מורכבות.

השלב הראשון בתהליך הפקת האנרגיה הוא פירוק מולקולה אחת של גלוקוז - סוג של סוכר - לשתי מולקולות מסוג הקרוי פירובט (Pyruvate). התהליך הזה מכונה 'גליקוליזה' (Glycolysis), והוא מפיק שתי מולקולות ATP בלבד. זה מעט מאוד, וממש לא מספיק בשביל רוב התאים. הפתרון המתבקש, אם כן, הוא להמשיך ולפרק גם את מולקולות הפירובט, כדי לחלץ מהן עוד אנרגיה.


יצורים שמסוגלים לנשום חמצן - כמונו, למשל - נעזרים בחמצן הזה כדי להעביר את מולקולות הפירובט סדרה נוספת של תגובות כימיות מורכבות, שבסיומם מתקבלות לא פחות משלושים ושישה עד שלושים ושמונה מולקולות ATP: כמות נכבדת של אנרגיה, די והותר לכל צרכי התא.


אבל אליה וקוץ בה: לא תמיד היה כדור הארץ שלנו עשיר בחמצן. למעשה, במשך מיליארדי שנים לאחר היווצרותו של עולמנו, האטמוספירה הייתה דלה מאוד בחמצן - והיצורים שחיו באותה התקופה נאלצו למצוא דרך לפרק את מולקולות הפירובט מבלי להיעזר בחמצן. הדרך הזו, אולי כבר ניחשתם, היא התסיסה - שכבר לואי פסטר כינה אותה "נשימה ללא חמצן."


שמרים הם מבין היצורים המוקדמים ביותר שהתפתחו בכדור הארץ, וככאלה הם פיתחו את היכולת לפרק את מולקולות הפירובט גם ללא נוכחות חמצן. בעזרת אנזימים מתאימים, השמרים מפרקים כל מולקולת פירובט לשתי מולקולות של אתנול - סוג של אלכוהול - ושתי מולקולות נוספות של פחמן דו-חמצני. התהליך הזה מפיק בסך הכל עוד שתי מולקולות ATP נוספות: הרבה פחות מפירוק באמצעות חמצן, אבל כמאמר הפתגם הצה"לי - זה מה יש, ועם זה ננצח.


מבחינתו של תא השמר, האתנול והפחמן הדו-חמצני הם פסולת - ולכן הם נפלטים החוצה מהתא. אבל הפסולת של האחד היא האוצר של האחר: עם האתנול הזה אנחנו עושים בירה ויין, ועם הפחמן הדו-חמצני אנחנו מתפיחים את הלחם שלנו. אגב, אלכוהול הוא רעיל לשמרים: אם ריכוז האלכוהול במיכל עולה על עשרה עד חמישה עשר אחוזים מכל הנוזל שבתמיסה התוססת, השמרים מתים - וזו הסיבה שרוב הבירות שאנחנו שותים מכילות פחות או יותר ריכוז כזה של אלכוהול. מצד שני, האלכוהול הזה רעיל גם למיקרואורגניזמים אחרים שאולי היו שמחים לחיות בבירה, ולכן התסיסה האלכוהולית שומרת על הנוזל נקי מגורמים מזיקים לבני האדם.


ועוד אגב: רוב השמרים מסוגלים גם לנשום חמצן, אם הוא נמצא בסביבה. כשהם נושמים חמצן, השמרים מפיקים המון אנרגיה מכמות קטנה יחסית של גלוקוז - ולכן הם לא צריכים לפרק המון מולקולות גלוקוז. זה אומר שאם יש חמצן בסביבה, תהליך התסיסה נעצר או מאט בצורה ניכרת - וזו הסיבה שמיכלי התסיסה של בירה ויין הם אטומים לאוויר.


הבקטריות שגילה פסטר במיכלי הבירה המקולקלים מייצגות סוג נוסף ושונה של תסיסה: תסיסה של חומצת חלב. גם כאן, מדובר על פירוק של מולקולות הפירובט ללא נוכחות חמצן, אבל התהליך הכימי שמתרחשב בתוך הבקטריות האלה שונה מזה שמתרחש בשמרים - ולכן הפירוק הזה לא מפיק אלכוהול אלא חומצת חלב. כמו האלכוהול, גם חומצת החלב היא, מבחינתם של הבקטריות לפחות, פסולת - פסולת שאנחנו למדנו לנצל כדי לעשות איתה גבינות וחמוצים.


אולי תופתעו לשמוע שגם אנחנו, בני האדם, מסוגלים לבצע תסיסה כזו. כשאנחנו מבצעים פעילות גופנית מאומצת, השרירים שלנו צורכים המון אנרגיה - אבל לפעמים, הדם לא מסוגל להביא אל השרירים מספיק חמצן כדי לתמוך בפעילות מאומצת שכזו. לכן, במצבים כאלה, תאי השריר עוברים מנשימה מבוססת חמצן - להפקת אנרגיה באמצעות תסיסה של חומצת חלב. האמת - חבל: אם זו הייתה תסיסה אלכוהולית, כנראה שהרבה יותר אנשים היו עושים ספורט.


---


ולקראת סיום, אי אפשר שלא להזכיר את הבקטריה המתסיסה שבזכותה קמה מדינת ישראל!!...

טוב, אולי אני מגזים קצת… תשפטו בעצמכם.


בראשית המאה העשרים, בעקבות תגליותיהם של פסטר ובוכנר, יותר ויותר המדענים החלו תרים אחר דרכים חדשות לנצל מיקרואורגניזמים כ'בתי חרושת' להפקת תרכובות שימושיות. אחד מאותם מדענים היה פרופ' חיים ויצמן, שאז עבד באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה. ויצמן ביקש למצוא דרך לייצר בוטנול - תרכובת אלכוהולית ששימשה כחומר גלם חשוב בתעשיית הגומי - ותסיסה אלכוהולית נראתה כאפשרות המבטיחה ביותר.


ואכן, ויצמן גילה חיידק שבתהליך התסיסה שלו מסוגל לפרק סוכר עמילן לבוטנול, אתנול ואצטון. שמו של החיידק היה "קלוסטרידיום אצטובוטיליקום" - אבל רבים מכנים אותו היום 'האורגניזם של וייצמן': לא בטוח אם זה בגלל ויצמן, או בגלל שהשם הרשמי של החיידק נשמע כמו כישוף של הארי פוטר.


לרוע מזלו של ויצמן, זמן קצר אחרי התגלית שלו, הביקוש בשוק לבוטנול ירד בצורה דרמטית - כך שלא היה ממש טעם להמשיך במחקר, ואחד מעמיתיו אפילו הציע לו להשליך את כל התמיסות והצלוחיות שלו לפח.

אבל אז, ב-1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה - והצבא הבריטי נזקק בדחיפות לקורדיט: סוג של חומר נפץ ששימש בפגזי ארטילריה ותותחים ימיים. אחד מחומרי הגלם החיוניים לשם ליצור הקורדיט הוא האצטון, שעד אז הופק מעצים. אבל כאן הייתה טמונה הבעיה: חומרי הגלם לייצור אצטון יובאו מגרמניה - שעכשיו הייתה במלחמה מול בריטניה.


ווינסטון צ'רצ'יל, שמונה כשר האחראי על החימוש, פנה לויצמן ושאל אותו אם יש באפשרותו לייצר אצטון באמצעות הקלוסטרידיום… האורגניזם שגילה. ויצמן התגייס מיד למאמץ המלחמתי: הוא התפטר ממשרתו באוניברסיטה ועבר ללונדון, שם שכלל את התהליך שפיתח במעבדה לכדי תהליך ייצור תעשייתי שבשיאו הפיק לא פחות משלושת אלפים טון של אצטון בכל שנה באמצעות התססה של גרגירי תירס.


ההצלחה המרשימה הזו הפכה את חיים ויצמן - שהיה מוכר יותר באנגליה כצ'ארלס ויצמן - לדמות ציבורית מוכרת ורבת השפעה. כה מוכרת וחשובה, למעשה, עד שבמלחמת העולם השניה "זכה" ויצמן להיכלל ברשימה המצומצת והיוקרתית של אלפיים ושמונֵה מאות אנשים שהאס.אס. הנאצי התכוון לעצור מיד כשתכבוש גרמניה הנאצית את האי הבריטי…


ויצמן היה ציוני נלהב, ויוקרתו המקצועית כמי שוויקיפדיה מכנה 'אבי התסיסה התעשייתית', פתחה בפניו דלתות אל כל שמנה וסלתה של האצולה והפוליטיקה הבריטית. ויצמן עמל ללא לאות למען הרעיון הציוני וגייס פוליטיקאים, עורכי עיתונים ונדבנים כדוגמת משפחת רוטשילד לטובת המאבק - עד שב-1917 השיג את מה שנחשבת לאחת מנקודות המפנה הקריטיות בתולדות המאבק להקמת מדינת ישראל: הצהרת בלפור, שבה הכירה בריטניה באופן רשמי בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו בית לאומי בארץ ישראל.


אז בפעם הבאה שאתם מוזגים כוס בירה או פותחים בקבוק יין, אולי לצד איזו פלטה של גבינות טעימות, לחם טרי וחמוצים משובחים - תרימו כוסית לחיים. לחיים ויצמן - וגם, ובעיקר, ליצורים המיקרוסקופיים שחיים מסביבנו ובתוכנו, ושבזכותם זכינו להנות מכל הטוב הזה.



ביבליוגרפיה ומקורות

https://edisciplinas.usp.br/pluginfile.php/4075228/mod_resource/content/1/Barnett2003%20yeast%20research%20557.pdf

https://archive.org/details/in.ernet.dli.2015.173907/page/n101/mode/1up?view=theater

https://www.youtube.com/watch?v=vcKAH9wNJJ4

https://journals.co.za/doi/pdf/10.10520/EJC96719

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%94

https://en.wikipedia.org/wiki/Fermentation

https://en.wikipedia.org/wiki/Liebig%E2%80%93Pasteur_dispute

https://en.wikipedia.org/wiki/Friedrich_W%C3%B6hler

https://en.wikipedia.org/wiki/Liebig%E2%80%93Pasteur_dispute

https://en.wikipedia.org/wiki/Friedrich_Traugott_K%C3%BCtzing

https://www.chemistryworld.com/opinion/the-weizmann-contribution/3007435.article

https://books.google.co.il/books?id=SBYDCAAAQBAJ&pg=PA267&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

https://www.clinicalmicrobiologyandinfection.com/article/S1198-743X(14)61355-0/fulltext

https://www.famousscientists.org/theodor-schwann/

https://www.soyinfocenter.com/HSS/fermentation.php

https://www.youtube.com/watch?v=YbdkbCU20_M

https://www.youtube.com/watch?v=-ntbeRiQ0cg

https://www.youtube.com/watch?v=eJ9Zjc-jdys

https://www.khanacademy.org/science/ap-biology/cellular-energetics/cellular-respiration-ap/a/fermentation-and-anaerobic-respiration

https://stacker.com/stories/23704/history-fermentation-around-world#:~:text=Human%2Dcaused%20fermentation%20dates%20back,making%20the%20first%20documented%20yogurt.

https://www.lhf.org/2014/03/beyond-sauerkraut-a-brief-history-of-fermented-foods/

https://telem.openu.ac.il/courses/c20237/fermentations-g.htm

https://davidson.weizmann.ac.il/stub-67

http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.693.8254&rep=rep1&type=pdf

https://www.nature.com/scitable/topicpage/yeast-fermentation-and-the-making-of-beer-14372813/

http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.419.4063&rep=rep1&type=pdf