אלכסנדר הגדול, חלק א'

השנה היא 480 לפני הספירה, והעיר היוונית המפוארת - הגדולה והחשובה מבין כל ערי יוון, ערש לידתה של הדמוקרטיה ומוקד תרבותי ופילוסופי ראשון במעלה - שרויה בחורבות. להבות ועשן אופפים את המקדש המפואר של אתנה, אלת החוכמה, ובתים רבים הפכו ללאל יותר מגלי אבנים. על רצפת האקרופוליס שרועות גופותיהם של כמה עשרות אתונאים שהתבצרו על הגבעה הרמה שבמרכז העיר, בתקווה להגן על המקדשים שבמקום מפני הכובש האכזר. ביניהם, פה ושם, שרידיהם של פסלים נהדרים, יצירות מופת שמשכו אלפי מבקרים מכל רחבי העולם הקדום - שנותצו ללא אבחנה בידי חיילי האויב.

האיש שאחראי להרס הזה הוא חשיארש (חְשַׁיָארְשָׁה) הראשון, מלך פרס - שהיוונים כינו אותו Xerxes ואנחנו זוכרים אותו כאחשוורוש. חשיארש וצבאו עזבו את אתונה החרבה, לא לפני שחשיארש הורה לקחת איתם כמה מהפסלים היפים כדי להציב אותם במקדש הפרסי הגדול והמפואר בעיר הקדושה פרספוליס. מזכרת שלל, אם תרצו.

כיבושה והחרבתה של אתונה היו גולת הכותרת של מסע הכיבושים של חשיארש באיי יוון, עדות מוחשית וכואבת מאוד לעוצמתה של האימפריה הפרסית האדירה שהשתרעה מהודו שבמזרח ועד מזרח אירופה שבמערב. אחרי תצוגת תכלית ברורה ואכזרית שכזו, כל מי שקיווה למרוד במלך הגדול - ודאי יחשוב פעמיים, אולי אפילו שלוש פעמים.

אבל לחשיארש לא הייתה שום מושג שחורבנה של אתונה הפיל את אבן הדומינו הראשונה בשרשרת ארוכה של אירועים, שבעוד קצת יותר ממאה שנה יביאו לכך שמלכה הצעיר והשאפתן של ממלכה יוונית קטנה ונידחת יכרע ברך מעל קברו של אכילס, הגיבור המיתולוגי, ירים את מבטו מזרחה - ויישבע לעצמו לעשות לפרסים את מה שעשו הם לאתונאים ולערים יווניות אחרות. וכשיעמוד המלך הצעיר הזה, בעוד מספר שנים לא רבות, מעל חורבותיה העשנות של פרספוליס הפרסית, העולם כולו כבר יידע את שמו. אלכסנדר ממוקדון. אלכסנדר הגדול.

האימפריה הפרסית

ממלכת פרס האחמנית נולדה במקום שבו נמצאת כיום איראן. האזור הזה, שכולל גם את מסופוטמיה - עיראק המודרנית - הוא ערש התרבות האנושית, ולאורך האלף הראשון לפני הספירה הוליד כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שידע העולם העתיק, כגון בבל ואשור. גם מָדי הייתה אימפריה מפוארת שכזו, אבל המלך הפרסי כורש השני (Cyrus) הצליח להביס את מלך מדי ולהשתלט על השטחים העצומים עליהם חלשה - כולל, בין היתר, על בבל, אחת הערים המפוארות של המזרח הקדום, וערים יווניות רבות במה שמכונה 'אסיה הקטנה' - תורכיה של ימינו. כורש הוא גם האחראי ל'הצהרת כורש' המפורסמת, שבה התיר ליהודים הגולים לחזור לארצם ולהקים בה בית מקדש.

אחרי מותו של כורש פרצו בממלכה קרבות ירושה עקובים מדם שבסיומם הוכרז המנצח: דריווש הראשון (Darius). כקודמו, גם דריווש הראשון יצא למסע כיבושים שאפתני שבמהלכו הרחיב את האימפריה בצורה משמעותית: מנהר האינדוס שבמזרח ועד לוב שבצפון אפריקה. דריווש הראשון גם חצה את מיצרי הבוספורוס המפרידים בין אסיה הקטנה ואירופה, כבש שטחים נרחבים בצפון יוון - ובהם, בשנת 513 לפני הספירה, ממלכה קטנה בשם מוקדון (או 'מקדוניה').

מלכה של מוקדון, אמניטס הראשון (Amyntas), בחר - בחוכמה רבה, יש לציין - שלא להתנגד לפרסים רבי העוצמה, ומשל על מוקדון כוָסל תחת דריווש. הוא אפילו נשא לאישה את בתו של אציל פרסי בכיר. כשהלך אמניטס לעולמו החליף אותו בנו, אלכסנדר הראשון, וגם הוא היה וסל של הפרסים.

אבל אל תטעו: המוקדונים לא אהבו את הפרסים. לא הייתה להם שום אפשרות להתנגד למלך הפרסי, שהיה ידוע באכזריותו כנגד כל מי שהעז למרוד כנגדו - אבל פה ושם הם מצאו המוקדונים דרכים עקיפות להדגים את עצמאותם. למשל, באחת ההזדמנויות הגיעו למוקדון מספר שליחים פרסים לעניין כלשהו, ובמהלך משתה מפואר שערך לכבודם מלך מוקדון, הם דרשו ממנו שיביא להם נשים מוקדוניות שיספקו את…צרכיהם, נאמר זאת כך. המוקדונים לא יכלו להבליג על העלבון. המלך הבטיח לשלוח את הנשים, אך כשחזרו השליחים לחדריהם הם מצאו בהם מתנקשים מצוידים בסכינים חדות. אחרי שחיסלו המוקדונים את השליחים, הם העלימו את הגופות - וכשנציגי המלך הפרסי ביקשו לגלות מה קרה למשלחת שלהם, שכאילו נעלמה מעל פני האדמה, המוקדונים העמידו פנים תמימות. שליחים? אילו שליחים?...

כיבושיו של דריווש הראשון ביוון הגיעו לסיומם בשנת 490 לפני הספירה, בקרב מרתון המפורסם שבו הביס הצבא האתונאי את הפולש הפרסי. אבל חשיארש, בנו ויורשו של דריווש, לקח על עצמו להמשיך מהנקודה בה עצר אביו, ואחרי שהביס את היוונים בקרב תרמופילאיי המפורסם לא פחות, כבש שטחים נרחבים ביוון עצמה והחריב - כפי שציינתי בפתיחה - את אתונה, ועוד מספר ערים נוספות. זמן לא רב לאחר חורבנה של אתונה הביסו היוונים את הפרסים בקרב ימי הזכור כקרב סלמיס, והפרסים נאלצו לסגת בחזרה לאסיה הקטנה.

פיליפוס השני

בשנת 359 לפני הספירה עלה לשלטון במוקדון פיליפוס השני. הממלכה שירש מקודמו הייתה במצב גרוע: מוקדון הייתה מוקפת בממלכות עוינות שלטשו עיניים לשטחה, והמלך הקודם נהרג בקרב כנגד אחת מהאויבות האלה - לצד לא פחות מארבעת אלפים מלוחמיו.

אבל פיליפוס ניחן בשילוב נדיר של חשיבה צבאית מעולה ומדינאות נבונה. הוא הקים מחדש את הצבא המוקדוני, הנהיג בו משטר אימונים קשוח ודאג לצייד את הלוחמים בכלי הנשק המתקדמים ביותר של תקופתו. עם חלק מהמדינות השכנות כרת בריתות שלום - ואחרות הביס בקרב, אחת אחרי השניה. כמצביא, פיליפוס הקפיד על המסורת המוקדונית המקובלת ותמיד עמד בראש לוחמיו כשיצאו לקרב. הוא שילם על כך באינספור פציעות, כולל אובדן של אחת מעיניו, אבל חייליו העריצו אותו על אומץ ליבו. ההיסטוריון היווני פלוטרכוס כתב על פיליפוס השני כי -

"הוא נהג שלא לכסות או להסתיר את הצלקות שלו, אלא הציג אותן לראווה כייצוגיים סמליים של אומץ ומעלה החקוקים לתוך גופו."

--

ואחד המעריצים הגדולים של פיליפוס, כמעט ללא צל של ספק, היה בנו - אלכסנדר השלישי.

אלכסנדר נולד בשנת 356 לפנה"ס בעיר פלה (Pella), בירתה של מוקדון. אימו, אולימפיאס (Olimpias), הייתה נסיכה של ממלכת אֵפירוס (Epirus) - שכנתה של מוקדון, שפיליפוס נשא לאישה כחלק מבריתות השלום האסטרטגיות שלו. סביר להניח שפיליפוס לא היה נוכח יותר מדי בזמן ילדותו של אלכסנדר: את רוב זמנו הוא בילה במסעות צבאיים אל גבולותיה השונים של מוקדון כדי להגן על הממלכה מפלישות חוזרות ונשנות - אבל למרות ההעדרויות האלה, נדמה שאלכסנדר ספג ממנו את ערכי האומץ, העיקשות והנדיבות שאיפיינו את המלך הקשוח.

אחת הדוגמאות המפורסמות לאופן שבו החלו התכונות האלה לבוא לידי ביטוי באלכסנדר הצעיר היא אירוע שהתרחש, על פי המסופר, כשאלכסנדר הצעיר היה רק בן שמונה. סוחר סוסים שביקר בארמונו של פיליפוס הציע לו לרכוש סוס גדול וחזק באופן יוצא דופן. פיליפוס התעניין בחיה האצילית והמרשימה, אך כשניסו אנשיו לטפס על הסוס - החיה הפראית והחזקה השתוללה ולא נתנה לאיש להתקרב אליה.

העיסקה כמעט בוטלה, אבל אלכסנדר ניגש לאביו ואמר לו שלדעתו, הם מפספסים סוס מעולה רק בגלל שאף אחד לא יודע איך להשתלט עליו כמו שצריך. המלך, משועשע מיומרנותו של הנסיך הצעיר, התערב איתו: אם יצליח אלכסנדר להשתלט על הסוס, הוא יקבל אותו במתנה - אבל אם ייכשל, ישלם עליו מכספו שלו.

אלכסנדר הסכים. הוא התקרב אל הסוס, אחז במושכותיו - והבחין בכך שהסוס הגדול למעשה מפחד מהצל של עצמו, שהשמש העזה הטילה על הרצפה. אלכסנדר סובב את הסוס כשפניו אל השמש, כך שהחיה לא הייתה מסוגלת לראות את הצל מאחוריה - וכעבור זמן מה הסוס הפראי נרגע, ואפשר לאלכסנדר לטפס עליו.

המלך ואנשיו, שצפו במתרחש בעניין, פרצו במחיאות כפיים וקריאות הידד ספונטניות. פיליפוס מחה דמעה של גאווה, רכן אל בנו ונישק את ראשו. "בני," הוא אמר לו, "כנראה שנצטרך למצוא לך ממלכה קצת יותר מתאימה. מוקדון קטנה מדי בשבילך."

אלכסנדר קיבל את הסוס לרשותו והעניק לו את השם בוקפלוס (Bucephalus). בוקפלוס הפך לסוסו האישי של אלכסנדר וליווה אותו בכל מסעותיו, ובמרוצת השנים הפך לאחד הסוסים המפורסמים בהיסטוריה: דמותו מופיעה באינספור יצירות אמנות.

בוקפלוס היה סוס אמיתי - זאת אומרת, לאלכסנדר באמת היה סוס בשם הזה שהוא אהב בכל מאודו: אנחנו יודעים זאת מכיוון שבין היתר, אלכסנדר קרא את אחת הערים שהקים באזור פקיסטן של ימינו על שמו: "בוקפאליה." אבל למעשה, זהו אחד הפרטים הבודדים הקשורים לחייו של אלכסנדר הגדול שאנחנו יכולים לדעת במידה סבירה של ודאות: אפילו הסיפור על האופן שבו אילף אלכסנדר הצעיר את הסוס הפראי עשוי להיות רק אגדה ותו לא. הסיבה לכך היא שכמעט כל מה שאנחנו יודעים על אלכסנדר הגדול מגיע מסופרים והיסטוריונים שכתבו עליו רק מאות שנים אחרי מותו: פרט למספר קטן של כתובות חקוקות באבן, אין לנו כמעט שום שרידים פיזיים או תכתובות אותנטיות ששרדו את שיני הזמן.

סיפור חייו של אלכסנדר מוקדון, כפי שהוא מוכר לנו כיום, הוא פאזל שמורכב מכמה וכמה מקורות משניים, עדויות ארכיאולוגיות ומסורות שעברו בעל פה - ולא תמיד קל להבחין בין אירועים שהתרחשו באמת, לבין אגדות שנקשרו בשמו. סיפור אילופו של בוקפלוס, למשל, עשוי להיות סיפור שהומצא שנים רבות לאחר ההתרחשויות, כמעין נבואה-בדיעבד שחוזה את עלייתו לגדולה של מי שיהפוך להיות אולי האישיות החילונית המפורסמת ביותר בהיסטוריה. בסדרה הזו על חייו של אלכסנדר הגדול, אני אשתדל להביא לכם רק את אותם הפרטים שמרבית ההיסטוריונים המודרניים מסכימים עליהם - אבל תמיד כדאי לזכור שמדובר בסיפור שהתרחש לפני למעלה מאלפיים ושלוש מאות שנה, ונחשב עתיק כבר בעיניהם של הרומאים.

אלכסנדר ואריסטו

פיליפוס השני ראה חשיבות גדולה בחינוך טוב של ילדיו, ואלכסנדר זכה לקבל את המורים הפרטיים הטובים ביותר שפיליפוס יכול היה להביא לחצר הארמון בפֵּלה. וזה לא היה קל: מלכי מוקדון נהגו להזמין מעת לעת פילוסופים וכותבי מחזות לחיות בחצר הארמון שלהם - אבל רבים מהפילוסופים והאמנים הגדולים סירבו להצעות האלה. מדוע? מכיוון שרוב היוונים, באותה התקופה, לא ראו במוקדונים יוונים "אמיתיים": אמנם התרבות המוקדונית הייתה יוונית בעיקרה ושפתם הייתה דיאלקט של היוונית העתיקה - אבל המוקדונים היו אנשים פשוטים: חקלאים ורועי צאן, שלא היו מתוחכמים מספיק לחיכם של היוונים ה'מתורבתים'. למשל, כשביקש המלך אלכסנדר הראשון - זה שחיסל את השליחים הפרסיים בתקופתו של חשיארש - לקחת חלק באולימפידה המפורסמת, היוונים סירבו בתחילה לאפשר לו להשתתף בתחרות מכיוון שלא ראו בו יווני מן המניין. הוא והמלכים המוקדונים שבאו אחריו ניהלו ללא הרף מאבק עיקש למען הזכות להיחשב כיוונים.

אחד הפילוסופים הגדולים והמפורסמים בתקופתו של פיליפוס השני היה לא אחר מאשר אריסטו, ולמזלו של פיליפוס אביו של אריסטו היה הרופא של המלך הקודם. לכן, כשהזמין פיליפוס את אריסטו להיות המורה הפרטי של אלכסנדר - הפילוסוף הגדול נענה לבקשה. ה'תענוג' הזה, כמובן, עלה לפיליפוס המון כסף: בתמורה להסכמתו, אריסטו דרש שפיליפוס ישפץ את עיר הולדתו. אלכסנדר, ועוד כמה מביניהם של אצילים נוספים בחצרו של פיליפוס, למדו תחת אריסטו במשך מספר שנים וזכו לחינוך יווני קלאסי משובח שכלל את אמנות הנאום, שירה, ספרות, מחזאות, פילוסופיה, זאולוגיה, בוטניקה ואפילו רפואה. כל אלה השפיעו רבות על אלכסנדר הצעיר, וחיזקו אצלו את הקשר האישי העמוק אל תרבות יוון. במילים אחרות, היוונים אולי לא ראו במוקדונים יוונים אמיתיים - אבל אלכסנדר ראה את עצמו כיווני בכל רמ"ח איבריו.

הקרב בכירונאה

הלימודים תחת אריסטו הסתיימו בפתאומיות יחסית ב-340 לפנה"ס, כשאלכסנדר היה כבן שש עשרה. פיליפוס יצא לקרב כנגד אחת מאויבותיה של מוקדון ומינה את יורש העצר הצעיר לנהל את הממלכה בהיעדרו.

טבילת האש הראשונה של אלכסנדר לא איחרה לבוא. התראקים היו שבטים שחיו על גבולה הצפוני של מוקדון, וכשהגיעה לאוזנם השמועה שהמלך עסוק בקרבות במקום אחר - הם ניצלו את ההזדמנות כדי לנסות לנכס לעצמם שטחים של הממלכה. אלכסנדר לא היסס: הוא לקח איתו את חיל המצב שהותיר לו אביו, דהר צפונה והביס את התראקים בקרב קצר אך החלטי. כדי לבסס את השליטה המוקדונית באזור ייסד יורש העצר עיר חדשה בשטח המדובר, ונתן לה את השם אלכסנדרופוליס. תהיה זו העיר הראשונה מתוך עשרות (!) שעתיד אלכסנדר להקים בעתיד, שכולן ייגזרו מתוך שמו.

את ההזדמנות השניה להוכיח את עצמו בשדה הקרב קיבל אלכסנדר שנתיים לאחר מכן. מוקדון ואתונה מעולם לא היו ביחסים טובים אחת עם השניה: האתונאים ראו בשליטה של מוקדון על אזור צפון יוון - ממנו הגיעה רוב התבואה של אתונה - איום אסטרטגי. המתיחות ביניהן הגיע לשיא ב-338 לפנה"ס, כשאתונה כרתה ברית עם עיר-מדינה חזקה נוספת, תבאי, כנגד מוקדון.

פיליפוס, אם כן, יצא דרומה להלחם באתונאים ובתבאים - והפעם לקח עמו את אלכסנדר בן השמונה עשרה. הצבא המוקדוני פגש את הכוח המשולב של אתונה, תבאי ומספר ערים נוספות לא רחוק מהעיר כירונאה (Chaeronea), כמה עשרות קילומטרים מאתונה.

--

הצבא היווני המשולב הכיל כשלושים אלף רגלים, וביניהם יחידת-עילית בשם 'הגדוד הקדוש של תבאי': שלוש מאות לוחמים מיומנים ומנוסים, שנחשבו לאחד הכוחות הלוחמים המעולים ביותר ביוון כולה. סוד עוצמתו של הגדוד הקדוש היה טמון בעובדה ששלוש מאות הלוחמים שבו היו למעשה מאה וחמישים זוגות של גברים-נאהבים: כלומר, זוגות הומוסקסואליים. הומוסקסואליות, ראוי לציין, ובמיוחד יחסים בין גבר מבוגר לבחור צעיר יותר, לא נתפסה אז ביוון כתכונה שלילית או בעייתית - ובמקרה של הגדוד הקדוש של תבאי, אפילו להפך: הרציונל להקמתו של הגדוד היה שחבריו יילחמו בעוז ואפילו יהיו מוכנים להקריב את חייהם - רק כדי שלא להביך את עצמם בשדה הקרב מול אהובם שנלחם לצידם. ואכן, בשני קרבות קודמים הצליחו לוחמי הגדוד הקדוש של תבאי להביס את כוחותיה של ספרטה הגדולה, שהיו גדולים מהם פי כמה וכמה.

צבאו של פיליפוס הכיל קצת פחות רגלים מהצבא היווני - אבל היו לו שני אסים בשרוולו.

הראשון היו אלפיים פרשים. גם ליוונים היו פרשים משלהם - אבל היוונים, ככלל, לא אהבו לשלב סוסים בצבא שלהם ולא עשו בהם שימוש מאסיבי בקרב: אחזקת סוסים הייתה עניין יקר מאוד באופן יחסי, והם העדיפו להשתמש בכוחות רגלים. אבל מוקדון, כפי שסיפרתי לכם קודם, הייתה תחת שליטתה של האימפריה הפרסית במשך קרוב לעשרים שנה - והפרסים כן ראו בסוס כלי מלחמה חשוב. התפיסה הזו חילחלה אל המוקדונים, ששילבו את הסוסים בצבא שלהם. זאת ועוד, באותה התקופה היעילות של הסוס בקרב הייתה מוגבלת מכיוון שהפרשים לא יכלו להשתמש בחניתות ארוכות כדי להסתער על האויב. הסיבה לכך היא שהאוכפים לא כללו עדיין ארכופים - אותן טבעות שלתוכן מכניסים את הרגליים כשרוכבים על הסוס - ובלעדי הארכופים עוצמת הפגיעה של החנית הייתה מעיפה את הרוכב מסוסו. אבל פיליפוס התגבר על הקושי הזה בכך שצייד את לוחמיו בחניתות קצרות יותר, כאלה שאפשר להניף מעל הראש - ואז אפשר לדקור את האויב מלמעלה למטה, מבלי לעוף מהסוס.

האס השני בשרוולו של פיליפוס היו הרגלים עצמם, שעל שדה הקרב היו מאורגנים במבנה צפוף בשם 'פלנקס'. בפלנקס, הלוחמים היו מסודרים בשורות צפופות, ונשאו על עצמם חניתות ארוכות שהיו מופנות קדימה ולמעלה - כמו מעין קיפוד אנושי. השורה הקדמית היה מצויידת במגנים גבוהים, כך שכל מי שהיה מנסה לתקוף את הפלנקס מקדימה היה נתקל בחומה בצורה של מגנים גבוהים, עם חניתות חדות שבוקעות ביניהם.

הפלנקס היה מבנה מוכר ונפוץ בכל צבאות יוון העתיקה, אבל לרגלים המוקדונים היו יתרון בכך שהחניתות שלהם היו ארוכות יותר מאלו של רוב יריביהם - ואולי חשוב יותר, הם היו הרבה יותר מאומנים ומנוסים. כפי שסיפרתי לכם קודם, כשעלה פיליפוס לשלטון הוא הנהיג אצל חייליו משטר אימונים קשוח - וכשזה מגיע לפלנקס, למשמעת בקרב יש חשיבות עליונה. עוצמתו של הפלנקס טמונה בלכידות שלו: כל עוד השורות צפופות והדוקות, ליריב קשה מאוד להתגבר על הכידונים והמגנים - אבל כפי שאתם ודאי יכולים לתאר לעצמם, קשה מאוד לשמור על צפיפות ולכידות כשהמבנה כולו נמצא בתנועה. מספיק שחייל אחד יתקדם קצת מהר מדי מהחייל שלידו כדי שיווצר רווח בין המגנים הצמודים - וכוח יריב מיומן יכול לנצל את הפרצה הזו כדי לחדור לעומק הפלנקס ולשבור את המבנה כולו. משטר האימונים הקפדני של פיליפוס הביא לכך שחייליו היו מסוגלים לתמרן על שדה הקרב מבלי לשבור את המבנה הצפוף.

--

שני הצדדים התייצבו זה מול זה על שדה הקרב בשתי שורות ארוכות, כשבשני הצדדים הרגלים - הפלנקס - נמצא במרכז השורה, והפרשים ממוקמים באגפים. פיליפוס פיקד בעצמו על האגף הימני של הצבא המוקדוני - והציב את אלכסנדר הצעיר לפקד על האגף השמאלי.

המקורות ההיסטוריים חלוקים ביניהם על מהלכו המדויק של הקרב, אבל התמונה הכללית היא כזו. פיליפוס הורה לאגף שלו לתקוף את הכוחות שלפניהם - אבל כעבור זמן מה, נתן את הפקודה לסגת לאחור. היוונים, שחשבו שהמוקדונים בורחים משדה הקרב, החלו לרדוף אחריהם. אבל כאן באו לידי ביטוי חוסר הניסיון והמשמעת הצבאית של היוונים: הפלנקס היווני החל להיפרם כשהחיילים היוונים, בלהט המרדף, לא הקפידו על תמרון מתוזמר ורווחים נפערו בין הלוחמים.

לא הרחק משם, באגף השמאלי, ניצבו פרשיו של אלכסנדר.  הפרשים המוקדונים היו מסודרים במבנה דמוי-משולש, שבראשו - בקודקוד של המשולש - עמד מפקד הכוח: אלכסנדר עצמו. המבנה המשולש אפשר לכל הפרשים בכוח לעקוב עקב אחר תנועותיו ותמרוניו של המפקד המוביל, ולכן לאומץ, לתבונה ולהחלטיות של המוביל הייתה השפעה דרמטית על יכולותיו של הכוח כולו.

אלכסנדר, מסתבר, ניחן בכל אלה. בדיוק כפי שקיווה פיליפוס, אלכסנדר הבחין במרווחים שנפערו בתוך הפלנקס היווני - והורה לפרשיו להסתער על לוחמי הגדוד הקדוש של תבאי שניצבו במרכזו. המבנה המשולש של הפרשים המוקדונים מכונה "טריז'" (Wedge) - ולא לחינם: אלכסנדר ופרשיו פרצו לתוך החור שנוצר בפלנקס היווני כמו טריז שננעץ בעוצמה לתוך סדק בעץ. ההסתערות המתוזמנת היטב הפתיעה את לוחמי העילית של הגדוד הקדוש של תבאי ואילצה אותם להאבק על חייהם. בדיוק באותו הזמן פקד פיליפוס על חייליו שלו להסתובב לאחור - והסתער אף הוא על הכוח היווני. המערך היווני התמוטט, והיוונים החלו בורחים משדה הקרב. כפי שיודע כל היסטוריון של העולם הקדום, הרגע הזה בקרב - הרגע שבו נשברים מבני הקרב והחיילים מתחילים לנוס כל אחד על חייו שלו - הוא הרגע המסוכן ביותר, שבו מתרחשות האבידות הגדולות ביותר, כשהחיילים הבורחים הופכים להיות טרף קל לפרשים המהירים.

ואכן, היוונים ספגו למעלה מאלף הרוגים ופצועים, ועוד אלפיים לוחמים נפלו בשבי המוקדוני. הגדוד הקדוש של תבאי, בפרט, ספג את המכה הקשה ביותר: מתוך שלוש מאות לוחמים, רק ארבעים ושישה שרדו. אנחנו יודעים זאת לא רק מתוך הכתובים ההיסטוריים, אלא גם מתוך ממצאים ארכיאולוגיים: בחפירות שנערכו בסוף המאה התשעה עשרה באתר הקרב נמצאו 254 שלדים, קבורים בצורה מסודרת בשבע שורות ישרות.

הקרב בכירונאה, אם כן, סימן את סופה של יחידת העילית היוקרתית ביותר של יוון העתיקה - ויותר מזה, הוא הוכיח לכל מי שהיה צריך הוכחה שכזו, שמוקדון היא המעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור. פיליפוס היה יכול, עקרונית, לכבוש את אתונה ותבאי בקלות ולהעניש אותן על שיצאו למלחמה נגדו - אבל הוכיח תבונה מדינית לא מבוטלת בכך שעשה דווקא את ההפך: הוא שחרר את השבויים שלכד, נמנע מלהתערב בפוליטיקה הפנימית של שתי הערים ושלח את אלכסנדר לדון עם אתונה על תנאיו של הסכם שלום. האתונאים כל כך התרשמו מהגישה הדיפלומטית הלא-שגרתית הזו, עד שהעניקו לפיליפוס ולבנו אזרחות כבוד של העיר.

זמן קצר לאחר מכן חתמו כל כמעט כל ערי יוון - למעט ספרטה - על הסכם שלום עם מוקדון, שבמסגרתו הוקמה ברית חדשה בשם 'הליגה הקורינתית' שבראשה עמד פיליפוס. אחת ההחלטות הראשונות של חברי הברית הייתה לשלוח לאסיה הקטנה כוח של עשרת אלפים לוחמים, בפיקודו של פיליפוס, כדי לשחרר את הערים היווניות שכבשו הפרסים עוד בימיו של דריוש הראשון - ולהעניש את הפרסים על החרבתה של אתונה וערים נוספות ביוון.

גם אלכסנדר עצמו יצא ברווח מהקרב בכירונאה: המוניטין שלו בקרב החיילים המוקדונים כמנהיג ולוחם אמיץ התעצם מאוד, ואין ספק שפיליפוס היה גאה מאוד ביכולות שהפגין בנו. דרכו של אלכסנדר לכס המלכות של מוקדון כיורשו של פיליפוס נראתה כבטוחה יותר מאי פעם.

אבל דווקא בנקודה זו החליט פיליפוס לעשות מעשה שהכניס את הממלכה כולה לסחרור.

מותו של פיליפוס השני

כפי שציינתי קודם, ממלכת מוקדון הייתה מאז ומעולם מוקפת בממלכות עוינות שלטשו עיניים אל שטחיה, ואחד הכלים הדיפלומטיים המשמעותיים שעמדו לרשותם של מלכי מוקדון בבואם לכרות בריתות שלום עם הממלכות שסביבם היו הנישואים: כך למשל, אולימפיאס, אמו של אלכסנדר, היתה בתו של מלך אפירוס, שממלכתו גבלה בזו של פיליפוס.

אבל היא לא הייתה אשתו היחידה של מלך מוקדון. רחוק מכך: פוליגמיה היה עניין מקובל במוקדון, ולפיליפוס היו עוד חמש נשים - כולן, סביר להניח, בנותיהן של שליטים שלפיליפוס היה אינטרס דיפלומטי לשמור עימן על קשרים טובים. אבל ב-337 לפנה"ס, כשנה לאחר הקרב בכירונאה, הכיר פיליפוס בת אצולה מוקדונית בשם קליאופטרה ו - רחמנא ליצלן - התאהב בה, והחליט לשאת אותה לאישה. רק למען הסר ספק, הקליאופטרה שאנחנו מדברים עליה היא לא קליאופטרה המצרית המפורסמת שחיה מאות לאחריה.

מי שלקחה את העניין הזה קשה הייתה אולימפיאס. סביר להניח שלא עצם הנישואין לאישה אחרת הוא זה שהפריע לה - כאמור, כבר אז היא לא הייתה אשתו היחידה של פיליפוס - אלא האיום שהזיווג הזה היווה על בנה, היורש העתידי של כתר מוקדון, אלכסנדר. מכיוון שאולימפיאס לא הייתה מוקדונית במקור, אלכסנדר נחשב בעיני רבים מקרב האצולה המוקדונית ל'חצי-מוקדוני'. לעומת זאת, ילד שייוולד לפיליפוס ולקליאופטרה כן יהיה מוקדוני 'טהור', וכך עלול בעתיד להוות יריב משמעותי מאוד לאלכסנדר במאבק הירושה. אולימפיאס הייתה נחושה למנוע את האיום הזה, ובחישותיה בפוליטיקה המוקדונית יצרו מתח עז בינה לבין פיליפוס. תחת השפעתה של אימו החלו היחסים גם בין אלכסנדר ואביו להתדרדר, כשגם הנסיך הצעיר החל לחשוד שאביו מתכנן לנשל אותו מהירושה.

המתח בחצר המלוכה המוקדוני הגיע לכדי פיצוץ בחתונתם של פיליפוס וקליאופטרה. כפי שניתן לצפות ממאורע כזה, היה זה משתה מפואר בו השתתפו כל שמנה וסלתה של החברה המוקדונית, והאלכוהול זרם כמים. אני מדגיש את עניין האלכוהול, מכיוון שכפי שעוד נראה - לאלכוהול הייתה השפעה גדולה מאוד, ולא תמיד חיובית, על חייו של אלכסנדר הגדול.

בשלב כלשהו, התרומם על רגליו אחד מאורחי הכבוד של המשתה: היה זה אטלוּס (Attalus), גנרל בכיר בצבאו של פיליפוס, ודודה של הכלה הצעירה. אטלוס - שמן הסתם היה שיכור למדי, כמו רוב הנוכחים - הרים את כוסו, בירך את פיליפוס וקליאופטרה, וביקש מהאורחים להתפלל שהנישואים יובילו ללידתו של יורש "לגיטימי." כששמע אלכסנדר את דבריו של אטלוס, הוא קפץ על רגליו, השליך על הגנרל כוס יין וצעק לו - 'ומה אני? ממזר?!'.

פיליפוס, שראה בהתפרצות של אלכסנדר בזמן החתונה ש לו עלבון אישי כלפיו, התרומם גם הוא על רגליו ושלף את חרבו, נכון להכות באלכסנדר. אבל גם פיליפוס היה בשלב הזה שיכור כלוט, וכשניסה להתקרב אל אלכסנדר מעד ונפל. בתגובה, הנסיך סינן לו - "הביטו באיש שמתכנן לחצות מאירופה לאסיה, ואינו מסוגל לשמור על שיווי המשקל שלו אפילו כשהוא חוצה את החדר מכורסא אחת לשניה."

נסיך הכתר או לא נסיך הכתר - אלכסנדר ידע שעל עלבון כזה, ועוד לעיני הכל, המלך לא יוכל להבליג. הוא ואמו ברחו מהארמון: אולימפיאס מצאה מקלט אצל אחיה, מלך איפרוס, ואלכסנדר התארח בחצרו של אחד המלכים השכנים. אחרי גלות של חצי שנה, פיליפוס ואלכסנדר התפייסו ביניהם - אבל אולימפיאס לא הורשתה לחזור למוקדון. האישה הזועמת ניסתה לשכנע את אחיה לנקום את כבודה ולתקוף את מוקדון - אבל פיליפוס היה חכם יותר: הוא הציע למלך אפירוס לשאת לאישה את אחת מבנותיו, והמלך הסכים. מלחמה כבר לא תהיה פה.

--

בחלקה הצפוני של יוון, לא הרחק מעיירה יוונית מנומנמת בשם ורגינה (Vergina), נמצאה חורשה קטנה. בקצה החורשה, כמה עשרות מטרים מהכביש שמוביל לורגינה, ישנו שריד ארכיאולוגי מרתק: האמפיתיאטרון רחב הידיים של אייגאי (Aigai). זה כנראה לא האמפיתיאטרון הכי מרשים שיֵצא לכם לראות: רוב האבנים העתיקות מכוסות בצמחיה, ומהעמודים המפוארים שפעם עיטרו את המבנה נותרו רק גדמים נמוכים - אבל עדיין אפשר להבחין בקלות בשורות המושבים שב-336 לפנה"ס אירחו את מאות האורחים הנכבדים שהגיעו לרגל אירוע משמח במיוחד: חתונת בתו של פיליפוס השני, מלך מוקדון, למלך אפירוס.

פיליפוס היה ודאי שמח מאוד: לא רק בגלל השידוך הפוליטי המוצלח, אלא גם בגלל ההזדמנות להציג בפני העולם היווני העתיק כולו את עושרה ועוצמתה של ממלכת מוקדון באמצעות משתה גדול, הופעות תיאטרון בהשתתפות מיטב האמנים היוונים וכדומה. הטקס עמד להתחיל, ופיליפוס, שעמד מאחורי הקלעים של הבמה, התכונן להיכנס אל האמפיתיאטרון ולשאת את נאום הברכה שלו.

אבל פיליפוס לא יזכה לשאת את הנאום שלו.

--

כפי שציינתי קודם, יחסים הומוסקסואליים לא נתפסו כבעייתיים בתרבות היוונית העתיקה - וגם למלך פיליפוס היה מאהב: צעיר בשם פאוסָניאס (Pausanias). זמן מה קודם לכן בחר פיליפוס להחליף את פאוסניאס במאהב אחר - שגם לו, במקרה, קראו פאוסניאס…אז כדי שלא נתבלבל - בואו נכנה את פאוסניאס השני "המאהב האחר."

בכל אופן, פאוסניאס נעלב עמוקות מדחייתו של פיליפוס - אבל מכיוון שבכל זאת מדובר במלך, הוא בחר להוציא את הכעס שלו על המאהב האחר, והפיץ עליו שמועה שפיליפוס והמאהב האחר קיימו יחסי מין מלאים. כאמור, יחסים הומוסקסואלים - ובמיוחד בין גבר מבוגר ונער צעיר יותר - היו מקובלים ביוון העתיקה, אבל - וזה אבל חשוב - יחסי מין מלאים בין שני גברים לא היו מקובלים. זאת אומרת, בני הזוג יכלו לעשות הרבה דברים, אבל לא ללכת 'עד הסוף.' המאהב האחר נעלב כל כך מהאשמותיו של פאוסניאס, עד שהעדיף להתאבד.

לרוע מזלו של פאוסניאס, אותו מאהב אחר היה במקרה גם חבר קרוב של אטלוס - הגנרל בצבאו של פיליפוס. אטלוס החליט לנקום את מותו של חברו: הוא הזמין את פאוסניאס לארוחת ערב, דאג להשקות אותו בכמות גדולה במיוחד של יין - ואז הורה למשרתיו ולנערי האורווה שלו לאנוס את פאוסניאס חסר האונים.

כשהתעורר פאוסניאס והבין מה נעשה לו, הוא מיהר להתלונן לפיליפוס ודרש ממנו שיעניש את אטלוס. פיליפוס אכן כעס על אטלוס - אבל… אטלוס היה אחד משני המפקדים הבכירים של הכוח בן עשרת אלפים החיילים שאמור היה לצאת בעוד זמן קצר למסע המלחמה באסיה הקטנה נגד הפרסים, כחלק מתוכנית השחרור של הערים היווניות שם. פיליפוס לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את אחד הקצינים הבכירים והמוכשרים ביותר שלו רגע לפני מבצע חשוב כזה…לכן, הוא לא עשה כלום לאטלוס, וכפיצוי על העוול שנעשה לו מינה את פאוסניאס להיות אחד משומרי ראשו האישיים.

אבל פאוסניאס לא שכח את העוול שנעשה לו, ולא סלח לפיליפוס על שלא העניש את אטלוס.

[רעש של הליכה]

החתונה המלכותית עמדה להתחיל, ופיליפוס הגאה פסע על קצה הבמה באמפיתאטרון של אייגאי. הוא התכונן להיכנס אל הרחבה ולברך את אורחיו - אבל לפתע הגיח מאחוריו פאוסניאס, ולפני שמישהו הספיק להגיב - דקר את המלך בצלעותיו. פיליפוס התמוטט אל הרצפה, מת - ופאוסניאס ניצל את המהומה שהתפתחה כדי לחמוק מהמקום, לעלות על סוס שחיכה לו בחוץ - ולברוח.

הוא לא הגיע רחוק. בזמן המנוסה המבוהלת הסתבכה אחת מפרסותיו של הסוס במכשול כלשהו - והוא נפל. שלושה משומרי ראשו של פיליפוס, שדלקו אחר המתנקש על סוסיהם שלהם, השיגו את פאוסניאס והרגו אותו במקום.

--

כמו בכל התנקשות פוליטית משמעותית לאורך ההיסטוריה, גם במקרה הזה אנחנו לא יכולים לשאול את עצמנו - האם פאוסניאס פעל לבדו ומיוזמתו, או שאולי יד זדונית נוספת פעלה מאחורי הקלעים? ואכן, גם ההיסטוריונים שאלו את עצמם את אותה השאלה במרוצת אלפיים ומשהו השנים האחרונות.

אם פאוסניאס רצח את פיליפוס השני בשליחותו של אדם אחר, אזי החשודים המיידיים הם כמובן אלכסנדר ואמו, אולימפיאס. אין שום הוכחה מוחשית למעורבות שלהם ברצח, אבל שניהם - ובמיוחד אלכסנדר - יצאו מורווחים מהרצח, שכן מיד לאחר הרצח הכריזו בני האצולה המוקדונים על אלכסנדר כיורשו הרשמי של פיליפוס. מי שמחפש עדויות שתומכות בתיאוריית הקונספירציה הזו, יוכל למצוא אחת כזו בעובדה שפאוסניאס חוסל במקום על ידי שומרי הראש שלכדו אותו ולא נלקח בחזרה לחקירה או תשאול. אחרי הכל, מתנקש מת לא יכול לספר מי שלח אותו.

אבל מצד שני, אם אלכסנדר ואולימפיאס זממו להתנקש בחייו של פיליפוס - מדוע לעשות זאת באירוע כל כך פומבי ונוצץ? אמנם אני מודה שיש לי מעט מאוד ניסיון בתור רוצח שכיר - עדיין - אבל התנקשות כל כך פומבית ודאי משדרת מסר ברור לאויבותיה של מוקדון: הממלכה בערבוביה! זה הזמן להתחיל ולעשות צרות... ואכן, זה בדיוק מה שקרה: מיד לאחר שנודע דבר ההתנקשות, הכריזו אתונה, תבאי וערים נוספות על מרד כנגד מוקדון.

אלכסנדר, אם כן, נאלץ להתמודד עם איום משמעותי מיד כשעלה על כס המלוכה. אבל לפני שנפנה לטפל במשבר הזה, הוא דאג לבסס את מעמדו כיורשו היחיד של פיליפוס באמצעים המקובלים באותה התקופה: הוא הוציא להורג שלושה בני אצולה שהיתה להם נגיעה מסוימת לירושה, ושלח שליחים להתנקש בחייו של אטלוס - הקצין הבכיר שהעליב אותו בחתונתו של פיליפוס. אולימפיאס, מצידה, דאגה לחסל - באכזריות יתרה, יש לציין - את קליאופטרה, אשתו האחרת של פיליפלוס, ואת התינוקת שנולדה להם.

לכשסיים את מסע הטיהורים שלו במוקדון, נפנה אלכסנדר לטפל במורדים היוונים. יועציו של אלכסנדר - שהיה בן עשרים בלבד, נזכור - יעצו לו לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים, אבל לאלכסנדר היו תוכניות אחרות לגמרי: הוא לקח עימו שלושת אלפים פרשים ודהר איתם דרומה. המהירות שבה הופיעו אלכסנדר וצבאו בשטחן של הערים היווניות - זמן קצר כל כך אחרי שהכריזו על כוונותיהם למרוד בו - היממה את האתונאים, שלא היו ערוכים כלל למלחמה. לא הייתה להם כל ברירה אלא להתקפל ולהכנע בפני אלכסנדר: הערים החברות בברית הקורינתית התכנסו שוב, והכירו באלכסנדר כיורשו של פיליפוס כמי שעומד בראש הברית - 'הגמון', ביוונית.

לכשסיים אלכסנדר לכבות את המרד בדרום - נפנה לטפל באויבותיה של מוקדון מצפון, שגם הן הרימו את ראשן בעקבות מותו של פיליפוס. אלכסנדר שוב דהר במהירות בראש פרשיו, חצה את נהר הדנובה והפתיע את השבטים המורדים. בקרבות שהתפתחו הנחיל הצבא המוקדוני שתי תבוסות מוחצות לשבטים המורדים, ואלכסנדר הורה להחריב את אחד הישובים שלהם עד היסוד.

בזמן שהיה אלכסנדר בצפון מוקדון וטיפל בשבטים המורדים שם, פשטה שמועה בקרב הערים היווניות בדרום שאלכסנדר נהרג בקרב וצבאו התפזר לכל הרוחות. היוונים היו אמנם כבולים לברית הקורינתית בשבועה מקודשת - אבל השבועה הזו הייתה תקפה רק כל עוד אלכסנדר היה בחיים: מהרגע שנודע שאלכסנדר מת, הערים היווניות התנערו ממנה מיד.

לאלכסנדר לא הייתה ברירה: הוא עצר את הקמפיין בצפון, שוב שם את פעמיו דרומה - ושוב הפתיע את היוונים לפני שהספיקו להתארגן למלחמה. שוב נכנעה אתונה ללא קרב והמרד כולו התפזר עוד לפני שהספיק לצבור תאוצה - פרט לעיר אחת שעמדה בסירובה להתכופף בפני מלך מוקדון: תבאי.

המהירות שבה חצה אלכסנדר את המרחק מגבולה הצפוני של מוקדון אל תבאי כל כך הפתיעה את בני העיר, עד שכששמעו התבאים שאלכסנדר נצפה במרחק של פחות מיומיים מהעיר - הם סירבו בתחילה להאמין לדיווחים האלה, והניחו שמדובר בכלל באלכסנדר אחר. כצפוי, אלכסנדר הטיל מצור על תבאי לפני שזו הספיקה להתכונן לקרב, וכבש אותה בתוך זמן קצר.

כעת ניצבה בפני אלכסנדר הצעיר השאלה - מה עליו לעשות עם תבאי? הנוהג המקובל בעת העתיקה היה לבזוז את העיר שסירבה להיכנע, ולהחריב אותה עד היסוד. אבל אלכסנדר לא רצה ליצור את הרושם בקרב היוונים שהוא ברברי, שליט נקמן וצמא-דם - ועל כן בחר בדרך מחוכמת יותר. לתבאי היו אויבות מרות בקרב החברות בברית הקורינתית: ערים יווניות אחרות שהיו להן בעבר סכסוכים צבאיים מול תבאי. הוא נתן בידי הערים האלה את ההחלטה מה יהיה גורלה של תבאי, וכפי שציפה - הן החליטו לבוא איתה חשבון. כל הגברים בגיל הגיוס בתבאי חוסלו, הנשים, הילדים והזקנים נמכרו לעבדות - והעיר עצמה נהרסה עד היסוד, כאילו מעולם לא הייתה. באופן הזה הבהיר אלכסנדר לשאר היוונים באופן ברור ומוחשי מה יהיה גורלם של מי שמתנגדים לו - מבלי שהוא עצמו נאלץ לעשות את העבודה המלוכלכת.

אלכסנדר נושא את מבטו מזרחה

כס השלטון במוקדון היה יציב ואיתן, וגבולותיה הדרומיים והצפוניים של הממלכה היו עתה בטוחים ושקטים - ככל הניתן, בכל אופן. כעת יכול היה אלכסנדר להתפנות אל מה שראה כמשימה הראשונה במעלה שלו כיורשו של פיליפוס: לקיים את השבועה שנשבע המלך הקודם לפני חברות הברית הקורינתית, ולנקום בפרסים על שני מסעות הכיבוש שלהם ביוון. להחלטה הזו היה גם מניע כלכלי: אחזקה של צבא גדול היא עניין יקר, ויועציו של אלכסנדר הודיעו לו שבאוצר הממלכה נותר מספיק כסף לחודש אחד בלבד. ביזה של ערים כבושות וגביית מיסים מתושביהן היו דרך טובה למלא מחדש את הכספת הריקה.

אבל לאלכסנדר היה עוד מניע לצאת למסע המלחמה באסיה הקטנה - סיבה…אישית יותר. המסורת המשפחתית מצידה של אולימפיאס גרסה כי אחד מאבות אבותיה של המשפחה היה לא אחר מאשר הרָקלס (או הרקולס, בהגייה הלטינית): גיבור יווני מיתולוגי שהיה בנו הממזר של זאוס. על פי המיתולוגיה היוונית, הרקלס ניחן בכוח על-אנושי ובאומץ לב נדיר - ואולימפיאס חינכה את אלכסנדר להאמין, עוד מגיל צעיר, שגם בדמו שלו זורם דם אלוהי שכזה.

זאת ועוד, אלכסנדר הכיר היטב את סיפורה של מלחמת טרויה: המלחמה המפורסמת בין היוונים ובני טרויה, שקורותיה עברו מדור לדור באמצעות סיפוריו של המשורר המפורסם הומרוס. מבחינתו של אלכסנדר, מלחמת טרויה לא הייתה מיתוס: היא הייתה היסטוריה שהתרחשה באמת, ואלכסנדר התרשם עמוקות מהסיפורים אודות אודיסאוס, אייאקס ושאר הגיבורים היוונים האמיצים. בפרט, הוא ראה את עצמו כממשיך דרכו של הגיבור היווני הגדול והמפורסם מכולם: אכילס, שגם הוא היה - על פי המסורת המשפחתית - אחד מאבות אבותיה של אולימפיאס.

על כן, כשחצה הצבא המוקדוני את מיצרי הבוספורוס בדרכו אל אסיה הקטנה, אלכסנדר נטל מהכוח העיקרי קבוצה קטנה יחסית של ספינות קרב והפליג בראשן אל המקום שבו עמדו חורבותיה של טרויה העתיקה. כשהגיעו אל היבשה, עטה על עצמו אלכסנדר שריון מלא וקפץ ראשון אל החוף: הוא נעץ את החנית שלו בחול הרטוב, והכריז - 'בשם האלים, אני מקבל לרשותי את אסיה, אותה אקח בחנית זו.' משם המשיך כמה קילומטרים לתוך היבשה, עד שהגיע אל המקום בו עמדה - כנראה - העיר המיתולוגית, והעלה קורבן לכבודה של אתנה, אלת החוכמה ופטרוניתם של היוונים במלחמה ההיא.

ולאלכסנדר הייתה סיבה טובה לבקש את עזרתם של האלים: הוא עמד להיכנס אל גוב האריות ולהתייצב אל מול האימפריה הפרסית - האימפריה הגדולה והחזקה ביותר בעולם, שתושביה מנו כחמישים מיליון איש (מספר עצום ביחס לאותה התקופה), וגבולותיה השתרעו על פני כמעט כל העולם המוכר: מאפריקה ועד הודו. אימפריה כה כבירה, עד שהמלך הפרסי נודע בשם 'המלך הגדול' (The Great King) - במובן של מלך כל המלכים. ביחס לאימפריה הפרסית, מוקדון הייתה בקושי מחוז קטן וצנוע.

אבל ליוונים היה משהו שלפרסים לא היה: מלך בן עשרים שהאמין בכל ליבו שדם האלים זורם בעורקיו, והיה נחוש להוכיח זאת. וכך, בשנת 334 לפנה"ס, יצא אלכסנדר בראש צבא של חמישים אלף חיילים למסע המלחמה הגדול ביותר בהיסטוריה: המסע שיהפוך אותו לדמות המיתית המוכרת לנו כיום - אלכסנדר הגדול.