אלכסנדר הגדול, חלק א'

השנה היא 480 לפני הספירה, והעיר היוונית המפוארת - הגדולה והחשובה מבין כל ערי יוון, ערש לידתה של הדמוקרטיה ומוקד תרבותי ופילוסופי ראשון במעלה - שרויה בחורבות. להבות ועשן אופפים את המקדש המפואר של אתנה, אלת החוכמה, ובתים רבים הפכו ללאל יותר מגלי אבנים. על רצפת האקרופוליס שרועות גופותיהם של כמה עשרות אתונאים שהתבצרו על הגבעה הרמה שבמרכז העיר, בתקווה להגן על המקדשים שבמקום מפני הכובש האכזר. ביניהם, פה ושם, שרידיהם של פסלים נהדרים, יצירות מופת שמשכו אלפי מבקרים מכל רחבי העולם הקדום - שנותצו ללא אבחנה בידי חיילי האויב.

האיש שאחראי להרס הזה הוא חשיארש (חְשַׁיָארְשָׁה) הראשון, מלך פרס - שהיוונים כינו אותו Xerxes ואנחנו זוכרים אותו כאחשוורוש. חשיארש וצבאו עזבו את אתונה החרבה, לא לפני שחשיארש הורה לקחת איתם כמה מהפסלים היפים כדי להציב אותם במקדש הפרסי הגדול והמפואר בעיר הקדושה פרספוליס. מזכרת שלל, אם תרצו.

כיבושה והחרבתה של אתונה היו גולת הכותרת של מסע הכיבושים של חשיארש באיי יוון, עדות מוחשית וכואבת מאוד לעוצמתה של האימפריה הפרסית האדירה שהשתרעה מהודו שבמזרח ועד מזרח אירופה שבמערב. אחרי תצוגת תכלית ברורה ואכזרית שכזו, כל מי שקיווה למרוד במלך הגדול - ודאי יחשוב פעמיים, אולי אפילו שלוש פעמים.

אבל לחשיארש לא הייתה שום מושג שחורבנה של אתונה הפיל את אבן הדומינו הראשונה בשרשרת ארוכה של אירועים, שבעוד קצת יותר ממאה שנה יביאו לכך שמלכה הצעיר והשאפתן של ממלכה יוונית קטנה ונידחת יכרע ברך מעל קברו של אכילס, הגיבור המיתולוגי, ירים את מבטו מזרחה - ויישבע לעצמו לעשות לפרסים את מה שעשו הם לאתונאים ולערים יווניות אחרות. וכשיעמוד המלך הצעיר הזה, בעוד מספר שנים לא רבות, מעל חורבותיה העשנות של פרספוליס הפרסית, העולם כולו כבר יידע את שמו. אלכסנדר ממוקדון. אלכסנדר הגדול.

האימפריה הפרסית

ממלכת פרס האחמנית נולדה במקום שבו נמצאת כיום איראן. האזור הזה, שכולל גם את מסופוטמיה - עיראק המודרנית - הוא ערש התרבות האנושית, ולאורך האלף הראשון לפני הספירה הוליד כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שידע העולם העתיק, כגון בבל ואשור. גם מָדי הייתה אימפריה מפוארת שכזו, אבל המלך הפרסי כורש השני (Cyrus) הצליח להביס את מלך מדי ולהשתלט על השטחים העצומים עליהם חלשה - כולל, בין היתר, על בבל, אחת הערים המפוארות של המזרח הקדום, וערים יווניות רבות במה שמכונה 'אסיה הקטנה' - תורכיה של ימינו. כורש הוא גם האחראי ל'הצהרת כורש' המפורסמת, שבה התיר ליהודים הגולים לחזור לארצם ולהקים בה בית מקדש.

אחרי מותו של כורש פרצו בממלכה קרבות ירושה עקובים מדם שבסיומם הוכרז המנצח: דריווש הראשון (Darius). כקודמו, גם דריווש הראשון יצא למסע כיבושים שאפתני שבמהלכו הרחיב את האימפריה בצורה משמעותית: מנהר האינדוס שבמזרח ועד לוב שבצפון אפריקה. דריווש הראשון גם חצה את מיצרי הבוספורוס המפרידים בין אסיה הקטנה ואירופה, כבש שטחים נרחבים בצפון יוון - ובהם, בשנת 513 לפני הספירה, ממלכה קטנה בשם מוקדון (או 'מקדוניה').

מלכה של מוקדון, אמניטס הראשון (Amyntas), בחר - בחוכמה רבה, יש לציין - שלא להתנגד לפרסים רבי העוצמה, ומשל על מוקדון כוָסל תחת דריווש. הוא אפילו נשא לאישה את בתו של אציל פרסי בכיר. כשהלך אמניטס לעולמו החליף אותו בנו, אלכסנדר הראשון, וגם הוא היה וסל של הפרסים.

אבל אל תטעו: המוקדונים לא אהבו את הפרסים. לא הייתה להם שום אפשרות להתנגד למלך הפרסי, שהיה ידוע באכזריותו כנגד כל מי שהעז למרוד כנגדו - אבל פה ושם הם מצאו המוקדונים דרכים עקיפות להדגים את עצמאותם. למשל, באחת ההזדמנויות הגיעו למוקדון מספר שליחים פרסים לעניין כלשהו, ובמהלך משתה מפואר שערך לכבודם מלך מוקדון, הם דרשו ממנו שיביא להם נשים מוקדוניות שיספקו את…צרכיהם, נאמר זאת כך. המוקדונים לא יכלו להבליג על העלבון. המלך הבטיח לשלוח את הנשים, אך כשחזרו השליחים לחדריהם הם מצאו בהם מתנקשים מצוידים בסכינים חדות. אחרי שחיסלו המוקדונים את השליחים, הם העלימו את הגופות - וכשנציגי המלך הפרסי ביקשו לגלות מה קרה למשלחת שלהם, שכאילו נעלמה מעל פני האדמה, המוקדונים העמידו פנים תמימות. שליחים? אילו שליחים?...

כיבושיו של דריווש הראשון ביוון הגיעו לסיומם בשנת 490 לפני הספירה, בקרב מרתון המפורסם שבו הביס הצבא האתונאי את הפולש הפרסי. אבל חשיארש, בנו ויורשו של דריווש, לקח על עצמו להמשיך מהנקודה בה עצר אביו, ואחרי שהביס את היוונים בקרב תרמופילאיי המפורסם לא פחות, כבש שטחים נרחבים ביוון עצמה והחריב - כפי שציינתי בפתיחה - את אתונה, ועוד מספר ערים נוספות. זמן לא רב לאחר חורבנה של אתונה הביסו היוונים את הפרסים בקרב ימי הזכור כקרב סלמיס, והפרסים נאלצו לסגת בחזרה לאסיה הקטנה.

פיליפוס השני

בשנת 359 לפני הספירה עלה לשלטון במוקדון פיליפוס השני. הממלכה שירש מקודמו הייתה במצב גרוע: מוקדון הייתה מוקפת בממלכות עוינות שלטשו עיניים לשטחה, והמלך הקודם נהרג בקרב כנגד אחת מהאויבות האלה - לצד לא פחות מארבעת אלפים מלוחמיו.

אבל פיליפוס ניחן בשילוב נדיר של חשיבה צבאית מעולה ומדינאות נבונה. הוא הקים מחדש את הצבא המוקדוני, הנהיג בו משטר אימונים קשוח ודאג לצייד את הלוחמים בכלי הנשק המתקדמים ביותר של תקופתו. עם חלק מהמדינות השכנות כרת בריתות שלום - ואחרות הביס בקרב, אחת אחרי השניה. כמצביא, פיליפוס הקפיד על המסורת המוקדונית המקובלת ותמיד עמד בראש לוחמיו כשיצאו לקרב. הוא שילם על כך באינספור פציעות, כולל אובדן של אחת מעיניו, אבל חייליו העריצו אותו על אומץ ליבו. ההיסטוריון היווני פלוטרכוס כתב על פיליפוס השני כי -

"הוא נהג שלא לכסות או להסתיר את הצלקות שלו, אלא הציג אותן לראווה כייצוגיים סמליים של אומץ ומעלה החקוקים לתוך גופו."

--

ואחד המעריצים הגדולים של פיליפוס, כמעט ללא צל של ספק, היה בנו - אלכסנדר השלישי.

אלכסנדר נולד בשנת 356 לפנה"ס בעיר פלה (Pella), בירתה של מוקדון. אימו, אולימפיאס (Olimpias), הייתה נסיכה של ממלכת אֵפירוס (Epirus) - שכנתה של מוקדון, שפיליפוס נשא לאישה כחלק מבריתות השלום האסטרטגיות שלו. סביר להניח שפיליפוס לא היה נוכח יותר מדי בזמן ילדותו של אלכסנדר: את רוב זמנו הוא בילה במסעות צבאיים אל גבולותיה השונים של מוקדון כדי להגן על הממלכה מפלישות חוזרות ונשנות - אבל למרות ההעדרויות האלה, נדמה שאלכסנדר ספג ממנו את ערכי האומץ, העיקשות והנדיבות שאיפיינו את המלך הקשוח.

אחת הדוגמאות המפורסמות לאופן שבו החלו התכונות האלה לבוא לידי ביטוי באלכסנדר הצעיר היא אירוע שהתרחש, על פי המסופר, כשאלכסנדר הצעיר היה רק בן שמונה. סוחר סוסים שביקר בארמונו של פיליפוס הציע לו לרכוש סוס גדול וחזק באופן יוצא דופן. פיליפוס התעניין בחיה האצילית והמרשימה, אך כשניסו אנשיו לטפס על הסוס - החיה הפראית והחזקה השתוללה ולא נתנה לאיש להתקרב אליה.

העיסקה כמעט בוטלה, אבל אלכסנדר ניגש לאביו ואמר לו שלדעתו, הם מפספסים סוס מעולה רק בגלל שאף אחד לא יודע איך להשתלט עליו כמו שצריך. המלך, משועשע מיומרנותו של הנסיך הצעיר, התערב איתו: אם יצליח אלכסנדר להשתלט על הסוס, הוא יקבל אותו במתנה - אבל אם ייכשל, ישלם עליו מכספו שלו.

אלכסנדר הסכים. הוא התקרב אל הסוס, אחז במושכותיו - והבחין בכך שהסוס הגדול למעשה מפחד מהצל של עצמו, שהשמש העזה הטילה על הרצפה. אלכסנדר סובב את הסוס כשפניו אל השמש, כך שהחיה לא הייתה מסוגלת לראות את הצל מאחוריה - וכעבור זמן מה הסוס הפראי נרגע, ואפשר לאלכסנדר לטפס עליו.

המלך ואנשיו, שצפו במתרחש בעניין, פרצו במחיאות כפיים וקריאות הידד ספונטניות. פיליפוס מחה דמעה של גאווה, רכן אל בנו ונישק את ראשו. "בני," הוא אמר לו, "כנראה שנצטרך למצוא לך ממלכה קצת יותר מתאימה. מוקדון קטנה מדי בשבילך."

אלכסנדר קיבל את הסוס לרשותו והעניק לו את השם בוקפלוס (Bucephalus). בוקפלוס הפך לסוסו האישי של אלכסנדר וליווה אותו בכל מסעותיו, ובמרוצת השנים הפך לאחד הסוסים המפורסמים בהיסטוריה: דמותו מופיעה באינספור יצירות אמנות.

בוקפלוס היה סוס אמיתי - זאת אומרת, לאלכסנדר באמת היה סוס בשם הזה שהוא אהב בכל מאודו: אנחנו יודעים זאת מכיוון שבין היתר, אלכסנדר קרא את אחת הערים שהקים באזור פקיסטן של ימינו על שמו: "בוקפאליה." אבל למעשה, זהו אחד הפרטים הבודדים הקשורים לחייו של אלכסנדר הגדול שאנחנו יכולים לדעת במידה סבירה של ודאות: אפילו הסיפור על האופן שבו אילף אלכסנדר הצעיר את הסוס הפראי עשוי להיות רק אגדה ותו לא. הסיבה לכך היא שכמעט כל מה שאנחנו יודעים על אלכסנדר הגדול מגיע מסופרים והיסטוריונים שכתבו עליו רק מאות שנים אחרי מותו: פרט למספר קטן של כתובות חקוקות באבן, אין לנו כמעט שום שרידים פיזיים או תכתובות אותנטיות ששרדו את שיני הזמן.

סיפור חייו של אלכסנדר מוקדון, כפי שהוא מוכר לנו כיום, הוא פאזל שמורכב מכמה וכמה מקורות משניים, עדויות ארכיאולוגיות ומסורות שעברו בעל פה - ולא תמיד קל להבחין בין אירועים שהתרחשו באמת, לבין אגדות שנקשרו בשמו. סיפור אילופו של בוקפלוס, למשל, עשוי להיות סיפור שהומצא שנים רבות לאחר ההתרחשויות, כמעין נבואה-בדיעבד שחוזה את עלייתו לגדולה של מי שיהפוך להיות אולי האישיות החילונית המפורסמת ביותר בהיסטוריה. בסדרה הזו על חייו של אלכסנדר הגדול, אני אשתדל להביא לכם רק את אותם הפרטים שמרבית ההיסטוריונים המודרניים מסכימים עליהם - אבל תמיד כדאי לזכור שמדובר בסיפור שהתרחש לפני למעלה מאלפיים ושלוש מאות שנה, ונחשב עתיק כבר בעיניהם של הרומאים.

אלכסנדר ואריסטו

פיליפוס השני ראה חשיבות גדולה בחינוך טוב של ילדיו, ואלכסנדר זכה לקבל את המורים הפרטיים הטובים ביותר שפיליפוס יכול היה להביא לחצר הארמון בפֵּלה. וזה לא היה קל: מלכי מוקדון נהגו להזמין מעת לעת פילוסופים וכותבי מחזות לחיות בחצר הארמון שלהם - אבל רבים מהפילוסופים והאמנים הגדולים סירבו להצעות האלה. מדוע? מכיוון שרוב היוונים, באותה התקופה, לא ראו במוקדונים יוונים "אמיתיים": אמנם התרבות המוקדונית הייתה יוונית בעיקרה ושפתם הייתה דיאלקט של היוונית העתיקה - אבל המוקדונים היו אנשים פשוטים: חקלאים ורועי צאן, שלא היו מתוחכמים מספיק לחיכם של היוונים ה'מתורבתים'. למשל, כשביקש המלך אלכסנדר הראשון - זה שחיסל את השליחים הפרסיים בתקופתו של חשיארש - לקחת חלק באולימפידה המפורסמת, היוונים סירבו בתחילה לאפשר לו להשתתף בתחרות מכיוון שלא ראו בו יווני מן המניין. הוא והמלכים המוקדונים שבאו אחריו ניהלו ללא הרף מאבק עיקש למען הזכות להיחשב כיוונים.

אחד הפילוסופים הגדולים והמפורסמים בתקופתו של פיליפוס השני היה לא אחר מאשר אריסטו, ולמזלו של פיליפוס אביו של אריסטו היה הרופא של המלך הקודם. לכן, כשהזמין פיליפוס את אריסטו להיות המורה הפרטי של אלכסנדר - הפילוסוף הגדול נענה לבקשה. ה'תענוג' הזה, כמובן, עלה לפיליפוס המון כסף: בתמורה להסכמתו, אריסטו דרש שפיליפוס ישפץ את עיר הולדתו. אלכסנדר, ועוד כמה מביניהם של אצילים נוספים בחצרו של פיליפוס, למדו תחת אריסטו במשך מספר שנים וזכו לחינוך יווני קלאסי משובח שכלל את אמנות הנאום, שירה, ספרות, מחזאות, פילוסופיה, זאולוגיה, בוטניקה ואפילו רפואה. כל אלה השפיעו רבות על אלכסנדר הצעיר, וחיזקו אצלו את הקשר האישי העמוק אל תרבות יוון. במילים אחרות, היוונים אולי לא ראו במוקדונים יוונים אמיתיים - אבל אלכסנדר ראה את עצמו כיווני בכל רמ"ח איבריו.

הקרב בכירונאה

הלימודים תחת אריסטו הסתיימו בפתאומיות יחסית ב-340 לפנה"ס, כשאלכסנדר היה כבן שש עשרה. פיליפוס יצא לקרב כנגד אחת מאויבותיה של מוקדון ומינה את יורש העצר הצעיר לנהל את הממלכה בהיעדרו.

טבילת האש הראשונה של אלכסנדר לא איחרה לבוא. התראקים היו שבטים שחיו על גבולה הצפוני של מוקדון, וכשהגיעה לאוזנם השמועה שהמלך עסוק בקרבות במקום אחר - הם ניצלו את ההזדמנות כדי לנסות לנכס לעצמם שטחים של הממלכה. אלכסנדר לא היסס: הוא לקח איתו את חיל המצב שהותיר לו אביו, דהר צפונה והביס את התראקים בקרב קצר אך החלטי. כדי לבסס את השליטה המוקדונית באזור ייסד יורש העצר עיר חדשה בשטח המדובר, ונתן לה את השם אלכסנדרופוליס. תהיה זו העיר הראשונה מתוך עשרות (!) שעתיד אלכסנדר להקים בעתיד, שכולן ייגזרו מתוך שמו.

את ההזדמנות השניה להוכיח את עצמו בשדה הקרב קיבל אלכסנדר שנתיים לאחר מכן. מוקדון ואתונה מעולם לא היו ביחסים טובים אחת עם השניה: האתונאים ראו בשליטה של מוקדון על אזור צפון יוון - ממנו הגיעה רוב התבואה של אתונה - איום אסטרטגי. המתיחות ביניהן הגיע לשיא ב-338 לפנה"ס, כשאתונה כרתה ברית עם עיר-מדינה חזקה נוספת, תבאי, כנגד מוקדון.

פיליפוס, אם כן, יצא דרומה להלחם באתונאים ובתבאים - והפעם לקח עמו את אלכסנדר בן השמונה עשרה. הצבא המוקדוני פגש את הכוח המשולב של אתונה, תבאי ומספר ערים נוספות לא רחוק מהעיר כירונאה (Chaeronea), כמה עשרות קילומטרים מאתונה.

--

הצבא היווני המשולב הכיל כשלושים אלף רגלים, וביניהם יחידת-עילית בשם 'הגדוד הקדוש של תבאי': שלוש מאות לוחמים מיומנים ומנוסים, שנחשבו לאחד הכוחות הלוחמים המעולים ביותר ביוון כולה. סוד עוצמתו של הגדוד הקדוש היה טמון בעובדה ששלוש מאות הלוחמים שבו היו למעשה מאה וחמישים זוגות של גברים-נאהבים: כלומר, זוגות הומוסקסואליים. הומוסקסואליות, ראוי לציין, ובמיוחד יחסים בין גבר מבוגר לבחור צעיר יותר, לא נתפסה אז ביוון כתכונה שלילית או בעייתית - ובמקרה של הגדוד הקדוש של תבאי, אפילו להפך: הרציונל להקמתו של הגדוד היה שחבריו יילחמו בעוז ואפילו יהיו מוכנים להקריב את חייהם - רק כדי שלא להביך את עצמם בשדה הקרב מול אהובם שנלחם לצידם. ואכן, בשני קרבות קודמים הצליחו לוחמי הגדוד הקדוש של תבאי להביס את כוחותיה של ספרטה הגדולה, שהיו גדולים מהם פי כמה וכמה.

צבאו של פיליפוס הכיל קצת פחות רגלים מהצבא היווני - אבל היו לו שני אסים בשרוולו.

הראשון היו אלפיים פרשים. גם ליוונים היו פרשים משלהם - אבל היוונים, ככלל, לא אהבו לשלב סוסים בצבא שלהם ולא עשו בהם שימוש מאסיבי בקרב: אחזקת סוסים הייתה עניין יקר מאוד באופן יחסי, והם העדיפו להשתמש בכוחות רגלים. אבל מוקדון, כפי שסיפרתי לכם קודם, הייתה תחת שליטתה של האימפריה הפרסית במשך קרוב לעשרים שנה - והפרסים כן ראו בסוס כלי מלחמה חשוב. התפיסה הזו חילחלה אל המוקדונים, ששילבו את הסוסים בצבא שלהם. זאת ועוד, באותה התקופה היעילות של הסוס בקרב הייתה מוגבלת מכיוון שהפרשים לא יכלו להשתמש בחניתות ארוכות כדי להסתער על האויב. הסיבה לכך היא שהאוכפים לא כללו עדיין ארכופים - אותן טבעות שלתוכן מכניסים את הרגליים כשרוכבים על הסוס - ובלעדי הארכופים עוצמת הפגיעה של החנית הייתה מעיפה את הרוכב מסוסו. אבל פיליפוס התגבר על הקושי הזה בכך שצייד את לוחמיו בחניתות קצרות יותר, כאלה שאפשר להניף מעל הראש - ואז אפשר לדקור את האויב מלמעלה למטה, מבלי לעוף מהסוס.

האס השני בשרוולו של פיליפוס היו הרגלים עצמם, שעל שדה הקרב היו מאורגנים במבנה צפוף בשם 'פלנקס'. בפלנקס, הלוחמים היו מסודרים בשורות צפופות, ונשאו על עצמם חניתות ארוכות שהיו מופנות קדימה ולמעלה - כמו מעין קיפוד אנושי. השורה הקדמית היה מצויידת במגנים גבוהים, כך שכל מי שהיה מנסה לתקוף את הפלנקס מקדימה היה נתקל בחומה בצורה של מגנים גבוהים, עם חניתות חדות שבוקעות ביניהם.

הפלנקס היה מבנה מוכר ונפוץ בכל צבאות יוון העתיקה, אבל לרגלים המוקדונים היו יתרון בכך שהחניתות שלהם היו ארוכות יותר מאלו של רוב יריביהם - ואולי חשוב יותר, הם היו הרבה יותר מאומנים ומנוסים. כפי שסיפרתי לכם קודם, כשעלה פיליפוס לשלטון הוא הנהיג אצל חייליו משטר אימונים קשוח - וכשזה מגיע לפלנקס, למשמעת בקרב יש חשיבות עליונה. עוצמתו של הפלנקס טמונה בלכידות שלו: כל עוד השורות צפופות והדוקות, ליריב קשה מאוד להתגבר על הכידונים והמגנים - אבל כפי שאתם ודאי יכולים לתאר לעצמם, קשה מאוד לשמור על צפיפות ולכידות כשהמבנה כולו נמצא בתנועה. מספיק שחייל אחד יתקדם קצת מהר מדי מהחייל שלידו כדי שיווצר רווח בין המגנים הצמודים - וכוח יריב מיומן יכול לנצל את הפרצה הזו כדי לחדור לעומק הפלנקס ולשבור את המבנה כולו. משטר האימונים הקפדני של פיליפוס הביא לכך שחייליו היו מסוגלים לתמרן על שדה הקרב מבלי לשבור את המבנה הצפוף.

--