אלכסנדר הגדול, חלק ב'

סריסים - גברים שעברו סירוס - שימשו כמשרתיהם הנאמנים של מלכי מסופוטמיה מאז לפחות המאה השמונה עשרה לפני הספירה. מדוע דווקא סריסים? מכיוון שמעצם העובדה שלסריס אין ילדים ולכן לא יוכל להקים לעצמו יורש, הוא נחשב לפחות-מסוכן עבור המלך - שהרי אין לו אינטרסים חבויים, פרט לטובתו של המלך אותו הוא משרת.

זו הייתה התיאוריה, בכל אופן.

בגואס (Bagoas) היה סריסו של המלך הפרסי אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי (Artaxerxes III) שמלך על האימפריה הפרסית האחמנית בסביבות אמצע המאה הרביעית לפני הספירה. תחת שרביטו של המלך צבר באגואס כוח פוליטי כה משמעותי, עד שיש מי שרואים בו השליט האמיתי של האימפריה הגדולה באותה התקופה.

בשנת 338 לפנה"ס, מסיבה לא ממש ברורה, החליט בגואס להתנקש בחייו של מלכו: אולי העריך שסר חינו בעיני המלך, והחליט להקדים תרופה למכה. בסיועו של רופא ששיתף עמו פעולה, הרעיל בגואס את אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי ושני בניו - והותיר בחיים רק את הבן השלישי, שאותו הכתיר כיורש מתוך תקווה שיוכל לשלוט עליו ולגרום לו לעשות כרצונו. אבל המלך החדש סירב להיות בובה על חוט - ותכנן להתנקש בחייו של הסריס. זה לא היה רעיון חכם: בגואס שוב הקדים תרופה למכה, והרעיל גם את המלך המחליף.

אבל כעת, בגואס היה בבעיה: מרוב הרעלות, הוא חיסל למעשה את כל השושלת של ארתחשסתא. את מי יוכל להמליך עכשיו?

למזלו של בגואס, הוא הצליח למצוא לבסוף מועמד מתאים. שמו של המועמד היה ארְתאשָאתא, והוא היה קרוב רחוק מאוד של אחד ממלכי פרס הקודמים. ארתאשאתא שירת בצבא הפרסי וקנה לעצמו שם של לוחם אמיץ כשניצח לוחם יריב בקרב פנים מול פנים. בעקבות זאת, טיפס בסולם הדרגות של האימפריה עד שמונה להיות אחראי על שירות הדואר: תפקיד חשוב ביותר, שכן תקשורת טובה היא חיונית לניהולה של אימפריה המשתרעת על כל השטח שבין הודו במערב ומצרים במזרח. המוניטין הטוב של ארתאשאתא והדם המלכותי שזרם בעורקיו הביאו את בגואס לבחור בו כמלך החדש, וארתאשאתא לקח לעצמו שם מלכותי חדש: דריוש השלישי.

אבל כנראה שהסריס השאפתן לא הצליח להיגמל מההרגל המגונה שלו, וכעבור זמן מה החליט להיפטר גם מהמלך החדש. לרוע מזלו של בגואס, דריוש השלישי התברר כשליט הרבה יותר מתוחכם מקודמיו בתפקיד. כשהגיעה השמועה אודות המזימה לאוזנו של המלך החדש, דריוש קרא אליו את בגואס  והזמין אותו להרים כוס יין לחיי המלך. בגואס הביט בכוס שניצבה מולו: זו הייתה הכוס המורעלת שהכין לדריוש. בגואס הבין שהמזימה שלו נחשפה, אבל כשמלך המלכים מזמין אותך להרים כוסית לחייו - אתה לא בדיוק יכול לסרב לו… הסריס נאלץ לשתות את הרעל שלו עצמו, ומת.

ממנון מרודוס

הממלכה שירש דריוש השלישי היתה אימפריה עשירה ומפותחת באופן יוצא דופן. האיזור של מסופוטמיה היה פורה מאוד ועשיר באוכלוסיה, הצבא הפרסי היה הצבא הגדול ביותר בעולם וכלל, בין היתר, המון פרשים וקשתים מעולים - ורשת מפותחת של דרכים שחצו את האימפריה לאורכה ולרוחבה איפשרה לנייד את הצבא האדיר הזה ממקום למקום במהירות.

אף על פי כן, כשנחת לחופיה של אסיה הקטנה כוח החלוץ בן עשרת אלפים הלוחמים ששלח פיליפוס השני, מלך מוקדון - דריוש העדיף שלא לצאת באופן אישי בראש הצבא, אלא נתן למושלים המקומיים שלו באסיה הקטנה לטפל בעניין. המלך הפרסי היה אמנם מודע היטב לשאיפותיהם של פיליפוס השני ובהמשך גם של בנו, אלכסנדר השלישי, להשתלט מחדש על אסיה הקטנה ולשחרר את הערים היווניות שם שהיו תחת השלטון הפרסי - אבל בימים הראשונים לכהונתו של דריוש סבלה פרס מחוסר יציבות פוליטית, והמלך הפרסי נאלץ להקדיש את עיקר תשומת ליבו לטיפול במרידות שפרצו בבבל ובמצרים. בנוסף, כפי שציינתי בפרק הקודם, מוקדון הייתה ממלכה זעירה בקנה המידה הפרסי, וסביר להניח שדריוש לא התרשם במיוחד מהאיום שנשקף ממנה.

מי שקיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות הפרסיים במערב אסיה הקטנה, אם כן, היה שכיר חרב יווני בשם ממנון (Memnon): קצין מוכשר שנולד ברודוס בשנת 380 לפנה"ס. דריוש שלח לממנון מספיק כסף כדי לשכור את שירותיהם של חמשת אלפים שכירי חרב - יוונים גם כן - וממנון יצא בראש הכוח הזה כדי לבלום את הפלישה המוקדונית.

ייתכן והבחירה של דריוש בממנון לא הייתה מקרית: ממנון הכיר היטב את המוקדונים ואת צבאם. הוא בילה כארבע שנים בחצרו של פיליפוס השני במהלכן נחשף לטקטיקות ולשיטות האימון של הצבא המוקדוני, ומאוחר יותר, כשעבד בשירותם של הפרסים, הוא אף פגש את פיליפוס על שדה הקרב כשמלך מוקדון ניסה לתקוף את ביזנטיום, איסטנבול של ימינו, שהייתה שייכת לפרסים.

ואכן, הניסיון הזה שיחק היטב לידיו של הגנרל היווני. בתחילה, כוח החלוץ המוקדוני נחל הצלחות מרשימות והצליח לכבוש מחדש מספר ערים יווניות באסיה הקטנה - אבל אז פגש אותו ממנון באזור מגנזיה (Magnesia) שבדרום מערב אסיה הקטנה - הביס אותו והכריח את המוקדונים לסגת. בהמשך אותה שנה ניהל ממנון עוד מספר קרבות מול כוח החלוץ המוקדוני: בחלקם הפסיד ובחלקם ניצח - אבל בשורה התחתונה, ממנון הצליח - עם כוח שגודלו רק כמחצית מזה של המוקדונים - לבלום את הפלישה ולמנוע מאויביו להתקדם עמוק יותר לתוך השטח הפרסי.

---

שנתיים לאחר מכן, ב-334 לפנה"ס, נחת אלכסנדר באסיה קטנה בראש כוח של ארבעים אלף איש, שחברו לכוח החלוץ שכבר היה במקום. המושלים הפרסים של המחוזות השונים באסיה הקטנה התכנסו כדי לטכס עצה: איך כדאי לבלום את אלכסנדר?

ממנון, שכאמור הכיר היטב את הצבא המוקדוני, ידע שהלחימה נגד אלכסנדר תהיה הרבה יותר קשה וכואבת משאיש מהמושלים שיער לעצמו. על כן הוא המליץ למושלים לנקוט במדיניות של 'אדמה חרוכה': לשרוף ולהשמיד כל מקור מזון שאלכסנדר יוכל לנצל כדי להאכיל את הלוחמים שלו - וכך להחליש את הצבא המוקדוני עד לרגע שבו הצבא הפרסי יהיה מוכן לפגוש אותו בקרב.

זו הייתה הצעה מעולה. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, העלות האדירה של אחזקת הצבא הביאה לכך שממלכת מוקדון הייתה קרובה מאוד לפשיטת רגל, וספק אם אלכסנדר היה מסוגל להרשות לעצמו, מבחינה כלכלית, לארגן משלוחי אספקה כל הדרך מיוון לאסיה הקטנה. אם הצבא שלו לא יוכל לכלכל את עצמו ממה שימצא באסיה הקטנה - סביר להניח שלאלכסנדר לא תהיה ברירה אלא לחזור ליוון בבושת פנים.

אבל הייתה רק בעיה אחת. ממנון היה יווני: אמנם שכיר חרב בשירות הפרסים - אבל עדיין, יווני. חלק לא מבוטל מהבכירים הפרסים לא סמכו על ממנון: הם חשדו בו שההצעה שלו שלא להלחם פנים מול פנים נגד אלכסנדר אלא לסגת לתוך עומק אסיה הקטנה תוך השמדת כל היבולים והשדות בדרך, היא תחבולה שנועדה להחליש אותם. על כן, המושלים החליטו שלא לקבל את הצעתו של הגנרל היווני, ואף הדיחו אותו מפיקוד על כלל הכוחות הפרסיים. התוצאה הייתה שבזמן שהפרסים עסקו בהכנות לקראת הקרב מול המוקדונים, אלכסנדר הצליח לשמור על כוחותיו שבעים ורעננים.

קרב גרניקוס

במאי של שנת 334 לפנה"ס היו הפרסים מוכנים: עשרים אלף רגלים ועשרים אלף פרשים המתינו לכוחותיו של אלכסנדר על גדות נהר הגרניקוס (Garnicus) שבמערב טורקיה של ימינו. בין הלוחמים הפרסים היו גם לא פחות מחמשת אלפים שכירי חרב יוונים מיומנים ומנוסים, שנחשבו ליחידת עילית.

כשהגיעו אלכסנדר וצבאו אל שדה הקרב, גילה המלך המוקדוני שהוא נמצא בעמדת נחיתות: לא רק שהכוח שעמד לרשותו היה קטן יותר מהכוח הפרסי - רק כשלושה עשר אלף רגלים וכחמשת אלפים פרשים - גדת הנהר שלאורכה היו פרושים הפרסים הייתה גבוהה יותר מהגדה של המוקדונים, והעניקה להם יתרון גובה משמעותי. שני הצבאות התפרסו זה אל מול זה לאורך שתי גדות הנהר. דממה מתוחה אפפה את שדה הקרב.

לבסוף הורה אלכסנדר לכוח קטן יחסית, שהיה מורכב מפרשים ורגלים מובחרים, לחצות את הגרניקוס ולהסתער על מרכז הכוח הפרסי, שהיה מורכב כולו מפרשים שנשאו כידונים וקשתות. זו הייתה, לכל דבר ועניין, משימת התאבדות: לא רק שהכוח המסתער יימצא בנחיתות בגובה - גם הכורח לחצות את הנהר ייאט את ההסתערות ויעמיד את הכוח התוקף בסכנה מפני חיציהם של הפרסים. ואכן, בתוך זמן לא רב ספג הכוח המוקדוני אבידות קשות, ונאלץ לסגת. הפרשים הפרסים הנלהבים רדפו אחריהם וזנבו בנסוגים, אבל כפי שאירע גם בקרב כירונאה מול אתונה ותבאי - גם כאן הביא המרדף לערעור המבנה הקרבי הצפוף של הפרסים. לרגע הזה בדיוק חיכה אלכסנדר. הוא יצא בראש כוח גדול של פרשים, חצה את הנהר באלכסון - והסתער על הפרשים הפרסים מאגפם.

הקרב שהתפתח היה צפוף ועקוב מדם, כשסוסים ורוכביהם התנגשו והתערבבו זה עם זה כמו דבורים בכוורת. ידם של הפרשים המוקדונים הייתה על העליונה: לא רק שהכידונים שלהם התאימו לקרבות בטווחים קצרים יותר מאשר החניתות הארוכות של הפרשים הפרסים, הפרסים גם 'ביזבזו' חלק גדול מהחניתות והחצים שלהם במתקפה על כוח הצליחה הראשוני ששלח אלכסנדר.

המלך המוקדוני עצמו, שהיה לבוש בשריון נוצץ וקסדה עטויית נוצות, משך מיד את תשומת ליבם של הלוחמים הפרסים - ואלה, כצפוי, עשו ככל יכולתם לפגוע בו. אלכסנדר ספג מספר מהלומות חזקות על שיריונו, אבל המשיך להילחם.

לפתע הבחין אלכסנדר בקצין פרסי בכיר. הוא החליט להסתער עליו - אבל גילה שהכידון שאחז בידו נשבר. הוא פנה למשרת שלו וביקש כידון נוסף - אבל גם זה כבר היה מרוסק. קצין מוקדוני שהבחין בחילופי הדברים העניק לאלכסנדר את הכידון שלו, והמלך המוקדוני הסתער על קצין פרסי בכיר וחיסל אותו. קצין פרסי אחר שהבחין באלכסנדר תקף אותו בגרזן, וריסק חלק מקסדתו של המלך. אלכסנדר התאושש, הצליח להפיל את התוקף מסוסו וחיסל גם אותו.

בזמן כל המהומה הזו הגיח פרש פרסי שלישי מאחורי אלכסנדר, והסתער לעברו כשהוא מניף את חרבו גבוה באוויר. המלך המוקדוני כלל לא הבחין באיום, ונדמה היה שעוד רגע מגיעה הקריירה הקצרה של אלכסנדר לסיומה הטרגי - אבל למרבה המזל הבחין אחד מקציניו הבכירים של אלכסנדר בחייל התוקף וכרת את היד שאחזה בחרב, ממש רגע לפני שזו הספיקה להתיז את ראשו של המלך המוקדוני.

ההסתערות נחלה הצלחה גדולה: הפרשים הפרסים נכנסו לפאניקה והחלו לסגת. ברגע זה החלו כל שאר הכוחות המוקדונים לחצות את הנהר ולהסתער על הרגלים הפרסי שעד אותו הרגע כלל לא הספיק אפילו להיות מעורב בלחימה. המוקדונים איגפו את הרגלים הפרסים והיכו בהם מכה קשה: הצבא הפרסי ספג אלפי אבידות והתפזר לכל עבר.

---

הניצחון הגדול בקרב גרניקוס חיזק מאוד את תדמיתו של אלכסנדר בקרב חייליו כמנהיג אמיץ ומפקד נבון. אלכסנדר גם הפגין נדיבות יוצאת דופן כשהקים פסל מרשים לציון אומץ ליבם של אנשי כוח החלוץ שהקריבו את חייהם במתקפה הראשונית, העניק להרוגים מקרב צבאו הלוויות מפוארות ואף פטר את משפחותיהם של ההרוגים מתשלום מיסים בעתיד. אלכסנדר גם הפגין ג'נטלמניות מרשימה כשהעניק קבורה ראויה גם לגנרלים הפרסים שנהרגו בקרב, ולשכירי החרב היוונים שפעלו בשירותם.

הניצחון הועיל מאוד גם למדיניות החוץ של אלכסנדר אל מול שאר חברות הברית הקורינתית. כדי להוכיח שמסע המלחמה שלו נועד כדי לנקום בפרסים על פלישותיהם ליוון ולא רק לטובת מעמדו האישי, אלכסנדר שלח חלק מהשלל של הקרב - שלוש מאות שריונות פרסיים - לאתונה, כדי שיוצבו במקדשה של האלה אתנה על האקרופוליס. את המנחה הזו ליוותה הכתובת:

"אלכסנדר, בנו של פיליפוס, והיוונים - פרט לספרטנים - מקדישים [לאתנה] את השלל הזה שנלקח מהברברים החיים באסיה."

הכתובת והשריונות נעלמו, כמובן, לפני עידן ועידנים - אבל מי שמבקר באקרופוליס בימינו יכול לראות את החורים שהותירו אחריהם, ככל כנראה, המסמרים שבעזרתם הוצמדו המגנים הפרסים אל קירות המקדש.

טעותו של אלכסנדר

אחרי הפסקה קצרה למנוחה והתאוששות הוביל אלכסנדר את צבאו דרומה, לאורך חופה המערבי של אסיה הקטנה. מטרתו של אלכסנדר הייתה לכבוש את ערי הנמל שלאורך החוף כדי למנוע מהצי הפרסי - שהיה גדול ורב עוצמה - לקחת חלק בלחימה.

העיר הראשונה אליה הגיע הייתה סרדיס (Sardis). המושל הפרסי של העיר, שהשמועה אודות הניצחון הגדול בגרניקוס הגיעה לאוזניו, החליט - בחוכמה רבה - להיכנע ללא קרב. אלכסנדר החרים את הכסף והזהב של העיר, אבל השאיר את המושל בתפקידו. גם העיר הבאה אליה, אפסוס (Ephesus), נכנעה בפני אלכסנדר. העיר השלישית, מילטוס (Miletus), הייתה קצת יותר מאתגרת: שכירי החרב היוונים שהגנו עליה סרבו להיכנע, אבל אחרי מצור קצר גם העיר הזו נפלה וכל שכירי החרב נהרגו או נמלטו.

במהלך הקרב על מילטוס חלה התפתחות מעניינת. תוך כדי המצור, הצי הפרסי ניסה לסייע למגינים - אבל ספינותיו של אלכסנדר חסמו את פתח הנמל של מילטוס ובכך מנעו מהצי הפרסי להשפיע על מהלך הלחימה. האירוע הזה הביא לאלכסנדר לשקול מחדש את החשיבות שיש לכוחות ימיים בסיוע לקמפיין יבשתי כמו שלו. אם כמה ספינות בודדות הצליחו לנטרל בכזו קלות את הצי הפרסי החזק - מה הטעם להחזיק צי גדול ויקר? אלכסנדר החליט, אם כן, לחסוך כסף ולפרק את רוב הצי שלו, למעט מספר מצומצם של ספינות אספקה. זו הייתה החלטה שהוא עתיד להצטער עליה.

---

התבוסה המפתיעה לצבא המוקדוני היממה את הפרסים - למעט מפקד אחד שלא היה מופתע כלל: ממנון, הגנרל שכיר החרב היווני שהכיר את המוקדונים וכזכור ניסה לשכנע את המושלים הפרסים להימנע מעימות ישיר מולם. עכשיו, אחרי הניצחון המוקדוני, כולם הבינו שממנון צדק. גם דריוש ידע שממנון הוא האדם הנכון לפקד על הצבא הפרסי כנגד האיום המוקדוני - אבל סוגיית הנאמנות של ממנון היווני עדיין הטרידה את מנוחתו. ממנון הגיב לכך בכך ששלח את אשתו וילדיו לחיות בחצר המלוכה הפרסי, כערובה לכך שלא יערוק לצד היווני. דריוש התרצה והציב את ממנון - שוב - בראש הצבא הפרסי באסיה הקטנה.

העיר הבאה במסעו של אלכסנדר הייתה האליקרנאסוס (Halicarnassus), אחת הערים הגדולות והעשירות ביותר באסיה הקטנה ובסיס חשוב של הצי הפרסי. ממנון ניחש שזו תהיה מטרתו הבאה של אלכסנדר, ולכן החליט להקדים את המלך המוקדוני: הוא סייע לתושבי העיר לעבות את החומות והביצורים, והפעיל את הצי הפרסי כדי למלא את המחסנים באספקה מתאימה למצור ממושך.

כשהגיעו המוקדונים אל האליקרנאסוס, פרש אלכסנדר את כוחותיו מסביב לחומות והחל להפעיל את כלי ההבקעה שלו: קטפולטות השליכו אבנים כבדות לחומות, איילי ניגוח הלמו בשערים ומגדלי מצור גבוהים המטירו חצים בוערים על עמדות בראש החומה. מגיני העיר לחמו בעוז והפגינו התנגדות קשוחה במיוחד, ולמרות שמתקפת הנגד שלהם נכשלה בסופו של דבר, הם הצליחו להסב לכוחותיו של אלכסנדר מכה כואבת במיוחד של כמה מאות פצועים והרוגים. מספר ימים לאחר מכן יצא אלכסנדר למתקפה משלו, ולמרות שהצליח למוטט חלק קטן מהחומה החיצונית, המתקפה עצמה נהדפה והמגינים אף הצליחו להשמיד כמה ממתקני המצור שלו.

ממנון היה מרוצה מההתפתחויות, אבל הבין שללוחמיה של האליקרנאסוס אין סיכוי לעמוד כנגד המוקדונים החזקים בטווח הארוך. על כן, הוא תכנן פעולה התקפית נועזת: כוח של לוחמים מצוידים בלפידים ייצא באישון לילה מאחד השערים וינסה להצית את מגדלי המצור של אלכסנדר. המוקדונים ישלחו כוח משלהם להדוף את התוקפים - אבל אז ייצא כוח שני מתוך העיר, ייאגף את המוקדונים ויפתיע אותם בזמן שיהיו עסוקים בהתמודדות מול הכוח הראשון. אם ההפתעה הזו תצליח, יצטרפו גם כוחותיו של ממנון עצמו אל הלחימה ויטו את הכף סופית לכיוון הפרסים.

וזה אכן מה שקרה. הכוח הראשון הצליח לתפוס את התוקפים המוקדונים לא מוכנים, וכשהגיעו כוחות הגיבוי של אלכסנדר - הכוח הפרסי השני איגף אותם ותקף אותם מאחור. אלכסנדר הבין שהצבא שלו בצרות - אבל בשלב הזה, כבר לא היה לו מה לעשות. המוקדונים היו כפסע מתבוסה איומה - אבל אז שיחק להם המזל. אחד המפקדים הפרסים הבכירים נהרג, ובמקביל הצטרף לקרב כוח של לוחמים מוקדונים ותיקים וקשוחים במיוחד, שהצליחו לנצל את הבלבול בכוח הפרסי בעקבות מותו של המפקד הבכיר ולהדוף את התוקפים. הפרסים נסוגו בחזרה לתוך העיר, אבל בהמולה המבוהלת הצטופפו יותר מדי אנשים על הגשר שהוביל אל השער שבחומה - והוא קרס תחת המשקל הכבד. חיילים פרסים רבים נהרגו בנפילה, ומי שהצליח להינצל חוסל על ידי המוקדונים.

אלכסנדר החליט להסיג את כוחותיו מהחומות, אבל ממנון ידע שזו הפוגה זמנית בלבד: הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהאליקרנאסוס תיפול בידי המוקדונים. הוא החליט להימנע מאבידות מיותרות, והסיג את חייליו למבצרים מוגנים היטב שעמדו מחוץ לעיר. הוא הורה לשרוף את העיר ובעיקר את מחסני נשק והתחמושת שבה, ופינה את כל שאר הציוד והאספקה לאי קוס הסמוך. האליקרנאסוס נכנעה, ולאלכסנדר נכנס לתוכה ללא קרב. הוא שקל לנסות ולתקוף את המבצרים בהם התבצרו לוחמיו של ממנון, אבל מכיוון שהעיר עצמה כבר נפלה לידיו, הוא החליט שאין בכך טעם.

נקודת התורפה של אלכסנדר

ממנון אמנם איבד את עיר הנמל החשובה שלו - אבל הצי הפרסי הגדול יצא מהקרב ללא פגע, ועכשיו עלה במוחו של שכיר החרב הפרסי רעיון מחוכם.

לאלכסנדר היה צבא חזק ורב עוצמה באופן יוצא מן הכלל - אבל למלך המוקדוני הייתה גם נקודת תורפה. ממנון היווני ידע היטב שלמרות שערי-המדינה היווניות הסכימו להצטרף לברית ה