אלכסנדר הגדול, חלק ב'

סריסים - גברים שעברו סירוס - שימשו כמשרתיהם הנאמנים של מלכי מסופוטמיה מאז לפחות המאה השמונה עשרה לפני הספירה. מדוע דווקא סריסים? מכיוון שמעצם העובדה שלסריס אין ילדים ולכן לא יוכל להקים לעצמו יורש, הוא נחשב לפחות-מסוכן עבור המלך - שהרי אין לו אינטרסים חבויים, פרט לטובתו של המלך אותו הוא משרת.

זו הייתה התיאוריה, בכל אופן.

בגואס (Bagoas) היה סריסו של המלך הפרסי אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי (Artaxerxes III) שמלך על האימפריה הפרסית האחמנית בסביבות אמצע המאה הרביעית לפני הספירה. תחת שרביטו של המלך צבר באגואס כוח פוליטי כה משמעותי, עד שיש מי שרואים בו השליט האמיתי של האימפריה הגדולה באותה התקופה.

בשנת 338 לפנה"ס, מסיבה לא ממש ברורה, החליט בגואס להתנקש בחייו של מלכו: אולי העריך שסר חינו בעיני המלך, והחליט להקדים תרופה למכה. בסיועו של רופא ששיתף עמו פעולה, הרעיל בגואס את אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי ושני בניו - והותיר בחיים רק את הבן השלישי, שאותו הכתיר כיורש מתוך תקווה שיוכל לשלוט עליו ולגרום לו לעשות כרצונו. אבל המלך החדש סירב להיות בובה על חוט - ותכנן להתנקש בחייו של הסריס. זה לא היה רעיון חכם: בגואס שוב הקדים תרופה למכה, והרעיל גם את המלך המחליף.

אבל כעת, בגואס היה בבעיה: מרוב הרעלות, הוא חיסל למעשה את כל השושלת של ארתחשסתא. את מי יוכל להמליך עכשיו?

למזלו של בגואס, הוא הצליח למצוא לבסוף מועמד מתאים. שמו של המועמד היה ארְתאשָאתא, והוא היה קרוב רחוק מאוד של אחד ממלכי פרס הקודמים. ארתאשאתא שירת בצבא הפרסי וקנה לעצמו שם של לוחם אמיץ כשניצח לוחם יריב בקרב פנים מול פנים. בעקבות זאת, טיפס בסולם הדרגות של האימפריה עד שמונה להיות אחראי על שירות הדואר: תפקיד חשוב ביותר, שכן תקשורת טובה היא חיונית לניהולה של אימפריה המשתרעת על כל השטח שבין הודו במערב ומצרים במזרח. המוניטין הטוב של ארתאשאתא והדם המלכותי שזרם בעורקיו הביאו את בגואס לבחור בו כמלך החדש, וארתאשאתא לקח לעצמו שם מלכותי חדש: דריוש השלישי.

אבל כנראה שהסריס השאפתן לא הצליח להיגמל מההרגל המגונה שלו, וכעבור זמן מה החליט להיפטר גם מהמלך החדש. לרוע מזלו של בגואס, דריוש השלישי התברר כשליט הרבה יותר מתוחכם מקודמיו בתפקיד. כשהגיעה השמועה אודות המזימה לאוזנו של המלך החדש, דריוש קרא אליו את בגואס  והזמין אותו להרים כוס יין לחיי המלך. בגואס הביט בכוס שניצבה מולו: זו הייתה הכוס המורעלת שהכין לדריוש. בגואס הבין שהמזימה שלו נחשפה, אבל כשמלך המלכים מזמין אותך להרים כוסית לחייו - אתה לא בדיוק יכול לסרב לו… הסריס נאלץ לשתות את הרעל שלו עצמו, ומת.

ממנון מרודוס

הממלכה שירש דריוש השלישי היתה אימפריה עשירה ומפותחת באופן יוצא דופן. האיזור של מסופוטמיה היה פורה מאוד ועשיר באוכלוסיה, הצבא הפרסי היה הצבא הגדול ביותר בעולם וכלל, בין היתר, המון פרשים וקשתים מעולים - ורשת מפותחת של דרכים שחצו את האימפריה לאורכה ולרוחבה איפשרה לנייד את הצבא האדיר הזה ממקום למקום במהירות.

אף על פי כן, כשנחת לחופיה של אסיה הקטנה כוח החלוץ בן עשרת אלפים הלוחמים ששלח פיליפוס השני, מלך מוקדון - דריוש העדיף שלא לצאת באופן אישי בראש הצבא, אלא נתן למושלים המקומיים שלו באסיה הקטנה לטפל בעניין. המלך הפרסי היה אמנם מודע היטב לשאיפותיהם של פיליפוס השני ובהמשך גם של בנו, אלכסנדר השלישי, להשתלט מחדש על אסיה הקטנה ולשחרר את הערים היווניות שם שהיו תחת השלטון הפרסי - אבל בימים הראשונים לכהונתו של דריוש סבלה פרס מחוסר יציבות פוליטית, והמלך הפרסי נאלץ להקדיש את עיקר תשומת ליבו לטיפול במרידות שפרצו בבבל ובמצרים. בנוסף, כפי שציינתי בפרק הקודם, מוקדון הייתה ממלכה זעירה בקנה המידה הפרסי, וסביר להניח שדריוש לא התרשם במיוחד מהאיום שנשקף ממנה.

מי שקיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות הפרסיים במערב אסיה הקטנה, אם כן, היה שכיר חרב יווני בשם ממנון (Memnon): קצין מוכשר שנולד ברודוס בשנת 380 לפנה"ס. דריוש שלח לממנון מספיק כסף כדי לשכור את שירותיהם של חמשת אלפים שכירי חרב - יוונים גם כן - וממנון יצא בראש הכוח הזה כדי לבלום את הפלישה המוקדונית.

ייתכן והבחירה של דריוש בממנון לא הייתה מקרית: ממנון הכיר היטב את המוקדונים ואת צבאם. הוא בילה כארבע שנים בחצרו של פיליפוס השני במהלכן נחשף לטקטיקות ולשיטות האימון של הצבא המוקדוני, ומאוחר יותר, כשעבד בשירותם של הפרסים, הוא אף פגש את פיליפוס על שדה הקרב כשמלך מוקדון ניסה לתקוף את ביזנטיום, איסטנבול של ימינו, שהייתה שייכת לפרסים.

ואכן, הניסיון הזה שיחק היטב לידיו של הגנרל היווני. בתחילה, כוח החלוץ המוקדוני נחל הצלחות מרשימות והצליח לכבוש מחדש מספר ערים יווניות באסיה הקטנה - אבל אז פגש אותו ממנון באזור מגנזיה (Magnesia) שבדרום מערב אסיה הקטנה - הביס אותו והכריח את המוקדונים לסגת. בהמשך אותה שנה ניהל ממנון עוד מספר קרבות מול כוח החלוץ המוקדוני: בחלקם הפסיד ובחלקם ניצח - אבל בשורה התחתונה, ממנון הצליח - עם כוח שגודלו רק כמחצית מזה של המוקדונים - לבלום את הפלישה ולמנוע מאויביו להתקדם עמוק יותר לתוך השטח הפרסי.

---

שנתיים לאחר מכן, ב-334 לפנה"ס, נחת אלכסנדר באסיה קטנה בראש כוח של ארבעים אלף איש, שחברו לכוח החלוץ שכבר היה במקום. המושלים הפרסים של המחוזות השונים באסיה הקטנה התכנסו כדי לטכס עצה: איך כדאי לבלום את אלכסנדר?

ממנון, שכאמור הכיר היטב את הצבא המוקדוני, ידע שהלחימה נגד אלכסנדר תהיה הרבה יותר קשה וכואבת משאיש מהמושלים שיער לעצמו. על כן הוא המליץ למושלים לנקוט במדיניות של 'אדמה חרוכה': לשרוף ולהשמיד כל מקור מזון שאלכסנדר יוכל לנצל כדי להאכיל את הלוחמים שלו - וכך להחליש את הצבא המוקדוני עד לרגע שבו הצבא הפרסי יהיה מוכן לפגוש אותו בקרב.

זו הייתה הצעה מעולה. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, העלות האדירה של אחזקת הצבא הביאה לכך שממלכת מוקדון הייתה קרובה מאוד לפשיטת רגל, וספק אם אלכסנדר היה מסוגל להרשות לעצמו, מבחינה כלכלית, לארגן משלוחי אספקה כל הדרך מיוון לאסיה הקטנה. אם הצבא שלו לא יוכל לכלכל את עצמו ממה שימצא באסיה הקטנה - סביר להניח שלאלכסנדר לא תהיה ברירה אלא לחזור ליוון בבושת פנים.

אבל הייתה רק בעיה אחת. ממנון היה יווני: אמנם שכיר חרב בשירות הפרסים - אבל עדיין, יווני. חלק לא מבוטל מהבכירים הפרסים לא סמכו על ממנון: הם חשדו בו שההצעה שלו שלא להלחם פנים מול פנים נגד אלכסנדר אלא לסגת לתוך עומק אסיה הקטנה תוך השמדת כל היבולים והשדות בדרך, היא תחבולה שנועדה להחליש אותם. על כן, המושלים החליטו שלא לקבל את הצעתו של הגנרל היווני, ואף הדיחו אותו מפיקוד על כלל הכוחות הפרסיים. התוצאה הייתה שבזמן שהפרסים עסקו בהכנות לקראת הקרב מול המוקדונים, אלכסנדר הצליח לשמור על כוחותיו שבעים ורעננים.

קרב גרניקוס

במאי של שנת 334 לפנה"ס היו הפרסים מוכנים: עשרים אלף רגלים ועשרים אלף פרשים המתינו לכוחותיו של אלכסנדר על גדות נהר הגרניקוס (Garnicus) שבמערב טורקיה של ימינו. בין הלוחמים הפרסים היו גם לא פחות מחמשת אלפים שכירי חרב יוונים מיומנים ומנוסים, שנחשבו ליחידת עילית.

כשהגיעו אלכסנדר וצבאו אל שדה הקרב, גילה המלך המוקדוני שהוא נמצא בעמדת נחיתות: לא רק שהכוח שעמד לרשותו היה קטן יותר מהכוח הפרסי - רק כשלושה עשר אלף רגלים וכחמשת אלפים פרשים - גדת הנהר שלאורכה היו פרושים הפרסים הייתה גבוהה יותר מהגדה של המוקדונים, והעניקה להם יתרון גובה משמעותי. שני הצבאות התפרסו זה אל מול זה לאורך שתי גדות הנהר. דממה מתוחה אפפה את שדה הקרב.

לבסוף הורה אלכסנדר לכוח קטן יחסית, שהיה מורכב מפרשים ורגלים מובחרים, לחצות את הגרניקוס ולהסתער על מרכז הכוח הפרסי, שהיה מורכב כולו מפרשים שנשאו כידונים וקשתות. זו הייתה, לכל דבר ועניין, משימת התאבדות: לא רק שהכוח המסתער יימצא בנחיתות בגובה - גם הכורח לחצות את הנהר ייאט את ההסתערות ויעמיד את הכוח התוקף בסכנה מפני חיציהם של הפרסים. ואכן, בתוך זמן לא רב ספג הכוח המוקדוני אבידות קשות, ונאלץ לסגת. הפרשים הפרסים הנלהבים רדפו אחריהם וזנבו בנסוגים, אבל כפי שאירע גם בקרב כירונאה מול אתונה ותבאי - גם כאן הביא המרדף לערעור המבנה הקרבי הצפוף של הפרסים. לרגע הזה בדיוק חיכה אלכסנדר. הוא יצא בראש כוח גדול של פרשים, חצה את הנהר באלכסון - והסתער על הפרשים הפרסים מאגפם.

הקרב שהתפתח היה צפוף ועקוב מדם, כשסוסים ורוכביהם התנגשו והתערבבו זה עם זה כמו דבורים בכוורת. ידם של הפרשים המוקדונים הייתה על העליונה: לא רק שהכידונים שלהם התאימו לקרבות בטווחים קצרים יותר מאשר החניתות הארוכות של הפרשים הפרסים, הפרסים גם 'ביזבזו' חלק גדול מהחניתות והחצים שלהם במתקפה על כוח הצליחה הראשוני ששלח אלכסנדר.

המלך המוקדוני עצמו, שהיה לבוש בשריון נוצץ וקסדה עטויית נוצות, משך מיד את תשומת ליבם של הלוחמים הפרסים - ואלה, כצפוי, עשו ככל יכולתם לפגוע בו. אלכסנדר ספג מספר מהלומות חזקות על שיריונו, אבל המשיך להילחם.

לפתע הבחין אלכסנדר בקצין פרסי בכיר. הוא החליט להסתער עליו - אבל גילה שהכידון שאחז בידו נשבר. הוא פנה למשרת שלו וביקש כידון נוסף - אבל גם זה כבר היה מרוסק. קצין מוקדוני שהבחין בחילופי הדברים העניק לאלכסנדר את הכידון שלו, והמלך המוקדוני הסתער על קצין פרסי בכיר וחיסל אותו. קצין פרסי אחר שהבחין באלכסנדר תקף אותו בגרזן, וריסק חלק מקסדתו של המלך. אלכסנדר התאושש, הצליח להפיל את התוקף מסוסו וחיסל גם אותו.

בזמן כל המהומה הזו הגיח פרש פרסי שלישי מאחורי אלכסנדר, והסתער לעברו כשהוא מניף את חרבו גבוה באוויר. המלך המוקדוני כלל לא הבחין באיום, ונדמה היה שעוד רגע מגיעה הקריירה הקצרה של אלכסנדר לסיומה הטרגי - אבל למרבה המזל הבחין אחד מקציניו הבכירים של אלכסנדר בחייל התוקף וכרת את היד שאחזה בחרב, ממש רגע לפני שזו הספיקה להתיז את ראשו של המלך המוקדוני.

ההסתערות נחלה הצלחה גדולה: הפרשים הפרסים נכנסו לפאניקה והחלו לסגת. ברגע זה החלו כל שאר הכוחות המוקדונים לחצות את הנהר ולהסתער על הרגלים הפרסי שעד אותו הרגע כלל לא הספיק אפילו להיות מעורב בלחימה. המוקדונים איגפו את הרגלים הפרסים והיכו בהם מכה קשה: הצבא הפרסי ספג אלפי אבידות והתפזר לכל עבר.

---

הניצחון הגדול בקרב גרניקוס חיזק מאוד את תדמיתו של אלכסנדר בקרב חייליו כמנהיג אמיץ ומפקד נבון. אלכסנדר גם הפגין נדיבות יוצאת דופן כשהקים פסל מרשים לציון אומץ ליבם של אנשי כוח החלוץ שהקריבו את חייהם במתקפה הראשונית, העניק להרוגים מקרב צבאו הלוויות מפוארות ואף פטר את משפחותיהם של ההרוגים מתשלום מיסים בעתיד. אלכסנדר גם הפגין ג'נטלמניות מרשימה כשהעניק קבורה ראויה גם לגנרלים הפרסים שנהרגו בקרב, ולשכירי החרב היוונים שפעלו בשירותם.

הניצחון הועיל מאוד גם למדיניות החוץ של אלכסנדר אל מול שאר חברות הברית הקורינתית. כדי להוכיח שמסע המלחמה שלו נועד כדי לנקום בפרסים על פלישותיהם ליוון ולא רק לטובת מעמדו האישי, אלכסנדר שלח חלק מהשלל של הקרב - שלוש מאות שריונות פרסיים - לאתונה, כדי שיוצבו במקדשה של האלה אתנה על האקרופוליס. את המנחה הזו ליוותה הכתובת:

"אלכסנדר, בנו של פיליפוס, והיוונים - פרט לספרטנים - מקדישים [לאתנה] את השלל הזה שנלקח מהברברים החיים באסיה."

הכתובת והשריונות נעלמו, כמובן, לפני עידן ועידנים - אבל מי שמבקר באקרופוליס בימינו יכול לראות את החורים שהותירו אחריהם, ככל כנראה, המסמרים שבעזרתם הוצמדו המגנים הפרסים אל קירות המקדש.

טעותו של אלכסנדר

אחרי הפסקה קצרה למנוחה והתאוששות הוביל אלכסנדר את צבאו דרומה, לאורך חופה המערבי של אסיה הקטנה. מטרתו של אלכסנדר הייתה לכבוש את ערי הנמל שלאורך החוף כדי למנוע מהצי הפרסי - שהיה גדול ורב עוצמה - לקחת חלק בלחימה.

העיר הראשונה אליה הגיע הייתה סרדיס (Sardis). המושל הפרסי של העיר, שהשמועה אודות הניצחון הגדול בגרניקוס הגיעה לאוזניו, החליט - בחוכמה רבה - להיכנע ללא קרב. אלכסנדר החרים את הכסף והזהב של העיר, אבל השאיר את המושל בתפקידו. גם העיר הבאה אליה, אפסוס (Ephesus), נכנעה בפני אלכסנדר. העיר השלישית, מילטוס (Miletus), הייתה קצת יותר מאתגרת: שכירי החרב היוונים שהגנו עליה סרבו להיכנע, אבל אחרי מצור קצר גם העיר הזו נפלה וכל שכירי החרב נהרגו או נמלטו.

במהלך הקרב על מילטוס חלה התפתחות מעניינת. תוך כדי המצור, הצי הפרסי ניסה לסייע למגינים - אבל ספינותיו של אלכסנדר חסמו את פתח הנמל של מילטוס ובכך מנעו מהצי הפרסי להשפיע על מהלך הלחימה. האירוע הזה הביא לאלכסנדר לשקול מחדש את החשיבות שיש לכוחות ימיים בסיוע לקמפיין יבשתי כמו שלו. אם כמה ספינות בודדות הצליחו לנטרל בכזו קלות את הצי הפרסי החזק - מה הטעם להחזיק צי גדול ויקר? אלכסנדר החליט, אם כן, לחסוך כסף ולפרק את רוב הצי שלו, למעט מספר מצומצם של ספינות אספקה. זו הייתה החלטה שהוא עתיד להצטער עליה.

---

התבוסה המפתיעה לצבא המוקדוני היממה את הפרסים - למעט מפקד אחד שלא היה מופתע כלל: ממנון, הגנרל שכיר החרב היווני שהכיר את המוקדונים וכזכור ניסה לשכנע את המושלים הפרסים להימנע מעימות ישיר מולם. עכשיו, אחרי הניצחון המוקדוני, כולם הבינו שממנון צדק. גם דריוש ידע שממנון הוא האדם הנכון לפקד על הצבא הפרסי כנגד האיום המוקדוני - אבל סוגיית הנאמנות של ממנון היווני עדיין הטרידה את מנוחתו. ממנון הגיב לכך בכך ששלח את אשתו וילדיו לחיות בחצר המלוכה הפרסי, כערובה לכך שלא יערוק לצד היווני. דריוש התרצה והציב את ממנון - שוב - בראש הצבא הפרסי באסיה הקטנה.

העיר הבאה במסעו של אלכסנדר הייתה האליקרנאסוס (Halicarnassus), אחת הערים הגדולות והעשירות ביותר באסיה הקטנה ובסיס חשוב של הצי הפרסי. ממנון ניחש שזו תהיה מטרתו הבאה של אלכסנדר, ולכן החליט להקדים את המלך המוקדוני: הוא סייע לתושבי העיר לעבות את החומות והביצורים, והפעיל את הצי הפרסי כדי למלא את המחסנים באספקה מתאימה למצור ממושך.

כשהגיעו המוקדונים אל האליקרנאסוס, פרש אלכסנדר את כוחותיו מסביב לחומות והחל להפעיל את כלי ההבקעה שלו: קטפולטות השליכו אבנים כבדות לחומות, איילי ניגוח הלמו בשערים ומגדלי מצור גבוהים המטירו חצים בוערים על עמדות בראש החומה. מגיני העיר לחמו בעוז והפגינו התנגדות קשוחה במיוחד, ולמרות שמתקפת הנגד שלהם נכשלה בסופו של דבר, הם הצליחו להסב לכוחותיו של אלכסנדר מכה כואבת במיוחד של כמה מאות פצועים והרוגים. מספר ימים לאחר מכן יצא אלכסנדר למתקפה משלו, ולמרות שהצליח למוטט חלק קטן מהחומה החיצונית, המתקפה עצמה נהדפה והמגינים אף הצליחו להשמיד כמה ממתקני המצור שלו.

ממנון היה מרוצה מההתפתחויות, אבל הבין שללוחמיה של האליקרנאסוס אין סיכוי לעמוד כנגד המוקדונים החזקים בטווח הארוך. על כן, הוא תכנן פעולה התקפית נועזת: כוח של לוחמים מצוידים בלפידים ייצא באישון לילה מאחד השערים וינסה להצית את מגדלי המצור של אלכסנדר. המוקדונים ישלחו כוח משלהם להדוף את התוקפים - אבל אז ייצא כוח שני מתוך העיר, ייאגף את המוקדונים ויפתיע אותם בזמן שיהיו עסוקים בהתמודדות מול הכוח הראשון. אם ההפתעה הזו תצליח, יצטרפו גם כוחותיו של ממנון עצמו אל הלחימה ויטו את הכף סופית לכיוון הפרסים.

וזה אכן מה שקרה. הכוח הראשון הצליח לתפוס את התוקפים המוקדונים לא מוכנים, וכשהגיעו כוחות הגיבוי של אלכסנדר - הכוח הפרסי השני איגף אותם ותקף אותם מאחור. אלכסנדר הבין שהצבא שלו בצרות - אבל בשלב הזה, כבר לא היה לו מה לעשות. המוקדונים היו כפסע מתבוסה איומה - אבל אז שיחק להם המזל. אחד המפקדים הפרסים הבכירים נהרג, ובמקביל הצטרף לקרב כוח של לוחמים מוקדונים ותיקים וקשוחים במיוחד, שהצליחו לנצל את הבלבול בכוח הפרסי בעקבות מותו של המפקד הבכיר ולהדוף את התוקפים. הפרסים נסוגו בחזרה לתוך העיר, אבל בהמולה המבוהלת הצטופפו יותר מדי אנשים על הגשר שהוביל אל השער שבחומה - והוא קרס תחת המשקל הכבד. חיילים פרסים רבים נהרגו בנפילה, ומי שהצליח להינצל חוסל על ידי המוקדונים.

אלכסנדר החליט להסיג את כוחותיו מהחומות, אבל ממנון ידע שזו הפוגה זמנית בלבד: הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהאליקרנאסוס תיפול בידי המוקדונים. הוא החליט להימנע מאבידות מיותרות, והסיג את חייליו למבצרים מוגנים היטב שעמדו מחוץ לעיר. הוא הורה לשרוף את העיר ובעיקר את מחסני נשק והתחמושת שבה, ופינה את כל שאר הציוד והאספקה לאי קוס הסמוך. האליקרנאסוס נכנעה, ולאלכסנדר נכנס לתוכה ללא קרב. הוא שקל לנסות ולתקוף את המבצרים בהם התבצרו לוחמיו של ממנון, אבל מכיוון שהעיר עצמה כבר נפלה לידיו, הוא החליט שאין בכך טעם.

נקודת התורפה של אלכסנדר

ממנון אמנם איבד את עיר הנמל החשובה שלו - אבל הצי הפרסי הגדול יצא מהקרב ללא פגע, ועכשיו עלה במוחו של שכיר החרב הפרסי רעיון מחוכם.

לאלכסנדר היה צבא חזק ורב עוצמה באופן יוצא מן הכלל - אבל למלך המוקדוני הייתה גם נקודת תורפה. ממנון היווני ידע היטב שלמרות שערי-המדינה היווניות הסכימו להצטרף לברית הקורינתית תחת מוקדון, רבים מהיוונים לא אהבו את המוקדונים וראו בהם ברברים פראיים וחסרי תרבות. כל עוד אלכסנדר מנצח באסיה הקטנה ומשחרר ערים יווניות שם מעולו של הכיבוש הפרסי, היוונים הסכימו לשתף איתו פעולה - אבל שיתוף הפעולה הזה היה שברירי מאוד. בפרט, ספרטה מעולם לא הסכימה לסור למרותם של פיליפוס ואלכסנדר, ונותרה מתנגדת עיקשת להגמוניה המוקדונית.

ממנון החליט לתקוף את הבטן הרכה של אלכסנדר. הוא שלח שליחים דיפלומטיים כדי לנהל משא ומתן עם ספרטה על ברית משותפת כנגד המוקדונים, ובמקביל החל לכבוש אי אחר אי בים האגאי והתקדם בהדרגה לעבר החוף היווני.

זה היה הרגע שבו הבין אלכסנדר איזו שגיאה איומה עשה כשהחליט לפרק את הצי שלו. הים האגאי היה עתה בשליטה מלאה של ממנון, ולאלכסנדר לא הייתה שום דרך למנוע ממנו להגיע ליוון. שכיר החרב היווני יכבוש את הערים היווניות אחת אחרי השניה, בעוד שצבאו החזק של אלכסנדר יוכל רק להשקיף על המתרחש מצידו השני של הים האגאי בחוסר אונים מוחלט. אם מספיק ערים יווניות יפלו לרשותו של ממנון, אין כל ספק ששאר הערים יחליטו להחליף צד - וממלכת מוקדון חסרת ההגנה תיפול במהרה. לאלכסנדר וצבאו לא תהיה כל ברירה אלא לנסות ולחזור הביתה כמה שיותר מהר, כדי להציל את מה שאפשר.

מסע המלחמה של אלכסנדר היה כפסע מסיום פתאומי ומשפיל במיוחד - אבל לגורל היו תוכניות משלו. במהלך מצור על אחד האיים היוונים, הלך ממנון בן הארבעים ושבע לעולמו במפתיע - ככל הנראה כתוצאה מהתקף לב. אחד מאחייניו החליף אותו בפיקוד על הצי הפרסי - אבל המפקד החדש לא היה מוכשר ונבון כמו הגנרל הותיק, ולא הצליח להביא את תוכניתו של ממנון אל סיומה. המתקפה הפרסית התמוססה ודעכה. אלכסנדר ניצל בנס, וכלקח מהמשבר החליט להקים מחדש את הצי היווני, עניין ממושך ויקר מאוד, כמובן.

קרב איסוס

הפלישה המוקדונית התקדמה ללא הפרעה, ועיר אחר עיר נפלו לידיו של אלכסנדר, רובן ללא התנגדות. בשלהי שנת 333 לפנה"ס כבר הייתה רוב רובה של אסיה הקטנה תחת שליטתו של אלכסנדר מוקדון, ודריוש השלישי החליט כי הגיעה העת לקחת את העניינים לידיו.

וכך, באביב של שנת 333 לפנה"ס, יצא מלך המלכים בראש צבאו לכיוון מערב. וכשהמלך הגדול יוצא בראש הצבא - זה מחזה שלא רואים בכל יום. את הטור הפרסי הארוך הובילו מזבחים עשויים מכסף שנישאו על כתפיהם של כוהני האלים הפרסים, ואנשי דת אחרים דיקלמו מזמורי הלל למלך. עשרת אלפים פרשים מקושטים, שלוש מאות שישים וחמש פילגשים מההרמון של דריוש ומאות סריסים ומשרתים שנשאו על כתפיהם תיבות אוצר מלאות בכסף ובזהב… אין כל ספק שזו הייתה תהלוכה שנועדה להרשים את נתיניו של דריוש, וסביר להניח שהיא עשתה כן בהצלחה גדולה.

באוקטובר הגיע הצבא הפרסי לאזור סוריה. דריוש השאיר בדמשק את בני משפחתו ואת הכסף והזהב שהביא עימו מבבל, והמשיך בצעידה מערב. מטרתו הייתה העיר איסוס (Issus), ששכנה לחופיו של מפרץ גדול ממש בפינה הצפון-מזרחית של הים התיכון: מכיוון שספינותיו החדשות של אלכסנדר עדיין לא היו מוכנות, הצי הפרסי החזק שלט ביד ברזל על נתיבי השיט בים התיכון - ואם יחבור הצבא הפרסי אל ספינות הצי, דריוש יזכה בנתיב אספקה אמין ועשיר.

במקביל, גם אלכסנדר הבין את חשיבותה הקריטית של איסוס למערך הלוגיסטי של הפרסים, והחליט להתקדם לעברה. המוקדונים הגיעו ראשונים לאיסוס, והשתלטו על העיר. מכיוון שהנתיב הקצר ביותר בין האזור בסוריה בו חנה הצבא הפרסי ובין איסוס עבר מדרום לעיר הנמל, הניח אלכסנדר שדריוש יניע את כוחותיו דרך הגזרה הדרומית. על כן החליט לצאת מאיסוס דרומה, ולפגוש את הפרסים דרך.

הוא טעה. דריוש לקח את כוחותיו דווקא צפונה, עבר דרך מעברי ההרים הצרים של מזרח תורכיה ואז ירד דרומה אל איסוס: במילים אחרות, דריוש איגף את אלכסנדר מצפון, תוך שהוא מנתק את קווי האספקה היבשתיים של הצבא המוקדוני. וכשהגיעו הפרסים לאיסוס, הם כבשו אותה בקלות: אלכסנדר, שהניח שהפרסים נמצאים בכלל בדרום, השאיר בעיר בעיקר את החולים והפצועים מקרב צבאו. דריוש לא ריחם על השבויים שלכד, והורה לכרות את ידיהם.

כששמע אלכסנדר על נפילתה של איסוס לידי כוחותיו של דריוש, הוא סובב את צבאו לאחור והוביל את חייליו בחזרה לאיסוס.

---

כמו בגרניקוס, שנה קודם לכן, שני הצבאות התייצבו זה אל מול בזה בשתי שורות ארוכות משני צידיו של נהר מקומי שחצה את שדה הקרב.

בגדה הצפונית נפרש צבאו העצום של דריוש השלישי: נחיל אדם שעל פי ההיסטוריונים הקדומים כלל בין רבע מיליון לשש מאות אלף לוחמים. סביר להניח שזו הגזמה, אבל בכל מקרה מדובר על לפחות פי שניים עד פי שלושה ממספר חייליו של אלכסנדר, שמנו כארבעים אלף לוחמים. למעשה, לדריוש היו כל כך הרבה חיילים, עד שלא היה מקום לכולם ברווח בן שלושת הקילומטרים בין הים במערב וההרים במזרח, וחלק מהחיילים הפרסים תפסו את הקו השני מאחורי השורה הראשונה.

על פי המסורת הפרסית, אם המלך משתתף בקרב - הוא תמיד יצא בראש הצבא שלו ויעמוד באמצע השורה הראשונה. דריוש, שעטה את מיטב מחלצותיו והיה מוקף במאות שומרי ראש אימתניים, התנשא מעל שדה הקרב מעל גבי המרכבה המלכותית שלו, כאילו היה התגלמותה הממשית של עוצמתה של האימפריה האדירה.

מצידו הדרומי של הנהר נפרס הצבא המוקדוני, וגם אלכסנדר תפס את מקומו במרכז המערך. אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו אילו מחשבות עגומות התרוצצו במוחו של החייל המוקדוני הממוצע, כשהשקיף על הצבא העצום שהמתין לו מעבר לנהר. גם אלכסנדר הבין זאת, מן הסתם. הוא עטה על עצמו את השריון הבוהק שלו, ורכב מעלה ומטה לאורך החזית כשהוא מעודד את אנשיו, מחזק את רוחם וקורא בשמם של לוחמים שהפגינו תעוזה יוצאת דופן בקרבות הקודמים. כשסיים להפיח רוח קרב בלבבותיהם של חייליו, התייצב בראש ה"טריז" המשולש של יחידת הפרשים האישית שלו.

הפרסים תקפו ראשונים. אלפי פרשים מהאגף הימני של הפרסים חצו את הנהר קרוב לקו המים של הים התיכון והסתערו על הפרשים שהציב אלכסנדר באגפו השמאלי. פקודותיו של אלכסנדר היו חד-משמעיות: אסור לתת לפרסים לעבור את הקו, שכן איגוף שכזה יהווה מכת מוות למערך המוקדוני. הקרב שהתפתח בין הצדדים היה אינטנסיבי וצפוף: המוקדונים הצליחו לבלום את הפרשים הפרסים, אבל בכל רגע חצו עוד ועוד פרשים פרסיים את הנהר והצטרפו ללחימה. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהאגף השמאלי המוקדוני יתפורר ויקרוס.

אלכסנדר סקר את המישור שמולו. למעט שפך הנהר, באזור הקרוב לים, הקירות שסימנו את גדות הנהר היו תלולים מכדי שניתן יהיה לטפס עליהם במהירות עם סוס. הפרסים ידעו זאת, ולכן הציבו קשתים ומיידי חניתות לכל אורך הגדה שלהם כדי להכות בכל מי שינסה להתקרב אליה. אבל הייתה נקודה אחת ספציפית, עיקול מסוים בנהר, שבו הגדה הייתה קצת פחות תלולה. המעבר היה צר מאוד, ורק כמה רוכבים יכלו לעבור בו בכל רגע נתון - אבל אלכסנדר ידע שאין לו ברירה.

חצים שרקו מעל ראשו וחניתות פרסיות ננעצו בקרקע מסביב, אבל אלכסנדר לא השתהה: הוא צעק לפרשיו להתעלם מהקשתים ולחצות את קו החזית הכי מהר שהם יכולים. הוא ומספר פרשים הצליחו לעבור את קו הקשתים ומיידי החניתות, ומיד פגשו מולם מערך צפוף של פרשים פרסים. בניגוד לפרשים שהציב דריוש באגף ימין שלו, קרוב לים, שהיו מצוידים בשריון עבה וכלי נשק כבדים - הפרשים שהגנו על הגדה היו פרשים 'קלים' ופחות משוריינים, אולי מכיוון שהפרסים הניחו שהמוקדונים יתקשו לטפס על הגדה התלולה. לפרשיו של אלכסנדר היה, עקרונית, יתרון בקרב כנגד פרשים קלים שכאלה - אבל מכיוון שרק כמה רוכבים מוקדונים יכלו לחצות את הנהר בכל רגע, לאלכסנדר לא היו מספיק אנשים כדי לבקע את המערך הפרסי, וההסתערות המהירה נבלמה.

בינתיים, התנגשו גם כוחות הרגלים של שני הצבאות זה בזה במרכז שדה הקרב, וגם כאן התפתח קרב קשה וצפוף בין הפלנקס המוקדוני ושכירי החרב היוונים של הצבא הפרסי. ככל שנקפו הדקות הלכו והצטברו האבידות של המוקדונים, אבל בשלב מסוים הצליחו מספיק פרשים מוקדונים לחצות את הנהר ולהצטרף לכוח החלוץ של אלכסנדר: ההסתערות זכתה בתנופה מחודשת והצליחה להבקיע את מערך ההגנה הפרסי.

אלכסנדר הרים את ראשו, תר בעיניו אחר המלך הפרסי. הוא הבחין בדריוש שעמד על מרכבת הקרב השלו, וסימן לפרשיו לעקוב אחריו. הכוח המוקדוני הסתער היישר לתוך לב ליבו של המערך הפרסי והתנגש בעוצמה במשמר המלכותי שהגן על דריוש. הלחימה הייתה עזה במיוחד, והפרסים הגנו על מלכם בחירוף נפש: אפילו המושל הפרסי של מצרים הקריב את חייו למענו של דריוש. אלכסנדר נפצע בירכו, אבל לכולם היה ברור שההסתערות הזו היא 'הכל או כלום': אם הקרב ימשיך להתנהל כפי שהוא כעת, הפרשים הפרסים יצליחו בסופו של דבר לפרוץ את האגף השמאלי של המוקדונים - וזה יהיה הסוף.

מעמדתו על גבי המרכבה הביט דריוש בדאגה על הקרב שהשתולל סביבו, ועל הפרשים המוקדונים שהלכו והתקרבו אליו בהתמדה. אולי תופתעו לשמוע זאת, אבל דריוש היה כמעט חסר אונים: בניגוד לאלכסנדר, שהיה חייל ומפקד מיומן וידע כיצד לתמרן את כוחותיו על שדה הקרב, המלך הפרסי היה בעיקרון לא יותר מאשר סמל: נוכחותו בשדה הקרב הייתה אמורה להמריץ את החיילים ולהרים את המורל שלהם - אבל הוא לא ניהל את הקרב בפועל: את זה עשו הקצינים שמתחתיו.

עוד דקה חלפה, ועוד דקה. המוקדונים המשיכו להתקרב, ודריוש התחיל להבין שהוא בצרות. מכת חרב אחת, חנית אחת שתושלך מרחוק…הברירה שניצבה בפניו הייתה ודאי אכזרית ומייסרת: אם יישאר לעמוד במקום, הוא עלול להיהרג. אם יסתובב ויברח - פאניקה עלולה לסחוף את לוחמיו ולמוטט את המערך הפרסי.

דריוש החליט. הוא השליך מעליו את בגדי המלכות המסורבלים, ירד מהמרכבה - וברח משדה הקרב. החיילים הפרסים ראו את מלכם נמלט על נפשו, ופאניקה איומה אחזה בהם. המערך הפרסי התמוטט, ובדיוק כפי שאירע בקרב גרניקוס - הפרשים המוקדונים עשו שפטים בלוחמים הנמלטים. בפעם השניה, וכנגד כל הסיכויים, שוב הצליח אלכסנדר מוקדון להביס את צבא האימפריה.

אפילוג

כיצד הצליח אלכסנדר להשיג ניצחון כה מזהיר נגד צבא כה גדול ועדיף בכוח אדם? ההיסטוריונים הרבים שניתחו את הקרב באיסוס לאורך אלפי השנים מציינים סיבה אחת מרכזית. הצבא הפרסי היה אמנם גדול פי כמה וכמה מהצבא המוקדוני - אבל שדה הקרב שבחר דריוש היה בעוכריו. לצבא גדול יש יתרון במישור רחב ידיים, שם הוא יכול לתמרן בחופשיות ונצל את יתרון הגודל כדי למחוץ את יריבו בתנועת מלקחיים - אבל שדה הקרב באיסוס היה היה כלוא בין ההרים במזרח והים התיכון במערב. הגבולות הטבעיים האלה מנעו מהפרסים את יכולת התמרון ואילצו אותם להתנגש ישירות במערך המוקדוני החזק. למעשה, שדה הקרב באיסוס היה כל כך צר ומוגבל עד שהקו הפרסי השני - עשרות אלפי חיילים שעמדו בהיכון - לא היה מסוגל כלל להשתתף בקרב, והפעם הראשונה שנתקלו אנשיו בחייליו של אלכסנדר היה כשאלה הסתערו עליהם בעקבות התמוטטות קו החזית הפרסי.

אבל למרות הניצחון הצבאי המזהיר, אלכסנדר ידע שהוא עדיין בצרות. הוא קיווה ללכוד את המלך הפרסי או להרוג אותו - אבל דריוש היה עדיין בחיים, וכל עוד המלך הפרסי חי ונושם, גם האימפריה שלו חיה ובועטת. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיצליח דריוש לגייס צבא חדש ועצום, ובמפגש הבא ביניהם אולי לא ישחק המזל למוקדונים. לאכסנדר לא הייתה כל ברירה: הוא ידע שהוא חייב להמשיך ולהתקדם בשיא המהירות מזרחה, עמוק לתוך ליבה של האימפריה.

אבל בינתיים, נהנו המוקדונים מפירות נצחונם. אלכסנדר רכב לתוך המחנה הפרסי הנטוש, מצא את המאהל המלכותי ונכנס לתוכו. על שולחנו של המלך הפרסי עמדה עדיין ארוחת הערב שהכינו משרתיו של דריוש, ובחדר הצמוד ניצבה האמבטיה המלכותית מלאה במים חמימים, ממתינה למלך המלכים של האימפריה. אלכסנדר התפשט בהפגנתיות, ופסע לתוך האמבטיה. כשסיים להתרחץ, התיישב לשולחן ואכל את ארוחת הערב.

מיד בסיום הקרב שלח אלכסנדר מספר יחידות לדמשק. העיר הפרסית נכנעה בפניו ללא קרב, והמוקדונים מצאו שם שני אוצרות חשובים מאין כמותם. הראשון היה אוצר מילולי: כמות אדירה של כסף, זהב ותכשיטים שהפקיד דריוש בידיו של המושל המקומי לפני שיצא לקרב - אוצר כה גדול, עד שפתר באווחה אחת את כל בעיותיו הכלכליות של אלכסנדר. מאותו הרגע לא יתקשה יותר המלך המוקדוני לרכוש אספקה לצבאו או לשלם ללוחמיו.

האוצר השני שמצא אלכסנדר בדמשק היה לא פחות חשוב, לפחות מבחינה מדינית: אשתו של דריוש השלישי, ובנותיו. ממקום מחבואו שלח דריוש שליחים לאלכסנדר והציע לו כופר עצום תמורת משפחתו. שחרר את אשתי ובנותי, כתב המלך הפרסי, ואתן לך את אסיה הקטנה.

אלכסנדר סירב לעסקה. הוא ידע שכל הסכם שלום עם פרס יהיה זמני בלבד: האימפריה לעולם לא תסלח לו על ההשפלה שהשפיל אותה. למלחמה הזו יהיה רק סוף אחד.

הוא כתב מכתב תשובה לדריוש, מכתב שאפשר ללמוד ממנו המון על האמביציה והבטחון העצמי הכמעט בלתי מתקבל על הדעת של אלכסנדר. כך כתב המלך הצעיר, בקושי בן עשרים וקצת - למלכה של האימפריה הגדולה ביותר בעולם.

"...וכשתיצור עימי קשר בעתיד, אתה תפנה אלי כמלך אסיה - ואם תבקש ממני משהו, אל תכתוב אלי כשווה אל שווה, אלא כאל זה שמחזיק בכל רכושך. אם לא תעשה כן, אראה בכך פושע. אבל אם אתה רוצה לערער על מלכותי, הילחם עליה. אל תברח, מכיוון שאז ארדוף אחריך היכן שלא תהיה."