אלכסנדר הגדול, פרק ג'

דריוש השלישי חזר לבבל, מוכה וחבול. לא מבחינה פיזית: המלך הגדול של האימפריה הפרסית הצליח לברוח משדה הקרב באיסוס רגע לפני שפרשיו של אלכסנדר מוקדון הצליחו לפרוץ את חומת שומרי הראש שהגנו על דריוש - אבל הצבא הפרסי עליו פיקד הוכה מכה ניצחת.

כשנחת אלכסנדר הגדול באסיה הקטנה בראש כוח של כחמישים אלף לוחמים מוקדונים ויוונים, דריוש לא ראה בו איום מרשים במיוחד: הוא אפילו לא יצא להלחם בו, והשאיר את המשימה הזו למושלים הפרסים המקומיים. רק אחרי שהביסו המוקדונים את הכוח הפרסי המקומי בקרב גארניקוס, החליט שליט האימפריה שהגיע השעה להתערב באופן אישי. הצבא שהביא עימו מבבל לאסיה הקטנה היה צבא עצום - למעלה ממאה ועשרים אלף חיילים - ודריוש אפילו הצליח להפתיע את אלכסנדר כשאיגף אותו מצפון, אבל לבסוף היו אלו תנאי השטח באיסוס שהכריעו את הכף. שדה הקרב הצר יחסית לא אפשר למלך הפרסי לנצל את מלוא עוצמתו של הצבא הגדול שלו, ואלכסנדר ניצל את החולשה הזו עד תום.

התבוסה באיסוס הייתה רק ההשפלה הראשונה שנחל דריוש מידיו של אלכסנדר: המלך המוקדוני השתלט על אוצר גדול של כסף וזהב שהפקידו הפרסים בדמשק לפני שיצאו לקרב - וגם לקח בשבי את אימו, אשתו ושתי בנותיו של דריוש. כששלח דריוש שליחים לאלכסנדר והציע לו כופר גדול תמורת משפחתו, דחה המלך המוקדוני בן העשרים ושתיים את הצעתו בזלזול מופגן.

אלכסנדר העריך שהקרב באיסוס לא יהיה המילה האחרונה בקמפיין שלו כנגד האימפריה הפרסית - והוא צדק. כשהגיע דריוש השלישי לבבל הוא לא ביזבז אף רגע והחל להקים מחדש צבא אדיר, לא פחות גדול מזה שהוביל לאיסוס: פרשים, רגלים וקשתים מכל רחבי האימפריה הענקית, כולל מאה מרכבות - המקבילה הקדומה לכוחות שיריון בצבאות מודרניים - שהביא מהודו. בפעם הבאה שיפגשו דריוש ואלכסנדר על שדה הקרב, המלך הפרסי כבר לא יזלזל בצעיר השאפתן שיעמוד מולו.

--

הניצחון בקרב איסוס סימן את סופה של השליטה הפרסית באסיה הקטנה. אלכסנדר מוקדון עמד בהבטחתו של אביו, פיליפוס השני, לחברות הברית הקורינתית ושחרר את כל הערים היווניות באסיה הקטנה מעולו של הכיבוש הפרסי. כדי לציין את הניצחון הגדול - וגם כדי לבסס את השליטה המוקדונית באזור - הקים אלכסנדר באיסוס עיר חדשה, שכמו כל הערים שהקים ועתיד היה להקים, נקראה 'אלכסנדריה'. ברבות השנים שונה שמה של העיר ל'אלכסנדרֵטה' (אלכסנדריה הקטנה), וכשכבשו העות'מאנים את האזור זכתה העיר לשם בו היא מוכרת לנו כיום: איסכנדרון (Iskenderun).

אבל למרות שהשיג את מטרתו הרשמית של מסע המלחמה, למלך המוקדוני הצעיר לא הייתה כל כוונה לעצור את מסע הכיבושים שלו. שאיפותיו האישיות של אלכסנדר השתרעו הרבה מעבר לאסיה הקטנה. הוא רצה להיות מלך אסיה - וליתר דיוק, מכיוון שאסיה היוותה את כמעט כל העולם המוכר ליוונים באותה העת, אלכסנדר רצה להיות - מילולית - מלך העולם.

פניו של אלכסנדר, אם כן, היו מועדות מזרחה - אבל לפני שיוכל להתקדם אל עבר ליבה של האימפריה הפרסית, היה עליו ראשית כל לטפל באיום שהיווה הצי הפרסי החזק, שעדיין שלט בים התיכון. ספינותיו של דריוש היוו איום ברור על העורף המוקדוני ודרכי האספקה שלו, וכדי להסיר את האיום הזה אלכסנדר היה מוכרח קודם כל להשתלט על הנמלים הגדולים של אגן הים התיכון. הצבא היווני, אם כן, שם את פעמיו דרומה - אל הערים הפיניקיות צור וצידון, בלבנון של ימינו: שני בסיסים ימיים ראשונים במעלה של הצי הפרסי.

השמועה על בואו הקרוב של אלכסנדר, האיש שהביס את הצבא הפרסי בשני קרבות שונים, הקדימה את המחנה המוקדוני - והצידונים נכנעו לאלכסנדר ללא קרב. אבל צור הייתה סיפור אחר. העיר הפיניקית, השוכנת בלבנון של ימינו, הייתה - כבר בימיו של אלכסנדר - בת למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, וקשרי המסחר שלה השתרעו על פני כמעט כל הים התיכון. כשהוקמה צור, התרכזו תושביה לחופיו של המפרץ המקומי - אבל עם הזמן התרכזה עיקר הפעילות המסחרית על אי קטן שניצב כחצי קילומטר מול המפרץ. האי הקטן הפך למטרופולין צפוף בו התגוררו כארבעים אלף איש, מוקף בחומה גבוהה ומרשימה.

בינואר של שנת 332 לפנה"ס התייצב הצבא המוקדוני על חופה של 'צור הישנה', כפי שכונה חלקה היבשתי של צור. אלכסנדר שלח שליחים אל האי, וביקש מהשליט המקומי להיכנס לתוך העיר ולבקר באחד ממקדשיה - אבל נענה בשלילה. אנשי צור לא ביקשו להילחם באלכסנדר - הם אפילו סיפקו בעבר אספקה לצבאו - אבל מלך צור העדיף להישאר נייטרלי, ולא רצה לעורר את חמתה של האימפריה. הוא הודיע לאלכסנדר שאף לוחם - יווני או פרסי - לא ייכנס לעיר, ושאם מלך מוקדון מעוניין לזבוח לאלים, הוא מוזמן לעשות כן באחד המקדשים של צור הישנה.

אבל אלכסנדר לא היה מוכן להסכים לנייטרליות שכזו: כל עוד הצי הפרסי מסתובב בחופשיות בים התיכון, צור עדיין היוותה איום על העורף המוקדוני. הוא נתן למלך שתי ברירות: או שתיתן לי להיכנס לעירך, או שאכבוש אותה. שליטה של צור עמד בסירובו. סביר להניח שמאות המטרים שהפרידו בין האי והחוף והחומות הגבוהות שהקיפו אותו העניקו לאנשיה של צור את התחושה שהם בטוחים מפני חמתו של אלכסנדר.

המלך המוקדוני כינס את מהנדסיו. היה ברור שלמוקדונים אין מספיק ספינות כדי לכבוש את האי דרך הים - אבל כוח אדם, לעומת זאת, לא היה חסר להם… ההחלטה שקיבל אלכסנדר בסופו של דבר ודאי הפתיעה את אנשי צור, אבל אולי לא הייתה כל כך מפתיעה עבור מי שהכירו את שאיפותיו מרחיקות הלכת של המלך הצעיר. אלכסנדר החליט לפרק את בתיה של צור הישנה, ולבנות מהם גשר יבשתי באורך של חצי קילומטר וברוחב של מאה מטרים, שיחבר את האי על החוף.

וכך היה. הצבא המוקדוני החל לפרק את צור הישנה בית אחר בית, ולהשליך את הסלעים והעפר אל הים. ממרומי החומות על האי שלהם, השקיפו אנשי צור על העבודות בדאגה. מטר אחר מטר הלך הגשר היבשתי וגדל: אמנם העבודה התקדמה באיטיות, אבל המרחק אל האי הלך והצטמצם בהדרגה.

מגיניה של צור עשו כל מה שיכלו כדי לנסות ולבלום את אלכסנדר: הם ירו חיצים וקליעים על הפועלים כדי להפריע לעבודתם והשיטו סירות עץ בוערות אל מגדלי המצור שהציב אלכסנדר כדי להגן על אותם הפועלים. כשהצליח אלכסנדר לגייס כמה מאות ספינות מצידון וקפריסין כדי להדק את המצור על האי, פשטו צוללנים מצור על הספינות האלה וחתכו את העוגנים שלהן. אנשי צור אפילו יצאו לפשיטה נועזת על הגשר היבשתי באור יום מלא והרגו רבים מבין הפועלים והמהנדסים של אלכסנדר - אבל ללא הועיל. בסופו של דבר הצליחו המוקדונים להשלים את הגשר היבשתי בין צור הישנה והאי, ולהבקיע את חומותיה המאסיביות של העיר. הטבח היה נוראי: ששת אלפים מגינים נהרגו בהסתערות, ואלכסנדר, שזעם על העיכוב שגרם המצור הממושך לתוכניות המלחמה שלו, הורה לצלוב באכזריות כאלפיים מגינים נוספים. שלושים אלף אזרחים נוספים נמכרו לעבדות.

וכך נפלה גם צור, אחת הערים הגדולות והעשירות ביותר בעולם העתיק, לחיקו של אלכסנדר הגדול. הגשר היבשתי שחיבר בין צור הישנה והאי שמולה נותר על כנו מאז במשך למעלה מאלפיים שנה, ועל פי דיווחים היסטוריים אפשר היה עדיין לזהות אותו אפילו במאה ה-19. מאז הורחב הגשר היבשתי והלבנונים בנו עליו בניינים רבים, כך שהיום הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני הצפוף של העיר.

---

אלכסנדר המשיך דרומה אל עזה, שהייתה אז ישוב מבוצר ומוקף חומה שעמד על תל גבוה. למרות מה שאירע לצור רק זמן קצר קודם לכן, גם המושל הפרסי של עזה לא הסכים להיכנע בפני הצבא המוקדוני, ואלכסנדר שוב נאלץ להטיל מצור על העיר. הפעם, האתגר שניצב בפניו לא היה הים - אלא החול: מגדלי המצור והקטפולטות של אלכסנדר שקעו בחול העזתי הטובעני, והמוקדונים לא הצליחו לקרב אותם אל החומות.

שלוש פעמים הסתערו המוקדונים על עזה - ונהדפו. באחת מההסתערות ספג אלכסנדר, שכמו תמיד הוביל את חייליו על שדה הקרב, חץ רב עוצמה שנורה מקטפולטה עזתית. החץ הכבד והמהיר עבר גם דרך המגן של אלכסנדר וגם דרך השריון שלו - וחדר עמוק לתוך כתפו של המלך. רופא הוזעק למקום, אבל כששלף את החץ מכתפו של אלכסנדר החל דם רב לבקוע מתוך הפצע הפתוח, וקציניו של אלכסנדר החלו להילחץ שמא הגיע סופו של מלכם. למזלו של מלך מוקדון, הפצע התברר כפחות חמור מכפי שנדמה היה בתחילה, ואלכסנדר חזר לאיתנו בתוך מספר ימים. בזמן הזה השלימו המהנדסים המוקדונים את בנייתה של רמפה גדולה שאיפשרה להם לקרב את מגדלי המצור אל החומות - ולבסוף הצליחו לפרוץ את החומות ולכבוש את העיר.

כמו בצור, גם כאן החליט אלכסנדר לנקום באכזריות יתרה בעזתים על התנגדותם: מגיני העיר הוצאו להורג, וכל שאר התושבים נמכרו לעבדות. את המושל הפרסי שסירב להכנע בפניו קשר אלכסנדר למרכבה שלו, וגרר אותו מאחוריו על הקרקע עד שמת.

--

התחנה הבאה במסע הכיבושים של אלכסנדר לאורך חופיו של הים התיכון הייתה, כמובן, מצרים - ודווקא כאן, בארץ העצומה ורחבת הידיים הזו, לא נתקל אלכסנדר בקשיים כלשהם. מצרים הייתה תחת הכיבוש הפרסי במשך קרוב למאתיים שנה, אבל האוכלוסייה המקומית שנאה את הכובשים שנטו להפגין זלזול בתרבותם ואמונותיהם של המצרים. אם נוסיף לכך את העובדה שהמושל הפרסי של מצרים נהרג בקרב גרניקוס, שנתיים קודם לכן, קל להבין מדוע קיבלו המצרים את אלכסנדר בזרועות פתוחות ואף העניקו לו את התואר 'פרעה.' בניגוד לפרסים, אלכסנדר הפגין כבוד רב לתרבות המצרית, ואף שיפץ והרחיב כמה מהמקדשים. במקדש אמון-רֵע שבלוקסור, למשל, אפשר לראות היום את דמותו של אלכסנדר, עטוי בבגדים האופיינים לפרעה מצרי, עומד לפני האל המקומי כשלצידו כתובת שמציגה אותו כ"מלך מצרים התחתונה והעליונה [...] בנו של האל רֵע."

במצרים הקים אלכסנדר את העיר שתהפוך ברבות הימים לשריד הבולט ביותר של ימי מלכותו: אלכסנדריה. כפי שכבר ראינו, לא מעט 'אלכסנדריות' שכאלה הוקמו לאורך נתיב מסעו של המלך המוקדוני, ורובן היו - לפחות בהתחלה - לא יותר מאשר מבצרים מקומיים בהם התיישבו כמה עשרות או מאות חיילים משוחררים.

אבל אלכסנדריה המצרית הייתה יוצאת דופן. על פי האגדה, זאוס עצמו נגלה לאלכסנדר בחלום ונתן לו את מיקומה המדויק. אלכסנדר היה מעורב באופן אישי ומדוקדק מאוד בתכנונה של העיר החדשה, עד כדי שרטוט מהלכם של הרחובות וקביעת מיקומם של מבנים חשובים. מלך מוקדון נאלץ לעזוב את אלכסנדריה עוד לפני שהחלו עבודות הבניה במקום ולא זכה לראות אותה קורמת עור וגידים - אבל בתקופת השלטון הרומי במצרים, כמה מאות שנים לאחר מכן - הפכה אלכסנדריה לעיר הגדולה ביותר בעולם, ומרכז אקדמי ומסחרי חשוב מאין כמותו.

---

בתחילת יולי, שנת 331 לפנה"ס, יצאו אלכסנדר וצבאו ממצרים מזרחה, לעבר בבל. דריוש שוב שלח לאלכסנדר הצעה להסכם שלום, ואפילו יותר נדיבה ממקודם: פרט לכופר גדול עבור בני משפחתו של המלך הפרסי, אלכסנדר יקבל את לרשותו את כל האדמות ממערב לנהר הפרת ואף יישא לאישה את אחת מבנותיו של דריוש. למרות שהדבר לא נאמר במפורש בהצעתו של דריוש, הייתה זו רמיזה ברורה לכך שאלכסנדר יהיה יורשו של דריוש וימלוך אחריו. קציניו של אלכסנדר יעצו לו לקבל את הצעתו של המלך הפרסי - אבל מלך מוקדון החליט שוב לסרב, אולי מכיוון שלא האמין בכנותו של דריוש.

הצבא המוקדוני חצה את ארץ ישראל וסוריה. המוקדונים לכדו מספר פרשים פרסים, שסיפרו להם שהצבא הפרסי נמצא בסך הכל חמישה עשר קילומטרים מהם, ליד כפר קטן באזור צפון עיראק של ימינו בשם גאוגמלה (Gaugamela).

אלכסנדר העניק לצבאו מספר ימי מנוחה לקראת הקרב הממשמש, ואז הוביל אותו אל גאוגמלה. הוא טיפס על גבעה נמוכה שהשקיפה על שדה הקרב…ומה שראה זעזע אותו.

גאוגמלה הייתה איזור מישורי רחב ידיים, והצבא הפרסי הענק היה פרוש לרוחב המישור הזה מאופק ועד אופק. היה ברור לכל שסיפור קרב איסוס לא יחזור על עצמו: המישור הרחב נתן לכוחותיו של דריוש חופש תנועה מוחלט, כך שהפרסים יוכלו בקלות לאגף את הצבא המוקדוני הקטן יותר משני צדדיו ולסגור עליו. דריוש אפילו הורה לחייליו לעקור שיחים גבוהים ולשטח גבעות חול כדי לאפשר למרכבות שלו לנוע מהר יותר. מצבם הטקטי של המוקדונים לא יכול היה להיות גרוע יותר. אלכסנדר החליט לעכב את המתקפה ביום נוסף כדי ללמוד את המערך הפרסי ותוואי השטח.

למחרת, באחד באוקטובר, 331 לפנה"ס, התייצבו המוקדונים בשדה הקרב, ושני הצבאות התפרסו זה מול זה כמקובל. דריוש למד את הלקח מהמפלה הקודמת: באיסוס, הרגלים הפרסים נתגלו כחלשים יותר מהרגלים המוקדונים - ולכן הציב המלך הפרסי פרשים לכל אורך הקו הקדמי. הוא עצמו כתמיד תפס את מקומו, מוקף באלפי שומרי ראש, במרכז המערך הפרסי.

מהצד השני הציב אלכסנדר את הרגלים שלו במרכז הקו, ופרשים בשני האגפים. כמו דריוש, גם הוא התייצב במרכז המערך המוקדוני וגם הפעם עטה על עצמו שריון מלוטש ומבריק וקסדה משובצת באבנים יקרות: זו הייתה דרכו, כנראה, להוכיח לחייליו את אומץ ליבו שכן השריון הנוצץ הפך אותו למטרה ברורה עבור כל מי שהחזיק חנית או קשת.

בצהרי היום נתן אלכסנדר את פקודת ההתקפה, והמערך המוקדוני החל להתקדם לעבר הקו הפרסי. היה משהו משונה ובלתי שגרתי בהתקדמות המוקדונית: החלק המרכזי של המערך שלהם התקדם מהר יותר משני האגפים, כך ששני האגפים היו משוכים לאחור - זאת אומרת, המוקדונים לא התקדמו בקו אחד אלא במשהו שמזכיר יותר צורה של טרפז. אני אומר 'משונה', מכיוון שהמבנה הזה הפך את מלאכת האיגוף של הפרסים לאפילו קלה יותר! ואכן, דריוש הורה לפרשיו לתקוף את אגפיו של אלכסנדר, שהפכו לזירות של קרבות קשים וצפופים.

במרכז התנגחו הרגלים המוקדונים בפרשיו של דריוש. הכוח הפרסי היה עדיף בברור מבחינה מספרית, אבל אלכסנדר הציב בחזית הזו את הלוחמים המיומנים והמאומנים ביותר שלו, ובאמצעות סדרה של פשיטות קצרות ומתוזמנות היטב הצליח להפעיל לחץ כבד על הפרסים. דריוש הורה למרכבות שלו להסתער, אבל ברגע שהתקרבו המרכבות אל הקו המוקדוני הן ספגו מטח כבד של כידונים שפגע ברבים מהסוסים והרוכבים. המרכבות שהצליחו לחמוק מהכידונים התקדמו אל עבר הפלנקס המוקדוני - אבל לוחמיו של אלכסנדר היו מוכנים מראש להתמודדות מולם: הם פתחו במבנה הצפוף פרוזדורים דרכם חלפו המרכבות ללא פגע - רק כדי לפגוש מאחורי הפלנקס כוח נוסף של רגלים ופרשים שהיכה בהן בעוצמה וחיסל אותן.

במקביל להתרחשויות האלה, נטל אלכסנדר את פרשיו שלו והוביל אותם מהמרכז ימינה, אל הקצה של המערך הפרסי. הפרסים, שעקבו בשבע עיניים אחר תנועותיו של אלכסנדר, הסיטו גם כן יחידות פרשים ממרכז המערך אל האגף, כדי לסתור כל מתקפה אפשרית.

זו הייתה התגובה לה קיווה אלכסנדר. המלך המוקדוני ידע, עוד כשסקר את שדה הקרב מראש הגבעה יום קודם, שהפרסים מתכננים לאגף אותו משני הצדדים בו זמנית - והוא גם ידע שאין לו שום דבר לעשות נגד זה. על כן החליט אלכסנדר לנקוט בטקטיקה מאוד לא שגרתית, ובמקום לנסות למנוע את האיגוף - הוא החליט דווקא לעודד את הפרסים לשלוח אל האגפים שלו כמה שיותר כוחות: זו הסיבה, למשל, שהורה ללוחמיו להתקדם במבנה דמוי-טרפז, כדי לפתות את הפרסים לתקוף את האגפים בעוצמה רבה יותר. מדוע עודד אלכסנדר את הפרסים לשלוח כוחות לאגפיו? כדי להחליש את המרכז הפרסי. וזו גם הסיבה שרכב עם פרשיו ימינה, אל האגף - כדי למשוך עוד ועוד פרשים פרסים מהמרכז הצידה.

ואכן, הסתלקותם של הפרשים הפרסים יצרה חור במרכז המערך הפרסי - ואלכסנדר ידע שזו ההזדמנות שלו: הזדמנות אחת ויחידה שתכריע את הקרב כולו. הוא אסף מאחורי את פרשיו למבנה המוכר של טריז משולש - ואז הסתער בראש הטריז היישר לעברו של דריוש.

ההסתערות הפתאומית יצרה יתרון מקומי לכוחותיו של אלכסנדר על פני המגנים הפרסים, והמוקדונים הצליחו לפרוץ דרך המערך הפרסי אל סביבתו הקרובה של דריוש ושומרי ראשו. אלכסנדר עצמו השליך כידון לעבר המלך הפרסי, אך פספס אותו והרג את נהג הכרכרה שלו במקום. כך תיאר את ההתרחשות ההיסטוריון היווני אריאנוס:

"לזמן קצר התפתח בין הכוחות קרב פנים-אל-פנים, אבל הפרשים המוקדונים - בפיקודו של אלכסנדר עצמו - הפעילו לחץ כבד [על הפרסים], מסתערים עליהם ומכים בהם בכידוניהם. וכשהפלקנס המוקדוני גם כן הסתער על הפרסים במבנה צפוף וחניתות ארוכות - חרדה עמוקה תקפה את דריוש [...], והוא היה הראשון להסתובב - ולברוח."

כפי שארע בקרב איסוס, בריחתו של דריוש הציתה גל של פאניקה ואימה בקרב חייליו - והמרכז הפרסי התמוטט כמעט בבת אחת. אלכסנדר רצה לרדוף אחר דריוש הנמלט - אבל באותו הרגע ממש הגיעה אליו קריאה נואשת מהאגף השמאלי של הצבא המוקדוני, שעמד להיות מושמד על ידי הפרשים הפרסים שאיגפו אותו.

אלכסנדר עמד בפני דילמה: אם יצא לדלוק בעקבותיו של המלך הפרסי הוא עלול לאבד את כל הצבא שלו, אבל אם יאפשר לו להמלט - הוא שוב יאלץ, בסבירות גבוהה, לפגוש את דריוש על שדה הקרב בעתיד. אלכסנדר חשב, וחשב - והחליט: הוא הניח לדריוש לחמוק, נטל את פרשיו ודהר לאגף השמאלי. אריאנוס כותב:

"הקרב שהתפתח במקום היה קרב הפרשים הקשה ביותר בלחימה כולה. הברברים [כך כינו היוונים את הפרסים - ר.ל.] הסתערו על חייליו של אלכסנדר. לא היה להם טעם בטקטיקות הלחימה המקובלות לפרשים - לא השלכת כידונים ולא תמרון הסוסים - אלא היה זה כל אדם לעצמו, מנסה לפלס לעצמו את דרכו כדי לשרוד. זו לא הייתה מלחמה לטובתו של שליט כזה או אחר - אלא מלחמה על חייהם שלהם."

הפרשים הפרסים גבו מחיר כבד מכוחותיו של אלכסנדר - כשישים מפרשיו נהרגו בקרב הזה - אבל לבסוף הצליחו המוקדונים לגבור עליהם, והפרסים נמלטו על נפשותיהם תוך שהם סופגים אבידות קשות. כשהסתיים הקרב ניסה אלכסנדר לרדוף אחר דריוש, אבל הלילה כבר ירד על גאוגמלה - והוא נאלץ לוותר.

--

הפרס הראשון על הניצחון המזהיר שלהם על הצבא הפרסי המתין למוקדונים מדרום: בבל. העיר המיתולוגית הזו נודעה בכל רחבי העולם הקדום בזכות המבנים המפוארים שלה, הגנים התלויים האגדתיים והעושר הרב של תושביה.

כשצעד אלכסנדר בראש צבאו אל עבר בבל, הוא חשש שמא יסרבו הבבלים לפתוח בפניו את שערי העיר והוא יאלץ לצור על העיר בדומה לאופן שבו נאלץ לצור על צור - אבל חששותיו התבדו חיש מהר. הבבלים אולי לא אהבו את הרעיון של כיבוש יווני - אבל הם עוד יותר לא אהבו את הכיבוש הפרסי. פרנסיה וכהניה של בבל המתינו לאלכסנדר מחוץ לעיר כשהם נושאים מתנות לכבודו. הדרך לעיר רוצפה בפרחים ומזבחים מעלי קטורת, ומוזיקאים שרו שירי הלל למלך מוקדון. אלכסנדר נכנס לעיר כמנצח, ולקח לעצמו את אחד מארמונותיו המפוארים של דריוש.

אבל מי שלא היו מרוצים היו דווקא חייליו של אלכסנדר. ביזה של ערים כבושות הייתה נוהג מקובל בעולם העתיק: כה מקובל, למעשה, עד שביזה כזו נחשבה כחלק משכרם של החיילים. אין ספק שרבים בצבאו של אלכסנדר ציפו בקוצר רוח לרווחים העצומים שיגרפו לכשיבזזו את אחת הערים העשירות בעולם - אבל אלכסנדר אסר על ביזה באופן מוחלט. הייתה לו סיבה טובה לעשות זאת: הוא ידע שללא שיתוף פעולה מצד העמים המקומיים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשלוט על השטחים העצומים שכבש כבר עתה באסיה - שלא לדבר על השטחים שעוד קיווה לכבוש בעתיד - וביזה שכזו תעכיר בוודאות את היחסים בין המוקדונים והבבלים.

יותר מכך: אלכסנדר אפילו החליט להשאיר את המושל הפרסי של בבל בתפקידו, אחרי שזה נשבע לו אמונים. שוב, אלכסנדר נקט כאן בגישה פרגמטית והגיונית: אלכסנדר, שציפה לצרות צרורות מצידו של דריוש, ביקש  ליצור בבבל 'שקט תעשייתי.' הוא ואנשיו לא דיברו את השפה המקומית, ואם היה 'מצניח' לתפקיד את אחד מקציניו, היה סיכוי לא רע שקשיי התקשורת יובילו למרד. זאת ועוד, השארתו של המושל הפרסי בתפקיד היוותה איתות למנהיגים פרסיים מקומיים אחרים שכדאי להם לשתף פעולה עם אלכסנדר. הפרגמטיות הזו הוכיחה את עצמה כשהגיע אלכסנדר לשושן, העיר הבאה שאותה כבש אחרי בבל - שגם בה המושל הפרסי בחר למסור לו את העיר ללא קרב, וגם אותו השאיר אלכסנדר בתפקידו.

אבל בהחלטותיו של אלכסנדר היה משהו נוסף, מעבר לפרגמטיות גרידא. היוונים, ככלל, היו די גזענים: רבים ביוון היו משוכנעים בעליונות התרבותית היוונית על פני תרבויותיהם של ה"ברברים", כפי שכינו את בני העמים האחרים ששכנו סביבם. אריסטו, שכזכור היה מורהו של אלכסנדר, החזיק גם כן בתפיסה הזו - וכך מתאר ההיסטוריון הרומאי פלוטרך את העצה שיעץ אריסטו לאלכסנדר לפני שיצא למסעותיו באסיה.

"...לנהוג ביוונים כאילו היה מנהיגם, ולנהוג בעמים אחרים כאילו היה בעליהם. להתייחס ליוונים כאל חברים וקרובים - אבל לנהוג בשוכני העמים האחרים כאילו היו צמחים או חיות."

אלכסנדר דחה את העיצה הזו מכל וכל, ולא רק מכיוון שיחס כזה היה בהכרח מקשה עליו לשלוט בארצות שכבש - אלא גם מכיוון שהאמין, באופן חריג למדי לתקופתו, שכל התרבויות שוות - ושאין תרבות אחת שהיא 'עליונה' על האחרות. אפשר בהחלט לומר שאלכסנדר אימץ לחיקו את הגלובליזציה המפתיעה שהביאו כיבושיו: הוא לא ראה את עצמו כמלך יווני ששולט על בני ארצות אחרות - אלא כמלכה של אסיה כולה: יוונים, פרסים, מצרים ואחרים.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הראשון בסדרה, אמו של אלכסנדר חינכה אותו להאמין שדמם של הרקלס ואכילס, גיבוריה המיתולוגיים של יוון העתיקה, זורם בעורקיו - ויותר מכך, היא אף טענה בהזדמנויות שונות שאלכסנדר אינו בנו של פיליפוס השני כי אם - לא פחות ולא יותר - בנו של זאוס, מלך האלים, שהופיעה מולה בדמותו של נחש גדול ועיבר אותה. על פי כל העדויות, אלכסנדר אכן האמין בכל ליבו שהוא באמת חצי-אל, ואין ספק שהניצחונות המרשימים שלו כנגד הפרסים חיזקו אצלו את התחושה הזו.

אבל אליה וקוץ בה. בתרבות היוונית לא היה מקובל שהמלך מכריז על עצמו כאל: היוונים היו מוכנים להאמין שהגיבורים המיתולוגיים שלהם היו צאצאי האלים - אבל לא מלכים ומנהיגים היו, לדידם, אנשים בשר ודם. בתרבות המצרית, לעומת זאת, הפרעה כן נתפס כהתגשמותה הארצית של האלוהות, וכיבושה של מצרים היה עבור אלכסנדר הזדמנות פז לבחון את נכונותה של הטענה הזו.

אחת התחנות החשובות במסעו של אלכסנדר במצרים הייתה ביקור במקדש שהוקם לכבודו של האל המצרי אמוּן בעיר המדברית סיווה (Siwa). סביר להניח שהביקור הזה היה חלק מהניסיון של אלכסנדר להוכיח למצרים שהוא רוכש כבוד לתרבותם - אבל הייתה לאלכסנדר עוד סיבה, אישית יותר, לערוך את המסע המסוכן ורצוף הסכנות דרך המדבר הצחיח כדי להגיע למקדש בסיווה: הוא קיווה שהאורקל של סיווה, שהיווה מעין "קו תקשורת" אל האלים המצרים, יאשש ויאשר את היותו של אלכסנדר בנו של מלך האלים.

המקורות ההיסטוריים חלוקים ביניהם מה בדיוק התרחש בעת ביקורו של אלכסנדר בסיווה. על פי אחת הגרסאות, אלכסנדר טיפס במדרגות אל המקדש הגדול, ושם קידם את פניו כהן קשיש שבירך אותו בקריאה, 'ברוך הבא, בנו של אמון-זאוס.' אם הפגישה הזו אכן התקיימה במציאות, יכול מאוד להיות שהיה שם בלבול לשוני: הברכה של הכהן היתה מחוות נימוס מקובלת במצרים, במובן של - כל המצרים הם בניו ובנותיו של האל. אבל אלכסנדר, שלא היה מודע לכך, פירש אותה באופן מילולי - כאילו שהכהן אישר בברכתו שאלכסנדר הוא אכן בנו של זאוס!

אלכסנדר המשיך ושאל את האורקל שתי שאלות: האם רוצחיו של אביו, פיליפוס, באו על עונשם - זאת אומרת, האם המתנקש פעל לבד או שמישהו שלח אותו - והאם הוא עתיד לשלוט על העולם. התשובה שקיבל לשאלה הראשונה איששה את הפרשנות שלו לברכתו של הכהן: האורקל ענה לו שרוצחיו של פיליפוס אכן באו על עונשם, אבל הוסיף שאף בן תמותה לא יכול לפגוע באביו של אלכסנדר - משמע, אלכסנדר הוא אכן בנו של זאוס. גם השאלה השניה זכתה לתשובה חיובית: כן, מלך מוקדון עתיד לשלוט על העולם כולו.

קל להבין מדוע לביקור בסיווה הייתה השפעה עמוקה על אלכסנדר, והוא עזב את המקדש כשהוא משוכנע עוד יותר ממקודם שהוא חצי-אל, ולכן לעולם יישאר בלתי מנוצח. יועציו של אלכסנדר, לעומת זאת, היו הרבה פחות מאושרים מההתפתחות הזו. הם חששו שהבטחון העצמי - המופרז גם ככה - של אלכסנדר יהפוך, בעקבות הנבואה הזו, למגלומניה של ממש - וייעצו לו לשמור את תשובותיו של האורקל בסוד, ולא לחשוף אותם לחייליו. אבל השמועה אודות אמונותיו של אלכסנדר החלה מתפשטת בקרב הצבא: רבים בו לא אהבו את הטענות האלה לייחוס אלוהי, והיד הרכה שהפגין המלך כלפי העמים שכבש הגבירה אצלם את החשש שאולי אלכסנדר רק משתמש בהם ככלי משחק לצורך הגשמת שאיפותיו האישיות - ולא לשם האדרת שמה של יוון, מעמדה ותרבותה.

אלכסנדר היה מודע מאוד למרמור והחשש בקרב אנשיו, והפתרון שלו היה פשוט: כסף. השלל שתפס בדמשק, ואוצר ענק נוסף שנפל לחיקו בבבל, פחות או יותר הבטיחו שלאלכסנדר יהיה יותר כסף משאי פעם יזדקק לו, והוא העניק בונוסים שמנים לחיילים, שילם קצבאות נדיבות לנשותיהם וילדיהם של מי שנהרגו בקרבות וערך אינספור משתאות ופסטיבלים מפוארים שבהם הופיעו שחקני תיאטרון מפורסמים שהביא כל הדרך מיוון. ואכן, השלמונים הנדיבים שהעניק לחייליו השיגו את מטרתם, והשקט בצבא נשמר. לבינתיים.

--

עדות נוסף לסד הלחצים שאלכסנדר היה נתון בו אפשר למצוא, אולי, באירוע החריג שהתרחש בעיר הבאה אליה נכנס: פרספוליס (Persepolis).

פרספוליס, הנמצאת בדרומה של איראן המודרנית לא הרחק מהעיר שיראז, הייתה מרכז דתי ראשון במעלה עבור הפרסים. דריוש הראשון, מלכה השלישי של פרס, ביקש להקים עיר שתהיה עדות מוחשית לעוצמתה של האימפריה: פרספוליס הכילה כמה וכמה ארמונות מפוארים שבהם נערכו משתים וארוחות פאר מלכותיות, כמו גם פסטיבלים וטקסים דתיים לרגל החגים השונים.

יחסו של אלכסנדר לפרספוליס היה אמביוולנטי. מצד אחד, הרס של מרכז דתי ותרבותי כה חשוב ודאי יעורר את חמתם של הפרסים המקומיים - וגם ייתפס בעיני רבים, גם ביוון, כמעשה ברברי ומביש. מצד שני, אלכסנדר הבטיח לנקום את חורבנה של אתונה, ואל המניע האישי הזה יש להוסיף את אי השקט בקרב החיילים שאלכסנדר ביקש לפייס. ההחלטה שקיבל אלכסנדר, אם כן, הייתה סוג של פשרה: הוא אישר לחייליו לבזוז את פרספוליס במשך עשרים וארבע שעות, ואפילו הורה להם להרוג כל גבר בוגר בעיר - אבל אסר עליהם לבזוז את הרובע המלכותי, בו היו עיקר הארמונות והסמלים הדתיים.

אבל אז התרחש משהו חריג ביותר. אחרי שהסתיים פרק הביזה, החליט אלכסנדר לערוך בעיר - כפי שעשה פעמים רבות - פסטיבל גדול לרגל נצחונותיו. כתמיד, החגיגות כללו משחקים אולימפיים, מופעי בידור, העלאת זבחים לאלי יוון - והמון המון המון אלכוהול.

תוך כדי החגיגות האלה, פרצה שריפה באחד הארמונות ברובע המלכותי. אנחנו לא יודעים בוודאות מדוע פרצה השריפה. על פי גרסה אחת, אלכסנדר הוביל מעין 'תהלוכת ניצחון' בתוך הארמון, ואחת המשתתפות בתהלוכה - אשתו של אחד הגנרלים - הציתה את השריפה בזדון. אלכסנדר, שהיה שיכור כלוט, לא הורה לכבות את השריפה - וחייליו, שראו שהמלך לא עושה דבר, הניחו שהשריפה מכוונת ולכן לא ניסו לכבות אותה. על גרסה אחרת, אלכסנדר עצמו הצית את הארמון במכוון, אולי כדי להוכיח לחייליו שהוא בכל זאת הרבה יותר יווני מפרסי.

תהא הסיבה אשר תהא, השריפה השתוללה במשך שעות ארוכות, והותירה את פרספוליס חרבה ועשנה - כפי שהייתה אתונה תחת מגפיו של דריוש הראשון. ביום למחרת, כשנגוזו אדי האלכוהול, הביע אלכסנדר צער וחרטה עמוקים על חורבנה של העיר הקדושה. כפי שעוד נראה, זו לא תהיה הפעם האחרונה שבה התחרט המלך הצעיר על מעשים שעשה בעת שהיה שיכור.

--

בינתיים, בצפון האימפריה הפרסית, דריוש השלישי היה נתון בצרות משל עצמו.

אחרי הכישלון הנורא בקרב גאוגמלה, ברח דריוש עם כמה כשלושים אלף מחייליו - ביניהם שכירי החרב היוונים ששירתו בצבאו - אל אֵקבטנה (Ecbatana), בירת הפרובינציה הצפונית של פרס והעיר הרביעית בגודלה באימפריה. דריוש קיווה לגייס באקבטנה כוחות לוחמים נוספים מהאזורים הסמוכים, אבל במקביל ידע שאלכסנדר מחפש אחריו ונושף בעורפו.

באביב של 330 לפנה"ס החליט דריוש לעזוב את אקבטנה ולעלות צפונה, כדי להתרחק מאלכסנדר ולהרוויח זמן יקר נוסף לשם גיוס הצבא החדש. אבל המורל בצבא הפרסי היה על הקרשים: שלושת התבוסות האיומות שחקו עד דק את תדמיתו של המלך הפרסי בעיני צבאו, וכמה מקציניו הבכירים החלו זוממים להחליפו.

כאמור, כוחותיו של דריוש כללו גם את כאלפיים שכירי חרב יוונים: אלכסנדר הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא רואה בהם בוגדים ושהוא מתכוון להוציא אותם להורג ברגע שילכוד אותם - ולכן לא הייתה להם ברירה אלא להמשיך ולשים את יהבם על המלך הפרסי. אבל בה בעת, שכירי החרב היוונים היו 'אאוטסיידרים' בקרב הצבא הפרסי: הם לא התחברו עם שאר החיילים ואפילו המאהל שלהם היה נפרד משאר המחנה. מפקדם של שכירי החרב גילה את דבר המזימה כנגד דריוש, והזהיר אותו מפניה: הוא אף הציע לדריוש לטעת את האוהל שלו בתוך המחנה היווני כדי ששכירי החרב יוכלו להגן עליו מפני הזוממים נגדו. אבל המלך הפרסי דחה את ההצעה על הסף: הוא ידע שמהלך כזה עשוי ליצור את הרושם שהוא אינו סומך עוד על חייליו שלו - והפגיעה המוראלית עלולה לפרק לחלוטין את מה שנשאר מהצבא הפרסי האדיר והמפואר.

הקושרים, שהבינו שמזימתם נחשפה, פעלו עוד באותו הלילה: הם הסתננו לאוהל של דריוש, קשרו אותו והעמיסו אותו על כרכרה. אחד מהם - קצין בשם בסוס (Bessus), המליך את עצמו לשליט האימפריה ואף לקח לעצמו שם מלכותי חדש. בתגובה להפיכה, פרשו שכירי החרב היוונים מהצבא וברחו להרים של צפון פרס, ומה שנותר מהצבא הפרסי המשיך במסעו צפונה.

--

כשגילה אלכסנדר את מיקומו של דריוש, הוא יצא מפרספוליס בראש צבאו ודהר צפונה ללא דיחוי: הוא פסע לתוך אקבטנה רק ארבעה ימים לאחר שהצבא הפרסי עזב את העיר.  המוקדונים דלקו אחר הפרסים הנסוגים, ולאורך הדרך פגש אלכסנדר לא מעט עריקים מצבאו של דריוש שדיווחו לו על הנעשה בתוך המחנה. אלכסנדר היה מודאג: הוא קיווה ללכוד את דריוש בחיים ולשכנע אותו - בכוח, אם צריך - להכריז עליו כיורש. אם דריוש ימות ובסוס - הקצין שהמליך את עצמו - ייתפס כלא-לגיטימי, לא יהיה מי שיעניק לגיטימיות לשלטונו של אלכסנדר.

הפער בין הצבא הפרסי וכוחותיו של אלכסנדר הלך והצטמצם בהתמדה, עד שהמוקדונים היו בסך הכל במרחק של יום אחד מאחורי הפרסים. בסוס הבין שאם ההתקדמות תמשיך בקצב הנוכחי, אלכסנדר עתיד ללכוד אותם בעוד זמן לא רב: הוא ניסה לשכנע את דריוש לעלות על סוס מהיר ולדהור איתו צפונה - אבל המלך המודח סירב: הוא העדיף להסתכן במפגש עם אלכסנדר מאשר לסמוך על הקושרים נגדו. בתגובה דקרו אותו הבוגדים בחניתותיהם, ודירדו את הכרכרה שלו אל נחל סמוך. הצבא הפרסי נפוץ לכל עבר, וחדל מלהתקיים.

אלכסנדר ידע שכל דקה היא קריטית. הוא לקח סיכון והצעיד את חייליו דרך אזור מדברי וצחיח שהיה דרך קיצור לדרך הראשית - אבל איחר את המועד. אחד מחייליו של אלכסנדר מצא את הכרכרה של דריוש תקועה לא הרחק מגדת הנחל - ואת המלך הגדול בתוכה, מתבוסס בדמו. המלך הגוסס שתה מעט מים שהגיש לו החייל, וביקש ממנו להעביר מסר לאלכסנדר: "דרכך, אני מושיט לו את ידי." ואז, נפח דריוש השלישי את נשמתו.

כשהגיע אלכסנדר אל המקום, הוא הוריד מעליו את גלימתו וכיסה איתה את גופתו של המלך הפרסי. על פי הסיפורים, אלכסנדר היה נסער וכאוב בעקבותו מותו של דריוש ואף נשבע להעניש את רוצחיו. האם היה זה עצב אותנטי על לכתו של אויב מפואר? לא בטוח. סביר יותר להניח שאלכסנדר העמיד פנים שהוא עצוב כדי לחזק את תדמיתו כיורשו הלגיטימי של דריוש. כך או כך, הוא העניק לדריוש לוויה מלכותית מפוארת ובחודשים הבאים אכן רדף אחר רוצחיו של דריוש - והרג אותם.

--

מותו של דריוש השלישי נחשב לציון הדרך האחרון בהיסטוריה של האימפריה הפרסית, שעם מותו - חדלה מלהתקיים. אלכסנדר מוקדון עשה את הלא יאומן: הממלכה היוונית הקטנה והנידחת הצליחה למוטט את פרס הגדולה. זהו אינו סוף הסיפור של אלכסנדר, כמובן - אבל אם אי פעם שאלתם את עצמכם מדוע זכה המלך הצעיר, רק בן עשרים ושש בשלב הזה, לתואר 'אלכסנדר הגדול', אני חושב שקיבלתם את התשובה.

ונקודת הזמן הזו נחשבת גם לציון דרך חשוב בקורותיו של אלכסנדר עצמו. עוד כשחלף דרך אקבטנה, במהלך המרדף אחר דריוש, פשטה שמועה בקרב הצבא המוקדוני שאלכסנדר החליט שזהו - חוזרים הביתה, ליוון. החיילים הנלהבים לא ידעו את נפשם מרוב אושר: סוף סוף, אחרי ארבע שנים ארוכות בדרכים, הסוף נראה באופק…

אבל זו הייתה שמועה לא נכונה: אלכסנדר לא התכוון לרגע להסתובב ולחזור ליוון. כשראה המלך המוקדוני את חייליו אורזים את חפציהם ושאל לפשר מעשיהם, הוא הבין בפעם הראשונה עד כמה גדול הפער בין כוונותיו שלו וכוונותיהם של חייליו. נזכור שמטרתו הרשמית של מסע המלחמה של אלכסנדר הייתה מצומצמת יחסית: לשחרר את ערי יוון באסיה הקטנה מעולה של פרס. זו היה ה"מנדט" שקיבל אלכסנדר מחברות הברית הקורינתית, שגם סיפקו לו את חלק מהחיילים להם היה זקוק. אף אחד לא דיבר על כיבוש של האימפריה הפרסית, או השתלטות על בבל ושושן.

בתגובה החליט אלכסנדר לערוך שינוי דרמטי בצבאו. הוא הודיע לכל החיילים הותיקים שלו, אלה שליוו אותו מאז הנחיתה באסיה הקטנה, שהם משוחררים. כל מי שרצה לחזור ליוון קיבל מאלכסנדר את ברכת הדרך - וגם מענק שחרור נדיב בצורה בלתי רגילה. מי שהעדיף להישאר לצידו של אלכסנדר נתבקש להישבע אמונים ישירות למלך: דהיינו, מרגע זה ואילך לא היה עוד הצבא בשירותה של הליגה הקורינתית - כי אם צבאו האישי של אלכסנדר, למילוי שאיפותיו האישיות.

והשאיפות האלה היו גרנדיוזיות בכל קנה מידה. בגבולה המזרחי של האימפריה הפרסית שכנה ארץ מסתורית ובלתי מוכרת, שהשמועות גרסו שהיא עשירה ומשגשגת באופן יוצא דופן. ארץ של בעלי חיים משונים, נהרות רחבים ומקדשים מפוארים…הודו. היוונים האמינו שהודו היא היא קצה העולם: שאת חופיה של הודו מקיף האוקיינוס הגדול שמקיף גם את אירופה ואפריקה. במילים אחרות, אם יכבוש אלכסנדר את הודו, הוא באמת ובתמים יהיה… מלך העולם.