385: אלכסנדר הגדול, פרק ד'

קשה לנחש אילו מחשבות חלפו בראשו של אלכסנדר מוקדון כשעמד מעל גופתו של דריוש השלישי. המלך הגדול הובס, צבאו נפוץ לכל עבר - והאימפריה הפרסית האדירה, שעד לא מכבר הטילה את חיתתה על העולם העתיק כולו מהודו ועד מצרים, חדלה מלהתקיים. מלכה בן העשרים ושש של ממלכת מוקדון הקטנה עשה את הבלתי יאמן.

האם היה אלכסנדר מאושר? על הנייר, היו לו את כל הסיבות להיות שמח. אמנם נותרו מספר מחוזות פרסיים בצפון הממלכה שעדיין היה עליו להכניע, אבל ניצחונותיו המרשימים בשדה הקרב הביאו לכך ששמו נישא בפי כל כמצביא הגדול ביותר בהיסטוריה: לא רק עד תקופתו, אלא בכלל. אפילו נפוליאון בונפרטה, אלפיים שנה מאוחר יותר, העריץ אותו ולמד את הטקטיקות בהן השתמש. תהילתו של אלכסנדר הגדול נודעה בכל רחבי העולם העתיק, והוא אפילו מצא את דרכו אל התנ"ך שלנו - עניין שנרחיב עליו בפרק הבא. ואולי הכי חשוב, לדידו של אלכסנדר - הניצחון האדיר שלו על פרס אישש את מה שאמרו לו אימו, מאז שהיה ילד, והאורקל במקדש בסיווה שבמצרים: שהוא בנו של זאוס, מלך האלים, שדמם של הרקלס ואכילס זורם בעורקיו - ולכן, הוא לעולם לא יובס בקרב.

אבל יש סיכוי לא רע ששמחתו של אלכסנדר לא הייתה שלמה. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, רבים מקרב חייליו של אלכסנדר לא אהבו את טענותיו לייחוס אלוהי. בתרבות המצרית היה מקובל לראות בפרעה כהתגלמותה הארצית של האלוהות, אבל היוונים סלדו מהנוהג הזה.

גם הכיבושים המוצלחים בפרס החמירו את הבעיה. הנוהג הפרסי המקובל היה שמי שמבקש לפנות אל המלך צריך להשתחוות בפניו. הפרסים ראו בהשתחוות הזו מחווה של כבוד, ולא אקט של סגידה דתית - אבל לדידם של היוונים, השתחוות זה משהו שעושים רק לאל: אדם חופשי לא ישתחווה למלך בשר ודם. כשראו היוונים את הפרסים משתחווים לאלכסנדר - הם צחקו עליהם. אבל אלכסנדר, שקיווה ליצור הרמוניה בארמונו בין נתיניו הפרסים והיוונים ולאחד את מנהגיהם של בני התרבויות השונות, ניסה לאכוף את המנהג הזה גם על היוונים: לא השתחוות מלאה - לזה כנראה אף אחד מהם לא היה מסכים - אבל לפחות איזו קידה סמלית… זה לא היה צעד פופולרי, בלשון המעטה.

אל הדיסוננס התרבותי הזה צריך לצרף גם את כעסם של היוונים על הנדיבות שבה נהג אלכסנדר באויביו המובסים. בניגוד למנהג המקובל בעולם הקדום, אלכסנדר לא רק שלא הוציא להורג את מושליו וקציניו של דריוש, הוא אפילו מינה אותם לתפקידים בכירים באימפריה ההולכת ומתהווה שלו. מבחינתו של אלכסנדר, זה היה צעד פרגמטי שיסייע לו לשלוט על ממלכתו האדירה - אבל חייליו, שחירפו את נפשם למען שאיפותיו הגבוהות של מלכם, ראו בהחלטות האלה עלבון וזלזול בנאמנות שהפגינו כלפיו.

ולבסוף, התקרית שאירעה בעיר אקבטנה, רגע לפני שיצאו לרדוף אחר צבאו של דריוש, ודאי העכירה את מצב רוחו של אלכסנדר. שמועה שפשטה במחנה המוקדוני גרסה שאלכסנדר החליט לחזור ליוון, והחיילים הגיבו בהתלהבות אדירה - שהפכה עד מהרה לדכדוך עמוק כשהתברר שהשמועה לא הייתה נכונה. אלכסנדר הבין שלחייליו נמאס ממסע הכיבושים הארוך והמסוכן. הוא שחרר את כל מי שרצה לעזוב, אבל היה ברור שהמורל בקרב הצבא המוקדוני כבר לא גבוה כפי שהיה כשיצאו לדרך.

אז כן: כיבושה של האימפריה הפרסית היה הישג כביר - אבל הצרות מבית העיבו על ההישג הזה, כמו עננה אפורה בשמים כחולים ובהירים.

--

דִימנוס (Dimnus) היה אציל-זוטר בצבאו של אלכסנדר, פרש באחת היחידות המובחרות ביותר בצבא: 'רעֵי המלך' (The Companions). כמקובל בתרבות היוונית, דימנוס ניהל סוג של מערכת יחסים עם נער צעיר ממנו בשם ניקומאכוס (Nicomachus).

באחד הלילות החליט דימנוס לשתף את ניקומאכוס בסוד כמוס ביותר: בעוד יומיים, סיפר דימנוס, עומדים שמונה קושרים - אחד מהם שומר ראשו של אלכסנדר - להתנקש בחייו של המלך. מדוע? אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל סביר להניח שהסיבה הייתה רצונם להביא את מסע המלחמה הארוך לסיומו.

ניקומאכוס נחרד: הוא הבין שעצם ידיעתו על ההתנקשות המתוכננת הופכת אותו באופן אוטומטי לשותף לדבר עבירה - אלא אם ידווח עליה מיד. דימנוס איים עליו שלא יספר, וניקומאכוס הסכים לשמור על שתיקה - אבל ברגע שנפרדו, מיהר לשתף את אחיו במה ששמע. האח הסכים שחובה עליהם לדווח על מה ששמעו, והשניים החליטו שהאח יהיה זה שיפנה אל המלך - בכדי שהקושרים לא יחשדו שניקומאכוס הוא זה שהלשין עליהם.

האח ניגש, אם כן, למגורי המלך - אבל כאן צצה בעיה: בתור חייל פשוט, הוא לא יכול היה להיכנס בחופשיות לארמון. על כן הוא נעמד בכניסה וחיכה שמישהו אחר, בכיר יותר, יעבור באזור ויוכל למסור את הודעתו למלך.

ואכן, זמן מה לאחר מכן חלף במקום קצין בכיר במיוחד: פילוטאס (Philotas), מפקדה הנערץ של יחידת 'רעי המלך' המובחרת. האח סיפר לפילוטאס על מה ששמע, וזה הבטיח להעביר את הדיווח למלך.

אבל…הוא לא העביר. אחיו של ניקומאכוס המתין לו ביציאה מהארמון - וכשיצא פילוטאס הוא אמר לו שלאלכסנדר לא היה זמן לשוחח. האח לא ויתר: הוא חזר לארמון למחרת, ושוב פגש את פילוטאס בכניסה. שוב הבטיח פילוטאס להעביר את ההודעה למלך - אבל שוב, לא העביר אותה.

אחיו של ניקומאכוס החל לחשוד שאולי משהו כאן לא בסדר. האם יתכן שפילוטאס עצמו הוא אחד מהקושרים? האח לא ויתר. הוא הצליח ליצור קשר עם אחד מעוזריו האישיים של אלכסנדר, שמיהר להכניס אותו אל המלך. האח הנרגש גולל בפני אלכסנדר את הסיפור כולו, כולל ניסיונותיו להעביר את ההודעה דרך פילוטאס. אלכסנדר לא בזבז זמן, ושלח את אנשיו לעצור את הקושרים. כששמע דימנוס שאנשיו של אלכסנדר תרים אחריו, הוא הבין מיד שמזימת ההתנקשות נחשפה - ושם קץ לחייו.

ההתנקשות נמנעה, אם כן - אבל עכשיו היה אלכסנדר בבעיה. פילוטאס, הקצין שנמנע מלדווח לו על הקשר נגדו, לא רק שהיה אחד הקצינים המוערכים והבכירים בצבא - הוא גם היה בנו של פָרמֵניון (Parmenion), סגנו של אלכסנדר. במילים אחרות, זה לא מישהו שאתה יכול להוציא להורג סתם כך.

הוא זימן אליו את מפקד יחידת הפרשים וחקר אותו. פילוטאס הבין מיד ששגה שגיאה מרה: הוא הסביר לאלכסנדר שהיה בטוח שמדובר במריבת אוהבים סתמית, ושאין צורך להטריד את מנוחתו של אלכסנדר לגביה. הוא התחנן לאלכסנדר שיסלח לו - והמלך אכן הסכים למחול לו על טעותו.

אבל זה היה בלוף. אלכסנדר לא סלח ולא התכוון לסלוח לפילוטאס. הוא רק רצה למשוך זמן עד שיחליט מה לעשות איתו. הוא ידע שאם פרמניון, אביו של פילוטאס שהיה באותו הזמן באקבטנה, ישמע על דבר מעצרו של בנו - יש סיכוי שהפרשייה הזו תקרע את הצבא המוקדוני לשניים, ופרמניון יוליך את החלק של הצבא שהיה תחת פיקודו למלחמה נגד כוחותיו של אלכסנדר. אלכסנדר החליט לעצור את פילוטאס ולהעמיד אותו למשפט - אבל כדי למנוע מהשמועה על דבר מעצרו של פילוטאס להתפשט ולהגיע לאוזניו של פרמניון,  הוא הטיל עוצר מוחלט של כניסות ויציאות על מחנה הצבא, ואף הציב פרשים חמושים בכל השערים.

באותו הערב הזמין אלכסנדר את פילוטאס לארוחת ערב אצלו בארמון - יחד עם עוד מוזמנים נוספים, כדי שהקצין לא יחשוד בדבר. תוך כדי הארוחה עצרו שומרי ראשו של אלכסנדר את פילוטאס והוציאו אותו מהחדר כשראשו מכוסה.

למחרת החל משפטו של פילוטאס. על פי המסורת המוקדונית, המלך עצמו הוא התובע במשפט שכזה, והמושבעים נבחרו מבין החיילים בצבא. אלכסנדר הציג בפניהם את השתלשלות האירועים, הביא את המעורבים בפרשה להעיד - וטען שפילוטאס לא פעל לבדו: גם פרמניון עצמו, האשים אלכסנדר, לקח חלק במזימת ההתנקשות. פילוטאס, מצידו, התעקש על הגרסה שלו: שהוא אינו אחד מהקושרים ושמדובר בטעות בשיקול הדעת בלבד. מכיוון שלא היו מספיק ראיות לכאן ולכאן, החליט אלכסנדר לאשר לחוקרים לענות את פילוטאס כדי להגיע לשורש האמת.

פילוטאס עונה - והודה. המניע להתנקשות, התוודה הקצין, הוא כעסם של הקושרים על כך שאלכסנדר מאמין שהוא בנו של זאוס. הם ראו באמונתו זו של אלכסנדר כהתנכרות לאביו, פיליפוס השני, והתנערות ממורשתו של מי שהיה מלכם הנערץ. עוד התוודה פילוטאס שאחד מהקושרים אף הציע לפרמניון להצטרף למזימה, אבל הגנרל סירב בטענה שמי שירוויחו מהתנקשות שכזו יהיו הפרסים ולא המוקדונים. אבל - וזה אבל גדול - הוא לא התנגד למזימה וגם לא דיווח עליה לאלכסנדר.

למחרת הקריא אלכסנדר את הודאתו של פילוטאס בפני חבר המושבעים - והקצין הבכיר הורשע בבגידה. הוא וכל שאר הקושרים הוצאו להורג בסקילה, העונש המקובל במוקדון לעבירה זו. פרמניון עצמו היה עדיין באקבטנה ולא היה מודע כלל למתרחש. כדי למנוע ממנו לנקום את מות בנו, שלח אלכסנדר שליחים שהתנקשו בחייו של פרמניון.

האם באמת היה קשר להתנקש בחייו של אלכסנדר? האם לקח פילוטאס חלק בקשר הזה? כמו תמיד, קשה לדעת. ברור למדי שהסיפור הזה לא נולד בואקום: בצבא המוקדוני אכן שררה מרירות לא מבוטלת כלפי אלכסנדר בגלל יחסו הסלחני לפרסים ואמונתו בייחוס האלוהי שלו. גם פילוטאס עצמו נהג להשמיע דברי ביקורת בוטים נגד אלכסנדר בהקשר הזה.

אבל מצד שני, לא מעט היסטוריונים סבורים שאלכסנדר בדה את המזימה כולה מכיוון שרצה להיפטר מפרמניון, הגנרל הותיק שמונה לתפקיד עוד בימיו של פיליפוס. אולי אלכסנדר הרגיש שכל עוד פרמניון בחיים, הצבא המוקדוני לא יהיה לגמרי "שלו", ורק אם יחסל את פרמניון יוכל להביא את הצבא לשרת את מטרותיו האישיות - היינו, לכבוש את אסיה כולה.

ומצד שלישי, פרמניון שירת את אלכסנדר בנאמנות במשך שנים רבות, ובנוסף - הגנרל בן השבעים כבר היה על סף פרישה לגמלאות. איזו סיבה יש לאלכסנדר להתנקש בחייו של אדם שבלאו הכי עתיד להיות לא רלוונטי בתוך זמן לא רב?...

בשורה התחתונה - אין לנו מושג אם המזימה הזו הייתה אמיתית או מפוברקת. מה שבטוח הוא שבעקבות הפרשה החל אלכסנדר לאבד אמון בקצינים הקרובים אליו. אחרי הוצאתו להורג של פילוטאס, הוא החליט להימנע ממצב שבו קצין בודד אוגר יותר מדי כוח תחת ידיו, ופיצל את הפיקוד על 'רעי המלך' לשני קצינים נפרדים.

--

באביב של שנת 330 לפנה"ס יצא אלכסנדר צפונה, אל המחוזות הצפוניים של האימפריה הפרסית לשעבר -  אפגניסטן של ימינו. האזור הזה של הממלכה היה בעייתי במיוחד - גם עבור מלכי פרס עצמם. השבטים הצפוניים היו פרועים ועצמאיים, ואף פעם לא קיבלו בחיבה את תכתיביו של השלטון המרכזי. כעת נאלץ גם אלכסנדר להתמודד מולם, וזו לא הייתה משימה פשוטה: הטופוגרפיה ההררית הקשתה על התנועה, והשבטים המקומיים העדיפו שלא להילחם במוקדונים צבא מול צבא - באותו האופן שבו התייצבו הפרסים לקרבות מול אלכסנדר - אלא בלוחמת גרילה, יחידות קטנות שהיו תוקפות את אנשיו של אלכסנדר ואז נעלמות בין העמקים וההרים.

אלכסנדר בילה שנתיים תמימות בניסיון להכניע את השבטים הצפוניים, וכשהבין שטקטיקות המלחמה הסטנדרטיות של הצבא אינן יעילות - החליט, בחוכמה רבה, לאמץ את אופן הלחימה של אויביו. הוא פיצל את הצבא שלו ליחידות קטנות, והקים עשרות מוצבים ששלטו על השטחים הסמוכים אליהם. כתמיד, אלכסנדר השתתף באופן פעיל בקרבות: באחת ההזדמנויות ספג מהלומה בראשו שגרמה לו לאבד את הכרתו, ובמקום אחר חטף חץ באחת מרגליו. גם כן כתמיד, הוא הפגין אכזריות בלתי מתפשרת כלפי מי שסירבו להכנע לו - כולל השמדתם המוחלטת של מספר ישובים מקומיים.

בתחילת שנת 329 לפנה"ס קיבל אלכסנדר דיווח שבסוס, הקצין הפרסי שהרג את דריוש ומינה את עצמו ליורשו, מסתתר במחוז בקטריה (Bactria) - אזור שנמצא כיום בנקודת המפגש של גבולותיהן של אפגניסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. בהתאם לשבועה שנשבע מעל גופתו של דריוש, יצא אלכסנדר לבקטריה לנקום את מותו של המלך הגדול.

המסע צפונה התברר כסיוט מארץ הסיוטים. הצעידה בהרים הייתה קשה ומפרכת, ועל אחת כמה וכמה מכיוון שהיה מדובר בשיא החורף: רבים מחייליו של אלכסנדר קפאו למוות או סבלו מכוויות קור. בשלב מסוים אזלה האספקה לצבא, והחיילים המורעבים נאלצו לשחוט את בהמות המשא שלהן - אלה שלא מתו מהקור - ולאכול אותן. היו חיילים שאפילו אכלו עשב כדי לשרוד. אבל אלכסנדר חדור המוטיבציה לא ויתר, ולבסוף הגיעו כוחותיו אל הפרובינציה הצפונית.

בסוס, שהצליח לאגד סביבו רק כשבעת אלפים חיילים, ידע שאין לו סיכוי להתמודד מול אלכסנדר - והחליט לברוח. אבל שניים מעוזריו, שהבינו שלא יוכלו לחמוק מידיו של אלכסנדר לנצח, מרדו בו: הם תפסו אותו, קשרו אותו והודיעו לאלכסנדר היכן הוא נמצא.

כשלכד אלכסנדר את בסוס, הוא הורה להפשיט אותו, לענוד קולר של עבד לצווארו - ולקשור אותו לעמוד בצד הדרך. הצבא המוקדוני כולו חלף על פני בסוס המושפל, ולבסוף עצר גם אלכסנדר את המרכבה שלו לצידו של בסוס. הוא שאל אותו כיצד הוא מצדיק את הבגידה שלו בדריוש. בסוס השיב שהתכוון להעניק את כתר האימפריה לאלכסנדר. בתגובה העמיד אותו המלך המוקדוני למשפט באשמת בגידה, והעניש אותו באופן המקובל לבוגדים באימפריה הפרסית: הוא קיצץ את אוזניו ואת אפו, והוציא אותו להורג.

--

ההפוגה במסע המלחמה אפשרה לאלכסנדר להעניק לחייליו מנוחה ראויה, וכמו תמיד הוא ארגן להם משתאות ופסטיבלים למכביר.

באחת ההזדמנויות קיבל אלכסנדר משלוח של פירות שהגיע כל הדרך מיוון. זו הייתה מתנה נדירה מאוד, כמובן, והמלך החליט לחלוק אותה עם חבריו קרובים. הוא הזמין אותם לארוחה מפוארת, והיין…היין זרם בשפע.

כאן המקום לומר כמה מילים על הרגלי השתיה של המוקדונים בכלל, ושל אלכסנדר בפרט, שאפשר לסכם אותם במילה אחת: המון. אנחנו מדברים כאן על תקופה בהיסטוריה שבה כמעט כולם שתו הרבה אלכוהול - בשביל הכיף, כמובן, אבל גם מכיוון שמים רגילים היו עלולים להיות מזוהמים ומסוכנים. אבל אפילו ביחס לממוצע הכללי של התקופה, המוקדונים היו ידועים לשמצה בצריכת האלכוהול שלהם. כך למשל, כתב ההיסטוריון בן התקופה אפיפוּס (Ephippus), שליווה את אלכסנדר בחלק ממסעותיו באסיה:

"[המוקדונים] לא הכירו את הרעיון של 'שתיה במידה.' הם התחילו [כל ארוחה] בשתיית כמויות אדירות של בירה, כך שהיו שיכורים כלוט עוד בטרם הוגשה המנה הראשונה לשולחן."

הנוהג המקובל ביוון היה לשתות את היין כשהוא מדולל - אבל לא במוקדון: המוקדונים שתו את היין שלהם ללא דילול, מנהג שתרם לכך ששאר היוונים בזו להם כ'ברברים'. המשמעות היא שהיין המוקדוני היה חזק בהרבה מהמקובל - אבל זה, כאמור, לא הפריע למוקדונים לשתות כמויות אדירות ממנו - כפי שתלמד אותנו האנקדוטה הבאה. אחד מחייליו הנאמנים והמוכשרים ביותר של אלכסנדר החליט לחזור ליוון, והמלך ארגן לכבודו שתיית פרידה. אפיפוּס מספר:

"[אלכסנדר] הזמין את חבריו [של החייל] ואת הקצינים למשתה, והציע לערוך תחרות שתיה: מי שישתה הכי הרבה יין יזכה בכתר בשווי של כיכר זהב [סכום גדול מאוד במונחי התקופה - ר.ל.] תוצאות התחרות היו נוראיות. הזוכה שתה כמות שוות ערך לשלושה עשר ליטרים של יין - ומת כעבור שלושה ימים עקב תופעות הלוואי. נאמר כי גם מתמודדים אחרים לא שרדו."

גם אלכסנדר היה שתיין לא קטן - ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו בהינתן שמדובר, בכל זאת, בגבר בשנות העשרים לחייו. וככל שהלך והתקדם מסע הכיבושים של אלכסנדר - כך החל המלך הצעיר לאבד את היכולת שלו לשלוט בכמויות האלכוהול שצרך. יש לא מעט היסטוריונים שטוענים שהשתייה המופרזת של אלכסנדר גרמה לו להפוך ליהיר ולא אחראי, והחמירה את העקשנות והאימפולסיביות שלו: תכונות שהיו בו מאז ומעולם, אבל הפכו לקיצוניות יותר ככל שחלף הזמן. כך כתב עליו ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס (Curtius):

"אלכסנדר ניחן במספר תכונות נפלאות: אופי מלכותי, אומץ בפני סכנה, החלטיות ונחישות בפרויקטים שלקח על עצמו, הוגנות כלפי מי שנכנעו לו ורחמים כלפי אסיריו. איפוק אפילו כלפי תענוגות שהיו מקובלות בתקופתו. אבל בכל אלה חיבלה אהבתו הבלתי נסלחת לאלכוהול."

בחזרה למשתה שארגן אלכסנדר לו ולחבריו בשנת 328 לפנה"ס. בשלב מסוים החל אלכסנדר, שהיה כמובן שיכור כלוט, להתרברב בפני חבריו אודות כיבושיו - ואף טען שמי שבאמת היה אחראי לניצחון הגדול בקרב בכירונאה (הקרב שבו ניצח פיליפוס השני של אתונה ותבאי) היה הוא, ולא אביו.

הדברים האלה לא נעמו לאוזניהם של חלק מהקצינים הבכירים שנכחו במשתה, שרבים מהם שירתו תחת פיליפוס השני והעריצו את המלך המנוח. אחד מאלה שנעלבו היה קלייטוס (Cleitus), שכונה גם 'קלייטוס השחור.' קלייטוס היה לוחם אמיץ ומוכשר במיוחד, והיה זה שהציל את חייו של אלכסנדר בקרב גארניקוס כשגדע את ידו של החייל הפרסי שתקף את אלכסנדר מאחור וכמעט התיז את ראשו של המלך. קלייטוס, שגם כן היה שיכור לגמרי, ניהל חילופי דברים קשים עם אלכסנדר: הוא טען שזה לא בסדר מצידו של אלכסנדר להעליב את זכרו של המלך הקודם בפני אויביהם של המוקדונים - דהיינו הפרסים שנכחו במשתה - ורמז שאלכסנדר הוא פחדן.

קלייטוס היה חבר קרוב של אלכסנדר, ובנוסף - על פי המנהג המקובל במוקדון, אסור היה לקחת ברצינות דברים שנאמרו תוך כדי מושב שיכורים שכזה. אבל כנראה שדבריו של קלייטוס התלבשו על נקודה רגישה אצל אלכסנדר, והוא החל להתעצבן ולהרים את קולו. מהומה פרצה במשתה, וחלק מהמשתתפים ניסו להפריד בין הניצים - אבל קלייטוס לא ויתר והמשיך להעליב את אלכסנדר באומרו שהוא מקיף את עצמו בחנפנים ולקקנים, במקום במוקדונים החופשיים והאצילים. אלכסנדר הזועם השליך על קלייטוס תפוח, ואז הסתובב לחפש את חרבו - אבל שומרי ראשו, בחכמה רבה, דאגו להחביא את החרב מבעוד מועד. אלכסנדר צעק על החצוצרן המלכותי שישמיע את האזעקה ויזמן לחדר את חייליו - אבל החצוצרן, באומץ לב לא מבוטל, סירב לעשות כן.

בינתיים המשיך קלייטוס להעליב את המלך, והטיח בו ששכח שכל הישגיו הגדולים הם בזכות הצבא המעולה שלו. אלכסנדר נטל חנית והשליך אותה על קלייטוס. הוא פספס - אבל אז נטל סכין, ודקר את הקצין הבכיר למוות.

כמעט מיד הבין אלכסנדר איזו טעות אדירה עשה. הוא פרץ בבכי, ואף ניסה לדקור את עצמו באמצעות החנית - אך שומרי ראשו מנעו ממנו לעשות כן. ייסורי חרטה קשים אחזו בו והוא לא אכל, לא שתה ולא עזב את האוהל שלו במשך שלושה ימים. אבל הנזק למוניטין שלו כבר נעשה: חייליו של אלכסנדר ראו ברצח של קלייטוס הוכחה נוספת לשינוי שחל במלך עקב השפעתם השלילית של נתיניו הפרסים - במקום החברותיות והאחווה שאפיינה את הצבא המוקדוני, הפורמליות והנוקשות של הצבא הפרסי. האהדה וההערצה שלהם לאלכסנדר הלכו והפכו לפחד מפניו.

והתוצאות לא איחרו לבוא. כשנה לאחר מותו של קלייטוס אירע ניסיון התנקשות נוסף בחייו של אלכסנדר: שבעה מחייליו, חברי הפמלייה האישית, תכננו לפרוץ בחשכת הלילה אל חדרו של אלכסנדר ולרצוח אותו. גם כאן שיחק המזל למלך: דווקא באותו היום בו הייתה אמורה ההתנקשות לצאת לפועל החליט אלכסנדר להישאר ער במשך כל הלילה, כך שלמתנקשים לא הייתה הזדמנות ללכוד אותו בגפו. אחד המתנקשים, שכנראה ראה בצירוף המקרים הזה סימן משמיים שהאלים שומרים על אלכסנדר, התחרט והחליט להתוודות. הקושרים נעצרו, וכששאל אלכסנדר אחד מהם מדוע ביקשו לרצוח אותו, הוא השיב לו -

"אתה שואל כאילו אינך יודע את התשובה. זממנו להרוג אותך מכיוון שהתחלת לנהוג בנו לא כמלך אל נתיניו החופשיים - אלא כבעלים אל עבדיו."

כל הקושרים הוצאו להורג.

--

באמצע שנת 328 לפנה"ס היו, סוף סוף, המחוזות הצפוניים של פרס תחת שליטתו של אלכסנדר. אפילו שכירי החרב היוונים ששירתו בצבאו של דריוש הסכימו להיכנע לו - ואלכסנדר, באופן מפתיע למדי, סלח להם על "בגידתם". שנה לאחר מכן, ב-327 לפנה"ס, התאהב אלכסנדר בנסיכה בשם רוקסנה (Roxana), בתו של אחד משליטי האזור שנאמר עליה שהייתה אחת הנשים היפות ביותר באסיה כולה, ונשא אותה לאישה בטקס מפואר.

נישואיו של אלכסנדר לרוקסנה הם הזדמנות טובה לדבר על נושא שבאופן מעט חריג לא עלה עד כה בסדרה שלנו: חיי האהבה של מלך מוקדון. אני אומר 'מעט חריג' מכיוון שאם תחשבו על זה, זה קצת מוזר שעד כה לא הזכרתי את הנשים בחייו של אלכסנדר - למעט אימו, פה ושם. הרי מדובר על גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, אולי אחד האנשים המפורסמים, החזקים והעשירים ביותר של תקופתו, ובנוסף - הוא גם נראה לא רע! מהעדויות שהגיעו לנו עולה שאלכסנדר היה שרירי למדי, בעל בלורית בלונדינית מרשימה ועיניים שכל אחת מהן הייתה בצבע שונה: אחת כחולה-אפורה והשניה חומה. אין כמעט ספק שאלכסנדר היה רווק מבוקש ביותר, אולי הרווק המבוקש ביותר בכל רחבי העולם העתיק. אם הסדרה הזו היתה מספרת על כוכב רוק או שחקן קולנוע מפורסם, סביר להניח שלפחות חצי מהפרקים היו עוסקים בעלילות האהבה שלהם - אבל במקרה של אלכסנדר, אנחנו שומעים בעיקר על כיבושיו בשדה הקרב, וכמעט לא שומעים דבר על כיבושיו בין הסדינים. מה פשר הדבר?

ההיסטוריונים המוקדמים מייחסים את היעדרן-היחסי של בנות המין היפה בחייו של אלכסנדר הגדול לאיפוק ולמשמעת העצמית הגבוהה בהן ניחן. אנחנו יודעים על מספר הזדמנויות שבהן ניסו קציניו של אלכסנדר לסדר לו סטוצים - אבל הוא סירב. אפילו כשהיה עדיין נסיך בארמונו של פיליפוס השני, אמו הביאה לו פילגש יפייפיה, בת המעמד הגבוה - וגם איתה אלכסנדר לא היה מוכן לעשות כלום. מבחינתם של אותם היסטוריונים מוקדמים, התנזרותו של אלכסנדר הייתה תכונה ראויה לשבח שהבדילה בינו ובין מלכים ומנהיגים אחרים שהיו נחותים ממנו מבחינה מוסרית.

אבל ההיסטוריונים המודרניים מעלים אפשרות נוספת, ואולי סבירה יותר: שאלכסנדר היה, למעשה, הומוסקסואל.

למשל, אחד מחבריו הקרובים ביותר של אלכסנדר היה הפאסטיון (Hephaestion): בן אצולה שלמד יחד עם אלכסנדר אצל אריסטו, בחצר המלוכה של מוקדון, ולאחר מכן שירת בצבאו כקצין בכיר. יחסיהם של אלכסנדר והפאסטיון היו קרובים, קרובים מאוד: השניים היו כמעט בלתי ניתנים להפרדה, ואלכסנדר אפילו לקח את הפאסטיון איתו כשהפליג לטרויה, לזבוח לאלים למען הצלחת מסע המלחמה שלו. אין לנו כל עדויות לגבי קשר רומנטי בין השניים האלה - אבל עושה רושם שהיחסים שלהם היו כה צמודים והדוקים, שלו היו נאהבים, זה לא היה מפתיע אף אחד.

בנוסף, אחד ממשרתיו של דריוש השלישי היה סריס בשם בגואס (שימו לב, לא אותו בגואס שהרעיל את קודמיו של דריוש בתפקיד - בגואס אחר). בגואס שירת בארמונו של דריוש, וכשהשתלט אלכסנדר על האימפריה - הוא עבר לשרת גם אותו. על פי הדיווחים, בגואס ככל הנראה קיים יחסים אינטימיים עם דריוש - ואחר כך, אולי, גם עם אלכסנדר. יש לנו דיווח על לפחות מקרה אחד שבו אלכסנדר התנשק איתו בפומבי.

אף אחת מהטענות האלה אינה, לכשעצמה, הוכחה שאלכסנדר היה גיי: כפי שסיפרתי לכם במספר הזדמנויות, יחסים אינטימיים בין גברים היו מקובלים בתרבות היוונית גם כששני הצדדים היו הטרוסקסואלים לחלוטין. זאת ועוד, אנחנו יודעים שאלכסנדר החזיק הרמון ובו מאות נשים בארמונו בבבל, וישנו גם סיפור לפיו אלכסנדר פגש את מלכתן של שבט של נשים לוחמות - אמזונות, אפשר לומר - ובילה איתה שלושה עשר ימים ולילות.

מצד שני, בכלל לא ברור אם אלכסנדר אי פעם בילה את הלילה עם אחת מהנשים בהרמונו או שההרמון שימש רק כחלון ראווה לעוצמתו הפוליטית - ולסיפור על מלכת האמזונות יש את כל המאפיינים של אגדה חסר בסיס. המקורות ההיסטוריים גם מגלים לנו שאלכסנדר הפגין התנהגות נשית פה ושם: למעשה, ההתנהגות הזו היא זו שגרמה לאימו לחשוש שאולי לא יצליח להביא לעולם יורש, ולשדך לו את הפילגש כשהיה בן 16 או 17.

ומה לגבי הנישואים לרוקסנה? הלוא אם אלכסנדר התאהב בה, האין זה סימן שאולי בכל זאת הוא לא היה הומוסקסואל?

ובכן, נישואים כחלק מבריתות פוליטיות היו מנהג מקובל בעת העתיקה, גם ביוון וגם בפרס. יש אפשרות סבירה מאוד שאלכסנדר החליט להתחתן עם רוקסנה כדי לחזק את שלטונו במחוזות הצפוניים באמצעות יצירת קשרי משפחה עם האצולה המקומית. אבל חייליו של אלכסנדר, נזכור, מאוד לא אהבו את ההתקרבות של מלכם לתרבות הפרסית ואת האופן שבו שילב בני אצולה פרסים באדמיניסטרציה ובפמלייה הקרובה שלו. יכול להיות שאלכסנדר חשש שמא נישואיו לרוקסנה ייתפסו בעיני החיילים כעוד הוכחה לכך שהמלך הולך ומאבד את היווניות שלו ונטמע בקרב הפרסים - וכדי לתרץ את הנישואים האלה, העדיף לצייר אותם כנישואים מתוך אהבה: זאת אומרת, כאילו מדובר בשני צעירים מאוהבים שהחליטו להינשא למרות הבדלי התרבויות ביניהם.

רוקסנה לא הייתה אישתו היחידה של אלכסנדר. שלוש שנים לאחר מכן, ב-324 לפנה"ס, נשא אלכסנדר שתי נשים נוספות: סטאטירה (Stateira), שהייתה בתו של דריוש השלישי, ופריסטאיס (Parysatis), בתו של המלך שקדם לדריוש. הוא התחתן עם שתיהם בו זמנית, באותו טקס נישואים, ולפחות במקרה הזה ברור לגמרי שמדובר בנישואים פוליטיים: בתרבות הפרסית היה מקובל מאוד שהמלך הכובש נושא לאישה את בתו של המלך אותו ניצח, כדי ליצור מראית עין של המשכיות שלטונית.

--

כעת, כשגבולה הצפוני של ממלכתו היה מוגן ושליו, הפנה אלכסנדר את מבטו מזרחה, אל הודו - או ליתר דיוק, אל האזור שהיוונים והפרסים כינו בשם הודו - אבל היום נמצא ברובו בפקיסטן. אלכסנדר אסף שישים אלף חיילים, ויצא לדרך.

מדוע ביקש אלכסנדר לפלוש להודו? אנחנו לא יודעים: הוא לא הסביר את מניעיו - או אם הסביר, מילותיו לא שרדו את שיני הזמן. אולי כיבושה של הודו היה חלק מהתוכנית שלו להפוך למלכה של אסיה כולה. אולי הוא נמשך אל המיסתורין שאפף את תת-היבשת: היוונים לא ידעו כמעט כולם על הודו ותושביה, למעט שמועות עיקשות אודות עושרם האגדי של מלכיה. כך, למשל, כתב ההיסטוריון הרומאי קורטיוס:

"פזרנותם של אצילי הודו עולה על זו של כל בני העמים האחרים. כשמלך הודי מבקש להיראות בפומבי, משרתיו צועדים לצידו עם מחתות מלאות בקטורת [...]. הוא שרוע על מזרן מוזהב ומצופה פנינים, לבוש בבדים יקרים מקושטים בזהב ובסגול. [על מוטות לצידו] עומדות ציפורים שאומנו לשיר, כדי להסיח את דעתו של המלך מעניינים מטרידים. עמודי ארמונו מקושטים בעלי זהב לכל גובהם, וביניהם תבליטי ציפורים עשויים מכסף."

אפשרות נוספת ואולי מעשית יותר היא שאלכסנדר היה מוטרד שמא מעברו השני של נהר האינדוס השופע זוממות ממלכות בלתי מוכרות לנצל את נפילתה של האימפריה הפרסית ולקרוע ממנה שטחים לעצמן. אם זו אכן הסיבה, אזי סביר להניח שאלכסנדר לא רצה לפלוש להודו כדי לכבוש אותה, אלא רק כדי לייצב ולהגן על גבולותיה המזרחיים של ממלכתו.

פעולותיו של אלכסנדר תומכות בהשערה הזו. כשהגיעו אלכסנדר וצבאו אל עיר-ממלכה בשם טקסילה (Taxila), הוא לא ניסה לכבוש אותה - כפי שנהג עד כה בכל הערים שהגיע אליהן - אלא כרת ברית עם השליט המקומי. הודו הייתה מורכבת באותה התקופה מאוסף של ממלכות מפוצלות שהיו ברובן מסוכסכות זו עם זו, ואלכסנדר הסכים לסייע לשליטה של טקסילה במלחמות נגד שכניו בתמורה לאספקה עבור צבאו.

מטקסילה המשיך אלכסנדר דרומה לאורך האינדוס כשהוא מביס שבטים מקומיים שהתנגדו לו ומחריב את ישוביהם, ואף הצליח לכבוש מצוק מבוצר בשם אארונוס (Aornos) שנחשב לאתגר כה גדול עד שהאגדות סיפרו שאפילו הרקלס הגדול לא יכל לו.

אבל אז נתקל אלכסנדר ביריב המשמעותי ביותר שלו עד כה בהודו - ואולי אחד המשמעותיים ביותר בקריירה הצבאית שלו בכלל. שמו היה היה פּורוס (Porus), שליטה של אחת הממלכות המקומיות, וההיסטוריונים הקדומים מתארים אותו כאדם מעורר יראה שהתנשא לגובה של כשני מטרים.

"הוא [פורוס] רכב על פיל ענק שהתנשא מעל כל שאר הפילים. שיריונו המצופה זהב וכסף נתן משנה תוקף לקומתו הגבוהה. כוחו הפיזי השתווה לאומץ ליבו."

פורוס יצא כנגד אלכסנדר, והתייצב מולו מצידו השני של נהר מקומי רחב ידיים בראש כוח שמנה כשלושים אלף רגלים, ארבעת אלפים פרשים, שלוש מאות מרכבות ולא פחות ממאה ושלושים פילי מלחמה אימתניים.

אלכסנדר הבין מיד שחציית הנהר אינה עומדת על הפרק: גשמי המונסון גרמו לזרם להיות מהיר ומסוכן ביותר, וכוחותיו של פורוס המתינו בגדה השניה לכל מי שישרוד את החצייה הקשה. על כן החליט אלכסנדר להטעות את יריבו: הוא הינחה את לוחמיו להעמיד פנים שהם מתארגנים לשהייה ארוכה - אולי עד שגשמי המונסון ייפסקו והנהר יירגע - ובמקביל נטל כמה אלפי חיילים והוביל אותם צפונה כדי לחפש נקודת חצייה נוחה יותר. הוא אפילו השאיר אחריו כפיל שהסתובב במחנה, לבוש בבגדים המלכותיים, כדי שפורוס לא יחשוד בדבר.

אחרי מספר ימי מסע נמצאה לבסוף נקודת חציה נוחה שכזו, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מצפון לנקודה בה ניצבו שני המחנות היריבים. אלכסנדר המתין לרדת החשיכה, ואז הוביל את חייליו אל המים. אבל דווקא בנקודה הזו החליטה אלת המזל להפנות לו עורף: סופה פתאומית שהיכתה בהם הפכה את החצייה לקשה ומפרכת עוד יותר, והכי גרוע - כשהגיעו למה שחשבו שהיא הגדה השנייה של הנהר, הסתבר להם שבעצם מדובר באי קטן. אלכסנדר ואנשיו ירדו שוב למים והמשיכו אל הגדה הרחוקה תוך שהם נאבקים בזרמים חזקים ומים שהגיעו עד לגובה החזה.

קשיי הצליחה עיכבו את החצייה, וכשעלה השחר גילו סיירים ששלח פורוס את כוחותיו של אלכסנדר כשהם עדיין נאבקים בזרם המהיר. פורוס ניצב בפני דילמה: שני כוחות איימו עליו, אחד מעברו השני של הנהר ואחד מצפון. ברור שאחד מהכוחות האלה היה רק הטעייה…אבל מי מהם? פורוס לא היה בטוח. הוא החליט לשלוח את בנו למגר את כוח הפלישה הצפוני בראש כוח של אלפיים פרשים - אבל בזמן הזה הצליח אלכסנדר סוף סוף להעביר את הכוח שלו אל הצד השני של הנהר. שני הכוחות התנגשו ואלכסנדר יצא כשידו על העליונה, לא לפני שבנו של פורוס הצליח לפצוע את אלכסנדר בידו ולהרוג את בוקפאלוס, סוסו האהוב.

פורוס, שקיבל את ההודעה על התבוסה בצפון, הבין ששם נמצא אלכסנדר. הוא הוביל את כוחותיו צפונה, ושני הצבאות הסתדרו זה מול זה על שדה הקרב. אלכסנדר הציב את הרגלים שלו במרכז המערך ואת הפרשים בשני האגפים - אבל הורה ללוחמים באגף השמאלי להסתתר מאחורי מספר גבעות נמוכות ויערות צפופים.

גם פורוס פרש את פרשיו בשני האגפים ואת הרגלים במרכז - אבל מקדימה, לפני הרגלים, הציב את פילי המלחמה. החיות הענקיות הטילו אימה על המוקדונים, ובצדק. ההיסטוריון היווני הקדום דיודורוס (Diodorus) מתאר כך את האופן שבו השתמשו ההודים בפילים שלהם בקרב:

"את חלק מאויביהם רמסו הפילים תחת רגליהם, מוחצים את שריונותיהם ועצמותיהם, ואת הנותרים הרגו במוות נורא: ראשית הניפו אותם באוויר באמצעות חדקיהם שאותם ליפפו סביב גופם של הלוחמים - ואז הטיחו אותם בעוצמה על הקרקע. אחרים חוסלו כשהפילים שפדו אותם בחיטיהם."

אבל פילים או לא פילים, לאלכסנדר לא הייתה כל ברירה אלא להילחם. הוא הורה לפרשים באגף הימני להסתער על ההודים שמולם, וקרב קשה התפתח בין הצדדים. פורוס, שראה שלאלכסנדר אין כוחות כלל באגפו השמאלי, הורה לפרשים שהיו באגף הזה להצטרף גם כן ללחימה באגף השמאלי - בדיוק כפי שאלכסנדר קיווה שיעשה. המלך המוקדוני נתן את האות, והחיילים שהסתתרו מאחורי הגבעות והעצים יצאו ממחבואם והסתערו על המרכז ההודי. פילי המלחמה נתקפו בפאניקה. ההיסטוריון אריאנוס (Arrian) מתאר את שהתרחש:

"כשהם דחוסים לתוך חלל צר במיוחד, הפילים גרמו לנזק לצד שלהם לא פחות מאשר לאויביהם, מסתובבים סחור סחור ודורסים את החיילים. חיל הפרשים ההודי, שהצטופף בינות לפילים, ספג טבח איום. מרבית רוכבי הפילים נורו ונהרגו. פצועים, עייפים וללא איש שישלוט בהם, הפילים לא יכלו עוד למלא את תפקידם המיועד בקרב, וכשהם מוטרפים מכאב החלו לתקוף חברים ואויבים כאחד, דורסים, מוחצים והורגים ללא אבחנה."

הצבא ההודי ספג אבידות נוראיות: כעשרים אלף רגלים ושלושת אלפים פרשים. הקרב הוכרע - אבל פורוס, למרות שנפצע בעצמו, לא ברח משדה הקרב. האגדה מספרת שהוא הורה למשרתיו שישאו אותו אל המלך המוקדוני ואלכסנדר, שתמיד ידע להעריך אויבים ראויים ואמיצים, שאל אותו מה הוא רוצה שיעשה בו. פורוס השיב: "התייחס אלי, אלכסנדר, כפי שמלך מתייחס למלך אחר."

אין לדעת אם חילופי הדברים האלה התקיימו באמת - אבל מה שבטוח הוא שאלכסנדר לא רק שלא הרג את פורוס - הוא הותיר אותו בתפקידו ואפילו העניק לו שטחים נוספים שכבש מממלכות אחרות. פורוס הפך לבין ברית חשוב של אלכסנדר, והשניים אף הטביעו מטבע מיוחד לציון הברית ביניהם.

----

הניצחון על פורוס מדגים היטב את גאוניותו של אלכסנדר כמצביא ואת יכולתו לנצל את תוואי השטח ואת היתרונות היחסיים של היחידות השונות של צבאו עד תום. אבל הניצחון הגדול הזה גם יכול ללמד אותנו עד כמה היה גדול הפער שנפער בין המלך וחייליו, מכיוון שבעוד שאלכסנדר התבשם בפירות הצלחתו - דכדוך עמוק החל פושט ברחבי הצבא. החיילים, מותשים אחרי קרב קשה נגד אויב אמיץ ועיקש, הביטו מזרחה והתחילו להבין מה באמת מצפה להם שם, בליבה של הודו. אם מלך מקומי אחד היה אגוז כל כך קשה לפיצוח - מה צופן בחובו העתיד? הרי הודו הייתה, כבר אז, ארץ מאוכלסת מאוד: היוונים נדהמו לגלות לאורך מסעם עשרות "כפרים" שאפילו הקטן מביניהם מנה לפחות חמשת אלפים תושבים. השמועות גרסו שמעברו השני של נהר הגנגס ממתינות להן ממלכות עשירות וחזקות בהרבה, שצבאותיהן מונים מאות אלפי רגלים, עשרות אלפי פרשים ואלפי פילי מלחמה. נוסיף על כך את גשמי המונסון העזים שירדו על ראשם של החיילים ללא הפסקה, יום אחר יום במשך שבועות, ואפשר להבין מדוע המורל בצבא הגיע לשפל שהיה, מילולית, חסר תקדים.

אלכסנדר הבחין בכך, וניסה לדרבן את חייליו בדרך הפשוטה והישירה ביותר שהכיר: כסף. הוא חילק המון בונוסים ופרסים ללוחמים ולמשפחותיהם… אבל זה לא עזר: החיילים התמרדו, וסירבו להמשיך ללכת. בצר לו, כינס אלכסנדר את קציניו הבכירים וניסה לדבר אל ליבם כדי שיסייעו לו לעודד את החיילים - אבל אחרי שסיים את נאום המוטיבציה שלו, אף אחד מהנוכחים לא פצה את פיו. אלכסנדר המאוכזב סקר את פניהם הנפולות של אנשיו. "כנראה שפגעתי בכם בדרך כלשהי מבלי להבחין בכך," אמר להם, "אתם אפילו לא מוכנים להביט בי. עושה רושם שאני לבד לגמרי - אף אחד לא מדבר איתי. אף אחד אפילו לא לא אומר לי 'לא.'"

המלך הצעיר נפגע עמוקות ממה שראה כבגידה בו. הוא הכריז בפני אנשיו כי הוא מתכוון להמשיך את מסע המלחמה, ומי שרוצה לעזוב ולחזור מערבה - מוזמן לעשות זאת, ולספר לחבריו בבית איך נטש את מלכו בליבה של ארץ זרה כשהוא מוקף באויבים. אבל ה'רגשי' הזה - לא עבד, והחיילים התמידו בסירובם להמשיך. אלכסנדר נכנס לאוהל שלו ולא יצא ממנו במשך שלושה ימים תמימים. הוא סירב לקבל אורחים, אפילו את חבריו הקרובים ביותר. ועדיין, הצבא לא היה מוכן לזוז.

אלכסנדר הבין שהפור נפל, ומסע הכיבושים שלו הגיע - אחרי עשר שנים ארוכות ומפוארות - סוף סוף לסיומו. כדי לשמור על כבודו של המלך, הוא או מישהו מאנשיו הביאו איש דת כדי שיקריב קורבן לאלים לשם הצלחת חציית הנהר הבא שלהם - ואותו איש הדת התנבא, באופן לא מפתיע, כי האלים לא רואים בעין יפה את המשך מסע המלחמה וכי צפוי להם מזל רע. הנבואה הזו איפשרה לאלכסנדר להסכים לדרישותיהם של אנשיו ולהכריז כי הם חוזרים מערבה, לפרס, ועדיין לשמור על מראית עין כאילו נכנע לרצונם של האלים ולא התקפל בפני המורדים.

החיילים היו מאושרים לשמע הבשורה הזו - אבל ספק אם היו נשארים מאושרים לו ידעו מה צופן להם העתיד. הדרך חזרה הביתה עברה דרך מדבר צחיח וגדול במיוחד בשם 'המדבר הגדרוסיאני' (Gedrosian Desert), שהיה ידוע לשמצה בכל רחבי העולם העתיק כחבל ארץ שאף צבא מעולם לא הצליח לחצות. המסע חזרה מערבה, יגלו עד מהרה החיילים, עומד להיות האתגר הקשה ביותר שלהם בכל התקופה שבה שהו באסיה.