386: אלכסנדר הגדול, חלק ה' ואחרון

27.11.22

הסאגה ההיסטורית עוצרת הנשימה של אלכסנדר הגדול מגיעה לסיומה בפרק עתיר בשאלות מסקרנות: מה היו נסיבות מותו האמיתיות של אלכסנדר? מה קרה לארון הקבורה שלו, וכיצד היה נראה עולמנו היום אלמלא הלך אלכסנדר מוקדון לעולמו בגיל כה צעיר?
תודה לאילן אבקסיס (מהפודקאסט 'דברי הימים') ולשחר לוי על תרומתם לפרק :-)
האזנה נעימה,
רן

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

386: אלכסנדר הגדול, חלק ה' (ואחרון)

כתב: רן לוי

מדוע החליט אלכסנדר להצעיד את צבאו בחזרה מהודו אל פרס, דווקא דרך המדבר הגידרוסיאני (Gedrosian Desert)?

זה לא שמלך מוקדון לא היה מודע לסכנות האורבות לו ברצועת החוף המדברית והארוכה הזו, המתעקלת לאורך חופיו של האוקיינוס ההודי ועד פאתי המפרץ הפרסי. ההיסטוריון הרומאי אריאנוס מספר לנו שהמוקדונים הכירו היטב את הסיפורים והאגדות שאפפו את המדבר המסוכן הזה. למשל, המסורת הפרסית גרסה שכורש, מלכה הראשון והנערץ של האימפריה הפרסית, ניסה לחצות את המדבר הגידרוסיאני בראש צבא גדול - שממנו שרדו, בסוף המסע, רק המלך עצמו ושבעה (!) מאנשיו.

זאת ועוד, זה לא שלאלכסנדר לא היו אפשרויות אחרות. כשהגיע אל חופיו של האוקיינוס ההודי בהודו, אחרי שחייליו מרדו בו וסירבו להמשיך את מסע המלחמה מזרחה, הוא פיצל את כוחותיו לשניים: חלק אחד של הצבא יצעד דרך המדבר הגידרוסיאני - אבל חלק שני, שכלל בעיקר את הקטפולטות, מגדלי המצור וציוד כבד נוסף, פנה צפונה אל נתיב מוכר ובטוח למדי, שהוביל גם כן בחזרה לבבל. אבל אם היה נתיב מוכר ובטוח שהוביל לבבל - מדוע בכל זאת בחר אלכסנדר להוביל את צבאו דרך המדבר?

ייתכן והתשובה טמונה באותן מסורות פרסיות עתיקות שתיארתי לפני רגע. אלכסנדר העריץ את כורש: הוא ראה בו מודל לחיקוי, ואפילו דאג לתחזק ולנקות את קברו המפואר של המלך המיתולוגי. באותה נשימה, אלכסנדר השאפתן ביקש גם להתעלות על כורש ולהאפיל על הישגיו - ואולי בחר לצעוד דווקא דרך המדבר הגידרוסיאני רק כדי להוכיח לכולם שהוא מסוגל להצליח אפילו במקום שבו כשל כורש הגדול.

סיבה אפשרית נוספת, מעשית יותר, היא שאלכסנדר ביקש לפרוץ נתיב ימי חדש שיוביל מחופיה המערביים של הודו, דרך האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, ומשם - דרך הפרת והחידקל - צפונה כל הדרך עד אפגניסטן. נתיב ימי שכזה, ידע אלכסנדר, יחזק מאוד את המסחר בין הודו ופרס, שעד אז התנהל ביבשה בלבד. אבל הבעיה הייתה שבגידרוסיה, שלחופיה עבר הנתיב הימי המתוכנן, לא היו ערי נמל שבהן יוכלו ספינות לעגון ולהצטייד מחדש: ייתכן שאלכסנדר ביקש לחצות את המדבר כדי להקים יישובים וערי נמל חדשים שכאלה, כפי שעשה פעמים רבות לכל אורך מסע המלחמה שלו באסיה ובמזרח התיכון.

ומכיוון שהיה מודע היטב לסכנות האורבות לו במדבר, הקפיד אלכסנדר להתכונן היטב לחצייה המתוכננת. הוא הורה על בנייתן של לא פחות מאלפיים ספינות חדשות שיפליגו לאורך החוף במקביל לצבא הצועד, והעמיס עליהן תבואה ודברי מזון נוספים בכמות שהייתה עתידה להספיק לצבא לכולו למשך ארבעה חודשים לפחות. הוא גם שלח כוח חלוץ כדי לחפור בארות לאורך הנתיב המתוכנן, ולנטרל מוקדי התנגדות פוטנציאליים מצד שבטים מקומיים.

בסתיו של שנת 324 לפנה"ס היה הצבא המוקדוני מוכן לצאת לדרך. גם הספינות היו מוכנות - אבל רוחות עזות מנעו מהן לעזוב את הנמל. אלכסנדר המתין, המתין והמתין - אבל מזג האוויר סירב להאיר לו פנים. לבסוף איבד המלך את סבלנותו והחליט לצאת לדרך: הוא הורה לספינותיו לצאת לדרך ברגע שיוכלו לעשות כן, ולהשיג את הכוחות הצועדים.

אבל מה שאלכסנדר לא ידע זה שבאותו האזור, הרוחות ממשיכות לנשוב בעוז אפילו לתוך ראשית החורף. הצי המוקדוני אמנם עזב את הנמל בהפוגה הראשונה - אבל כשהתחדשו הרוחות, הספינות נקלעו למזג אוויר קשה ורבות מהן ניזוקו. מפקדי הצי היו מוכרחים לעצור את ההפלגה ולמצוא מחסה במפרצים לאורך החוף עד יעבור זעם. המשמעות הייתה שבתוך מספר שבועות מצאו את עצמם אלכסנדר וצבאו, עמוק בתוך לב ליבו של המדבר הגידרוסיאני השומם והצחיח - ללא שיירת האספקה שלהם.

לאלכסנדר היו שתי אפשרויות: הוא יכול היה להורות לחייליו להסתובב לאחור ולשוב להודו - או לשנס מותניים ולהמשיך מערבה בתקווה שהצי יצליח להשיג אותם בקרוב, או שאולי יעלה בידיו לאתר אזור מיושב. אני מניח שאם האזנתם לארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה שלנו ולמדתם להכיר את אופיו של המלך הצעיר - לא תופתעו לשמוע שאלכסנדר בחר באפשרות השניה.

אריאנוס מתאר באוזנינו את התוצאה.

"החום העז והמחסור במים הביאו לאבידות רבות מספור, במיוחד אצל בהמות המשא שרובן מתו מצמא או מהשפעותיו של החול העמוק והיוקד. [...] במקרים רבים הומתו החיות על ידי החיילים [...] ששחטו את הפרדות והסוסים ואכלו את בשרם, והעמידו פנים כאילו החיות מתו מצמא או מתשישות. [...] אלכסנדר עצמו היה מודע למעשיהם של אנשיו, אבל הבין שהדרך היחידה להתמודד עם המצב הקשה היא להעמיד פנים שהוא אינו מודע [לעבירות המשמעת האלה].

כשאנשים נפלו אל הקרקע ממחלה או מתשישות [...] לא היו בהמות משא שישאו אותם, וגם הכרכרות התקלקלו ללא הרף, כשנעשה יותר יותר בלתי אפשרי לגרור אותן דרך החול העמוק. [...] על כן לא הייתה כל ברירה אלא לנטוש את החולים והתשושים בצידי הדרך. איש לא יכול היה להגיש להם עזרה ואיש לא יכול היה להישאר מאחור כדי להקל על סבלם, מכיוון שהברירה היחידה הייתה להמשיך קדימה בכל הכוח, והכורח להציל את הצבא כולו גבר על סבלו של האדם הבודד.

מרבית הצעידה נעשתה בלילה, וחיילים רבים נרדמו בדרך. מעטים מהם, שהיה להם את הכוח לעשות כן, הצליחו להשיג את הצבא המתקדם כשהתעוררו - אבל רבים עוד יותר לא שרדו, אבודים ומסכנים בתוך אוקיינוס של חול.

והיה עוד אסון, אולי אפילו נורא יותר [...] בגידרוסיה, כמו בהודו, יורדים גשמים עזים בעונת המונסון. [...] באחד הלילות, כשהצבא חנה לצד נחל קטן, גשם עז החל לרדת - אבל לא במדבר עצמו, כי אם בהרים הרחוקים. הנחל הקטן תפח והתעצם לכדי שיטפון אדיר שסחף והטביע את מרבית הנשים והילדים שליוו את הצבא במסעו, וסחף גם את המאהל המלכותי על כל תכולתו ואת כל בהמות המשא ששרדו עד אותו הרגע. החיילים עצמם בקושי הצליחו לברוח על נפשם, כשהם לוקחים עימם רק את כלי הנשק שלהם, ואפילו לא את כל אלה.

בעיה נוספת הייתה שאם במקרה הצליחו לגלות מקור מים כלשהו אחרי צעידה ממושכת בחום ובצא, חיילים רבים התנפלו על המים ושתו מהם בהפרזה כה גדולה עד שרבים מהם מתו בשל כך. מסיבה זו העדיף אלכסנדר להחנות את הצבא במרחק של מספר קילומטרים מהמים עצמם בכדי למנוע מאנשיו להזיק לעצמם, וגם כדי למנוע מאלו שהיו חסרי שליטה עצמית מלקפוץ לתוך הנחל או המעיין בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניהם ולזהם את המים לאלו שיבואו אחריהם."

אחרי שישים ימים ולילות של צעידה קשה ומפרכת הצליחו המוקדונים לבסוף למצוא את דרכם אל צידו השני של המדבר - אבל שילמו על כך מחיר נורא: שניים עשר אלף איש איבדו את חייהם - כרבע מכלל צבאו של אלכסנדר. אריאנוס כותב כי -

"מרבית ההיסטוריונים שתיארו את מסעו של אלכסנדר גורסים כי סבלם של חייליו במסע זה היה גרוע יותר לאין שיעור מכל מה שחוו עד כה בכל מסעותיהם באסיה."

אפשר להניח שאלכסנדר וחייליו היו שמחים מאוד על כך שהצליחו לשרוד את המסע הנורא במדבר, אבל שני מאורעות העיבו על השמחה הזו.

כשחזר אלכסנדר לפרס, הוא גילה שבשנתיים בהן נעדר ממנה פרצה שמועה באימפריה שהוא נהרג בקרב. אמנם אף אחד לא ניסה להשתלט על כסא המלכות - אבל השמועה הביאה לכך שהשלטון המרכזי בפרס התרופף, ומושלים רבים בכל רחבי האימפריה לקחו לעצמם סמכויות רחבות מדי, ואף ניצלו אותן כדי להתעמר באוכלוסיה המקומית.

אנחנו לא יודעים מה מקורה של השמועה הספציפית הזו, אבל במקרה של אלכסנדר אפשר להניח שהיא צמחה בקרקע פורייה מאוד - שכן עוד בתחילתו של הקמפיין הצבאי הדליקה התנהלותו של אלכסנדר נורה אדומה בוהקת בקרב קציניו הבכירים. המלך הצעיר והפרוע לא הסתפק בניהול הקרבות שלו מרחוק: הוא השתתף בהם באופן פעיל, נכנס עמוק לתוך סערת הקרב ונלחם כתף אל כתף לצד החיילים, היכן שרגע אחד של חוסר ריכוז עלול לעלות לאדם בחייו. ואכן, כבר בקרב גרניקוס, הקרב המשמעותי הראשון נגד הפרסים, אלכסנדר היה כפסע מהמוות. הפרש הפרסי שהסתער על אלכסנדר במהלך הקרב היה קרוב מאוד להכות בו בחרבו, ורק המזל העיוור הביא לכך שלוחם מוקדוני - קורטיוס השחור, שאותו רצח אלכסנדר מאוחר יותר - הבחין בסכנה ברגע האחרון והציל את חייו של המלך. לו היה אלכסנדר נופל בקרב - זו יכולה הייתה להיות מהלומה מוראלית אדירה שהייתה עלולה להכניס את הצבא היווני לפאניקה, ולהפוך לגמרי את תוצאות הקרב…הקצינים המוקדונים לא אהבו את ההסתכנות העצמית הקיצונית של אלכסנדר: הם לא חלקו עם אלכסנדר את השכנוע העצמי העמוק שלו שהוא צאצא של הרקלס ואכילס, ושדם האלים זורם בעורקיו…

וזו לא הייתה הפעם היחידה שבה היה אלכסנדר קרוב מאוד את חייו. מספר חודשים לאחר קרב גרניקוס, כשאלכסנדר וצבאו הגיעו לעיר באסיה הקטנה בשם טרסוס (Tarsus), נכנס המלך להתרחץ בנהר מקומי - וככל הנראה לקה במלריה. בתוך ימים ספורים הלכו התסמינים והחריפו: חום גבוה, התכווצויות שרירים, קשיי נשימה - ולבסוף גם איבוד הכרה. כולם היו משוכנעים שזהו, סופו של אלכסנדר הגיע: המלך עומד ללכת לעולמו ולהותיר אותם חסרי אונים, ללא אף יורש מוסכם - עמוק בתוך האימפריה הפרסית העוינת. הלחץ בהנהגה המוקדונית היה אדיר: רוב הרופאים היוונים לא היו מוכנים לטפל באלכסנדר כדי שלא יואשמו אחר כך במותו של המלך, ואיש הכספים הבכיר של אלכסנדר אפילו החליט להקדים תרופה למכה וברח בחזרה ליוון. למזלו של אלכסנדר, היה רופא אחד שלא נטש אותו - מי שהיה רופאו האישי של פיליפוס השני וטיפל באלכסנדר מאז שהיה ילד. הוא טיפל במלך והצליח להחזיר אותו לקו הבריאות.

אבל אפילו המפגש הקרוב הזה עם המוות לא שכנע את אלכסנדר להוריד את הרגל מהגז: כפי שסיפרתי לכם בפרקים הקודמים של הסדרה, אלכסנדר המשיך להשתתף באופן פעיל בכל הקרבות, וספג אינספור מהלומות, דקירות ופגיעות של חצים. אפילו במהלך חציית המדבר הגידרוסיאני הוא ספג פציעה קשה. ההיסטוריון הרומאי אריאנוס מספר לנו שבשלב מוקדם יחסית של המסע נתקלו היוונים בשבט מקומי עוין ואלכסנדר החליט לכבוש את המצודה שבה התבצרו אויביו. כתמיד, הוא היה הראשון לטפס על הסולם ולקפוץ מעבר לחומה - אלא שאז הסולם נשבר, ואלכסנדר מצא את עצמו לגמרי לבד בינות המגינים. הוא הצליח להגן על עצמו וחיסל שניים מהם בקרב פנים אל פנים, אבל רגע לפני שתגבורת מוקדונית הגיעה כדי להציל אותו, ספג אלכסנדר חץ שחדר לתוך ריאותיו.

"הדם שבקע מהפצע הפעור בעבע מהאוויר שברח מריאותיו. [...] למרות שהיה במצב רע, המשיך אלכסנדר להגן על עצמו [...] עד אשר ראשו נעשה סחרחר עליו, והוא התעלף ונפל קדימה על המגן שלו. [שניים מחייליו] התייצבו משני צידיו והגנו עליו בחירוף נפש, שמים את עצמם כמטרות לאויב בעוד שאלכסנדר חסר ההכרה הלך ואיבד דם רב."

למזלו של אלכסנדר, גם מהפציעה הזו הוא הצליח להתאושש, למרות שנזק רב נגרם לריאותיו ולשרירים שעטפו אותם, ומכאן ואילך סבל המלך כאבים כמעט בכל נשימה שלקח.

עם היסטוריה כה עשירה של פציעות חמורות, אין פלא שהיו מושלים שהיו מוכנים להמר על כך שאלכסנדר יאבד את חייו בהודו הרחוקה. ההימור הכושל הזה עלה להם בחייהם: אלכסנדר הוציא להורג רבים מהמושלים הסוררים והחזיר את הסדר והמשמעת לאימפריה שלו.

המאורע השני שהעיב על שמחת החזרה לפרס היה מרד נוסף של חיילים בצבא המוקדוני, שככל הנראה מחו על השילוב המוגזם, לדעתם, של חיילים וקצינים ממוצא פרסי בצבאו של אלכסנדר. אמנם אלכסנדר הצליח לפייס אותם בסופו של דבר, אבל לא לפני שהוציא להורג שלושה עשר חיילים. יש מי שרואים בהוצאות להורג הללו של המושלים והחיילים עדות נוספות להתנהגותו הרגזנית והאלימה של אלכסנדר: תוצאה של שכרון כוח שלקה בו, או אולי תופעת לוואי של צריכת האלכוהול המוגזמת שלו.

כשחזרו אלכסנדר ואנשיו לפרס הם חברו לספינות שהצליחו סוף סוף לחצות את האוקיינוס ההודי, והפליגו עליהן צפונה לאורך החידקל, עד אקבטנה - שם הורה אלכסנדר לערוך פסטיבל חגיגי ומפואר.

בפרק הקודם סיפרתי לכם על הפסטיון (Hephaestion), קצין בכיר בצבא המוקדוני וחברו הקרוב ביותר של אלכסנדר: כה קרוב, למעשה, עד שיש אפשרות סבירה מאוד שהשניים היו נאהבים. בעקבות אחד המשתאות באקבטנה חלה הפסטיון בדלקת מעיים כלשהי ונפל למשכב. הרופא שבדק אותו המליץ לו לנוח ולא להפריז באכילה ושתיה. ואכן, הפסטיון הבריא כעבור שבעה ימים.

אבל אז נערך משתה נוסף, והפסטיון לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי. הוא הצטרף לאלכסנדר, והשניים אכלו ושתו עד להתפקע: על פי העדויות הפסטיון שתה לא פחות משני ליטרים של יין בלתי מדולל. הקצין נתקף שוב בכאבי בטן עזים, אבל הפעם מת בתוך זמן קצר.

אלכסנדר ההמום לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא לא אכל, לא שתה ולא הסכים להיפרד מגופתו של חברו במשך עשרים וארבע שעות. הוא הורה לגזום את רעמותיהם של כל הסוסים, אסר על השמעת מוזיקה ואף הורה לכבות את האש בכל המקדשים ברחבי פרס - סממני אבל שהיו ייחודים, בדרך כלל, למותם של מלכי פרס. בתום תקופת האבל החליט אלכסנדר לחזור לבבל, שם תכנן לארגן להפסטיון הלוויה מלכותית גדולה ולהקים מקדש מפואר לזכרו.

אבל כשהגיע אלכסנדר לבבל, יצאו לקראתו כוהני הדת המקומיים וייעצו לו שלא ייכנס לעיר דרך השער הראשי. אנחנו לא יודעים את הסיבה המדויקת לעיצה הזו: ייתכן שמדובר בנבואה קודרת לגבי עתידו של המלך, או אולי אמונה טפלה שהייתה מקובלת אצל הפרסים. כך או כך, הם הציעו לו להכנס לעיר דרך שער אחר, ואלכסנדר הסכים - אבל אז התברר שהשער השני חסום מסיבה כלשהי, ואלכסנדר נאלץ בכל זאת להיכנס דרך השער הראשי.

לפרסים הייתה עוד שיטה להתמודד עם איומים מיסטיים על חייו של המלך. אחד המנהגים המקובלים בפרס, מנהג שהיה קיים אפילו אצל האשורים שקדמו להם, היה להחליף את המלך לתקופה של מאה ימים במישהו אחר - בדרך כלל פושע או חולה נפש - כדי שהמזל הרע, אם ישנו, יפגע במחליף במקום במלך עצמו. בחלוף מאה ימים, המחליף המסכן היה מוצא להורג, והמלך היה מקבל בחזרה את כתר המלכות. אנחנו לא יודעים אם הנוהג הזה בוצע גם במקרה של אלכסנדר כדי להגן עליו מרוחות רעות, אבל אם כן בוצע - הוא לא עשה את פעולתו.

במאי של 323 לפני הספירה כבר היה אלכסנדר בחזרה בארמונו בבלל, והחל לתכנן את הצעד הבא שלו: כיבושו של חצי האי ערב - ערב הסעודית של ימינו - כדי להבטיח מסחר חופשי בין הודו ומצרים, שתי קצוות האימפריה שלו. בין לבין יצא אלכסנדר להפלגות על נהר החידקל, בהן פיקח על שיפוצים ושיפורים של תעלות ההשקייה והניקוז שחיברו את הנהר אל השדות החקלאיים באזור.

בסוף אותו החודש הכריז אלכסנדר על משתה גדול כדי לחגוג את סיומו המוצלח של הקמפיין בהודו. כתמיד, החגיגות נמשכו עמוק אל תוך הלילה - אבל אלכסנדר, שלא כהרגלו, החליט לפרוש מוקדם ולשוב לחדרו. חבר שפגש שכנע אותו להצטרף בכל זאת למסיבה מאוחרת, שם המשיך אלכסנדר לשתות עוד ועוד, ועוד.

כשהתעורר אלכסנדר למחרת, הוא חש שלא בטוב והחליט להישאר במיטתו. חבר אחר הגיע לבקר אותו, וכפי שאתם ודאי מנחשים, השניים שתו ושתו ושתו, ולפתע פלט אלכסנדר זעקה רמה: כאב חד פילח את גבו, והוא התמוטט אל המזרן.

רופאים שהוזעקו לבדוק את המלך גילו שהוא סובל מחום גבוה - אבל לא ידעו לומר במה הוא חולה. אלכסנדר נשאר לנוח בחדרו, ומשם המשיך לדון עם קציניו הבכירים ולתכנן את המסע הקרוב לחצי האי ערב. בשלב מסוים נשאו אותו משרתיו, עם מיטתו, אל הגנים התלויים המפורסמים של בבל - אולי מתוך תקווה שהאוויר הרענן וריח הפרחים ישיבו את המלך לאיתנו.

אבל יום בא ויום הלך, ומצבו של אלכסנדר לא השתפר - אלא דווקא הלך והחמיר. הוא נחלש, החוויר ונשימותיו נעשו קשות וכואבות יותר, עד שלא היה מסוגל לדבר יותר. פאניקה החלה אוחזת בקרב פקודיו. הם לקחו אותו לבריכות אחרות בגנים התלויים והקריבו קורבנות בכל המזבחים - אבל ללא הועיל. שבעה קצינים בכירים בילו לילה שלם במקדש בבלי והתפללו לשלומו - וגם זה לא עזר.

השמועה החלה להתפשט בקרב הצבא: המלך גוסס. חיילים התקבצו בכניסה לארמון, דורשים לראות את המלך ולהיווכח במו עיניהם שהוא עדיין חי: משרתיו של אלכסנדר הרשו לחיילים לחלוף על פני מיטתו של אלכסנדר החולה, אבל הוא היה כה חלש עד שבקושי הצליח לנופף להם לשלום.

באחד עשר ביוני, בשנת 323 לפני הספירה, איפה שהוא בין השעות שלוש לשש אחר הצהריים, הלך אלכסנדר הגדול לעולמו והוא בן 32 בלבד.

מה הביא למותו של אלכסנדר? אנחנו לא יודעים בוודאות. הסיבה הסבירה ביותר היא שאלכסנדר לקה במחלה מדבקת כלשהי - למשל טיפוס או מלריה, שהיו נפוצות מאוד בבבל באותם הימים - אבל אי אפשר לפסול את האפשרות שאלכסנדר הורעל. החשודים המיידיים, במקרה כזה, הם קציניו הבכירים או אחת מנשותיו, או אולי גורמים כלשהם בארמון המלוכה במוקדון, במסגרת מאבקי כוח בין הפלגים השונים. בכל מקרה, אין כל הוכחה מוחשית לתיאורית ההרעלה.

ההיסטוריונים הקדומים מציינים אנומליה משונה: גופתו של אלכסנדר לא נרקבה במשך שישה ימים תמימים לאחר מותו - תופעה משונה מאוד, בהתחשב באקלים המקומי החמים. אחד ההסברים המעניינים - והאמת, גם קצת מטרידים - שהוצעו לעניין הזה הוא שכחלק ממחלתו המסתורית אלכסנדר לקה בשיתוק מוחלט שגרם לסובבים אותו להאמין שהוא מת - בעוד שלמעשה המלך היה עדיין בחיים במשך מספר ימים לאחר "מותו", כביכול. שוב, כל הספקולציות האלה הן רק אלה - ספקולציות. סביר להניח שלעולם לא נדע את סיבת מותו של אלכסנדר לאשורה.

מותו הפתאומי של אלכסנדר הותיר את קציניו הבכירים של המלך מופתעים ומבולבלים. מה עכשיו? מה עושים עם כל האימפריה הענקית הזו? הבעיה הגדולה הייתה שאלכסנדר מעולם לא מינה לעצמו מחליף. האגדה מספרת שכשאלו את אלכסנדר, על ערש דווי, מי הוא רוצה שיירש אותו, המלך השיב: 'החזק ביותר.'

יורש לגיטימי אפשרי היה פיליפוס השלישי, אחיו למחצה של אלכסנדר - אבל הוא היה בעל מוגבלות נפשית או פיזית כלשהי שמנעה ממנו להיות שליט אמיתי, למרות שהחיילים הפשוטים בצבאו של אלכסנדר העדיפו דווקא אותו כיורש ואף יזמו מרד מזוין כדי לנסות וכפות את בחירתו על הקצינים, ללא הצלחה.

יורש לגיטימי נוסף היה בנו של אלכסנדר מוקדון מרוקסנה, אשתו הראשונה - אבל לרוע המזל, הוא עדיין לא נולד בשלב הזה. רוקסנה הייתה רק בהריון מתקדם, וגם כשיוולד יורש העצר יחלפו עוד שנים רבות עד שיהיה בוגר מספיק כדי לקחת לעצמו את מושכות השלטון.

ולבסוף, ישנה סברה כי לאלכסנדר הייתה אישה נוספת, פילגש בשם בארסין (Barsin), שילדה לו עוד יורש פוטנציאלי בשם הרקלס (Heracles). אנחנו יודעים שאכן היה נער בשם הרקלס שהוצג כיורש אפשרי לאלכסנדר - אבל ההיסטוריונים המודרניים מטילים ספק גדול באפשרות שאותו הרקלס היה אכן בנו של אלכסנדר הגדול, בעיקר מכיוון שאף אחד מהמקורות ההיסטוריים המוקדמים לא מתאר מערכת יחסים בין אלכסנדר ובארסין, וגם אלכסנדר עצמו מעולם לא דיבר על בן שכזה - עובדה מעט משונה, בהינתן שמדובר באדם שקרא עיר על שם סוסו האהוב.

בלית ברירה התכנסו הגנרלים של אלכסנדר והחליטו למנות אחד מהם - קצין ותיק ומוערך בשם פרדיקס (Perdikkas) - לעוצר הממלכה הזמני. פרדיקס חילק את שטחי האימפריה בין הקצינים כדי שינהלו אותן במהלך תקופת המעבר.

לרגע אחד, קצר ומזהיר, נדמה היה שהאימפריה שהקים אלכסנדר הגדול תשרוד את הטלטלה הגדולה הזו - ואילו הייתה שורדת, ייתכן וכל ההיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות הייתה נראית אחרת לגמרי. אלכסנדר קיווה לאחד את אסיה ואירופה: לא רק מבחינה שלטונית ואדמיניסטרטיבית, אלא גם תרבותית וכלכלית - למזג את העמים השונים שהיו עסוקים כל הזמן במאבקים ומלחמות לכדי עם אחד מאוחד ומשגשג. ההיסטוריון היווני דיודורוס (Diodorus) תיאר את החזון הזה כך -

"[אלכסנדר] ביקש להקים ערים ולהעביר אוכלוסיות שלמות מאסיה לאירופה, ובכיוון ההפוך - מאירופה לאסיה - כדי להפוך את היבשות הענקיות האלה לישות מאוחדת אחת, שתהיה קשורה בקשרי חברות ומשפחה."

מעניין לנסות ולדמיין איך היה נראה עולמנו היום לו היו מתגשמים חלומותיו של אלכסנדר. האימפריה הרומית שבאה כמה מאות שנים לאחר מכן ושלטה על מרבית אגן הים התיכון וחלקים מאירופה, הגשימה חלק מהחזון הזה: הרומאים ניצלו את המשאבים הנרחבים שעמדו לרשותם כדי לרָשת את האימפריה הגדולה שלהם בדרכים סלולות, אקוודוקטים, נמלים מפותחים וכדומה - וקידמו את הציוויליזציה האנושית באופן ניכר. אלכסנדר היה כנראה עושה את כל אלה, וגם - אולי - מאחד את העמים השונים. כמה מלחמות היו נחסכות מאיתנו...אבל אני משתמש במילה 'אולי' מכיוון שכפי שכבר ראינו במרוצת סיפורו של אלכסנדר, איחוד שכזה לא היה עניין טריוויאלי: היוונים, למשל, מאוד לא רצו להתערבב עם הפרסים.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. שנה אחת בלבד לאחר מותו של אלכסנדר כבר פרצו סכסוכים קשים בין הקצינים הבכירים שירשו את ממלכתו. ה"דיאדוכים", כפי שכונו הקצינים האלה ("דיאדוך" הוא יורש, ביוונית עתיקה), נאבקו זה בזה במשך למעלה מחמישים שנה, ואסיה ויוון היו זירה לאין ספור מלחמות סביב שאלות של חלוקת הקרקעות ביניהם. במסגרת מה שכונו 'מלחמות הדיאדוכים' נרצחו אולימפיה, אמו של אלכסנדר, ונרצח גם יורש העצר עצמו, אלכסנדר הרביעי, שהיה רק בן 14 במותו. גם רוקסנה, אשתו של אלכסנדר, נרצחה - אבל לא נראה לי שאנחנו צריכים לבכות את מר גורלה: ההיסטוריונים מספרים לנו שהיא בעצמה רצחה את שתי נשותיו האחרות של אלכסנדר מיד לאחר מותו (ובאכזריות רבה יש לציין) כנראה כדי לוודא שלא יהיו למלך יורשים אחרים.

כששקע לבסוף האבק אחרי עשרות שנים של מאבקים, התפצלה האימפריה של אלכסנדר למספר ממלכות קטנות יותר, שהגדולות מביניהן היו מצרים והממלכה הסֵלְוֵוקית שחלשה על סוריה, אסיה הקטנה ומסופוטמיה. מוקדון עצמה ירדה מגדולתה זמן קצר יחסית לאחר מותו של אלכסנדר, בעיקר בגלל מאבקי הירושה הבלתי פוסקים שהחלישו אותה - וגם מכיוון שאלכסנדר פשוט רוקן את מוקדון מכמעט כל הגברים הצעירים שהיו בה כדי לצרף אותם לצבא שלו, ובכך החליש את צבאה של הממלכה במידה ניכרת.

ומה קרה לגופתו של אלכסנדר? ובכן, יורשיו של המלך החליטו לשלוח את גופתו בחזרה למוקדון, כדי שיקבר לצד אבותיו. הם חנטו את הגופה, הלבישו אותה בשריון נוצץ וגלימה צבעונית ומפוארת, והניחו אותה בארון מוזהב שהיה מלא בדבש ותבלינים ריחניים כדי לסייע בשימור הגופה במהלך המסע הארוך מערבה. הארון הונח בכרכרה שנגררה על ידי לא פחות משישים וארבעה פרדים, ולווה בשיירה של פרשים ופילי מלחמה. המוני בבלים יצאו לרחובות לצפות בארונו של המלך במסעו בחזרה ליוון.

אבל גופתו של אלכסנדר מעולם לא הגיע למוקדון. אחד הדיאדוכים, תָלמִי סוטֵר (Ptolemy Soter), שקיבל את השליטה במצרים, ביקש להפוך את אלכסנדריה המצרית לעיר הבירה שלו ולמוקד תרבותי וכלכלי חשוב - ולשם כך חיפש מעין 'אטרקציה' שתעניק לאלכסנדריה חשיבות מיוחדת ויוצאת דופן. גופתו של אלכסנדר הייתה בדיוק אטרקציה מיוחדת שכזו, ולכן אסף תלמי את חייליו, פשט על השיירה בעודה עושה את דרכה מערבה - וחטף את ארונו של אלכסנדר. הארון הועבר לממפיס ומשם לאלכסנדריה, שם הונח במאוזוליאום מפואר שהוקם לצורך העניין. לרוע המזל, כנראה שהקבר המפואר נהרס מספר מאות שנים לאחר מכן, כשרעידת אדמה חזקה טלטלה את אלכסנדריה. כיום, איש אינו יודע בוודאות היכן טמון ארונו של אלכסנדר, אם אכן הוא בכלל קיים עדיין.

בשנים שלאחר מותו של אלכסנדר הגדול - ואולי אפילו כבר בימי חייו - קמו באסיה ובאסיה הקטנה מספר כתות ומסדרים דתיים שסגדו לו כאל. מקדשים לכבודו של אלכסנדר הוקמו במספר ערים, והיה אפילו פסטיבל שנתי בתאריך הולדתו של אלכסנדר שבו הועלו זבחים לזכרו, ונערכו מצעדים גדולים ותחרויות ספורט. סביר להניח שהשליטים שבאו אחרי אלכסנדר עודדו את הסגידה הזו כדי לחזק את מעמדם שלהם כיורשיו של אותו מנהיג מיתולוגי. הסגידה לאלכסנדר האל המשיכה במשך מאות שנים, עד עלייתה של הנצרות.

ומה לגבי היהדות? ובכן, במקורות היהודיים כגון התלמוד ופירושים שונים, אפשר למצוא לא מעט אגדות שנקשרו בשמו אלכסנדר, כדוגמת סיפור על מפגש כלשהו בינו לבין כהן גדול בשם שמעון הצדיק. המפגש הזה, כמו כל שאר האגדות היהודיות, כמעט בוודאות לא התרחש במציאות.

עם זאת, אלכסנדר כן מוזכר בתנ"ך שלנו. ביקשתי מחברי הטוב אילן אבקסיס, מגיש הפודקאסט המרתק 'דברי הימים - על ההיסטוריה של המזרח הקדום' - לספר לנו על האיזכור הזה.

"שלום למאזינים, למאזינות ולרן.
אלכסנדר הוא כמו פצצת תאורה: הוא נסק לגובה רב במהירות הבזק, האיר בעוצמה בלתי רגילה, אורו נצפה ממרחקים - וכבה מהר מאוד. על כן לא תתפלאו שאורו הגיע עד התנ"ך.

אלכסנדר נרמז בתנ"ך באופן ברור ביותר. הוא נרמז בספר דניאל. ולפני אלכסנדר - כמה מילים על ספר דניאל. ספר דניאל הוא הספר המאוחר במקרא: מבחינה מעשית, מדובר בספר 'חיצוני' לכל דבר ועניין שנכנס לתנ"ך "בזמן פציעות." הספר הוא נבואה-בדיעבד, כלומר מישהו כתב היסטוריה, אבל את הכותרת הוא תיארך לכמה מאות שנים קודם לכן, לתקופה הפרסית - וכך יש לנו "נביא." שימו לב שדניאל נחשב לנביא - אבל מצוי ב"כתובים", כי בזמן הכתיבה מִגבש "נביאים" כבר היה חתום ונעול. חצי מהספר נכתב בארמית, ונזכרו בו מילים יווניות מובהקות: פסנתר, קתרוס וסימפוניה - עדות לתקופה ההלניסטית בה נכתב הספר.

הספר מזכיר את המלחמות הסוריות בין בית סלווקוס לבית תלמי על השליטה בארץ ישראל, מזכיר את הצלם בהיכל של אנטיוכוס הרביעי (הבחור מחנוכה) תחת הכינוי 'השיקוץ המשומם' - וכמובן רומז לאלכסנדר באופן מפורש. וכך נכתב (אני קורא בדילוגים).

'ואשא עיניי, ואראה והנה איל אחד עומד (זו האימפריה הפרסית). ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה, וכל חיות לא יעמוד בפניו (התפשטות האימפריה בימי דריווש הראשון ואחשוורוש). והנה צפיר העיזים (זה אלכסנדר) בא מן המערב (כיוון יוון, כמובן) ויבוא עד האיל בעל הקרניים, וירץ אליו בחמת כוחו ויך את האיל - וישבר את שתי קרניו! וישליכהו ארצה וירמסהו, ולא היה מציל איל מידו (מסע דריווש השלישי). וצפיר העיזים הגדיל על מאוד (כיבושי אלכסנדר). וכעצמו נשברה הקרן הגדולה, ותעלנה חזות ארבע תחתיה, לארבע רוחות השמיים (אלה הם הדיאדוכים.) ומין האחת מהם יצאה קרן אחת מצעירה, ותגדל יתר אל הנגב והמזרח ואל הצבי (זה תלמי בן לאגוס שהשתלט על ארץ ישראל.)'

בהמשך שוב נרמז אלכסנדר:

'הנה שלושה מלכים עומדים לפרס, והרביעי (זה דריווש השלישי) יעיר הכל למלכות יוון. ועמד מלך גיבור (זה אלכסנדר שלנו) ומשל ממשל רב ועשה כרצונו (סוף האימפריה הפרסית) וכעומדו תישבר מלכותו ותחרץ לארבע רוחות השמים (שוב, הדיאדוכים).'

לא ניתן להפריז בתיאור ההשפעה של אלכסנדר על העולם. תרבות המערב נשענת על שתי רגליים: הרגל העברית, והרגל ההלניסטית. אלכסנדר הוא זה שהחל את תהליך יצירת העולם המערבי שמוכר לנו היום. הוא זה שהתחיל את מיזוג המזרח והמערב - אז יש צדק פואטי בכך שהוא מצוי גם ברגל העברית.

להתראות."

הפסקה האחרונה בדבריו של אילן, על כך שתרבות המערב נשענת על רגל עברית ורגל הלניסטית, ראויה לתשומת לב מיוחדת מכיוון שבמידה רבה, החותם העמוק ביותר שהותיר אלכסנדר על עולמנו הוא הפצתה של התרבות ההלניסטית בכל רחבי העולם העתיק.

"הלניזם" הוא השם הכללי שניתן לתרבות היוונית: השפה, האמנות, הפילוסופיה, המדע, האדריכלות וכדומה. מי שהפיצו אותה ברחבי האימפריה היו בעיקר צעירים שאפתניים שהגיעו מיוון למזרח הקרוב ולפרס כדי להתיישב בערים שהקים אלכסנדר הגדול ברחבי האימפריה שלו - כדוגמת אלכסנדריה שבמצרים, שהפכה במרוצת השנים למוקד החשוב ביותר של המדע והפילוסופיה היווניים. היוונית הקדומה הפכה ל'לינגואה פרנקה' - השפה המשותפת של כל עמי האזור, והתרבות ההלניסטית חלחלה לרבות מהאוכלוסיות המקומיות - כולל בארץ ישראל, שם הביאה תופעת ה"התיוונות" למתחים פנימיים עצומים בתוך העם היהודי.

יש מחלוקת בין החוקרים בשאלה עד כמה עמוק השפיע ההלניזם על עמי אסיה והמזרח התיכון: חלק מההיסטוריונים מאמינים שהחדירה של התרבות היוונית הייתה מוגבלת יחסית, והשפיעה אך ורק על שכבות האצולה העשירות והמתוחכמות ולא על פשוטי העם. גם אם הצדק עימם, אין שום ספק שהתרבות המערבית המודרנית, כפי שציין אילן, מבוססת במידה על התרבות ההלניסטית שממנה קיבלנו לא רק עושר עצום של מילים ששרדו עד ימינו, אלא גם רעיונות חשובים כמו חשיבה מדעית, הומניזם ודמוקרטיה - וכולם תודות לכיבושיו של אלכסנדר.

במרוצת אלפי השנים שחלפו היוותה דמותו של אלכסנדר הגדול השראה לאינספור עמים ותרבותיות. הרומאים, למשל, העריצו אותו. התרבות הרומית הייתה מושתת במידה רבה - אולי קצת בדומה לתרבות הישראלית - על גבורה והצלחה בשדה הקרב, ודמותו של אלכסנדר הגדול היוותה השראה לכל גנרל שקיווה להפוך לקיסר ביום מן הימים. תכונותיו החיוביות של אלכסנדר - אומץ הלב שלו, החשיבה הטקטית המבריקה, הגמישות המחשבתית שאפשרה לו להתאים את מבנה כוחותיו לשדה הקרב והיכולת שלו להוציא לפועל פרוייקטים הנדסיים מרשימים כדוגמת הגשר היבשתי בצור - כל אלה קסמו מאוד לרומאים, שביקשו לחקות אותו: מצביאים רומאים יצאו למסעות מלחמה בעקבות נעליו של אלכסנדר, עלו לרגל לקברו שבאלכסנדריה ואפילו התלבשו והסתרקו כמוהו. כשהסנאט הרומאי החליט, בשנת 45 לפנה"ס, להציב ברומא פסל גדול לכבודו של יוליוס קיסר, השם שניתן לפסל היה Deus Invictus - "האל הבלתי מנוצח", שהוא בדיוק אותו השם שנתנו היוונים לפסל שהציבו באתונה לכבודו של אלכסנדר, שנה לפני מותו.

בתקופת ימי הביניים המאוחרת קיבלה דמותו אלכסנדר טוויסט עדכני יותר, והוא נתפס כדמות רומנטית של מעין גיבור ג'נטלמני - כמו האבירים הג'נטלמנים שהיו פופולריים במיוחד בתקופה הזו. יש הטוענים שדמותו של המלך ארתור המיתולוגי שאובה במידה מסוימת מזו של אלכסנדר. בימי מלחמת העולם השניה הוא נתפס דווקא כדיקטטור עריץ, בבואה של היטלר וסטאלין. בימינו יש מי שרואים באלכסנדר אייקון פורץ דרך של הקהילה הגאה.

מכיוון שנדמה שכל עם, במרוצת ההיסטוריה, בחר להביט באלכסנדר דרך המשקפיים התרבותיות הייחודיות שלו - אני מרשה גם לעצמי לבחון את דמותו של המלך המיוחד הזה דרך המשקפיים התרבותיים האישיים שלי. אלכסנדר הגדול היה המנהיג הראשון ששינה את העולם. היו הרבה מלכים גדולים ושליטים חזקים לפניו ואחריו - אבל אלכסנדר היה הראשון שהשפעתו השתרעה על פני כמעט כל העולם העתיק, כפי שהיה מוכר ליושביו באותם הימים. מבחינה זו, הוא מזכיר לי, במידה מסוימת, את סטיב ג'ובס ואילון מאסק שגם הם שינו - ובמקרה של מאסק עדיין מנסים - לשנות את עולמנו. כמו ג'ובס ומאסק, גם אלכסנדר ניחן בשאפתנות חסרת גבולות ונכונות ללכת עד הסוף, כמעט ללא כל התחשבות בדעותיהם ורצונותיהם של האנשים שסבבו אותו - ותכונות אלה הן שאיפשרו לו "לעקם" את המרחב שסביבו ולעצב מחדש את המציאות בכוח אישיותו בלבד. מרתקת אותי העובדה שאדם בשר ודם - ואלכסנדר, עם האלכוהוליזם, האכזריות וקלות הדעת שלו, ניחן בפגמים אנושיים ברורים, כמוני וכמוכם - מסוגל, בהינתן התנאים המתאימים, לשנות את העולם באופן כל כך דרמטי וקיצוני. אנחנו אוהבים לדבר על מגמות היסטוריות וזרמים רעיוניים תת-קרקעיים שמעצבים את דמותה של האנושות על פני מאות ואלפי שנים - אבל כל עוד אדם אחד, בעל תכונות אופי מתאימות ושנולד בזמן ובמקום המתאימים, יכול לשנות את העולם בצורה כה קיצונית ודרמטית - שום דבר בהיסטוריה האנושית לא יהיה מובן מאליו.