386: אלכסנדר הגדול, חלק ה' (ואחרון)

כתב: רן לוי

מדוע החליט אלכסנדר להצעיד את צבאו בחזרה מהודו אל פרס, דווקא דרך המדבר הגידרוסיאני (Gedrosian Desert)?

זה לא שמלך מוקדון לא היה מודע לסכנות האורבות לו ברצועת החוף המדברית והארוכה הזו, המתעקלת לאורך חופיו של האוקיינוס ההודי ועד פאתי המפרץ הפרסי. ההיסטוריון הרומאי אריאנוס מספר לנו שהמוקדונים הכירו היטב את הסיפורים והאגדות שאפפו את המדבר המסוכן הזה. למשל, המסורת הפרסית גרסה שכורש, מלכה הראשון והנערץ של האימפריה הפרסית, ניסה לחצות את המדבר הגידרוסיאני בראש צבא גדול - שממנו שרדו, בסוף המסע, רק המלך עצמו ושבעה (!) מאנשיו.

זאת ועוד, זה לא שלאלכסנדר לא היו אפשרויות אחרות. כשהגיע אל חופיו של האוקיינוס ההודי בהודו, אחרי שחייליו מרדו בו וסירבו להמשיך את מסע המלחמה מזרחה, הוא פיצל את כוחותיו לשניים: חלק אחד של הצבא יצעד דרך המדבר הגידרוסיאני - אבל חלק שני, שכלל בעיקר את הקטפולטות, מגדלי המצור וציוד כבד נוסף, פנה צפונה אל נתיב מוכר ובטוח למדי, שהוביל גם כן בחזרה לבבל. אבל אם היה נתיב מוכר ובטוח שהוביל לבבל - מדוע בכל זאת בחר אלכסנדר להוביל את צבאו דרך המדבר?

ייתכן והתשובה טמונה באותן מסורות פרסיות עתיקות שתיארתי לפני רגע. אלכסנדר העריץ את כורש: הוא ראה בו מודל לחיקוי, ואפילו דאג לתחזק ולנקות את קברו המפואר של המלך המיתולוגי. באותה נשימה, אלכסנדר השאפתן ביקש גם להתעלות על כורש ולהאפיל על הישגיו - ואולי בחר לצעוד דווקא דרך המדבר הגידרוסיאני רק כדי להוכיח לכולם שהוא מסוגל להצליח אפילו במקום שבו כשל כורש הגדול.

סיבה אפשרית נוספת, מעשית יותר, היא שאלכסנדר ביקש לפרוץ נתיב ימי חדש שיוביל מחופיה המערביים של הודו, דרך האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, ומשם - דרך הפרת והחידקל - צפונה כל הדרך עד אפגניסטן. נתיב ימי שכזה, ידע אלכסנדר, יחזק מאוד את המסחר בין הודו ופרס, שעד אז התנהל ביבשה בלבד. אבל הבעיה הייתה שבגידרוסיה, שלחופיה עבר הנתיב הימי המתוכנן, לא היו ערי נמל שבהן יוכלו ספינות לעגון ולהצטייד מחדש: ייתכן שאלכסנדר ביקש לחצות את המדבר כדי להקים יישובים וערי נמל חדשים שכאלה, כפי שעשה פעמים רבות לכל אורך מסע המלחמה שלו באסיה ובמזרח התיכון.

ומכיוון שהיה מודע היטב לסכנות האורבות לו במדבר, הקפיד אלכסנדר להתכונן היטב לחצייה המתוכננת. הוא הורה על בנייתן של לא פחות מאלפיים ספינות חדשות שיפליגו לאורך החוף במקביל לצבא הצועד, והעמיס עליהן תבואה ודברי מזון נוספים בכמות שהייתה עתידה להספיק לצבא לכולו למשך ארבעה חודשים לפחות. הוא גם שלח כוח חלוץ כדי לחפור בארות לאורך הנתיב המתוכנן, ולנטרל מוקדי התנגדות פוטנציאליים מצד שבטים מקומיים.

בסתיו של שנת 324 לפנה"ס היה הצבא המוקדוני מוכן לצאת לדרך. גם הספינות היו מוכנות - אבל רוחות עזות מנעו מהן לעזוב את הנמל. אלכסנדר המתין, המתין והמתין - אבל מזג האוויר סירב להאיר לו פנים. לבסוף איבד המלך את סבלנותו והחליט לצאת לדרך: הוא הורה לספינותיו לצאת לדרך ברגע שיוכלו לעשות כן, ולהשיג את הכוחות הצועדים.

אבל מה שאלכסנדר לא ידע זה שבאותו האזור, הרוחות ממשיכות לנשוב בעוז אפילו לתוך ראשית החורף. הצי המוקדוני אמנם עזב את הנמל בהפוגה הראשונה - אבל כשהתחדשו הרוחות, הספינות נקלעו למזג אוויר קשה ורבות מהן ניזוקו. מפקדי הצי היו מוכרחים לעצור את ההפלגה ולמצוא מחסה במפרצים לאורך החוף עד יעבור זעם. המשמעות הייתה שבתוך מספר שבועות מצאו את עצמם אלכסנדר וצבאו, עמוק בתוך לב ליבו של המדבר הגידרוסיאני השומם והצחיח - ללא שיירת האספקה שלהם.

לאלכסנדר היו שתי אפשרויות: הוא יכול היה להורות לחייליו להסתובב לאחור ולשוב להודו - או לשנס מותניים ולהמשיך מערבה בתקווה שהצי יצליח להשיג אותם בקרוב, או שאולי יעלה בידיו לאתר אזור מיושב. אני מניח שאם האזנתם לארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה שלנו ולמדתם להכיר את אופיו של המלך הצעיר - לא תופתעו לשמוע שאלכסנדר בחר באפשרות השניה.

אריאנוס מתאר באוזנינו את התוצאה.

"החום העז והמחסור במים הביאו לאבידות רבות מספור, במיוחד אצל בהמות המשא שרובן מתו מצמא או מהשפעותיו של החול העמוק והיוקד. [...] במקרים רבים הומתו החיות על ידי החיילים [...] ששחטו את הפרדות והסוסים ואכלו את בשרם, והעמידו פנים כאילו החיות מתו מצמא או מתשישות. [...] אלכסנדר עצמו היה מודע למעשיהם של אנשיו, אבל הבין שהדרך היחידה להתמודד עם המצב הקשה היא להעמיד פנים שהוא אינו מודע [לעבירות המשמעת האלה].

כשאנשים נפלו אל הקרקע ממחלה או מתשישות [...] לא היו בהמות משא שישאו אותם, וגם הכרכרות התקלקלו ללא הרף, כשנעשה יותר יותר בלתי אפשרי לגרור אותן דרך החול העמוק. [...] על כן לא הייתה כל ברירה אלא לנטוש את החולים והתשושים בצידי הדרך. איש לא יכול היה להגיש להם עזרה ואיש לא יכול היה להישאר מאחור כדי להקל על סבלם, מכיוון שהברירה היחידה הייתה להמשיך קדימה בכל הכוח, והכורח להציל את הצבא כולו גבר על סבלו של האדם הבודד.

מרבית הצעידה נעשתה בלילה, וחיילים רבים נרדמו בדרך. מעטים מהם, שהיה להם את הכוח לעשות כן, הצליחו להשיג את הצבא המתקדם כשהתעוררו - אבל רבים עוד יותר לא שרדו, אבודים ומסכנים בתוך אוקיינוס של חול.

והיה עוד אסון, אולי אפילו נורא יותר [...] בגידרוסיה, כמו בהודו, יורדים גשמים עזים בעונת המונסון. [...] באחד הלילות, כשהצבא חנה לצד נחל קטן, גשם עז החל לרדת - אבל לא במדבר עצמו, כי אם בהרים הרחוקים. הנחל הקטן תפח והתעצם לכדי שיטפון אדיר שסחף והטביע את מרבית הנשים והילדים שליוו את הצבא במסעו, וסחף גם את המאהל המלכותי על כל תכולתו ואת כל בהמות המשא ששרדו עד אותו הרגע. החיילים עצמם בקושי הצליחו לברוח על נפשם, כשהם לוקחים עימם רק את כלי הנשק שלהם, ואפילו לא את כל אלה.

בעיה נוספת הייתה שאם במקרה הצליחו לגלות מקור מים כלשהו אחרי צעידה ממושכת בחום ובצא, חיילים רבים התנפלו על המים ושתו מהם בהפרזה כה גדולה עד שרבים מהם מתו בשל כך. מסיבה זו העדיף אלכסנדר להחנות את הצבא במרחק של מספר קילומטרים מהמים עצמם בכדי למנוע מאנשיו להזיק לעצמם, וגם כדי למנוע מאלו שהיו חסרי שליטה עצמית מלקפוץ לתוך הנחל או המעיין בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניהם ולזהם את המים לאלו שיבואו אחריהם."

אחרי שישים ימים ולילות של צעידה קשה ומפרכת הצליחו המוקדונים לבסוף למצוא את דרכם אל צידו השני של המדבר - אבל שילמו על כך מחיר נורא: שניים עשר אלף איש איבדו את חייהם - כרבע מכלל צבאו של אלכסנדר. אריאנוס כותב כי -

"מרבית ההיסטוריונים שתיארו את מסעו של אלכסנדר גורסים כי סבלם של חייליו במסע זה היה גרוע יותר לאין שיעור מכל מה שחוו עד כה בכל מסעותיהם באסיה."

--

אפשר להניח שאלכסנדר וחייליו היו שמחים מאוד על כך שהצליחו לשרוד את המסע הנורא במדבר, אבל שני מאורעות העיבו על השמחה הזו.

כשחזר אלכסנדר לפרס, הוא גילה שבשנתיים בהן נעדר ממנה פרצה שמועה באימפריה שהוא  נהרג בקרב. אמנם אף אחד לא ניסה להשתלט על כסא המלכות - אבל השמועה הביאה לכך שהשלטון המרכזי בפרס התרופף, ומושלים רבים בכל רחבי האימפריה לקחו לעצמם סמכויות רחבות מדי, ואף ניצלו אותן כדי להתעמר באוכלוסיה המקומית.

אנחנו לא יודעים מה מקורה של השמועה הספציפית הזו, אבל במקרה של אלכסנדר אפשר להניח שהיא צמחה בקרקע פורייה מאוד - שכן עוד בתחילתו של הקמפיין הצבאי הדליקה התנהלותו של אלכסנדר נורה אדומה בוהקת בקרב קציניו הבכירים. המלך הצעיר והפרוע לא הסתפק בניהול הקרבות שלו מרחוק: הוא השתתף בהם באופן פעיל, נכנס עמוק לתוך סערת הקרב ונלחם כתף אל כתף לצד החיילים, היכן שרגע אחד של חוסר ריכוז עלול לעלות לאדם בחייו. ואכן, כבר בקרב גרניקוס, הקרב המשמעותי הראשון נגד הפרסים, אלכסנדר היה כפסע מהמוות. הפרש הפרסי שהסתער על אלכסנדר במהלך הקרב היה קרוב מאוד להכות בו בחרבו, ורק המזל העיוור הביא לכך שלוחם מוקדוני - קורטיוס השחור, שאותו רצח אלכסנדר מאוחר יותר - הבחין בסכנה ברגע האחרון והציל את חייו של המלך. לו היה אלכסנדר נופל בקרב - זו יכולה הייתה להיות מהלומה מוראלית אדירה שהייתה עלולה להכניס את הצבא היווני לפאניקה, ולהפוך לגמרי את תוצאות הקרב…הקצינים המוקדונים לא אהבו את ההסתכנות העצמית הקיצונית של אלכסנדר: הם לא חלקו עם אלכסנדר את השכנוע העצמי העמוק שלו שהוא צאצא של הרקלס ואכילס, ושדם האלים זורם בעורקיו…

וזו לא הייתה הפעם היחידה שבה היה אלכסנדר קרוב מאוד את חייו. מספר חודשים לאחר קרב גרניקוס, כשאלכסנדר וצבאו הגיעו לעיר באסיה הקטנה בשם טרסוס (Tarsus), נכנס המלך להתרחץ בנהר מקומי - וככל הנראה לקה במלריה. בתוך ימים ספורים הלכו התסמינים והחריפו: חום גבוה, התכווצויות שרירים, קשיי נשימה - ולבסוף גם איבוד הכרה. כולם היו משוכנעים שזהו, סופו של אלכסנדר הגיע: המלך עומד ללכת לעולמו ולהותיר אותם חסרי אונים, ללא אף יורש מוסכם - עמוק בתוך האימפריה הפרסית העוינת. הלחץ בהנהגה המוקדונית היה אדיר: רוב הרופאים היוונים לא היו מוכנים לטפל באלכסנדר כדי שלא יואשמו אחר כך במותו של המלך, ואיש הכספים הבכיר של אלכסנדר אפילו החליט להקדים תרופה למכה וברח בחזרה ליוון. למזלו של אלכסנדר, היה רופא אחד שלא נטש אותו - מי שהיה רופאו האישי של פיליפוס השני וטיפל באלכסנדר מאז שהיה ילד. הוא טיפל במלך והצליח להחזיר אותו לקו הבריאות.

אבל אפילו המפגש הקרוב הזה עם המוות לא שכנע את אלכסנדר להוריד את הרגל מהגז: כפי שסיפרתי לכם בפרקים הקודמים של הסדרה, אלכסנדר המשיך להשתתף באופן פעיל בכל הקרבות, וספג אינספור מהלומות, דקירות ופגיעות של חצים. אפילו במהלך חציית המדבר הגידרוסיאני הוא ספג פציעה קשה. ההיסטוריון הרומאי אריאנוס מספר לנו שבשלב מוקדם יחסית של המסע נתקלו היוונים בשבט מקומי עוין ואלכסנדר החליט לכבוש את המצודה שבה התבצרו אויביו. כתמיד, הוא היה הראשון לטפס על הסולם ולקפוץ מעבר לחומה - אלא שאז הסולם נשבר, ואלכסנדר מצא את עצמו לגמרי לבד בינות המגינים. הוא הצליח להגן על עצמו וחיסל שניים מהם בקרב פנים אל פנים, אבל רגע לפני שתגבורת מוקדונית הגיעה כדי להציל אותו, ספג אלכסנדר חץ שחדר לתוך ריאותיו.

"הדם שבקע מהפצע הפעור בעבע מהאוויר שברח מריאותיו. [...] למרות שהיה במצב רע, המשיך אלכסנדר להגן על עצמו [...] עד אשר ראשו נעשה סחרחר עליו, והוא התעלף ונפל קדימה על המגן שלו. [שניים מחייליו] התייצבו משני צידיו והגנו עליו בחירוף נפש, שמים את עצמם כמטרות לאויב בעוד שאלכסנדר חסר ההכרה הלך ואיבד דם רב."

למזלו של אלכסנדר, גם מהפציעה הזו הוא הצליח להתאושש, למרות שנזק רב נגרם לריאותיו ולשרירים שעטפו אותם, ומכאן ואילך סבל המלך כאבים כמעט בכל נשימה שלקח.

עם היסטוריה כה עשירה של פציעות חמורות, אין פלא שהיו מושלים שהיו מוכנים להמר על כך שאלכסנדר יאבד את חייו בהודו הרחוקה. ההימור הכושל הזה עלה להם בחייהם: אלכסנדר הוציא להורג רבים מהמושלים הסוררים והחזיר את הסדר והמשמעת לאימפריה שלו.

המאורע השני שהעיב על שמחת החזרה לפרס היה מרד נוסף של חיילים בצבא המוקדוני, שככל הנראה מחו על השילוב המוגזם, לדעתם, של חיילים וקצינים ממוצא פרסי בצבאו של אלכסנדר. אמנם אלכסנדר הצליח לפייס אותם בסופו של דבר, אבל לא לפני שהוציא להורג שלושה עשר חיילים. יש מי שרואים בהוצאות להורג הללו של המושלים והחיילים עדות נוספות להתנהגותו הרגזנית והאלימה של אלכסנדר: תוצאה של שכרון כוח שלקה בו, או אולי תופעת לוואי של צריכת האלכוהול המוגזמת שלו.

--

כשחזרו אלכסנדר ואנשיו לפרס הם חברו לספינות שהצליחו סוף סוף לחצות את האוקיינוס ההודי, והפליגו עליהן צפונה לאורך החידקל, עד אקבטנה - שם הורה אלכסנדר לערוך פסטיבל חגיגי ומפואר.

בפרק הקודם סיפרתי לכם על הפסטיון (Hephaestion), קצין בכיר בצבא המוקדוני וחברו הקרוב ביותר של אלכסנדר: כה קרוב, למעשה, עד שיש אפשרות סבירה מאוד שהשניים היו נאהבים. בעקבות אחד המשתאות באקבטנה חלה הפסטיון בדלקת מעיים כלשהי ונפל למשכב. הרופא שבדק אותו המליץ לו לנוח ולא להפריז באכילה ושתיה. ואכן, הפסטיון הבריא כעבור שבעה ימים.

אבל אז נערך משתה נוסף, והפסטיון לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי. הוא הצטרף לאלכסנדר, והשניים אכלו ושתו עד להתפקע: על פי העדויות הפסטיון שתה לא פחות משני ליטרים של יין בלתי מדולל. הקצין נתקף שוב בכאבי בטן עזים, אבל הפעם מת בתוך זמן קצר.

אלכסנדר ההמום לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא לא אכל, לא שתה ולא הסכים להיפרד מגופתו של חברו במשך עשרים וארבע שעות. הוא הורה לגזום את רעמותיהם של כל הסוסים, אסר על השמעת מוזיקה ואף הורה לכבות את האש בכל המקדשים ברחבי פרס - סממני אבל שהיו ייחודים, בדרך כלל, למותם של מלכי פרס. בתום תקופת האבל החליט אלכסנדר לחזור לבבל, שם תכנן לארגן להפסטיון הלוויה מלכותית גדולה ולהקים מקדש מפואר לזכרו.

אבל כשהגיע אלכסנדר לבבל, יצאו לקראתו כוהני הדת המקומיים וייעצו לו שלא ייכנס לעיר דרך השער הראשי. אנחנו לא יודעים את הסיבה המדויקת לעיצה הזו: ייתכן שמדובר בנבואה קודרת לגבי עתידו של המלך, או אולי אמונה טפלה שהייתה מקובלת אצל הפרסים. כך או כך, הם הציעו לו להכנס לעיר דרך שער אחר, ואלכסנדר הסכים - אבל אז התברר שהשער השני חסום מסיבה כלשהי, ואלכסנדר נאלץ בכל זאת להיכנס דרך השער הראשי.

לפרסים הייתה עוד שיטה להתמודד עם איומים מיסטיים על חייו של המלך. אחד המנהגים המקובלים בפרס, מנהג שהיה קיים אפילו אצל האשורים שקדמו להם, היה להחליף את המלך לתקופה של מאה ימים במישהו אחר - בדרך כלל פושע או חולה נפש - כדי שהמזל הרע, אם ישנו, יפגע במחליף במקום במלך עצמו. בחלוף מאה ימים, המחליף המסכן היה מוצא להורג, והמלך היה מקבל בחזרה את כתר המלכות. אנחנו לא יודעים אם הנוהג הזה בוצע גם במקרה של אלכסנדר כדי להגן עליו מרוחות רעות, אבל אם כן בוצע - הוא לא עשה את פעולתו.

--

במאי של 323 לפני הספירה כבר היה אלכסנדר בחזרה בארמונו בבלל, והחל לתכנן את הצעד הבא שלו: כיבושו של חצי האי ערב - ערב הסעודית של ימינו - כדי להבטיח מסחר חופשי בין הודו ומצרים, שתי קצוות האימפריה שלו. בין לבין יצא אלכסנדר להפלגות על נהר החידקל, בהן פיקח על שיפוצים ושיפורים של תעלות ההשקייה והניקוז שחיברו את הנהר אל השדות החקלאיים באזור.

בסוף אותו החודש הכריז אלכסנדר על משתה גדול כדי לחגוג את סיומו המוצלח של הקמפיין בהודו. כתמיד, החגיגות נמשכו עמוק אל תוך הלילה - אבל אלכסנדר, שלא כהרגלו, החליט לפרוש מוקדם ולשוב לחדרו. חבר שפגש שכנע אותו להצטרף בכל זאת למסיבה מאוחרת, שם המשיך אלכסנדר לשתות עוד ועוד, ועוד.

כשהתעורר אלכסנדר למחרת, הוא חש שלא בטוב והחליט להישאר במיטתו. חבר אחר הגיע לבקר אותו, וכפי שאתם ודאי מנחשים, השניים שתו ושתו ושתו, ולפתע פלט אלכסנדר זעקה רמה: כאב חד פילח את גבו, והוא התמוטט אל המזרן.

רופאים שהוזעקו לבדוק את המלך גילו שהוא סובל מחום גבוה - אבל לא ידעו לומר במה הוא חולה. אלכסנדר נשאר לנוח בחדרו, ומשם המשיך לדון עם קציניו הבכירים ולתכנן את המסע הקרוב לחצי האי ערב. בשלב מסוים נשאו אותו משרתיו, עם מיטתו, אל הגנים התלויים המפורסמים של בבל - אולי מתוך תקווה שהאוויר הרענן וריח הפרחים ישיבו את המלך לאיתנו.

אבל יום בא ויום הלך, ומצבו של אלכסנדר לא השתפר - אלא דווקא הלך והחמיר. הוא נחלש, החוויר ונשימותיו נעשו קשות וכואבות יותר, עד שלא היה מסוגל לדבר יותר. פאניקה החלה אוחזת בקרב פקודיו. הם לקחו אותו לבריכות אחרות בגנים התלויים והקריבו קורבנות בכל המזבחים - אבל ללא הועיל. שבעה קצינים בכירים בילו לילה שלם במקדש בבלי והתפללו לשלומו - וגם זה לא עזר.

השמועה החלה להתפשט בקרב הצבא: המלך גוסס. חיילים התקבצו בכניסה לארמון, דורשים לראות את המלך ולהיווכח במו עיניהם שהוא עדיין חי: משרתיו של אלכסנדר הרשו לחיילים לחלוף על פני מיטתו של אלכסנדר החולה, אבל הוא היה כה חלש עד שבקושי הצליח לנופף להם לשלום.

באחד עשר ביוני, בשנת 323 לפני הספירה, איפה שהוא בין השעות שלוש לשש אחר הצהריים, הלך אלכסנדר הגדול לעולמו והוא בן 32 בלבד.

--

מה הביא למותו של אלכסנדר? אנחנו לא יודעים בוודאות. הסיבה הסבירה ביותר היא שאלכסנדר לקה במחלה מדבקת כלשהי - למשל טיפוס או מלריה, שהיו נפוצות מאוד בבבל באותם הימים - אבל אי אפשר לפסול את האפשרות שאלכסנדר הורעל. החשודים המיידיים, במקרה כזה, הם קציניו הבכירים או אחת מנשותיו, או אולי גורמים כלשהם בארמון המלוכה במוקדון, במסגרת מאבקי כוח בין הפלגים השונים. בכל מקרה, אין כל הוכחה מוחשית לתיאורית ההרעלה.

ההיסטוריונים הקדומים מציינים אנומליה משונה: גופתו של אלכסנדר לא נרקבה במשך שישה ימים תמימים לאחר מותו - תופעה משונה מאוד, בהתחשב באקלים המקומי החמים. אחד ההסברים המעניינים -