מה קרה לאח"י דקר, חלק ב' ואחרון

כתב: רן לוי

"[יחיאל] ההפלגה הראשונה הייתה אופוריה. ידענו שאנחנו יוצאים למשימה חשובה, והייתה תחושה באוויר שאנחנו הולכים למצוא אותה."

זהו סגן-אלוף במילואים יחיאל געש. את הקריירה הצבאית שלו בחיל הים החל געש בילת"ם, היחידה למשימות תת-מימיות, וההכשרה שעבר הובילה אותו, ב-1980, להשתתף במשימת החיפוש הראשונה אחר הדקר - ובכמעט כל החיפושים שלאחריה.

למעלה מעשר שנים חלפו מאז נעלמה הצוללת אח"י דקר, על כל 69 אנשי צוותה, במהלך הפלגת הבכורה שלה מנמל פורטסמות' שבאנגליה לנמל חיפה: עשר שנים של סבל עבור בני משפחותיהם של אנשי הדקר, שגורלם לא נודע. בחיל הים נשבעו שלא לנוח ולא לשקוט עד שתתגלה הדקר ויתבררו נסיבות טביעתה, אבל רק ב-1980 הגיעה ההזדמנות לנסות ולעמוד בהבטחה הזו.

"[יחיאל] 1980, החיפוש הראשון אחרי הצוללת דקר באזור מצרים. אני למעשה משמש כמפעיל אחת המערכות שכלולות בחיפוש של הצוללת דקר, מערכת זיהוי, שלמעשה זה נקרא, נגדיר את זה כמו רובוט תת מימי, מצויד במצלמות, מדחפים - והוא אמור לאמת, במידה והתגלתה מטרה, לתת זיהוי ודאי, אם זה כלי שיט, צוללת או גוף ביולוגי כזה או אחר, סלע או משהו כזה."

"צרפו אלינו צוות טלוויזיה מהערוץ הראשון, אז לא היה משהו אחר: מיכה לימור, יחיאל ג'ד נאמן, אני זוכר את שמותיהם, ועוד איזה מישהו, שליוו ותיעדו את המסע הזה. ובהחלט היתה תחושה שזה רק עניין של, אוקיי, אם זה לא היום, מחר, מחרתיים, אנחנו הולכים למצוא את הצוללת."

כשנה לאחר טביעתה של הדקר נתגלה מצוף הירכתיים שלה - מצוף חירום שנועד לסמן את מיקומה למחלצים שיתורו אחריה - כשהוא קבור בחולות חאן-יונס שברצועת עזה. חוקרי המכון לחקר ימים ואגמים שבחיפה בחנו את המצוף, ובמיוחד את היצורים החיים שנצמדו אליו כששהה מתחת למים. אחד מאותם יצורים הוא מיקרואורגניזם בשם 'חורירית': יצור חד-תאי בעל שלד חיצוני העשוי מתרכובת של סידן. השלד החיצוני הזה בא במגע רצוף עם מי הים, והמבנה הכימי שלו מושפע מאוד מתנאי הסביבה בה נמצאת החורירית כגון מליחות וטמפרטורת המים, ריכוז החמצן והכי חשוב לעניינו - העומק. כשבחנו החוקרים את החוריריות שהיו צמודות למצוף, הם הגיעו למסקנה שבמשך רוב הזמן שבו שהה המצוף מתחת למים הוא היה בעומק רדוד יחסית - עד כשלוש מאות מטרים פלוס מינוס - או במילים אחרות, קרוב יחסית לאזורי החוף של הים התיכון. בחינה של משטר הזרמים באגן המזרחי של הים התיכון העלתה שהחוף הזה הוא, בסבירות גבוהה, חופה של מצרים.

אבל מצרים הייתה, כזכור, מדינת אויב, וחיפושים בשטחה לא עמדו על הפרק - וכך במשך עשר השנים הבאות היו ידיו של חיל הים כבולות. במרץ 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום ביניהן, וסוף סוף נוצרה ההזדמנות לחפש את הדקר בתחומי המים הטריטוריאליים המצרים.

"[יחיאל] אנחנו למעלה מ-60 איש על כלי שיט, היום אפשר להגיד שזה כלי שיט של חיל הים, אח"י מעוז. כולם נמצאים באיזשהו סוג של התלהבות מטורפת, כל אחד במשמרת שלו, ובתפקיד שלו. ויום רודף יום, וזה לא שאנחנו לא מגלים מטרות, אנחנו מגלים מטרות. [...] אבל אף אחת מהן לא הייתה דקר.

[רן] מה מצאתם?

[יחיאל] מצאנו כלי שיט מתקופות שונות, סלעים המון, אבל לא צוללת, וככל שהזמן חולף, אתה מתחיל להרגיש את שינוי האווירה, ואת הסוג של תסכול, כי אנחנו לא מוצאים. וחוזרים בסוף אחרי כשלושים יום, חוזרים לנמל הבית, ומודיעים על כישלון. הצוללת לא נמצאה."

מפקד מקצוען - או פיראט

הכישלון של הפלגת החיפוש הראשונה הציף לפני השטח ויכוח סוער שהתנהל בתוך חיל הים מאז נתגלה מצוף הירכתיים של הדקר ב- 1969.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, מהירות ההפלגה בפועל של הדקר הסתברה כגבוהה יותר מהמתוכנן, עובדה שאפשרה לה להקדים את הגעתה לחיפה בכארבעים ושמונה שעות. אבל מפקדת חיל הים אישרה לצוללת להקדים את כניסתה לנמל רק בעשרים וארבע שעות, ומכאן שלדקר היו עשרים וארבע שעות 'מתות' בלב ים. המתנה ארוכה שכזו מחוץ לנמל היא לא דבר חריג במיוחד בחיל הים, ומפקדי ספינות מנצלים את השעות הפנויות האלה לאימונים, ניקיונות או סתם מנוחה. אבל למפקדה של הדקר הייתה אפשרות נוספת, ייחודית ואולי קוסמת במיוחד.

החל משנות השישים, בעקבות כניסתם לזירה של טילים נגד ספינות, החל תחום הלוחמה האלקטרונית לתפוס מקום יותר ויותר משמעותי במסגרת הלחימה בים. חיל הים הישראלי היה מבין הציים המובילים בתחום הזה בעולם, והוחלט כי גם שניים משלושת הצוללות החדשות שנרכשו מבריטניה - הלוויתן והדקר - תהיינה מצויידות במערכות אלקטרוניות מתקדמות שכאלה.

התוצאה הייתה "תבליט": מערכת איסוף מודיעין שהייתה מסוגלת להקליט אותות מכ"ם, לנתח אותם וליצור מהם מעין "חתימה" ייחודית לכל מכ"מ אויב. באמצעות החתימות הללו יכול מפקד כלי השיט לדעת מול מי הוא מתמודד, ומהן היכולות והחולשות של אמצעי הגילוי של האויב. במילים אחרות, מידע מודיעיני יקר ערך שיכול להכריע את תוצאת הקרב.

תבליט לא הייתה עדיין מערכת מבצעית, ולכן הדקר לא הייתה אמורה לעשות בה שימוש כלשהו - אבל אז כאמור "זכתה" הצוללת ביממה שלמה של חוסר מעש בלב הים. האם ייתכן שמפקדה של הדקר החליט לנצל את עשרים וארבע השעות הפנויות האלה כדי להתגנב דרומה, להתקרב לחופי מצרים ולאסוף מודיעין על המכ"מים השונים?...

השאלה הזו עוררה ויכוח סוער בקרב אנשי חיל הים - אבל לפני שנוכל לנסות ולענות עליה, עלינו ראשית להכיר את האדם שניצב במרכזו של הויכוח הזה: האדם שאין עוררין על כך שהוא היחיד שהיה יכול להורות על התגנבות שכזו - מפקד הצוללת, רב סרן יעקב רענן.

רענן נולד בוינה בשנת 1934 ועלה ארצה עם משפחתו בעקבות הפלישה הגרמנית לאוסטריה. בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר כנער סיפון, וכשהתגייס לחיל הים טיפס בסולם הדרגות עד שהגיע להיות סגן-מפקד ספינת טורפדו. לאחר מכן פיקד על נחתת, ואז התנדב לשייטת הצוללות. רענן פיקד על אח"י רהב - אחת הצוללות הראשונות של חיל הים - ובשנת 1965 יצא לאנגליה כדי לקבל את הפיקוד על הדקר.

עמיתיו של יעקב רענן מתארים אותו כמפקד מקצועי, בעל ידע רב - וכאיש קפדן ואחראי. תא"ל בדימוס הדר קמחי, אז מפקד שייטת הצוללות ומפקדו הישיר של רענן, מספר שמפקדה של הדקר היה אפילו מועמד לקבל את הפיקוד על השייטת ביום מן הימים. ראיין את קמחי - נתן פוזניאק.

"[קמחי] הוא היה מפקד עם יזמות ועם רעיונות, ועם יכולת פיקוח על מה שנעשה. ככה שמבחינת פיקוד הוא ענה על כל הציפיות שהיו לגביו והוא גם היה מועמד להגיע להיות מפקד השייטת אחרי. לא בדיוק אבל, זאת אומרת זה עוד לא היה על הפרק - אני רק התחלתי, אבל כבר עושים את הרשימה והוא היה ברקע."

"[יחיאל] עצם העובדה שאתה אומר שהוא הגיע למצרים, אתה למעשה אומר שמפקד הצוללת יעקב רענן למעשה עבר על הפקודות. הפך להיות לפיראט. הוא עושה מה שבראש שלו. ובמעשה זה מטיל כתם מאוד מאוד גדול על מפקד הצוללת והצוות. שלמעשה הם פועלים בניגוד לפקודות."

האם הגיוני להניח שמפקד מוערך כל כך יעז לפעול בניגוד גמור לפקודת ההפלגה שלו - הפרת משמעת חמורה בכל קנה מידה - ולהתקרב ללא אישור לחופיה של מדינת אויב שרק לפני חודשים ספורים יצאה למלחמה נגד ישראל? על פניו - אין סיכוי. פעולה שכזו הייתה עולה לו, כמעט בוודאות, בהדחה מהפיקוד על הצוללת ומחסלת את הקריירה הצבאית שלו. זאת ועוד, הדקר הפליגה ללא חימוש כלל - וברור שהתקרבות לחופי אויב ללא כל יכולת מעשית להגן על עצמך היא מעשה מטופש ולא אחראי שלא עולה בקנה אחד עם האחריות והמקצוענות שאפיינו את יעקב רענן. זו גם הסיבה שבעטיה שלמה אראל, מפקד חיל הים בעת העלמה של הדקר, סירב באופן גורף לקבל את האפשרות שהדקר סטתה מנתיב ההפלגה המתוכנן שלה וירדה דרומה למצרים. במכתב ששיגר לרמטכ"ל ושר הביטחון, הביע אראל את אמונו המוחלט ביעקב רענן, וטען שאין טעם כלל לחפש את הצוללת באזור מצרים.

אבל… זה לא כל הסיפור.

מערכת התבליט הותקנה על הדקר במסגרת השיפוצים המקיפים שנעשו בצוללת בנמל פורטסמות', ומי שליווה את ההתקנה הזו באנגליה היה רב-סרן בני מימון: מהנדס אלקטרוניקה מחונן, שהוביל את פיתוחה של תבליט והכיר אותה יותר טוב מכל אדם אחר. כשנודע למימון שהדקר עומדת להפליג ארצה, הוא התעקש להצטרף להפלגה כדי להדריך ולאמן את צוותה של הצוללת בהפעלת המערכת המתקדמת.

בפני יעקב רענן עמדה, אם כן, הזדמנות ייחודית - ואולי הזדמנות שלא תחזור. הייתה לו צוללת מתקדמת ומהירה ובה מותקנת אחת ממערכות המודיעין האלקטרוני המשוכללות ביותר בעולם, היה לו את האדם המוכשר ביותר בעולם כדי לתפעל את המערכת הזו - והיו לו עשרים וארבע שעות פנויות… זאת ועוד, אנחנו יודעים בוודאות שרענן היה סקרן מאוד לגבי יכולותיה של המערכת החדשה: תוך כדי ההפלגה ארצה, הוא שלח מברק ובו ביקש מהמפקדה שתשלח לו רשימה של מכ"מים שבהם הוא עשוי להיתקל במהלך המסע ארצה - מן הסתם כדי שיוכל לבחון את ביצועיה של תבליט. האם יהיה זה עד כדי כך הזוי לשער שרענן החליט שלא לוותר על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחיקו, ולרדת דרומה למצרים כדי לאסוף את המידע המודיעיני הכה חיוני הזה - מידע שעשוי לנצח עבור חיל הים את המלחמה הבאה?...

היו לא מעט אנשים בחיל הים שהאמינו שהם יודעים את התשובה לשאלה הזו. הנה, למשל, דברים שאמר סא"ל במילואים אלכסנדר דרורי, שהיה קצין ניווט וקשר במפקדת חיל הים בעת טביעתה של הדקר, בראיון טלוויזיוני:

"חד משמעית. אם יש לי מספיק זמן, וברשותי מערכת לניתוח קרינה א"מ מהמשוכללות בעולם, ולידי נמצא בני מימון, שהשתתף בצוות התכנון והוא ארכי-מומחה בהפעלת הציוד הזה... אם אני הייתי בצוללת, זו הייתה הזדמנות פז שלי ל..איך אומרים? הכר את האויב."

ולא רק קצינים ומפקדים בכירים בחיל - אנשים שהיו בנעליו של יעקב רענן - תמכו באפשרות הזו. גם ד"ר ראובן גל, הפסיכולוג הראשי של חיל הים באותה התקופה, תמך בה. גל מזכיר שחיל הים לא הבריק, בלשון המעטה, במלחמת ששת הימים - ושרבים בחיל הרגישו שהם חייבים להוכיח - לעצמם ולצה"ל בכלל - שחיל הים כן מסוגל להביא הישגים. זאת ועוד, רענן צמח כאמור בספינות הטורפדו של חיל הים, שם אתוס ההעזה והסיכון העצמי אפילו מודגשים עוד יותר. על כן אמר ד"ר גל כי -

"אני בהחלט יכול לדמיין שמפקד מסוגו של רענן, כמו מפקדים אחרים שהכרתי, בתהליך קבלת ההחלטות של נטילת סיכונים וכך הלאה, יכול לקבל החלטות שיש בהן סיכון שהוא מעריך אותן כסיכון מחושב, ויחד עם זה רואה בהן אתגר שיכול גם להשיג מטרות טקטיות וצבאיות עבור חיל הים וצה"ל, אבל גם למלא או לספק צרכים מוראליים של גאוות יחידה וכך הלאה. וכל זה במסגרת של מה שהוא העריך כסיכון מחושב."

אל מול טענות כה כבדות משקל, האפשרות שרענן החליט להפר פקודה ולהתגנב לחוף המצרי כבר לא נראית כל כך הזויה ובלתי הגיונית. ואז - הדובדבן שבקצפת, המצוף שהתגלה בחאן-יונס. עם דעות לכאן ולכאן אפשר להתווכח, אבל הנה ישנו ממצא פיזי ברור, שמחקר מדעי, אובייקטיבי ובלתי תלוי העלה ששהה בסבירות גבוהה קרוב לחופי מצרים!...

ואם כל זה לא הספיק, היה גם מפקד כלי שיט מצרי שטען בתוקף: אני הטבעתי את הדקר!

יחיאל געש.

"[יחיאל] עם השנים זה הלך והחריף, שלקראת יום השנה להיעלמות הצוללת, כל פעם איזה גנרל אחר היה טוען - 'אני נתתי את ההוראה, אני הוריתי…' וכל הדברים. ובשלב מסוים היה גם איזשהו אדמירל מצרי, עבד אלמגיד א-זאב, שנותן תיאור ממש מפורט, למעשה, לא איך הוא הטביע, אלא איך הוא גרם לצוללת לטבוע. והסיפור שהוא מפליג, מפקד כלי שיט בשם אסיוט, שולת מוקשים מצרית, מפליג הפלגת קדטים. אחד הקדטים מבחין בתורן והבין שזו צוללת. הוא מפנה את תשומת הלב של קצין המשמרת, מפקד האונייה, אותו אדמירל, ומפקד הכלי שיט מחליט שהוא הולך ודורס את אותה צוללת. ברור לו שזה כלי שיט עוין. מפנה את החרטום לכיוון אותו פריסקופ ועל פי התיאור שלו, כלי שיט, הצוללת, מבחינה בפעולה התקפית שהוא כביכול מבצע. שולת המוקשים אין לה שום אמצעים, חימוש לצורך העניין לפעולה. הפלגת קדטים, הפלגת אימון - אין לו שום דבר כדי לעשות: רק הפניית החרטום, לכיוון הצוללת. ניסיון הדריסה שלה  גורם לפאניקה בתוך הצוללת והיא עושה תרגילי התחמקות, וככה הוא מתאר את זה, שכתוצאה מכך, מהפאניקה, הם ככל הנראה נחבטו בקרקע, וזה מה שגרם לטביעה שלה. על הסיפור הזה הוא קיבל גם עיטור  גבורה, וכל הדברים האלה."

מול אוסף העדויות העובדתיות והנסיבתיות האלה, קל להבין מדוע החליט חיל הים - גם לאחר כישלון מבצע החיפושים הראשון ב-1980 - להמשיך ולחפש אחר הצוללת אל מול חופי מצרים גם ב-1982. וגם ב-1985. וגם ב- 1986... מיליוני דולרים הושקעו בהפלגות החיפוש האלה, אך ללא תוצאות.

חיפושים בים האגאי

במרוצת שנות השמונים, בעקבות כשלון החיפושים באזור מצרים, החלו נשמעים יותר ויותר קולות בחיל הים שתמכו בהפניית החיפושים למקומות אחרים בים התיכון. גם גילויים חדשים לגבי משטר הזרמים בים התיכון סייעו להטות את הכף.

"[יחיאל] 1985, פורסמה למעשה המפה הראשונה, שנקראת מפת פוים, שבה פתאום אנחנו מגלים, שזה לא מה שאנחנו למדנו בספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה: אין זרם אחד, יש הרבה זרמים, יש ערבלים שלמים, מעגלים שלמים שמסתובבים במרכז הים התיכון, ולמעשה הם משבשים, או שינו, את כל התפיסה לגבי התנהגות הזרם בים התיכון, וטלטלו למעשה, את כל הנושא של הקונספט, של המצוף: איך המצוף הגיע לאן שהוא הגיע."

"[קמחי] וכשועדת החקירה החליטו ללכת למצרים אז זה היה נגד דעתי המוחלטת."

כמו רבים שהכירו את רב סרן יעקב רענן, גם הדר קמחי, מפקדו הישיר, לא האמין שמפקדה של הדקר החליט על דעת עצמו להפליג דרומה למצרים.

"[קמחי] לדעתי כמו שהכרתי את רענן, הוא הלך לפי הפקודה והוא ילך לפי הפקודה והוא לא יסטה מהפקודה. אבל את זה לא רצו לשמוע רצו לשמוע, אולי אני אעזור להם לחשוב שהוא באמת שינה מהפקודה."

שנתמנה קמחי למנהל החיפושים אחר הדקר ב-1988, הוא הסיט מיד את תשומת הלב ממצרים - צפונה אל הים האגאי.

"[קמחי] כשביקשו ממני להיות יושב ראש הוועדה אמרתי הולכים לחפש שם בכל המקומות שיש שלוש מאות מטר שהוא יכול היה להגיע בלי להפר פקודה. מותר היה לו לעשות אימונים כנגד אוניות שנוסעות, היה לו מספיק זמן בשביל לתרגל את כל זה. איפה יש שלוש מאות מטר? על יד האיים היוונים ביציאה מהים האגאי. על יד כרתים, על יד סקרפנטו [ו]קאסו."

כמפקד שייטת הצוללות ומפקד צוללת בעצמו, קמחי ידע שהים האגאי הוא אחד המקומות המועדפים על מפקדי צוללות לבצע אימוני תקיפה בזכות הכמות הגדולה של אוניות סוחר שמפליגות באזור. הוא שיער שאולי רענן החליט לנצל את עשרים וארבע השעות הפנויות שניתנו לו כדי לתרגל את הצוות שלו בתקיפת כלי שייט, ואז אולי סבלה הדקר מתקלה כלשהי שאילצה אותה לנסות ולהגיע אל החוף הידידותי הקרוב ביותר.

בחיל הים ניצלו את קשרי הידידות עם בכירי הצי היווני וקיבלו אישור לתור אחר הדקר לאורך חופי הים האגאי. בין השנים 1992 ו-1996 יצאו לא פחות מחמש משלחות חיפוש אל אזור רודוס וכרתים וסרקו את קרקעית הים, כשהם נעזרים בדיווחים של דייגים מקומיים אודות מכשולים תת-ימיים מוכרים. אבל גם החיפושים האלה היו לשווא: הדקר עדיין לא נמצאה.

--

כמעט שלושים שנה חלפו מאז נעלמה הצוללת באישון לילה. כמעט כל מי ששירת בחיל בתקופתה של הדקר כבר עזב או יצא לפנסיה - אבל בני משפחותיהם של אנשי הצוות של הדקר המשיכו לשאת את המשא הכבד של האובדן ושל אי-הידיעה לגבי גורלם של יקיריהם. כמי שהשתתף בכמעט כל משלחות החיפוש אחר הדקר מאז שנות השמונים, יחיאל געש היה מודע היטב לסבלן של המשפחות.

"[יחיאל] הייתי בקשר תקופה, עד שהוא חלה, עם גד פז, אבא של אמנון פז, מישהו שהיה בצוללת דקר. ולמעשה גד פז הוא היה שייך ליחידת האיתור והוא, למעשה, השתתף בחלק מהחיפושים - כולל יציאה שהוא יצא לחפש, בזמן שהצוללת נעלמה, הוא גם כן יצא להשתתף במאמץ, לאתר אותה.

ובחיפוש הראשון, ב-1980, אז זכיתי לפגוש אותו בפעם הראשונה, את גד פז. הוא היה טכנאי מערכות אלקטרוניקה, והבייבי שלו זה היה מגנטומטר. ואז זכיתי להכיר אותו פעם ראשונה, ואתה יודע, כשאתה שומע את הסיפור של הדקר, אתה לא מתחבר אליו יותר מדי בצורה רגשית, אמוציונלית. אבל לאחר שפגשתי אותו, גד פז, אז נוצר החיבור הזה לדקר, ואתה רואה את ה… אתה רואה למעשה אב שכול שנותן את כל כולו, בין אם זה בתקלה, או בזמן משמרת, ואתה יודע, לכל פרט, שהכל יעבוד כמו שצריך, שהכל יהיה 100%. וכשהחיפוש מסתיים, אתה… אתה לא יכול שלא לראות את המבט שלו, את התחושה, ואתה כל הזמן חושב בתוך תוכך מה עובר עליו. איזה תחושות עוברות עליו, כשלמעשה, אנחנו סיימנו את החיפוש, ולא מצאנו."

ההבנה הזו לגבי המשמעות של החיפושים עבור בני המשפחות של חללי הדקר ליוותה את יחיאל כשהסכים לקבל על עצמו את תפקיד מנהל החיפושים בשנת 1994.

"[רן] איך הגעת להיות בעצם מנהל הפרויקט?

[יחיאל] קודמי בתפקיד סגן אלוף במילואים אילן דובדבן,  מפקד ילת"ם, אמור לסיים את תפקידו כמפקד היחידה וצריך למצוא לו… הוא עושה תפקיד כפול: גם מנהל הפרויקט וגם מפקד היחידה. וצריך למצוא לו מחליף. עד היום אני לא יודע אם זה הוא שהמליץ עליי או לא, אבל קיבלתי טלפון מלשכת מפקד חיל הים שהודיעו לי שאני הולך להחליף את אילן. וזהו ככה למעשה הפילו עליי את הנושא הזה.

[רן] איך קיבלת את זה? אהבת את ההצבה הזאת? התרגשת ממנה?

[יחיאל] קודם כל התרגשתי. חשתי איזשהו חוש של טפיחה על השכם. נורא התמקצעתי מה שנקרא בתחום, במסגרת היחידה - בדברים אחרים, לא דווקא חיפוש לדקר אלא בכלל לחיפושים בים ו… רק לאחר שהתחלתי לקרוא את כל התיקים התחלתי להבין את גודל המשקל [...]  כאשר כל תא שטח שנסרק, אתה בסוף, מסכם אותו. וזה הרגע שכל מנהל חיפושים הוא היה תמיד חושב טוב טוב טוב, עובר כל הנתונים, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, כדי לוודא -  כי לאותו תא שטח לא חוזרים יותר. ברגע שחתמת, כי ברגע שאתה חותם על תא שטח, שבו הצוללת לא נמצאת, לשם לא חוזרים יותר. [...] אמרתי אווו. עכשיו אי אפשר פה לחפף. צריך פה לעשות את הדברים בצורה מאוד מושכלת ומדעית ומסודרת, ככה שכן האחריות הייתה מלווה מה שנקרא בחששות רבות."

רוח רעננה וחדשה

פחות או יותר במקביל למינויו של יחיאל געש למנהל החיפושים, מונה תא"ל גדעון רז - לשעבר מפקד שייטת הצוללות - להוביל ועדה חדשה שתמליץ על האזורים בהם ייערכו החיפושים הבאים. אחרי שלושים שנות חיפושים שלא העלו דבר, הגיעו גדעון רז וחברי הוועדה שלו למסקנה שהגיע הזמן להכניס רוח חדשה ורעננה לתהליך החיפושים - ובפרט לחשוף את חיל הים לרעיונות ואופני מחשבה שונים מכפי שהיו עד כה. גדעון רז פנה למספר ציים זרים ומכוני מחקר בינלאומיים כדי לקבל מהם עצות לגבי המשך החיפושים.

אחד מאותם ראשי ציים זרים היה אדמירל מייקל בורדה.

"[יחיאל] 1996 בורדה מגיע לישראל. אדמירל בורדה, מפקד הצי האמריקאי, יהודי במקרה - ופוגש את מפקד חיל הים אלוף אלכס טל. והסיפור הוא שמפקד חיל הים האמריקאי שואל - מה אני יכול לעזור לך? מפקד חיל הים של הצי הגדול ביותר בעולם - איך אני יכול לעזור לך? ואלוף אלכס טל מבקש ממנו את הסיוע והעזרה בחיפושי הצוללת דקר."

לכולם בחיל הים ברור שסיוע אמריקני בחיפושים אחר הדקר הוא תוספת חשובה מאין כמותה, מכיוון שלצי האמריקני יש את הציוד המתקדם ביותר בעולם לאיתור תת-ימי. אבל רצה הגורל וזמן קצר לאחר פגישתו של אלוף אלכס טל עם אדמירל בוּרדה התפרסמה במגזין היוקרתי 'ניוזוויק' כתבת תחקיר ובה נטען שבורדה נושא על חזהו שני עיטורי גבורה שלא מגיעים לו. בורדה טען לחפותו, אבל הנזק לתדמיתו - ובעקיפין לתדמיתו של חיל הים האמריקני - הביא אותו להחלטה הטרגית ליטול את חייו בידיו. רק לאחר התאבדותו של בורדה התברר כי העיטורים המדוברים אכן הוענקו לו על ידי מפקדו בימי מלחמת וייטנאם, שהעיד כי בורדה זכה בהם בצדק.

בחיל הים חששו שהסתלקותו של אדמירל בורדה תביא לביטול הסיוע האמריקני בחיפושים מכיוון שההבטחה ניתנה ברמה האישית ולא אושררה באופן רשמי על ידי הצי - אבל למרבה המזל, מחליפו של בורדה בתפקיד הסכים למלא את ההבטחה שנתן.

"[יחיאל] אנחנו מקבלים גם הודעה שהצי האמריקני יאפשר לנו להשתמש במערכת חיפוש מים עמוקים במידה ונצטרך, ואפשרות שימוש בצוללת גרעינית בשם NR1 - צוללת קטנה שיודעת לרדת לעומק של אלף מטר, מצוידת בכור גרעיני, מלא מצלמות ויכולת גילוי סונארי מדהימה. ואנחנו מקבלים את הכלי הזה לרשותנו למועד שיקבע מה שנקרא בהמשך."

לקראת הגעתה של ה- NR1, החליטו בחיל הים להזמין נציגים של הצי האמריקני למפגש מקדים שבו יקבלו האמריקנים סקירה מקיפה על נסיבות היעלמותה של הדקר ומאמצי החיפוש מאז. אל המשלחת האמריקנית הצטרפו גם נציגיה של חברת נאוטיקוס (Nauticos) - חברה אזרחית אמריקאית שמתמחה בחיפושים תת-מימיים: שנה קודם לכן, למשל, הצליחו אנשיה לאתר צוללת יפנית מימי מלחמת העולם השניה שהייתה שקועה בעומק של יותר מחמישה קילומטרים.

ועדת החיפושים והמשלחת האמריקאית התכנסו לשלושה שבועות של דיונים מרתוניים, שבמסגרתם הוצגו לאמריקאים כל ממצאי החקירה עד כה וכל סיכומי הועדות הקודמות. גם יחיאל געש השתתף בדיונים, כמובן.

"[יחיאל] בשבועיים הראשונים למעשה אנחנו מציגים את כל הנתונים שאנחנו יודעים עליהם כחיל הים. אנחנו מעלים את כל הנתונים מה שנקרא לאיזושהי רשת של אינפורמציה ומתחילים למעשה לנפות את כל הנתונים שהם לא רלוונטיים. ממש מנקים את השולחן ומשאירים רק את הנתונים הרלוונטיים."

ואכן, כפי שקיווה גדעון רז, הצטרפותם של האמריקנים לצוות החיפושים הפיחה רוח חדשה ורעננה בדיונים - כמו, למשל, לגבי נסיבות התנתקותו של מצוף הירכתיים של הדקר, המצוף שהתגלה בחאן-יונס.

כזכור, הנחת המוצא של החוקרים הייתה שהמצוף היה צמוד לצוללת במשך כמעט שנה לאחר טביעתה, ורק שבועות מספר לפני שנשטף אל החוף התנתק ממנה - כנראה בעקבות קורוזיה וחיכוך של כבל האבטחה.

לכל גוף חלול ישנו מה שמכונה 'עומק קריסה': העומק שבו המעטפת של הגוף נכנעת בפני לחץ המים ההולך וגובר, וקורסת לתוך עצמה כמו פחית שתיה שדורכים עליה. עומק הקריסה של מצוף הירכתיים הוא כשלוש מאות וחמישים מטרים, ומכיוון שהמצוף נתגלה שלם יחסית - דהיינו, הוא לא קרס - החוקרים הסיקו שזה גם העומק המקסימלי שבו נחה הדקר.

אבל חברי המשלחת האמריקאית הציעו אפשרות נוספת, שאיש לא שקל קודם לכן. כמו המצוף, גם לצוללות יש עומק קריסה: גוף הלחץ של הדקר היה מסוגל להתנגד ללחץ המים עד לעומק של כמאתיים מטרים, פחות או יותר. אם הדקר שקעה אל מתחת לעומק הזה, גוף הלחץ שלה קרס והתעוות ואז כל מה שהיה מחובר אליו - הגשר החיצוני, כנפי ההיגוי וכדומה - עשוי להתפרק ולהתנתק ממנו. זו תופעה המכונה "טראומת סיפון." גם מצוף הירכתיים, מסתבר, היה מחובר אל הסיפון החיצוני - ומכאן שאי אפשר לפסול את האפשרות שאולי המצוף התנתק מהצוללת תוך כדי שקיעתה ולפני שהספיק לקרוס בעצמו. בתסריט שכזה, הדקר עשויה להיות שקועה בעומק גדול יותר משלוש מאות וחמישים מטרים.

כדי להימנע מהכנסה מחודשת של דעות קדומות והנחות לא מבוססות, השתדלו חברי הוועדה להתרכז אך ורק בעובדות ולהימנע מהבעת דיעות או הערכות. אבל באופן טבעי, ככל שהתארכו ונמשכו הדיונים לא יכלו הנוכחים להתאפק עוד והחלו מעלים שוב השערות ותיאוריות לגבי נסיבות אובדנה של הדקר, כל אחד והתיאוריה המועדפת עליו.

אחד מחברי המשלחת האמריקנית היה דיויד ג'ורדן (Jourdan) - מייסדה ונשיאה של נאוטיקוס, חברת החיפושים האזרחית. ג'ורדן, שבאמתחתו כבר היו עשרים שנות ניסיון בחיפושים תת-מימיים, הרגיש שהדיון אודות הדקר הולך לכיוון הלא נכון - אל אותן השערות ותיאוריות שמלוות את החיפושים במשך שלושים שנה, ללא הצלחה. בהרצאה שנתן אודות החיפוש אחר הדקר סיפר דיויד את הדברים הבאים.

"אז אמרתי להם - 'אוקי, בואו ננסה גישה אחרת. [...] אתם מתרכזים במה שלא בסדר ברעיונות של כל האחרים. בואו נשכח לרגע מה לא בסדר - ונעשה רשימה של כל האפשרויות שעשויות היו להתרחש. אל תנסו להעריך אם הן באמת התרחשו או לא: בואו נניח שכולכם צודקים. [למשל,] נניח שהם כן הפליגו לים האגאי או למצרים, או המשיכו על המסלול המתוכנן - ועבור כל אחת מהאפשרויות האלה נראה מה יכול היה לקרות הלאה. יצרנו מעין 'עץ החלטה' [מעין גרף שבו כל פיצול מייצג בחירה בין מספר אפשרויות - ר.ל.] וביקשתי מכל אחד לדרג את מידת האמון שלו בכל החלטה בסולם אחת עד חמש."

אחרי שאסף את הערכותיהם של כל חברי הועדה והמומחים השונים, חזר דיויד לחדר המלון שלו וסידר את הנתונים בעמוד אקסל. הוא סכם את כל האפשרויות השונות ודירג אותן על פי מידת האמון המשותפת שנתנו בהן צוות המומחים - והחישוב הפשוט הזה העלה שהתרחיש הסביר ביותר מבין כל האפשרויות שהועלו, הוא שהדקר טבעה תוך כדי הפלגה בנתיבה המתוכנן, ולא סטתה ממנו לכיוון מצרים או הים האגאי. חישוביו של דיויד ג'ורדן העניקו לתרחיש הזה סבירות של כשבעים אחוזים.

כמובן שגם החישוב הזה עשוי היה להיות שגוי, שהרי בסופו של דבר הוא מסתמך על דעותיהם הסובייקטיביות של המומחים ולא על עובדות מוצקות - אבל לכל הפחות הוא אפשר לחברי הועדה להגיע לאיזה שהוא קונצנזוס: החלטה משותפת הנסמכת על הגיון סדור, שאותה אפשר להציג מפקדי חילות הים הישראלי והאמריקאי.

"יכולת לראות על פניהם של שמונה עשרה האנשים האלה את ההקלה, בגלל שסוף סוף היה לנו כיוון חדש שכולנו יכולנו להסכים עליו, ושהיה לנו הסבר הגיוני חזק לגביו."

"[יחיאל] סיכומו של התהליך, שאנחנו נותנים מה שנקרא עדיפויות לאזורים. [...] אנחנו יוצאים בקביעה של כל אזור מצרים הוא נמצא בעדיפות הנמוכה ביותר, הים האגאי בעדיפות בינונית ומים עמוקים נמצאים בעדיפות הגבוהה ביותר."

אבל אליה וקוץ בה: עומק המים בנתיב שבו הפליגה הדקר, במרכז הים התיכון, הוא כשלושה קילומטרים - אבל הצוללת הגרעינית NR1 שהעמידו האמריקנים לרשות החיפושים יכולה הייתה לצלול רק לעומק של אלף מטרים, פחות או יותר. האמריקאים הסכימו, אם כן, להעמיד לרשותו של חיל הים ספינה אחרת שהייתה מצויידת בסורק סונאר נגרר.

ביוני, 1998, יצא יחיאל געש על סיפונה של הספינה האמריקאית לחיפוש הראשון בנתיב ההפלגה המתוכנן של הדקר. אבל…

"[יחיאל] מהרגע הראשון לאחר שהתחלנו את העבודה, הורדנו את המערכות למים - חווים תקלות ללא ספור. הסונאר לא עובד כמו שצריך, ואנחנו למעשה רואים מקטעי מידע לא כמו שאתה אמור לראות.

[רן] זה בגלל שהציוד לא בסדר? או שהתפעול שלו לא מספיק מקצועי?

[יחיאל] לא, לא - יש תקלה טכנית בציוד. ואנחנו מוצאים את המערכת ומנסים לבדוק ומתקנים ומחזירים ושוב פעם זה חוזר על עצמו ו… לא נעים לי להשמיץ, אבל אצל אמריקאים שיטת העבודה היא לפי הספר: זה אומר שאם צריך לקחת זוג חוטים וצריך להלחים אותם יחדיו, אז יש שרשרת של תהליכים שאתה צריך לעשות כי כתוב לעשות  1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8 עד המצב שהזוג החוטים האלו שודכו יחדיו, מה שנקרא, והם אטומים. כל התהליך הזה לוקח… זה עניין של שעות על גבי שעות. היה פעם שזה לקח ימים: שלושה ימים כדי צמד חוטים לשדך יחדיו.  וזה לא לא מתאים לרוח הישראלית. ישראלים אתה יודע, יהיה בסדר נרוץ קדימה. [...] ובאיזשהו שלב כבר התחלנו לעזור להם, מה שנקרא - לפי הספר הישראלי…לוקחים זוג חוטים מסובבים, מלחימים, שמים לאף-לאף, שמים עוד אפוקסי קצת וזה אטום. גמרנו. יאללה. מה עכשיו זה לא צריך להיות מה שנקרא סימפוזיון.

[...] יום רודף יום ואנחנו תקופה ארוכה נלחמים בתקלות טכניות על ימין ועל שמאל, ואנחנו לא מצליחים למלא שום קטע מהחיפוש. ורצה הגורל ובאיזשהו שלב מסוים יש כשל בכננת ההידראולית של הסונאר, וכל הכבל למעשה בורח מהכננת לכיוון הים ואנחנו מבינים למעשה שיש לנו תקלה מאוד מאוד משמעותית.

[רן] כבל ארוך מאוד.

[יחיאל] כבל באורך של כמה קילומטרים ארוכים מאוד, זה 10 קילומטר. ואחרי כמה שעות טובות מאוד אנחנו מצליחים להחזיר בחזרה את כל הסלט הזה של הכבל, עם המזחלת שזה הכל קשור ביחד, ולעלות אותו לסיפון של כלי השיט. ואחרי זה סיום החיפוש, וחוזרים בחזרה לנמל חיפה. לאחר מכן אנחנו מסכמים את זה שהחיפוש נכשל, כי לא הצלחנו לעשות שום דבר למעשה, ומסע ששמנו עליו איקס אחד גדול."

נאוטיקוס

בחיל הים הבינו שהאתגר הטכני של חיפוש בעומקים של שניים ושלושה קילומטרים הוא כה משמעותי, עד שאין ברירה אלא לשכור את שירותיה של חברה אזרחית שמתמחה בסוג זה של פעילות. אחרי התהליך המקובל של פרסום מכרז ובחינת ההצעות שנתקלו ממספר חברות מרחבי העולם, בחרו בחיל בנאוטיקוס - אותה חברה שאנשיה השתתפו גם בדיונים עם הצוות של הצי האמריקני.

"[יחיאל] נאוטיקוס הייתה הצעה מיטבית ביותר שהכילה בתוכה את כל הפתרונות תחת מטריה אחת: גם מהצד הטכני, גם מהצד המקצועי, וגם מהצד הכלכלי. סיכומו של התהליך שנחתם הסכם עם חברת נאוטיקוס בגובה של 1.6 מיליון דולר, כאשר מה שהכריע את הכף שחברת נאוטיקוס לקחה על עצמה את החיפוש במושג שנקרא No Q No Pay: לא מצאתי, לא קיבלתי את התשלום. עד כדי כך הביטחון היה גבוה."

על פי הצעתה של נאוטיקוס, שכר חיל הים את שירותיהן של שתי ספינות קפריסאיות. ספינה אחת תפליג ראשונה, ותגרור אחריה סונאר סורק צד: מכשיר ארוך דמוי-סיגר שצף מספר מטרים מעל קרקעית הים וסורק את הקרקעית משני צידיה של הספינה באמצעות החזרים של גלי קול. הספינה השניה, שתפליג במרחק לא רב מאחורי הספינה המובילה, נשאה על עצמה רובוט תת-מימי: מעין צוללת לא-מאוישת זעירה הנשלטת מרחוק באמצעות כבל, ומצוידת במצלמות וידיאו וזרועות מכניות לביצוע פעולות פשוטות. אם גילה הסונאר של הספינה הראשונה מטרה מעניינת, מפעיל הסונאר יעביר לספינה העוקבת את המידע אודות מיקומה של המטרה - וזו תוריד למים את הרובוט ותברר במה מדובר.

בשמונה במאי, 1999, יצאו שתי הספינות לים. יחיאל קבע את מקומו בספינה הראשונה, זו שגררה אחריה את הסונאר הסורק. אזור החיפוש שנקבע היה, בהתאם להחלטות הועדה מלפני שנה, לאורך נתיב ההפלגה המתוכנן של הדקר: שני מלבנים ברוחב של מספר קילומטרים כל אחד, שכל אחד מהם חולק לפסים צרים שלאורכן יפליגו שתי הספינות כדי לכסות את הקרקעית כיסוי מושלם: מעלה ומטה, מעלה ומטה…

"[יחיאל] זאת עבודה מאוד מאוד מאוד בקצב איטי. קצב ההפלגה שלנו הוא קשר, קשר וחצי. מאוד מאוד לאט. שעה רודפת שעה, משמרת רודפת משמרת. חיים מונוטונים. אתה  אוכל, ישן, עובד, אוכל, ישן, עובד, אוכל…  כאילו אתה עובר ממשמרת למשמרת. און אוף. [..[] יש לנו 16 קווים לעשות, 8 קווים הלוך, 8 קווים חזור לצורך העניין, ליצירת חפיפה של 100%.  אנחנו עוברים כל קו סדר גודל של למעלה מ- 48 שעות לכל קו. עם הסיבוב, זה לוקח הרבה זמן."

יום רודף יום על הספינות המחפשות. מדי פעם מגלה הסונאר עצמים גדולים על קרקעית הים - אבל כמעט תמיד מדובר בסלעים וגבעות שמנקדים את הקרקעית פה ושם. בתשעה עשר במאי מזהה הסונאר מטרה מבטיחה: גוף מתכתי גדול במיוחד. אבל…לא: המצלמות הרובוטיות מגלות שמדובר באוניית סוחר טבועה משנות השלושים. יומיים לאחר מכן מטרה חריגה נוספת - אבל הפעם מדובר בספינה פיניקית עתיקה ששקעה למצולות לפני עידן ועידנים, והותירה אחרי מצבור מרשים של כחמש מאות כדים עתיקים על קרקעית הים. מעניין, ללא ספק - אבל לא הדקר.

סריקת המלבן הראשון הושלמה ללא תוצאות. הספינות עוברות לסרוק את המלבן השני - אבל גם שם, ההצלחה לא נראית באופק.

"[יחיאל] וקו רודף קו, ואנחנו קו אחד לפני הקו האחרון. זה קורה ביום שני, 24 למאי, שעות אחר הצהריים. אני במקרה נמצא באותו זמן בקרון הבקרה של הסונאר. לידי יושב המפעיל שהוא גם המתעד של כל החיפוש, דיוויד בראון, צלם. ואנחנו מבחינים במטרה שנמצאת בקצה הסקאלה של הרשם של הסונאר, ודיויד מתאר מתרגם את המטרה למשהו כאילו שהוא לא לא צריך להתייחס אליו."

מפעיל הסונאר משוכנע שמדובר במטרת-סרק: עוד סלע סתמי על קרקעית הים. אבל תחושת הבטן של יחיאל, אולי בזכות הניסיון שצבר במרוצת שנות החיפושים אחר הדקר, אומרת אחרת.

"[יחיאל] ואני אומר, זה נראה לי משהו אחר. תסמן את זה כמטרה. הוא מסתכל עליה ככה, הוא אמר לי, אמרתי לו - דיויד, it's an A it's a man-made הוא אמר לי, אר יו שור? דיויד, it's a triple A הוא מסתכל עלי ככה… למה? כי כי המאפיינים של אותה מטרה הם לא ייחודיים כאלו, כי היו דומות לאותה מטרה לאורך הדרך. אבל משהו במיקום שלה ובתצורה שלה, ובצורת המבנה של אותה הפרעה, נקרא לזה ככה, נראה לי חריג נראה לי שהוא לא מתאים למקום. והחלטנו שזאת מטרה.

[רן] זאת אומרת, זה נשמע כמו אינטואיציה.

[יחיאל] כן, אפשר לקרוא לזה אינטואיציה."

מכיוון שהמטרה החדשה נמצאת, כפי שציין יחיאל, על קצה טווח הגילוי של הסונאר, הם מחליטים לסובב את הספינות ולבצע סריקה נוספת, הפעם מהכיוון השני. הסיבוב והסריקה הנוספת לוקחים המון זמן, אבל כשבחן יחיאל את צללית הסונאר המשופרת של המטרה - הוא נעשה עוד יותר משוכנע שהפעם, הם גילו משהו חריג.

"[יחיאל] למעשה אנחנו רואים משהו שבהחלט נראה משהו שהוא מבטיח. שונה ממה שאנחנו ראינו עד כה, עם איזשהו פיזור של חלקים פה ושם. ואנחנו מעבירים את הנקודה לכלי השייט שמזהה."

"אנחנו שולחים את הרכב התת ימי לזהות את המטרה ואנחנו מקבלים תשובה למחרת שיש שם…שאין שם כלום."

כלום? שום דבר? חשש מטריד מתחיל להתגנב לליבו של יחיאל.

"[יחיאל] ברגע שהם אומרים שאין כלום, מחלחלת ההבנה שיש לנו בעיה. ברור לנו שאנחנו רואים מטרה, יש כאן משהו. סלע אפילו. יש פה משהו שהוא חריג וצריך אני להגדיר את זה כי יש פה מישור, חלק אין בו כלום, אין בו שום דבר ופתאום יש את הכתם הזה שהוא בהחלט מצביע שיש פה משהו. יכול להיות שזה סלע - אבל יש פה משהו. ואם הכלי השני מוסר לנו את המידע שאין שם כלום, אז או שבאמת אין שם כלום או שהוא לא היה בנקודה שאמרנו לו. ואם הוא לא היה בנקודה שבה אמרנו לו להיות - מה קורה עם כל יתר מטרות שבהם הוא היה קודם ואמר שאין כלום? האם הוא היה במקום? לא היה במקום? כך שהתחיל להתגנב ספק גדול לגבי האמינות ורמת הוודאות שיש לנו לגבי מה שעשינו עד לאותו רגע."

זהו פחות או יותר התרחיש הגרוע ביותר שמנהל חיפושים יכול לדמיין לעצמו: אם אכן מפעילי הסונאר ומפעילי הרובוט לא היו מסונכרנים ביניהם, זה אומר שכל המאמצים של השבועיים האחרונים כאילו לא היו, ומ שלחת החיפושים הבאה תצטרך לסרוק שוב את אותם תאי שטח: שנה שלמה של הכנות ומיליוני דולרים שירדו לטימיון, סתם.

"האבודה נמצאה"

יחיאל מחליט לעבור אל הספינה השניה כדי לפקח על תהליך הזיהוי בעצמו.

"[יחיאל] וזה קורה ביום שישי בבוקר ב-25 למאי, בשעות הבוקר המוקדמות. הרכב התת ימי יורד, וזה לוקח לו זמן לרדת למטה. הוא יורד לאט. מגיע לקרקעית ואנחנו מוודאים שבאמת הוא נמצא במיקום שאנחנו העברנו. הרכב מגיע, מתחיל להתקדם, אנחנו מבחינים - הרכב התת-ימי מצויד בסונר עצמאי שנותן לו יכולת זיהוי סונרית אקוסטית של מטרות שנמצאות קרוב אליו: עד 100 מטר לצורך העניין. 100-200 מטר. ואנחנו רואים שבסונאר של הרכב התת מימי רואים איזושהי מטרה מסוימת קטנה לא רחוק ממקום הימצאו.

הוא מתקרב אליו. חלק שבאבחנה הראשונית נראה לי כמו איזשהו חלק של רקטה. זה נראה משהו נירוסטה, גליל כזה, מנוקב בחורים. איזשהו סולם, משהו שמעוות לגמרי. קודם כל אתה רואה שזה חלק מתכת. קודם כל הגענו לנקודה. הדיווח הקודם שהיה שאין שם כלום - הוא לא מדויק. הרכב מסתובב סביב אותו אובייקט, לנסות ולפענח מה אנחנו רואים בעצם אנחנו רואים בדיוק מצלמה שחור לבן ומצלמה צבע - לא באיכות הכי הכי הכי גבוהה, זה לא מה שנקרא היום HD 4K וכל זה. מצלמה בהבחנה גבוהה, אבל לא מעבר לזה.

ובעוד הוא מסתובב סביב אותו אובייקט אנחנו רואים בסונר העצמאי של הרכב, שיש גוף הרבה יותר גדול במרחק של לא רחוק משם. אתה יודע, המפעיל של הרכב התת ימי יש לו זמן. הוא… לא בוער לו. יש משהו יותר גדול! לא, בוא נסתכל… די תעזוב את זה! יש משהו יותר גדול שם, לך… ואנחנו מדרבנים את המפעיל לעזוב את הנקודה ולהתקדם לאותה מטרה הרבה יותר גדולה.

חולפות להם כמה דקות ואתה רואה… על פני הקרקעית הים יש איזשהו תרחיף כזה שנקרא לזה לכלוך: סוג של אובך לצורך העניין, שמרחף בשל הזרם מעל קרקעית הים. אז אתה לא רואה בצורה מושלמת: יש איזשהו תרחיף כזה שמבעד הגרגירים אתה פתאום רואה משהו. ובעוד הרכב מתקרב אנחנו פתאום מבחינים מבעד האובך הזה במשהו שאתה לא יכול להתבלבל ולהגיד זה משהו אחר. אתה רואה את התדמית הזאת של החרטום של הצוללת. אי אפשר לפרש את זה בשום צורה אחרת: החרטום החד הזה בצורת V ומעליו את המכסה הזה האדום, של הכיסוי של הסונאר הקדמי שלו. ואתה פתאום מבין: אתה רואה צוללת. עכשיו לי כבר ברור זאת לא צוללת, זאת הדקר. כי אין עוד צוללת כזאת.

[רן] טבעו עוד צוללות מדגם T.

[יחיאל] אבל לא בצורה כזאתי ולא במקום הזה. כאילו לא יכול להיות. זה בסביבה הזאתי, אין אף צוללת ולא טבעה אף צוללת: זאת רק הדקר. [...] אתה נצמד למסך ואתה מנסה לשאוב כל פיסת מידע כדי להכיל את זה, להבין מה אתה רואה. לא כדי להסיק מסקנה - אלא פשוט לראות את זה. ואם קודם הייתה איזושהי המולה בחדר בקרה של הרכב התת מימי, מהרגע שהבחנו בתדמית הזאת היה שקט. אף אחד לא דיבר, אף אחד לא אמר 'תלך למעלה למטה…'  וזה פשוט היה שקט.

והרכב מתקרב ומתקדם לאורך הגוף ואתה פתאום מתחיל לראות: בואנה, זה גוף שלם. הוא שלם לגמרי - לא קרה פה כלום. כי הגענו בחלק הקדמי, ואתה מתקרב ואתה רואה פה את הריילינג שלם, מתוח. אתה רואה את הצבע, שחור. אתה רואה את המוטות המחזיקים, אתה רואה את הסיפון שאתה רואה, אוקיי, קצת אוקסידציה קצת אכילה של האלומיניום - אבל הוא שלם לגמרי.

עד שאתה מגיע לאזור אחרי השליש הקדמי, ואז אתה מתחיל לראות את גודל האסון. אתה רואה את ההתפרקות של הגוף פלדה העצום הזה, איך שהכל שם מעוך, שבור. האזור של הגשר נוטה על הצד. אתה רואה מהצד את כל התרנים שוכבים, נמצאים במקומם. ובהמשך אתה רואה איזשהו פריסקופ אחד שעומד, שזה פריסקופ תקיפה מסתבר, בהמשך, ככה הסבירו לי. ואתה רואה את כל החלק האחורי שהוא כולו מנותץ, מעוך, שבור, מרוסק לגמרי -  ובמחצית הדרך אתה רואה שהחלק האחורי, הזנב, הירכתיים של הצוללת, למעשה נשברו והם ניצבים במרכז הצוללת, למעשה, כיוון הפוך. הכל שבור.

בהמשך, כשאתה מצלם אתה רואה את המדחף, את הכנפיים, את העוגן בחלק הקדמי. השליש הקדמי שלם בצורה מדהימה - וכל היתר מפורק, מנותץ הכל. [...] ואני יוצא, עולה לגשר ומתקשר למפקדת חיל הים - או יותר נכון למפקד חיל הים, לאלוף אלכס טל. שעה צהריים אחת בצהריים נדמה לי ואני מתקשר לטלפון הישיר שלו.  'אלכס, יחיאל." ואני אומר לו את המשפט… אני אומר לו פשוט - "האבודה נמצאה." יותר מאוחר, מהשיחה איתו, [אני מבין ש]הוא חשב שאני מתקשר להגיד לו שבת שלום וזה, כי יום שישי. הוא אומר לי - יחיאל תנתק תתקשר אליי בעוד דקה. הוא היה בזמן נהיגה וכמעט גרמתי לו לתאונת דרכים.

[...] [רן] מה עובר לך בראש כשאתה מביא שגילית את הדקר?

[יחיאל] לא לקחתי את זה בצורה כזאת. אלא אחרי שהעברתי את הדיווח למפקד חיל הים והתחיל כל הזה, ניצלתי הפוגה יצאתי החוצה והתפרקתי ובכי חזק מאוד. הרבה מאוד שנים של תסכול למעשה יצאו החוצה ו… הרגשתי מה הוצאה של שנים יצאו החוצה וכל זה."

בארץ מתחיל מירוץ נגד השעון, כשנציגי חיל הים ממהרים לנסות ולהודיע לכל בני משפחות חללי הדקר על מציאת הצוללת לפני כניסת השבת. במקביל יצאו שלושה מפקדי צוללות בדימוס אל ספינות החיפוש בלב ים, כדי להשלים את הזיהוי ולוודא מעבר לכל ספק כי אכן מדובר בצוללת האבודה.

"[יחיאל] בבוקר יום שבת, השכם בבוקר, הגיעו שלושה מפקדי צוללות לשעבר - יושב ראש הוועדה גדעון רז זכרונו לברכה, דורון אמיר זכרונו לברכה, ומיקי קיסרי - אלופי משנה. הגיעו כדי… הם כולם מכירים את ה T קלאס, אנשי צוללות. ואנחנו מעבירים אותם לכלי שייט, מורידים את הרכב למטה, וכבר אחרי שאנחנו עושים את הסקר על הגוף ועל הכל ומגיעים לגוף הראשון שאותו ראינו בהתחלה, שם נמצאו גם הסימנים וההוכחות שזאת הצוללת הדקר. אותו גוף אלומיניום ,נירוסטה למעשה, הוא מוביל לביתן - הגוף שממנו היו אמורים לצאת צוללים של הקומנדו ימי לפעילות שלהם, ועוד אביזרים מסוימים שנמצאו בגשר שהיו יחודיים שהותקנו במיוחד בדקר ולא באף גוף אחר."

חידה אחת באה על פתרונה: הדקר טבעה תוך כדי הפלגה בנתיבה המתוכנן ומפקדה, רב סרן יעקב רענן - כפי שטענו בתוקף הדר קמחי ושלמה אראל לכל אורך השנים - לא הפר פקודה, ולא ירד למצרים ללא אישור.

מה קרה לאח"י דקר?

כעת יכלו אנשי חיל הים ומומחיה של נאוטיקוס להפנות את תשומת ליבם אל החידה הגדולה השניה: מה קרה לדקר באותו לילה הרה-אסון של העשרים וחמישה בינואר, 1968? מה הביא לטביעתה?

יחיאל ואנשיו צילמו את שרידי הדקר מכל זווית אפשרית ובחנו את העדויות לנזק שנגרם לה. הדקר הייתה מונחת בעומק של כשלושה קילומטרים, כשגופה שבור לשני חלקים: החלק הקדמי היה מחופר חלקית בתוך החול ונראה שלם יחסית, אבל החלק האחורי ואזור השבר במרכזה של הצוללת סבלו נזקים כבדים - כאילו חוו פיצוץ רב עוצמה. הגשר החיצוני התנתק מגוף הלחץ המרכזי, ושכב במרחק של כמאתיים מטרים ממנו.

מתוך הממצאים האלה יכלו החוקרים לשחזר בביטחון רב יחסית את מהלך האירועים בזמן שקיעתה של הדקר. הצוללת ירדה אל המצולות כשהיא בתנועה קדימה, חרטומה נוטה מטה בכשלושים מעלות. ככל שהעמיקה, הלך לחץ המים על גוף הצוללת וגבר, עד שבשלב מסוים לא יכול היה גוף המתכת להתנגד לו עוד - וקרס לתוך עצמו. האוויר הכלוא בתוך הצוללת נדחס כמעט בבת אחת לשבריר מגודלו המקורי, והדחיסה המהירה זו גרמה לגז להתחמם לטמפרטורה של כמה אלפי מעלות. התוצאה הייתה מעין ריבאונד: פיצוץ אדיר - שווה ערך לכמה טונות של חומר נפץ - שריסק את הדקר מבפנים וקרע אותה לשניים, תולש מעליה את הגשר החיצוני. השברים המשיכו לשקוע במשך עוד כעשר דקות עד רבע שעה, עד שפגעו בקרקעית במהירות ובכוח עצום שגרם לחרטום להתחפר בחול, ופיזר חלקים אחרים מהצוללת לכל עבר.

בסרטוני הוידאו שצילם הרובוט הבחינו החוקרים בפרט קטן אבל מעניין במיוחד. היה זה צינור הדיבור שחיבר בין הגשר החיצוני ופנים הצוללת. צינור דיבור הוא צינור חלול שבאותם הימים שימש לתקשורת בתוך הצוללת: צופה שעמד על הגשר החיצוני היה צועק לתוך הצינור, וקולו היה בוקע מצידו השני של הצינור בתוך הצוללת. מטבע הדברים, בזמן צלילה חייב צינור הדיבור להיות סגור ואטום כדי למנוע חדירת מים - ואכן, מצלמותיו של הרובוט הראו שהצינור המדובר נמצא במצב סגור. העובדה הזו לימדה את החוקרים שהדקר הייתה, ככל הנראה, במצב צלילה בזמן האירוע המסתורי שהביא לטביעתה.

אבל זה לא סוף הסיפור.

הדקר הייתה מצוידת במנועים חשמליים להנעה בזמן צלילה, ומצברים שסיפקו את האנרגיה למנועים האלה. טעינת המצברים נעשתה באמצעות מנועי דיזל, ומכיוון שמנועי דיזל זקוקים לחמצן כדי לפעול - הצוללת הייתה חייבת להוציא אל מחוץ למים תורן מיוחד המכונה 'תורן שינור.' מנועי הדיזל ינקו את האוויר מבחוץ דרך תורן השינור, וטענו את המצברים.

בזמן טעינת המצברים עלולים להיפלט מהם גזים מזיקים, שגם מהם חייבת הצוללת להפטר. לשם כך היו לדקר ארבעה פתחי איוורור - וכמו במקרה של צינור הדיבור, גם פתחי האיוורור האלה חייבים להיות סגורים בזמן צלילה כדי למנוע חדירת מים.

אבל בחינת הסרטונים העלתה ששלושה מתוך ארבעה פתחי האוורור היו פתוחים בזמן הטביעה - והממצא הזה לימד את החוקרים שככל הנראה הדקר הייתה במצב שינור בזמן שנפגעה ממה שנפגעה: דהיינו, היא הפליגה בצלילה בעומק של מספר מטרים מתחת לפני המים עם תורן שינור מורם. ואז קרה משהו שגרם לצוות הצוללת לבצע צלילת חירום: הצוות ניסה לסגור את פתחי האוורור כחלק מההכנות לצלילה - אבל לא הספיק לסגור את כולם לפני שהצוללת שקעה אל מעבר לעומק הקריסה שלה.

המסקנות האלה מאפשרות לנו, אם כן, לשרטט בקווים גסים את ההתרחשויות בליל טביעתה של הדקר.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר: הדקר הפליגה מתחת למים בעומק של מספר מטרים ובמהירות גבוהה, כשתורן השינור שלה מציץ מעל פני המים ומנועי הדיזל שלה טוענים את מצברי הצוללת. לפתע, מסיבה כלשהי, החלו מים לחדור במהירות אל הצוללת, והיא נטתה מטה והחלה לשקוע. קצין משמרת הלילה ואנשיו הגיבו מיד וניסו לאטום את הצוללת ולייצב אותה - אבל תגובת החירום לא הייתה מהירה מספיק. לו הייתה חדירת המים מתרחשת בשעות היום, כששאר הצוות היה עירני - יתכן והיו מצליחים להגיב מהר יותר ולהציל את עצמם, אבל בפועל אבל הכל קרה מהר מדי: בתוך שלושים שניות בלבד - אולי דקה לכל היותר - שקעה הדקר אל מתחת לעומק לקריסה שלה, ו…פה נגמר הסיפור.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא השאלה - מה גרם לחדירת המים לתוך הצוללת? בשאלה הזו נתגלעה מחלוקת בין המומחים השונים, שלא הצליחו להגיע לתרחיש מוסכם.

בחינת הנזק שנגרם לצוללת מראה בברור שמקור הפיצוץ הוא פנימי ומתאים באופיו לקריסה כתוצאה מלחץ מים - משמע, אנחנו יכולים להניח כמעט בודאות שהדקר לא התנגשה בכלי שיט אחר ולא נפגעה מטורפדו או נשק.

העובדה שחלקה הקדמי של הדקר נותר שלם וכמעט שלא ניזוק בזמן קריסת גוף הלחץ מלמדת אותנו שקרוב לודאי שהמדורים הקדמיים של הצוללת היו מוצפים בזמן ששקעה - שכן אם היו מלאים באוויר, גם הם היו נדחסים, קורסים לתוך עצמם ומתפוצצים. מומחיה של נאוטיקוס גורסים כי ייתכן ותקלה כלשהי בצינור הטורפדו של הצוללת, שנמצא במדור הקדמי, היא זו שגרמה לחדירת מים מהירה מאוד לתוך החרטום - בקצב של עד כדי טון מים בכל שניה. החרטום הכבד נטה כלפי מטה וגרם לצוללת לצלול במהירות.

המומחים הישראליים, עם זאת, לא מקבלים את ההשערה הזו. בשלוש לפנות בוקר, הם גורסים, אין לאף אחד בצוללת סיבה להתעסק עם פתחי צינורות הטורפדו, וגם לא סביר שכשל כלשהו בזמן השיפוץ של הצוללת גם לשבר פתאומי או סדק שדרכו חדרו המים: הדקר כבר הפליגה הרבה זמן וצללה לעומקים משמעותיים יותר, כך שתקלה כזו הייתה צריכה להופיע הרבה קודם לכן. הם משרטטים, אם כן, תרחיש חלופי: באותו הלילה, הים התיכון היה סוער יחסית: גלים בגובה של שניים עד ארבעה מטרים הגבילו את שדה הראייה של הפריסקופ, ובנוסף הרעש ממנועי הדיזל הפריע לקליטת סונאר. לפתע הגיח מול הצוללת כלי שיט כלשהו - אולי אוניית סוחר שלא הבחינו בה - וכדי למנוע את ההתנגשות, על הצוללת היה לבצע צלילת חירום. ההתנגשות עם כלי השיט אכן נמנעה - אבל הצלילה המהירה גרמה לצוות לאבד שליטה על הצוללת ולחרוג מתחת לעומק הקריסה לפני שהצליחו להשתלט עליה.

תא"ל במיל' הדר קמחי, מפקד שייטת הצוללות בעת האסון, מציע תרחיש אפשרי נוסף.

"[קמחי]  עומק פריסקופי זה העומק הכי מסוכן שלה, כי שמה היא יכולה להיתקל בכלי שייט. עכשיו באותו זמן

היו גלים בים, והיו אוניות שבאו מאפריקה והביאו בולי עץ ענקיים לעשות מהם דיקטים בארץ. כמעט לא הייתה אוניה שהגיעה מאפריקה עם בולי עץ שלא נפלו לה בולי עץ בדרך, כי מילאו את האוניה כמה שיכולה פלוס איזה שהן תמיכות. אז היו ארבעים בולים שנפלו לים. בול כזה מסוכן יותר מאוניה, כי הוא לא רועש - אז אתה לא שומע אותו בסונאר - הוא לא נגלה על המים, הוא שוכב בגובה המים כמעט אז אתה לא רואה אותו. ואם הוא עומד בצורה כזו ופוגע בשנורקל שלך בזווית כשאתה נוסע בחמישה, שישה קשר זה מכה מספיק חזקה לשבור את השנורקל.[...] "

קמחי מציע, אם כן, שפגיעה בתורן השינור של הדקר היא זו שגרמה למים לחדור לתוך הצוללת במהירות, ולהטביעה אותה. אני יכול לראות את ההגיון שבהצעה הזו, גם מתוך הניסיון האישי שלי. באחד הלילות, כשהפלגנו בספינת הדבור עליה פיקדתי כשהייתי בצבא, התנגשנו במהירות גבוהה בשק יוטה ענק שנפל מאוניית סוחר כלשהי: השק צף כמה ס"מ מתחת למים, כך שלא היה לנו שום לראות אותו בזמן. למרבה המזל, מכיוון שמדובר בבד לא נגרם לספינה נזק משמעותי - אבל לו היה מדובר בבול עץ כבד כמו זה שמתאר הדר קמחי, אין לי ספק שהפגיעה היתה הרבה יותר חמורה.

הדר קמחי מציע גם אפשרות נוספת. בראש תורן השינור - 'השנורקל', כפי שהוא מכונה - ישנו שסתום שמטרתו למנוע חדירת מים כשגלים מציפים את התורן.

"[קמחי] יכול להיות גם משהו אחר. יכול להיות ששם בשסתום של השנורקל משהו שם נתפס, ולא נסגר טוב, ומים ימשיכו לזרום בפנים. [...] כשהמים מגיעים לשם כל הסיכויים שחלק גם יתחילו שפריצים סביב סביב, וזה בדיוק אזור של מרכז החשמל של הצוללת, ככה ש… אחת מהצוללות האמריקאיות שטבעה, הבעיה הייתה שהיא קיבלה בדיוק במקום של החשמל, קיבלו את השפריצים של המים ששיבשו לה את פעולת החשמל."

סביר להניח שלעולם לא נדע את הסיבה האמיתית לטביעתה של הדקר. הנחמה היחידה היא שקרוב לוודאי שמותם של אנשי הדקר הגיע בחטף: קריסה של גוף הלחץ, כשהיא מתרחשת, קורית בתוך כמה עשרות מילישניות לכל היותר - מהר יותר מהזמן שלוקח לאותות החשמליים לטפס במעלה מערכת העצבים האנושית ולהרשם במוח. סביר להניח שאף אחד על הדקר אפילו לא הספיק למצמץ לפני שהכל נגמר.

"[יחיאל] זה מזל שזה נגמר מהר. אין לך מספיק זמן לחשוב על מה, מו, מי, כמה למה… האור נכבה מהר. הפסקת חשמל כללית מהירה מאוד."

וישנה עוד תעלומה אחת שדורשת פתרון: תעלומת מצוף הירכתיים של הדקר. כזכור, חקירת המצוף העלתה שהוא שהה מתחת למים, בעומק של בין מאה לשלוש מאות מטרים, במשך כמעט שנה שלמה לפני שנשטף אל החוף. אבל אם הדקר שקעה לעומק של שלושה קילומטרים - מה עשה המצוף בעומק רדוד?

ובכן, ממצאי החקירה מאששים את ההשערה שהעלו מומחיה של נאוטיקוס לגבי 'טראומת הסיפון': המצוף, מסתבר, לא היה מחובר לדקר במשך כל אותה שנה שבילה מתחת למים - כפי ששיערו החוקרים במקור - אלא התנתק ממנה בזמן קריסת גוף הלחץ והפיצוץ שבא בעקבותיו: הסרטונים שצילם הרובוט מראים בברור שכל מעטה הסיפון באזור שבו היה מאוחסן המצוף חסר ואיננו. אבל לא רק מעטה הסיפון חסר: גם גלגלת כבדה שאליה היה מחובר המצוף הייתה חסרה - ומכאן שככל הנראה הגלגלת הייתה מחוברת למצוף בזמן שהתנתק, ויחד עם כבל המתכת שלו הכבידה על המצוף ומנעה ממנו לצוף על פני המים. רק אחרי שנה קרעו הקורוזיה והחיכוך את הכבל שחיבר את המצוף לגלגלת הכבדה, והמצוף המשוחרר יכול היה סוף סוף לעלות על פני המים - ולהשטף אל החוף. צירוף המקרים האקראי הזה הוא זה שגרם למחפשים לשער שהצוללת נמצאת במים רדודים, ושלח אותם למרדף שווא אחר הדקר בחופי מצרים ובים האגאי, במשך שלושים שנים ארוכות.

אפילוג

שנה לאחר מציאתה של הדקר, יצאו ספינותיה של נאוטיקוס פעם נוספת - ואחרונה - למקום טביעתה. מטרת ההפלגה הזו הייתה לברר האם נותרו בדקר שרידי אדם שאפשר להביא לקבורה בישראל, ולנסות ולשלות מהמים חלקים מהצוללת לשם הנצחתה. שרידי אדם לא נמצאו: קרוב לודאי שהים העלים אותם עוד לפני שנים רבות - אבל באחד הימים הבחין איל ישראלי, קצין טכני שליווה את ההפלגה מטעם חיל הים, בכתם כחול על קרקעית הים. הוא ביקש ממפעיל הרובוט התת-מימי להתקרב אל הכתם, והמפעיל אמר לו שזו בטח שקית זבל ישנה שהושלכה מאיזו אוניה חולפת. איל התעקש, והמפעיל התרצה. השקית הכחולה הועלתה אל פני השטח יחד עם עוד ממצאים שנאספו מהצוללת, וכפתח אותה איל - מיד נפלו מהשקית דרגות של רב-טוראי. איל שלף מתוך השקית מדי א' שאליהם הייתה מחוברת עדיין סיכת צוללן - ומהמספר שהיה מוטבע על הסיכה, יכלו החוקרים לזהות את בעליה: רב-טוראי אלמוג יוסף, מכונאי צעיר על סיפונה של הדקר.

אנשיה של נאוטיקוס שקלו לנסות ולהרים את ירכתיה של הדקר - אבל עד מהרה הסתבר כי זה לא אפשרי מבחינה טכנית, וסביר להניח שהירכתיים יתפרקו במהלך העלייה לפני המים. המחפשים כן הצליחו, עם זאת, לשלות חלק מגשר הפיקוד החיצוני של הדקר. הגשר נוקה, נצבע מחדש והוצב בחזית מוזיאון חיל הים בחיפה - שם ניתן לראות כיום גם את מצוף הירכתיים המפורסם, ואפילו את מדיו של רב-טוראי אלמוג יוסף, שתרמו למוזיאון בני משפחתו. עצם נוסף שנשלה משרידי הדקר - מד כיוון שנמצא על הגשר - מוצב באנדרטה לזכר הצוללת וצוותה בהר הרצל שבירושלים.

לפני שעזבו את הדקר בפעם האחרונה, הצמידו המחפשים שלט הנצחה קטן לחרטום הצוללת: "אנשי אח"י דקר, יזכרו לנצח."

אחרי שלושים שנה של חיפושים, סוף סוף נכתב הפרק האחרון בסיפורה של אח"י דקר.