ד"ר תיאודור ומר בנימין זאב - חלק א'

כתב: רן לוי

השנה הייתה 1895, וד"ר אמיל שיף - יהודי צרפתי - קיבל מכתב מידידו הטוב, תיאודור הרצל. בארבע השנים האחרונות, מאז הגיע הרצל לפריז מוינה האוסטרית, השניים הפכו לחברים טובים ובילו שעות ארוכות בבתי הקפה של הבירה הצרפתית בשיחות עמוקות על נושאים שברומו של עולם. אבל מזה שבועיים שאיש לא ראה את הרצל ולא שמע ממנו, ושיף חשש שאולי קרה לו משהו. שיף הכיר את העיתונאי האוסטרי כאדם חרוץ ומסור לעבודתו, והעלמות ארוכה שכזו הייתה בהחלט יוצאת דופן.

שיף מיהר לפתוח את המכתב.

"במכתבו בקשני לבוא אליו, לבית־משכנו, בלי כל שהיות, כי יש לו למסור לי מפה אל פה עניין חשוב מאוד. [...] המכתב היה כתוב בסגנון של רמזים וסודות. האמנתי כי רוצה הוא להיוועץ בי בעסקי המשפחה. מיהרתי ללכת להרצל, שהתגורר אז לבד בדירתו, וליבי נבא לי שאיזה אסון קרה לתיאודור."

כשפתח הרצל את הדלת, שיף נבהל. הרצל נראה רע. רע מאוד אפילו.

"במשך הימים המעטים שלא ראיתי אותו נפלו פניו כפני חולה ששכב זמן רב על ערש דווי. מבטו היה מוזר ומלא סודיות. שערותיו וגם בגדיו היו באי סדר. האם זה אותו הרצל המגוהץ שנהג להקפיד כל כך על לבושו ולטפח את זקנו ושערותיו כמו אחד מאותם 'כהני האופנה' [הפריזאיים]?"

שיף בקושי הספיק לברך את הרצל לשלום, לפני שזה לחש לו -

"שמע נא, ידידי! כשבועיים ימים נחבאתי מעין כל מכרי, ובמשך כל הזמן הזה כמעט ולא ישנתי ולא אכלתי. מהפכה נעשתה ברוחי, ופרי המהפכה הוא ספר שכתבתי יומם וליל במשך שבועיים ימים האלה, עד כי חליתי מרוב עבודה ומרוב מחשבה והתרגשות. מה טיבו של ספרי שזה הרגע השלמתי, לא אדע גם אני; יודע אני רק זה: בספרי זה צפון גורל חיי."

הרצל ביקש מידידו שיקדיש לו מספר שעות, והוא יקריא בפניו את הספר שכתב כדי ששיף יוכל לחוות עליו את דעתו. השניים פסעו לחדר העבודה של הרצל.

"כמעט ללא הפסקות הוא קרא לפני בקול רועד - קולו היה תמיד מלא מנוחה, אולם הפעם נשמעה בו התרגשות עצביו - את ספרו “מדינת היהודים”, מראשיתו ועד סופו. ואנכי עשיתי כבקשתו: לא הפסקתיו בשום שאלה אף לא פעם אחת."

מספר שנים לאחר מכן נזכר הרצל באפיזודה הזו בשיחה עם הביוגרף שלו, הסופר ראובן בריינין. שיף, סיפר הרצל, היה נרגש ונסער מהדברים שהקריא לו.

"[תוך כדי הקריאה, שיף] החל פתאום לבכות. התרגשותו הייתה מובנת לי: הלא גם ידידי זה היה יהודי; הלא גם אני בכיתי לפעמים בעת כתבי את דברי בספר."

הרצל היה משוכנע ששיף בוכה מהתרגשות - אבל זו ממש לא הייתה הסיבה למצוקתו של הרופא הצרפתי. שיף מספר -

"בשעת הקריאה הסתכלתי בפניו העייפים של הרצל, הקשבתי לקולו הרועד ולמחשבות החדשות והמוזרות אשר הביע בספרו, ואחליט בלבי: חולה הוא, יצא מדעתו. אחרי גמר קריאתו היה הרצל במצב נפש מדוכא. הוא שותק, וגם אני שותק, ושתיקתי הייתה סימן רע בעיניו. פתאום התעורר וקרא: “אתה שמעת את כל הגות רוחי על דבר שאלת היהודים. [...] עתה אמור לי - מה דעתך על ספרי שקראתי לפניך, ואיזה רושם עשו עליך דברי?” קמתי ממושבי ואחזיק בזרועותיו של הרצל ואמרתי לו: שמע נא, ידידי, הנך חולה־עצבים, וספרך זה הוא פרי מחלתך. עליך, ידידי, להתרפא." “הבאמת הנך חושב ככה?” – שאלני הרצל בדאגה. בתור רופא מששתי את הדופק של הרצל, והדופק היה לא נורמלי, כבמצב של קדחת. לבי נתמלא רחמים על ידידי, ובקול רך אמרתי לו: אין כל ספק בעיני שהינך חולה ועליך להתרפא הפעם. רואה אנכי שבריאותך המוצקה נהרסה, ועליך להניח את עטך מידך לזמן מה ולפנות לרופא עצבים."

דבריו המפתיעים של שיף גרמו להרצל לפקפק בעצמו. זה נכון: משהו משונה וחריג מאוד עבר עליו בשבועות שבהם כתב את הספר. הרעיונות שצצו במוחו כאילו השתלטו על נפשו והעסיקו אותו עשרים וארבע שעות ביממה כאחוז דיבוק. האם יכול להיות, שאל הרצל את עצמו, ששיף צודק?

"הוא חשב שיצאתי מדעתי. ידידי זה עזב את חדרי [...] ואחרי ליל נדודים שב אלי והתחנן בפני שאמשוך את ידיי מכל העניין הזה - כי אם לא אעשה זאת יחשבו אותי למשוגע. [...] השבתי לו: “אם מחשבותי עושות רושם כזה על ידיד נאמן ומשכיל, אז הנני למשוך את ידיי מתכניתי זו.”"

אבל הרצל היה מיוסר. הדברים שכתב ב'מדינת היהודים' בערו בו.

"אז בא משבר ברוחי, שגרם לי צער הרבה: הייתי כמו גוף בוער באש שהשליכו אותו למים קרים. [אבל אז] היה עלי לחשב את ההוצאות שלי על טלגרמות [וביקשתי משיף שיעשה את החשבון הזה.] כשהגיש לי את תוצאת החישוב, שהייתה חיבור של שורה ארוכה של מספרים, מצאתי טעות בחישוב שלו. הערתי לו על כך, והוא ערך את החישוב עוד הפעם. ורק אחרי שחישב את הסכום שלוש או ארבע פעמים גילינו כי הצדק היה איתי. המאורע הקטן הזה השיב לי את בטחוני בעצמי. הרי דייקתי בחישוביי יותר מידידי, ואם כן - אז דעתי עדיין לא נטרפה עלי לגמרי."

לד"ר שיף הייתה סיבה טובה מאוד לפקפק בשפיות דעתו של הרצל. בכל התקופה שהכירו, ובכל השיחות הארוכות שניהלו, העיתונאי האוסטרי לא הפגין שום התעניינות מיוחדת ביהדות. אמנם שניהם, שיף והרצל, היו יהודים - אבל היהדות שלהם הייתה יהדות מסוג חדש שהלך והתפשט ברחבי מערב אירופה בעשורים האחרונים: חילונים, משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. אנשים שאופרה ובתי קפה היו מוכרים להם לא פחות ואולי יותר מבית הכנסת: כמעט הכי רחוק שאפשר מהיהודים האורתודוקסים שעדיין מילאו את הגטאות במזרח אירופה. למעשה, שיף כינה את עצמו ואת הרצל 'יהודים מתבוללים.' מאין הגיעו פתאום המחשבות והרעיונות ההזויים האלה על הקמתה של מדינה יהודית שאליה יתקבצו, ביום מן הימים, יהודים מכל התפוצות? לא רק שזה לכשעצמו היה רעיון הזוי - זה גם לא התאים לתיאודור הרצל ששיף הכיר ואהב.

אבל הפרשנות שנתן הרצל לאירוע הקטן של טעות החישוב שכנעה את הרצל שהוא בכל זאת שפוי. הוא הכריז בפני שיף כי -

“את עטי אניח אמנם הפעם, אך לא אל רופא אלך - כי אם אל אדמונד רוטשילד, להציע לפניו את תמצית ספרי החדש ולהוכיח לו שהדרך היחידה להציל את עמנו מכליון גמור היא לייסד מדינת יהודים ששם יהיו עומדים ברשות עצמם, וגורלם יהיה בידם. אוכיח לו שכל המיליונים שהוא מפזר לצדקה על בני עמו הם לריק אם לא תיווסד מדינת יהודים. אוכיח לו שעוון וחרפה הוא, חטא מוות וכלימת נצח לעשירי ישראל כבית רוטשילד לעמוד מרחוק בעוד עמם אובד בגולה. אראה לרוטשילד את כל התוכנית שלי אודות מדינת היהודים. עליו לדעת זאת.”

שיף נחרד.  הוא התחנן בפני הרצל -

"חלילה לך, ידידי, לעשות דבר מסוכן שכזה. […] לך לרופא! אני מבטיח לך שאם תבוא לרוטשילד ותדבר באזניו ככל אשר אמרת לי - אז אין כל ספק שיביט עליך כעל משוגע או כעל רמאי שמנסה להוציא ממנו כסף. הוא יצלצל בפעמון ויקרא למשרתיו שיוציאו אותך מחדרו וימסרוך למשטרה או לבית־המשוגעים."

אבל הרצל היה נחרץ: הוא החל לשלוח את כתב היד של הספר החדש למנהיגים והוגי דעות יהודים ברחבי אירופה, כדי לשמוע את דעתם. שיף עשה כל מה שיכול היה כדי למנוע מהרצל לעשות מעצמו צחוק או גרוע מכך: הוא אפילו שלח מברק לדואר וביקש שלא ימסרו את כתב היד לנמענים - אבל ללא הועיל.

תעלומת הרצל

את סוף הסיפור הזה, כולנו מכירים. אני ורבים מכם - אלה מבין המאזינים שמתגוררים בישראל - חיים במדינה שהיא תוצאה ישירה של כדור השלג שהחל לגלגל אותו אדם שד"ר שיף אבחן במבט ראשון כמשוגע. אבל בפרק הזה אני לא מתכוון לספר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל, שהוא מן הסתם סיפור שכולכם שמעתם עשרות אם לא מאות פעמים. השאלות שמעניינות אותי הן אחרות.

ההתרחשות שתיארתי הרגע קרתה ב-1895. הספר "מדינת היהודים" עצמו יצא לאור שנה מאוחר יותר, ב-1896. שבע שנים בלבד לאחר מכן, ב-1904, הלך הרצל לעולמו - והותיר עם שלם אבל על לכתו של מי שרבים ראו בו לא פחות מאשר משיח, 'משה החדש.'

שווה לחזור על עיקרי הפסקה האחרונה כדי להבין עד כמה מה שתיארתי בה חריג ומשונה. עד 1896, תיאודור הרצל היה יהודי מתבולל: חילוני גמור שרגלו לא דרכה בבית כנסת מאז שהיה ילד. שבע שנים בלבד לאחר מכן הוא כבר עמד בראשה של תנועה יהודית בינלאומית שבה היו חברים מאות אלפי בני אדם, ורבים בעם היהודי ראו בו התגלמותו המודרנית של משיח בן דוד. זו טרנספורמציה כל כך חריגה, עד שאני בהחלט לא הראשון שהבחין בה. הנה דברים שכתב ב-1934 לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי.

"ככל שאני חושב יותר על הרצל, יותר ויותר קשה לי להסביר לעצמי את התופעה הזו. למה שיהודי הונגרי שגדל בוינה, נעשה ציוני דווקא בפריז? החיים בפריז היו ודאי טובים עבור צעיר יפה וגבה קומה כתיאודור הרצל. זו בוודאי הייתה הסביבה האידיאלית לשכוח מכל הצרות והדאגות של היותך יהודי.

וישנה תעלומה נוספת, גדולה יותר. מהו סוד קסמו של הרצל, שאפשר לו לשנות את צורתו ונשמתו של עמנו בתוך שבע שנים בלבד? כל המנהיגים הנוכחיים שלנו היו צריכים לעבוד עשרות שנים לפני שהתחילו להנהיג - והנה בא אדם זר, כותב ספר קטן ותיכף ומיד נעשה מנהיג. ולאחר שבע שנים הוא מת ומשאיר אחריו, במקום עדר - אומה."

כדי להשיב על השאלות האלה, אנחנו כנראה צריכים להכיר טוב יותר את דמותו ואישיותו של הרצל - או שמא נכון יותר לומר, את דמותן של שתי אישיוּיוֹת שונות שנדמה שכאילו חלקו את גופו: ד"ר תאודור, ומר בנימין זאב.

ילדותו ובגרותו

בנימין זאב תאודור הרצל נולד ב-1860, במה שהיא היום בודפשט שבהונגריה - אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו - יעקב וג'נט - היו אנשים משכילים ומעורים בחברה שסביבם. למרות שהמשפחה הקפידה על ביקור בבית הכנסת בחגים והדלקת נרות בשבת, נדמה שהזיקה שלהם לתרבות הגרמנית החילונית הייתה חזקה הרבה יותר מהזיקה לתרבות היהודית המסורתית. הרצל עצמו סיפר לביוגרף שלו שלמרות שעד גיל עשר למד בבית ספר יהודי, הזכרונות היחידים שנותרו לו מאותה התקופה הם המכות שספג ממוריו: הוא לא ידע לקרוא ולכתוב בעברית, ובקושי ידע לומר כמה משפטים בשפת הקודש. כנער התעניין הרבה יותר בכתביהם של פילוסופים ומשוררים אירופאים מאשר בספרות היהודית.

אבל למרות שהקשר של הרצל אל מוצאו היה רופף ביותר - האנטישמיות הרבה שהקיפה אותו מכל עבר לא ממש נתנה לו לשכוח את המוצא הזה. ביומנו האישי נזכר הרצל באפיזודה מימי בית הספר התיכון:

"בבית הספר הריאלי שררה אווירה אנטישמית. אחד המורים שלנו הסביר לנו את פירושה של המילה "עובדי אלילים", ונתן כדוגמא את המוסלמים והיהודים. אחרי ההסבר הנפלא הזה, מאסתי בבית הספר הריאלי והחלטתי לעבור אל הגימנסיה."

מכיוון שרוב התלמידים בגימנסיה היו יהודים, פחתה מאוד השפעתה של האנטישמיות והרצל היה חופשי להתרכז באהבה הגדולה של חייו: הכתיבה. הוא כתב סיפורים קצרים ומאמרים, ואפילו ייסד אגודה ספרותית בבית הספר.

כשהיה הרצל בן שבע עשרה, נפטרה במפתיע אחותו פאולינה, שהייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת, ממחלת הטיפוס. האסון הפתאומי ערער את המשפחה, והוריו החליטו לעזוב את הונגריה ולעבור לוינה. בוינה למד הרצל משפטים, למרות שבסתר ליבו קיווה עדיין להגשים את חלומו ולעסוק בכתיבה: ודווקא האנטישמיות שנתקל בה הייתה זו שהעניקה לו את התירוץ שלו היה זקוק.

"בשנת 1884 הוסמכתי לעריכת דין והתחלתי לעבוד - ללא משכורת - בבתי הדין בוינה ובזלצבורג. אהבתי יותר לעבוד בזלצבורג: הטבע מסביב לעיר יפה ביותר. חדר העבודה שלי היה במגדל של מבצר עתיק שבראשו היה פעמון, ושלוש פעמים ביום צלצל הפעמון באוזניי בהמולה רבה. בזלצבורג ביליתי את השעות היותר מאושרות בחיי, וחשבתי להשתקע בעיר היפה הזו - אבל בתור יהודי, הייתי יכול לעבוד כל החיים ולעולם לא להתמנות לשופט. לכן נפרדתי מזלצבורג, וממקצוע עריכת הדין."

הרצל התמסר לכתיבה והחל לכתוב מאמרים וטורי דעה - "פיליטונים", כפי שכונו אז - שהתפרסמו בעיתונים המקומיים, ובין היתר ב"נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse, בתרגום חופשי - 'עיתונות חופשית חדשה'), שהיה העיתון הגדול והחשוב ביותר באוסטריה באותה העת. במקביל, החל לכתוב מחזות - בעיקר קומדיות - שהועלו על במות רבות ברחבי גרמניה ואוסטריה.

בתחילה זכו המאמרים והמחזות של הרצל להצלחה מרשימה וביקורות מהללות, אבל העשור האחרון של המאה התשע עשרה החל עבורו ברגל שמאל. מחזה שכתב נחל כישלון חרוץ ואף תיאטרון לא הסכים להעלות אותו, חבר טוב שלו התאבד - ונישואיו הטריים ליוליה, לה נישא ב-1889, התבררו כאומללים וחסרי אהבה. למרות שכבר היו להם שני ילדים, החליט הרצל ב-1891 לעזוב את הבית ולנסוע לפריז. רק אחרי שבעה חודשים הצטרפו אליו לשם אשתו וילדיו.

המהפך של הרצל

גם כשהיה בפריז המשיך הרצל לשלוח ל'נויה פריה פרסה' מאמרים וטורי דעה, עד שבשלהי 1891 ביקש ממנו העיתון להפוך לכתב הרשמי שלו בפריז. במסגרת תפקידו זה סיקר הרצל שניים מהמשפטים הסוערים והדרמטיים שבתולדות צרפת: פרשיית 'שערוריית פנמה' - ניסיון יקר וכושל לכרות תעלה בפנמה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס הפסיפי - ואת משפטו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי שהואשם בריגול ובגידה. שתי הפרשיות האלה חשפו את האנטישמיות המכוערת שרחשה מתחת לפני השטח בחברה הצרפתית: רבים האשימו את היהודים בקריסתו של פרויקט תעלת פנמה, וכמובן ש"פשעו" האמיתי של דרייפוס היה שהוא היה היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי.

קשה לומר אם זעקות ה"מוות ליהודים!" ששמע הרצל מהאספסוף הצרפתי בזמן שסיקר את המשפטים האלה, הן אלה שגרמו לו להתחיל לחשוב ברצינות על מה שכינה "בעיית היהודים". סביר מאוד להניח שהאירועים האלה השפיעו עליו מאוד - כפי שגם טען בעצמו בשנים מאוחרות יותר - אבל מדברים שכתב ביומנו האישי עולה שהם היו רק עוד נדבך, עוד שורה של לבנים, בקיר של תקריות אנטישמיות שחווה הרצל לכל אורך חייו באוסטריה ובהונגריה. למשל, כשאגודת הסטודנטים שבה היה חבר החליטה שלא לקבל עוד חברים יהודים לשורותיה, או הקללות האנטישמיות שספג ברחוב בהזדמנויות שונות.

האנטישמיות הבוטה הזו הטרידה את מנוחתו של הרצל. כנער ובחור צעיר הוא האמין שהאנטישמיות הזו היא שריד לתקופה שבה יהודים היו עניים, בורים ומנותקים מהתרבות שסביבם. הוא, לעומת זאת, היה 'היהודי החדש': איש העולם הגדול, בקיא בכל רזי התרבות האירופאית הגבוהה והמעונבת, וההפך הגמור מאותו סטריאוטיפ של היהודי הגלותי. למה שלא יקבלו אותו הנוצרים שסביבו כאחד משלהם, ועל אחת כמה וכמה במדינות המערב המתקדמות והנאורות?... אבל התקריות האנטישמיות והפרשיות שסיקר בפריז גרמו לו להבין שהגורמים לאנטישמיות הזו עמוקים יותר - ושהקדמה לבדה לא תחסל אותה.

אבל אפילו ב-1894, שנה אחת בלבד לפני שכתב את "מדינת היהודים" - הרצל עדיין ראה ברעיון של "מדינה של יהודים" רעיון הזוי ומגוחך. הנה דברים שכתב הרצל בביקורת על מחזה כלשהו מאת אלכסנדר דיומא.

"דמותו של היהודי הטוב דניאל רוצה לחזור אל מולדת אבותיו. אבל דווקא מישהו כמו דניאל צריך לדעת שליהודים אין קשר עם מולדתם ההיסטורית. אם היו היהודים שבים לארצם אי פעם, הם היו מגלים כבר למחרת שהם מזמן כבר לא עם אחד. כל עדה חיה במשך מאות שנים במדינה אחרת, והדימיון בין העדות מתקיים רק בגלל הלחץ החיצוני שמופעל עליהן."

אפילו כשהחל הרצל לחשוב על פתרונות אפשריים לבעיית היהודים - מדינה של יהודים לא הייתה הפתרון הראשון שצץ בראשו. הפתרון הראשוני של הרצל היה…אני מציע שאם אתם עומדים אז תשבו, או תחזיקו במשהו, כי זה הולך להפתיע אתכם - הפתרון הראשוני שלו היה התנצרות המונית של כל היהודים. כולם. בדמיונו ראה הרצל שורה של אירועים פומביים וחגיגיים באתרים כגון קתדרלות גדולות ובולטות, שבהן ימירו כל היהודים את דתם ויטמעו בצורה מוחלטת בחברה הנוצרית שסביבם. היה זה דווקא אחד מידידיו הנוצרים של הרצל שהעניק לו את הניעור לו היה זקוק, כשאמר לו -

"גזעך החזיק ביהדות במשך מאה דורות ולך אין זכות לשים לכך קץ... ומלבד זאת, האפיפיור לא יקבל אותך."

ואז, אי שם במרוצת 1895, משהו עבר על הרצל. מהפך. שינוי עמוק בתפיסת העולם שלו. כך מתאר את השינוי הביוגרף ראובן בריינין:

"במהלך מספר חודשים אחדים נשתנו כל ערכי חייו ורוחו. מהפכה פנימית, עיקרית, יסודית נעשתה ברוחו, במשך ימי הקיץ של שנת 1895. כל יסודות עולמו הפנימי נפלו, נהרסו, נעלמו - ועולם חדש החל לצמוח בקרבו. זו היתה תמורה רוחנית, כמעט פתאומית, שקשה למצוא דוגמתה [אפילו] בעולם גלגול הנשמות."

פרופ' יהודה מורָלי, מהמחלקה לחקר התיאטרון באוניברסיטה העברית, משער שאולי חלק מהמטמורפוזה הקיצונית שעבר הרצל באותה שנה קשור למחזה בשם "הגטו החדש" שכתב הרצל בערך באותו הזמן שבו סיקר את המשפטים בצרפת. המחזה מספר את סיפורו של יהודי מתבולל, עורך דין בעל נפש של אמן, שמנסה להתקבל ולהפוך לחלק מהחברה המערבית הנוצרית שסביבו - אבל נדחה על ידי החברה האירופאית עקב היותו יהודי, ובסופו של דבר נהרג בדו קרב עם אציל אנטישמי. מורלי משער שכתיבת המחזה הייתה עבור הרצל תהליך תרפיוטי, ריפוי באמצעות פסיכודרמה: מעין דרך לחוות מחדש את כל הטראומות שחווה בעקבות התקריות האנטישמיות, לעבד אותן ולצאת מהן כאדם חדש: יהודי גאה וציוני. מן הסתם קשה לאשש או להפריך את ההשערה הזו, אבל הדמיון בין הרצל ובין דמותו של גיבור המחזה - עורך דין יהודי מתבולל שמנסה להפוך לחלק מהחברה המערבית אבל סובל מאנטישמיות - הוא כה עמוק וברור, עד שכמעט אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי.

מדינת היהודים

תהא אשר תהא הסיבה למהפך שחל בהרצל, התוצאה הייתה 'מדינת היהודים': חוברת בת שישים ושמונָה עמודים שהרצל כתב ב'ספרינט' ארוך של מספר שבועות. הרעיון שמציג הרצל בספרו לא היה רעיון חדש או מהפכני במיוחד, כפי שהוא עצמו כתב כבר במשפט שפותח את הספר:

"הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל."

מה שכן היה חדש ומהפכני היה האופן שבו שרטט הרצל את החזון הזה: לא כרעיון מופשט, אלא כתוכנית פעולה מסודרת ומעשית. למשל, הרצל מתאר בספר את הארגונים שיש להקים כדי לנהל את ההיבטים הכלכליים של הקמת מדינה שכזו - גיוס הון, רכישת אדמות וכדומה - וכדי לנהל את המשא ומתן מול המדינות השונות כדי שיאפשרו למהגרים היהודיים לעזוב אותן ולעלות לארצם החדשה. הוא פורט את החזון הזה לפרטים הקטנים ביותר, כגון אופייה של המדינה שתקום, כיצד תיראה החוקה שלה, איזו שפה ידברו בה ואפילו מה יהיה אורכו של יום העבודה הממוצע: שבע שעות בלבד, אם ממש חשוב לכם לדעת.

אפשר לדמות את ההבדל בין דבריו של הרצל לכתביהם של הוגים יהודים אחרים שדיברו על מדינה ליהודים, להבדל שבין סופרי המדע הבדיוני שמאז ומתמיד פינטזו על התיישבות אנושית על מאדים - למישהו כמו אילון מאסק ששואל את עצמו מה צריך להיות הדחף שיפיקו מנועי הרקטות שיביאו את בני האדם לכוכב הלכת האדום. ובאותו האופן שבו יש לא מעט אנשים שחושבים שאילון מאסק הוא לא יותר מאשר טרול אינטרנטי עם המון כסף ויותר מדי זמן פנוי - כך גם היו רבים שראו בהרצל פנטזיונר הזוי, או כפי שניסח זאת הסופר והעיתונאי נחום סוקולוב - "פיליטוניסט וינאי שמשחק בלהיות דיפלומט." הרצל ספג קיתונות של לעג ובוז, בעיקר מהיהודים במדינות מערב אירופה: "טקסט אווילי ואטום",   "עלון פרסומת מטופש," ו"הזיות עגומות" הן רק חלק מהתיאורים שהוצמדו ל'מדינת היהודים." אפילו חיים נחמן ביאליק לגלג עליו בשיר שכתב:

"גם עתה אומרים - לא, מכריזים! -

כבר מוכן הכל שם בוינה,

מקץ שני רגעים ודקים חמישה,

ותהי, למזל טוב, מדינה!.."

הרצל בחר לשאת את הבוז וההשפלות בראש מורם.

"החברים שואלים אותי אם הספר שלי שמדברים עליו הוא ברצינות או בצחוק. ואני עונה להם - רציני לגמרי. ברור שמי שלוקח על עצמו את העול צריך לצפות שהפרחחים יעשו ממנו צחוק. גם פרחחים רבי מעלה."

ובכל זאת, היו מספר מקומות שבהם מצאו רעיונותיו של הרצל אוזניים כרויות.

סופות בנגב

ב-1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני בידי קבוצת מהפכנים סוציאליסטים. הרצח הוביל לגל עכור של אנטישמיות כנגד יהודי רוסיה שלובה על ידי העיתונים וגורמי ממשל - ולסדרה של פוגרומים קשים כנגד תושבים יהודים בערים ובמחוזות רבים בדרומה של רוסיה.

הפוגרומים האלה, שזכו לכינוי 'סופות בנגב' - המילה 'נגב' משמשת כאן בהשאלה לדרום רוסיה - טלטלו את יהודי רוסיה, ובמיוחד את אותם יהודים שכמו הרצל בזמנו קיוו שבאמצעות רכישת השכלה והתבוללות בחברה הרוסית הכללית ניתן יהיה לפתור את בעיית האנטישמיות - אבל גילו לאכזבתם שרבים מבני המעמד הגבוה והמשכיל ברוסיה הם דווקא האנטישמים הגדולים ביותר. רבים מאותם יהודים מאוכזבים בחרו לעזוב את רוסיה ולהגר מערבה - אבל חלקם הפנו את מבטם דווקא דרומה. מנהיגים והוגי דיעות כדוגמת משה לילינבלום, אליעזר בן יהודה ולייב פינסקר קראו ליהודים לשוב לארץ מולדתם, וכמה אלפי צעירים הצטרפו לתנועות כדוגמת 'חיבת ציון' ו'ביל"ו' ששמו לעצמן למטרה את רעיון השיבה לארץ ישראל.

ושם, במזרח אירופה, הפך 'מדינת היהודים' לרב מכר: כתיבתו הבהירה והכובשת של הרצל ותוכניותיו המעשיות שכנעו צעירים יהודיים רבים שהחלום לשוב לארץ ישראל באמת יכול להתגשם. ספרו של הרצל תורגם למגוון שפות, ואלפי מכתבי תמיכה ועידוד הציפו את ביתו.

אבל הרצל, תופתעו לשמוע, לא ממש התלהב מהתמיכה המפתיעה הזו. ראשית כל, הוא לא היה משוכנע שדווקא ארץ ישראל היא היא המקום הטוב והנכון ביותר להקים בו את מדינת היהודים. זו בהחלט הייתה אפשרות, מבחינתו - אבל לא האפשרות היחידה: גם ארגנטינה, למשל, שם הקים הנדבן היהודי מוריס הירש מושבות חקלאיות עבור מהגרים יהודים, עמדה על הפרק.

ושנית, הרצל לא ממש "ספר" את המוני העם היהודי. אמנם מטרתו הייתה לעזור להמונים האלה ולחלץ אותם מצרותיהם - אבל הדרך להצלחה, לתפיסתו, עברה דרך האליטות: היהודים העשירים, המשכילים ובעלי ההשפעה שיכולים לתכנן ולהוציא לפועל תוכניות מורכבות שכאלה, ולא דרך מי שהרצל, האליטיסט הוינאי, ראה כאספסוף נבער.

ואכן, אפילו לפני שיצא 'מדינת היהודים' לאור נפגש הרצל עם הברון הירש וניסה לשכנע אותו לתמוך בתוכניותיו - אבל הירש כינה את התוכניות האלה "המצאות דמיוניות" וסירב לעזור לו. הרצל נפגש גם עם הברון אדמונד דה רוטשילד, אבל גם שם לא זכה להצלחה: אמנם רוטשילד לא זרק אותו מביתו, כפי שחשש הרופא שיף, אבל לא רק שהברון היהודי לא האמין בחזון של הרצל או ברעיון העקרוני של תחייה לאומית יהודית - הוא גם ראה בהרצל הרפתקן מסוכן שעלול לסכן את מפעל המושבות שהקים רוטשילד בארץ ישראל: רעיונותיו של הרצל, חשש רוטשילד, עשויים לגרום לשלטונות העות'מנים לחשוד ביהודים שהם לא נתינים נאמנים אלא מנסים לעורר מרד או הפיכה כלשהי.

הרצל הבין, אם כן, שלא יצליח לזכות בתמיכתם של היהודים העשירים - ורק אז החליט להפנות את מאמציו אל ההמונים הפשוטים, לעורר בהם את רוח הלאומיות ולקוות שתמיכתם תצליח לשכנע את האליטות לקחת אותו ואת רעיונותיו ברצינות.

סוד קסמו של הרצל

זו הנקודה שבה אנחנו מתחברים אל אחת השאלות שהציג זאב ז'בוטינסקי בציטוט שהקראתי בתחילת הפרק: "מהו סוד קסמו של הרצל, שאפשר לו לשנות את צורתו ונשמתו של עמנו בתוך שבע שנים בלבד?".

אחד מהמפתחות העיקריים להצלחה הזו היה ההבנה העמוקה של הרצל לגבי חשיבותם והשפעתם של כלי תקשורת ההמונים בכל הנוגע להפצת רעיונות בקרב הציבור הרחב והחדרתם לתודעה הציבורית. זו הסיבה שאחד הצעדים המעשיים הראשונים שעשה כשהבין שהוא זקוק לתמיכת המוני העם היהודי היה לייסד עיתון חדש בשם 'די וולט' (Die Welt, 'העולם'), שהיה מוקדש כולו לעניין הציוני ולהפצתה של אידיאולוגיה ציונית באמצעות מאמרים וטורי דעה שנכתבו כמעט כולם על ידי הרצל עצמו. בניגוד ל"נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה", ששם נאסר על הרצל לעסוק בעניין הציוני - ב'די וולט' הוא היה חופשי לכתוב על כל מה שרצה, ומכיוון שהרצל היה כותב מעולה - עוד גורם חשוב בהצלחה שלו - האופן שבו הציג את רעיונותיו היה משכנע במידה יוצאת דופן.

גורם נוסף שתרם להצלחתו של הרצל היתה התשוקה האדירה שבה ניגש להקמת המפעל הציוני, כפי שניתן ללמוד מהאופן שבו תיאר ביומנו את התקופה שבה כתב את "מדינת היהודים":

"אין אני זוכר שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות רוח כזו. [המשורר הגרמני היינריך] היינה אומר כי בשעה שהיה כותב שירים, היה שומע את משק כנפי הנשרים מעל ראשו. מעין משק כנפיים כזה האמנתי לשמוע גם אני בכותבי את ספרי זה. עבדתי עליו יום יום עד אשר כלו כל כוחותי; בערב הייתי מוצא מרגוע לנפשי רק בזה שהייתי הולך [...] לאופרה."

התשוקה הזו עברה היטב במאמרים שכתב ובנאומים שנשא, ו'הדביקה' את קהל קוראיו ומאזיניו בהתלהבות שלו. לדוגמא, איזידור שליט, תומך מושבע של הרצל שמאוחר יותר אף הפך להיות עוזרו האישי, תיאר את ההשפעה שהייתה להרצל על חברי אגודת הסטודנטים היהודית 'קדימה', אחרי שהוזמן להציג את רעיונותיו באחת האסיפות שלהם.

"הוא [קרא] בפניהם את גליונות ההגהה [של "מדינת היהודים"]. כתום קריאת הספר, קראו רבים מן הצעירים: 'ספר זה הוא חדש לגמרי. כל מה שהיה תוסס בקרבנו, כל שאיפותינו ותקוותנו שהיו עד עתה בלתי ברורות ומסומנות כל צרכן גם לנפשנו אנו, התלבשו בספר זה בצורה ברורה. הרצל זה קרא את העולם החדש המתהווה בקרב התלמידים הלאומיים, בשמו האמיתי: “מדינת־היהודים”!"

התשוקה המדבקת הזו הביאה לכך שבימים שלאחר כתיבת הספר החלה להתגבש סביב הרצל חבורה של פעילים שעודדו אותו, תמכו בו וסייעו לו לארגן הרצאות ופעילויות: אנשים כדוגמת הסופר והוגה הדעות ד"ר מקס נורדאו, האחים אוסקר ואלכסנדר מרמורק, וכמובן איזידור שליט עצמו.

אותה תשוקה גם הצליחה לחפות בהצלחה על העובדה שהרצל, היהודי החילוני מהעיר הגדולה, לא ממש הכיר את העם שלו. הוא לא היה מחובר כלל להוויה היהודית: שליט מספר איך הופתע לגלות בפגישתם הראשונה שהרצל לא היה מודע כלל לאותה תנועה לאומית של 'חובבי ציון' שהתעוררה במזרח אירופה, ולא קרא את כתביהם של הוגי דעות יהודים חשובים. מכיוון שכך, לא היה לו מושג, למשל, שלייב פינסקר הפולני פרסם עוד בשנת 1882 - שלוש עשרה שנים תמימות לפני 'מדינת היהודים' - חיבור חשוב ופופולרי מאוד בקרב יהודי מזרח אירופה בשם 'אוטואמנציפציה', שבו ניסח רעיונות וטיעונים דומים מאוד לאלה של הרצל. במילותיו של שליט: "היהדות ושאיפותיה החיות היו [להרצל] מין terra incognita (ארץ בלתי־ידועה)."

ולבסוף, אי אפשר להתעלם מגורם שלישי ומשפיע ביותר על ההצלחה הזו, והוא - המראה החיצוני של הרצל. כמעט כל מי שפגש את הרצל פנים אל פנים תיאר מאוחר יותר את הרושם העז שהותיר עליו המדינאי הציוני. בריינין, הביוגרף, מתאר את הרצל כך -

"קומתו היתה גבוהה; גופו חזק וגמיש. פנים שחומים, זקן שחור, עב ומסולסל יפה, עתרת שערות שחורות. עינים נפלאות, שזופות ועמוקות, מלאות גאון ידוע, עיניים השואלות ומתאמצות לחדור לתוך תוכם של העניינים והדברים."

מעבר למראה החיצוני גרידא, הרצל החילוני והמתוחכם שגדל בתוך התרבות הייקית האליטיסטית, גם ניחן בחוש אסתטי מפותח: הבגדים שלבש והגינונים האריסטוקרטיים שאימץ לעצמו הביאו לכך שחלק מחבריו כינוי אותו בצחוק "הנסיך האשורי" - 'אשורי' בגלל הזקן העבות והמרשים שלו, כמובן. הנה שוב איזידור שליט:

“ואם בכל זאת עשה עלי רושם כביר, זה בגלל שהייתי רגיל עד הימים ההם לראות יום יום חובבי ציון ועסקנים לאומיים, שהם עניים, מדוכאים ושבורים, עשוקי־מזל. והרצל, זה המציע לייסד מדינה יהודית, הופיע לפני כ”אדם חדש“. ראיתי לפני איש יפה, בריא, רענן, שתנועותיו יפות ואציליות וכל הליכותיו מנומסות ומלאות חן – שדבר נדיר הוא לראות כמותן ב”חוגי־היהודים“ – ונוסף לזה הוא יושב בדירה מרווחת ומקושטת בטוב טעם. עד שבא הרצל האמינו התלמידים העברים בווינה, וגם אני בתוכם, כי תחית האומה העברית היא חלומם של יושבי־המרתף, או חלומם של צעירים מתלמדים. [...]  על כן אין פלא שגם צורתו של הרצל וגם כלי ביתו היפים הוסיפו בעיני גם הם פאר וכוח־המושך למערכי לבבו.”

הקונגרס הראשון

גם הרעיון ליזום כינוס ראשון מסוגו של של פעילים ציוניים מכל המדינות והתפוצות נולד במוחו של הרצל מתוך רצונו לגייס את המוני העם היהודים לתנועה הציונית החדשה. הוא ידע שכל עוד רעיונותיו נותרים על הדף בלבד - רוב הציבור יתפוס אותו כפנטזיונר לא רציני, אבל אירוע מרשים ומכובד ישווה ליוזמה שלו ארשת רצינית ומעשית יותר. למעשה, הרצל ראה בקונגרס הציוני המתוכנן נקודת ציון כה חשובה, עד שמימן את כל ההוצאות של האירוע המורכב הזה מכיסו שלו: למשל, הוא שכר משרד במרכז וינה שבו עמלו הוא וצוותו על ארגון האירוע ושלחו זימונים לפעילים מכל רחבי אירופה. במקור היה אמור הקונגרס הציוני הראשון להתקיים במינכן שבגרמניה, אבל בעקבות התנגדותה של הקהילה היהודית בעיר - שכן כאמור, רבים מהיהודים במערב אירופה עדיין התנגדו בשלב זה לרעיון הציוני - החליט הרצל לקיים אותו בבאזל שבשוויץ.

אירוע הפתיחה של הקונגרס נקבע לעשרים ותשעה באוגוסט, 1897, וככל שנקפו הימים והתקרב המועד המתוכנן - כך הלך וגבר חששו של הרצל שכל האירוע הזה עומד להיות פלופ מביך שיחשוף את האמת מאחורי הבלון המנופח שהציג לעולם.

"האמת היא, ואני מסתיר אותה מעיני כל, שלרשותי צבא של שנוררים בלבד. אינני אלא מנהיגם של נערים, קבצנים ועיתונאים עלובים. יש מהם שמנצלים אותי עד תום. אחרים כבר מקנאים בי או שאינם נאמנים, ואילו הסוג השלישי פורש ברגע שנפתח לפניו פתח לאיזו קריירה קטנה. מעטים הנלהבים שאינם מחפשים את טובת עצמם. עם זאת, אם תאיר לנו ההצלחה פנים, אפשר שהחיל הזה יהיה בו די, והוא יהפוך אז חיש מהר לצבא חזק ומסודר. נראה אפוא מה יביאו לנו הימים הבאים. [...] בזמן האחרון בלעתי הרבה ביזיונות. אם לא יניב הקונגרס תוצאות של ממש, אני רוצה לסגת מן הפעילות ורק אשמור על הגחלת ב'די וולט'."

כמו בכל דבר שעשה, הרצל נתן דגש עצום לנראות. למשל, כשהגיע לבאזל יומיים לפני פתיחת הקונגרס, הוא נחרד לגלות שהאולם ששכר אחד מאנשי הצוות עבור האירוע היה למעשה אולם תיאטרון עם במת בידור ואפילו נדנדה של לוליינים. הרצל ביטל מיד את החוזה ושכר אולם אחר, גדול ומרשים יותר. בנוסף, כל נציגי הקהילות היהודיות שהוזמנו לאירוע נתבקשו להגיע לדיונים כשהם לבושים בבגדים חגיגיים - גם אם היו צריכים להשכיר חליפות שכאלה במיוחד. הרצל הסביר את הבקשה -

"הבגדים המהודרים גורמים לאנשים לקחת את עצמם ברצינות רבה יותר. נורדאו הופיעו כשהוא לבוש בז'קט, ובשום פנים ואופן לא היה מוכן ללבוש חליפה. לקחתי אותו הצידה וביקשתי ממנו שיעשה זאת למעני. אמרתי לו - אנשים צריכים להתרגל לראות בקונגרס הזה משהו רציני וחגיגי. הוא הסכים."

כדי שהאולם יהיה מלא לכל אורך שלושת ימי הקונגרס והצירים לא ינצלו את ההזדמנות כדי לטייל בבאזל, הקפיד הרצל על מילוי רשימת נוכחות יומית בכל בוקר.

ההקפדה הזו השתלמה, ובגדול: טקס הפתיחה של הקונגרס הראשון היה אירוע מרשים באופן יוצא דופן. למעלה ממאתיים נציגים של קהילות יהודיות מעשרים מדינות מילאו את האולם הגדול, ועוד מאות עיתונאים וצופים סקרנים השקיפו עליהם ממרפסות גבוהות. בחזית האולם, על במה גבוהה, ישבו חברי הועד המנהל של הקונגרס כשמעליהם מתנוסס דגל חדש שעיצב הפעיל הציוני דוד וולפסון, ועליו פסים לבנים וכחולים - בהשראת הטלית, כמובן - ובמרכזם מגן דוד.

האווירה באולם הייתה מחשמלת. כך תיאר את ההתרחשות הסופר הציוני מרדכי בן עמי.

"כשהלכתי אל האולם הייתי נרגש כל כך, עד שרגלי כמעט כשלו. המשתתפים מברכים איש את רעהו באהבה, משוחחים חרש. פתאום הושלך הס באולם: על הבימה עולה דוקטור ליפא הישיש, וכשהוא מכסה את ראשו הלבן במגבעתו הוא מברך. עיני רבים מתמלאים בדמעות. על הבמה עולה בנחת הרצל. זה לא אותו הרצל שראיתי אתמול בלילה. פתאום הוא נראה לי כמו נסיך, עם מבט עמוק ומרוכז. זה לא אותו הרצל מוינה, אלא המשיח שקם לפתע מקברו בכל תפארתו האגדתית."

כשעלה הרצל לבימת הנואמים, התשואות מהקהל היו כה סוערות עד שהוא לא הצליח להתחיל בנאומו במשך חמש עשרה דקות תמימות.

כאמור, הרצינות והחגיגיות שכפה הרצל על המשתתפים הוכיחו את עצמם ויצרו את האפקט המרשים שביקש הרצל ליצור. הקונגרס הציוני הראשון היה אירוע כה מרשים ומעורר השראה, עד שהוביל לשינוי חד באופן שבו סיקרו העיתונים את התנועה שהקים הרצל. למשל, העיתון היהודי 'המליץ' שיצא לאור בסנט פטרסבורג שברוסיה הקדיש לקונגרס המתוכנן בקושי שלושה משפטים בחודשים שקדמו לו - אבל מיד לאחריו החל לדווח על התנועה הציונית בהרחבה בכתבות ובמאמרי המערכת. הניו-יורק טיימס האמריקני כינה את הרצל "משה החדש", ואפילו נחום סוקולוב שכזכור כינה את הרצל בזלזול 'פיליטוניסט וינאי שמשחק בלהיות דיפלומט', שינה את דעותיו במאה ושמונים מעלות ודיווח בעיתונו "הצפירה" כי -

"קוראינו יודעים כי אין אנו מחסידיו של הרצל. מאז הוציא לאור את ספרו [מדינת היהודים] הרבינו להתווכח עמו, וגם עתה עוד חזון למועד הוויכוחים - אך האמת תמריצנו להודיע כי באיש הזה נפגשו מעלות ומידות רבות הראויות למנהל מפלגה. [...] נדמה כי במשך חודשים מספר מאז החלה הרוח לפעמו, כבר למד הרבה מפי הניסיון, ותקוותנו עזה כי עוד ילמד הרבה."

הפעיל הציוני ליאו מוצקין סיכם את השינוי שחל כלפי הרצל והתנועה הציונית בעקבות הקונגרס במילים הבאות:

"הדבר שמשך את ליבותינו בקונגרס הראשון היה אומץ הרוח ועוז החירות שלבשו כל הדברים שנאמרו ליהודים ולכל העולם כולו. זה מי שאנחנו, זה מה שאנחנו רוצים, זה מה שאתם כולכם צריכים להיות - וזה מה שאתם כולכם חייבים לרצות! כל מי שהאמין בציונות נסחף עם זרם ההתלהבות, ורגעים היו רגעי התעלות נשגבה, שבהם נטשטשו הגבולות והתערבבו התחומים שבין הגיון ודמיון: המחשבה היתה לאמונה, והאמונה - למחשבה. באותה שעה נעשו המפקפקים שבנו אילמים, והלא-מאמינים חוו התגלות…"

אם כן, כשננעל הקונגרס הציוני הראשון היו להרצל תנועה בינלאומית אמיתית ומבוססת ותמיכה ציבורית נרחבת בקרב הקהילות היהודיות.  הדיונים וההחלטות שנתקבלו בקונגרס גם הפכו את התנועה הציונית שהקים הרצל מתנועה של איש אחד - לארגון בינלאומי אמיתי, עם נהלים מוסכמים ומוסדות ביצועיים. למשל, הוחלט על הקמתה של ההסתדרות הציונית העולמית - ארגון גג שירכז את פעילותם של כל הגופים הציוניים ברחבי העולם - ונקבעו המוסדות שינהלו אותה, כגון הועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית.

- אבל דבר אחד לא היה לו, אולי הדבר החשוב ביותר: קרקע. חבל ארץ אמיתי שעליו ניתן יהיה להקים את מדינת היהודים עליה חלם. אפשר לומר שבמידה מסוימת, כל מה שעשה הרצל עד אותו הרגע היה משחק, הצגה מתוחכמת ותו לא: עכשיו הגיע רגע האמת. כדי לנסות ולהשיג את חבל הארץ המיוחל עבור בני עמו, יהיה על הרצל לעלות לשחק "במגרש של הגדולים": לקפוץ אל הבריכה שורצת הכרישים של הדיפלומטיה הבינלאומית ולהתמודד מול משחקי הכוח וקרבות האינטרסים של המעצמות הגדולות. תוך כדי כך, יהיה עליו להתמודד גם עם התככים והיריבויות שבין הפלגים השונים של העם היהודי: החילונים והחרדים, יהודי התפוצות ויהודי ארץ ישראל, הציונים והמתבוללים.

על כל זאת ועוד נספר בפרק הבא, חלקו השני של פרק זה: ד"ר תאודור ומר בנימין זאב, חלק ב'.