ד"ר תיאודור ומר בנימין זאב: על הרצל - חלק ב'

כתב: רן לוי

ההצלחה האדירה והסוחפת של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שינתה את האופן שבו הביטו יהודי התפוצות על בנימין זאב תיאודור הרצל. אם בתחילה נתפס העיתונאי הוינאי המגונדר, שהקשר האישי שלו ליהדות היה רופף ביותר, כפנטזיונר חולמני ותו לא - כעת היו מאחוריו אלפי יהודים שראו בו משיח חדש: משה של העת המודרנית, שיוציא אותם מהגלות ויגשים עבורם את חלום הגאולה. ראובן בריינין תיאר בביוגרפיה שכתב על הרצל קבלת פנים טיפוסית לה זכה הרצל בביקור בעיר סופיה שבבולגריה.

"העניים באו כולם. כשהתקרבה הרכבת אל התחנה בסופיה התרגש קהל הציונים והלבבות דפקו בכוח, וכשראו את הרצל עוד מרחוק התפרצה הקריאה: ברוך הבא!...כל הנאספים על התחנה דחקו זה את זה לנשק את ידי הרצל כאיש קדוש. פליטי רוסיה אחדים סיפרו להרצל את גורלם המר, ואת כל התלאות והייסורים שסבלו באותה ארץ. בשומעו את דבריהם, נראו דמעות בעיניו."

אבל כעת נכנסה התנועה הציונית לשלב הבא והקריטי בחייה: השלב שבו הצהרות וכוונות כבר אינן מספיקות, וצריך להתחיל להביא תוצאות בשטח. להרצל לא היו אשליות: הוא ידע שבכל צעד ושעל שיקח מעכשיו הוא יתקל בהתנגדות מצד גורם כלשהו בזירה היהודית או הבינלאומית, ושכדי להצליח יהיה עליו לנהל משחק מתיש של איזונים בין הדרישות השונות והיריבויות הרבות בתנועה הציונית ומחוצה לה. כך כתב הרצל ביומנו האישי:

"דומני שניהולו [של העניין] יהיה להטוט נדיר... יהיה עלי לפזז בין ביצים שאינן נראות לאיש:

הביצה של 'הנויה פרייה פרסה' [העיתון שבו היה מועסק הרצל - ר.ל], שאסור לי להביך אותה, ואסור לי לתת לה פתחון-פה לדחוף אותי החוצה.

הביצה של היהודים אורתודוקסים.

ביצה של היהודים המודרנים.

הביצה של הפטריוטיזם האוסטרי.

הביצה של הסולטן התורכי.

הביצה של הממשלה הרוסית, שנגדה אסור שייאמר דבר שאינו חביב, אף-על-פי שמוכרחים להזכיר את מצבם העגום של יהודי רוסיה.

הביצה של העדות הנוצריות בשל המקומות הקדושים.

וגם הביצה של הקנאה וצרות העין."

אחד מסלעי המחלוקת הראשונים שנתגלעו בקרב חברי התנועה הציונית היה בשאלת ארץ ישראל. הרצל, כזכור, לא ייחס בתחילה חשיבות מיוחדת לארץ ישראל: אמנם זו הייתה מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, בכך לא היה ספק - אבל אף אחד לא אמר, טען הרצל, שהיא גם בהכרח המקום הנכון להקים בו את מדינת היהודים החדשה. הרי בסופו של דבר מדובר בחבל ארץ נחשל, מפגר ומרוחק, שרובו מדבר צחיח והוא נתון לשליטתה של האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה נחשלת ומושחתת. בספרו 'מדינת היהודים' טען הרצל שארגנטינה, למשל, עשויה להיות מקום מוצלח לא פחות להקים בו מדינה יהודית, שהרי

"היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם, ארץ רחבת ידיים מאוד ואקלימה ממוצע."

אבל כאן נתקל הרצל בהתנגדות עזה מצד 'חובבי ציון': אותם צעירים יהודים, יוצאי רוסיה ומזרח אירופה, שהתארגנו במסגרת אגודות ציוניות עוד לפני הופעתו של הרצל - והרעיון של שיבה לארץ ישראל היה נטוע עמוק באידיאולוגיה שלהם. בלית ברירה, כדי לקבל את תמיכתם של צעירים אלה בתנועה הציונית החדשה שלו, הסכים הרצל לקבל את דרישותיהם של חובבי ציון: אחת מההחלטות הראשונות של הקונגרס הציוני הראשון - שאף קובעה במסגרת 'תכנית באזל', המצע המוסכם של התנועה הציונית - הייתה כי "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל."

אבל בכך לא נסתיימו המחלוקות: כעת היה צריך להחליט מהי הדרך הנכונה להקים את בית המולדת הזה.

'ציונות מעשית' ו'ציונות מדינית'

כמו בכמעט כל דבר שעשה, גם לגבי האופן הנכון שבו - לשיטתו של הרצל - יש לפעול כדי להקים בסופו של דבר את מדינת היהודים, הייתה להרצל משנה סדורה וחזון ברור.

רבים מקרב היהודים תמכו במה שכונתה 'ציונות מעשית': גישה לפיה כדי להקים את מדינת ישראל, צריך קודם כל לעלות לארץ ישראל, להקים שם ישובים יהודיים ולעבוד את האדמה - או במילים אחרות, לקבוע עובדות בשטח. קל לראות את ההגיון שבגישה הזו, שאפשר למצות אותה במשפט המפורסם - 'קל יותר לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.' ואכן, סביר להניח שמדינת ישראל לא היתה קמה ב-1948 אלמלא כבר היה בארץ ישראל ישוב יהודי מבוסס ומשגשג.

אבל הרצל לא אהב את גישת 'הציונות המעשית,' או כפי שהוא כינה אותה - 'הסתננות בגניבה.' הוא העדיף את ה'ציונות מדינית': הרצל האמין שללא תמיכתן המדינית של המעצמות הגדולות, ובפרט תמיכתה של האימפריה העות'מאנית, לא ניתן יהיה להקים בארץ ישראל מדינה של ממש, כזו שיכולה לקבץ אליה את יהודי כל הגלויות - אלא לכל היותר ישוב מצומצם ומוגבל. לראיה, חלוצי העליה הראשונה שעלו לארץ ישראל לאחר פרעות ה'סופות בנגב', עוד לפני הקמתה של התנועה הציונית, סבלו מהתנכלויות קשות מצד העות'מאנים - כמו למשל איסור על רישום קרקעות בטאבו ליהודים, ומניעת עלייתם של יהודים נוספים שביקשו להתיישב בארץ. גם ההיסטוריה האמיתית מוכיחה, בדיעבד, שהייתה מידה לא מבוטלת של צדק בגישתו של הרצל שהרי מדינת ישראל קמה רק לאחר ההחלטה ההיסטורית באו"ם - ורק לאחר כינונה הרשמי של המדינת אפשר היה להביא אליה את מיליוני העולים מאירופה וארצות המזרח.

וכך, למרות שהויכוח בעד ונגד הציונות המעשית נמשך לכל אורך ימי פעילותו של הרצל, הוא עצמו שם את הדגש על פעילות דיפלומטית ומשפטית שתאפשר ליהודים לקבל, בשאיפה, צ'רטר - זיכיון רשמי - להתיישב בארץ ישראל ולהקים שם אוטונומיה בעל ממשל עצמי.

כבר ב-1896, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, נסע הרצל לקושטא - היא איסטנבול של ימינו - כדי לנסות ולהיפגש עם הסולטאן העות'מאני ולשכנע אותו להעניק ליהודים אישור להתיישב בארץ ישראל. לשם כך נעזר באציל פולני שהיה מקורב לסולטאן וסייע לו לנווט בנבכי הבירוקרטיה התורכית הפתלתלה והמושחתת. אבל בקושטא נתקל הרצל בסירוב מוחלט. למרות שרבים מגורמי הממשל שעימם נפגש הביעו תמיכה עקרונית ברעיון שלו - בעיקר מכיוון שהאימפריה העות'מאנית הייתה נתונה בקשיים כלכליים חמורים, והמיסים שישלמו המתיישבים היהודים יכלו לסייע לה מאוד - הסולטאן עצמו סירב לפגוש את הרצל ואף פסל את רעיון הצ'רטר על הסף: ארץ ישראל, הוא טען, שייכת לכל הדתות והוא אינו יכול להעניק אותה ליהודים בלבד.

אבל הרצל לא אמר נואש. מבין המעצמות האירופאיות, גרמניה הייתה המקורבת ביותר לאימפריה העות'מאנית, ולשתי המדינות היו קשרים כלכליים ענפים שיאפשרו לקיסר הגרמני, כך קיווה הרצל, להשפיע על הסולטן ולשכנע אותו להעניק ליהודים זיכיון התיישבות בארץ ישראל. אחרי הכל, לקיסר היה אינטרס ברור לקדם את הרעיון הציוני: הגרמנים רצו להרחיב את השפעתם במזרח התיכון משיקולים כלכליים, וישוב יהודי שיהיה אוהד לגרמניה - הרצל אפילו רצה שהשפה הרשמית של המדינה היהודית החדשה תהיה גרמנית - בהחלט יעניק לגרמניה השפעה כזו. בנוסף, הקיסר חשש מאוד מתנועות סוציאליסטיות מהפכניות שאיימו לערער את הסדר והיציבות באירופה, והקמתה של מדינה יהודית תעודד את הצעירים היהודים להקדיש את מרצם לטובת המדינה הזו במקום להצטרף לתנועות מהפכניות שונות.

כפי שאתם יכולים לשער, לא כל אחד יכול להתקבל לפגישה אישית עם הקיסר הגרמני - אבל להרצל היה שני ידידים רבי השפעה בדמותם של הארכידוכס מבאדן, דודו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, והרוזן פיליפ פון אוילנבורג, השגריר הגרמני בוינה. שני האישים האלה אהדו את רעיונותיו של הרצל והשתדלו מטעמו אצל הקיסר, אבל בכל זאת חלפו שנה וחצי של מאמצי סרק - והרצל עדיין לא הצליח להתקבל לפגישה עם הקיסר.

ואז, בקיץ של 1898, גילה הארכידוכס מבאדן להרצל שהקיסר הגרמני מתכוון לערוך בקרוב סיור בארץ ישראל, ובמסגרת הסיור הזה גם להיפגש עם הסולטאן העות'מאני. בסיועו של השגריר אוילנבורג נקבע כי הרצל והקיסר ייפגשו בקושטא טרם פגישתו של הקיסר עם הסולטן. הפגישה התקיימה בחודש אוקטובר של אותה השנה, ובסיומה הביע הקיסר תמיכה עקרונית ברעיון של הקמת חברת התיישבות יהודית בארץ ישראל תחת חסות גרמנית. אבל לפני שאתם מהללים את וילהלם השני על הרגשות הציוניים שפיעמו בקרבו, ראוי להסביר שהסיבה הבסיסית לתמיכה הזו הייתה דווקא הפוכה: וילהלם, כמו רבים אחרים בחצרו, היה אנטישמי מושבע. יותר משביקש לעזור ליהודים להקים מדינה - הוא שמח על האפשרות להעיף אותם מגרמניה. כפי שניסח זאת בעצמו במכתב לדודו, הארכידוכס מבאדן -

"[הציונות תסיח את] המרץ היוצר של בני שם לעניינים טובים יותר ממציצת דמם של הנוצרים. יהודים רבים שבשעה זו מסיתים את האופוזיציה ואחוזים בדיבוק הסוציאליזם, יהגרו למזרח ושם ודאי ימצאו להם עיסוק ראוי יותר שאין סופו בכלא, כבמקרה האמול לעיל."

למרות האנטישמיות, הקיסר דווקא התרשם מאוד ממוחו החריף ותשוקתו היוקדת של הרצל. הוא ביקש מהרצל לשלוח לו את תוכניתו על הכתב, והשניים קבעו להיפגש שוב בירושלים, במסגרת סיורו הקרוב של הקיסר בארץ ישראל.

הביקור בארץ ישראל

אם כן, הרצל ושלושת מלוויו עזבו את קושטא ועלו על אוניית קיטור שלקחה אותם לאלכסנדריה שבמצרים - ומשם, על אוניה קטנה וצפופה - ליפו. אחד המלווים, דוד וולפסון - אותו וולפסון שעיצב את הדגל שהפך ברבות הימים לדגל ישראל - סיפר כיצד העיר אותו הרצל לפנות בוקר והזמין אותו לעלות איתו על הסיפון כדי לראות את "האורות הקורצים לנו מיפו." כשראה הרצל את החוף הארץ ישראלי, סיפר וולפסון, דמעות זלגו מעיניו.

אבל כשנחתו הרצל ומלוויו ביפו, החל הביקור ברגל שמאל - מילולית: הרצל נפל בירידה מהאוניה, ונחבל ברגלו. אחד האנשים הראשונים שפגשו היה איש הבולשת התורכית, יהודי בשם מנדל קרמר, שלמרות שהעיד על עצמו שהוא אוהד את הרעיון הציוני - התריע בפניהם כי הוא נושא בכיסו פקודת מעצר מיידית להרצל במידה והביקור יעורר אי-שקט ביישוב היהודי. החשש מתגובתם של העות'מאנים - וגם מזו של הברון רוטשילד, שכזכור לא אהד את רעיונותיו של הרצל - הוביל לכך שחלק ממנהיגי היישוב היהודי הפגינו קרירות וריחוק כלפי הרצל, כמו למשל מנהל בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שלמרות שקיבל את הרצל בסבר פנים יפות - ביקש ממנו בשיחה פרטית שלא יבקר שנית בבית הספר כדי שלא לעורר את חמתם של התורכים.

אבל בניגוד לקרירות והריחוק של חלק מראשי היישוב - המתיישבים עצמם קיבלו את הרצל באותה התלהבות סמי-משיחית שבה התקבל אצל יהודי מזרח אירופה. הדוגמא הטובה ביותר לקבלת הפנים הנרגשת הזו היא כנראה ביקורו של הרצל במושבה הקטנה רחובות. כך מתאר משה סמילנסקי, אחד מראשי העלייה הראשונה, את ההתרגשות העצומה במושבה לקראת ביקורו של ראש התנועה הציונית.

"בלילה ההוא לא ישן אף איש ברחובות. עם שקיעת החמה יצאו כל בני המושבה לנקות את החצרות ואת הרחובות. הצעירים בודקים את סוסיהם, המורים והתלמידים עורכים מקהלה. אחרי חצות הלילה נשתתקה המושבה, אבל לא נשתתקו הלבבות. האנשים מתהפכים על מיטותיהם. איך תישן וליבך ער?...

ברחוב עקרון נאספה כל המושבה. בראש עמדו חברי הוועד עם זקני המושבה: ביד אחד הזקנים לחם ומלח, ושניים מחזיקים ספרי תורה. מאחורי הזקנים עמדו כל בני המושבה, ובשורה האחרונה התלמידים. הרוכבים דהרו עד לעמדת הזקנים, ועמדו בשתי שורות משני עברי הדרך."

כשהתגלגלה כרכרתו של הרצל לתוך המושבה, דהרו לקראתה הרוכבים הצעירים והקיפו את הכרכרה כשהם קוראים בקול 'יחי ד"ר הרצל!' ו'יחי העם היהודי!', והרצל הנרגש שוב הזיל דמעה. הכרכרה המשיכה לתוך המושבה, שם מספר סמילנסקי כי הרצל -

"...ירד מן המרכבה ואחריו כל חבריו. והנה יצא מתוך הקהל רבי יעקב, ניגש עד להרצל, הושיט אליו את ידו הקטנה והרזה, הרים את כפיו וקרא בקול רם: 'ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"... ואל הקהל פנה ואמר, "יום טוב לכם, יהודים! יום טוב!"..."

במקווה ישראל פגש הרצל את הקיסר הגרמני בפעם השניה - אבל הפעם רק למספר דקות: הקיסר חלף במקום בדרכו לירושלים, והשניים הספיקו רק ללחוץ ידיים ולהחליף כמה מילים על מזג האוויר. הפגישה הרשמית ביניהם הייתה עתידה להתקיים רק בעוד מספר ימים בירושלים, ולשם שם גם הרצל את פעמיו. אגב, דוד וולפסון תיעד את הפגישה הקצרה הזו במצלמתו, אבל מרוב התרגשות לא עשה עבודה מוצלחת: התמונות כללו רק את קצה רגלו השמאלית של הרצל…התמונה שהופצה מאוחר יותר כ'תיעוד הרשמי' של המפגש הקצרצר היא למעשה פוטומונטאז' - פוטושופ, בניסוח מודרני יותר - של שתי תמונות שונות שחוברו יחד.

בדרך לירושלים החל הרצל לחוש ברע, וחום גופו עלה. דוד שוב, פעיל ציוני שליווה אותם, סיפר כי -

"בדרך מיפו לירושלים, מרוב הצפיפות והחום ברכבת, חלה ד"ר הרצל בקדחת. כשהלכנו מהתחנה אל העיר עצמה, ראיתי שהוא מותש מדי בכדי ללכת ברגל, והצעתי לו לנסוע בעגלה כדי המלון שלנו היה מחוץ לעיר והדרך הייתה רחוקה מאד. אבל הרצל לא היה מוכן בשום אופן לנסוע בעגלה, כדי שלא לחלל את השבת. אמרתי לו שאין כאן חילול שבת מכיוון שהוא חולה, אבל הוא התעקש: 'זו הפעם הראשונה בעיר הקודש. אני לא נוסע.'"

כפי שניתן להבין מדבריו של שוב, הרצל היה נרגש מאוד לקראת הביקור בעיר הקודש, ולאחר מנוחה כפויה בעקבות מחלתו, יצא לסייר בעיר העתיקה. הסיור הזה לא הותיר עליו רושם עז, בלשון המעטה. למרות שהעיר עברה שיפוצים וניקיון יסודי לקראת ביקורו של וילהלם השני - אולי הביקור המדיני החשוב והמתוקשר ביותר בארץ ישראל במאה ה-19 כולה - הרצל המאוכזב כתב ביומנו כי -

"היינו ליד הכותל המערבי. לא קם בי רגש עמוק, מפני הקבצנות המכוערת, העלובה והערמומית השולטת כאן. כזאת ראינו למצער בהיותנו שם אתמול בשעות־הערב והיום בשעות־הבוקר. [...] אם אזכור אותך בעתיד, ירושלים, זה לא יהיה זיכרון טוב. המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אם נקבל אי פעם את ירושלים, הדבר הראשון שאעשה יהיה לנקות אותה. כל מה שאינו קדוש - יפונה. אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ואת הבאזרים אעביר למקום אחר. אשמור ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, ומסביב למקומות הקדושים אקים עיר חדשה, נוחה ומאווררת."

הרצל התכונן לקראת הפגישה הצפויה עם הקיסר הגרמני בשיא הרצינות. הוא תדרך את חברי המשלחת שלו לגבי דרך ההתנהלות הנכונה מול הקיסר, וידא כי הם לבושים בחליפות מעונבות וכובעים מגונדרים, וביום המפגש עצמו אסר עליהם לאכול אחרי השעה 1130 בבוקר כדי ש"יהיו בכושר ולא יעשו לי בושות," כדבריו.

הפגישה עם הקיסר התקיימה בשני בנובמבר, 1898. הרצל הגיש לוילהלם אלבום תמונות מהודר של המושבות, ונשא נאום נרגש ובו תאר את הקשר העמוק של היהודים למולדתם ההיסטורית, ולבסוף הפציר בקיסר לפרוש את חסותו על מפעל ההתיישבות היהודי בארץ ישראל. הקיסר החמיא להרצל וציין כי "התנועה שלך, המוכרת לי היטב, יש בה רעיון בריא" - אבל סירב להתחייב לכל פעולה כלשהי באומרו כי "מכל מקום העניין עדיין טעון לימוד מדוקדק ועוד דיונים." הרצל, בכל אופן, יצא מהפגישה מעודד: אמנם הקיסר לא נתן לו תשובה חיובית - אבל גם לא תשובה שלילית, כך שכל האפשרויות נותרו פתוחות.

מספר ימים לאחר מכן עזבו הרצל וחברי המשלחת שלו את ארץ ישראל באוניית משא קטנה והפליגו לאלכסנדריה בדרכם חזרה לאירופה. את החותם העז שהותיר הביקור בארץ ישראל על הרצל אפשר לראות בבירור ברומן האוטופי 'אלטנוילנד' ('ארץ ישנה-חדשה') שפרסם ב-1902 ובו תאר את החברה הישראלית העתידנית כפי שראה אותה בעיני רוחו. בספר שילב הרצל תיאורים שלקוחים מתוך חוויותיו בביקור כדוגמת הפגישה עם הפרשים היהודים ברחובות, לצד רמזים אוטוביוגרפיים רבים אחרים.

אלטנוילנד הוא גם דוגמא נאה לאחת מהתכונות שודאי גם כן סייעה להרצל לסחוף אחריו את המוני היהודים: היכולת שלו לשרטט בעיני רוחו ובאוזני קוראיו עתיד מבטיח ומעורר השראה - גם כשהווה היה רחוק מלהיות מרשים, בלשון המעטה. כך, למשל, כתב במאמר ב'די וולט' בעקבות הביקור שכלל, כזכור, סיור ברחובותיה המזוהמים ו'המצחינים', כלשונו, של ירושלים:

"אחרי ששבנו מארץ ישראל, אנחנו מאמינים אפילו עוד יותר כי הארץ הזה היא ארץ העתיד. את החוף המרהיב אפשר להפוך לריביירה, כשיהיו מספיק מתיישבים. נצטרך לעשות השקעות אדירות כדי לצייד את הארץ הזו בכל אמצעי התחבורה וההגיינה המודרנית - אבל איזה חבל ארץ מעולה עבור רוח היזמות של העם שלנו. נצטרך להשקיע המון הון ועבודה, אבל תחת רצועת השמיים הנהדרת הזו העבודה נושאת פירות זהב, וגם משקיעי ההון יבואו על שכרם."

אגב, מעניין לציין שכשתורגם ספרו של הרצל לעברית, בחר המוציא לאור נחום סוקולוב לתרגם את 'אלטנוילנד' ל'תל אביב' מכיוון ש'תל' הוא מקום עתיק בעוד ש'אביב' מסמל התחדשות - בדומה למשמעות המקורית של 'אלטנוילנד.' כפי שציין חוקר התרבות אלי אשד, העובדה הזו הופכת את תל אביב לעיר היחידה בעולם שחייבת את שמה לכותר של ספר מדע בדיוני…

החלום שנגוז

בחזרה להרצל ולחברי המשלחת הציונית. למרות האופטימיות והתקוות הרבות בתום הביקור - כשהגיעה המשלחת לנאפולי המתינה להם בשורה קשה. ממשלת גרמניה פרסמה הודעה רשמית על פגישתם של הקיסר והרצל בירושלים שבה לא הוזכרה בקשתו הרשמית של הרצל לחסות גרמנית על מפעל ההתיישבות, ולו במילה אחת. לכולם היה ברור שההשמטה הזו הייתה מכוונת: זו הייתה דרכו של הקיסר לאותת להרצל כי החלום על חסות גרמנית לא עומד להתגשם. למעשה, הרצל לא ידע זאת אז, אבל המסע לארץ ישראל נידון לכישלון עוד אפילו בטרם יצאה המשלחת הציונית מקושטא בדרכה לארץ הקודש. מסתבר שכבר בפגישתו הראשונה של הקיסר הגרמני עם הסולטן, זמן קצר לאחר שנפגש עם הרצל בקושטא, הסולטן הביע התנגדות כה עזה לרעיון של עליית יהודים נוספים לארץ ישראל - עד שהקיסר כמעט ולא העז להזכיר את הנושא בפגישותיהם הבאות. האכזבה במשלחת הייתה כואבת ומרסקת, כפי שכתב מאוחר יותר אחד מחבריה:

"הארמון הנפלא שאותו בנינו לעצמנו בחלל האוויר נהרס באכזריות. החלום על החסות הקיסרית נגוז כבועת אוויר זוהרת."

הרצל, עם זאת, סירב לקבל את רוע הגזירה. במהלך השנים הבאות המשיך להיפגש עם הסולטן העות'מאני ואנשיו עוד חמש פעמים תמימות בניסיון לשכנע אותם להעניק לו את הצ'רטר המיוחל להתיישבות יהודית בארץ ישראל, תמורת מתן הלוואה לכיסויה חובותיה של האימפריה באמצעות הון שהרצל קיווה לגייס ממלוות ותרומות של יהודים עשירים. אבל מה שהרצל התמים והנאיבי לא ידע זה שמאחורי הקלעים, הסולטן ניהל משא ומתן עם ממשלת צרפת על קבלת הלוואה כזו - וכל הפגישות עם הרצל היו בסך הכל תכסיס שמטרתו להפעיל לחץ על הצרפתים כדי שיעניקו לתורכים תנאי החזר נוחים יותר.

הרצל זנח, אם כן, את החלום של צ'רטר עות'מאני - והחל להפנות את מרצו אל אנגליה, שגם לה היו אינטרסים כלכליים ברורים במזרח התיכון והשפעה פוליטית לא מבוטלת על האזור בזכות שליטתה בתעלת סואץ. ההחלטה הזו, הסתבר, הייתה הצעד הראשון בדרך לעימות דרמטי מאין כמוהו - עימות שעתיד לטלטל את התנועה הציונית הצעירה ולהביא אותה לכדי פסע מפירוק מוחלט.

תוכנית אוגנדה

באוקטובר 1902 נפגש הרצל עם ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות של הממשלה הבריטית, שהפגין אהדה רבה כלפי התנועה הציונית. חלק מהאהדה הזו נבעה מרצונו הכנה של צ'מברליין לסייע להרצל לפתור את בעייתם של היהודים, וחלק ממניעים מעט ציניים יותר: אנגליה עמדה באותה התקופה בפני גל גדול של מהגרים יהודים ממזרח אירופה, וצ'מברליין קיווה שלפחות חלק מאותם מהגרים יסכימו להחליף את האיים הבריטים באותה התיישבות יהודית עליה חלם הרצל.

מכיוון שארץ ישראל הייתה עדיין תחת שליטתם של העות'מאנים, הציע צ'מברליין להרצל לבחון את האפשרות ליישב את היהודים באזור אל-עריש שבצפון חצי האי סיני. הרצל אהב את הרעיון: אל-עריש הייתה קרובה מאוד לארץ ישראל, והוא ראה בהתיישבות יהודית שם קרש קפיצה מצוין להקמתו של ישוב יהודי גדול ונרחב בארץ לכשתסתלק משם האימפריה העות'מאנית. אבל לרוע המזל, גורמים פוליטיים במנגנון השלטון הבריטי במצרים שהתנגדו לרעיון הערימו קשיים וסיכלו אותו בתואנה - אמיתית או לא, קשה לדעת - שהובלת מים מהנילוס אל אל-עריש תהיה יקרה ומורכבת מדי ליישום.

כשירדה תוכנית אל-עריש מעל הפרק, הציע צ'מברליין להרצל הצעה חלופית: שטח בן 13,000 קילומטרים במערב קניה בשם מישור גואס נגישו. דרך אותו האזור עברה מסילת רכבת בשם 'מסילת הברזל האוגנדית', ומכאן קיבלה ההצעה של צ'מברליין את השם בו היא מוכרת לנו היום: תוכנית אוגנדה. הרצל, עם זאת, דחה את הצעתו של צ'מברליין על הסף. לעם היהודי, הוא הסביר לשר המושבות, אין שום זיקה ליבשת האפריקנית: אוגנדה היא ארץ טובה, אבל הוא מעוניין רק בארץ ישראל או באזורים סמוכים לה.

אבל מה שהרצל וצ'מברליין לא ידעו, הוא שימים ספורים לפני פגישתם התחולל פוגרום מזוויע במיוחד בעיר הרוסית קישינב, שבו נרצחו כחמישים יהודים ומאות בתים ועסקים יהודים נבזזו ונהרסו. מכיוון שהעיתונות הרוסית לא ממש דיווחה על האירועים, חלף זמן עד שהחדשות על פרעות קישינב מצאו את דרכן אל המערב - אבל כשהגיעו, הן היו נוראיות: סיפורי זוועה של ממש על אלימות מזעזעת, ומעשי אונס ורצח בהיקף רחב. הזעזוע בקרב הקהילות היהודיות בכל העולם היה עמוק: חיים נחמן ביאליק, למשל, כתב שתי פואמות מפורסמות על האירועים בקישינב - 'על השחיטה', ו'בעיר ההריגה.'

גם הרצל הזדעזע כששמע על הפרעות בקישינב, והחותם שהותירו בו הדיווחים מקישינב הצטרף לאירוע שחווה על בשרו מספר חודשים לאחר מכן בעת שביקר בוילנה, עיר הבירה של ליטא: קבלת פנים נלהבת שערכה לכבודו הקהילה היהודית המקומית פוזרה באכזריות ובאלימות חריגה על ידי קוזאקים רכובים על סוסים שהסתערו על המשתתפים, רמסו אותם, היכו אותם ברוביהם והצליפו בהם בשוטים. בעקבות אותו ביקור בוילנה שינה הרצל את דעתו לגבי הצעתו של צ'מברליין - והחליט להעלות אותה להצבעה בקונגרס הציוני השישי שעתיד היה להתקיים שישה ימים בלבד מאוחר יותר.

בנקודה הזו ישנה מחלוקת אמיתית בין ההיסטוריונים בשאלה האם באמת החליט הרצל לזנוח את השאיפות להקים בית ליהודים בארץ ישראל, ולבחון ברצינות את האפשרות להתיישב באפריקה.

חלק מההיסטוריונים מאמינים שהזעזוע שחווה הרצל בעקבות פרעות קישינב והאירועים בוילנה הביא אותו למסקנה כי מצבם של יהודי מזרח אירופה כה חמור ומסוכן, עד אין ברירה אלא להתפשר על החלום של ארץ ישראל - לפחות באופן זמני - ולבחון את האפשרות להתיישב במזרח אפריקה ולו רק כדי להציל כמה שיותר יהודים. ההשערה הזו מתבססת, במידה לא מבוטלת, על הדברים שאמר הרצל עצמו בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הציוני השישי.

"חברי הקונגרס הנכבדים!

מאז שדיברנו על מצבם של בני עמנו מעל הבימה הזו בשנים שעברו, מצבם של היהודים בכל העולם השתנה - אבל לא לטובה. רבים מאיתנו חשבו שלא יכול להיות גרוע יותר - אבל המצב גרוע יותר. זה הזמן לעשיה. כל מי שעיניו בראש חייב לראות שהמצב הופך להיות באמת מסוכן. [...] בעקבות כישלון המו"מ עם העות'מאנים היינו מוכרחים לחפש פתרונות אחרים. [...] חברי הממשלה הבריטית עימם נפגשתי הציעו לי שטח אדמה אחר במקום השטח בסיני. לשטח החדש הזה אין אותו ערך היסטורי, דתי וציוני שהיה אפילו לחצי האי סיני, אבל אני בטוח שהקונגרס יקבל גם את ההצעה הזו בתודה. ההצעה אומרת לייסד באפריקה המזרחית - אוגנדה - מושבה יהודית עצמאית, עם הנהלה יהודית, שלטון מקומי יהודי ופקיד עליון יהודי בראשה, כמובן תחת השגחתה ומרותה של בריטניה. בהינתן מצבם של היהודים בגולה והצורך להיטיב את מצבם של היהודים ככל האפשר, החלטתי להביא את ההצעה הזו לפני הקונגרס. נכון, זו אינה ציון ולעולם לא תהיה. זו רק מושבה זמנית - אבל כזו שתיווסד על בסיס לאומי ומדיני. זה רק אמצעי של עזרה בצרה, שתמנע את אובדן חלקי העם הפזורים בגולה."

מאידך, יש היסטוריונים הטוענים שהרצל מעולם לא התכוון ברצינות להקים את מדינת היהודים במזרח אפריקה, אלא שהיה מדובר בתרגיל דיפלומטי בלבד. כפי שציינו בהתפעמות פעילים ציונים אחרים בני תקופתו של הרצל, השיחות עם צ'מברליין היו הפעם הראשונה שמעצמה בינלאומית גדולה ניהלה שיחות גלויות ורשמיות עם התנועה הציונית לגבי פתרון מוסכם לבעיית היהודים. לנו, ממרחק של למעלה ממאה שנה, העובדה הזו אולי נראית מובנית מאליה - אבל במציאות, זו הייתה התפתחות דרמטית והצלחה חשובה של הרצל. אף מדינה לא הכירה עד אז בתנועה הציונית כמייצגת באופן כלשהו את העם היהודי - ולמעשה, אף מדינה לא הכירה בעצם היותם של היהודים 'אומה' בעלת צביון לאומי משלה. הצעתו של שר המושבות, מבחינה זו, הייתה צעד ראשון בדרך ליצירתו של קונצנזוס בינלאומי - בשאיפה, בהובלתה של בריטניה - שהפתרון הנכון לצרותיהם של היהודים הוא לקבל את העובדה שהם עם, לאום - ולאפשר להם להקים מדינה עצמאית. הרצל, גורסים אותם היסטוריונים, ידע היטב שאוגנדה לא מתאימה כלל להתיישבות יהודית - אבל קיווה שרתימת הממשלה הבריטית לטובת הרעיון הציוני תשתלם לו בהמשך, כשיווצרו תנאים נוחים יותר להתיישבות בארץ ישראל. הוכחה אפשרית לכך אפשר למצוא בדברים שאמר מאוחר יותר לביוגרף שלו, ראובן בריינין.

"אנוכי הגדתי דברים מפורשים בנאום הפתיחה שלי בקונגרס השישי, שאוגנדה לא ציון היא ולעולם לא תהיה ציון. דברים מפורשים על דרך התועלת שיש בידי ההצעה האפריקנית להביא לציונות - לא יכולתי להגיד. מעל הבמה הלאומית אין עושים פוליטיקה [בפומבי]...על המבין היה להבין."

אבל גם אם תוכנית אוגנדה הייתה בסך הכל תכסיס דיפלומטי ותו לא - שאר הנציגים בקונגרס הציוני לא היו מודעים לכך, והתגובות להצעתו של הרצל היו דרמטיות וחד משמעיות. אמנם הצעתו של הרצל לשלוח לאפריקה משלחת מחקר שתבחן את ההתכנות המעשית של ההצעה הבריטית התקבלה ברוב של כ-290 צירים לעומת כ 170 מתנגדים, אבל הניצחון הזה היה הרבה פחות חד-צדדי מאשר רומזים המספרים: רבים מהנציגים, ובעיקר אלה ממזרח-אירופה שם היתה תנועת חובבי ציון חזקה במיוחד, ראו בתוכנית אוגנדה לא פחות מאשר בגידה בחלום הציוני, ורבים מאלו שנמנעו בהצבעה - כמאה צירים מתוך כמעט חמש מאות - עשו זאת רק כדי שלא לפגוע בכבודו של הרצל, מנהיג התנועה.

אחד ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה, ד"ר יחיאל צ'לנוב, לא יכול היה לשאת את החרפה. הוא קם ממושבו מאחורי שולחן הכבוד שעל הבימה, ויצא מהאולם.

"לאן ולמה? לא ידעתי באותו הרגע. הרגשתי רק דבר אחד, כי כאן באולם הזה, בשעה הזו, אי אפשר להישאר. הלכתי, אולם לא ידעתי אם ילך עוד מישהו אחרי. לא באנו בדברים איש עם רעהו. אולם, כנראה שהיה מספיק רק ניצוץ אחד."

והניצוץ הזה אכן הצית תבערה אדירה. מאות נציגים מקרב "אומרי הלאו" - כפי שכונו המתנגדים לתוכנית אוגנדה - יצאו מהאולם בעקבות צ'לנוב, והתכנסו באולם אחר. התחושה הייתה קשה, ממש כמו אבל: חלק מהנציגים פרצו בבכי, ואחרים ישבו על הרצפה כאילו היה מדובר בתשעה באב. אחד הפורשים כתב מאוחר יותר כי 'כל הקורא את היהודים ללכת לארץ אחרת חוץ מארץ ישראל, כאילו קורא אותם לדת אחרת. זוהי בגידה הדומה לשמד.'

הרצל היה בבית המלון שלו כששמע על הכינוס הספונטני של אומרי הלאו. הוא חזר אל בניין הקונגרס, ודפק על דלתות האולם הסגורות. הצירים בתוך החדר התלבטו אם לאפשר לו להיכנס, ואחד מהם אף צעק לעברו של הרצל - 'בוגד!'. בתום הצבעה הוחלט לאפשר לו להיכנס. הרצל, חיוור ושפוף, טיפס על דוכן הנואמים שם נשא נאום נרגש שבו הבטיח לאומרי הלאו כי לא זנח לרגע את חזון שיבת ציון, וכי התעלמות מהצעתה של בריטניה תביא לשריפת הקשרים עם הממשלה הבריטית, סיום המשא ומתן מולה ופגיעה קשה בתנועה הציונית. נאומו של הרצל הצליח להרגיע את הרוחות במידת מה, ובשעה שתיים לפנות בוקר הסכימו הפורשים לחזור למליאה הראשית בישיבת הבוקר. בנאום שנשא בטקס הנעילה של הקונגרס הדגיש הרצל כי תוכנית אוגנדה היא, במקרה הקיצוני ביותר, פתרון ארעי בלבד וכי מטרתה של התנועה הציונית הייתה ונותרה הקמתו של בית ליהודים בארץ ישראל. את נאומו סיים בכך שהרים את ידו הימנית לאוויר וקרא בעברית - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

אבל אם קיווה הרצל שבכך ייפתר המשבר שיצרה הצעתו - המציאות טפחה על פניו חיש מהר. מנחם אוסישקין, אחד ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה ואידיאולוג חסר פשרות, היה בביקור בארץ ישראל בזמן הקונגרס השישי - אבל כששמע על ההצעה החל להקים מהומה רבתי: הוא כתב מאמרים ומכתבים פתוחים לעיתונות שבהם דחה את תוכנית אוגנדה מכל וכל והבטיח להילחם בה, בהרצל ובתומכיו "בכל מחיר." אוסישקין כינס מנהיגים ופעילים רוסים אחרים לועידת חירום בחרקוב, שם הוחלט על הצבת אולטימטום להרצל: אם לא ייסוג מתוכנית אוגנדה, יפסיקו יהודי רוסיה להזרים כספים למימון התנועה הציונית וינקטו צעדים חריפים נוספים - עד כדי פרישה מהתנועה הציונית והקמתו של ארגון עצמאי.

הפולמוס שהתעורר בעקבות איומיו של אוסישקין וחבריו היה חריף ואמוציונלי בכל קנה מידה. הרצל פירסם ב'די וולט' מאמר ביקורת קשה על אוסישקין, שבו האשים אותו - ואולי במידה לא מבוטלת של צדק - שהמנהיג הרוסי חותר תחתיו ממניעים אישיים, ומנסה להדיח אותו כדי להחליף אותו כראש התנועה הציונית. ביומנו כתב הרצל כי -

"[חברי] הועד הפועל ברוסיה, ביחוד אוסישקין [...] מתקוממים בגלוי. הם רוצים להגיש לי אולטימטום שאסתלק מאפריקה המזרחית [...] הם סיגלו לעצמם ראשית כל את כל התכונות הרעות של פוליטיקאים מקצועיים. אני מגייס נגד הטרדנים האלה תחילה את המוני העם, [ואחר כך] אסתום להם את מקורות הכספים…"

רבים מתומכיו של הרצל תקפו גם הם את אוסישקין במאמרים בוטים, אבל זה התחפר בעמדותיו: 'אם אהיה אני המנוצח,' כתב אוסישקין לחיים ויצמן, 'הרי הדיקטטורה של הרצל מובטחת.' עדות ברורה לעוצמת המחלוקת ארעה בשלהי 1903, כשסטודנט יהודי ממוצא רוסי ניסה להתנקש בחייו של ד"ר מקס נורדאו, מתומכיו הבולטים של הרצל, וירה עליו שתי יריות אקדח כשהוא צועק "מוות לנורדאו האפריקני!". המתנקש החטיא את מטרתו, אבל המסר היה ברור כשמש.

הרצל הבין שהלך רחוק מדי. בין אם הצדק היה עמו ובין אם לאו - היה ברור שהמחלוקת סביב תוכנית אוגנדה עומדת לקרוע את התנועה הציונית לגזרים ולהביא לסופו המוחלט של החלום הציוני. הוא החליט לרדת מהעץ - ולמען האמת, זו גם הייתה החלטה קלה למדי מכיוון שגם בבריטניה עצמה הנסיבות השתנו במידה ניכרת. ג'וזף צ'מברליין עזב את תפקידו כשר המושבות, ומחליפו הביע חוסר התלהבות ברור מהפתרון שהציע קודמו. גם האווירה במשרד החוץ הבריטי, שמקודם הייתה אוהדת - התחלפה בקרירות, אולי בגלל מסרים ברורים שהעבירו תושביה הלבנים של מזרח אפריקה שהבהירו שהם מתנגדים בכל תוקף לרעיון של יישוב יהודי בקרבתם. באפריל של 1904 כינס הרצל ישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הגדול של התנועה הציונית, ישיבה שכונתה 'ועידת התפייסות', שבה דיווח על כישלונה של תוכנית אוגנדה - כישלון שאותו הגדיר דווקא כ'הצלחה גדולה' - ושב וחזר על מחויבותו הבלתי מתפשרת לארץ ישראל. הוועד הפועל אישר פה אחד את אמונו הבלתי מסויג במנהיגותו של הרצל, ואפילו מנחם אוסישקין הצהיר שאכן השתכנע מדברי הרצל ושהוא ועמיתיו יכולים להמשיך בעבודתם בביטחון ובמרץ מחודש. אמנם הוחלט בועידה לשגר בכל זאת משלחת בדיקה למזרח אפריקה, אבל לכולם היה ברור שמדובר במחוות כבוד לממשלה הבריטית ותו לא, ושתוכנית אוגנדה כבר לא עומדת על הפרק. ואכן, משלחת הבדיקה חזרה עד מהרה עם תשובה שלילית לגבי האפשרות ליישב את היהודים במזרח אפריקה.

מותו של הרצל

בחודשים שלאחר תום פרשת אוגנדה המשיך הרצל בפעילותו מול מנהיגי העולם: הוא התכתב עם שר החוץ הרוסי וממשלת בריטניה, נפגש עם מלך איטליה ומזכיר המדינה של הוותיקן וניסה לחדש את הקשר עם קיסר גרמניה.

אבל בחודשים האלה חלה גם התדרדרות ברורה ומהירה במצב בריאותו. הרצל לא היה אדם בריא, באופן כללי: לכל אורך שנות בגרותו סבל ממיחושים שונים בליבו, כאבי ראש, מלריה ודופק לא סדיר. בכמה וכמה הזדמנויות איבד את הכרתו לרגעים ארוכים, ובמהלך הקונגרס השישי לקה בשני התקפי לב קטנים - מן הסתם כתוצאה מהלחץ האדיר שיצר הפולמוס על תוכנית אוגנדה. כשנפגש בדצמבר של 1903 עם ראובן בריינין, נדהם הביוגרף לראות את פניו החיוורים והנפולים של הרצל. "ניכר היה כי דאגות רבות, דאגות העם כולו [רובצות עליו]." כתב בריינין.

הרצל ידע שהוא עומד למות. באחת ההזדמנויות אמר לאחד מחבריו כי -

"למה נרמה את עצמנו: אני עומד כבר [לפני] הצלצול השלישי. אין אני רך-לב, ובמנוחה גמורה רואה אני את המוות הולך ובא, ומה גם… [ש]את שנות חיי האחרונות לא הוצאתי לבטלה. [...] לא עת צחוק היא עתה. קרבה שעת הרצינות הגמורה.”

בראשית יוני, 1904, נכנס - יחד עם אשתו, שסבלה גם היא ממחלה קשה - לסָנָטוֹרְיוּם: מעין בית הבראה שבו אושפזו חולי שחפת וחולים קשים אחרים. זמן לא רב לאחר מכן לקה בדלקת ריאות: חום גופו עלה, הכרתו הייתה מעורפלת ודם נפלט מפיו כשהשתעל.

כל הסובבים אותו הרגישו שאלו ימיו האחרונים של מנהיגם, והחרדה עזה מפני סופו המתקרב של הוגה וראש התנועה הציונית הבינלאומית אחזה בהם. כך כתב אחד מאנשיו של הרצל במכתב לחברו:

"אלי, האם יבוא המוות האכזר ויקפד את פתיל חיי הענק הזה, “משה של המאה העשרים”? מלא אני פחד ומורא… [...] הרצל גוסס! האדם הגדול, גאון ישראל ותפארתו, מחזיק את חייו מיום שישי בחמצן. לא, לא; איני יכול לכתוב יותר. [...] נדמה לי כי קרוב אני לצאת מדעתי. אה, לו חס המוות, הזקנה השחורה הזאת, רק פעם אחת על האנושות ויקפד את חיי במקום חייו; באיזו שמחה נתתי את חיי המלאים תענוגות בעד שובו לאיתנו! רעי, אני משליך את עטי. הדמעות שמות לי מחנק, ורוחי נשבר… אלי, הרצל הולך למות! אה, אלי, אָנה צדקתך?!…”

בשני ביולי ביקר את הרצל חבר קרוב, הכומר ויליאם הֶכלר. הרצל הושיט לו את ידו וביקש ממנו -

'הבא את ברכתי לארץ הקדושה. הגד לה שנתתי את דם לבי למען עמי.'

יומיים לאחר מכן, בארבעה ביולי 1904, הלך תיאודור בנימין זאב הרצל לעולמו, והוא בן 44 בלבד.

העולם היהודי כולו שקע לתוך אבל כבד. ארונו של הרצל הוצב בחדר עבודתו בוינה, ואלפי אנשים שהגיעו לאוסטריה מארצות אירופה השונות חלפו על פניו. הרב מאיר בר אילן, מראשי הציונות הדתית, ספד לו -

"זו הייתה הגדולה של הרצל. גם בחייו וגם במותו, הוא היה משוכנע שהוא מסוגל להושיע את עם ישראל. שהוא מסוגל לעשות דברים שאף אחד אחר לא יכול. בכל הנסיעות שלו וכל השיחות עם הסולטן, עם האפיפיור, עם הקיסר וילהלם, אף אחד לא שאל - מה התועלת בשיחות האלה, אלא קודם כל: איך הוא בכלל הגיע לשם, ומאיפה שאב את האומץ לדבר עם האישים האלה על דברים שאף אחד לא העז לדבר איתם עליהם קודם לכן? זה המקור לתחושה שעם הרצל יש לנו תקווה, ובלעדיו אנחנו חסרי ישע. אנחנו כמו יתומים מאב."

בוורשה הרחוקה כתב בחור צעיר בשם דוד גרין - שמאוחר ישנה את שם משפחתו לבן גוריון - במכתב לחבר:

"לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי. התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים."

בתהלוכת ההלוויה של הרצל השתתפו כששת אלפים איש, והוא נטמן בבית עלמין בוינה. ב- 1949, לאחר קום המדינה, הועברו עצמותיו של הרצל, הוריו ואחותו מוינה לירושלים ונקברו מחדש בהר הקרוי על שמו, הר הרצל.

מעניין לציין שלאחר הקונגרס הציוני הראשון, כשהוא ברכבת בדרכו מבאזל חזרה לוינה, רשם הרצל את הדברים הבאים - ובהם משפט אחד ספציפי שייכנס לדפי ההיסטוריה.

"אם אסכם את הקונגרס בבאזל במשפט אחד, יהיה זה - בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם הייתי אומר את זה בקול רם, היו צוחקים עלי… אבל אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר חמישים שנה, כולם יסכימו איתי."

זה היה ב-1897. הרצל פספס בתחזית שלו בשנה אחת בלבד.

אפילוג

אין ספק שכשהופיע הרצל על בימת ההיסטוריה, הקרקע - לפחות בקרב יהודי מזרח אירופה - הייתה בשלה להקמתה של תנועה ציונית שתשאף ליצור בית ליהודים בארץ ישראל. כפי שראינו, היו הוגי דעות שקראו להקמתה של תנועה כזו עשור ויותר לפני הרצל, וצעירים יהודים החלו לעלות לארץ לישראל ולהקים בה ישובים עוד לפני שביקר בה הרצל. אבל כל המאמצים האלה היו בקנה מידה קטן יחסית, וכנראה שהיו נותרים שכאלה - אלמלא הצליח הרצל לסחוף אחריו מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם ו"להדביק" אותם בחזונו, ואלמלא השכיל להפוך את התנועה הציונית מערב רב של פעילים בודדים וקבוצות קטנות - לגוף בינלאומי מסודר ומאורגן, בעל מוסדות נבחרים וזרועות ביצועיות, והצליח לתעל את התשוקה שפיעמה בכל אותם פעילים בודדים ולרתום אותה לעבר מטרה אחת ברורה ומוגדרת.

זאב ז'בוטינסקי שאל - מה היה סודו של הרצל? כיצד הצליח במקום שבו אף מנהיג יהודי אחר לא הצליח לפניו במשך אלפיים שנות גלות? אני חושב שעכשיו, אחרי שסקרנו את סיפורו של הרצל, אנחנו יכולים להשיב על השאלה הזו - והמפתח לתשובה הוא הניגודים האדירים שהיו טמונים באישיותו של הרצל.

כדי לחלץ את היהודים מהגלות, העם היהודי היה זקוק לחולם: למישהו שמסוגל להרים את הראש מעל לעוני, לבורות ולחיים העגומים בכפרים ובגטאות - ולהעז לחלום בקול על מדינה יהודית עצמאית. הרצל היה חולם שכזה, ולא "סתם" חולם: הרצל חלם בגדול. המדינה היהודית שתיאר בספריו 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד' לא הייתה המשך של החיים היהודיים בגולה, כי אם חברה ליברלית, מתקדמת ומודרנית - "אור לגויים" במובן העמוק ביותר.

אבל מצד שני, כדי להקים תנועה בינלאומית חובקת עולם שתפעל להגשמת החלום הפנטסטי הזה, העם היהודי היה זקוק גם לאיש מעשה: לביצועיסט, מישהו שמסוגל לארגן, לסדר ולהוביל. והרצל היה גם אדם שכזה. כשהיה צריך כינוס בינלאומי כדי לאחד את הפעילים הציוניים - הוא יזם את הקונגרס הציוני, וניווט את האירוע המורכב הזה בדיוק להיכן שרצה להוביל אותו: מהפרטים הקטנים ביותר, כגון קוד לבוש ורישום נוכחות של הנציגים בכל יום - ועד ניסוח ההחלטות להקמתם של מוסדות התנועה הציונית. כשהיה צריך לרתום את מנהיגי העולם לטובת המטרה הציונית, הרצל הפך עולמות כדי לפגוש אותם: שיחד את מי שצריך היה לשחד בקושטא, התחנף למי שהיה צריך להתחנף בוינה, ואפילו גער ואיים על הברונים הירש ורוטשילד - שניים מהאנשים החזקים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי - כשלא הסכימו לשתף עמו פעולה. היום היינו קוראים למישהו כזה 'בולדוזר.'

כדי לחלץ את היהודים מהגלות, היה צריך מישהו שמבין את העולם המודרני. אדם מתוחכם שמרגיש בבית בארמונות המלוכה בוינה או בקושטא. אדם משכיל ובעל נימוסים שמסוגל להקסים בשנינותו את קיסר גרמניה, ולרתום את עוצמתם האדירה של כלי התקשורת כדי לסחוף אחריו את ההמונים. הרצל היה אדם שכזה. הוא דיבר גרמנית, צרפתית ואנגלית, התלבש כמו ג'נטלמן מגונדר ובאופן כללי שחה כמו דג במים בתרבות האירופית האליטיסטית של תקופתו.

אבל מצד שני, כדי לרתום את המוני היהודים למטרה שכזו, היה צריך מישהו שהיה "מספיק יהודי" כדי לגרום להם להרגיש שהוא אחד משלהם. והרצל היה גם אדם שכזה. למרות החילוניות שלו, הוא היה מספיק מחובר לשורשיו היהודיים כדי להזדהות עם מיתוסים יהודיים רלוונטיים כדוגמת יציאת מצרים, ולהשתמש בהם כדי לחבר אליו את היהודים המאמינים. הוא ביקר בבתי כנסת, הקפיד להתייעץ עם רבנים אורתודוקסים לפני החלטות חשובות ותיבל את נאומיו במילים בעברית ובאידיש. הרגישות הזו סייעה לקבל את תמיכתם של מנהיגים אורתודוקסים כדוגמת הרב קוק, שאמר על הרצל שלמרות שלפני התקופה הציונית היו בכתביו של חוזה המדינה דברי כפירה וחירוף גסים - הוא בכל זאת היה "בעל תשובה במלוא מובן המילה."

שתי הזהויות האלה - החולם ואיש המעשה, המודרני והמסורתי, הקוסמופוליטי והיהודי, ד"ר תאודור ומר בנימין זאב  - דרו בכפיפה אחת בגופו של הרצל, והן אלה שאפשרו לו להצליח היכן שאיש לא הצליח לפניו.