417: השתלת כליה, חלק ב'

29.1.24

בפרק זה נלווה את גיבורי הפרק שלנו - ליאור, מורן ונורוז - כשהם פוגשים בפעם הראשונה את התורמת האלטרואיסטית שלהם: נעה, מהר ברכה שבשומרון. לאחר מכן, ניכנס לחדר הניתוח ונצטרף לניתוח הסרת הכליה מהתורמת והשתלתה בליאור, וגם נשמע על סיפורו של ד"ר ג'וזף מורי, הפלסטיקאי שעסק בהשתלות איברים כתחביב - וזכה בפרס נובל.

תודה רבה לצוות מחלקת ההשתלות ולמחלקת הדוברות של בית החולים בילינסון, לפרופ' רותי רחמימוב, וכמובן לארבעת גיבורי הסדרה שלנו.
האזנה נעימה,
רן

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

417: השתלות כליה חלק ב'

כתב: רן לוי

"[נורוז] אז הלכתי לרופא, והרופא אמר לי שלעשות את הבדיקות. בדיקת דם רגילה. אחרי בדיקת דם רגילה, אז עפתי למיון."

יום אחד, לפני מספר שנים, התהפכו חייה של נורוז, אם צעירה לשלוש בנות מדליית אל כרמל שליד חיפה.

"[רן] ומתי הבנת שאת חייבת דיאליזה?

[נורוז] באותו יום, של…

[רן] ממש פתאומי, כאילו.

[נורוז] כן, פתאומי. כן."

באותו הזמן, בערך, גם חייו של ליאור, רופא שיניים מצליח מאזור המרכז, התהפכו בצורה דומה כשמחלה גנטית נדירה התפרצה אצלו - ושתי כליותיו הפסיקו לעבוד.

"[ליאור] זאת אומרת, מבחינתי, קודם כל, החשיפה הייתה החלק המאוד קשה. זאת אומרת, לפנות לאנשים, פתאום בבקשת עזרה. אז זה משהו שאני לא רגיל אליו."

המסע המפרך שעברו נורוז וליאור מגיע לסיומו ברגע הזה, הרגע שבו הם יושבים בחדריהם בבית החולים בילינסון, ומתכוננים לפגוש - בפעם הראשונה - את האדם שעומד להציל את חייהם, במובן הכי מילולי של הביטוי.

אבל אני ואתם נפגוש אותו - למעשה, אותה - לפניהם.

"[נועה] טוב, אני נועה, בת 33, נשואה, פלוס חמישה ילדים. אחות במקצועי, עובדת בפנימית, בבית חולים. גרה בשומרון, בישוב הר ברכה."

סיפור התרומה של נועה מתחיל לפני לא פחות משבע שנים - ודווקא אצל בעלה, חיים.

"[חיים] אני עובד כעורך וידאו, אז עבדתי בארגון הדברות. יצא לי להיחשף לסיפורים בעצם של תורמי כליה: היה את התורם ה-99, שהיה לו כתבה באיזה עלון, וגם יצא לי לערוך הרצאה על מישהי שתרמה כליה במסגרת עבודתי. וזה באמת, כאילו, כשאתה שומע חוויות של אנשים אחרים, אתה שומע בעצם שזה לא בשמיים, מה שנקרא. זה משהו שכל אחד יכול לעבור, וזה משהו שאפשר אחר כך לחזור לחיים שלך כרגיל, ומישהו אחר זוכה לנהל אורח חיים רגיל, שזה לא משהו שהוא מובן מאליו.

אז אחר כזה התלבטתי, כן, לא, וזה…ואז אשתי אמרה- כאילו, טוב, זה מכניס אותי ללחצים כל פעם שאתה מדבר על זה. אתה רוצה את זה או אתה לא עושה את זה, כאילו? אז אמרתי, טוב, אז עשיתי חשבון נפש עם עצמי, בעצם מה עוצר אותי מלהתקדם? והגעתי למסקנה שאין שום סיבה שלא, ואז התחלתי את התהליך."

התרומה האלטרואיסטית והאמיצה של חיים הובילה את נועה להחלטה אמיצה משלה.

"[נועה] אז כבר אז התגבשה אצלי ההחלטה שביום מן הימים אני אתרום גם כליה. לפני כחצי שנה נחשפתי לפוסט בפייסבוק, של מכרה של ההורים שלי מהקהילה, ובו היא מבקשת כליה, מספרת על עצמה, ושהיא צריכה כליה.

וככה, הפוסט לא יצא לי מהראש. אחרי שבוע פניתי למתנת חיים. התחלתי בעצם את כל התהליך עבורה. ואז בבדיקת הצלבה, הבנתי שאני לא אוכל לתרום לה. אז ביקשתי ממתנת חיים לעבור לבא בתור, ואז הציעו את ד"ר ליאור."

עמותת "מתנת חיים", מייסודו של הרב ישעיהו הֵבר ז"ל, היא זו שחיברה בין נועה לבין ליאור ונורוז, ואיפשרה את ההצלבה שבמסגרתה יקבל ליאור את הכליה של נועה, ונורוז תקבל את הכליה של מורן, אשתו של ליאור. אבל לפני הכל, נועה נדרשה לעבור סדרה של בדיקות מקיפות - פיזיות ונפשיות - כדי לוודא שהיא אכן כשירה לוותר על אחת מכליותיה.

"[נועה] קודם כל, יש בדיקות דם, שתן, שצריך לעשות. אחר כך מזמינים אותי לבית חולים, מסבירים לי על התהליך. יש פגישה עם עובדת סוציאלית, פסיכולוג.

[רן] מה שואלים בפגישות האלה?

[נועה] רוצים להכיר אותי על בוריי, לראות שאני…להבין מי אני, מה אני מבחינה פיזית, נפשית, לראות שאני בשלה, לראות שאני מתאימה לתהליך, כי אני לא מכירה. זה לא משהו שעשיתי. ולהכין אותי לכל הסיכונים ולמה שאני הולכת לעבור.

[רן] איזה סוג של שאלות שואלים ברמה האישיותית והפסיכולוגית?

[נועה] רוצים להכיר אותי: מי אני, איפה גדלתי, איזה משברים עברתי בחיים, לראות איך אני מתמודדת עם דברים. שאלו אותי איך מבחינה נפשית - איך אני אקבל את זה אם הכליה לא תיקלט. ולחשוב על כל ההשלכות ועל כל האפשרויות, ולראות, כאילו, לשמע ממני, איך אני מתמודדת עם זה."

ובמקרה של נועה, ההתמודדות - הנפשית, בעיקר - עשוייה להיות קשה שבעתיים, מכיוון שנועה היא בעצמה, כאמור, אחות במחלקה פנימית, ולכן מכירה היטב את הסיכונים הכרוכים בהליך שהיא עומדת לעבור.

"[נועה] זה כן הכניס אותי יותר לבטים, כי אני מכירה הסתבכויות עם הכליה, יש חולים שאנחנו מטפלים בהם, זה לא פשוט לראות את הסבל שלהם ומה שהם עוברים. אז זה כן קצת יותר חששתי, אבל הגעתי להשלמה מלאה.

[רן] אומץ כפול, כאילו."

שאלתי את נועה מאין היא שואבת את תעצומות הנפש הדרושים כדי לקבל את ההחלטה שקיבלה.

"[נועה] מתחילת התהליך, גם כשסיפרתי לחברים ומשפחה, עלו שאלות תהיות לגבי סיכונים, כמובן גם בוועדה. לאורך כל הדרך. היו שאלות והתלבטתי, וחשבתי על הכל - אבל קודם כל, עברתי ברור מקיף לגבי בריאותי הפיזית והנפשית, כדי לוודא שאני מתאימה לתהליך. דבר שני, משתדלת להיות בצד הנכון של הסטטיסטיקה, עם אורח חיים בריא - והכי חשוב, אני אישה מאמינה, מאמינה בבורא עולם, בהשגחה פרטית, ושכולנו בידיים הכי טובות שיש. אז אני לא דואגת מהבחינה הזו."

העובדה שנועה ובעלה הם אנשים מאמינים היא לא מקרית. הסטטיסטיקה מראה בבירור שרובם המכריע של התורמים האלטרואיסטים בישראל הם בני המגזר הדתי.

"[נועה] אני לא מבטלת את זה שזה קיים בכל האוכלוסייה, אבל זה מאוד חזק, במיוחד ביישובים, קהילות כאלה. כמו משפחה, שאני רואה בדברים הקטנים, לידות וחלילה אבל. אנשים מאוד מתגייסים, מאוד אחד עם השני. אז יכול להיות שזה העניין, שדוחף כאילו, לנתינה כזאת.

[רן] רוצה להוסיף משהו?

[חיים] אני חושב שזה גם שגדלים על זה שיש כאילו, שיש כאילו את אלוקים שמכוון את העולם, ודברים לא קורים סתם. אז כאילו, חלק מהחשש… מה אם אצטרך אותה [את הכליה - ר.ל.] בעתיד. כאילו, אם אין לך את העוגן הזה, שיש מישהו שדואג לך מלמעלה - אז זה הרבה יותר קשה לעשות מעשים כאלה. אבל ברגע שאתה יודע שיש מישהו שמכוון, ורואה את כל המעשים, ולוקח בחשבון גם מעשים כאלה, אז אתה הרבה יותר רגוע. אתה הרבה יותר רגוע ואתה יכול לאפשר לעצמך."

חוק ההשתלות

רגע לפני ששלושת המשפחות נפגשות לראשונה במסדרון של בית החולים בילינסון, כדאי לעצור לרגע ולשאול את מה שהיא ככל הנראה שאלה מתבקשת: למה שתרומת כליה תהיה אלטרואיסטית? הרי כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, ניתוחי הצלבה מזמנים לכל המעורבים בדבר סיטואציה רגישה ומלחיצה מאוד: זו הסיבה שאנשי בית החולים לא מרשים לשלושת גיבורי הפרק שלנו להיפגש, אלא ממש דקות ספורות לפני הכניסה לחדרי הניתוח. האם לא עדיף שתרומת כליה תהיה דומה לכל שאר העסקאות שאנחנו מנהלים בחיינו, מול אנשים שאיננו מכירים: עסקה כלכלית, שבה אחד מוכר את הכליה שלו - והשני קונה אותה בכסף? אחרי הכל, אם זה עובד ברכישת רכב משומש, לצורך העניין - למה שזה לא יעבוד כשמדובר באיברים פנימיים?

פרופ' רותי רחמימוב, מנהלת יחידת ההשתלות של בית החולים בילינסון, נחרצת מאוד בהתנגדותה למכירה של כליות תמורת תשלום. העיוותים והסיבוכים שעלולים להיגרם מעסקת מכירה שכזו, היא אומרת, מגמדים את המורכבות של תרומה אלטרואיסטית.

"[רותי] ‫כשאנשים מגיעים ממניע כלכלי, ‫אז אחד, בסופו של דבר אני מרגישה ‫שכשהם באים אליי והם רוצים… ‫הם צריכים את הכסף, זאת אומרת, ‫יש הבדל כשהם באים ממניע כלכלי שמטרתו - "אני לחוץ לי הכסף, ‫עכשיו אני רוצה למכור את הכליה שלי," ‫אז אני גם פחות שומר על עצמי. ‫זאת אומרת שאנחנו כצוות רפואי ‫רוצים להעריך מישהו לתרום, ‫אני רוצה שהערכה הרפואית תהיה מאוד נקייה ‫ושהוא לא יעלים ממני באינפורמציה דברים. ‫ואנשים, אני שמתי לב שאנשים באים ‫ואני יודעת שהם מנסים להיכנס למערכת ‫שעשו... מנסים קצת לרמות אותי, ‫להגיד שהם אלטרואיסטים, אבל הם לא. ‫הם מעלימים ממני דברים רפואיים ‫ואז איפשהו אנחנו פוגעים בהם ‫כי אנחנו לא יודעים ‫את כל ההיסטוריה הרפואית שלהם. ‫זה דבר אחד. ‫דבר שני, אנחנו לא רוצים ‫שילחצו על מישהו, ‫בוא תתרום כליה ותביא לי את הכסף, ‫זה מביא אותנו לעולם העברייני."

בשנים עברו, המודעות הציבורית בישראל לצורך בתרומת איברים הייתה מהנמוכות בעולם המערבי, מתוך תפיסה שגויה שלפיה היהדות אוסרת, כביכול, תרומת איברים לאחר המוות. המחסור באיברים להשתלה הביא ישראלים שנזקקו להליך הזה לחפש את הפתרון בחוץ לארץ.

"[רותי] ‫‫עד בערך 2008, משהו כזה, ‫אנשים היו תורמים ‫רק לבני המשפחה שלהם: ‫זאת אומרת, ההשתלות היו ‫בתוך בני משפחה, ‫ולמעשה לא היה... ‫המושג של אלטרואיזם כמעט לא היה קיים. ‫ואנשים היו נוסעים להשתלות בחו"ל, ‫לסחר, לקנות איברים בחו"ל, ‫שיש בזה בעייתיות: הן במובן של ההשתלות האלה ‫נעשות בממדינות בדרך כלל עולם שלישי, ‫תוצאות פחות טובות ‫בצורה משמעותית מאשר אצלנו. ‫וגם יש כמובן את הפן ‫של הניצול של התורמים, ‫שלא בודקים אותם כמו שצריך, ‫שמגיעים ממדינות אחרות.

[...] ‫בארץ אנחנו בודקים את התורם. ‫אנחנו בודקים אותם: ‫עושים הערכה מאוד מאוד רצינית ‫של התורמים. ‫בערך 50% מהתורמים שרוצים לתרום ‫לא יתרמו בסופו של דבר, ‫כי הם לא מספיק בריאים. ‫אני בטוחה שכשכסף כרוך בזה, ‫אז זה לא נעשה כמו שצריך: ‫כמובן שאין מעקב אחרי האנשים האלה, ‫כמובן שאנשים האלה ‫שהן מדינות שלישיות ‫שבאים לתרום מטעמים כלכליים, ‫אין מעקב אחריהם אחר כך. ‫הם חוזרים למדינות שלהם ‫ואף אחד לא בודק שבאמת ‫הם במעקב טוב אחרי התרומה, ‫שהם בסדר, שלא קרה שום דבר, ‫שלא מונעים להם בעיות רפואיות ‫שיכולות להיווצר אצלם וכולי. ‫אז כל מה שיש לסחר באיברים ‫הוא עוול גם לנתרם וגם לתורם, ‫ואני ממליצה לא לנסוע למדינות האלה, ‫לא לעשות השתלות בארץ."

בשנת 2008 נחקק בישראל 'חוק ההשתלות' שחולל שינוי עמוק בתחום. ראשית, החוק קבע כי נושאי כרטיס תורם - כרטיס "אדי" - שמעיד על הסכמתו של נושא הכרטיס לתרום את איבריו לאחר מותו, מעניק למי שחתום עליו קדימות בתור לקבלת איבר להשתלה. הצעד הזה לבדו הביא לעלייה משמעותית בשיעור ההסכמה לתרומת איברים בקרב משפחות הנפטרים: מארבעים אחוזים - ליותר משישים אחוזים.

שנית, החוק החדש קבע כי התרומה היחידה המותרת בישראל היא תרומה אלטרואיסטית - דהיינו, סחר באיברים הוצא רשמית מחוץ לחוק בישראל - וגם הסדיר את מעמדם של התורמים האלטרואיסטים, ואת התמיכה לה הם זכאים לקבל מהמדינה.

"[רותי] ‫מחזירים להם את ההוצאות. יש הוצאות על התרומה: ‫יש ימי עבודה, יש כאבים... ‫וגם אנחנו צריכים לדבר על זה שהיא תודה, ‫כחברה. ‫צריך לדבר על איזושהי תודה. ‫אז מה שקורה עכשיו בישראל ‫זה שאנחנו… ‫אחד, מחזירים להם ימי עבודה: יש חוק אשר, ‫אז מחזירים להם הרבה ימי עבודה. ‫נותנים להם פסיכולוג… ‫מספר טיפולים עם פסיכולוגים ‫כדי להתמודד אולי עם האבל: ‫בכל זאת, איבדו איבר, עברו ניתוח, ‫כאב להם… בכל זאת צריך איזשהו ‫תמיכה פסיכולוגית לחלק מהאנשים. ‫חלק מהביטוחים ‫חינם לאיזושהי תקופה: ‫ביטוחי חיים, ביטוחי בריאות. ‫איזשהו מלון לנוח בהתחלה, ‫דברים כאלה. אולי צריך ‫לתת להם קצת יותר, ‫אבל זה מה שמתאפשר בתוך החוק, ‫מתוך האתיקה הבינלאומית של ההשתלות, ‫כי יש הרבה התנגדות לתשלום לתורמים, ‫מהסיבות שהזכרתי."

למרות העליה הניכרת במספרם של התורמים האלטרואיסטים בישראל, ראוי לציין שישנה גם ביקורת רבה על חוק ההשתלות במתכונתו הנוכחית. מרבית הביקורת מתרכזת בשני מישורים. הראשון הוא האיסור המוחלט על מכירת כליה תמורת תשלום, שגורם לכך שבישראל אין מספיק כליות זמינות להשתלה - ובפועל מאלץ משפחות רבות לצאת בכל זאת לחו"ל או לעבור על החוק כדי להציל את חיי יקיריהם. המישור השני הוא בשאלת סמכותן של משפחות הנפטרים למנוע את לקיחת האיברים מגופתו של יקירם - שכן החוק קובע שגם אם הנפטר חתם על כרטיס אדי לפני מותו, המשפחה עדיין יכולה להטיל וטו על ההסכמה הזו.

יש מדינות שנוקטות בשיטות אחרות, כמו למשל ספרד, שבה נהוגה שיטת ה"הסכמה המשוערת", שבה ההנחה הבסיסית היא כי המנוח הסכים שאיבריו ישמשו לשם השתלה - אלא אם כן הוא הביע התנגדות אקטיבית לכך בעודו בחיים. החלת השיטה הזו בספרד הכפילה את שיעור תרומות האיברים במדינה.

פגישה במסדרון

אפשר להמשיך ולדון ארוכות בסוגיות המשפטיות והאתיות הכרוכות בתרומת כליה - אבל השעון מתקתק: בעוד פחות מחצי אמורים לעלות ליאור, נווז, מורן ונועה על שולחן הניתוחים, מה שאומר שהגיע השעה להפגיש ביניהם.

נציגת יחידת ההשתלות מזמינה את המשפחות לצאת כל אחת מחדרה אל המסדרון - שם הם פוגשים זה את זה בפעם הראשונה. אני והמיקרופון שלי מצטרפים לרגע המאוד מאוד מרגש הזה.

[קולות]

דמעות של בכי. דמעות של צחוק. חיבוקים, נשיקות, ועוד דמעות. קשה לשים במילים את הרגשות והתחושות שממלאים את המסדרון ברגע הזה - הרגע שבו שלוש משפחות, משלושה מגזרים שונים בחברה הישראלית, הופכות למשפחה אחת. אפילו עבורי, כצופה מהצד, הרגע הזה הוא אחד הרגעים המרגשים והעוצמתיים ביותר שחוויתי בחיי - רגע שאני יודע שבוודאות שלעולם לא יימחה מזיכרוני.

[קולות]

אחרי רבע שעה, האחות מתערבת בשיחה. הזמן נגמר, והגיעה השעה להיכנס לחדר הניתוח.

"[רן] מה הרגשתם? מה המחשבות?

[מורן] אני, עד עכשיו יש לי צמרמורת. זה כל כך מרגש, זה יותר מרגש אפילו ממה שדמיינתי שזה יהיה.

[רן] כולם דומעים, כאילו…מה עבר לך בראש?

[ליאור] גם. צמרמורת. דמעות. באמת מדהים. גם היה מדהים…פתאום אחווה אדירה של כולם. סתם אנשים טובים, כולם. באמת, אין מילים.

[מורן] אני כשהגעתי לארץ בגיל שמונה, והרגשתי שזה הבית שלי. היום אני מרגישה את זה יותר מתמיד. שאין מקום כזה כמו ישראל, באמת. אני גם תמיד אומרת לבנות שלי: אומרים - שם זה ככה, פה זה ככה…אני אומרת: כן, אבל אין כמו ישראל."

הוצאת כליה

כפי שאתם אולי כבר יודעים, זו לא הפעם הראשונה שלי בחדר ניתוח: השתתפתי בעבר בניתוח מעקפים ובניתוח קיסרי, שעליהם סיפרתי בפרקים קודמים של עושים היסטוריה. אבל כשנכנסתי לחדר שבו התנהל באותו רגע ניתוח הסרת הכליה מגופה של נועה, התורמת האלטרואיסטית, הופתעתי לראות משהו שלא ראיתי בניתוחים הקודמים: מעל מיטת הניתוחים ניצב מסך טלוויזיה גדול ועליו תמונה מטושטשת ולא ברורה. שני המנתחים שרכנו מעל נועה הישנה - ד"ר אייזנר שמובילה הניתוח, וד"ר סלובק המתמחה - הרכיבו על עיניהם משקפיים מיוחדות, ונעצו מבט מרוכז מאוד במסך.

נדרשו לי מספר שניות כדי להבין מה אני רואה: ניתוח הסרת הכליה, מסתבר, הוא ניתוח לפרוסקופי - דהיינו, הוא נעשה באמצעות שלושה חורים קטנים שדרכם מוחדרים לגופה של נועה מוטות טלסקופיים. אחד המוטות נושא בקצהו מצלמה בעלת שתי עדשות - והתמונה התלת-מימדית שמוקרנת על המסך מאפשרת למנתחים לראות את הנעשה בתוך הבטן בצורה ברורה ביותר.

"[אייזנר] אתה רואה? אתה עם המשקפיים? אוקי, אז זו הכליה. תתרחק קצת. הכליה פה. זה טחול. אנחנו צריכים לחשוף עכשיו את כלי הדם של הכליה עד בסיסם, ובעצם להפריד את הכליה מהאיברים מסביב. אחרי שהיא תלויה על עורק ווריד וצינור שתן, אנחנו מנתקים את כלי הדם."

התמונה הגדולה על המסך מאפשרת אפילו לי, ההדיוט, לזהות בקלות את הכליה שעומדת להיות מוסרת ואת כלי הדם שמתחברים אליה.

"[סלובק] הכלים החשובים בניתוח - חוץ מהכליה כמובן, שהיא האיבר החשוב - זה הוריד, העורק…לפעמים לחלק מהכליות יש שניים מזה ושניים מזה, או אפילו יותר. השלישי זה האאורטה: זה מה שמוביל את השתן מהכליה אל שלפוחית השתן. גם ממנו, דרך אגב, אפשר לפעמים שיהיה כפולות. יש מערכת מאספת לחלק מהאנשים.

[רן] אה, באמת? לחלק מהאנשים יש שני צינורות שתן שיוצאים מהכליה?

[סלובק] זה וריאנט אנטומי, זה לא הנורמה.

[אייזנר] אבל זה לא נורא."

"[רן] איך זה שיש לנו שדה ראיה על מה שקורה בתוך הבטן? אני מניח שהכל בפנים אמור להיות צמוד אחד לשני.

[אייזנר] לא. זהו שלא.

[סלובק] אנחנו מנפחים את החלל הזה באופן אקטיבי. אנחנו מזרימים אוויר וזה יוצר לנו חלל.

"[רן] מה החלק שנחשב להכי מאתגר בניתוח הזה?

[אייזנר] תראה, כלי הדם שאנחנו מפרידים, אנחנו מפרידים ממש מהבסיס. זה כלי דם מאוד מאוד ראשיים. הפחד זה דימום. זה הפחד העיקרי."

כדי להפריד את הכליה מכלי הדם שלה, ד"ר אייזנר משתמשת במכשיר חיתוך מבוסס חום: הצריבה שמלווה את החיתוך מסייעת למנוע דליפה של דם מכלי הדם, אם כי המנתחים עדיין זהירים מאוד שלא לגעת בטעות בכלי דם לא קשורים או בצינורית השתן שיוצאת מהכליה.

"[סלובק] מכשירי האנרגיה האלה חותכים באמצעות אנרגיה תרמית.

[אייזנר] תאורטית…לא תאורטית: אנחנו צריכים לשמור שהמכשיר הזה לא ייגע באוארטה, כי זה יכול לעשות פה נזק תרמי, ואחרי זה יהיה צרות.

בזמן שד"ר אייזנר וד"ר סלובק עומלים על ניתוק כלייתה של נועה מכלי הדם שלה, ניצלתי את ההזדמנות לשוחח עם נאסר, אח בחדר הניתוח.

"[נאסר] נאסר. האח שעוזר.

[רן] נעים מאד, נאסר. מה האחריות שלך בניתוח?

[נאסר] קודם כל להשגיח על החולה בהשכבה, שתהיה השכבה נכונה. שחס וחלילה לא ישכב במצב שיגרום לו בהמשך, בניתוח של ארבע שעות, לפצעים, לפגיעה עצבית… רגע, סליחה, בסדר?

[רן] לא, אתה כל פעם שאתה צריך להעיף אותי, תעיף אותי. בלי לחשוב פעמיים."

על נאסר מוטלת אחת המשימות החשובות בתהליך הניתוח: לוודא שהמטופלת ששוכבת על השולחן היא אכן המטופלת הנכונה - וגם לוודא שהכליה שמוסרת מנועה היא אכן הכליה הנכונה. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כל טעות שתתרחש בעניין הזה היא טרגדיה לא רק למטופל עצמו - אלא לכל המעורבים בניתוח ההצלבה.

"[רן] אז היינו באמצע איתך, נאסר.

[נאסר] אז בקיצור, אני מקבל את החולה. אני מוודא שזה החולה הנכון, לחדר הנכון לניתוח הנכון, לאיבר הנכון, לצד הנכון. זה קרה שלפעמים מביאים חולה לחדר 16 או 17, וכתוב שם ניתוח בצד ימין - והחולה מסומן בצד שמאל.

[רן] זה יכול לקרות.

[נאסר] יכול לקרות, כן. בשביל זה אנחנו נמצאים: בודקים, מוודאים, שואלים את החולה. בודקים במסמכים שיש לו. בודקים בצילום. נעזרים בדברים כמו רופא שנמצא לפי החוק, שישאל את החולה כל מיני דברים כמו אלרגיה, איזה צד וכולי. לבדוק שהצד הזה מסומן. לפעמים יש מצבים שהחולה במצב של ערפול הכרה או מונשם, אז אתה נעזר בצילומים, ברופא שמכיר אותו."

בינתיים, הניתוח מתקדם, והכליה כמעט מוכנה לרגע שבו ניתן יהיה להוציא אותה מגופה של נועה.

"[אייזנר] אז הנה, אנחנו בעצם חשפנו את צינור השתן. אנחנו ממש יורדים כמעט עד לאגן, אוקי? אנחנו רוצים אותו שיהיה ארוך. ואנחנו כמעט מוכנים להוציא את הכליה. אוקי, אז יש לנו צינור שתן. בוא נראה שהעורק והוריד מוכנים."

"[אייזנר] אז בעצם עכשיו יש לנו כליה, עם כלי דם - עורק, וריד וצינור שתן - מופרדת משאר האיברים. זה הזמן להוציא אותה. מהרגע שאנחנו מוציאים - כמה שיותר מהר להכניס אותה, זה עדיף. ככל שהיא עומדת יותר זמן מחוץ לגוף - אמנם בקרח - הסיכוי שאחרי זה יהיה מה שנקרא ATN, יותר גדול: ATN זה שהכליה סובלת, מה שנקרא. זה לא אומר שהיא לא תעבוד, אבל זה אומר שיקח לה יותר זמן להתאושש. תלוי גם בגיל של הכליה."

מכיוון שאת הכליה עצמה אי אפשר להוציא דרך החורים הזעירים של הניתוח הלפרוסקופי, זה השלב שבו מבצעת ד"ר אייזנר חיתוך רחב יותר בבטן.

"[אייזנר] עכשיו נוציא אותה.

[סלובק] הנה זה מגיע…

[אייזנר] אופ, קטנטונת.

[רן] הוצאנו את הכליה.

[אייזנר] הוצאנו את הכליה, ואנחנו צריכים לשטוף אותה. רוצים לשטוף אותה מהדם."

הכליה הקטנה - בערך בגודל של אגרוף - מועברת לצידנית אדומה שניצבת, מוכנה, בפינת חדר הניתוחים.

"[אייזנר] עכשיו אני אורזת את הכליה, כדי שאפשר יהיה להעביר אותה לחדר של ההשתלה. אנחנו רוצים שתגיע בצורה סטרילית, אז אנחנו שמים בשתי שקיות, שמים בארגז ואז מעבירים. בייחוד היום, שיש הצלבה, ואנחנו רוצים לוודא שהחולה הנכון יקבל את הכליה הנכונה. אז אנחנו מאוד מקפידים. אנחנו פה לא רוצים שיהיו טעויות, זה יהיה אסון. אם נשתיל סוג דם לא מתאים, בלי שום הכנה לפני כן, הכליה תידחה מיד. באיזה חדר הם? 13?"

חדר הניתוח שבו תתבצע ההשתלה נמצא בקצה המסדרון - מילולית, חמישה מטרים בקו אווירי מחדר הניתוח שלנו.

"[רן] אנחנו עוברים מחדר לחדר. למה אנחנו רוצים צידנית בעצם?

[אייזנר] כדי שהיא תישאר בקרח, שהיא לא תיפול בדרך, שלא יהיו טעויות.

[רן] אפילו שזו הליכה של מטרים.

[אייזנר] אפילו שזו הליכה של כמה מטרים. ועכשיו מה שהם יעשו, הם פשוט יוציאו אותה מהצידנית.

[רן] אם זו הכליה שלי, שימו אותה בשתי צידניות, ליתר ביטחון [צוחקים]."

אנחנו יוצאים מחדר הניתוח עם שולחן נייד, ועליו הצידנית האדומה. המעבר הבנאלי הזה מחדר לחדר מרגיש לי, באותו הרגע, כמו תהלוכה חגיגית.

"[רן] ואנחנו יוצאים.

[רעשי הליכה]

[אייזנר] הפתעה!...אביתר, יש פה כליה.

[אביתר] איך הכליה?

[אייזנר] נהדרת. בונבונית."

ג'וזף מורי

בחדר הניתוחים הצמוד ממתין לנו המנתח שישתיל את הכליה בגופו של ליאור.

"[אביתר] אני ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בילינסון, שלמעשה הוא המרכז הגדול בישראל שעושה את רוב ההשתלות בכלל - בטן, כבד. כליות אנחנו עושים מעל כמאתיים השתלות כליה בשנה."

מיד נחזור אל ד"ר נשר ואל חדר הניתוחים - אבל לפני כן, זו אולי נקודה טובה לעצור בה ולדבר על ההיסטוריה של הליך השתלת הכליה, שפעם נחשב בלתי אפשרי, והיום מבוצע כדבר שבשגרה.

בדצמבר 1944, שלהי מלחמת העולם השניה, המריא טייס בשם צ'ארלס וודס (Woods) משדה תעופה באזור דרום-מזרח אסיה, למשימת אספקה שגרתית. טעות כלשהי של טייס המשנה שלו גרמה למטוס להתרסק, ולהתלקחותם של עשרות אלפי ליטרים של דלק שנשא המטוס. וודס נכווה כוויות איומות בכשבעים אחוז משטח גופו, לרבות פניו. הוא פונה לבית החולים Valley Forge שבפנסילבניה, שם טופלו חיילים אמריקנים שנפצעו בקרבות.

הרופאים לא נתנו לוודס סיכוי רב לשרוד. הטיפול היחיד שהיו יכולים להעניק לו היה לנסות ולהשתיל לו עור של חייל אחר שנהרג, כדי שיכסה על הבשר החשוף וימנע את הזיהומים הקטלניים שבדרך כלל פוגעים בחולים כמו וודס - אבל אלו היו הימים שלפני גילוין של התרופות נוגדות-הדחייה, וההנחה הייתה שגופו של וודס יידחה את העור המשותל ובכך יביא את קיצו העגום של הטייס הפצוע.

אבל בדרך נס, השתל לא נדחה. מדוע? איש לא יודע. אולי גופו של וודס היה כה חלש ופגיע בעקבות הפציעה, עד שגם מערכת החיסון שלו הפסיקה לתפקד כהלכה. תהיה הסיבה אשר תהיה, וודס שרד, ואף זכה לחיות חיים מלאים ומאושרים.

אחד מחברי הצוות הרפואי שטיפל בוודס היה ד"ר ג'וזף מורי (Murray), פלסטיקאי צעיר, שאחרי המלחמה חזר לבוסטון, עיר מולדתו, שם הצטרף לבית חולים מקומי ופתח מרפאה לטיפול בפגיעות פנים. הפלסטיקה הייתה אהבתו הגדולה של מורי והוא ראה בה את ייעודו המקצועי - אבל בבית החולים שבו עבד פעלה גם קבוצת מחקר קטנה שערכה מחקרים על השתלות איברים, וגם התחום הזה סיקרן את מורי. רבים בבית החולים זלזלו במחקרי ההשתלות האלה והאמינו שהם חסרי סיכוי בגלל תופעת הדחייה שאי אפשר היה לגבור עליה - אבל מורי זכר את הפציעה של צ'ארלס וודס ואת ההשתלה המוצלחת שעבר, ומשהו אמר לו שאם גופו של וודס לא דחה את השתל, זה סימן שחייבת להיות דרך למנוע את תופעת הדחייה.

מורי התנדב לסייע לצוות החוקרים בעבודתם, שכללה בעיקר השתלות כליה בבעלי חיים. מאוחר יותר, כשהחוקר הראשי בצוות גוייס למלחמת קוריאה ונאלץ לעזוב את המעבדה - מורי החליט להחליף אותו בתפקיד ולהמשיך את המחקרים, במקביל לעבודתו כפלסטיקאי.

ב-1953 לקה מלח צעיר בשם ריצ'רד הריק (Herrick) במחלת כליות חשוכת מרפא. בתוך חודשים ספורים התדרדרה בריאותו של ריצ'רד במידה ניכרת: הוא איבד חלק ניכר ממשקלו, סבל מכאבים קשים, והצטברות הרעלים במוחו גרמה לו להתנהג בצורה אלימה כלפי אחרים וכלפי עצמו. לכולם היה ברור שריצ'ארד גוסס, ואחד האנשים שהתייסרו הכי הרבה ממצבו של ריצ'רד היה אחיו התאום, רונלד. "דוקטור, אני אתן לו את אחת הכליות שלי, אם זה יציל אותו!" הוא אמר לרופא המשפחה שלהם. הרופא החל להסביר לרונלד שזה לא משנה, מכיוון שגופו של ריצ'ארד בוודאי ידחה את הכליה - אבל אז זה היכה בו. ריצ'רד ורונלד היו תאומים זהים, והיו מחקרים קודמים שהראו שהשתלות בין עכברים שהיו תאומים זהים - נחלו הצלחה. האם יכול להיות ש…? לא, אין סיכוי. אבל… אולי בכל זאת? במזל, רופא המשפחה של האחים הריק שמע על קבוצת המחקר הקטנה של ג'וזף מורי, והציע להם לפנות אליו.

כשפנו האחים הריק למורי, סקרנותו התעוררה מיד: גם הוא נתקל בעבר בדיווחים על השתלות עור מוצלחות בין תאומים זהים. עד כה, כל ההשתלות שביצעה קבוצת המחקר שלו היו על בעלי חיים: כעת ניצבה בפניו הזדמנות נדירה - הזדמנות שאולי לא תחזור על עצמה בכל הקריירה שלו - לבצע, בפעם הראשונה בהיסטוריה, השתלת כליה בבני אדם שיש לה סיכוי אמיתי להצליח!... אבל היה חלק אחד בהליך הזה שהטריד אותו יותר מכל: החלק של הסרת הכליה מרונלד, האח התאום. כך סיפר מורי בראיון עיתונאי שנים רבות לאחר מכן:

"הכליות הן איבר חיוני. האם אנחנו באמת זקוקים לשתי הכליות שעימן נולדנו, או שהכליה השניה היא בסך הכל סוג של ביטוח? הנתונים הסטטיסטיים שהיו בידיהן של חברות הביטוח לימדו אותנו שאפשר להסתדר עם כליה אחת - אבל המידע הזה היה קלוש למדי.

זאת ועוד, ההליך הניתוחי של הסרת הכליה של רונלד טמן בחובו סיכונים שאי אפשר להתכחש להם: סיבוכים אפשריים כתוצאה מההרדמה הכללית, דימום פנימי, פציעה אקראית באיבר חיוני סמוך או זיהום. הרשימה הארוכה של סיכונים הציבה בפנינו דילמה אתית. בעוד שמהחולים שלנו ביקשנו, כדבר שבשגרה, לקחת על עצמם סיכונים מסוימים כדי שנוכל לעזור להם להבריא - מעולם לא ביקשנו מאדם בריא לקחת על עצמו סיכון כה גדול למענו של אדם אחר. התייעצנו עם רופאים מנוסים מתוך ומחוץ לבית החולים, עם כמרים בכל הדרגות ועם עורכי דין - לפני שהצענו להם את האפשרות של השתלה. הקבוצה שלנו נפגשה מספר פעמים עם המשפחה ותיארה להם בפרטי פרטים במה כרוך ההליך שיעברו רונלד וריצ'רד. לא ייעצנו להם בעד או נגד הניתוח, אלא אמרו להם את המובן מאליו: שאין לנו מושג אם זה יעבוד."

האזהרות עשו את שלהם, וריצ'רד ביקש מאחיו לבטל את התרומה - אבל רונלד לא היה מוכן לאבד את אחיו התאום, והתעקש להמשיך בהליך. בינתיים הגיעה השמועה על הניתוח המתקרב לאוזניהם של עיתונאים סקרנים, ואלה החלו לעקוב אחר הסיפור ולדווח עליו בעיתונים המקומיים מדי יום. עבור מורי וצוותו, תשומת הלב הציבורית הזו הייתה הדבר האחרון שלו היו זקוקים.

"לפתע, כל העולם צפה בנו. העיתונים צוטטו רופאים שטענו שהניסוי שאנחנו עומדים לבצע לא רק נידון מראש לכשלון, אלא שהוא גם לא אתי. [התחלתי] להבין איך זה מרגיש להיות מגיש בייסבול במשחק בגביע העולם. אבל שלא כמו מגיש בייסבול, אנחנו עמדנו לנסות משהו שלא נוסה מעולם."

לבסוף, בדצמבר של 1953 חלה התדרדרות ברורה במצבו הבריאותי של ריצ'רד - ומורי הבין ששעון החול אזל. ימים ספורים לפני חג המולד עלו שני האחים על שולחנות הניתוחים.

"הניתוחים החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר [...] הקבוצה שלי פתחה את חלל הבטן של ריצ'רד ובודדה את כלי הדם העיקריים שאליהם תחובר הכליה החדשה, מוכנה לחתוך אותם ברגע שהכליה תגיע. בחדר הסמוך, קבוצה בהובלתו של ד"ר ג'יי. הראטוול האריסון ניתחה את רונלד, והייתה מוכנה להסיר את אחת מכליותיו ברגע שאתן את האות. [...] כשהכל היה מוכן, לקחתי נשימה עמוקה ואישרתי להאריסון לצאת לדרך. התזמון היה קריטי: מהרגע שננתק את הכליה של רונלד מאספקת הדם שלה ועד שנחבר אותה למערכת הדם של ריצ'רד, הכליה תהיה ללא חמצן וללא חומרים מזינים. כל דקה של המתנה פרושה נזק נוסף שייגרם לכליה של רונלד - וסיכון נוסף לחייו של ריצ'רד.

התחלנו לחבר את הכליה של רונלד לגופו של ריצ'רד בשעה עשר ועשרה, וסיימנו שעה ועשרים ושתיים דקות לאחר מכן. האם התעכבנו יתר על המידה? כשהסרנו את החסימה על כלי הדם של ריצ'רד והבטנו בדם מתחיל לזרום אל האיבר החדש שלו, דממה שררה בחדר הניתוח. הבטנו - חלקנו עם אצבעות משולבות, אחרים מתפללים בשקט - בעוד שהכליה הלכה והפכה לורודה יותר בזכות דמו של ריצ'רד. שתן החל לזרום ממנה, וחיוכים עלו על פניהם של כל הנוכחים. שעתיים לאחר מכן ריצ'רד ורונלד כבר היו בחדר ההתאוששות."

לשמחתם של כולם, גופו של ריצ'רד הריק לא דחה את הכליה של אחיו התאום - והוא שרד את ההשתלה: לא רק "שרד" - הוא אפילו התחתן עם אחת האחיות שטיפלו לו, והשניים הביאו לעולם שני ילדים.

אחרי הישג היסטורי כדוגמת השתלת הכליה המוצלחת הראשונה בהיסטוריה, כנראה שהיינו סולחים לג'וזף מורי אם היה מחליט לפרוש בשיא ולנוח על זרי הדפנה. אבל מורי לא עצר וקבע לא אחת כי אם עוד שתי אבני דרך היסטוריות בתחום השתלות האיברים. שש שנים לאחר ההשתלה של ריצ'רד הריק, הוא ביצע את השתלת הכליה המוצלחת הראשונה מתרומה בין אחים תאומים לא-זהים, ושלוש שנים לאחר מכן, ב-1962, ערך את ההשתלה המוצלחת הראשונה שנעשה בה שימוש בתרופות נוגדות-דחייה, שהיו אז בשלבי ניסוי ראשוניים. שלושת ההשתלות המוצלחות האלה שכנעו את הקהילה הרפואית שהשתלות של איברים פנימיים הן כבר לא מדע בדיוני - והשיקו את העידן שבו אנו נמצאים כעת.

לבסוף, בשנות השבעים המוקדמות החליט מורי לעזוב את תחום השתלות האיברים - ולחזור אל אהבתו האמיתית, ניתוחים פלסטיים, וגם שם פיתח כמה שיטות וטכניקות פורצות דרך שכנראה שהיו מזכות אותו בפרסום רב - אלמלא העובדה שהישגיו בתחום ההשתלות האפילו עליהן. כשזכה מורי בפרס נובל בשנת 1990 אמר עליו אחד מעמיתיו שהוא כנראה האדם הראשון שקיבל פרס נובל על משהו שעשה בתור תחביב. אבל את הפרס האמיתי, כנראה, מורי קיבל בקיץ של שנת 2004, כשהוזמן להשתתף בטקס הפתיחה של 'אולימפיאדת המושתלים': אירוע ספורטיבי דו-שנתי שמטרתו לחגוג את החיים החדשים של מושתלים ותורמים ולהעלות את המודעות הציבורית לתרומת איברים. מורי בן ה-85 ורונלד הריק בן ה-73 - התורם האלטרואיסטי ראשון בהיסטוריה - הדליקו את הלפיד של התחרות בטקס מרגש מאין כמותו, לעיניהם של לא פחות מאלפיים מושתלים ובני משפחותיהם, שכולם זכו בחיים החדשים שלהם בזכות עבודתו של מורי. הוא הלך לעולמו בשיבה טובה בשנת 2012.

השתלה

"[איתמר] השתלות זה התחום עם הכי הרבה דרמות. תמיד. השתלות מהחי זה דרמות חיוביות. השתלות מהמת…תמיד זה מערב טרגדיה ודרמה."

בחזרה לחדר הניתוח, בו שוכב ליאור הרציאנו, מורדם ומונשם, וממתין לקבל את הכליה שתרמה לו נועה. ההחלטה הראשונה שצריך לקבל ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות, היא היכן למקם את הכליה החדשה בתוך גופו של ליאור. זה נשמע…מפתיע קצת, נכון? אחרי הכל, למה לא להוציא את הכליה המקורית - זו שלא מתפקדת - ולהכניס במקומה את הכליה החדשה?

אז מסתבר שלא מוציאים את הכליות הקיימות, אפילו אם הן כבר לא עובדות.

"[איתמר] אין שום צורך להוציא אותו. הניתוח להוציא את הכליות המקוריות הוא ניתוח מאוד מאוד גדול. ואנחנו משתדלים לא לעשות [דברים גדולים]. יאללה, ח'ברה, יותר מהר."

וזה אומר שאת הכליה החדשה צריך להשתיל במקום אחר בחלל הבטן. וזה לא שאין מקום: מסתבר שיש בן אדם בישראל שמסתובב עם לא פחות מחמש כליות שונות בגופו - השתיים המקוריות, ועוד שלוש שהושתלו בו לאורך השנים בזו אחר זו. אבל למרות שיש מקום בגוף לעוד איזו כליה או שתיים, ד"ר נשר עדיין צריך להחליט היכן המקום הטוב ביותר לחבר את האיבר החדש למערכת הדם.

"[רן] איפה הקטע הכי מורכב בחלק של ההשתלה?

[איתמר] אני חושב שהניסיון בא לידי ביטוי בעיקר בקביעה של המיקום, איך הכליה תשכב בבטן. השלב הבא זה החיבורים של כלי הדם, שהם חייבים להיות מושלמים - כי אם לא עשית אותם מושלמים, אז יכול להיות שזה יעבוד - אבל לא יעבוד מושלם. הדגש אצלנו כל הזמן זה 'מושלם.' מה שלא מושלם, לא טוב.

[רן] למה קביעת המיקום כזו קריטית?

[איתמר] כי אחר כך זה משפיע על המיקום של כלי הדם שאתה מחבר, ואם הוריד יהיה מקופל או לא מקופל."

אחרי שהחליט על נקודת החיבור המתאימה, ממשיך ד"ר נשר במלאכה העדינה של תפירת הכליה החדשה אל כלי הדם.

"[איתמר] עכשיו עשינו חור קטן בעורק. אני מחכה שיביאו לי…יש מכשיר שעושה חור עגול בעורק. ואז אני תופר את זה בצורה היקפית, אבל ברגע שזה עגול, זה יותר מדויק."

ד"ר נשר מתמודד כאן עם שני אילוצים חשובים שסותרים זה את זה: מחד, הוא חייב לעבוד בזהירות ובאיטיות כדי שלא לפגוע בכלי דם ואיברים סמוכים - אבל מאידך, הוא חייב למהר מכיוון שבכל הזמן הזה הכליה החדשה לא מקבלת דם ולכן סופגת נזק מצטבר. מקודם, כשנכנסנו, אולי שמעתם בהקלטה את השיר Under Pressure של Queen מתנגן ברמקולים של חדר הניתוח. יכול להיות שזה לא היה מקרה: אפשר להרגיש את המתח באוויר.

"[איתמר] אנחנו ממש מכינים את הכליה, עוד רגע לפתוח את הסכרים שעשינו ולהכניס דם לכליה, ולראות שהיא מקבלת אספקת דם טובה.

[רן] כשצינור השתן עדיין לא מחובר.

[איתמר] הוא מחובר בסוף, אחרי שאנחנו רואים שהכליה מקבלת אספקה וניקוז ורידי טוב.

[מתמחה] הדבר שאתה צריך להסתכל עליו זה הצבע של הכליה. ברגע שאנחנו פותחים את הדבר הזה…תראה מה קורה לה.

[איתמר] תוך שניה הפכה להיות ורודה, יפה. קסם. אין הרבה קסמים בכירורגיה המודרנית, ברפואה בכלל - זה קסם."

לכל דרמה הוליוודית טובה יש את נקודת השיא שלה - ועכשיו מגיעה נקודת השיא של הדרמה שלנו. כולנו רוכנים מעל מיטת הניתוח ומביטים על צינורית השתן שבוקעת מהכליה החדשה - שבשלב הזה עדיין אינה מחוברת לשלפוחית השתן של ליאור - כדי לראות את מה שעבורי ועבורכם הוא כנראה אירוע יומיומי חסר חשיבות, אבל ברגע הזה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם: פיפי.

"[איתמר] אתה רואה? היא התחילה לתת שתן, הכליה. מדהים. מדהים. אין דבר יותר מדהים מזה ברפואה בכלל ובכירורגיה בפרט. לקחת איבר שהיה מתפקד בגוף של בן אדם מסוים, הוצאנו אותו, ואחרי שעה אותו איבר מתפקד בגוף של בן אדם [אחר]."

אחרי שוידא ד"ר נשר שהכליה החדשה מתפקדת כהלכה בגופה החדש, הוא משלים את החיבורים האחרונים.

"[רן] אז בשלב הזה סיימנו את החלק הזה של הניתוח?

[איתמר] זהו. הכליה ורודה, מחוברת, מקבלת אספקת דם טובה.

[רן] מה עכשיו עושים?

[איתמר] ועכשיו אני מכניס נקז וסוגר את הבטן.

[רן] אז נראה לי שזה גם השלב שאני אעזוב אתכם, אם החלק המאתגר ביותר הסתיים."

משפחה חדשה

"[ליאור] אוקיי, אז בימים ובשעות אחרי הניתוח, בעצם היינו מאושפזים באותו חדר, אשתי ואני. סך הכל ההתאוששות בימים הראשונים, חוץ מזה שאתה מחובר לכל מיני צינורות, באמת באמת שהייתה מצוינת."

ינואר, 2024. שמונָה חודשים חלפו מאז הניתוח - למרות שכפי שמספר ליאור הרציאנו, את תוצאות ההשתלה ניתן היה לראות ממש זמן קצר לאחריה.

"[ליאור] שמע, זה היה שינוי מאוד מאוד גדול, כי פתאום, די במיידי, כל התוצאות של הבדיקות דם השתפרו. לא ראיתי בדיקות כאלה הרבה הרבה שנים. הרבה מגבלות שהיו לי מבחינת מזון ירדו. ובעצם זה היה די לחזור פתאום לחיים רגילים. [...] אז פתאום חזר לי הצבע לפנים. הרבה אנשים שפגשו אותי אמרו לי - וואו, יש לך פתאום צבע!"

למרות התרופות נוגדות-הדחייה שיצטרך לקחת למשך שארית חייו, ליאור יודע להעריך את החיים החדשים שקיבל.

"[ליאור] קודם כל המחלקה מדהימה. גם מחלקת ההשתלות: היה שם יחס מדהים, החל מהמנקה ועד ראש המחלקה. זאת אומרת, פשוט כולם אנשים מדהימים. וכלה היום בביקורות במחלקת נפרולוגיה, שם באמת מאוד קשובים, ומאוד על זה. בעצם כיום אני במצב שפעם בחודש בערך אני הולך לבדיקות דם, ביקורת, לראות את רמת התרופה בדם. מבחינת מגבלות: תכלס, בעצם מגבלות של אדם בריא. זאת אומרת, המלצות שהן מומלצות לכל בן אדם מן המניין. זאת אומרת, לאכול אוכל שממעיט במלח, ממעיט ביותר מדי סוכרים ודברים מעובדים. ומגבלה נוספת היא לא לאכול אוכל לא מבושל - זאת אומרת, סושי, דברים כאלה, כי אז יש יותר סכנה לזיהומים. מעבר לזה, זה חיים כמעט רגילים לחלוטין, שזה קסם גדול."

ליאור קיבל כליה חדשה - אבל זו לא המתנה היחידה שעימה יצא מחדר הניתוח לפני שמונה חודשים. כל מי שעבר תרומת כליה אלטרואיסטית מספר את אותו הסיפור: החיבור שיוצרת תרומת הכליה בין משפחותיהם של התורמים והנתרמים הוא חיבור מיוחד ויוצא דופן - ממש כאילו זכית במשפחה חדשה. הפגישה הנרגשת במסדרון, רגע לפני הכניסה לניתוח, הבשילה לקשר מיוחד במינו בין משפחותיהם של ליאור, נועה ונורוז.

"כן, בהחלט, אנחנו ממש בקשר טוב. שולחים תמונות זה לזה של המשפחה, מעדכנים באירועים… כן, אנחנו בקשר טוב. וגם עם הבחורה שמורן תרמה לה, התארחנו אצלם, היה מאוד נחמד. היינו בדיוק עם המשפחה בצפון, קפצנו אליהם, הכרנו את הבנות, הם הכירו את המשפחה המורחבת שלנו, עם כל הילדים, כל החמולה הגדולה שלנו. [...] חד משמעית נשמור על קשר. כן, בהחלט."

דרוזים, יהודים, תל אביבים, מתנחלים, דתיים, חילוניים…אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה מארץ הקלישאות, אבל אי אפשר שלא לומר את זה: הסיפור של ליאור, נועה ונורוז הוא בבואה מיניאטורית של הסיפור של מדינת ישראל כולה.

אגב, לסיפור הזה יש סוף טוב גם עבור נועה ונורוז, שגם אצלן ההתאוששות הייתה מהירה ומלאה.

"[רן] וגם נועה החלימה מהניתוח שלה, והכל בסדר מבחינה גופנית?

[ליאור] כן, כן, היא החלימה, החלימה יפה. היא חזרה גם לכושר, להתאמן - אנחנו מעדכנים אחד את השני על האימונים. היא חזרה לעבודה ועכשיו היא חזרה יותר להיות בבית עם הילדים. מבחינה גופנית, ממה שעקבתי, אז היא ממש בסדר."

"[רן] אתה יודע, אתה מסתכל על זה כבר בפרספקטיבה של עברו שמונה חודשים מהניתוח, וכשאתה מסתכל על כל המסע הזה שעברת מהרגע שהבנת שאתה צריך להתחיל לחפש כליה, וכל החיפושים, עם עבודה עם העמותה… כשאתה מסתכל על זה במבט לאחור, על התקופה הזו, מה עובר לך בראש?

[ליאור] קודם כל, זה נראה כמו איזה שהוא חלום. משהו כזה לא מציאותי, כי הכל קרה מאוד מאוד מהר. גם ההתגייסות של כל המשפחה וכל הקמפיין והכל הכל הכל. ואני אגיד לך עוד משהו ברמה אישית: זה קצת עשה אותי אופטימי, מהבחינה שפגשתי המון המון המון אנשים טובים. טובים במובן הטהור לגמרי של המילה. כל העמותה הזו של מתנת חיים, ורחל הרבנית וכל מי שעובד שם, וגם הצוות במחלקות בבית חולים. פשוט אנשים טובים - בלי שום שום קשר לדתי, חילוני, ערבי, יהודי… שום שום קשר. ואני רואה את זה גם כיום בהמשך, כי הרי מן הסתם אני פוגש את כל האנשים האלה בביקורות. וזה אולי איזה שהיא טיפה אופטימיות. כן כן כן כן כי באמת וגם מהמותה כל האנשים שהתגייסו לעזור לעשות הסברה וזה פשוט מדהים. נדע אנשים הם עושים את זה על זמן פנוי שלהם ומתגייסים מיד פשוט מדהים. אז ברמה אישית זה נותן לי איזה שהיא אולי אופטימיות. [...] זה משהו שדי קשה לתאר אותו במילים. זה רגעים מאוד מאוד נדירים בחיים, של משהו שהוא לגמרי טהור. בלי שום אינטרסים, שום כלום. פשוט טוב לב אנושי טהור. אנושיות לגמרי."