421: קורסק- קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה, חלק א'

כותב ומגיש: רן לוי

כולנו גדלנו עם הידיעה שישראל היא מדינה פצפונת: מספיק להסתכל על מפת העולם כדי להבין שלמרות שאנחנו עושים די הרבה רעש בחדשות - אנחנו באמת קטנטנים. אבל יש הבדל, אתם יודעים, בין לדעת משהו - לבין באמת להבין אותו. עבורי, הרגע שבו הבנתי עד כמה ישראל באמת פצפונת היה הביקור הראשון שלי בניו-יורק, אי שם לפני עשרים שנה: רק כשהתהלכתי ברחובותיה של העיר העצומה הזו, שגורדי השחקים שלה מגמדים את אלו של תל-אביב, הבנתי את ההבדל בין מדינה למעצמה.

אותו הדבר נכון גם לגבי מלחמת העולם השניה. המורים בבית הספר לימדו אותנו שזו הייתה המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה, אבל יש הבדל בין לדעת משהו - לבין באמת להבין אותו. צה"ל, עם כמאתיים אלף חיילים בסדיר וכארבעת אלפים טנקים, נחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון - אבל בקרב קורסק, בסך הכל קרב אחד מתוך מאות קרבות שהתרחשו באירופה, המזרח התיכון והאוקיינוס הפסיפי, השתתפו כשלושה מיליון חיילים ושמונת אלפים טנקים, שתמרנו על פני שטח דומה בהיקפו לשטחה של מדינת ישראל. וכל זה, בקרב אחד בלבד.

מבין שני הצדדים היריבים בקרב קורסק - ברית המועצות וגרמניה הנאצית - לסובייטים היה יתרון מספרי ברור: היו להם פי שניים יותר חיילים מלגרמנים, ופי ארבע ויותר טנקים וכלים משוריינים אחרים. אבל כפי שהוכיח מבצע ברברוסה, שבמסגרתו הגיע הצבא הגרמני עד לפאתי מוסקבה בתוך שלושה חודשים בלבד - הטכנולוגיה הצבאית הגרמנית היתה בברור עדיפה על זו הרוסית, והחיילים הגרמנים היו גם מאומנים ומצוידים יותר מיריביהם.

ולגרמנים היה אס נוסף בשרוול, בדמותו של גנרל שהיסטוריונים רבים רואים בו המפקד הצבאי הטוב ביותר שהיה לצבא הגרמני במלחמה כולה: קצין שהיה רב-אמן בתכנון והוצאה לפועל של תמרונים מהירים והחלטיים בשדה הקרב - כמו זה שהוביל למשל, לניצחון המדהים על צרפת בפתיחת המלחמה.

ביולי 1943, גורלה של החזית המזרחית ולמעשה גורלה של המלחמה כולה היו על כף המאזניים, כששניים מהצבאות הגדולים ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם התייצבו זה מול זה בקורסק. ומי שתכנן את המתקפה הזו והיה מופקד על החלק הארי של ביצועה היה לא אחר מאשר אותו רב-אמן של שדה הקרב: האיש שכונה "האסטרטג של היטלר."

חייל פרוסי

אריך פון מאנשטיין נולד בברלין ב-1887, לאדוארד והלן לווינסקי. אחותה הגדולה של הלן הייתה נשואה לאציל גרמני בשם גאורג פון מאנשטיין - אבל לשניים לא נולדו ילדים משלהם. מכיוון שלזוג לווינסקי כבר היו עשרה ילדים, הוחלט - כמקובל באותה התקופה - שהאחות הגדולה תאמץ את אחד מילדיה של האחות הקטנה ותגדל אותו כשלה. אריך, אם כן, הובטח למאנשטיינים עוד בטרם בא לאוויר העולם.

שתי המשפחות המדוברות - לווינסקי ופון מאנשטיין - היו נצר למשפחות אריסטוקרטיות מכובדות, שצאצאיהן פיקדו על כוחות גרמניים בשדה הקרב כבר מאז המאה השלוש-עשרה. לא פחות משישה עשר מאבותיו של אדוארד לווינסקי שירתו את הקייזר לאורך הדורות, דודו של אריך היה לא אחר מאשר פול פון הינדנבורג שפיקד על הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה - וגאורג, אביו המאמץ, היה גנרל בחיל התותחנים. עם מורשת כזו, אין פלא שאריך ידע - עוד כשהיה ילד - בדיוק מה הוא עתיד לעשות כשיהיה גדול, כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שכתב.

"הסביבה בה גדלתי הייתה עולמו של חייל פרוסי. [...] אין זה מפתיע, אם כן, שמשחר ילדותי ידעתי שאני רוצה להיות חייל."

בגיל שלוש עשרה נשלח פון מאנשטיין לפנימיה צבאית יוקרתית אליה שלחו רבים מאנשי הצבא את בניהם. בשש השנים שבילה בה ספג מאנשטיין הצעיר את הערכים הפרוסיים שהיו עמוד השדרה של הצבא האימפריאלי הגרמני: אחריות, אומץ, משמעת עצמית - ונאמנות מוחלטת למדינה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה עבור מאנשטיין אכזבה מרה. מאנשטיין שירת בצבא במהלך המלחמה, וכמו קצינים פרוסים רבים אחרים האמין שמה שהוביל לתבוסתה של גרמניה לא היתה עדיפות כזו או אחרת של אויביה, אלא הסכין שנעצו בגבו של הצבא אלמנטים "חלשים" ותבוסתניים בחברה הגרמנית - בפרט הסוציאליסטים והדמוקרטים. מאנשטיין, כמו כמעט כל עמיתיו, בז לרעיונות הליברליים והדמוקרטיים וראה ברפובליקת ויימאר שהוקמה בגרמניה בעקבות המלחמה גוף זר שנכפה על הגרמנים בניגוד לתרבותם וערכיהם.

מסיבה זו, מאנשטיין לא ראה בנאציזם דבר רע בהכרח. במישור האישי, הוא לא היה נאצי: בהזדמנות אחת לפחות, למשל, הוא הפעיל את קשריו בצמרת הצבא כדי לסייע לקצין יהודי שעתיד היה להיפגע מהגזירות הנאציות, אבל מאנשטיין חשב שהוא איש צבא מצוין וראוי לקידום. אבל הבטחותיו של היטלר לחזק ולהעצים את הצבא הגרמני, שספג השפלה קשה במסגרת הסכם ורסאי, נעמו לאוזניו - ולמרות שהאמין שאנשי הצבא אסור בשום אופן לעסוק בפוליטיקה (עוד אחד מעקרונות היסוד של הצבא הפרוסי), מאנשטיין תמך בעקיפין בעלייתם של הנאצים לשלטון בראשית שנות השלושים.

מלחמת בזק

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה טיפס פון מאנשטיין בסולם הדרגות עד שהגיע להיות קצין בכיר במטה הגרמני. הוא היה מבין התומכים העיקריים של תורת הלחימה שאימץ הצבא הגרמני, ה'בליצקריג', "מלחמת בזק": תורת לחימה שהדגישה את היתרונות של תמרון מהיר והחלטי, ריכוז כוחות בנקודות קריטיות ושיתוף פעולה הדוק בין כוחות החי"ר, שריון, ארטילריה ואוויר כדי להכריע את האויב. הוא יישם את הרעיונות האלה בתוכניות מבצעיות שהגה לקראת כיבושן של אוסטריה ופולין - וקנה לעצמו שם של אסטרטג מבריק.

אבל פריצת הדרך האמיתית שלו בתוך הצבא הגרמני הייתה בימים שלקראת המתקפה על צרפת, בחזית המערבית של אירופה.

התוכניות המקוריות שהגיש המטה הכללי הגרמני להיטלר לקראת הפלישה לצרפת היו דומות למדי לאלו שהיו לגרמנים לפני מלחמת העולם הראשונה: תוכניות לפיהן החדירה לצפון צרפת תעשה דרך בלגיה והולנד. למרות שרוב קציני המטה הגרמנים דגלו בתוכניות האלה - מאנשטיין לא אהב אותן. אמנם הפלישה מצפון תאפשר לגרמנים למנוע מכוחות בריטים לבוא לעזרתם של הצרפתים דרך נמלי הים של הולנד - אבל בעוד שבמלחמת העולם הראשונה התוכנית הזו היוותה הפתעה מסוימת, למאנשטיין לא היה ספק שהצרפתים והבריטים מצפים בדיוק למתקפה שכזו, ושהם מכינים מתקפת נגד שתכה בכוח הגרמני בבטן הרכה שלו, מדרום, בזמן שהגרמנים שועטים מערבה.

על כן ניסח מאנשטיין, ביוזמתו, תוכנית חלופית לכיבושה של צרפת. בתוכנית של מאנשטיין עיקר הכוח הגרמני יפלוש לצרפת דווקא מכיוון דרום, דרך יער הארדנים, יקיף את הכוחות הצרפתיים ויא גף אותם במה שכונתה 'אבחת מגל': תמרון מהיר והחלטי שיכניס את הצרפתים לצבת בין הכוחות הגרמנים מדרום ומצפון.

מפקדיו של מאנשטיין לא אהבו את התוכנית שלו, וחשבו שהיא מסוכנת מדי - בעיקר מכיוון שיער הארדנים נחשב למחסום בלתי עביר לכוחות שריון. מאנשטיין אפילו הועבר מתפקידו ונשלח לפקד על קורפוס טנקים הרחק במזרח.

אבל בפברואר 1940 שמע היטלר על חילוקי הדעות האלה בתוך מטה הצבא, והזמין את מאנשטיין לשיחה כדי לשמוע ממנו על התוכנית שלו. היטלר לא אהב את ראשי הצבא הגרמני: הוא חשב שהם זהירים מדי. הגישה ההתקפית של מאנשטיין, אם כן, נעמה מאוד לאוזניו: "מכל הקצינים עימם שוחחתי," אמר היטלר באחת הזדמנויות, "מאנשטיין היה היחיד שהבין אותי."

בסופו של דבר החליט היטלר לאמץ את תוכניתו הנועזת של מאנשטיין. הצבא הגרמני תקף את צרפת דרך יער הארדנים, וממש כפי שהעריך מאנשטיין, המגננה הצרפתית התרסקה והתפוררה לרסיסים אל מול אגרוף הברזל הנאצי. נפילתה של צרפת - מי שנחשבה לאחת המעצמות החזקות בעולם - בתוך שישה שבועות בלבד, היממה את העולם כולו ושינתה לחלוטין את מאזן הכוחות באירופה לטובתה של גרמניה הנאצית. הניצחון המדהים הזה זיכה את מאנשטיין בעיטור כבוד מיוחד, הפך אותו לכוכב עולה בצבא הגרמני וחיזק עוד יותר את המוניטין שלו כאסטרטג מבריק.

מבצע ברברוסה

באביב 1943, מכונת המלחמה הנאצית הייתה בצרות צרורות.

לומר שלא שררה חיבה גדולה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, יהיה כנראה אנדרסטייטמנט משמעותי. אדולף היטלר וחבריו למפלגה הנאצית כינו את בני העמים הסלאביים של מזרח אירופה בשם "אונטרמנטשן" - תתי-אדם - והאמינו כי תפקידם של בני האדם הנחותים האלה הוא לשרת את גזע האדונים הארי. הרוסים, מצידם, ניהלו מדיניות תקיפה נגד גרמניה - הן במישור הדיפלומטי באמצעות ניסיון לכרות בריתות הגנה עם צרפת ובריטניה, והן במישור הצבאי בדמות התערבות במלחמת האזרחים בספרד וסיוע לאויביהם של הפאשיסטים שם.

ובכל זאת, למרות האיבה העצומה, רגע חולף של הצטרפות אינטרסים הוביל את היטלר ואת ג'וזף סטאלין, שליטה של ברית המועצות, לחתום על הסכם אי-תוקפנות בין המדינות. ההסכם הזה, שקיבל את השם "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" על שמם של שרי החוץ של גרמניה ובריה"מ, כלל גם מספר נספחים סודיים שבהם חילקו שתי המדינות - שלשניהן היו שאיפות התפשטות מרחיקות לכת - את אירופה לאיזורי השפעה נפרדים. שבוע לאחר חתימת ההסכם, פלשו גרמניה ובריה"מ לפולין.

שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1941, החליט היטלר שהשותפות המתוחה עם סטאלין כבר אינה מסבה לו את התועלת שהביאה לו בעבר - וארבעה מיליון חיילים של גרמניה הנאצית ובעלות בריתה פלשו לבריה"מ בהפתעה גמורה. כשלושה חודשים לאחר ש'מבצע ברברוסה' יצא לדרך, כבר חנו כוחות הוורמאכט ליד התחנה האחרונה של המטרו של מוסקבה.

לאריך פון מאנשטיין היה תפקיד חשוב בהצלחה המרשימה הזו. כמפקד קורפוס טנקים הוא לקח חלק במערכה על לנינגרד וכבש שתי ערים בעלות חשיבות אסטרטגיות משמעותית באזור לטביה, ובהמשך כמפקד הארמיה האחד-עשר היה אחראי על כיבושו של חצי-האי קרים, שהיה בעל חשיבות אדירה לעתידה של גרמניה כפרוזדור שמוליך לשדות הנפט של הקווקז.

אבל היטלר שגה שגיאה קשה. האבדות שספג הצבא האדום במהלך קרבות הבלימה כנגד הגרמנים היו איומות - לא פחות מארבעה מיליון חיילים ואזרחים - אבל כבר בשלהי אותה שנה יצאו הרוסים למתקפת נגד והצליחו לדחוק את הצבא הגרמני ולהסיג אותו מערבה. ההתנגדות העיקשת של המגנים הסובייטים הגיעה לשיאה בקרב המפורסם על סטלינגרד שבו הצליח הצבא האדום לכתר את הארמיה השישית הגרמנית.

מאנשטיין הופקד על מאמצי הסיוע והחילוץ של הארמייה הנצורה, אבל כשכשלו המאמצים האלה המליץ להיטלר להורות לארמייה לנסות ולפרוץ את המצור. היטלר סירב בתוקף והורה שלא לסגת מסטלינגרד בכל מחיר - החלטה שעלתה לגרמניה בכשלוש מאות אלף הרוגים, פצועים ושבויים כשהארמייה כולה נפלה לידי הסובייטים. בין ההרוגים היה גם בנו של פון מאנשטיין עצמו.

הכישלון המהדהד בסטלינגרד גרם למספר קצינים במטה הגרמני להבין שהגיעה השעה להפיל את שלטונו של היטלר. אחד ממובילי הקשר פנה למאנשטיין וניסה לשכנע אותו להצטרף אליהם - אבל מאנשטיין סירב.

בזכרונותיו הסביר הגנרל הגרמני את הגורמים להחלטתו.

"לא חשבתי שמתוקף תפקידי כמפקד בצבא, אני יכול לתמוך ברעיון של הפיכה אשר לדעתי הייתה מובילה להתמוטטות מהירה של החזית, וקרוב לוודאי שהיתה משליכה את גרמניה לכאוס. [...] אי אפשר לבקש ממפקד צבאי, שבמשך שנים דרש מחייליו להקריב את חייהם עבור הניצחון, לתרום במו ידיו לתבוסה שכזו."

כתוצאה מסירובו של מאנשטיין לסייע לקושרים, ניסיון ההפיכה הזה לא יצא לפועל עד יולי 1944, וגם אז הסתיים בכישלון.

--

הסובייטים, בינתיים, לא עצרו. לכל אורך 1942 דחק הצבא האדום את הגרמנים עוד ועוד מערבה והסב להם אבדות כבדות. בדרום-מערב רוסיה הצליח הצבא האדום להשתלט מחדש על העיר קורסק, שהייתה בעלת חשיבות אדירה עבור התעשייה הסובייטית בזכות היותה אחד מצמתי הרכבות המרכזיים במדינה. הכוחות הגרמנים הדלילים היו פרושים מלנינגרד בצפון הרחוק ועד חצי-האי קרים בדרום, ולא הצליחו להתמודד מול הלחץ שהפעיל עליהם הצבא הסובייטי.

בשלהי שנת 1942 כבר היה ברור לכל שאחרי כמעט שנתיים של הצלחות מבריקות וניצחונות בזק מהירים, מצב העניינים במלחמה החל לנטות בברור לרעתה של גרמניה הנאצית.

כמו קצינים רבים אחרים בפיקוד הגרמני, גם מאנשטיין כבר הבין שאבד הסיכוי לכבוש את בריה"מ ולהקים שם את 'מרחב המחייה' הארי עליו פינטז היטלר. אבל מצד שני, למרות הלחץ הכבד שהפעילו הסובייטים על הצבא הגרמני, מאנשטיין סירב להאמין שהחזית המזרחית אבודה: הוא היה משוכנע שעם כוח רצון, נחישות ותמרונים מהירים והחלטיים, ניתן יהיה להסב לבריה"מ מספיק אבידות ונזק חומרי כדי לכפות עליה לחתום על הסכם שלום עם גרמניה.

אבל כאן הייתה בעיה. כדי שיוכל לתמרן את כוחותיו בשדה הקרב, היה על מאנשטיין קודם כל להסיג חלק מהכוחות האלה משטחים שהגרמנים כבשו בעבר אבל כבר לא העניקו להם יתרון אסטרטגי. אולם היטלר לא היה מוכן לקבל נסיגות שכאלה בשום פנים ואופן - אפילו כשהמצב הטקטי היה אבוד והמשך אחיזה בקרקע יביא לאסון - כפי שאכן קרה לארמיה השישית בסטלינגרד. הפיהרר האמין בכל ליבו שנסיגה פירושה חולשה של כוח הרצון, וכפי שכתב מאנשטיין עצמו בזכרונותיו, מבחינתו של היטלר לא היה שום דבר יותר חשוב מכוח הרצון.

"...וכאן אני מגיע אל הגורם שלעניות דעתי השפיע יותר מכל אחד אחר על אופי מנהיגותו של היטלר: הער  כת היתר שלו לגבי חשיבותו של כוח הרצון. הוא האמין שכל מה שצריך לקרות כדי שפקודותיו יתבצעו בהצלחה וההחלטות שלו יוכיחו את עצמן כנכונות - זה שאפילו הטוראי הצעיר ביותר יאמין בהן ללא עוררין."

מאנשטיין עצמו, בהיותו איש צבא ותיק ועתיר ניסיון, ידע שזה לא נכון: גם הצבא הנחוש ביותר בעולם לא יוכל לנצח אויב שנמצא בעמדה טקטית ואסטרטגית טובה ומוצלחת יותר במידה ניכרת. בשיחותיו עם היטלר הוא ניסה להסביר לפיהרר את העובדות בשטח ולשכנע אותו לאפשר לו להסיג לפחות חלק מהכוחות כדי שיוכל לאגף את הסובייטים ולבלום אותם - אבל היטלר פשוט לא היה מוכן לשמוע. בנו של מאנשטיין כתב על אביו, ב-1988, שהטעות שלו הייתה שהוא פשוט לא הבין לאשורה את האישיות של היטלר: מאנשטיין חשב שהוא יוכל לשכנע את היטלר עם עובדות וטיעונים הגיוניים, אבל בדמיונו של היטלר היו רק שני סופים אפשריים למלחמה: ניצחון מוחלט - או הרס מוחלט של גרמניה. במילים אחרות, הגיון לא היה שם.

אחד מקציני המטה של מאנשטיין סיפר, אחרי המלחמה, על האופן שבו התנהלו השיחות הארוכות והמייגעות של הגנרל עם הפיהרר.

"מאנשטיין היה מציג [בפני היטלר] את דעותיו לפיהן חובה לוותר על שליטה בטריטוריה מסוימת כדי שניתן יהיה לנצל את הכוחות לשם הצלחה במקום אחר באמצעות תמרון מבצעי. היטלר היה קוטע אותו בחדות: 'אל תדבר על זה יותר!'. מאנשטיין היה משתתק. כשהוא היה מבין שהוא לא עומד לנצח בויכוח, הוא פשוט היה מפסיק לדבר."

רבות נכתב וסופר על נטייתו של היטלר להתערב בהחלטות שקיבלו ראשי הצבא שלו או אפילו להכתיב להם מה לעשות, ועל ההשפעה המזיקה שהיתה להתנהלות הזו על המאמץ המלחמתי של גרמניה. בצר לו, מאנשטיין ניסה לשכנע את היטלר שירפה את לפיתת החנק שלו על המטכ"ל הגרמני ויאפשר לגנרלים שלו לקבל החלטות מבצעיות באופן עצמאי - אבל כל הדיבורים האלה רק גרמו לפיהרר לשקול להדיח את מאנשטיין: היטלר תמיד העדיף קצינים צייתנים שהסכימו עם דעותיו, על פני קצינים שחשבו שהם מבינים יותר ממנו. אבל בסופו של דבר החליט היטלר להשאיר את מאנשטיין, מכיוון שמאנשטיין היה בסופו של דבר, במילותיו של הפיהרר עצמו - "המוח הטוב ביותר שהמטה הכללי שלנו הצליח להוציא תחת ידיו."

ובתחילת 1943, מוחו המבריק של מאנשטיין הוכיח את עצמו בשנית.

מבלט קורסק

כאמור, הלחץ הבלתי פוסק שהפעילו הרוסים אפשר להם לדחוק את הגרמנים מערבה ולהשתלט מחדש על מספר ערים אסטרטגיות - אבל בה בעת, גם גרם לכוחות הסובייטים בעצמם להיות פרושים דק מדי בחזית באזור הדרום-מערבי של רוסיה, מצפון לאוקראינה. מאנשטיין, שתמיד תר אחר הזדמנויות התקפיות זיהה את החולשה הזו: הוא פנה אל היטלר והצביע על ההזדמנות הנדירה להפוך את הקערה על פיה בחזית המזרחית. היטלר הסכים עימו: הוא העלה אותו לדרגת גנרל-פילדמרשל, והעניק לו את הפיקוד על קבוצת הארמיות דרום - אחת היחידות הצבאיות הגדולות ביותר בצבא הגרמני.

מאנשטיין לא איכזב. הוא ארגן מחדש את הארמיות הגרמניות ובמרץ של 1943 יצא למתקפת נגד - שהסתיימה בניצחון מוחץ. בתוך ארבע שבועות בלבד הצליחה קבוצת הארמיות דרום להשמיד שלוש ארמיות סובייטיות ולפגוע קשות בשלוש נוספות: תבוסה שעלתה לצבא האדום ב-46,000 חיילים, 600 טנקים ו-1200 קני ארטילריה. לא פחות חשוב, מאנשטיין הצליח לכבוש מחדש את חרקוב ובלוגרוד - שתי ערים תעשייתיות חשובות. הצבא האדום נאלץ לעצור את התקדמותו כדי להתארגן מחדש ולהתגונן מפני כוחותיו הדורסניים של מאנשטיין, שקיווה לנצל את המומנטום ולכבוש מחדש גם את קורסק ולהשתלט על צומת הרכבות שבה. אבל בנקודה הזו התערב מזג האוויר במלחמה: החורף הרוסי הקשוח הגיע לסיומו, והקרקע בדרום-מערב רוסיה הפשירה והפכה לעיסה בוצית ודביקה שמנעה כל אפשרות של תמרון צבאי. שני הצבאות נאלצו לחנות במקום בו עמדו - והתוצאה הייתה שקורסק, עדיין תחת שליטת הצבא האדום, ניצבה במרכזה של בליטה עצומה - מאה ק"מ רוחבה ושלוש מאות ק"מ אורכה - ש"פלשה" לתוך השטח שהחזיק הצבא הגרמני. הבליטה הזו - או 'מבלט', בעגה הצבאית - הייתה עצם בגרונם של הגרמנים, אבל למאנשטיין לא הייתה כל ברירה אלא לחכות לקיץ, שאז תתייבש הקרקע הבוצית וניתן יהיה לשוב ולתמרן בשדה הקרב.

בשאר החזיתות, כמובן, המלחמה לא פסקה לרגע: במערב אירופה החלו בעלות הברית להפציץ ערים ומרכזי התעשייה הגרמניים, ובאוקיינוס האטלנטי ספגו "להקות הזאבים" - הצוללות הגרמניות שהטילו את חיתתן על אוניות הסוחר של בעלות הברית - מכות קשות ששברו את המצור הכלכלי על בריטניה. היטלר היה זקוק נואשות להישג צבאי במזרח שיאפשר לו לבלום את הצבא האדום כדי להתרכז בהדיפת מתקפות בעלות הברית בחזיתות האחרות - וגם כזה שיראה לבעלות בריתה של גרמניה הנאצית שכוחו של הרייך השלישי עדיין במותניו, וימנע מהן לפרוש מהמלחמה.

גם הפעם היה זה מאנשטיין שסיפק לפיהרר את הסחורה. הוא הציג להיטלר שתי אפשרויות.

הראשונה הייתה להמתין שהצבא האדום ייצא למתקפה כנגד הכוחות הגרמנים באזור הבליטה: הגרמנים יסוגו לאחר תחת הלחץ - אבל הנסיגה הזו תהיה לא יותר מאשר תחבולה שתפקידה יהיה לפתות את הרוסים עוד ועוד לתוך השטח הגרמני. או אז יסגור עליהם מאנשטיין את המלכודת, והצבא הגרמני יתקוף את אגפי הכוח הרוסי, יכתר אותו וישמיד אותו. התוכנית הזו הייתה המועדפת על מאנשטיין - אבל היטלר דחה אותה על הסף מכיוון שכאמור לא היה מסוגל לסבול את הרעיון של נסיגה משטחים מוחזקים, אפילו כחלק מתחבולה מתוחכמת.

האפשרות השניה היתה פשוטה וישירה יותר. כאמור, בליטת קורסק חדרה למעלה ממאה קילומטרים לתוך השטח הגרמני, ופירוש הדבר היה שהגרמנים הקיפו אותה מצפון, ממערב ומדרום. תקיפה של המבלט בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום בו זמנית תנתק את קורסק משאר רוסיה, והגרמנים יוכלו לכתר את הכוחות המגנים עליה מכל הכיוונים ולכבוש אותה בקלות.

היטלר, אולי באופן לא מפתיע, התלהב מהאפשרות השניה הזו. הנה ניצבה בפניו הזדמנות זהב להשיג לא רק לניצחון מזהיר שיעלה את קרנו של הצבא הגרמני ויקיז את דמה של ברית המועצות, אלא גם הזדמנות ללכוד מאות אלפי שבויים רוסים שאותם אפשר יהיה להעסיק בעבודות כפייה בתעשיית התחמושת הגרמנית ששיוועה לידיים עובדות. מספר שבועות לאחר מכן חתם היטלר על פקודת המבצע של Citadel, 'מצודה': התוכנית לכיבושה של בליטת קורסק.

"כל קצין וכל אזרח," כתב היטלר, "חייב להכיר בחשיבותה של המתקפה הזו. ניצחון בקורסק יהיה כמגדלור לעולם."

מבצע מצודה

אבל אליה וקוץ בה. מאנשטיין הדגיש בתוכניותיו שעל הגרמנים לפעול מהר ולתקוף את מבלט קורסק לכל המאוחר בחודש מאי. והוא ידע על מה הוא מדבר.

העובדה שתוכניתו של מאנשטיין לכיבושה של קורסק הייתה, כפי שציינתי קודם, פשוטה וכמעט מובנת מאליה - פירושה שגם הפיקוד הסובייטי ניחש בקלות את כוונותיה של גרמניה. גם מידע מודיעיני שקיבלה בריה"מ מבעלות בריתה במערב סייע לאשש את ההערכות לגבי הקרב המתקרב.

סטאלין העדיף, בדרך כלל, להתמודד עם אתגרים שכאלה באמצעות נקיטת יוזמה התקפית - אבל גאורגי ז'וקוב, המשנה לרמטכ"ל הסובייטי ומי שהיה אחראי על האסטרטגיה הסובייטית במלחמה, שכנע אותו שהפעם דווקא הגישה ההגנתית היא זו העדיפה. לצבא האדום, הזכיר ז'וקוב, יש הרבה יותר חיילים וטנקים מאשר לגרמנים - ועל כן יהיה נכון יותר להקים במבלט קורסק מערך הגנה מפואר, לתת לכוחות הגרמנים להקיז את דמם בניסיון להתגבר על ההגנות האלה - ורק אז להטיל למערכה כוחות עתודה רעננים וחזקים שיביסו את הצבא הגרמני המותש. סטאלין ושאר צמרת הפיקוד הסובייטי ראו את ההיגיון שמאחורי תוכניתו של ז'וקוב, ואישרו אותה.

למאנשטיין לא היה ספק שהצבא האדום מתכנן להקים מערך הגנה שכזה בקורסק, והוא ידע היטב שכל יום שחולף יאפשר לרוסים להעמיק ולחזק את ההגנות האלה. אם יצליחו הרוסים להשלים את מערך ההגנה לפני הפלישה הגרמנית, בליטת קורסק עלולה להפוך למלכודת מוות עבור הצבא הגרמני. זו הסיבה שמאנשטיין דחק בהיטלר לאשר את מכת הפתיחה של מבצע מצודה כבר בשבוע הראשון של מאי, מיד לכשמזג האוויר יאפשר זאת.

אבל לא כל הגנרלים הסכימו איתו. פילדמרשל ולטר מודל (Model), מפקד הארמיה התשיעית ומי שנחשב לקצין מוערך ובעל יוזמה, טען שהכוח הגרמני הקיים בחזית המזרחית לא מספיק חזק כדי להוציא לפועל מבצע גדול שכזה, ולכן עדיף להמתין עם התקיפה עד שניתן יהיה להביא לקורסק יחידות נוספות. לעומתו, היינץ גודריאן, המפקח הכללי של כוחות השריון הגרמנים, ואלברט שפר שר החימוש, המליצו להיטלר לבטל לחלוטין את מבצע מצודה ולשמור את כוחות הצבא להתמודדות עם פלישה אפשרית של בעלות הברית במערב אירופה, שבשלב זה של המלחמה נראתה כמו התפתחות בלתי נמנעת.

היטלר מצא את עצמו, אם כן, בצומת החלטה לא פשוטה: להכות מיד, להמתין - או לבטל את המבצע לחלוטין. על הכף ניצבו לא פחות משישים וארבעה אחוזים מהכוח המשוריין של הרייך השלישי שהיו אמורים להיות מוטלים למערכה בקורסק. והיטלר, מספר לנו מאנשטיין בזכרונותיו, לא התמודד טוב עם החלטות.

"בכל פעם שניצב [היטלר] בפני החלטה שלא רצה לקבל אבל לא יכול היה לחמוק ממנה, הוא דחיין אותה זמן רב ככל שרק יכל. כך קרה בכל פעם שהיה עלינו להטיל בדחיפות כוחות לשדה הקרב כדי למנוע מהאויב הצלחה מבצעית [...] קציני המטה הכללי נאבקו בהיטלר במשך ימים שלמים לפני שהסכים לשלוף יחידות מאזורים שלא היו בסיכון כדי לשלוח אותם למקומות שבהם היו הכרחיים."

כעת בא החיסרון הזה באישיותו של היטלר לידי ביטוי באופן החריף ביותר. השבוע הראשון של מאי בא והלך, ואז השבוע השני - וגם השלישי - והיטלר עדיין לא הצליח להחליט מתי בדיוק י חל מבצע מצודה. בלית ברירה דחו קציני המטה את המבצע ליוני - וכשגם ביוני לא הגיע היטלר להחלטה, דחו אותו שוב לתחילת יולי. מאנשטיין לא ידע את נפשו מרוב תסכול. אחד מפקודיו של מאנשטיין סיפר איך בכל פעם שעזב את לשכתו של הפיהרר, היה הגנרל ממלמל לעצמו - 'אלוהים אדירים, איזה אידיוט.'

הרוסים, כפי שבוודאי ניחשתם, ניצלו את ההתמהמהות הזו עד הסוף. שלוש מאות אלף חיילים ואזרחים - רובן נשים מהעיירות והכפרים הסמוכים לחזית - גויסו כדי לחפור למעלה מתשעת אלפים קילומטרים של שוחות ותעלות בצפונה ובדרומה של בליטת קורסק. הרוסים בנו כשבע מאות גשרים חדשים וסללו כאלפיים קילומטרים של כבישים, שיחד יצרו מערך אדיר של שלושה קווי הגנה שהוצבו זה במקביל לזה לכל אורך החזית, בעומק כולל של כמאה ועשרה קילומטרים. כל קו הגנה שכזה כלל אלפי קילומטרים של גדרות תיל, תעלות לחימה ומכשולי נ"ט, לצד אלפי עמדות מוסוות של מכונות יריה, מרגמות ותותחים. לפני קווי ההגנה נזרעו למעלה מחצי מיליון מוקשים נגד טנקים, ועוד כ-440 אלף מוקשים נגד אדם. במקביל, פרטיזנים רוסים שפעלו מאחורי הקווים תקפו מסילות רכבת וגשרים כדי לפגוע במערך הלוגיסטי של הגרמנים: בחודש יוני לבדו, למשל, ביצעו הפרטיזנים למעלה מאלף תקיפות של פסי רכבת, ופגעו בכארבע מאות קרונות וחמישים וארבעה גשרים. הרוסים גם אימנו את החיילים שלהם כדי שלא יפחדו מהטנקים הגרמנים: החיילים היו שוכבים בשוחות עמוקות, והטנקים היו עוברים מעליהם הלוך ושוב במה שהלוחמים הסובייטים כינו בהומור שחור אופייני 'גיהוץ'.

ופון מאנשטיין, שעקב אחר ההכנות הסובייטיות במבלט קורסק בעיניים כלות, לא יכל לעשות דבר.

טנקים

אבל אולי היטלר לא היה כה טיפש כפי שאולי ניתן לחשוב. למעשה, דווקא מאנשטיין עצמו, שכאמור לא היסס להתעמת עם הפיהרר כשלא הסכים עמו - כתב על הפיהרר כמה דברים מפתיעים למדי בזכרונותיו.

"כשמדברים על היטלר כמפקד הצבא, אל לנו לנפנף אותו עם קלישאות בסגנון 'הוא היה רק רב-טוראי במלחמת העולם הראשונה.' הייתה לו, ללא צל של ספק, הבנה טובה להזדמנויות מבצעיות. [...] אפשר למצוא יכולות כאלה אצל לא מעט חובבים - אחרת, ההיסטוריה לא הייתה עשירה בכל כך הרבה דוכסים ונסיכים שהפכו למפקדים מצליחים. זאת ועוד, היטלר ניחן בזיכרון מעולה ודמיון עשיר שאפשרו לו להבין בקלות עניינים טכניים ובעיות בחימוש. הוא הכיר באופן מדוקדק את כל כלי הנשק העכשוויים שבידי האויב, ויכול היה לצטט מהזיכרון טורים שלמים של נתונים ומספרים אודות יכולות הייצור שלנו ושל האויב."

כעת, לקראת מה שהיה אולי המבצע החשוב ביותר של הצבא הגרמני במלחמה כולה, באו היכולות האלה של היטלר לידי ביטוי.

---

למרות ההצלחה הכבירה של הוורמאכט במבצע ברברוסה, היה תחום אחד שבו הצליחו הרוסים בכל זאת הצליחו להפתיע את הצבא הגרמני.

כפי שסיפרתי לכם קודם, בריה"מ סייעה לכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד, וכחלק מהסיוע הזה סיפקה להם גם כלי רכב משוריינים. הקרבות בספרד חשפו שתי חולשות קריטיות בטנקים הסובייטים: הם לא היו ממוגנים דיים כנגד פגזים של האויב, ומנועי הבנזין שלהם נטו להתלקח בקלות בעקבות הפגיעות.

עקב כך, ב-1937 החלו המהנדסים הרוסים לעמול על פיתוחו של טנק חדש בשם T34. כחלק מהפקת הלקחים של מלחמת האזרחים הספרדית צוייד ה-T34 במנוע דיזל שהיה הרבה יותר עמיד בפני דליקות, ובשריון קדמי שהיה לא רק עבה מאוד - עד כדי 70 מ"מ של פלדה - אלא גם נטוי בשיפוע של כשישים מעלות. השיפוע הזה, שהיה מאפיין חדש יחסית בעולם הטנקים, שידרג את היכולות ההגנתיות של ה T34 בשני דרכים. הראשון היה שבמקרים מסוימים, פגזים שפגעו בשריון המשופע ניתזו ממנו מבלי שחדרו לתוכו כלל. השני הוא שגם פגז שלא ניתז מהשריון, היה צריך לעבור דרך ארוכה יותר כדי לחדור לתוך הטנק - מאשר אם היו לוחות השריון עומדים בניצב לקרקע. כדי להבין מדוע, דמיינו לעצמכם ריבוע שאורך הצלעות שלו הוא, נאמר, עשרה ס"מ: פגז שיחצה את הריבוע הזה מדופן לדופן צריך לעבור עשרה ס"מ של פלדה. עכשיו קחו את הריבוע הזה והטו אותו על צידו, כך שכעת אותו פגז חודר לא מהדופן אלא מהפינה של הריבוע: המרחק שאותו פגז צריך לעבור כעת כדי לצאת מהפינה השניה הוא למעשה האלכסון של הריבוע, שהוא מטבע הדברים ארוך יותר מאשר הצלע: כארבעה עשר ס"מ לעומת עשרה. באופן הזה זכה ה-T34 לשריון הרבה יותר אפקטיבי - ללא תוספת משקל.

פיתוחו של ה-T34 הסתיים בראשית 1940, וכדי להוכיח את אמינותה הגבוהה של מכונת המלחמה שיצרו לקח צוות הפיתוח את אב הטיפוס של הטנק, ויצא איתו למסע של אלף קילומטרים מהמפעל בחרקוב עד לקרמלין שבמוסקבה, ואז מהקרמלין בחזרה לחרקוב - אבל הפעם דרך פינלנד: אלפיים קילומטרים נוספים. הטנק הקשוח שרד את הנסיעה המפרכת ואת החורף הרוסי המקפיא בהצלחה.

הטנקים הראשונים מדגם T34 עזבו את פס הייצור בספטמבר 1940, ומיד הושלכו לסערת הקרב של מבצע ברברוסה. השריון המשופר הוכיח את עצמו: פגזי הנ"ט בקוטר 37 מ"מ שבהם השתמשו הגרמנים לא הזיזו ל-T34 כהוא זה. הלוחמים הגרמנים החלו לכנות את רובי הנ"ט שלהם בשם 'הנוקשים בדלת הטנק' (אני מבטיח לכם שבגרמנית זה נשמע הרבה מוצלח) מכיוון שכל מה שעשו הפגזים היה להתריע בפני צוות הטנק שהחיילים הגרמנים נמצאים בסביבה. זאת ועוד, ה-T34 ניחן גם בתותח 76 מ"מ משופר, שהצליח לחדור את הטנקים הגרמנים בקלות יחסית.

למרות שהטנק החדש לא הספיק להותיר חותם עמוק בשדה הקרב, הגרמנים הבינו מיד כי עליהם למצוא לו מענה הולם, וגייסו לעזרתם את חברת מאן, שאת האוטובוסים והמשאיות מתוצרתה אפשר למצוא גם היום בכבישי ישראל. מהנדסיה של מאן בחנו טנקי T34 שנתפסו כשלל, והציעו לממשלה הגרמנית תכנון לטנק חדש שיתעלה על זה הסובייטי. הפאנצר סימן 5, שקיבל את השם 'פנתר', היה לא רק היה שיפור משמעותי על פני הפאנצר סימן 3 וסימן 4 הקיימים, הוא גם היה טוב יותר מה-T34 בכמעט כל פרמטר אפשרי: השריון הקדמי שלו, שהיה משופע אף הוא, היה עבה יותר, התותח 75 מ"מ שלו היה מדויק וקטלני בהרבה מזה של ה-T34, ומנוע מאייבך עוצמתי העניק לו מהירות גבוהה פי פעם וחצי מזו של מקבילו הרוסי.

ואם זה לא היה מספיק, לגרמנים היה טנק חדש נוסף שעמד לעזוב את פס הייצור: הפאנצר סימן 6, 'טייגר', שפיתוחו הוחל עוד ב-1937. ה-T34 והפנתר היו מה שכונה טנקים 'בינוניים' - דהיינו, טנקים קלים וניידים יחסית. הטיגר, לעומתם, היה טנק 'כבד': מפלצת פלדה במשקל של חמישים וחמישה טונות - עשר טון יותר מהפנתר ושלושים טון יותר מה-T34 - בעלת תותח בקוטר 88 מ"מ שהיה העוצמתי ביותר בעולם בפער, ושריון בעובי של 100 מ"מ שאמנם לא היה משופע, אבל היה גם כן השריון העבה ביותר באותם הימים. יחדיו, התכונות האלה הפכו את הטייגר לטנק הטוב ביותר בשדה הקרב בפער ניכר על כל הטנקים האחרים: למשל, הטייגר היה מסוגל להשמיד T34 ממרחק של למעלה מקילומטר וחצי, בעוד שהטנק הסובייטי היה צריך להתקרב למרחק של חמש מאות מטר בלבד כדי להיות מסוגל לחדור את השריון של הטייגר - וגם זה רק מהצד, כי השריון בחזית הטייגר היה כמעט בלתי חדיר לפגזי ה-T34.

העליונות של הטנקים הגרמניים בשדה הקרב הייתה חדשות טובות מאוד להיטלר, שכן האבידות הרבות שספגו הגרמנים במבצע ברברוסה והמצור על סטלינגרד הביאו לכך שב-1943 הצבא הגרמני סבל ממחסור כרוני בכוח אדם ונאלץ להסתמך במידה משמעותית על כוחות השריון שלו. הייתה רק בעיה אחת: ראשוני הפנתרים וטייגרים עזבו את המפעלים רק בתחילת אותה השנה, כך שבמאי 1943 - תאריך הפתיחה המקורי של מבצע "מצודה" - עדיין לא היו מספיק פנתרים וטייגרים זמינים בחזית. אמנם היה ברור שכל עיכוב בפתיחת המבצע מאפשר לרוסים לחזק עוד יותר את מערך ההגנה שלהם במבלט קורסק - אבל היטלר היה משוכנע שההמתנה להגעת הטנקים החדשים תשתלם, בסיכומו של דבר, מכיוון שלרוסים לא היה מענה לעוצמתם המרסקת של הפנתר והטייגר, ואלו יוכלו לחדור דרך ההגנות הסובייטיות כמו סכין דרך חמאה רכה.

בראשית יולי היו הטנקים החדשים סוף סוף בחזית, ושתי הצבאות היו בשיא המוכנות שלהם. הגרמנים נערכו בשתי חזיתות - צפונית ודרומית למבלט - עם כשמונה מאות אלף חיילים, 7400 תותחים וכ-2500 טנקים, מהם כ-260 פנתרים וכ-210 טייגרים. מולם הציבו הרוסים לא פחות ממליון ותשע מאות אלף מיליון חיילים, 31 אלף קני ארטילריה ולא פחות מחמשת אלפים טנקים. בפלישה המפורסמת בנורמנדי, לשם השוואה, השתתפו כמאתיים אלף חיילים בלבד.

בערבו של הארבעה ביולי עטפה שמיכה של אפלה את מבלט קורסק. הרוסים לא ידעו מתי בדיוק ינחיתו הגרמנים את מהלומת הפתיחה שלהם, אבל לכולם היה ברור שזה עניין של ימים - ואולי אפילו שעות. כך תיאר קצין סובייטי את הפעילות בצד הרוסי.

"הדרכים החשוכות המו רעשי מנועים. שיירות של טנקים ותותחים, מכוסים בשכבה של אבק, התגלגלו אל הגזרה שבה ציפינו לפלישה הגרמנית. בעוד שהקצינים הגרמנים הקריאו בקול לחיילים שלהם את פקודת הקרב של הפיהרר, המגנים שלנו ערכו את ההכנות האחרונות לקבלת האויב. עיבינו את קו ההגנה הקדמי ביותר, הזזנו תותחים למקומותיהם, השלמנו את טבלאות הירי הארטילרי והשלמנו את התוכניות."

הכלים הוצבו על לוח המשחק. עכשיו נותר רק לראות מי יעשה את המהלך הראשון.