422: קורסק- קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה, חלק ב'

כותב ומגיש: רן לוי

בערבו של הארבעה ביולי, 1943, שקט מתוח שרר במבלט קורסק. משני צידי החזית ערכו שלושה מיליון לוחמים הכנות אחרונות לקראת יציאה לקרב. למעלה משמונת אלפים צוותי טנקים תדלקו את כלי הרכב המשוריינים שלהם וטענו אותם בפגזים. עשרות אלפי קציני ארטילריה בדקו את טבלאות הירי שלהם.

אצל החיילים הגרמניים שררה אווירה מעודדת. רבים מהלוחמים כבר נתקלו באויב הסובייטי במרוצת מבצע ברברוסה - ולא רכשו לו כבוד רב במיוחד, כפי שניתן להבין מדברים שכתב קצין גרמני בדו"ח ששלח למפקדה שלו.

"חיל הרגלים הרוסי הוא באופן כללי די גרוע, ובדרך כלל יתקוף רק בסיוע של טנקים. הרגלים הרוסים ספגו אבידות רבות להדהים, בקושי זכו לאימון והדרכה ומתנהלים ללא שום הנהגה ראויה. [באחת ההזדמנויות] שבינו קצין בדרגת סגן, שהסתבר שהוא למעשה פקיד משרדי, שללא כל הכשרה קרבית קיבל את הפיקוד על שלושים חיילים והיה אמור להוביל את ה'מחלקה' שלו למתקפה על עמדות גרמניות."

עדות לביטחון הרב ששרר אצל הגרמנים אפשר למצוא גם בדברים שכתב ביומנו אחד הטנקיסטים.

"חשבנו שאיש לא יוכל להתנגד לנו [...] היינו בטוחים לחלוטין בניצחוננו, כפי שהיה תמיד עד כה. זה היה מובן מאליו עבור כולנו."

אבל אולי המילה 'כולנו' לא ממש מתאימה כאן. בעוד שהקצינים הגרמנים חילקו לפקודיהם מנות שנאפס ושוקולד - כמקובל בצבא הגרמני לפני יציאה לקרב - אחד החיילים חצה את הקווים והסגיר את עצמו לרוסים. לחוקריו - ביניהם היה גם ניקיטה חרושצ'וב בן ה-49, לימים נשיאה של ברית המועצות - הוא סיפר שהמתקפה הגרמנית תחל בעוד שעות ספורות.

סביר להניח שהפיקוד הסובייטי לא הופתע יתר על המידה: הרוסים ידעו כבר מאז חודש מאי על כוונתם של הגרמנים לתקוף את בליטת קורסק. הדחיות החוזרות ונשנות של תאריך פתיחת מבצע "מצודה" - התוכנית הגרמנית לכיבושה של קורסק - נתנה בידיהם די זמן להכין במבלט שלושה מערכי הגנה מבוצרים באורך כולל של אלפי קילומטרים, עם עמדות נ"ט ומכונות יריה מחופרות היטב ושדות מוקשים צפופים.

אבל לגרמנים היו שני קלפים משמעותיים בידם. הראשון היו שני דגמי טנקים חדשים, שכל אחד מהם היה טוב יותר במידה משמעותית ממה שבריה"מ התכוונה להטיל לשדה הקרב: הפאנצר סימן 5, 'פנתר' - טנק מהיר, מדויק וקטלני - והפאנצר סימן 6, 'טייגר', שהשריון הבלתי חדיר ותותח ה-88 מ"מ האימתני שלו הפכו אותו למכונת קטל שהיטלר קיווה שתוכל לפצח את ההגנות הסובייטיות בקלות.

הקלף השני היה גנרל-פילדמרשל אריך פון מאנשטָיין, מי שנחשב למפקד ולאסטרטג הטוב ביותר של הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. מאנשטיין היה זה שהגה את התוכנית המבריקה שאיפשרה לגרמניה לכבוש את צרפת, אחת המעצמות החזקות בעולם, בתוך שישה שבועות בלבד - ובאמצעות השליטה האבסולוטית שלו באמנות התמרון הצבאי הצליח לבלום את התקדמותו של הצבא האדום בגזרת דרום-מערב רוסיה ואפילו לכבוש מחדש מספר ערים חשובות. מאנשטיין גם זיהה את נקודת התורפה של הרוסים בקורסק: הבליטה העמוקה לתוך השטח הגרמני הותירה את האגף הצפוני והאגף הדרומי של הכוחות הרוסים חשופים ופגיעים יחסית. תוכנית הקרב שהגה מאנשטיין עבור מבצע מצודה הייתה מבוססת על איגוף וכיתור של הבליטה בתנועת מלקחיים: הארמיה הגרמנית התשיעית, בפיקודו של פילדמרשל ולטר מודל (Model), תתקוף מצפון, בעוד שקבוצת הארמיות דרום - תחת פיקודו של מאנשטיין עצמו - תחדור מדרום. ההתקפה המשולבת תאפשר לגרמנים לרסק את מערכי ההגנה הסובייטים ושני הכוחות ייפגשו בקורסק בתוך שבעה עד עשרה ימים לכל היותר. כיבוש בליטת קורסק יסב לצבא האדום כל כך הרבה אבידות, העריך מאנשטיין, עד שלברית המועצות לא תהיה כל ברירה אלא לחתום על הסכם הפסקת אש עם גרמניה.

מכת פתיחה

בשעות הערב המאוחרות של הארבעה ביולי פתחה הארטילריה הסובייטית בהרעשה כבדה על קווי האויב: אלפי תותחים ומשגרים המטירו פגזים, מרגמות ורקטות קטיושה על הכוחות הגרמניים בשתי החזיתות. כוונתו של הפיקוד הרוסי הייתה לתפוס את הגרמנים כשהם מחוץ לבונקרים שלהם ומתארגנים לתנועה לקראת החזית.

אבל לרוע מזלם של הרוסים, המודיעין שלהם לא היה מדויק דיו. הם טעו בהערכתם לגבי השעה הספציפית שבה תצא המתקפה הגרמנית לפועל, ופגזי הארטילריה הסובייטים מצאו את הגרמנים כשהם עדיין בתוך החפירות הממוגנות שלהם. בשנים שלאחר מכן טענה התעמולה הסובייטית כי ההרעשה הארטילרית המקדימה הצליחה להשמיד יחידות גרמניות רבות ולשבש את ההתארגנות למתקפה - אבל קריאה של יומני הקרב הגרמנים מראה שלא כך היה הדבר: פרט לנזקים מינוריים יחסית שנגרמו למספר מבנים וקווי טלפון, לא הייתה להרעשה הזו כל השפעה מהותית על ההכנות הגרמניות לקראת המתקפה.

גם באוויר לא שפר מזלם של הרוסים.

מיד לאחר ההרעשה הארטילרית, המריאו מאות מטוסים רוסים מערבה, אל עבר שדות התעופה הגרמניים. מטרתם הייתה לעשות את מה שיעשה חיל האוויר הישראלי לצבאות ערב ערב במלחמת ששת הימים, עשרים ומשהו שנים מאוחר יותר: לתפוס את חיל האוויר הגרמני כשהוא עדיין על הקרקע, להשמיד את מטוסיו ובכך לזכות בעליונות אווירית מעל קורסק. כמו על הקרקע, גם באוויר היתה לחיל האוויר הסובייטי עדיפות מספרית עצומה על פני זה הגרמני: לרוסים היו למעלה משבע מאות מטוסים זמינים בזירת קורסק, לעומת רק כמאה וחמישים מטוסים לגרמנים - עדות למצוקה שבה היה נתון הלופטוואפה בעקבות הלחימה העזה נגד בעלות הברית במערב אירופה ובמזרח התיכון.

אבל לגרמנים, מסתבר, הייתה תוכנית משלהם למכה מקדימה על הכוחות הרוסיים, וגם הם התארגנו להמראה כבר בשעות הקטנות של הלילה. מכיוון שכך, כשגילו הצופים הגרמנים את הכוח הסובייטי המתקרב המיירטים שלהם כבר היו מוכנים על המסלול וזינקו לאוויר בתוך דקות. הטייסים הגרמנים היו מיומנים בהרבה מיריביהם, ובקרב האוויר שהתפתח היכו אותם מכה איומה. מפקד הכוח האווירי הגרמני רשם כך ביומנו:

"זה היה מחזה נדיר. בכל מקום, מטוסים בערו וצנחו מהשמיים. בתוך כלום זמן, מאה ועשרים מטוסים סובייטים הופלו, והאבידות שלנו היו כה מזעריות עד שמדובר הלכה למעשה בניצחון מוחלט, שהוביל לעליונות אווירית מוחלטת בזירה."

לוחם גרמני כתב לאשתו ביום שלמחרת כי -

"[המטוסים הסובייטים] נפלו מהשמיים כמו זבובים מתים. אתמול בבוקר מוקדם, הרוסים ניסו לתקוף את שדות התעופה שלנו. אני בספק אם אפילו מטוס אחד שלהם הצליח לחזור הביתה בשלום. טייסת אחת בלבד שלנו הצליחה להפיל עשרים וחמישה מטוסים רוסים, ואף מטוס רוסי לא נראה מאז!"

בקרב שהתחולל מעל קורסק באותו בוקר - קרב האוויר הגדול ביותר במלחמת העולם השניה כולה - איבדו הרוסים בין מאתיים למאתיים וחמישים כלי טיס - והצליחו להפיל רק עשרים ושישה מטוסים גרמניים בלבד.

חזית הצפון - 1

לפנות בוקר של החמישה ביולי, פתחו הגרמנים במתקפה.

בצפון בליטת קורסק הסתערו על הקווים הרוסים דיוויזיות החי"ר של הארמיה התשיעית, בליווי משחיתי טנקים מדגם 'פרדיננד': כלים כבדים בעלי שריון עבה במיוחד ותותח רב-עוצמה שיכול היה לפצח את הבונקרים הסובייטים בקלות.

אבל כמעט מהרגע הראשון מצאו עצמם הכוחות הגרמנים מסובכים בתוך שדות מוקשים ענקיים ונתונים תחת אש ארטילרית חסרת תקדים: הרוסים הציבו לא פחות משישים ושמונָה קני ארטילריה לכל ק"מ רבוע בחזית הצפונית. כוחות ההנדסה הגרמנים אמנם הצליחו לפלס נתיב בשדות המוקשים עבור הפרדיננדים שלהם - אבל אש התופת שהמטירה עליהם הארטילריה הסובייטית לא אפשרה להם לסמן את הנתיבים האלה בצורה ברורה, ופרדיננדים שסטו מהנתיב הבטוח התפוצצו על המוקשים החבויים, שלחלקם היו מוצמדים פגזי ארטילריה ופצצות אוויריות כדי להעצים את עוצמת הפגיעה. למעלה ממחצית ממשחיתי הטנקים נתקעו בשדות המוקשים ולא הצליחו להתקדם. בהעדר סיוע של כלים משוריינים, התקשו יחידות החי"ר הגרמניות לפצח את מערך ההגנה הסובייטי וספגו אבידות קשות - עד כדי מחצית מכוח האדם שלהן. חלק מהיחידות נאלצו לסגת בחזרה כל הדרך לנקודת הפתיחה של המבצע.

נקודת האור היחידה בחזית הצפונית הייתה קורפוס הפאנצרים 47, שהיה מצויד בשלושים ואחת טנקי טייגר. למרות שגם הטייגרים ספגו מספר אבידות כתוצאה ממוקשים, השריון העבה ועוצמת האש האדירה שלהם הוכיחו את עצמם: הטייגרים הצליחו לחדור את ההגנות הסובייטיות, וכבר בשעה עשר וחצי בבוקר מצאו את עצמם בנקודה שבה היו אמורים להיות, על פי התכנון, רק בערב היום הראשון למתקפה - ובסוף היום, התקדמו להיכן שהיו אמורים להיות רק בסוף היום שלמחרת.

אבל ההצלחה הזו, מסתבר, הייתה בעוכריהם. מכיוון ששאר הכוחות הגרמנים לא הצליחו להתקדם באותה המהירות, אגפיו של קורפוס 47 נותרו ללא הגנה: הטנקים לא יכלו להמשיך ולהתקדם מבלי לחשוף את עצמם למתקפת נגד רוסית, ולכן עצרו במקום. כאן באה לידי ביטוי שגיאה קשה של מפקד הארמיה, ולטר מודל: לרשותו של מודל עמדו מספר דיוויזיות טנקים נוספות, שלו היו באות לעזרתו של קורפוס 47, כנראה שהיו יכולות לאפשר לו להעמיק את החדירה דרומה - אבל מודל העדיף לשמור אותן כעתודה. רק בשעות אחר הצהריים של יום הקרבות הראשון הבין מודל את טעותו, והורה לדיוויזיות העתודה לבוא לעזרתו של קורפוס 47. אבל זה היה מאוחר מדי: הטנקים לא הצליחו להתארגן מספיק מהר, והלילה כבר ירד על שדה הקרב.

חזית הדרום - 1

בחזית בדרום הבליטה, תקפה קבוצת הארמיות דרום של מאנשטיין בשני ראשי חץ. ארמיית הפאנצר הרביעית, במרכז החזית, היוותה את מרכז הכובד של המאמץ הגרמני, ומימינה - לכיוון מזרח - פלגת ארמייה קמפף, שמטרתה הייתה להתקדם לצד הארמיה הרביעית ולהגן על אגפה המזרחי.

אבל ביום הראשון ללחימה, ממש כמו בחזית הצפונית - שום דבר לא עבד כשורה עבור ארמיית קמפף.

כדי להסתער על העמדות הסובייטיות, היה על דיוויזיות הטנקים של ארמיית קמפף לחצות את נהר הדונץ רחב הידיים - אבל כדי לשמר את יתרון ההפתעה, הגרמנים החליטו שלא לבנות גשרים על הנהר אלא בליל הצליחה עצמו, בלילה שבין הארבעה והחמישה ביולי.

זו הייתה טעות: הם לא לקחו בחשבון את עוצמתה של הארטילריה הסובייטית. המהנדסים הגרמנים נאלצו לעבוד תחת מטר כבד של פגזים, וחלק מהגשרים הושמדו או ניזוקו עוד לפני שהספיקו ראשוני הטנקים הגרמנים לחצות אותם. גשר נוסף - שהיה מיועד לטנקים סימן 3 ו-4 - התמוטט כשטנק טייגר, שהיה כבד מהם בהרבה, ניסה לעבור עליו. ארבעה טייגרים שניסו לחצות את הנהר בנקודה רדודה יחסית אמנם הצליחו להגיע אל הגדה השניה - אבל שם התחפרו בבוץ והפכו למטרות קלות עבור אש הנ"ט והארטילריה הסובייטית.

גם כשהצליחו לבסוף המהנדסים הגרמנים לבנות את הגשרים, בהמשך אותו בוקר, לא הסתיימו צרותיהם של כוחות השריון. היום הראשון למתקפה חשף בעיה נוספת, כזו שהיטלר לא ממש חשב עליה, כנראה, כשהחליט לעכב את פתיחת מבצע "מצודה" כדי לחכות לטנקי הפנתר והטייגר שעזבו את פס הייצור.

בפרק הקודם סיפרתי שאריך פון מאנשטיין, שבילה לא מעט שעות בישיבות מלחמה עם היטלר, תיאר בספר זיכרונותיו את הבקיאות המרשימה שהפגין הפיהרר בכל הנוגע לטכנולוגיות צבאיות. הבקיאות הזו, ממשיך מאנשטיין, הייתה לעיתים בעוכריו של היטלר.

"זאת ועוד, התעניינותו של היטלר בטכנולוגיה צבאית הביאה אותו להעריך הערכת-יתר את חשיבותם של המשאבים הטכניים שלו. כתוצאה מכך, הוא היה משוכנע שכמה מכונות יריה או טנק טייגר חדש יוכלו להתמודד עם מצבים שדרשו את הפעלתן של יחידות הרבה יותר גדולות. מה שהוא שכח זה כמה צריך להתאמן כדי להפוך כלי נשק חדש לאפקטיבי באמת. ברגע שכלי הנשק החדשים הגיעו לחזית - הוא היה מרוצה. הוא לא שאל את עצמו אם היחידות שבהן היה מדובר התאמנו על כלי הנשק האלה או לו, והאם הנשק המדובר נבחן אי פעם בשדה הקרב. מה שהיה חסר לו זה ניסיון צבאי במלחמה, דבר שהאינטואיציה המפותחת שלו לא יכולה הייתה להחליף."

החסרונות עליהם הצביע פון מאנשטיין באו לידי ביטוי כבר ביום הראשון של קרב קורסק, כשטנקי הפנתר שבהם תלה הפיקוד הגרמני ציפיות כה גבוהות, החלו עולים באש כתוצאה מתקלות ספונטניות במערכת הדלק, נזילות שמן והתחממות-יתר של המנוע. הבעיות האלה לא היו בלתי-צפויות, בהינתן המורכבות הגבוהה של תכנון וייצור טנק מערכה חדש - אבל הכורח לשלוח את הטנקים החדשים היישר מפס הייצור אל החזית בקורסק הביאה לכך שהמהנדסים במפעל לא הספיקו לבחון את הטנקים החדשים בתנאי שטח ולתקן את "בעיות הילדות" שלהם. מכיוון שכך, הפעם הראשונה שבה צצו בעיות הילדות הללו היתה בשדה הקרב. החמירה את הבעיה העובדה שגם צוותיהם של טנקי הפנתר לא הספיקו לעבור הכשרה מתאימה לפני שהוטלו לאש הקרב, ולכן לא היו מנוסים מספיק בהפעלת הטנק שלהם - ובנוסף, התלות המאסיבית של התעשיה הגרמנית בעבודת כפיה של אסירים סובייטים הביאה לכך שלא מעט פנתרים סבלו מחבלות מכוונות בתהליך הייצור. כל הבעיות והתקלות הללו תוקנו בהמשך המלחמה והפנתר תפס בסופו של דבר את מקומו כטנק המוביל במכונת המלחמה הגרמנית - אבל בשורה התחתונה, מתוך מאתיים טנקי פנתר שפתחו את קרב קורסק, רק 43 הצליחו לשרוד את היום הראשון לקרבות: כל השאר הושבתו, מי כתוצאה מפגיעת מוקש ומי בעקבות תקלות טכניות.

הקשיים שבהם נתקלו כוחות השריון של ארמיית קמפף הובילו לכך שבדומה לנעשה בחזית הצפונית, החי"ר הגרמני בדרום נאלץ להסתער על קווי ההגנה המבוצרים של הרוסים ללא סיועם של הטנקים - וכתוצאה מכך ספג אבדות כבדות: דיוויזיה 320, למשל, איבדה לא פחות מ-1700 לוחמים ביום הראשון ללחימה. בחמשת הימים הבאים הצליחה ארמיית קמפף, לפרוץ את קווי ההגנה הראשון והשני של הרוסים - אבל ההתקדמות שלהם הייתה איטית ומפרכת, ועלתה לגרמנים באבידות נוראיות. ההפתעה הגדולה ביותר, מבחינתם של הגרמנים, הייתה השינוי שחל בחיילים הרוסים. בקרבות קודמים, בכל פעם שיחידות גרמניות הסתערו על עמדות רוסיות, המודיעין הגרמני היה מיירט הודעות מבוהלות ששלחו הלוחמים הרוסים אל מפקדיהם בעורף: 'אנחנו מותקפים, מה עלינו לעשות?'. אבל עכשיו, בשעות הראשונות של קרב קורסק, לא נרשמו הודעות שכאלה. אותם לוחמים חסרי הכשרה שפעם היו בורחים בהיסטריה למראה טנק גרמני מתקרב, לא משו כעת מהעמדות שלהם - ונלחמו נגד הגרמנים עד טיפת הדם האחרונה.

לארמיית הפאנצר הרביעית, שכפי שציינתי היוותה את מרכז הכובד של המתקפה הגרמנית בדרום הבליטה, היה יותר מזל.

הגרמנים פתחו את התקיפה עם מהלומה ארטילרית אדירה משלהם: במשך חמישים דקות בלבד המטירו התותחים הגרמנים על המגנים הרוסים יותר פגזים מאשר נורו בכל המערכות לכיבוש פולין וצרפת גם יחד. באזור שהיה באחריותה של הארמייה לא היו נהרות רחבי ידיים לחצות, כך שהטנקים הגרמנים יכלו להתקדם אל עבר קווי ההגנה הסובייטים כבר בשלבים המוקדמים של הלחימה. זאת ועוד, הפיקוד הרוסי העריך, במקור, כי הגרמנים ירכזו את עיקר המאמץ ההתקפי שלהם בחזית הצפונית של מבלט קורסק, ולכן חלק גדול יחסית מהכוחות הסובייטים הוצבו בצפון או בעמדות עתודה כאלה ואחרות - ורק מעט מהם הוקצו להגן על החזית הדרומית. כתוצאה מכך, בדרום הבליטה היו כמאה וחמישים טנקים סובייטים שניצבו אל מול כ-1100 טנקים של מאנשטיין, ביניהם עשרות טנקי פנתר וטייגר.

כבר בצהריי היום הראשון ללחימה הצליח קורפוס ה-SS השני לפרוץ את קו ההגנה הראשון, ומאחוריו פגש את גדוד הטנקים 230 של הצבא האדום, שהיה מצויד בכמה עשרות טנקי M3 שהאמריקנים סיפקו לברית המועצות. אל מול הטייגרים והפנתרים הגרמנים, לסובייטים לא היה סיכוי: הקורפוס הגרמני השמיד את הגדוד הסובייטי עוד לפני שהטנקים הרוסים הצליחו בכלל להתקרב לטווח הירי שלהם.

פון מאנשטיין הדגיש בפקודותיו את חשיבותם של המומנטום וההתקדמות המהירה של כוחות השריון: על הטנקים הגרמנים, הורה מאנשטיין, להמשיך ולנוע קדימה בכל מחיר ולא להתעכב משום סיבה, אפילו לא כדי לסייע לכוחות שנפגעו לידם. ואכן, הגרמנים הצליחו להסב לרוסים אבידות כבדות: דיוויזית החי"ר 51 של הרוסים, למשל, איבדה למעלה מחמשת אלפים לוחמים מתוך 8400 איש - בתוך שלושה ימים בלבד. מתקפת נגד של כוחות השריון הרוסי בבוקר של השישה ביולי עלתה לצבא האדום בלא פחות ממאה ועשרה טנקים, אל מול טנק אחד בלבד שאיבדו הגרמנים.

חזית הצפון II

בינתיים, גם בחזית הצפונית של מבלט קורסק הרוסים לא ליקקו דבש. מעודד מהאופן שבו הצליחו כוחותיו לבלום את ההסתערות הגרמנית, החליט קולונל-גנרל קונסטנטין רוקוסובסקי, מפקד החזית הצפונית, להורות על מתקפת נגד על הארמייה התשיעית. אבל הצבא הסובייטי היה הרבה פחות מאורגן ומסודר מזה הגרמני, ומתוך שש מאות וארבעים הכלים המשוריינים שעמדו לרשותו של רוקוסובסקי בבוקרו של השישה ביולי, היום השני ללחימה - רק כמאתיים ועשרים היו מוכנים לקרב בפועל.

זאת ועוד, הצבא האדום סבל מנחיתות ברורה ביחס לגרמנים בכל מה שנגע לאיכות ולניסיון של מפקדיו. חלק ניכר מהנחיתות הזו היה באשמתו של ג'וזף סטאלין עצמו, שב-1937 - שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה - ערך מבצע טיהור ענק בשורות הצבא והשלטון בברית המועצות כדי לבצר את שלטונו. כמיליון וחצי איש, ביניהם פוליטיקאים, אנשי צבא, אמנים ומדענים, נעצרו והושלכו לבתי הכלא: כמחצית מהם הוצאו להורג באשמת בגידה במולדת. לטיהורים האלה הייתה השפעה קטסטרופלית על הצבא, שאיבד אלפי קצינים מנוסים ובעלי יכולת. אפילו רוקוסובסקי עצמו נפל קורבן לטיהורים האלה: הגנרל הבכיר נעצר ידי ה- NKVD, השירות החשאי הסובייטי, והואשם - שלא בצדק, כמובן - בריגול לטובת פולין ויפן. רוקוסובסקי בילה שלוש שנים בכלא, במהלכן עבר עינויים קשים בניסיון להכריח אותו לחתום על הודאה בפשעיו. פעמיים נשלף איש הצבא באישון לילה מתאו והועמד בפני כיתת יורים במה שהייתה הוצאה להורג מבוימת - אבל רוקוסובסקי לא הסכים לחתום על ההודאה. רק כשפרצה המלחמה וסטאלין נוכח לגלות עד כמה גרוע מצבו של הצבא האדום, שוחרר רוקוסובסקי במפתיע ונקרא לחזור לשירות צבאי כדי להגן על המולדת. העובדה שאחרי כל מה שעבר בכלא, רוקוסובסקי בכל זאת הסכים להתגייס למאמץ המלחמתי יכולה ללמד אותנו המון על הפטריוטיות והנכונות שלו ושל עמיתיו להקריב את חייהם לטובת המדינה.

אבל פטריוטיות היא לא תחליף ראוי ליכולת. הקצינים הסובייטים לא ידעו לנצל את תוואי השטח ואת יכולת התמרון של הכוחות שלהם, ולכל אורך השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה נהגו לתקוף בחזית רחבה מדי: במקום לרכז את המאמץ המלחמתי בגזרה צרה יחסית כדי להשיג יתרון מקומי מוחץ ולתקוף את יריביהם מהאגף, כפי שעשו הגרמנים לא אחת - הרוסים פיצלו את היחידות המתמרנות למספר כוחות קטנים וחלשים יותר, ותקפו את האויב מקדימה, ישירות מהחזית.

זה גם מה שקרה במתקפת הנגד בחזית הצפונית בשישה ביולי. הטנקים הרוסים הסתערו על כוחותיה של הארמיה הגרמנית התשיעית מכיוון החזית ובקבוצות קטנות - והפאנצרים הגרמנים טבחו בהם ללא רחם: לשם הדוגמה, מתוך חמישים ואחת טנקי ה-T34 של בריגדת הטנקים ה-107 שפתחו את מתקפת הנגד, לא פחות מארבעים ושבעה טנקים הושמדו בתוך שעות ספורות - תמונה שחזרה על עצמה שוב ושוב בגזרות רבות נוספות בחזית הצפונית באותו הבוקר. זאת ועוד, בעקבות הכישלון הקולוסלי של מהלומת הפתיחה של חיל האוויר הסובייטי, הלוופטוואה נהנה מעליונות אווירית כמעט מוחלטת מעל החזית הצפונית של מבלט קורסק, וה'שטוקות'  - מטוסי ההפצצה הגרמנים - ניצלו את העליונות הזו עד תום. השטוקות היו לא רק מדויקים ואפקטיביים יותר מכל מטוס הפצצה אחר במלחמה, היתה להם גם השפעה פסיכולוגית הרסנית: על כני הגלגלים של השטוקות התקינו הגרמנים סירנות מיוחדות - מעין צופרים שזכו לכינוי 'שופרות יריחו' - שבזמן צלילת ההפצצה השמיעו צרחה חזקה ומפחידה שהטילה אימה על החיילים הרוסים. אחרי שאיבד מאות טנקים ומי יודע כמה אלפי לוחמים במתקפת הנגד השלומיאלית, הבין קונסטנטין רוקוסובסקי שאין ביכולותו להתמודד מול הצבא הגרמני במישור ההתקפי והורה לטנקים שלו להתחפר בעמדות הגנה מבוצרות, כך שרק התותח וקצה הצריח בלטו מעל הקרקע.

זו כבר הייתה החלטה הרבה יותר חכמה מצידו של רוקוסובסקי, שהוכיחה את עצמה מהר מאוד. בשבעה ביולי, יומה השלישי של המתקפה, הצליחו הגרמנים לפרוץ את קו ההגנה השני בגזרת צפון הבליטה, אבל מכאן ואילך ההתקדמות שלהם הייתה איטית ומייסרת: הטנקים והארטילריה הגרמנים לא הצליחו להתמודד עם הטנקים המחופרים באותה היעילות שבה התמודדו מולם כשהיו בתנועה, ובדיוק כפי שניבא גרגורי ז'וקוב - הוגה אסטרטגיית המגננה הסובייטית - החיילים הגרמנים הקיזו את דמם על שדות המוקשים, גדרות התיל ועמדות מכונות היריה.

המקום שבו ניתן היה להיווכח בהקזת הדם האכזרית הזו בצורה הברורה ביותר בחזית הצפונית הייתה העיירה פונירי (Ponyri). פונירי, שניצבה על צומת רכבות מרכזית, הייתה מטרה חיונית במיוחד לגרמנים - אבל הצבא האדום, שהבין אף הוא את חשיבותה האסטרטגית, הפך את העיירה הקטנה לאחד היעדים המבוצרים ביותר במבלט קורסק כולו. במשך ארבעה ימים תמימים תקפו הגרמנים שוב ושוב את פונירי, אבל בכל פעם שהצליח החי"ר הגרמני להשתלט על חלק מהעיירה - לרוב אחרי לחימה עיקשת מבית לבית - יצאו הרוסים למתקפת נגד והחזירו לעצמם את השליטה עליה. בסופו של דבר, אחרי שהחליפה ידיים בין הגרמנים והרוסים כמה וכמה פעמים, הצליחו כוחותיה של הארמיה התשיעית לכבוש את העיירה הזעירה - אבל במחיר של לא פחות מעשרת אלפים הרוגים ופצועים, וכ-220 טנקים ותותחים. אין פלא שהחיילים הגרמנים כינו את פונירי 'סטלינגרד הקטנה.'

בעשרה ביולי יצאו הגרמנים למתקפה נוספת, שהשתבשה בצורה מחרידה. מטוס גרמני הפציץ בטעות גדוד סיור של הארמייה התשיעית, והמג"ד וקצין המבצעים של הגדוד נהרגו. מפקד דיוויזיית הפאנצרים הרביעית נפל עם הטנק שלו לתוך ואדי, ועד שהצליחו לחלץ אותו הדיוויזיה התנהלה ללא מפקד. גדוד טייגרים הצליח, במאמץ רב, לכבוש גבעה שלטת חשובה - אבל לא קיבל תגבורת ונאלץ לסגת מהגבעה תחת הלחץ של מתקפות נגד רוסיות.

במטה הארמיה התשיעית שררה אווירת נכאים. כך נכתב ביומן המלחמה של הארמייה אחרי כישלון המתקפה של העשרה ביולי.

"למרות הארגון מחדש של הכוחות הלוחמים, למרות שהבאנו לחזית את כל קני הארטילריה הפנויים, למרות הפריסה המרוכזת של חיל האוויר בגזרה - לא הצלחנו להגשים את מטרות המבצע היום. [...] לא ניתן להתעלם מהעובדה שנכון לרגע הזה, המתקפה הגרמנית [בחזית הצפונית] נבלמה ונעצרה."

הרוסים, כמו תמיד, ספגו הרבה יותר אבידות - פי ארבע ויותר מהגרמנים - אבל בניגוד לרוקוסובסקי, שלרשותו עמדו מאות טנקים ואלפי חיילים רעננים בעתודה, לוולטר מודל כמעט ולא היו רזרבות שיכל להטיל למערכה. באחד עשר ביולי, אחרי שישה ימי לחימה קשים ואכזריים, הבין מפקד הארמייה התשיעית שהמתקפה בחזית הצפונית של מבלט קורסק נכשלה, ושאין לו יותר סיכוי לפרוץ את קו ההגנה השלישי של הרוסים. בלית ברירה הורה מודל לכוחותיו לעצור את התקדמותם לכיוון קורסק, ולהתמקד במגגנה כדי לנסות ולשחוק את כוחותיו של הצבא האדום ככל האפשר.

כעת, כל העיניים היו נשואות לגזרה הדרומית של קורסק: הסיכוי האחרון של כוחות הרייך השלישי להגשים את מטרותיו של מבצע מצודה.

חזית הדרום - II

כאמור, גם בחזית הדרומית נתקלו רוב הכוחות התוקפים בקשיים אדירים. כמעט בכל שוחה לחמו המגנים הסובייטים עד טיפת הדם האחרונה, וגבו מהגרמנים מחיר כבד עד כל מטר שכבשו. "הרגלים של האויב נלחמים היטב," רשם קצין גרמני בדוח שכתב, "בניגוד להערכות המוקדמות לפיהן מדובר בדיוויזיות חלשות, חובה עלי לציין שהאויב יודע איך להלחם, ויודע איך למות."

רק במרכז החזית הצליחו הטייגרים והפנתרים של הארמיה הגרמנית הרביעית לפרוץ את מערך ההגנה הרוסי ולהתקדם במהירות גבוהה יחסית. בבוקרו של השישה ביולי, היום השני לקרבות, הצליחו הגרמנים לפרוץ גם את קו ההגנה השני בחזית הדרומית.

ארמי-גנרל ניקולאי ואטוטין (Vatutin), הגנרל הסובייטי שהיה מופקד על החזית הדרומית, נכנס ללחץ. הוא פקד להטיל למערכת את ארמיית הטנקים הראשונה שהוצבה מאחורי הקווים כעתודה - אבל עוד באותו הלילה הורה סטאלין לבטל את הפקודה הזו. מדוע? תוכנית הקרב הסובייטית הייתה מבוססת, כאמור, על שחיקה מירבית של הכוחות הגרמנים התוקפים על מערך ההגנה לפני יציאה למתקפת נגד - וסטאלין העריך שהגרמנים בגזרה הדרומית עדיין לא נשחקו מספיק, ושעדיין לא בשלה השעה למתקפת נגד. המשמעות המעשית של ההחלטה הזו הייתה שהחיילים הרוסים שניצבו בדרכה של הארמייה הרביעית נאלצו לספוג את מלוא עוצמתה של מכונת המלחמה של מאנשטיין, על כל האבידות האדירות שהיו כרוכות בכך. אבל למושג 'חיי אדם' היה מעט מאוד ערך בעיניו של הפיקוד הסובייטי. כפי שכתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס (Hastings) -

"המילה 'Ruthless' (חסר רחמים) היא כמעט מיותרת כשבאים לתאר את המפקד הסובייטי הממוצע. אף קצין של הצבא האדום לא היה מסוגל למלא את תפקידו מבלי להחזיק בבוז בסיסי כלפי שוויים של חיי אדם, בוז שקשה אפילו למצוא בשורות הוואפן-אס.אס הגרמני."

איך נראה היה אותו 'בוז' עקרוני שרחש הפיקוד הסובייטי כלפי חייהם של החיילים בשטח? ובכן, עד כה תיארתי את ההתרחשויות בקרב קורסק מגבוה, במונחים של חזיתות, קורפוסים ודיוויזיות - ולא במקרה: אין דרך אחרת לספר על קרב שמעורבים בו שלושה מיליון חיילים ומאות אלפי טנקים, מטוסים ותותחים. בנקודה זו של הסיפור, עם זאת, אני רוצה לרדת נמוך יותר, ולתאר את האירועים מנקודת מבטם של הלוחמים על הקרקע. אני מרגיש חובה להזהיר אתכם. אומרים שהמלחמה היא הגיהנום: מעטים המקומות שבהם היה הגיהנום כה קרוב לפני השטח, מאשר בשוחות ובשדות החיטה של קורסק.

גרגורי כץ

כשפרצה מלחמת העולם השניה, פונתה משפחתו של גרגורי כץ לקזחסטן. אחיו הגדול של גרגורי התנדב לצבא האדום, ושבועיים לאחר החליט גם גרגורי עצמו - שזמן קצר קודם לכן סיים את לימודי התיכון שלו - להתגייס אף הוא. הוא הוצב ביחידת חי"ר שלוחמיה השתמשו במגלשי סקי, והקרב הראשון בו לקח חלק היה קרב ההגנה על מוסקבה.

ב-1943 היה גרגורי חלק מדיוויזיה 90 של חיל הרגלים, שלוחמיה קיבלו את האחריות על קו ההגנה השני של הגזרה המרכזית בחזית הדרומית של קורסק. בשישה ביולי הייתה זו היחידה של גרגורי שנאלצה להתמודד עם הטייגרים והפנתרים של הארמייה הרביעית הגרמנית, לאחר שאלה פרצו דרך קו ההגנה הראשון של החזית.

"הטנקים הגרמנים תקפו את השוחות שלנו. כל תותחי ה-45 ו-76 ממ שלנו כוונו בכינון ישיר [כנגד הטנקים המתקרבים] - אבל הפגזים שלהם ניתזו משריון הפלדה העבה כמו קליעים. [...] מי שלא היה שם באותו היום לא יכול לדמיין לעצמו כמה קשה זה לחייל לעמוד באומץ ולא לרעוד מפחד למראה שלוש מאות הטנקים הגרמנים שהסתערו על העמדות שלנו. מאופק ועד אופק…טנקים, טנקים. [...]

אני הייתי חבר ביחידה של מקלעים. היינו מאתיים לוחמים. עשרים וחמישה טנקים גרמנים, מלווים בחיילים רגלים, תקפו אותנו. לא היה לנו עם מה לעצור את הטנקים: לא היו לנו יותר רימונים נגד-טנקים. נסוגנו אחורנית, ליד שדה שיבולים. מאחורינו היה שדה מוקשים צפוף שלנו. הגרמנים הקיפו אותנו מכל הצדדים וירו עלינו ממכונות היריה שעל הטנקים. לרגע אחד הירי פסק, והחיילים הגרמנים רכנו החוצה מפתחי המשוריינים שלהם. הם צחקו וקראו לעברנו - "רוסים! תיכנעו!". המוקשים שלנו היו מאחורינו. הייתה לנו ברירה: מוות, או שבי. בחרנו במוות.

רצנו לתוך שדה המוקשים, והתפוצצנו עליהם. התותחים והמקלעים של הטנקים הגרמנים הרגו אותנו בדם קר מאחורנית. אני לא יכול אפילו לזכור מה קרה באותן דקות, אם בכלל חשבתי על משהו. אלו היו דקות נוראיות. אני לא מאחל לאף אחד לחוות דבר שכזה. מתוך המאתיים שנכנסו לשדה המוקשים, רק שישה יצאו בחיים."

גרגורי וחברו ליחידה ניקולאי, שניים מתוך השישה שניצלו מהטבח, ידעו שגורלם נגזר.

"היינו מוקפים, ידענו שזה הסוף. החלטנו לזמן מטח ארטילריה על עמדתנו. מסביב היו כמה עשרות טנקים גרמנים. שנינו ידענו לאיזו משימה יצאנו, לא הרשנו לעצמנו להשתעשע במחשבה שנחזור בחיים – החלטנו שלפחות ניקח את הטנקים הארורים איתנו.

"זינקנו שנינו לתוך בור באדמה שנוצר מהתפוצצות פגז ונשכבנו. מטח הארטילריה התחיל: עשרות קילוגרמים של אדמה ופלדה רותחת עפו מעלינו; ההרגשה הייתה שהאדמה עומדת לבקוע תחתינו בכל רגע. הכל בער. איכשהו נשארנו בחיים. טיפסנו החוצה – הכל נראה יחסית רגוע, איתרנו סביבנו 6 טנקים גרמניים שרופים. 'מטח מוצלח!' צחק ניקולאי.

"לפתע, ראינו כעשרה טנקים גרמנים נוספים דוהרים לעברינו. התחיל קרב נוסף. [...] כשהיינו מוקפים – החלטנו, בצעד נואש, לזמן שוב מטח ארטילריה על עמדתנו. איכשהו גם אותו שרדנו… ניסיתי במשך שנים להסביר לעצמי איך זה ייתכן – אך ללא הועיל. איני יודע איך שרדנו את אותם שני המטחים.

"כשזחלנו החוצה מן הבור בפעם השניה, ניצב מולנו מחזה מחריד. עשרות טנקים ונגמ"שים שרופים, ועשרות גופות של חיילים קרועים לגזרים שרועות על האדמה. הרחנו ריח מחניק של דם ובשר שרוף.

"לפתע הגיח מתוך אחד השדות שלצידינו טנק נוסף. צוות הטנק זיהה אותנו מיד והמקלען התחיל להמטיר עלינו אש מתוך המקלע המותקן בחזיתו. למזלינו, היינו ב"שטח המת" של הטנק ולכן הוא לא הצליח לפגוע בנו; עשרות קליעים נותבים שרקו מעל ראשינו. לאחר כמה דק' של אש בלתי פוסקת, התחזקה שאגת המנוע והוא התחיל להתקדם לכיוונינו במהירות.

"ניקולאי התרומם מעט וצעק 'גרישה, רוץ לשדות החיטה!'. שדות החיטה היו מלאים במוקשים: הגרמנים פחדו מהם מאד, אך לנו כבר לא היה מה להפסיד. הוא לא הספיק לסיים את המשפט: הטנק הגרמני עלה בשאגה מעבר לגבעה ורמס את גופו.

"מיד לאחר מכן הטנק הסתובב והחל לנוע לעברי. הזחל הימני של הטנק פגע במכשיר הקשר שהיה על גבי. מעוצמת המכה, אחד הרכיבים המתכתיים פגע בחדות בראשי ובאותו הרגע — הכל החשיך."

כשחזר גרגורי להכרה, הלילה כבר הספיק לרדת על החזית הדרומית של קורסק.

"פקחתי עיניים. מולי ניצבה חשיכה מוחלטת. אני עיוור וחירש – לא רואה כלום, לא שומע כלום. ניסיתי למשש עם ידיי את איזור העיניים ולבדוק אם יש דימום, אבל לא הצלחתי להזיז את הידיים. אני לא מרגיש את איברי גופי. אני למעשה כלום – אני לא קיים כלל. הייתי בטוח שזהו – כך נראה הסוף.

"לפתע התחילו להדהד במוחי קרעי זכרון. זכרתי שהיה קרב קשה; הכל מסביב בער; זכרתי שהיו טנקים; לא יותר מכך. איבדתי הכרה שוב. התעוררתי ואיבדתי הכרה עוד כמה פעמים עד שהתחלתי להרגיש את הידיים והרגליים. עדיין הייתי עיוור וחירש. בתנועה מהירה, מכוח ההרגל, שלחתי את היד לכיוון הגב – אל הנשק. הוא שלם. הרגשתי הקלה עצומה.

שמתי לב שעצם בלטה מתוך הפצע ברגל שלי, אבל זה לא הדאיג אותי. הדאיגה אותי העובדה שאני עדיין לא רואה שום דבר.

התחלתי לזחול. לאחר זחילה של כמה מטרים נתקלתי בידיי בבשר חם.. איברים פנימיים. פתאום הכה בי – זה ניקולאי… ניקולאי לארין, חברי הטוב. עברנו הכל ביחד. נשלחתי איתו יחד למשימת ההתאבדות הזאת אתמול."

"הבנתי שאם אשאר כאן, חשוף, אין לי שום סיכוי לשרוד. החלטתי לזחול לכיוון שדות החיטה מלאי המוקשים. במצב שבו הייתי העדפתי להיתקל במוקש מאשר בגרמנים. הצמא היה קשה ביותר, הייתי חייב לשתות. זחלתי קדימה וכל הזמן מיששתי את האדמה סביבי בתקווה להיתקל בשלולית. התחילה לחזור לי מעט השמיעה. לאחר כשעה של זחילה נתקלתי בשלולית: היא הרגישה יותר כמו ביצה מאשר שלולית, איני רוצה לפרט. אבל שתיתי את כולה – הייתי מיובש לחלוטין.

"לאחר כמה שעות ארוכות של זחילה, שמעתי רעש של ג'יפ מתקרב. הימרתי, עקב הכיוון שאליו זחלתי, שזה ג'יפ שלנו. תפסתי את הנשק, פלטתי צרור כדורים לאוויר והתעלפתי. כשהתעוררתי, כבר הייתי בבית חולים שדה."

באוגדה של גרגורי היו משוכנעים שהוא וניקולאי נהרגו בקרבות, והשניים זכו ב"עיטור הכוכב האדום" - עיטור גבורה שמוענק למי שנהרגו בעת מילוי תפקידם. רק לאחר מספר שבועות התבררה הטעות, ולאחר שהחלים חזר גרגורי ליחידתו והמשיך להילחם בקרבות נוספים. הסיפור הבא לקוח מאחד מאותם קרבות שהתרחשו לקראת סוף המלחמה.

"בלילה, הלחימה שככה. לא היה דבר סביבנו פרט לגופות שלנו ושל גרמנים. היה קר, והחלה סופת שלגים. ארבעתנו אספנו את הגופות שסביבנו ובנינו מהן מחסה, כמו בקתה קטנה. הדלקנו מדורה, ונרדמנו. לפתע הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הייתה זו יד של גופה של חייל גרמני, שהפשירה. לקחתי פיסת חבל וקשרתי את היד אל ערימת הגופות שמעלינו.

בבוקר היה קרב נוסף, והתקדמנו. הגרמנים נסוגו אל תוך היער והחלו לירות עלינו ממנו. הצלחתי לחפור לעצמי שוחה קטנה באדמה הקפואה, ושכבתי בתוכה על הבטן. פגזים החלו ליפול סביבי. לפתע, כלבת רועה גרמני זחלה אלי ונצמדה אליה, מייללת בדמעות שאקח אותה לתוך השוחה שלי. זה היה קשה להצטופף שנינו בתוך השוחה הקטנה, אבל היא חיממה אותי עם הפרווה שלה. דמעות המשיכו להתגלגל מעיניה. הכלבה גם כן פחדה מההפגזה. זה נראה כל כך חסר חשיבות, אבל במלחמה הכל חשוב, ומשום מה, מתוך כל הפסיפס של מה שקרה במלחמה, דווקא הרגע הזה נחרט בזכרוני."

בסיכומו של דבר, גרגורי ספג לא פחות מתשע פציעות במלחמה, וזכה בשלושה עיטורים. ברבות השנים עלה לארץ והשתקע בירושלים. בשנות השמונים נסעו הוא וחתנו למוסקבה, לצפות במשחק כדורגל.

"היו המון וטרנים באיצטדיון, לבושים במדים מהודרים לרגל 'יום הנצחון' [החג הלאומי לציון ניצחונה של ברית המועצות על גרמניה הנאצית - ר.ל.] אחרי כל הדם שראיתי במלחמה, אף פעם לא אהבתי ללכת למפגשים של הוטרנים. ואז החתן שלי אמר לי - 'בוא נישאר עוד יום במוסקבה. אולי תמצא את חבריך למלחמה.' שאלתי קולונל שעמד במקום, 'איפה נפגשים הוטרנים?' הוא ענה לי - 'נסה בגורקי פארק, או בפארק שליד תיאטרון הבולשוי.'

הגעתי לפארק בבוקר שלמחרת, ושם ראיתי את קפטן בלינקוב, מפקד היחידה שלי, עומד ליד שלט ועליו מספרה של הדיוויזיה שלנו! התחבקנו, הזלנו דמעות… נזכרנו איך רצנו עם חברינו דרך שדה המוקשים. עוד כמה אנשים מהדיוויזיה התקרבו אלינו, וביניהם היו כמה לוחמים שהכרתי אישית. לחמתי לצידם במשך שנתיים וחצי: זכרתי הרבה אנשים, ורבים מהם זכרו אותי. זו הייתה פגישה מתוקה…שתינו לכבוד הניצחון, וניזכרנו במתים שלנו…"

חזית הדרום III

בחזרה לקורסק. רק בשמונה ביולי, אחרי שלושה ימי קרבות עקובים מדם, אישר הפיקוד העליון הסובייטי לניקולאי ואטוטין - מפקד הגזרה הדרומית - להטיל למערכה את עתודות השריון שלו.

זה לא ממש עזר לו. לא פחות משבעה קורפוסים של הצבא האדום הסתערו על הכוחות הגרמניים המתקדמים - אבל ה-T34 הסובייטים לא היו בליגה של הטייגרים והפנתרים: בתוך מספר שעות הצליחו הגרמנים להשמיד לא פחות מ-343 טנקים וכלים משוריינים נוספים של הרוסים, במחיר של עשרים טנקים בלבד. כשנוכח לדעת שכוחותיו של מאנשטיין לא נבלמו והם ממשיכים להתקדם צפונה ומזרחה לעבר קורסק, הבין סטאלין שרגע האמת הגיע: אם לא יעשה דבר הגרמנים יצליחו להגיע לקורסק, ואז יכתרו וישמידו את המערך הסובייטי כולו.

אבל לרוסים היה קלף נוסף בשרוול. מאחורי קווי ההגנה של מבלט קורסק, במרחק של כמאתיים קילומטרים מקו החזית, ניצבו כוחות עתודה אסטרטגיים - כחצי מיליון לוחמים ועוד כאלף ושש מאות טנקים נוספים -  שהצבא האדום החזיק בדיוק לצורך הזה: להתמודד עם קריסה אפשרית של מערך ההגנה. שתי ארמיות מתוך מערך העתודה הזה - ארמיית המשמר החמישית וארמיית המשמר המשוריינת החמישית - קודמו קרוב יותר לקו החזית כבר עם פרוץ הקרבות, וכעת הורה להן הפיקוד העליון להתקדם ולפגוש את הטנקים של הארמייה הרביעית.

מאנשטיין צפה מראש את האפשרות הזו: הוא ידע שככל שתתקדם הארמיה הרביעית עמוק יותר לתוך השטח הרוסי, כך יהיה האגף הימני - המזרחי - שלה חשוף יותר למתקפה של הצבא האדום. זו בדיוק הייתה מטרתה של ארמיית קמפף שניצבה לימינה של הארמיה הרביעית: להגן על האגף המזרחי מפני מתקפת נגד שכזו. אבל ארמיית קמפף, כאמור, התרסקה על קווי ההגנה הסובייטים ונבלמה - מה שאמר שהאגף הימני של הארמייה הרביעית היה פרוץ לחלוטין. ובדיוק לשם שעטו מאות הטנקים של ארמיית המשמר המשוריינת החמישית. בשניים עשר ביולי ייפגשו שתי הארמיות האלה לא הרחק מהכפר פרוחורובקה (Prokhorovka), במרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד מקורסק. הקרב בפרוחורובקה יהווה את שיאה של המערכה - ויחרוץ את גורלו של קרב קורסק כולו.

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה: חלקה השלישי והאחרון של הסדרה על קרב קורסק.