422: קורסק- קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה, חלק ב'

כותב ומגיש: רן לוי

בעשרה ביולי, 1943, אחרי חמישה ימי לחימה - כבר היה ברור לפיקוד הגרמני הבכיר שמבצע "מצודה" לכיבושה של בליטת קורסק לא מתנהל כמתוכנן. בצפון הבליטה הצליח הצבא האדום לבלום את התקדמותה של הארמיה הגרמנית התשיעית, ובצידה הדרומי נתקלה גם ארמיית קמפף בהתנגדות עיקשת של המגנים הרוסים, וספגה אבידות כבדות.

גורלו של מבצע מצודה, אם כן, היה מונח כעת על כתפיה של הארמיה הגרמנית הרביעית. שילוב של מיקוד נכון של הכוחות בגזרה צרה ותנועה מהירה והחלטית, לצד הערכות שגויה של המגנים הסובייטים - אפשרו לכוחות הטנקים והחי"ר של הארמיה הרביעית לחדור לעומק של עשרים ושמונָה קילומטרים בתוך השטח הרוסי ולהבקיע את שתי רצועות ההגנה הראשונות, תוך שהם מסבים לכוחות השריון של הצבא האדום אבידות כבדות.

הרוסים לא עמדו מנגד, כמובן. העיר קורסק הייתה אחד המרכזים התעשייתיים החשובים בדרומה של רוסיה: אריך פון מאנשטיין, הוגה תוכנית מצודה ומפקד החזית הדרומית, העריך כי כיבושה של קורסק יאלץ את ברית המועצות לחתום על הפסקת אש, ויאפשר לגרמניה הנאצית להתמקד בהדיפת כוחותיהן של בעלות הברית במערב אירופה ובים התיכון. אם כן, שתי ארמיות סובייטיות שעד כה הוחזקו בעתודה, דהרו כעת מערבה כדי לפגוש את הכוח הפולש ליד העיירה פרוחורובקה.

באחד עשר ביולי הגיע לחזית מארשל אלכסנדר וסילבסקי (Vasilevsky), ראש המטה הכללי הסובייטי, כדי לתכנן את מתקפת הנגד המתקרבת. על פי תוכנית התקיפה המקורית, הכוחות הסובייטים היו אמורים לצאת להסתערות מתוך קו ההגנה השלישי - אבל כשירד וסילבסקי לשטח וסקר את מצב הכוחות, הוא גילה לחרדתו כי יומיים קודם לכן, בתשעה ביולי, הצליחו הטנקים הגרמנים להבקיע גם את קו ההגנה השלישי והאחרון.

בלית ברירה נאלץ הפיקוד הרוסי לשנות את תכנון הקרב ברגע האחרון. אבל לשינויים החפוזים היה מחיר: בתוכנית ההתקפה החדשה הסתתרה טעות קריטית - טעות שאיש לא הבחין בה, עד שהיה זה מאוחר מדי.

קרב פרוחורובקה

בבוקרו של השניים עשר ביולי ישנו מרבית לוחמי הארמייה הגרמנית הרביעית שינה עמוקה בתוך השוחות והכלים המשוריינים שלהם. איש מהם לא חשד בכך שמספר קילומטרים מזרחית להם, יותר משש מאות טנקי T34 סובייטים דהרו לעברם במהירות. המודיעין הגרמני, מסתבר, פספס לגמרי את כוונותיהם של הרוסים.

רק כשהיו הטנקים הסובייטים במרחק של קילומטרים ספורים מהם הבחינו הצופים הגרמנים באויב המתקרב, ואותתו לחבריהם על הסכנה הצפויה. בעוד שרוב הלוחמים נחפזו להכין את הכלים שלהם לקרב, קצין שריון צעיר בשם רודולף פון ריבנטרופ - במקרה, בנו של יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני - יצא בראש קבוצה של שבעה טנקי פאנצר סימן 4 אל ראש הגבעה שמעברה השני נצפו כוחות האויב.

"מה שראיתי הותיר אותי חסר מילים. במרחק של 150-200 מטרים ממני ראיתי חמישה עשר, ואז שלושים, ואז ארבעים טנקים. לבסוף, היו יותר טנקים משיכולתי לספור. ה-T34 שעטו לעברנו במהירות גבוהה, נושאים עליהם כוחות חי"ר שהחזיקו בידיות שרותכו לגוף הטנק. עד מהרה, פגז ראשון שלנו היה בדרכו, והבעיר את ה-T34 בו פגע."

אבל למחלקת הטנקים של ריבנטרופ לא היה שום סיכוי לבלום ארמייה שלמה, כמובן. בתוך שניות הושמדו ארבעה מתוך שבעת הטנקים, וריבנטרופ ואנשיו מצאו את עצמם מוקפים מכל הכיוונים. הם ידעו שגורלם נגזר.

אבל אז קרה משהו מפתיע: הטנקים הרוסים לא עצרו. הם חלפו על פני מחלקת הטנקים של ריבנטרופ כאילו לא הייתה שם. הסיבה לכך הייתה מאפיין בעייתי נוסף של כוחות השריון הסובייטים, ואולי של הצבא האדום בכלל: העדרה הכמעט מוחלט של יוזמה אישית וחשיבה עצמאית אצל המפקדים הזוטרים בשטח. בעוד שהצבא הגרמני עודד את מפקדיו לנקוט ביוזמה אישית - הגרמנים אפילו העניקו עיטורי גבורה מיוחדים למי שנקטו ביוזמות שכאלה - הצבא הסובייטי היה הרבה יותר נוקשה, ועל הקצינים הזוטרים נאסר לחלוטין לסטות מהפקודות שניתנו להם, גם אם המצב בשטח היה בברור שונה מהצפוי. במקרה הזה, מפקד הארמייה הרוסית הורה לטנקים שלו להסתער על הכוח הגרמני במהירות הגבוהה ביותר האפשרית ולא לעצור בשום מקרה ובשביל שום דבר - וזה בדיוק מה שהם עשו. ריבנטרופ המופתע, אם כן, מצא את עצמו מאחורי הכוח הרוסי התוקף: הוא הסתובב והחל לרדוף אחריהם, מזנב בטנקים הרוסים ומשמיד לא פחות מארבעה עשר מהם.

שאר הטנקים הרוסיים, בינתיים, המשיכו לדהור במורד הגבעה אל עבר האזור בו חנה עיקר הכוח הגרמני. אבל כאן הם נתקלו, למגינת ליבם, בטעות הקריטית שעשו מי שתכננו את ההסתערות. מסתבר שבתחתית הגבעה - שכזכור, הייתה במקור חלק ממערך ההגנה שהקימו הרוסים - הייתה שוחה עמוקה, מכשול נגד טנקים, שהרוסים עצמם חפרו כדי לעצור את הטנקים הגרמניים, אבל כולם שכחו ממנה. כעת החלו ראשוני הטנקים המסתערים ליפול לתוך השוחה העמוקה. מפקדי ה-T34 המבולבלים מצאו את עצמם נדרשים להחליט בזמן אמת מה עליהם לעשות. חלק מהם החליטו לקחת תנופה ולקפוץ מעל השוחה: המעטים שהצליחו לעבור אותה באופן הזה מצאו את עצמם ניצבים לבדם מול עשרות הטנקים הגרמניים שהספיקו להתארגן בינתיים, והושמדו במהירות. מפקדים אחרים החליטו לפנות דרומה, אל גשר שחצה את השוחה כמה מאות מטרים משם - אבל, כפי שאתם ודאי מתארים לעצמכם, אי אפשר להעביר ארמיית טנקים שלמה על גשר אחד בודד תוך כדי הסתערות: הגרמנים ניצלו את הפקק הענק שנוצר ליד הגשר והשמידו את הטנקים הסטטיים בזה אחר זה. ואם זה לא היה מספיק, חיל האוויר הגרמני נכנס גם הוא לפעולה ומפציצי שטוקה החלו לעשות שמות בכוח התוקף. אחד ממפקדי ה-T34 תיאר את התופת שנוצרה בצד הרוסי של השוחה.

"המרחק בין הטנקים היה פחות ממאה מטרים: זה היה בלתי אפשרי לתמרן את הטנק, יכולת רק לנוע קצת קדימה ואחורה, לא יותר. זה לא היה קרב: זה היה בית מטבחיים לטנקים. זחלנו אנה ואנה וירינו. הכל בער מסביב. צחנה שאי אפשר לתאר עטפה את שדה הקרב. הכל היה אפוף בעשן, אבק ואש, כאילו השעה הייתה בין ערביים."

הקרב בפרוחורובקה היה תבוסה מהדהדת עבור הסובייטים. על פי ההערכות, הצבא האדום איבד כמעט שלוש מאות וחמישים טנקים ותותחים וכשלושת אלפים וחמש מאות חיילים באותו הבוקר, לעומת כשמונים כלים משוריינים ותשע מאות חיילים בלבד שאבדו לגרמנים. למרות זאת, בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה תיארה מכונת התעמולה הסובייטית את הקרב בפרוחורובקה כניצחון אדיר של הצבא האדום, שבמסגרתו הצליחה ארמיית המשמר המשוריינת החמישית לפגוע קשות בכוח הגרמני ולמנוע מבעדו להתקדם לעבר קורסק. האמת לא הייתה יכולה להיות שונה יותר: לא רק שהמתקפה לא הצליחה לבלום את הארמיה הרביעית - מאנשטיין וסגל הפיקוד שלו היו אפילו מרוצים מאוד מתוצאות הקרב. כך, למשל, נכתב ביומן המבצעים של הארמייה באותו היום:

"בכל המפקדות בהן ביקר פון מאנשטיין במהלך היום, המפקדים הביעו את שביעות הרצון שלהם מהמצב בעקבות הקרבות העזים אך מוצלחים בבוקר, שכן האויב מתחיל להראות סימנים ראשונים של החלשות."

מדוע ניסתה התעמולה הסובייטית להאדיר באופן מלאכותי כל כך את תוצאות הקרב? סביר להניח שיש לכך קשר לאותה מדיניות עקרונית שתיארתי בפרק הקודם של זלזול מוחלט בערכם של חיי החיילים מצד הפיקוד הסובייטי, שהתוצאה הישירה שלה הייתה העדפה של טקטיקות לוחמה שהפכו את שדה הקרב בקורסק - ובמלחמת העולם השניה כולה - למטחנת בשר עבור החיילים הרוסיים, כדוגמת הסתערויות חזיתיות על עמדות גרמניות מבוצרות. מספרי ההרוגים והפצועים בצד הרוסי היו כל כך גבוהים, עד שהדרך היחידה להצדיק את אותם הייתה להעמיד פנים שגבורתם של הנופלים לא הייתה לחינם.

מאנשטיין, בכל אופן, היה משוכנע שהקרב בפרוחורובקה פתח בפניו את השער לניצחון במבצע מצודה. מאז פתיחת המבצע איבד הצבא האדום בחזית הדרומית למעלה מאלף ומאתיים טנקים - לעומת פחות ממאתיים טנקים ותותחים שאיבדה הארמייה הרביעית: הדרך מכאן אל קורסק עצמה, האמין מאנשטיין, תהיה קלה הרבה יותר. הניצחון היה ממש בהישג יד.

ואז, דווקא ברגע הזה, זימן אליו היטלר את מאנשטיין והודיע לו על סיומו המיידי של מבצע מצודה.

סופו של קרב קורסק

הסיבה הרשמית להחלטתו של היטלר על סיום מבצע מצודה הייתה נחיתתם של כוחות בעלות הברית באי סיציליה שבדרום איטליה מספר ימים קודם לכן, נחיתה שבישרה על תחילתה של פלישה צפויה לאירופה דרך הבטן הרכה של איטליה והבלקן. אבל בפועל, כנראה שלא הפלישה לאיטליה היא זו שהדאיגה את הפיהרר שכן גם לאחר סיום מבצע מצודה, אף יחידה גרמנית לא הועברה מקורסק לאזור סיציליה. הסיבה האמיתית לעצירה הייתה חששו של היטלר מהתמוטטות מוחלטת של הצבא הגרמני בחזית המזרחית.

והיתה לו סיבה טובה מאוד להיות מודאג.

כמאתיים קילומטרים מצפון לבליטת קורסק, באזור העיר אורל (Orel), עמד כוח סובייטי מסיבי ביותר: כחצי מיליון חיילים, שלושת אלפים ומאתיים טנקים ולמעלה מעשרת אלפים קני ארטילריה. מולם עמדה ארמיית הפאנצר הגרמנית השנייה, עם כמאה אלף חיילים וחמש מאות וחמישים כלים משוריינים בלבד. עד כה נמנע הפיקוד הסובייטי מלהטיל את הכוח הזה אל הקרב, אבל בשניים עשר ביולי, כשכבר היה ברור לגמרי שהמתקפה הגרמנית בחזית הצפונית של קורסק מיצתה את עצמה ושהכוחות הגרמנים שם מותשים ושחוקים לחלוטין - החלו הטנקים הרוסים באורל לשעוט מערבה.

ולטר מודל, מפקד הגזרה הצפונית, הבין שהוורמאכט עומד בפני קטסטרופה: אם יצליחו הרוסים להקיף ולכתר את הארמייה השנייה, זה עלול להיות סופה של המלחמה כולה. בשלושה עשר ביולי הורה מודל על מתקפת נגד כנגד הכוחות הסובייטים המתקדמים באורל. הטנקים הגרמנים נעו מזרחה כדי לפגוש את אויביהם. בהתקלויות קודמות הצליחו הגרמנים להשמיד את השריון הסובייטי עוד בטרם זה הספיק להגיע לטווח ירי אפקטיבי - אבל הפעם, אור השמש שסינוור את התותחנים הגרמנים מנע מהם מלהבחין באויב המתקרב, בעוד שהתותחנים הרוסים נהנו מתנאי ירי מושלמים. כתוצאה מכך, הארמייה הגרמנית השנייה ספגה את התבוסה האיומה ביותר שספגה איזו שהיא יחידת שריון גרמנית במלחמה כולה: למשל, גדוד 2 של חטיבת השריון השלושים ואחת של הארמיה איבד לא פחות מארבעים וחמישה טנקים באותו הבוקר. אל מול ההתנגדות הגרמנית הדלילה, הכוחות הרוסיים הצליחו לחדור לעומק של יותר מעשרים קילומטרים לתוך השטח הגרמני.

מודל אסף אליו את קציני המטה של הארמייה השניה, והודיע להם כי -

"המצב המבצעי השתנה בעקבות אירועי הבוקר. מטרתנו אינה עוד לכבוש מחדש [את מבלט קורסק], אלא לבלום את הפריצה של הכוחות הרוסיים ולשחרר כמה שיותר כוחות למתקפת נגד במקומות המתאימים. השתלטות או פינוי של שטחים טקטיים אינה משחקת עוד תפקיד מהותי בקרב."

בהתאם, הורה מודל ליחידות הארמייה התשיעית לפנות את כל העמדות שכבשו עד כה בחזית הצפונית של בליטת קורסק, ולסגת בחזרה לקווי החמישה ביולי. המשמעות המעשית של ההחלטה הזו הייתה שהזרוע השניה של מבצע מצודה, כוחותיו של מאנשטיין בדרום הבליטה, הייתה כרגע תלויה באוויר, ללא כל תמיכה מכיוון צפון.

מתוסכל וזועם, כתב מאנשטיין ביומנו -

"תוצאה: [הפסקנו] את המתקפה. כנראה שנאבד את אזור אורל. כל מה שקרה היה צפוי לחלוטין: היינו צריכים לצאת למתקפה במאי! אם מבצע מצודה מבוטל [בכזו קלות] בעקבות משבר כזה או אחר [זה סימן] שלא היינו צריכים לצאת אליו מלכתחילה."

אבל מאנשטיין סירב להרים ידיים. הוא הבין שעומדים לרשותו ימים ספורים לפני שקבוצת הארמיות דרום שלו תפורק והיחידות השונות שבה יוסטו לאזורים אחרים של החזית, והצליח לשכנע את היטלר לאפשר לו לבצע תמרון אחד אחרון כדי לנסות ולכתר את כוחות העתודה שהחזיק הצבא האדום מזרחית לבליטת קורסק. היטלר אישר את התמרון, אבל יומיים לאחר מכן פתחו הרוסים במתקפת נגד נוספת, הפעם באזור דונבאס שבאוקראינה, כשלוש מאות קילומטרים מדרום לקורסק. כמו באורל, שוב פרצו כוחות הצבא האדום לעומק השטח הגרמני, ורק בקושי רב הצליחו הגרמנים להדוף אותם. מאנשטיין נאלץ לעצור גם את המתקפה האחרונה שניסה לבצע, ולהעביר חלק מיחידות השריון שלו דרומה.

לבסוף, בשלושה באוגוסט, פתחו הרוסים במתקפת נגד גם בדרום בליטת קורסק, כדי לדחוק ממנה את שארית הארמייה הרביעית. המתקפה הזו היתה אמורה לצאת לפועל מוקדם יותר, אבל המכה הקשה שספגה ארמיית המשמר המשוריינת החמישית בפרוחורובקה אילצה את הרוסים לעכב את המבצע עד שניתן יהיה לארגן מחדש את הכוחות הלוחמים.

מיליון חיילים, אלפיים וחמש טנקים וקני ארטילריה וכאלף וחמש מאות כלי טיס הסתערו על העמדות הגרמניות בדרום המבלט. המגננה הגרמנית, שמנתה לא יותר ממאתיים ועשרה אלף איש ופחות משלוש מאות טנקים, לא הייתה מסוגלת לעמוד בפרץ, ומאנשטיין הורה על נסיגה כללית בחזרה לקווי החמישה ביולי.

יומיים לאחר מכן, בחמישה באוגוסט, עמדו כוחות הצבא האדום בשעריה של בלוגרוד, עיר תעשייתית חשובה מדרום לקורסק שמאנשטיין לכד בראשית 1943. המפקדה הגרמנית בבלוגרוד שלחה את הדיווח הבא:

"האויב פרץ לתוך חלקה המזרחי של בלוגרוד. החיילים שלנו כה תשושים, עד שכל התנגדות משמעותית אינה עומדת על הפרק. מפקד דיוויזיית החי"ר 168 מדווח שהאנשים שלו כל כך אפתיים, שהם אפילו אינם מגיבים לפקודות שניתנות תחת איומי אקדח."

הצבא האדום כבש את בלוגרוד, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה הורה סטאלין לקיים מצעד ניצחון חגיגי במוסקבה: בחצות, מאה עשרים וארבעה תותחים ירו שלושים מטחים לציון שחרורן של אורל ובלוגרוד.

העיר הגדולה האחרונה שנותרה בידי הגרמנים בדרום-מערבה של רוסיה הייתה חרקוב, שהיטלר ייחס לה חשיבות קריטית: בשיחת טלפון הוא הורה למאנשטיין להגן על חרקוב בכל מחיר, שכן אם תיפול העיר יהיה זה סימן ברור עבור בעלות בריתה של גרמניה הנאצית שרוחות המלחמה בחזית המזרחית נושבות לרעתו של הרייך השלישי, וכנראה שבאופן בלתי הפיך.

אבל מאנשטיין ידע שגם חרקוב אבודה. אספקת התחמושת לכוחות המגנים על העיר אזלה, ואנשי הארטילריה החלו נוטשים את התותחים שלהם ונלחמים כרגלים לכל דבר. בעשרים ושניים באוגוסט, כשתפסו הרוסים את מסילת הרכבת שהובילה לחרקוב, הורה מאנשטיין על נסיגה כללית. יממה לאחר מכן נכנס הצבא האדום לעיר כמעט ללא התנגדות.

נפילתה של חרקוב סימנה את סופו של קרב קורסק - ואת תחילת הסוף לקמפיין הגרמני בחזית המזרחית. הדי התבוסה במזרח נשמעו גם בגרמניה עצמה. אחד ממושלי המחוזות בגרמניה כתב את הדברים הבאים ביומנו:

"האיום שנשקף לגרמניה ממזרח הופך לסכנה איומה. כשאני חושב על החורף המתקרב, אני נמלא באימה. אם החזית במזרח תתמוטט, המלחמה תאבד - וכולנו יחד איתה. אני מתפלל לנס."

אבל שום נס לא הגיע. למשך זמן מה הצליח הצבא הגרמני לייצב את קו החזית ולמנוע מהצבא האדום להתקדם מערבה, אבל שנה מאוחר יותר, ביולי 1944, הצליחו הרוסים - עם מיליון ומאתיים אלף חיילים, 5000 טנקים וששת אלפים מטוסים - לכתר את קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית ולהשמיד אותה: תבוסה שעלתה לוורמאכט בארבע מאות אלף הרוגים ומאה וחמישים אלף שבויים. פחות משנה לאחר מכן הניפו החיילים הרוסים את הדגל האדום מעל גג הרייכסטאג שבברלין.

מדוע כשל מבצע מצודה?

מדוע כשל מבצע מצודה?

הסיבה המיידית לכישלון הייתה, ללא צל של ספק, העיכוב בפתיחת המבצע, שהוביל לאובדן יתרון ההפתעה. מבחינה טקטית, הצבא הגרמני היה עדיף על הצבא הסובייטי בכמעט כל פרמטר: הגרמנים תמרנו טוב יותר, יזמו יותר, ניצלו בחכמה הזדמנויות אקראיות בשדה הקרב, ושיתוף הפעולה בין הזרועות השונות - חי"ר, שריון, ארטילריה ואוויר - היה מוצלח ויעיל בהרבה מזה שבקרב היחידות השונות בצבא האדום. אבל ההססנות של היטלר נתנה בידי הרוסים את האפשרות להקים בקורסק את אחד ממערכי ההגנה המבוצרים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית, מערך שניטרל בהצלחה את כל היתרונות האלה של הצבא הגרמני.

אבל זה לא הכל. הייתה עוד סיבה, עמוקה ויסודית יותר, לניצחון הסובייטי בקרב קורסק.

קורסק היה לא רק קרב בין שתי מדינות יריבות, אלא מערכה בין שתיים מבין המעצמות התעשייתיות הגדולות בהיסטוריה, גרמניה ובריה"מ, שלכל אחת מהן הייתה תפיסה שונה בתכלית לגבי השאלה - איך נכון לייצר כלי נשק. במילים אחרות, קורסק לא היה רק מאבק בין האידיאולוגיה הנאצית לאידיאולוגיה הקומוניסטית, אלא גם דו-קרב בין שתי תפיסות עולם תעשייתיות.

כשפרצה מלחמת העולם השניה, התעשייה הגרמנית הייתה במצב טוב בהרבה מזו הסובייטית: לגרמנים היו פי ארבע יותר ברזל ופחם מהרוסים, ועל פי אומדנים שונים הכלכלה הגרמנית הייתה חזקה בכארבעים אחוזים מזו של ברית המועצות. למרות זאת, כשהחליטו הרוסים ללחוץ על דוושת הגז ולהאיץ את קצב הייצור במפעלים שלהם, כמות הטנקים שהפיקו המפעלים האלה הייתה גדולה בהרבה מהכמות שהפיקו המפעלים הגרמנים. בכל חודש בשנת 1943 עזבו את פסי הייצור של המפעלים הסובייטים לא פחות מאלף ושלוש מאות טנקי T34 חדשים - כמות שוות ערך לשלוש דיוויזיות מלאות - וזאת למרות ששנתיים קודם לכן, במהלך המנוסה המבוהלת של מבצע ברברוסה, הרוסים היו צריכים לפרק את כמעט כל מפעלי הטנקים שלהם במערב רוסיה, להעביר אותם מזרחה על רכבות ולבנות אותם מחדש. קצב ייצור הטנקים של הגרמנים, לעומת זאת, היה נמוך משמעותית: בכל שנת 1942 ייצרו הגרמנים 6000 טנקים בלבד, לעומת עשרים וחמש אלף טנקים שייצרו הרוסים באותה השנה. מה פשר ההפרשים ביכולת הייצור של שתי המדינות?

התשובה טמונה בהבדלי הגישות בין המהנדסים הגרמנים ועמיתיהם הרוסים.

הגרמנים האמינו באיכות. זה לא צריך להפתיע אתכם: גם היום, המילים Made In Germany הן שם קוד למצויינות הנדסית ראשונה במעלה. אני עדיין זוכר את יראת הכבוד שהפגינו מהנדסי המכונות של חיל הים שלנו כלפי המהנדסים הגרמנים כשאלה הגיעו, עם הסרבלים המבריקים שלהם ומזוודות מלאות בציוד משוכלל, כדי לבחון תקלה כזו או אחרת במנועי המייבאך של ספינות הטילים.

הטנקים שעזבו את פסי הייצור במפעלים הגרמניים היו בבואה של המצויינות ההנדסית הזו: הפנתרים והטייגרים הגרמנים היו מכונות המלחמה הטובות ביותר בשדה הקרב, ללא עוררין: הם היו מהירים יותר, חזקים יותר וקטלניים יותר מכל מה שהרוסים היו מסוגלים להעמיד מולם. אבל כמאמר הסיסמה השיווקית של בירה בלגית כלשהי, Perfection has its price - והמחיר ששילמו הגרמנים על האיכות הגבוהה של הטנקים שלהם היה קצב ייצור איטי יותר. למשל, כדי לוודא שהטנקים שלהם מתאימים במדויק למשימות שלשמם נדרשו, ייצרו הגרמנים לא פחות מארבעה עשר דגמים שונים של הפאנצר סימן 3, ועשרה דגמים של פאנצר סימן 4. המשמעות של ריבוי הדגמים היא שצריך היה להקדיש פסי ייצור נפרדים לכל דגם, או לכל הפחות להאט את קצב הייצור כדי להכניס את השינויים הנדרשים בין הדגמים השונים. הגרמנים גם הכניסו לא פחות ממאתיים וחמישים שינויים בתכן ההנדסי של הטנקים תוך כדי המלחמה, כדי לשפר אותם בדרכים שונות ומשונות: שוב, כל שינוי שכזה מחייב לעצור את הייצור, לעדכן את התרשימים ולשנות את הכלים שבהם משתמשים פועלי הייצור - וזה קרה בממוצע אחת לכל שישה טנקים שיצרו הגרמנים!...

המהנדסים הסובייטים, לעומת זאת, היו בראש אחר לגמרי. הטנקים שעזבו את המפעלים הסובייטים היו נחותים מאלה הגרמנים בכל קנה מידה. למשל, מהנדסים אמריקנים שבחנו טנק T34 שהגיע לידם ב-1942, כתבו בדוח שלהם ש-

"אם לשפוט לפי הדוגמאות שברשותנו, כשהרוסים מייצרים טנקים הם מקדישים תשומת לב מועטה בלבד לאיכות העיבוד של החלקים השונים או לפינישים של החלקים הקטנים - דבר שמוביל לאובדן היתרון של מה שהם בעיקרון טנקים מתוכננים היטב."

אבל האיכות הנמוכה היתה, אפשר לומר, כמעט מכוונת. הרוסים הבינו, מהרגע הראשון, שסיכויי ההישרדות של טנק שלהם בקרב מול טנק גרמני נמוכים מאוד, ולכן התרכזו בלעשות את הטנקים שלהם זולים וקלים לייצור ככל האפשר. הם נעזרו במומחים אמריקנים - האומה שהמציאה את הקונספט של 'פס ייצור' - כדי לתכנן את המפעלים שלהם כך שיפיקו כמה שיותר טנקים בכמה שפחות זמן, וכל שיפור שנעשה בתהליך הייצור במרוצת המלחמה לא נועד כדי להפוך את הטנק למוצלח יותר - אלא כדי להוזיל את תהליך הייצור ולפשט אותו, בדרך כלל על ידי הפחתה במספר החלקים הדרושים כדי לייצר אותו. באופן הזה הצליחו הרוסים להוזיל את עלות ייצורו של טנק T34 מ-270 אלף רובל ב-1941, לפחת מ-140 אלף רובל ב-1943.

כל עוד המלחמה בחזית המזרחית הייתה מבוססת על 'בליצקריג' ותמרונים מהירים בשדה הקרב, לגרמנים הייתה עדיפות מוחלטת. אבל הקרב בקורסק היה שונה מאוד באופיו מקרבות הפתיחה של מבצע ברברוסה. מערך ההגנה המבוצר שהקימו הרוסים, על עמדות הנ"ט, השוחות, שדות המוקשים והריכוז האדיר של קני ארטילריה שבו - הביא לכך שהלוחמה בקורסק הייתה, מהרגע הראשון, מלחמה של התשה והקזת דם. ובמצב כזה, למרות שהגרמנים הצליחו להשמיד שבעה טנקים סובייטים על כל טנק גרמני אחד - לרוסים היה יתרון אדיר על פני הגרמנים. למרות שהצבא האדום איבד בין ששת אלפים לשבעת אלפים טנקים בקורסק, ועוד ארבעת אלפים מטוסים וחמשת אלפים תותחים - לעומת בסך הכל 1200 טנקים ושבע מאות מטוסים שאיבדו הגרמנים - קצב הייצור של התעשיה הסובייטית אפשר לפיקוד הסובייטי למלא את החורים בשורות ולהטיל לשדה הקרב אינסוף עתודות רעננות, בעוד שכל טנק וכל לוחם שאבדו לגרמנים היו כמעט בלתי ניתנים להחלפה. העדיפות התעשייתית הסובייטית היא זו שבסופו של דבר הכריעה את שדה הקרב בקורסק.

מאנשטיין

אחרי מבצע מצודה, המשיך מאנשטיין לפקד על הנסיגה של הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית. ההתמודדות מול הכוחות הסובייטים העדיפים בהרבה דרשה מהגרמנים לנצל כל גרם של יתרון בתמרון שהיה להם על פני הרוסים - אבל התעקשותו של היטלר לאשר באופן אישי כל נסיגה, גם כזה שהייתה הכרחית לצורך תמרון, פגעה קשות במאמץ הזה. מאנשטיין ניסה שוב ושוב לשכנע את היטלר להעניק יותר סמכויות למפקדים בשטח - אבל הפיהרר לא היה מוכן להקשיב. מאנשטיין כתב כך באוטוביוגרפיה שלו.

"חולשות האופי של היטלר הפריעו לו במידה משמעותית למלא את התפקיד שלקח לעצמו של המנהיג הצבאי העליון [של גרמניה.] אפשר היה להתגבר עליהן, עם זאת, לו רק הוא מוכן לשמוע בעצתם [...] של קציני מטה מנוסים ואחראיים. אבל זה היה בדיוק מה היטלר לא היה מוכן לעשות. הוא רצה להיות כמו נפוליאון, שכמוהו היה מוכן לקבל תחת פיקודו רק אנשים שהסכימו עם דעותיו. לרוע המזל, [היטלר] לא ניחן בידע ובניסיון של נפוליאון, וגם לא בגאונות הצבאית שלו."

במרץ 1944 הצליח הצבא האדום לכתר את הארמיה הגרמנית הראשונה שהייתה תחת פיקודו של מאנשטיין. הגנרל נפגש עם היטלר וביקש ממנו לאפשר לו להורות לכוחותיו לנסות ולפרוץ את הכיתור ולסגת מערבה. היטלר, כתמיד - סירב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ומאנשטיין הודיע לפיהרר שהוא מבקש לעבור מתפקידו. בסיכומו של דבר, היטלר התרצה וקיבל את המלצתו של מאנשטיין - אבל במקביל הדיח את הגנרל מתפקידו. מאנשטיין פרש בחזרה לגרמניה, שם הסגיר את עצמו לכוחות בעלות הברית בתום המלחמה.

בנירנברג, עמד אריך פון מאנשטיין לדין באשמת פשעי מלחמה. בחזית באוקראינה, כפי שאתם ודאי יודעים, ביצעו הגרמנים כמה ממעשי הטבח האכזריים ביותר במלחמה כולה: יחידות חיסול, ה'איינזצגרופן' הגרמניות הידועות לשמצה, עקבו אחר היחידות הלוחמות, עברו בישובים שנכבשו מידי הרוסים וחיסלו מאות אלפי יהודים, פולנים וקומוניסטים ביריות או משאיות גז. למרות שהאיינזצגרופן פעלו באזורים שהיו תחת פיקודו הישיר של מאנשטיין, הגנרל לשעבר טען שלא היה מודע כלל למעשי הזוועה האלה. הטענה הזו הופרכה לחלוטין במשפט: מאנשטיין ידע על המתרחש, אבל משיקוליו שלו בחר להתעלם מכך.

מאנשטיין נידון לשמונה עשרה שנות מאסר - אבל מאבק ציבורי של תומכיו, שראו בו קצין מקצועי שבסך הכל נלחם למען מולדתו ולא למען הנאציזם, הצליח להביא לכך שהעונש הומתק לשניים עשר שנה, והופחת עוד יותר בעקבות בעיה בריאותית ממנה סבל. ב-1953 שוחרר מאשנטיין מהכלא אחרי חמש שנות מאסר בלבד. הוא חזר לגרמניה, עזר להקים מחדש את הצבא הגרמני וכתב את זכרונותיו. אריך פון מאנשטיין הלך לעולמו בגיל 85 בשנת 1973. הוא נקבר בטקס צבאי מלא.

סיפורו של מאנשטיין מגלם בתוכו את אחת המורכבויות הגדולות של הקיום האנושי. יובל נח הררי מזכיר לנו, בספרו 'קיצור תולדות האנושות', שהרעיון של מדינה ולאום הוא לא יותר מאשר סיפור שקבוצת אנשים בוחרת לספר לעצמה: אין שום תכונה פיזיקלית או ביולוגית בעלת משמעות שמבחינה בין קבוצות אנשים שונות, למעט הבחירה שלהם לכנות את עצמם 'גרמנים', 'רוסים', 'אמריקנים' או 'ישראלים.' מבחינה זו, ההתעקשות של מאנשטיין ועמיתיו להעמיד את הכישורים המקצועיים שלהם לטובת המדינה - גם שכזו כבר הייתה שונה לחלוטין מכפי שהייתה כשנשבעו לה אמונים - היא לא פחות מטרגית: למאנשטיין עצמו, ולגרמניה כולה. החינוך שקיבל והערכים הפרוסים שספג בבית ובבית הספר לא איפשרו למאנשטיין להשתחרר מכבלי הפטריוטיזם ותחושת החובה שלו כלפי המדינה - גם כשהיה ברור לכל שהמלחמה עומדת להסתיים בתבוסה שתמיט אסון על העם הגרמני, וגם כשראה את הזוועות הלא-אנושיות שביצעו הנאצים. במישור הזה, מאנשטיין לא היה שונה מקציני צבא גרמנים רבים אחרים, שעשו את אותה הבחירה כמוהו.

מצד שני, אל לנו לזלזל בחשיבות של הרעיון של 'מדינה'. כפי שאומר נח הררי עצמו, האמונה הלא-רציונלית ברעיון של מדינה היא זו שמאפשרת לקבוצות גדולות של אנשים לשתף פעולה ולעבוד יחד כדי להגשים מטרות נשגבות: משיפור תנאי חייהם של מיליוני בני אדם ועד הוצאה לפועל של פרויקטים אדירים כמו הנחיתה על הירח. די להתבונן בחברות שבטיות, שבהן הנאמנות למדינה תופסת מקום שני אחרי הנאמנות לשבט - כמו למשל באפגניסטן - שבהן השלטון המרכזי חלש ואיכות החיים של התושבים נמוכה בהרבה מזו של מדינות בעלות שלטון מרכזי חזק.

יכול להיות שהמפתח לפתרון הדילמה הוא לזכור שיש למגדל הזה קומה נוספת: לא רק נאמנות לשבט, לא רק נאמנות למדינה - אלא גם נאמנות לאנושות כולה, ושכאנשי מקצוע - כל אחד בתחומו שלו - יש לנו חובה אתית גם כלפי בני האדם שנמצאים מעבר לאותו קו גבול - דמיוני, לא פיזי - שמפריד בין מדינה למדינה. אולי אם אריך פון מאנשטיין היה נושא מבטו למעלה, לעבר "קומת הנאמנות" הגבוהה יותר, המלחמה הייתה מסתיימת מהר יותר, וחייהם של שלוש מאות וחמישים אלף החיילים שנהרגו בקורסק, משני הצדדים, היו ניצלים.

מקורות

https://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Kursk

https://www.militarytimes.com/veterans/military-history/2018/07/05/the-largest-tank-battle-in-history-began-75-years-ago-today-heres-how-it-changed-wwii/

https://web.archive.org/web/20140912164146/http://www.uni.edu/~licari/citadel.htm

https://books.google.co.il/books?id=HN4CDgAAQBAJ&pg=PA80&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%A7

https://www.warhistoryonline.com/guest-bloggers/franz-staudegger-german-tiger-ace-battle-kursk.html

https://the-past.com/feature/prokhorovka-the-greatest-tank-battle-in-history/

https://web.archive.org/web/20120420213011/http://dialspace.dial.pipex.com/town/avenue/vy75/dbd.htm

https://www.youtube.com/watch?v=1SdO-btKuds

https://www.youtube.com/watch?v=N6xLMUifbxQ

https://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-7915a0a7eb13c71026.htm

https://news.nd.edu/news/historian-offers-first-deep-dive-into-secret-german-soviet-alliance-that-laid-groundwork-for-wwii/

https://en.wikipedia.org/wiki/Germany%E2%80%93Soviet_Union_relations,_1918%E2%80%931941

https://www.blavatnikarchive.org/item/5285?relevant=5,6,7,10,19

https://www.blavatnikarchive.org/item/33598?relevant=1

https://www.slideshare.net/wolfhag/wolfgang-kloth-interview

https://www.youtube.com/watch?v=nAMklRegpXU

https://www.blavatnikarchive.org/item/23099

https://www.youtube.com/watch?v=eF0jriurdBE

https://avalon.law.yale.edu/imt/08-09-46.asp