429: מבצע אזוריאן

כתב: רן לוי

בעשרים וארבעה בפברואר, 1968, יצאה הצוללת K-129 מבסיס ריבָצ'י (Rybachiy) של חיל הים הסובייטי. היא הפליגה לאיטה אל מחוץ לנמל, ערכה צלילת ניסיון, עלתה חזרה אל פני המים ודיווחה בקשר למפקדה שהכל כשורה.

סביר להניח שתשעים ושמונָה אנשי צוותה של הצוללת לא ממש ציפו בכיליון עיניים להפלגה הזו: רק מספר שבועות קודם לכן שבה ה K-129 מפטרול ממושך, והצוות קיווה למנוחה ארוכה יותר. אבל צבא זה צבא, וכך עשתה ה- K-129 את דרכה במימיו הקרירים של האוקיינוס השקט, אל אזור הסיור שלה מצפון לאיי הוואי.

כמקובל, ה- K-129 שמרה על דממת אלחוט מלאה לכל אורך ההפלגה. על פי הנהלים, היא הייתה אמורה ליצור קשר עם המפקדה רק בשתי נקודות לאורך המסלול: כשתחצה את קו האורך 180, וכשתגיע לאזור הסיור שלה. אבל חלפו שבועיים, ואז שלושה שבועות - ואף אות חיים לא נתקבל מהצוללת. במפקדה הסובייטית החלו לדאוג. כשגם השבוע הרביעי חלף ללא קשר, יצא הצי הסובייטי למבצע חיפושים רחב היקף. עשרות ספינות ומטוסים סובייטים סרקו בדקדקנות את מימי האוקיינוס.

אבל מה שהרוסים לא ידעו היה שאי שם, בבסיס סודי לחופיו של האוקיינוס השקט, עמלו מומחי אקוסטיקה של הצבא האמריקני על ניתוח של רחש חריג שנקלט, מספר שבועות קודם לכן, במערכת חיישנים סודית. הרעש, קבעו המומחים, היה פיצוץ תת ימי חזק, ולאחריו קולות טביעתה של צוללת. המערכת איכּנה את מקור האות: כ-2400 קילומטרים צפונית מערבית להוואי, ואולי חשוב יותר - כ-600 קילומטרים מהמקום שבו היו הרוסים עסוקים בחיפוש אחר ה- K-129. הספינות הסובייטיות חיפשו במקום הלא נכון.

בתום שבועות ארוכים של חיפושים הודיעה מפקדת הצי הסובייטי כי אפסו הסיכויים לאתר את K-129 וצוותה. הצוללת הוכרזה כאבודה, וכוחות החיפוש חזרו לבסיסיהם. בארצות הברית צלצלו הטלפונים בפנטגון ובבית הלבן.

מערכת האזנה סודית

אולי הבחנתם בנקודה מעניינת שהסתתרה בתיאור שהבאתי לעיל. האמריקנים שמעו היטב את קולות טביעתה של הצוללת - למרות שזו מצאה את קיצה פחות או יותר בלב האוקיינוס השקט, מרחק אלפי קילומטרים מהיבשה. מהי אותה מערכת חיישנים מסתורית שקלטה את רחשי הטביעה, וכיצד עשתה זאת ממרחק כה גדול?

שורשיה של המערכת הזו בהשערה בלתי שגרתית שהעלה פיזיקאי בשם מוריס איווינג (Ewing) בשנת 1937.

איווינג חקר את האופן שבו מתפשטים גלי קול בתוך המים. נניח, לשם ההסבר, שאנחנו מורידים מטען חומר נפץ לעומק של כמה מאות מטרים, ומפוצצים אותו. גלי הקול יתפשטו מנקודת הפיצוץ לכל עבר: הגלים שיפגעו בקרקעית הים ייספגו בחול - וייעלמו. גלי הקול שינועו למעלה, אל פני השטח, יינתזו מהם ויוחזרו כלפי מטה כמו כדור טניס שפוגע בקיר: הם יעשו את דרכם כל הדרך אל הקרקעית - ואז גם הם ייספגו בחול ויעלמו. אבל מה קורה לאותם גלי קול שנעים הצידה, פחות או יותר במקביל לקרקעית? שם, גילה איווינג, מתרחשת תופעה מרתקת.

המים בים, אולי תופתעו לשמוע, הם לא הומוגניים - זאת אומרת, הם אינם זהים בתכונותיהם בכל מקום באוקיינוס. מים חמימים נוטים, באופן טבעי, לצוף כלפי מעלה ומים מלוחים נוטים לשקוע אל הקרקעית. התוצאה היא שהמים באוקיינוס נראים קצת כמו עוגת שכבות: המים בשכבה העליונה חמימים, מתוקים וקלים יחסית, בעוד שהמים בשכבה העמוקה קרירים, מלוחים ודחוסים יותר.

והנה עוד עובדה חשובה: גלי קול נעים מהר יותר במים מתוקים וחמימים, מאשר במים קרים ומלוחים.

כעת, דמיינו לעצמכם גל קול שנפלט מהפיצוץ ועולה - בזווית שטוחה יחסית - לכיוון פני השטח. כשהוא עולה למעלה, הגל פוגש את שכבת המים המתוקים והחמימים. חלקה העליון של חזית הגל, החלק שקרוב יותר לפני המים, נע מהר יותר מאשר חלקה התחתון. קרה לכם פעם שירדתם עם האוטו מהכביש לשוליים תוך כדי נסיעה? האחיזה של הצמיג בעפר פחות טובה מאשר בכביש, ולכן הגלגלים הימניים מאיטים - בעוד שהגלגלים השמאליים, אלו שנשארו על הכביש, ממשיכים לנסוע באותה המהירות. זה עלול להיות מסוכן: הרכב עשוי לפנות ימינה בחדות ואפילו להתהפך.

אותו הדבר קורה גם לגל הקול. החלק העליון של הגל, זה שקרוב לפני השטח, נע מהר יותר מהחלק התחתון שלו - ולכן, בדיוק כמו המכונית, הגל פונה ימינה בחדות ומתעקל בחזרה למטה, לכיוון קרקעית הים. ומה קורה אז? אותה התופעה בדיוק - אבל להפך. גלי קול נעים מהר יותר במים דחוסים מאשר במים פחות דחוסים, ולכן חלקו התחתון של גל הקול נע מהר יותר מחלקו העליון. חזית הגל מתעקלת, נשברת - ומוחזרת כלפי מעלה. כשהיא פוגשת את שכבת המים העליונה היא שוב מוחזרת לכיוון הקרקעית, ואז שוב ניתזת כלפי מעלה, וחוזר חלילה שוב ושוב.

התוצאה היא שבעומק המים נוצרת מעין 'תעלה' שמוליכה את גלי הקול ביעילות מדהימה: גלי הקול שנעים בתוך התעלה לא יכולים לפרוץ ממנה החוצה: הם כל הזמן ניתזים מ"הדפנות" בחזרה פנימה. המשמעות היא שגלי הקול האלה לא פוגשים באף שלב את הקרקעית ולכן גם לא נבלעים בחול: הם ממשיכים להתפשט ולנוע לאורך התעלה כמעט מבלי לאבד מהאנרגיה שלהם - ולכן הם מסוגלים להגיע למרחקים אדירים, הרבה יותר מאשר על היבשה. בשנת 1944 ערך איווינג ניסוי שהוכיח את ההשערה הזו באמצעות ספינה שהטילה מטעני נפץ קטנים בלב ים. את הדי הפיצוצים האלה אפשר היה לשמוע היטב גם במרחק של כמעט אלפיים קילומטרים: בערך כמו המרחק מישראל לאיטליה.

התגלית הזו נפלה לידיו של הצי האמריקני בדיוק בזמן הנכון. הצוללות הסובייטיות היו מסוגלות להישאר מתחת למים במשך חודשים ארוכים, והאמריקנים חיפשו פתרון שיאפשר להם לגלות אותן ממרחק רב. הצי האמריקני, על כן, השיק את אחד מהפרויקטים הגדולים ביותר בתולדותיו: מערך של אלפי מיקרופונים ימיים ("הידרופונים") שהונחו בקרקעית הים - בעיקר לאורך מדף היבשת ועל מדרונותיהם של הרים תת-ימיים - וחוברו לתחנות האזנה שונות בצפון אמריקה ואירופה. מערכות אלקטרוניות מתוחכמות עיבדו את האותות המתקבלים, ובאמצעות ניתוח של אותות זהים שנתקבלו בכמה מיקרופונים שונים - היו מסוגלות לאכּן את מיקומו הכללי של מקור האות. למעשה, המערכת הייתה כה רגישה עד שהייתה מסוגלת לגלות אפילו מטוסי סיור סובייטים שטסו בגובה נמוך מעל המים.

מערכת ההאזנה האמריקנית הפכה למבצעית בשנות השישים, וקיומה נשמר בסוד מוחלט במשך עשרות שנים. ראשי הצי הסובייטי, אם כן, אפילו לא דמיינו לעצמכם שהאמריקנים יודעים היכן בדיוק טבעה הצוללת שלהם.

ההליבט

ה"הליבט" (USS Halibut) החלה את חייה כצוללת הראשונה בצי האמריקני שנשאה בבטנה טילי שיוט גרעיניים: ליתר דיוק, חמישה טילים מדגם "רגולוס 1". לרוע המזל, בזמן שלקח לתכנן ולבנות את ההליבט - פותחו טילים טובים ומתקדמים יותר, וטילי הרגולוס יצאו מהשירות. ההליבט, אם כן, הפכה ללא רלוונטית כמעט מיד לאחר שהושקה. אבל מכיוון שבכל זאת היה מדובר בצוללת מהירה ואיכותית שגם היתה מצויידת בכור גרעיני מתקדם, הצי החליט לשמור אותה - אבל לשנות את ייעודה: מצוללת תקיפה - לכלי שייט ייעודי עבור חיפושים תת-ימיים. בשנת 1968, אם כן, עברה ההליבט שיפוץ מאסיבי במסגרתו הותקנו בה מדחפים היקפיים שאפשרו לה לרחף במים ללא תזוזה, סונאר חדש ורובוט תת-מימי שהיה מצויד במצלמות מתקדמות. טביעתה של ה- K-129 הייתה הזדמנות הראשונה של ההליבט להוכיח את יכולותיה בפועל.

ביולי 1968, כארבעה חודשים לאחר שהסובייטים הפסיקו לחפש את הצוללת שלהם, יצאה ההליבט אל עבר הנקודה בה אותרו רעשי הטביעה. האמריקנים שמרו, כמובן, על סודיות מוחלטת: רק בודדים מאנשי צוותה של ההליבט - המפקד, הסגן ומפעיל הרובוט - היו מודעים למטרת ההפלגה. כשהגיעה הצוללת אל יעדה, החל הרובוט לסרוק את קרקעית הים בעומק של כחמישה קילומטרים. במשך שלושה שבועות ארוכים ראו מצלמותיו של הרובוט רק חול, סלעים ואולי איזה דג אקראי פה ושם - עד שלפתע התרוממה מעל הקרקעית צלליתו הברורה של גשר של צוללת. לאורך הימים הבאים צילם הרובוט לא פחות מעשרים אלף תמונות של שרידיה של ה K-129 מכל כיוון אפשרי. כשחזרה ההליבט לבסיס, הוענקו לאנשי ציוותה אותות הצטיינות מיוחדים על ההישג המרשים - למרות שלאף אחד מהם לא היה מושג על מה בדיוק הם מקבלים את האותות האלה…

כשנתיים לאחר מכן, ב-1970, הציעו הנרי קיסינג'ר - היועץ לביטחון לאומי - ומרווין ליירד (Laird), שר ההגנה, לנשיא ניקסון לנסות ולמשות את ה K-129 מהמצולות. המוטיבציה למבצע שכזה הייתה ברורה: אנשי הצבא העריכו כי הטילים הגרעיניים, מערכות התקשורת המוצפנות והמסמכים המסווגים שנמצאים על הצוללת מהווים מידע מודיעיני יקר מפז.

נציגי מחלקת המדינה ומשרד המשפטים התנגדו לרעיון: הם העריכו כי משיה של צוללת טבועה ששייכת למדינה אחרת עלולה להיחשב, על פי החוק הבינלאומי, כמעשה פיראטי ולכן לסבך את ארה"ב מבחינה משפטית. אבל בבדיקה מעמיקה יותר התגלה כי הסובייטים עצמם עשו משהו דומה בעבר: ב-1928 הם משו צוללת בריטית טבועה, תיקנו אותה ושילבו אותה בצי שלהם כצוללת אימונים. התקדים הזה הסיר את החששות המשפטיים: הנשיא ניקסון אישר את המבצע, והטיל את המשימה על סוכנות הביון האמריקנית, ה- CIA.

--

מומחיה של סוכנות הביון התכנסו כדי לטכס עצה: מהי הדרך הטובה ביותר למשות את הצוללת? כולם הבינו באיזה אתגר טכנולוגי עצום מדובר. ה K-129 הייתה גוש מתכת במשקל של כמעט אלפיים טונות, שנח על הקרקעית בעומק של כחמישה קילומטרים: אף אחד מעולם לא ניסה למשות כלי שיט כה גדול מעומק כה רב - ואם זה לא מספיק, היה חשש ממשי שהתאונה שהביאה לטביעתה של הצוללת גרמה גם להתפרקותם של הטילים הגרעיניים שנשאה בבטנה, כך שהשרידים עשויים להיות מזוהמים בקרינה רדיואקטיבית. המומחים העריכו שסיכויי ההצלחה של פרויקט כה מורכב נמוכים מעשרה אחוזים.

אחד הרעיונות הראשוניים שהועלו היה לחבר אל גוף הצוללת בלונים, לנפח אותם באוויר או בגז אחר, וכך להציף אותה אל פני השטח. הרעיון הזה נפסל, עם זאת, בגלל החשש שעליה לא מבוקרת של הצוללת אל פני המים תחשוף אותה ללווייני ריגול או מטוסי צילום של ברית המועצות. ואז…מי יודע מה יקרה כשיבינו הרוסים שהצוללת הגרעינית שלהם נפלה לידי האמריקנים? הזיכרון המצמרר של משבר הטילים בקובה שכמעט והוביל למלחמת עולם שלישית, היה עדיין טרי במוחותיהם של כולם.

הפתרון שנבחר בסופו של דבר היה מתוחכם יותר. ספינה שתצוף ללא תזוזה על פני השטח תוריד למעמקים כבל ארוך שבקצהו תהיה זרוע גדולה: מעין צבת ענקית שתתפוס את הצוללת, ממש כמו מכונות המשחק שבהן צריך לכוון זרוע מתכתית כדי לשלות צעצוע או ממתק. הכבל ימשוך את הצוללת כלפי מעלה אל פתח מיוחד בתחתית הספינה. באופן הזה, הרוסים לא יוכלו לראות מבחוץ את הפעילות שנעשית מתחת למים.

השאלה הבאה הייתה, אם כן - מי מסוגל לבנות מערכת הרמה שכזו? מעבר לאתגר הטכנולוגי העצום שבו היה מדובר, היה ברור שאם מספנות הצי יהיו אלה שיבנו את הספינה הכל כך בלתי שגרתית, הדבר יעורר מיד את חשדם של הרוסים. מי, אם כן, ניחן ביכולת להוציא לפועל פרויקט הנדסי כה שאפתני - מבלי לעורר את חשדה של ברית המועצות?

התשובה, סביר להניח, תפתיע אתכם: איירון מן.

הווארד יוז

הווארד יוז החל את הקריירה שלו בשנות העשרים של המאה הקודמת, כמפיק קולנוע: מספר סרטים שלו זכו להצלחה גדולה, ויוז ניצל את הונו החדש כדי להרחיב את עסקיו. אבל סרטים לא היו התשוקה היחידה של יוז: עוד כילד הוא התעניין מאוד במדע וטכנולוגיה - ובפרט, בתחום התעופה שהיה אז בחיתוליו. כשפרצה מלחמת העולם השניה החליט יוז לנצל את ההזדמנות, והחברה שלו החלה לפתח מסוקים עבור הצבא האמריקאי. עם הזמן זכתה החברה בפרויקטים צבאיים נוספים, והפכה לאחת מקבלניות המשנה הבולטות של משרד ההגנה: החברה של יוז ייצרה מטוסי קרב, מערכות ראדאר, לייזרים, טילים, לווינים ועוד.

אבל במקביל למוניטין ההולך וצומח של יוז כטייקון בעולם הטכנולוגיה הצבאית, תפח גם המוניטין שלו כאדם…בלתי שגרתי, בלשון המעטה. למשל, הוא נהג לאכול בכל ערב את אותה הארוחה בדיוק - סטייק מדיום רייר, סלט ואפונים - אבל רק אפונים קטנות: את הגדולות הוא היה דוחף הצידה. באחת ההזדמנויות הוא בילה ארבעה חודשים רצופים באולם קולנוע כשהוא ערום, אכל רק שוקולד ועוף ושתה רק חלב. את הסרט 'תחנת זברה אינה עונה' הוא ראה מאה וחמישים פעמים. בשנות השישים החליט יוז לעבור להתגורר במלון בלאס וגאס, ובמשך חודשים ארוכים לא יצא מחדרו. כשהבעלים של המלון ביקשו מיוז לפנות את החדר, הוא פשוט קנה את המלון - ובאותה ההזדמנות גם את הקזינו מעבר לכביש, מכיוון ששלט הניאון של הקזינו הפריע לו לישון. יוז גם היה אובססיבי לגבי פרטיותו: הוא הנחה את עוזריו שלא לפנות אליו ולא לדבר אליו אלא אם פנה אליהם קודם, והקפיד שלא להראות בציבור. סטן לי, מי שיצר את כמה מגיבורי העל המוכרים ביותר של חברת הקומיקס מארוול, סיפר בכמה וכמה הזדמנויות שהווארד יוז היווה את ההשראה לדמותו של טוני סטארק, הגאון האקסצנטרי שבתוך החליפה של איירון מן. השם שנתן סטן לי לאביו של טוני, הווארד סטארק, הוא מחווה ברורה להווארד יוז.

ב- CIA הבינו שיוז הוא בדיוק האיש שהם מחפשים. לא רק שחברת יוז הייתה מעורבת ממילא באינספור פרויקטים צבאיים קיימים, השילוב של גאונות טכנולוגית ואישיות משונה ובלתי שגרתית הוביל לכך שמדורי הרכילות היו מלאים בכל כך הרבה שמועות וסיפורים הזויים אודות יוז, עד שהיה כמעט בלתי אפשרי להבדיל מי מהם אמת ומי קשקוש נטול בסיס. במילים אחרות - זה היה סיפור הכיסוי המושלם לפרויקט שלהם.

וליוז היה יתרון משמעותי נוסף: הייתה לו חברה בשם 'גלובל מארין' (Global Marine), שבנתה והפעילה ספינות מסוגים שונים. בפרט, גלובל מארין הייתה מעורבת בפרויקט מחקר שאפתני של קידוח בעומק רב, כך שאנשיה צברו ניסיון רב בתכנון כלי שיט מתאימים לצרכים כאלה ותפעול של ציוד הנדסי כבד בקרקעית האוקיינוס. סוכנות הביון פנתה ליוז בבקשה לשיתוף פעולה, ועד מהרה נחתם החוזה: גלובל מארין תבנה עבור ה-CIA ספינה שתהיה מסוגלת למשות את ה- K-129, תחת סיפור כיסוי של פיתוח ציוד מיוחד לשלייה של גושי מנגן, מתכת נדירה ויקרה, מקרקעית הים. פרויקט 'אזוריאן' (Azorian) יצא לדרך.

גלומר אקספלורר

מלכתחילה היה ברור כי מדובר בפרויקט יקר מאוד: ההערכות הראשוניות דיברו על מאה וחמישים מיליון דולר, סכום שטיפס במרוצת ארבע שנות הפרויקט ללמעלה משמונה מאות מיליון דולר - שווה ערך לכמעט ארבעה מיליארד דולרים של ימינו. העלות החריגה הזו כמעט והובילה לביטולו של פרויקט אזוריאן עוד בטרם הושלם, כשגורמי ממשל שונים התווכחו ביניהם אם המידע המודיעיני הפוטנציאלי שנמצא - אולי - בצוללת הטבועה, באמת שווה את ההשקעה הכספית האדירה. בסופו של דבר החליט הנשיא ניקסון להמשיך את הפרויקט.

התוצאה הייתה ה"גלומר אקספלורר" (Glomar Explorer): ספינה באורך של כמעט מאתיים מטרים, שבבטנה היה אולם רחב ידיים שזכה לכינוי 'בריכת ירח' (Moon Pool), באורך של כמעט מאה מטרים ובגובה של עשרים מטרים, שתחתיתו הייתה פתוחה אל הים. מעל בריכת הירח עמד מנוף ענק, שהיה מחובר לצבת ענקית שאותה פיתחה לוקהיד, חברת-בת אחרת של יוז.

בתום ארבע שנות תכנון ובניה, יצאה הגלומר אקספלורר לדרכה ביוני 1974, ושבועיים לאחר מכן הגיעה לאתר טביעתה של ה- K-129. אבל כאן חל עיכוב לא צפוי: סופת ציקלון רחוקה שלחה גלים גבוהים שטילטלו את הספינה. טלטולים שכאלה היו עלולים להיות מסוכנים, מכיוון שהכבל שהיה אמור לרדת למים היה עשוי מסדרה של צינורות כבדים שיחד שקלו יותר מ-8000 טונות - וזאת בנוסף לזרוע הענקית, שבעצמה שקלה 4000 טונות: העומס שייצרו טלטולים לא מבוקרים שכאלה עלול לגרום לספינה להתפרק, פשוטו כמשמעו. בנוסף, כדי למנוע עומס יתר על הכבל, על הגלומר אקספלורר היה לשמוע על מיקום קבוע במים ברדיוס של שלושה מטרים בלבד - משימה בלתי אפשרית בים סוער.

בשבעה עשר ביולי, אחרי המתנה של שבועיים, נראה היה שמזג האוויר הולך ומשתפר וניתן יהיה להתחיל במבצע - אבל אז, שוב, הפתעה: מבעד לערפל שאפף את האזור הופיעה לפתע ספינה צבאית סובייטית. הייתה זו ספינת ריגול בשם 'חזמה' (Chazhma), שהקיפה את הגלומר אקספלורר במרחק של כמה מאות מטרים ובחנה אותה מכל עבר. אנשיה של הגלומר אקספלורר נכנסו ללחץ: כדי לשמור על מסווה של ספינה אזרחית, הגלומר אקספלורר לא הייתה חמושה כלל, אפילו לא באקדחים ורובים. הלחץ הגיע לשיאו כשהספינה הסובייטית הרימה לאוויר מסוק: מפקדה של הגלומר אקספלורר, שחשש שאולי הרוסים מתכננים להוריד ממנו אנשי קומנדו שישתלטו על ספינתו, הורה לצוות להתכונן להגן על חדר הבקרה עד שיספיקו אנשיו להשמיד את כל המסמכים המסווגים שברשותם.

בסופו של דבר, לא היה בכך צורך. המסוק הקיף את הגלומר אקספלורר מספר פעמים וצילם אותה מקרוב, אבל חזר לספינתו ללא אירועים מיוחדים. הספינה הסובייטית קראה לגלומר אקספלורר בקשר האלחוטי וחקרה אותה לגבי מטרת ההפלגה שלה: כשזו ענתה שמדובר בניסוי של ציוד כרייה במים עמוקים, הסתובבה החזמה והפליגה משם והלאה. כולם על הספינה האמריקנית נשמו לרווחה.

יומיים לאחר מכן, בתשעה עשר ביולי, שככו הגלים סופית - והצוות החל להוריד את הזרוע אל הקרקעית. כאמור, הכבל היה מורכב מסדרה של צינורות כבדים, ואלה חוברו בזה אחר זה תוך כדי הורדת הכבל למים: זה היה תהליך מורכב ומסוכן שמפאת לוח הזמנים הצפוף של המבצע מעולם לא נוסה בתנאי אמת קודם לכן. בעוד הצוות עומל על הרכבת הכבל והורדתו לקרקעית - שוב הופיעה ספינה צבאית סובייטית על קו האופק. הספינה הרוסית, SB-10, הקיפה את הגלומר אקספלורר מכל עבריה וצילמה אותו - אבל אז התרחקה ונעמדה במרחק של כמה מאות מטרים משם. לכשהיה ברור שה SB-10 לא מתכוונת להפריע אלא רק לתצפת מרחוק, החליטו האמריקנים להמשיך במבצע. אחרי הכל, לרוסים לא הייתה כל דרך לדעת מה בדיוק מתרחש מתחת לסיפונה של הגלומר אקספלורר.

ההרמה

הזרוע הכבדה הורדה אל הקרקעית, וכעבור מספר ימי חיפושים זוהו שרידיה של ה K-129. כעת החל אחד החלקים המאתגרים והמורכבים של המבצע כולו. כדי שזרוע ההנפה תהיה מסוגלת לאחוז בצוללת בצורה טובה, היה צריך לתמרן אותה לנקודה הנכונה מעל הצוללת. במכונות המשחק, אלה שבהן צריך לתפוס בובות או ממתקים, השליטה בזרוע נעשית באמצעות הזזה של הכבל שמחזיק אותה - אבל זו לא הייתה אפשרות מעשית במקרה הזה. תחשבו כמה קשה להציב את הזרוע הקטנה של מכונת המשחק בדיוק מעל הדובי הספציפי שהילד רוצה: כאן מדובר בכבל באורך של חמישה קילומטרים, שצריך להתמקם מעל הצוללת בדיוק של כמה עשרות ס"מ לכל היותר. על כן, התמרון של הזרוע נעשה באמצעות מדחפים שהותקנו על זרוע ההנפה עצמה, והניווט שלה אל נקודת ההרמה המתוכננת נעשה באמצעות מספר משדרים - "טרנספונדרים" - שהונחו על קרקעית הים מסביב לצוללת ומערכת אלקטרונית שניתחה את האותות מהמשדרים האלה וחישבה את מיקומה המדויק של הזרוע ביחס אליהם.

בתום ארבעה ימים של הכנות, נסגרו לבסוף זרועותיה של הצבת הגדולה על גוף הצוללת, ובראשון באוגוסט החלה הכננת הענקית שעל הגלומר אקספלורר למשוך את הכבל הכבד ולהרים את הצוללת מהקרקעית. המתח היה עצום: התמונות ממצלמות הוידיאו שעל הזרוע הוקרנו לחדרים שונים ברחבי הספינה, וכל אנשי הצוות - מהמלחים ועד אחרון הטבחים - התגודדו מול המסכים בציפיה דרוכה.

כמעט מיד החלו מתגלות תקלות שונות בציוד ההרמה. העומס העצום, אלפי טונות של מתכת, גרם למשאבות ההידראוליות של המנוף להתלקח מדי פעם בפעם - ואפילו איים לקרוע לגזרים את הספינה עצמה. אנשי הצוות סרקו את גוף הספינה ללא הרף כדי לאתר סדקים, ומפקד הספינה הורה להקפיד על סגירת הדלתות האטומות למים שהפרידו בין המדורים כדי שאם הגלומר אקספלורר אכן תתפרק, שני חלקי הספינה ימשיכו לצוף מספיק זמן כדי שניתן יהיה לפנות את 176 אנשי הצוות.

וכאילו כדי להוסיף על הלחץ, הספינה הסובייטית שתיצפתה עליהם נהגה להתקרב לגלומר אקספלורר מדי פעם בפעם ולבחון אותה מקרוב. כדי לתת לרוסים משהו אחר להתעסק איתו, אנשי צוותה של האקספלורר נהגו למלא שקי אשפה גדולים בתדפיסי מחשב לא מסווגים, לקשור את השקיות, למרוח אותן בקצת שמן מכונות - ואז להשליך אותן למים ולצפות בהנאה בספינה הרוסית רודפת אחר השקיות שנסחפו ברוח ובגלים. אחרי שלושה עשר יום של תצפיות עקרות ורדיפה אחרי שקיות אשפה, הסובייטים החליטו שנמאס להם, וה- SB-10 עזבה את המקום. חלק ממלחיה של הגלומר אקספלורר דווקא הצטערו על לכתה של הספינה הרוסית: בצוות הרוסי היו שתי נשים, שעל פי המסופר נהגו להסתובב על הסיפון בשמלות נאות - ללא ספק, מחזה נדיר למדי בלב האוקיינוס השקט.

בכל שעה שחלפה, הצוללת הלכה והתקרבה אל פני השטח, והעומס על המנוף פחת בהתאם. בתום שלושה ימים של הרמה, כבר נראה היה שמבצע המשייה יסתיים ללא אירועים מיוחדים.

אבל אז, בארבעה באוגוסט, חלף רעד פתאומי בגוף הספינה, ואז - דממה. בחדר הבקרה מיהרו לבחון את התמונה שהעבירו מצלמות הוידיאו על זרוע ההרמה, ומה שהם ראו בתמונות האלה היה קטסטרופה. ה"טפרים" של זרוע ההרמה - אותן שיניים שאחזו בגוף הצוללת - נבנו, מתברר, מחומר שלא היה עמיד מספיק בפני הקור העז של מעמקי הים. המתכת נעשה פריכה ושברירית, וכשהצוללת הייתה בערך בעומק של שלושה קילומטרים - חלק מהשיניים האלה כשלו ונשברו. גוף הברזל של ה K-129 התפרק וחלק גדול ממנה - בערך שני שליש - נפל בחזרה אל הקרקעית.

זו הייתה אכזבה אדירה, אבל בשלב זה כבר לא היה מה לעשות: זרוע ההנפה לא תוכננה לשימוש רב פעמי, ואי אפשר היה להוריד אותה שוב כדי לנסות ולמשות את חלקי הצוללת שנפלו. המנוף המשיך להעלות אל פני המים את מה שנשאר מהצוללת והצוות הכין את בריכת הירח לקבל את השרידים, כמו למשל הכנה של ציוד לטיהור השרידים מקרינה רדיואקטיבית. בדיעבד, זו הייתה החלטה חכמה מאוד, מכיוון שכשהונפו לבסוף שרידיה של הצוללת הסובייטית אל תוך בריכת הירח, נתגלה כי הם אכן מזוהמים בקרינה רדיואקטיבית: ככל הנראה, הפיצוץ שגרם לטביעתה של הצוללת הוביל גם לדליפה של תרכובת נוזלית שהכילה פלוטוניום.

חלקי הצוללת שנמשו מהמים הכילו רק חלק קטן יחסית מהממצאים שהאמריקנים קיוו למצוא בה. שלושת הטילים הגרעיניים שהיו על סיפונה של ה-K 129, כמו גם מכשירי ההצפנה המסווגים, נפלו בחזרה אל המצולות. בחלק שנמשה נמצאו מספר טורפדות גרעיניים, ספרי קוד, מדריכים טכניים - וגם שרידי גופותיהם של שישה מאנשי הצוות של הצוללת הסובייטית. מכיוון שברור היה שאי אפשר יהיה להחזיר את הגופות האלה לברית המועצות, השרידים - שהיו בעצמם מזוהמים בקרינה מסוכנת - הוכנסו לתוך מיכל אטום, ונקברו בים בטקס צבאי מלא.

מה קרה ל K-129?

מתוך שרידי הצוללת שהועלו מתוך המים, יכלו המומחים לנסות ולענות על השאלה - מה גרם לטביעתה של ה-K-129?

הגרסה הסובייטית הרשמית טענה שתקלה כלשהי שככל הנראה אירעה בצוללת גרמה לחדירה של מי ים דרך השנורקל של הצוללת בזמן שזו הייתה קרובה לפני השטח. זו תקלה פוטנציאלית מוכרת היטב בצוללות באותה התקופה: למעשה, כפי שסיפרתי לכם בשני הפרקים שעסקו בסיפורה של הצוללת דקר, שאבדה גם היא באותה השנה בדיוק - זו הייתה, בסבירות גבוהה, הסיבה לטביעתה של הצוללת הישראלית. אבל המומחים האמריקנים לא קיבלו את טענותיהם של הסובייטים, בעיקר מכיוון שמערכת ההאזנה האמריקנית קלטה גם רעש של פיצוץ חזק לפני הטביעה עצמה.

כמו תמיד, תיאוריות קונספירציה רבות צצו חיש מהר כדי להסביר את אובדנה של ה-K-129. את עיקר תשומת הלב תפסה העובדה ששרידי הצוללת נתגלו כשלוש מאות מיילים - בערך שש מאות קילומטרים - דרומית לנתיב שבו היא הייתה מתוכננת להפליג: סטייה שהייתה גם הסיבה לכך שהרוסים לא הצליחו לאתר בעצמם את שרידי הצוללת. הסיבה הפשוטה ביותר לסטיה שכזו היא טעות בניווט - אבל כולם הסכימו שהסיכוי שצוללת מתקדמת, מצוידת באמצעי ניווט מודרניים, תסטה מאות קילומטרים מנתיבה בלי לשים לב - הוא קטן מאוד. מכיוון שכך, היו מי ששערו שאולי פרץ מרד על סיפונה של ה- K-129: קונפליקט אלים שהסתיים באסון. מה הייתה יכולה להיות הסיבה למרד? ספר שנכתב על הפרשה ב-2005 העלה את האפשרות שקבוצה של סוכני KGB שהסתננו לצוללת ניסו להשתלט עליה כדי לשגר טיל גרעיני לעבר בסיס פרל הארבור שבהוואי - למרות שבפועל, המיקום בו התגלתה ה- K-129 העמיד אותה מחוץ לטווח שיגור לכיוון הוואי.

תאוריה אחרת גורסת שה K-129 טבעה אחרי שהתנגשה בלב ים בצוללת אמריקנית שעקבה אחריה: ה- USS Swordfish, שנכנסה לנמל ביפן מספר ימים לאחר העלמה של הצוללת הרוסית כשהפריסקופ שלה שבור - לכאורה בעקבות התנגשות בקרחון. לא ברור, עם זאת, מדוע שהתנגשות בין צוללות תגרום דווקא לפגיעה בפריסקופ, שאמור להיות בתוך הצוללת בזמן שהיא מפליגה מתחת למים.

הסברה האמינה ביותר לגבי סיבת טביעתה של ה- K-129 נשענת על אירוע שהתרחש למעלה מעשור לאחר מכן. ב-1986 טבעה הצוללת הסובייטית K-219, לאחר שמי ים שחדרו לתוכה באו במגע עם הדלק של אחד הטילים הגרעיניים שהיו על סיפונה. הדלק התלקח באופן ספונטני והתפוצץ, וכתוצאה מהתפוצצות הזו נוצר גם זיהום רדיואקטיבי - זיהום זהה או דומה מאוד לזה שנתגלה גם בשרידיה של ה- K-129. ההשערה הזו יכולה להסביר את רעש הפיצוץ שנקלט במערכת ההאזנה האמריקאית. אם ההשערה הזו נכונה, אזי ייתכן שמי ים שחדרו לצוללת הציתו את מנועיהם של שניים מתוך שלושה טילים גרעיניים שהיו על סיפונה: הפיצוץ שנוצר פער חור גדול בדופן הצוללת והביא לאובדנה.

בתשעה באוגוסט השלימה הגלומר אקספלורר את משימתה, והחלה מפליגה בחזרה לארצות הברית. ב- CIA, בינתיים, החלו המומחים מתכננים מבצע המשך - שזכה לשם "מבצע מטדור" (Operation Matador) - כדי למשות את החלקים החסרים של הצוללת. לרוע מזלם של אנשי סוכנות הביון, המבצע הזה עתיד היה להתבטל עוד בטרם יצא לדרך.

תגובת גלומר

ביוני 1974, ימים ספורים עוד בטרם שהגלומר אקספלורר יצאה למשימתה, אירעה פריצה במשרדיה של החברה של האוורד יוז בלוס אנג'לס. בהודעה לעיתונות ששחררה משטרת לוס אנג'לס נאמר כי בין הפריטים שנגנבו מהכספת שבמשרד היו שני אגרטלים, שני אוספי חרקים, שלושה שעונים דיגיטליים, קערה מונגולית עתיקה ושישים ושמונה אלף דולר במזומן.

מספר שבועות לאחר מכן גילה אחד מעובדי החברה כי אחד המסמכים שלו חסר: זה היה מסמך מסווג ביותר שעסק בשיתוף הפעולה בין ה-CIA והחברה של יוז במסגרת מבצע אזוריאן. אחרי שסדרה של חיפושים אינטנסיביים אחרי המסמך העלתה חרס - מישהו העלה את הסברה שאולי המסמך החסר היה בכספת שנפרצה מספר שבועות קודם לכן. ה- CIA פנה ל-FBI כדי שיעזור לו לגלות ולהשיב את המסמך המסווג, וה- FBI פנה בתורו למשטרת לוס אנג'לס. התוצאה היתה, כצפוי, חרושת אדירה של שמועות שהחלה להתפשט בעיר אודות מבצע מסווג לו היו שותפים ה-CIA והווארד יוז. השמועה הגיעה, בתוך זמן קצר, גם לאוזניהם של מספר עיתונאים סקרנים - אבל ראש ה-CIA התקשר אליהם באופן אישי וביקש שלא יפרסמו את הידיעה, כדי שלא לסכן את הגלומר אקספלורר שבאותו הזמן בדיוק הייתה עסוקה בהעלאת הצוללת מהקרקעית.

אבל מספר חודשים לאחר מכן, בפברואר 1975, הגיעה השמועה הזו גם לאוזניו של כתב טלוויזיה בשם ג'ק אנדרסון. אנדרסון בדק את השמועה עם מקורותיו בצי, ושמע מהם שבעקבות התפרקותה של הצוללת בזמן שהועלתה - לא נתגלו בה ממצאים מודיעיניים משמעותיים, כך שכל ההשקעה האדירה במבצע אזוריאן הייתה לשווא. אנדרסון עלה לשידור ודיווח על המבצע, שהיה - לדבריו - לא יותר מאשר בזבוז משווע של כספי ציבור. ממשלת ארצות הברית סירבה בתחילה להגיב על הפרסום הזה, אבל מספר חודשים לאחר מכן הגישה עיתונאית בשם הרייט אן פיליפי (Phillippi) בקשה לחשיפה מלאה של הפרשה, כשהיא מסתמכת על חוק חופש המידע האמריקני.

הממשל היה, אם כן, במלכוד. מצד אחד, אנדרסון צדק: למרות שה CIA לא הודה בכך עד היום, עושה רושם שהמודיעין שנאסף משרידיה של הצוללת הרוסית לא היה משמעותי מאוד - ובטח ובטח שלא הצדיק את העלות האדירה של מבצע אזוריאן. מצד שני, לברית המועצות לא היה מושג מה בדיוק מצאו האמריקנים על ה K-129 - והאמריקנים מאוד רצו להשאיר את המצב הזה על כנו. מצד שלישי, אם אם הממשל לא יחשוף את המידע - הוא עובר על החוק.

עורכי הדין של ה CIA ישבו על המדוכה במשך חודשים כדי לנסות ולמצוא מוצא מהפלונטר הזה, עד שמישהו מהם חשב על תגובה יצירתית במיוחד, וזו לשונה: "איננו יכולים לאשר או להכחיש את קיומו של המידע המבוקש, אבל, באופן היפותטי, אם מידע זה היה קיים, הנושא היה מסווג כסודי ולא ניתן לחשוף אותו." במילים אחרות…אין מילים אחרות. זה משפט שלא אומר כלום. העיתונאית שהגישה את הבקשה לחשיפה תבעה את סוכנות הביון בבית משפט, אבל אחרי מספר שנים של התכתשות משפטית - בית המשפט צודד בעמדתו של ה- CIA וקיבל את התגובה כחוקית.

מאז ועד היום הפכה התגובה הזו - "איני יכול לאשר או להכחיש" - לתגובה המקובלת בכל רחבי העולם במקרים של חשיפות עיתונאיות לא נעימות, והיא מכונה היום "תגובת גלומר", על שמה של הספינה שעמדה במרכז הפרשה.

אפשר לשער מה היה עומק התסכול בקרמלין כשנחשף מבצע אזוריאן בעיתונות האמריקנית. בדיעבד אנחנו יודעים שהנוכחות של שתי ספינות המלחמה הרוסיות באזור בזמן המבצע לא הייתה מקרית: ברית המועצות כנראה גילתה, באופן כלשהו, שארצות הברית מעוניינת למשות את ה K-129 מהמים - אבל מומחים סובייטים שבדקו את הדבר העריכו שזו משימה בלתי אפשרית מבחינה טכנית: זו כנראה הסיבה שהספינות הסובייטיות לא התאמצו יותר מדי כדי להפריע לגלומר אקספלורר בעבודתה. כך או כך, מרגע שנחשפה הפרשה הציבו הרוסים ספינות שלהם באזור שבו הייתה הצוללת, ול- CIA לא הייתה ברירה אלא לבטל את הניסיון השני למשות אותה מהמים.

אגב, זוכרים את אותה פריצה שבה נגנב המסמך המסווג, והובילה לחשיפתו של מבצע אזוריאן? מספר חודשים לאחר מכן התגלה כי השומר שהופקד על המשרדים שיתף פעולה עם הפורצים. בחקירתו סיפר השומר שאחרי ששותפיו לפשע ניקו את הכספת מכל החפצים היקרים שבה, הוא אסף את כל המסמכים שהיו בה, קרע אותם לגזרים - ושטף אותם לאסלה…

אפילוג

בשנים שלאחר סיומו של מבצע אזוריאן, ניסה הממשל למכור את הגלומר אקספלורר לגופים שאולי ירצו לעשות בה שימוש - אבל ללא ההצלחה: אף אחד לא היה צריך אוניה כל כך משונה וייחודית. במשך עשרים וחמש שנה עגנה הגלומר אקספלורר ללא תזוזה, ורק בשלהי שנות התשעים הוחכרה הספינה הגדולה לחברה ששיפצה אותה והשתמשה בה לצורך קידוחים לחיפוש נפט במים עמוקים. ב-2015 יצאה הגלומר אקספלורר משירות באופן סופי, ופורקה.

ב-1992, בעקבות התפרקותה של ברית המועצות וכמחווה של רצון טוב מצד האמריקנים, העניק ראש ה- CIA לנשיא בוריס ילצין קלטת וידיאו ועליה תיעוד של טקס הקבורה הימי שנערך לגופות המלחים הרוסים שנתגלו בין שרידיה של ה- K-129. עוד העניק ראש ה-CIA לילצין את הפעמון של הצוללת, שנמשה אף הוא מהמים.

אבל כאן יש משהו קצת מוזר. באופן עקרוני, הפעמון המדובר אמור להיות מותקן על המגדל, הבליטה הגדולה במרכז הצוללת. אבל על פי דיווחיו של ה-CIA, המגדל לא נמשה מהמים: הוא היה אחד מחלקי הצוללת שנפלו בחזרה אל הקרקעית. אם המגדל לא היה בין החלקים שנמשו - איך הגיע הפעמון לידיהם של האמריקנים?... האם ייתכן שכל הסיפור על התפרקותה של הצוללת בזמן משייתה, הוא בסך הכל עוד בלוף של ה-CIA, ובעצם הסוכנות כן הצליחה להעלות את כל הצוללת בשלמותה? כן, אני יודע - זו נשמעת כמו תיאורית קונספירציה קלאסית, אבל… תחשבו על זה: אם אתם ה-CIA, ואתם מבינים שמבצע אזוריאן עומד להיחשף בקרוב בתקשורת, מה הייתם עושים? אחרי כל ההטעיות וסיפורי הכיסוי שפיזרה סוכנות הביון לגבי מבצע אזוריאן, האם זה כל כך בלתי אפשרי להאמין שגם הסיפור הזה הוא בסך הכל עוד הטעיה מחוכמת?...

ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.ijnhonline.org/wp-content/uploads/2012/01/article_weir_aug06.pdf

https://web.archive.org/web/20200324114806/https://www.public.navy.mil/subfor/underseawarfaremagazine/Issues/Archives/issue_25/sosus.htm

https://nsarchive2.gwu.edu/nukevault/ebb305/doc01.pdf

https://history.state.gov/historicaldocuments/frus1969-76v35/d186

https://nsarchive2.gwu.edu/nukevault/ebb305/

https://www.welovedc.com/2012/09/12/azorian-and-the-cia-visit-the-spy-museum/

https://www.youtube.com/watch?v=hc1-hWIoppw

https://www.youtube.com/watch?v=FK9KpGO3ClM

https://historydaily.org/howard-hughes-facts-stories-trivia-weird-stuff/13

https://www.nytimes.com/1975/03/27/archives/an-easy-burglary-led-to-the-disclosure-of-hughescia-plan-to-salvage.html

https://dokumen.pub/neither-confirm-nor-deny-how-the-glomar-mission-shielded-the-cia-from-transparency-9780231550321.html

https://www.youtube.com/watch?v=bgWwx_5WsIo