נפילתה של האימפריה הרומית, חלק א'

כתב: רן לוי

יש מם באינטרנט שאומר שכל גבר חושב לפחות פעם אחת ביום, בממוצע, על האימפריה הרומית. בגדול, לא הייתי בונה על ממים באינטרנט כמקור מידע אמין - אולי חוץ מריק אסטלי, שאני באמת מאמין שהוא לא יוותר עלי ולא יאכזב אותי לעולם - אבל נראה לי שלמם הספציפי הזה יש גרעין של אמת. אחרי הכל, אלף וחמש מאות שנה לאחר שנעלמה - האימפריה הרומית עדיין נמצאת סביבנו, בכל מקום כמעט באגן הים התיכון ובאירופה. אוטוסטרדות מודרניות רבות נסללו לאורך נתיביהן של הדרכים הרומיות המפורסמות. מטרופולינים אדירים החלו את חייהן כמחנות צבא של הלגיונרים. אינספור אקוודוקטים ומבנים מרשימים אחרים ששרידיהם מעטרים את הנוף - וכל זה עוד לפני שהזכרנו את המורשת התרבותית האדירה של האימפריה.

"[מירב] מערכת המשפט האירופית כולה מושתת על מערכת המשפט הרומית. עד היום בבית המשפט העליון הגרמני עדיין יכולים לדון ולהביא ציטוט מתוך הדיגסטה של יוסטיניאנוס על איזשהו פרגמנט של אולפיאנוס מהמאה השלישית לספירה כטענה משפטית. אז מהבחינה הזו, רומא היא סביבנו כל הזמן."

זו ד"ר מירב חקלאי, היסטוריונית של האימפריה הרומית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון.

"[מירב] לא הייתה שום ישות מדינית שהייתה כל כך גדולה מבחינת... מבחינה טריטוריאלית אולי הייתה, אבל שהייתה כל כך ארוכה מבחינת משך הזמן שבו היא התקיימה במרחב, והשפיעה על כל כך הרבה אנשים ותרבויות לאורך מאות שנים."

השרידים החומריים והתרבותיים האלה הם עדות לעוצמתה הכבירה של האימפריה הגדולה והמפוארת ביותר שידעה האנושות, והם גם יכולים להסביר את פשר ההתעניינות הבלתי פוסקת של היסטוריונים רבים, מזה מאות שנים, בשאלה - מה הביא לנפילתה של רומא? העניין בשאלה הזו מתחדד כשלוקחים בחשבון שרומא שגשגה ופרחה - תחילה כרפובליקה ובהמשך כאימפריה - במשך מאות שנים, עובדה שמרמזת על כך שהיו לה יסודות איתנים להישען ולבנות עליהם. ואם כך - מה פורר את היסודות האיתנים האלה?

לא רק ההיסטוריונים מתעניינים מאוד בגורמים לנפילתה של האימפריה הרומית: מדינאים, אנשי צבא וכלכלנים עוסקים בשאלה הזו החל מסביבות המאה ה-18, ומטעמים פרקטיים מאוד. אבותיה המייסדים של ארצות הברית, למשל, שאלו את עצמם מהם העקרונות שעליהם צריכה להיות מושתת המדינה החדשה שביקשו להקים - ופנו אל סיפורה של רומא כדי להפיק ממנו לקחים ותובנות. האימפריה הבריטית רחבת הידיים, שעליה נאמר כי השמש אינה שוקעת עליה לעולם, ניחנה ברבות מתכונותיה של האימפריה הרומית - כמו למשל הרב-תרבותיות של אזרחיה הרבים והמסחר הגלובלי הענף בין חלקיה השונים. הבנה של הגורמים שהביאו לנפילתה של האימפריה הרומית, קיוו מנהיגיה של בריטניה, תעזור להם להמנע מגורל דומה. במילותיו של ההיסטוריון גלן באורסוק (Bowersock):

"מהמאה השמונה עשרה ואילך, אנחנו עסוקים באובססיביות בשאלת נפילתה של רומא, נפילה שנתפסת כאב-טיפוס לכל סוג של דעיכה כלשהי, וכסמל לכל הפחדים שלנו."

והפחדים לא נעלמו. קריסתה של ברית המועצות הגדולה והדיבורים הבלתי פוסקים אודות היחלשותה של ארצות הברית בשלושת העשורים האחרונים מזכירים לנו שגם בימינו, אימפריות גדולות וחזקות אינן חסינות יותר ממקבילותיהן בעבר. אם אנחנו מקווים ליצור איזושהי יציבות ארוכת טווח במשחק הגיאופוליטי העולמי, כדאי לנו להבין טוב ככל האפשר את הגורמים לחוסר יציבות שכזו.

אז…למה נפלה האימפריה הרומית?

שגשוג בתקופת הרפובליקה

העיר רומא נוסדה רשמית בשנת 753 לפני הספירה, אם כי עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על התיישבות אנושית מוקדמת בהרבה באותו האזור. במאות השנים הראשונות לקיומה, נשלטה העיר על ידי מלכים - אבל ב-509 לפנה"ס הודח מלכה האחרון של רומא, והממלכה הפכה לרפובליקה דמוקרטית-למחצה.

שיטת הממשל של הרפובליקה הרומית היה מושתתת על מערכת של איזונים ובלמים, שבהתבסס על לקחי העבר נועדה למנוע מאדם אחד או מקבוצה קטנה של אנשים לצבור יותר מדי כוח פוליטי - ובכך לשמר את יציבותה של המדינה. וזה עבד: במהלך חמש מאות שנות קיומה של הרפובליקה התמודדה רומא בהצלחה מול אויבים רבים, כשהגדולה שבהם הייתה קרתגו, מעצמה פיניקית מאזור תוניסיה של ימינו. אחרי סדרה של שלוש מלחמות עקובות מדם הצליחו הרומאים להביס את קרתגו והחריבו אותה על היסוד.

"[מירב] אחרי זה, רומא כבר הופכת להיות הכוח הצבאי הימי והיבשתי החזק ביותר באגן הים התיכון, באופן גורף. אין אף אויב ממשי שיכול לה. וכאן אנחנו רואים תהליך צמיחה שהוא גם כלכלי, קודם כל צמיחה כלכלית של איטליה. בוא נדייק, יש אזורים אחרים באגן הים התיכון שממש לא צמחו כלכלית בעקבות הכיבוש הרומי. הכיבוש הרומי של אזורים הולכים וגדלים באגן הים התיכון מזרים לרומא, העיר ולאיטליה כולה, כמות מטורפת של עושר. קודם כל חומרי, שודדים ובוזזים מקדשים, ערים, פסלים יווניים יפהפיים מגיעים בהמוניהם לרומא. ומשאב אחר, יותר חשוב אפילו, זה אנשים. זאת אומרת, רומא כובשת ומשעבדת אוכלוסיות שלמות, ומעבירה את רוב כוח האדם הזול הזה לאיטליה עצמה."

העושר הרב שזרם אל העיר שכל הדרכים מובילות אליה, הפך את רומא למטרופולין הגדול והמפואר ביותר בעולם העתיק. כל מי שהתהלך ברחובותיה של רומא לא יכל שלא להשתאות מהבניינים המפוארים שעיטרו אותה, ומהאקוודוקטים המרשימים שהובילו מים למרחצאות הציבוריים ממרחק של עשרות קילומטרים. אלפי ספינות פרקו תבלינים, שקי דגן ואמפורות מלאות ביין ושמן מהמזרח הרחוק. מאות אלפי צופים גדשו את יציעי ההיפודרום והקולוסיאום וצפו בקרבות גלדיאטורים ומרוצי מרכבות. והכי מרשים - רומא הייתה רק אחת מתוך מאות ערים רומאיות ששגשגו ופרחו באורח דומה, כפי שמלמדים אותנו שרידיה של פומפיי, למשל.

בבסיס עוצמתה של הרפובליקה ניצב הצבא הרומאי, שהיה הצבא החזק ביותר בעולם: חיילי הלגיונות הרומאים היו מאומנים לעילא ולעילא והיו מצוידים במיטב הטכנולוגיה הצבאית של העולם העתיק. היחידה שהייתה מסוגלת להתמודד כנגד הצבא הרומאי בשדה הקרב הייתה האימפריה הפרתית: מעצמה שחלשה על השטח בו שוכנות היום איראן, עיראק, ארמניה ואזורים שכנים נוספים. אבל אפילו בשיא עוצמתו - הצבא הפרתי לא השתווה לצבא הרומאי: הפרתים מעולם לא היוותה איום קיומי על שלמותה של האימפריה, ועל אחת כמה וכמה שלא איימו על העיר רומא עצמה.

ובכל זאת, הצבא לא היה הגורם היחיד - ואולי אפילו לא הגורם המשמעותי ביותר - ששמר על יציבותה רבת השנים של רומא: אחרי הכל, הצבא לא יכול היה להיות בכל מקום כל הזמן. יציבותה של הרפובליקה רחבת הידיים - ובהמשך גם של האימפריה - הייתה תוצאה של מדיניות חכמה ומרחיקת רואי.

הרומאים יכלו להיות אכזריים, ואפילו אכזריים מאוד, כשרצו בכך. יוליוס קיסר, למשל, התגאה בכך שהרג מיליון גאלים ושיעבד עוד מיליון נוספים כשכבש את גאליה - צרפת של ימינו - בשנת 58 לפנה"ס. ההרס שהותירו אחריהם הרומאים בירושלים בעקבות המרד הגדול של היהודים הוא דוגמה נוספת לאכזריות הבלתי מתפשרת שלהם. אבל כעיקרון, הרומאים נטו שלא להפוך את האדמות שכבשו לאדמה חרוכה: הם העדיפו לקרב את העמים הכבושים אל התרבות הרומית ולהפוך אותם לנתינים נאמנים ככל האפשר. הם עשו זאת באמצעות שורה של מנגנונים שאפשרו לבני העמים הכבושים להפוך לאזרחים רומיים, על כל היתרונות וההטבות שהיו טמונים בסטטוס היוקרתי הזה: למשל, מי שהתגייס לצבא הרומאי ושירת בו עשרים וחמש שנה, הפך לאזרח מן המניין. בנוסף, הרומאים אפשרו לאצולה המקומית באזורים הכבושים לשמור על האדמה והממון שלהם, ובמקרים רבים העניקו גם להם אזרחות. המדיניות הזו יצרה אינטרס מובהק לרבים מבני העמים הכבושים לגלות נאמנות לרומא, כדי שיוכלו ליהנות מפירות השגשוג הכלכלי שהביאה הנאמנות הזו.

קיסרות

בשנת 27 לספירה, אחרי תקופה ארוכה של מלחמות אזרחים וזעזועים פוליטיים, עלה לשלטון גַּאיוּס אוֹקְטַבְיָאנוּס - המוכר יותר בשם אוגוסטוס - ורומא הפכה באופן רשמי לקיסרות. בעיניים מודרניות נדמה כי היה זה צעד לאחור: נסיגה מהדמוקרטיה של הרפובליקה למשטר שהיה מלוכני בכמעט כל היבט למעט שמו. בפועל, מספרת לנו ד"ר חקלאי, המעבר מרפובליקה לשלטון יחיד שיפר במידה משמעותית את מצבם של אזרחי הפרובינציות הכבושות של רומא - ובכך תרם גם כן ליציבותה של האימפריה.

"[מירב] השיטת הממשל של הרפובליקה היא שיטה מעולה, כן, רומא כבשה איתה את העולם. [...] כרפובליקה, היא עובדת במנגנון שבו יש כמה עשרות פקידי מדינה רומים, ואלה מנהלים את המדינה הרומית, הם נבחרים פעם בשנה, לכהונה של שנה, ויש להם זכויות וטו אחד על השני. [...] מה שמתמרץ את כל המערכת זו התחרות הפוליטית בתוך האצולה הרומית שמעמידה את עצמה לבחירה למשרות הציבוריות האלה. הבוחרים הם העם, באסיפות העם, והסיבה שרק האצולה ניגשת לבחירות האלה היא שהמשרות הללו הן ללא שכר. זאת אומרת, אדם שאין לו כסף ואין לו ארמון גדול, חייב לעבוד לפרנסתו. אנשים שנולדו לתוך ההון הגדול של המשפחות שלהם יכולים להרשות לעצמם להתעסק בענייני ציבור. [...] אז אחרי שכיהנת כקונסול, אתה מכהן כפרו-קונסול. זאת אומרת, התפקיד הבא זה איזשהו תפקיד אדמיניסטרטיבי בפרובינקיה, לדוגמה, לבוא ולנהל את פרובינקיה אסיה. תפקיד מאוד נחשק. ואז, בזמן שאתה מנהל את פרובינקיה אסיה, אתה אחראי גם על גביית המיסים בפרובינקיה, וזה אומר שאתה יכול לגבות קצת יותר ממה שהמדינה דורשת, ואת היותר הזה אתה מכניס לכיסך האישי. אז המנגנון הזה, בבסיסו, בעצם מייצר... תמריצים לעשוק את המקומיים. להם אין זכויות."

בחלק מהמקרים, כשהעושק של בני הפרובינציות היה מוגזם אפילו בקנה המידה של הרומאים, התערב הסנאט - האסיפה ששימשה כמעין משקל נגד לכוחם של הקונסולים - לטובתם של קורבנות העושק, אבל התערבות שכזו הייתה נדירה יחסית. כשנטל אוגוסטוס את כתר הקיסרות, הוא שם קץ לעושק הזה.

"[מירב] אז הוא גם מסדיר סוף סוף את סוגיית בתי המשפט האלה, ומייצר מנגנונים ששמים איזשהו סף מסוים, של כמה אפשר לעשוק את הפרובינציאלים, וגם כל בעצם המערכת הפוליטית משתנה, כי אין יותר בחירות חופשיות. אז אתה לא צריך להשקיע הון עתק בתעמולת בחירות, ולהכנס לחובות מטורפים כדי לממן את תהליך הבחירות שלך, כמו שנגיד יוליוס קיסר עשה, ואז להיות חייב לכבוש את כל גאליה, כדי שיהיה לך מספיק כסף להחזיר חובות."

חמישה קיסרים טובים

למרות שקיסרי האימפריה היו דיקטטורים, על כל המשתמע מכך, רוב הקיסרים במאות הראשונה והשניה לספירה - למעט מספר מקרים נקודתיים - השתדלו לעבוד בשיתוף פעולה עם הסנאט ולהתייחס אל חבריו בכבוד הראוי. בפרט, התקופה שבין השנים 96 ו-180 לספירה מוכרת בשם 'חמשת הקיסרים הטובים' מכיוון שבשנים האלה שלטו באימפריה חמישה קיסרים מוכשרים ומוצלחים במיוחד. כל אחד מהחמישה - נֶרווה, טְרַאיָאנוּס, הַדְרִיָאנוּס, אַנְטוֹנִינוּס ומַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס - נבחר לתפקידו על ידי קודמו בתפקיד לא בזכות קרבת דם כזו או אחרת, אלא בזכות כישוריו ויכולותיו.

חמשת הקיסרים הטובים הביאו את רומא לשיא פריחתה ושגשוגה הכלכלי. אדוארד גיבון (Gibbon), ההיסטוריון הבריטי בן המאה ה-18 ומי שנחשב לגדול החוקרים בשאלת נפילתה של האימפריה הרומית, כתב כך:

"אם היה עלי לקבוע מהי התקופה בהיסטוריה של העולם שבה מצבו של המין האנושי היה המוצלח והמשגשג ביותר, הייתי אומר ללא שמץ של היסוס כי מדובר [בשנים 96 עד 180 לספירה]. שטחה העצום של האימפריה הרומית נשלט [בידי קיסרים שהחזיקו בידיהם] כוח אבסולוטי, וניווטו את האימפריה בכישרון ובחכמה. הצבאות רוסנו ביד קשוחה אך רכה [בידי קיסרים] שזכו לכבוד מפקודיהם בזכות אופיים ומנהיגותם."

גם עדויות ארכיאולוגיות אובייקטיביות מלמדות אותנו על הפריחה הכלכלית המרשימה שחוותה האימפריה הרומית באותן מאות ראשונות לספירה. כמות הספינות הטבועות שהתגלו בים התיכון מאותן מאות ראשונות לספירה, למשל, היא הגבוהה ביותר מכל שנותיה של האימפריה, עדות למסחר השוקק באגן הים התיכון. גם אנליזה של בועות גז שנלכדו בשכבות הקרח הקפואות של אנטרקטיקה מלמדת שכמות הגזים המזהמים באטמוספירה באותה התקופה הייתה בשיא של כל הזמנים, עדות לפעילות תעשייתית נרחבת ושוקקת ברחבי האימפריה.

אבל דווקא אותם גורמים שהפכו את רומא לאימפריה משגשגת - הם אלה שגם זרעו את זרעי חורבנה.

המגיפה האנטונינית

בשנת 165 לספירה חזרו מספר לגיונות רומאיים ממסע מלחמה במזרח. האגדה מספרת כי במהלך כיבושה של בבל, חילל אחד הליגיונרים מקדש מקומי לאל אפולו, ובכך הביא על רומא את זעמם של האלים. העונש היה מחלה איומה ומדבקת מאוד שכמותה לא ראו הרומאים מימיהם: הלוקים בה סבלו מקדחת, שלשולים והקאות - ואבעבועות גדולות ונפוחות שכיסו את העור. התסמינים האלה חושפים בפנינו את מה שהיא קרוב לוודאי זהותה האמיתית של המחלה: אבעבועות שחורות.

אותן דרכים רומיות מפורסמות שתרמו כל כך למסחר בין קצותיה המרוחקים של האימפריה, וגם הספינות הרבות שמילאו את הים התיכון - הן אלה שאיפשרו למחלה להתפשט במהירות מסחררת ממזרח למערב, והפכו אותה לפנדמיה הראשונה בהיסטוריה. בשנת 172, שבע שנים בלבד לאחר שנתגלתה לראשונה, כבר הגיעה המחלה לכל פינה באימפריה הרומית. גם הצפיפות בערים הגדולות והמשגשגות תרמה להתפשטות המהירה: באוקטובר של שנת 166, למשל, ערכו הליגיונרים ששבו מאסיה תהלוכת ניצחון גדולה ברומא: לא פחות ממאה אלף איש - עשירית מאוכלוסייתה של העיר - צפו בתהלוכה הזו, שבסבירות גבוהה הפכה לאירוע הדבקה המוני.

האוכלוסייה הרומית, שמעולם לא נחשפה קודם לכן לוירוס שגורם לאבעבועות השחורות, לא ניחנה בחיסון טבעי כלפיו - והתוצאה הייתה קטסטרופלית. 'המגיפה האנטונינית', כפי שהיא מוכרת לנו היום - על שום שם משפחתם של הקיסרים שכיהנו באותה התקופה - המשיכה להכות באימפריה הרומית שוב ושוב במרוצת העשורים הבאים, ושיעור התמותה מהמחלה נע בין עשרה לעשרים וחמישה אחוזים מהחולים. בשיאה של המגיפה מתו אלפיים איש ברומא מדי יום. אנחנו, שרק לאחרונה חווינו מגיפה גלובלית שכזו, ודאי יכולים להזדהות עם האימה שאחזה ברומאים. ההיסטוריון הרומאי פונטיאוס תיאר כך את ההתרחשויות בקרתגו - אז כבר פרובינקיה רומית - בזמן אחד מתוך אותם גלי מגיפה שהיכו באימפריה:

"המגיפה הנוראית פלשה לכל בית בזה אחר זה, ממיתה אינספור אנשים בכל יום. כולם רעדו, ברחו, נמלטו מהמגפה. היו מי שהדביקו בכוונה את חבריהם, מתוך תקווה שמותו של אדם אחר מהמחלה ימנע את מותם שלהם. ברחובותיה של העיר כבר לא היו מוטלות גופות - כי אם שלדים."

בין חמישה לעשרה מיליון בני אדם איבדו את חייהם במגיפה: שיעור מדהים מתוך כלל אוכלוסייתה של האימפריה, שבשיאה מנתה כשבעים וחמישה מיליון איש. לתמותה הרחבה הזו הייתה השפעה דרמטית על חוסנה של האימפריה. הצבא, למשל, איבד כל כך מחייליו עד שלקיסר מרקוס אורליאוס לא הייתה ברירה אלא להורות על גיוס של עבדים, פושעים וגלדיאטורים כדי למלא את השורות הריקות.

תוצרי לוואי נוספים של המגיפה היו הפרעה למסחר וירידה בהכנסות ממיסים, וגם אינפלציה דרמטית - עליית מחירים מהירה - שהחלישה עוד יותר הכלכלה הרומית, כפי שמסבירה ד"ר חקלאי.

"[מירב] קודם כל יש פחות ידיים עובדות, אז זה אומר שכוח האדם יותר יקר, ואתה צריך לשלם יותר לעובדים שלך -  מה שאוטומטית מעלה את כל שאר המחירים. כי אם אתה צריך לשלם יותר לעובדים שלך, אז גם החיטה עולה יותר, כי העסקת בעלות יותר גבוהה את העובדים. אנחנו עכשיו גם חיים בתקופה שבה יש מחסור בכוח האדם, נכון? ואנחנו רואים את המחירים עונים בהתאם, ויש ענפים שנפגעים מזה יותר, ענף הבנייה בישראל עכשיו במצב מאוד קשה, ועוד ענפים שהיו נסמכים על כוח העבודה הזול יחסית של אוכלוסייה פלסטינית. עכשיו הם לא עובדים אצלנו, ואנחנו רואים את זה בעליות המחירים גם אנחנו. אז כן, כשיש לך צמצום בכוח עבודה זול, שזה מה שקרה בעקבות המגפה, יש פחות ידיים עובדות, ולכן כוח העבודה הקיים יעלה יותר כסף, כל המחירים עולים בהתאם."

בשנת 180 לספירה הלך לעולמו במפתיע מרקוס אורליוס, האחרון מבין 'חמשת הקיסרים הטובים'. מותו של אורליוס הגיע בתזמון איום ונורא: יורשו, קומודוס, בנו בן השמונה עשרה - היה כנראה האדם הכי פחות מתאים להתמודד עם המשבר שיצרה המגיפה. קומודוס היה קיסר גרוע, שהתעניין יותר במרוצי כרכרות וקרבות גלדיאטורים - שבהם השתתף בעצמו כלוחם - מאשר בניהול האימפריה. הוא שרד שתי ניסיונות התנקשות בחייו שבהם היו מעורבים כמה מבני משפחתו - אבל אלו רק חיזקו את הפרנויה והנטיות המגלומניות שלו. קומודוס החליט לשנות את שמה של רומא ל"קולוניה קומודיאנה" - דהיינו, הקולוניה של קומודוס - ביטל את כל שמות החודשים של השנה והחליף אותם בשמות חדשים - על שמו, כמובן - ופיזר פסלים רבים בכל רחבי האימפריה שבהם הוצג כבן דמותו של הרקולס, בן האלים. המגלומניה של קומודוס רק העצימה את השנאה כלפיו, והוא נרצח על ידי אנשיו שלו ב-192 לספירה.

מותו של קומודוס הטיל את האימפריה לתוך מערבולת של מלחמות אזרחים ומאבקי כוח, במה שנודע כ'שנת חמשת הקיסרים': חמישה טוענים לכתר, ביניהם שלושה גנרלים בכירים שאחזו כל אחד בכוח צבאי משמעותי, שהכריזו על עצמם כיורשיו של קומודוס בשלטון ונלחמו זה בזה. אחד מהם, ספטימוס סוורוס, יצא כשידו על העליונה ומונה לקיסר בשנת 193.

וכשאני אומר 'מונה לקיסר' - אני לא מתכוון שמי שמינו את סוורוס היו חברי הסנאט - כי אם חייליו של הגנרל, ומהרגע שהחיילים הפכו להיות גורם בעל השפעה בקביעת זהותו של הקיסר, כוחו הפוליטי של הצבא התחזק באופן דרמטי. מכאן ואילך הלכה רומא והפכה יותר ויותר למונרכיה צבאית, כזו שבה הצבא נאמן לקיסר עצמו לא פחות אולי אף יותר מאשר למדינה.

סוורוס היה מודע מאוד לעובדה ששלטונו נשען במלואו על תמיכתו של הצבא, וסיכם היטב את הפילוסופיה הפוליטית שלו בהקשר הזה בעצה שנתן לבנו, קרקלה: "עליך להעשיר את החיילים - ולהתעלם מכל השאר." וסוורוס בהחלט העשיר את החיילים: הוא נתן להם מענק אישי גדול, העלה את המשכורת השנתית של הליגיונרים בקרוב לחמישים אחוזים והרחיב את הצבא הרומי בשלושה לגיונות נוספים. הצעדים האלה החריפו את חוסר האמון בין הצבא לבין הסנאט והאליטה השלטונית של רומא, שכן המשאבים הכלכליים שהופנו לטובת הצבא באו על חשבונן של אותן אליטות - וגם העמיקו עוד יותר את המשבר הכלכלי שאליו נקלעה האימפריה: כדי לממן את ההוצאות הצבאיות הגואות הורה סוורוס על העלאת מיסים חריפה, שהעצימה עוד יותר את האווירה הפוליטית הנפיצה.

סוורוס אלכסנדר

חוסר היציבות באימפריה נותר על כנו גם אחרי מותו של ספטימוס סוורוס ועלייתו לכס הקיסרות של בנו, קרקלה, שתקופת שלטונו הייתה מאופיינת בברוטליות יוצאת דופן ורציחות פוליטיות רבות. למרות שקרקלה יישם את עצתו של אביו והמשיך לשחד את הלגיונות ביד נדיבה כדי שיהיו נאמנים לו, הוא בכל זאת נרצח בידי אחד מחייליו. גם שני הקיסרים שירשו אותו בתפקיד סיימו את חייהם באורח אלים.

בשנת 222 לספירה תפס את השלטון סוורוס אלכסנדר. במחשבה שניה, הביטוי 'תפס את השלטון' הוא קצת מטעה כאן, מכיוון שאלכסנדר היה רק בן 14 בעת הכתרתו לקיסר. מי שבחש בקדרה ושיחד את מי שהיה צריך לשחד כדי להעלות את אלכסנדר אל כס הקיסרות היו סבתו יוליה מאֵסה, ואמו, יוליה אָוויטה. מכיוון שאלכסנדר היה עדיין צעיר מכדי לקבל החלטות משמעותיות בכוחות עצמו, שתי הנשים האלה גם שלטו באימפריה בפועל.

הצבא, וגם חלק לא מבוטל מהאזרחים הרומאים, לא קיבלו באהדה את העובדה שמי שניהלו את האימפריה היו שתי נשים - אבל במישור המעשי, שתי היוליות נקטו במדיניות חכמה שביקשה להשיב את היציבות השלטונית: הן נהגו בממלכתיות, שיקמו את הקשרים בין הקיסרות והסנאט וקיצצו בהוצאות המופרזות של הארמון המלכותי. לצעדים האלה היה את הפוטנציאל להחזיר את האימפריה למסלול, ושנות שלטונו הראשונות של סוורוס אלכסנדר אכן נחשבות כשנים של פריחה ושגשוג - אבל גם כאן, כמו במגפה שפרצה חמישה עשורים קודם לכן, לגורל היו תוכניות משלו.

בשנת 226 לספירה התמרד מושל פרסי מקומי בשם ארדשיר כנגד שליטיו באימפריה הפרתית. בתוך זמן קצר יחסית הצליח ארדשיר להשתלט על האימפריה - וכמעט מיד הכריז מלחמה על רומא במטרה להשיב לעצמו שטחים שהרומאים כבשו מדי האימפריה הפרסית. ארדשיר פלש לשטחי האימפריה הרומית במסופוטמיה והגיע על לפאתי הפרובינקיה הרומית בסוריה. בתגובה, ניסה סוורוס אלכסנדר לשכנע את ארדשיר לסגת באמצעים דיפלומטיים, אך כשזה סירב לדרישותיו - החליט אלכסנדר לצאת בראש הצבא מזרחה.

לרוע המזל, הצבא הרומאי היה באותו הזמן בשיאו של משבר עמוק. עשרות שנים של מלחמות אזרחים ומאבקים פנימיים החלישו מאוד את הלגיונות ופגמו אנושות במשמעת ובמוטיבציה של החיילים. בנוסף, גילו הצעיר של אלכסנדר והדומיננטיות המופגנת של אימו גרמו לליגיונרים לזלזל בקיסר ולא לקבל את מרותו בשדה הקרב. עוד בדרך אל המזרח פרצו מספר מרידות בקרב הלגיונות, שאלכסנדר הצליח להתגבר עליהן בקושי רב.

בעצת הגנרלים שלו, חילק אלכסנדר את הצבא הרומאי לשלוש כוחות שתקפו את צבאותיו של ארדשיר משלושה כיוונים שונים: אחד מצפון, מכיוון ארמניה, אחד מדרום במסופוטמיה, וכוח שלישי - בראשותו של הקיסר עצמו - במרכז. המתקפה בצפון הייתה מוצלחת יחסית - אבל בדרום הסיפור היה אחר לגמרי. אלכסנדר חסר הניסיון היה הססן וכוחותיו בגזרה המרכזית נעו באיטיות יחסית, מה שגרם לכך שהכוח הרומאי המרכזי לא הספיק להגיע לשדה הקרב בזמן. מכיוון שכך, כשפגש הכוח הדרומי את הצבא הפרסי - הרומאים היו בנחיתות מספרית עצומה בשדה הקרב, והוכו שוק על ירך: הכוח הדרומי הושמד כמעט לחלוטין.

אלכסנדר הורה לשני הכוחות הנותרים לסגת בחזרה לסוריה, אבל גם המסע חזרה גבה מהצבא מחיר כבד: החורף הארמני הקשה, החום הלוהט של המדבר המסופוטמי ומחלות רבות שפקדו אותם הביאו למותם של אלפי חיילים. אלכסנדר תיכנן לצאת למתקפה נוספת כנגד הפרסים בשנה שלאחר מכן - אבל למזלו, לא היה בכך צורך: גם צבאו של ארדשיר ספג אבידות משמעותיות מספיק כדי לצנן את התלהבותו של המלך הפרסי, שהחליט לעצור את ההתקפה נגד הרומאים. אלכסנדר הכריז על ניצחון וחזר לרומא - אבל בקושי הספיק לדרוך בארמונו לפני שמשבר נוסף דרש את תשומת ליבו המיידית.

השבטים הגרמניים

כשהחלו הלגיונות הרומאים להרחיב את שלטונה של הרפובליקה אל תוך גאליה ואזור נהר הריין במאה הראשונה לפני הספירה, הם נתקלו בשבטים מקומיים שאותם כינו בשם הכולל 'גרמניים'. אותם שבטים, למרות שהרומאים הפגינו כלפיהם זלזול מוחלט וכינו אותם בשם 'ברברים', הוכיחו את עצמם כיריב ראוי ללגיונות הרומאיים ובלמו את נסיונות ההתרחבות של רומא לכיוון צפון אירופה. כתוצאה מכך החליטו הרומאים לקבוע את הריין במערב אירופה ואת הדנובה במרכזה כקו הגבול הצפוני ביותר של האימפריה שלהם.

למרות שהלוחמים הגרמניים היו עזי נפש וחסונים במידה לא רגילה - במשך מאתיים שנים הצליחו הרומאים להשליט את מרותם על השבטים הגרמניים שמצידו השני של הגבול, שכן השבטים הגרמניים היו מפולגים ונטו להילחם זה בזה לא פחות ואולי יותר מאשר נלחמו כנגד הרומאים. הרומאים המתוחכמים ידעו לנצל את האיבה הבין-שבטית הזו לטובתם: הם שיסו את השבטים השונים זה בזה, ולמעט בתקופת המגפה בשלהי המאה השניה לספירה, אז ניצלו הגרמניים את חולשתה של האימפריה כדי לפלוש דרומה עד איטליה עצמה - רוב הזמן הצליחו הרומאים לשמור על גבול איתן ויציב יחסית בצפונה של האימפריה.

אבל בערך בתקופה שבה אנחנו בסיפור שלנו כעת, ראשית המאה השלישית לספירה, חל שינוי לרעה במזג האוויר באזור הולנד ובלגיה של ימינו. החקלאות המקומית ספגה מכה קשה, והרעב שפשה במקומיים דירבן שבט בשם 'האלֵמני' לרדת דרומה ולחצות את הריין לתוך שטחה של האימפריה. האיום הזה מצפון אילץ את סוורוס אלכסנדר לאסוף את הצבא שלו בשנית ולצאת לשדה הקרב.

אבל למרות שהרומאים הצליחו להקים צי גדול של סירות כדי לחצות את הריין ולתקוף את האלמני - אלכסנדר לא ממש רצה להילחם: הוא לא סמך על הצבא שלו, ולא האמין בכישוריו כמצביא להביס את הגרמניים. אלכסנדר קיווה שעצם נוכחותו של הצבא הרומאי תצליח להפחיד את האלמני מספיק כדי לגרום להם לסגת, אבל כשזה לא קרה - הוא החליט, בעצתה של אמו, לשלם לגרמניים כדי שיסכימו לחתום איתו על הסכם שלום.

זו הייתה טעות. הליגיונרים הרומאיים, שגם ככה ראו בסוורוס אלכסנדר מנהיג חלש והססן - זעמו על הקיסר. הם ראו בהסכם השילומים שחתם מול האלמני עלבון לכבוד הרומאי, והחליטו למנות לעצמם קיסר אחר: גנרל בשם גאיוס יוליוס מקסימינוס, שהיה מפקד קשוח ומוערך. גאיוס ואנשיו מיהרו לשים את פעמיהם אל מחנהו של אלכסנדר. ההיסטוריון הרומאי הרודיאנוס מספר לנו את מה שאירע לאחר מכן.

"כשאלכסנדר שמע על המתרחש, הוא נכנס לפאניקה מוחלטת. הוא יצא בריצה מהאוהל האימפריאלי, כאילו אחזהו השד, בוכה ורועד בעודו מטיח מילים קשות במקסימינוס על היותו בוגד וכפוי טובה…"

אבל שום דבר לא יכול היה להציל את סוורוס אלכסנדר. כשהגיעו הליגיונרים אל המחנה, הם פרצו בכוח אל תוך האוהל ורצחו אותו ואת אמו, יוליה.

--

רציחתו של סוורוס אלכסנדר היוותה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה הרומית. המגיפה האנטונינית שהרגה מיליוני אזרחים, והעלייה הדרמטית בהוצאות הצבאיות תחת שלטונו של ספטימוס סוורוס הכבידו על הכלכלה הרומאית - אבל אם עד עכשיו סבלה האימפריה מחוסר יציבות - מותו של הקיסר הצעיר עתיד לדרדר אותה לכאוס מוחלט: עשרות שנים של מלחמות פנימיות שיחריבו את הכלכלה המשגשגת עד היסוד ויביאו את האימפריה הגדולה עד כדי פסע מחידלון מוחלט. ואם זה לא מספיק, אלפי קילומטרים משם הלך והתעצם אויב שהרומאים כלל לא היו מודעים לקיומו. אבל כשהדי פרסות סוסיהם של ההונים יישמעו במזרח, הקרקע באירופה כולה - וגם באימפריה הרומית - תרעד.