434: נפילתה של האימפריה הרומית, חלק ב'

כתב: רן לוי

כשפרצו חיילי הלגיון, בשנת 235 לספירה, לאוהלו המלכותי של הקיסר סוורוס אלכסנדר ודקרו למוות אותו ואת אמו - אפשר היה לחשוב שהרצח הזה היה בסך הכל עוד התנקשות פוליטית אחת מתוך שרשרת ארוכה של רציחות והפיכות שטלטלו את האימפריה הרומית מזה מספר עשורים.

תחילתה של ההידרדרות ביציבותה של האימפריה הייתה במגפה איומה שהביאו עימם חיילים רומאים שחזרו מקמפיין צבאי במזרח - האבעבועות השחורות - שקטלה למעלה מעשרה אחוזים מאוכלוסייתה של האימפריה הרומית. "המגיפה האנטונינית", כפי שהיא מכונה בספרי ההיסטוריה, לא רק שפגעה קשות בצבא הרומי - היא גם חוללה שמות בכלכלה: התמותה הרחבה הובילה לפגיעה במסחר, ירידה בהכנסות המדינה ממיסים ומחסור בידיים עובדות.

המשבר הכלכלי יצר אווירה פוליטית נפיצה, שהכריחה את הקיסרים להישען יותר ויותר על עוצמתו של הצבא כמקור כוחם. כדי להבטיח את נאמנותם של החיילים, העלו הקיסרים את משכורותיהם של החיילים ושילמו להם בונוסים ביד נדיבה, ומכיוון שהצבא הרומי היה גדול מאוד - עד כדי שש מאות אלף לוחמים, בשיאו - המשמעות הייתה שההוצאה הממשלתית על מימון הצבא גדלה באופן דרמטי, והטילה עומס נוסף על כלכלתה המשתנקת של האימפריה.

ולאימפריה הרומית הייתה עוד חולשה בסיסית נוספת: חולשה שהסתתרה בשיטת הממשל הקיסרית עוד מימיה הראשונים - אבל עד אותו רגע הרה גורל שבו מצא סוורוס אלכסנדר את מותו מידיהם של חייליו, לא הרימה את ראשה. החולשה הזו הייתה טמונה בעובדה שבשום שלב לא הייתה הגדרה ברורה ומוסכמת לגבי האופן שבו בוחרים הקיסרים את יורשיהם: ההחלטה לגבי אופן בחירת היורש הייתה נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של כל קיסר וקיסר.

לאורך מאתיים ומשהו שנות הקיסרות, זו לא הייתה בעיה מהותית: רוב הקיסרים העבירו את השלטון לבניהם, ואם בחר הקיסר להוריש את כסאו למישהו שלא היה בן משפחתו - הוא אימץ באופן רשמי את אותו יורש, וכך הפך אותו לבנו החוקי. במקרים אחרים ירשו את השלטון קרובי משפחתו של הקיסר, כמו למשל סוורוס אלכסנדר שהיה בן דודו של קיסר קודם.

אבל העדרה של דרך מוסכמת ומקובלת לבחור קיסר חדש הפכה להיות צרה צרורה בעקבות עליית כוחו הפוליטי של הצבא. בלעדי מנגנון ירושה מוסכם, קציני הלגיון הפכו לשחקן יותר ויותר דומיננטי בקביעת זהותו של הקיסר הבא - כפי שקרה, למשל, אחרי מותו של הקיסר קומודוס, אז עלה לשלטון ספטימוס סוורוס כשהוא נישא על גבי אהדתם של לוחמיו. ההתנקשות בסוורוס אלכסנדר סימנה את התפרקותו המוחלטת של מנגנון הירושה - ואם חמישים השנים הקודמות היו רעות וקשות לאימפריה, זה היה כלום לעומת הכאוס שעתיד להתחולל בחמישים השנים הבאות.

המשבר של המאה השלישית

גאיוס מקסימינוס תְרַאקְס נולד למשפחה ממעמד חברתי נמוך, והתגייס לצבא הרומאי כחייל פשוט. ברבות השנים טיפס מקסימינוס בסולם הדרגות בזכות אומץ ליבו ויכולותיו, עד שמונה למפקד הלגיון הרביעי תחת שלטונו של סוורוס אלכסנדר. המיאוס והבוז שרחשו חיילי הצבא לאלכסנדר בגלל ההססנות שלו בשדה הקרב והדומיננטיות של אמו בניהול ענייני האימפריה, הביאו אותם להחליף את הקיסר הכושל במקסימינוס, שבו ראו מנהיג קשוח ומוצלח יותר.

שאר האצולה הרומית, לעומת זאת, לא אהבה (בלשון המעטה) את האופן האלים שבו עלה מקסימינוס לשלטון ואת היותו בן למעמדות הנמוכים - ולא תמכה בקיסר החדש. הסנאט, בפרט, תר אחר הזדמנות לפעול כנגדו - והזדמנות שכזו נקרתה בפני הסנטורים חיש מהר. בשל המשבר הכלכלי החריף שבו הייתה נתונה האימפריה, מקסימינוס הכריז על העלאת מיסים משמעותית - וזו עוררה את זעמם של האזרחים. התקוממות עממית פרצה בפרובינקיית אפריקה: המושל המקומי ובנו הכריזו על עצמם כקיסרים-שותפים, והסנאט אישר זאת ונשבע להם אמונים.

מקסימינוס מיהר לאפריקה, הצליח להביס את המורדים ולהרוג את הטוענים לכתר - אבל כשחזר לאיטליה גילה שגם שם האוכלוסייה התקוממה כנגדו. הוא נקלע לקרבות מול פלגים של הצבא שתמכו בסנאט, ולבסוף נרצח על ידי חייליו. עוד שלושה טוענים לכתר ניסו להשתלט על כס הקיסרות באותה השנה, אבל איש מהם לא שרד יותר מכמה חודשים ספורים.

התהפוכות הללו היוו את יריית הפתיחה ללא פחות מחמישה עשורים של כאוס מוחלט בתוך האימפריה. בשנים הבאות התחלפו לא פחות מעשרים ושישה קיסרים בזה אחר אחר בקצב מסחרר: רובם ככולם היו בובות של פלגים שונים בפוליטיקה הרומית שנלחמו זה בזה על על כס השלטון. התקופה הארוכה הזו של אנדרלמוסיה ידועה כ'משבר של המאה השלישית', והיא החלישה עוד יותר את הכלכלה הרומאית המקרטעת. מלחמת האזרחים הבלתי פוסקת הובילה להיחלשותם של מנגנוני ביטחון הפנים, וכנופיות שודדים החלו אורבות לסוחרים שנעו על הדרכים הרחבות שחצו את האימפריה לאורכה ולרוחבה. המסחר הפנימי בתוך האימפריה נפגע אנושות, ויחד איתו ירדו משמעותית גם ההכנסות ממיסים.

--

אויבותיה של רומא הבחינו, כמובן, בחולשתה של האימפריה - וניצלו את ההזדמנות. בשנת 243 פלשה האימפריה הססנית - הממלכה שהקים ארדשיר הראשון במזרח על חורבותיה של האימפריה הפרתית - לסוריה, ואיימה על הפרובינקיה הרומית שם. מי שהיה הקיסר הרומאי באותו הזמן, גורדיאנוס השלישי - שהיה רק בן 18 - החליט לצאת מזרחה כדי למגר את האיום הפרסי. אבל מה שגורדיאנוס לא הבין היה שהצבא הרומי היה בנקודת שפל היסטורית, ולא רק בעקבות המלחמות הפנימיות הבלתי פוסקות - אלא בגלל תהליכים ארוכים ועמוקים יותר שכרסמו ביסודות עוצמתו של הצבא כבר במשך למעלה ממאה שנה.

נקודת ההתחלה של הכרסום הזה הייתה החלטתו של הקיסר אדריאנוס, עוד בראשית המאה השניה לספירה, לגייס לשורותיהם של הלגיונות הרומאיים לוחמים שלא היו רומאים מלידה, אלא הגיעו מפרובינקיות מרוחקות ומדינות חסות. ההחלטה הזו, כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, סייעה לרומא לקרב לחיקה את אותם בני עמים כבושים ועודדה אותם להפוך לנתינים נאמנים של האימפריה - אבל במקביל גם החלישה את הצבא, שכן אותם מתגייסים חדשים לא ניחנו באותה משמעת עצמית נוקשה שאיפיינה את חיילי הלגיונות, וגם לא היו פטריוטים כמו בני רומא עצמה.

ההתדרדרות ההדרגתית באיכותם של הלגיונות המשיכה גם תחת שלטונו של ספטימוס סוורוס, בסוף המאה השניה. עד אותו הזמן על הלגיונרים הרומאיים נאסר להתחתן לכל אורך שירותם הצבאי. המניע לאיסור היה ברור: הרומאים נהגו לשנע את הלגיונות שלהם ממקום למקום ברחבי האימפריה רחבת הידיים בהתאם לצרכי הצבא, ורצו שהליגיונרים יהיו משוחררים ממחוייבויות משפחתיות. אבל ספטימוס, ששלטונו נשען במידה חריגה על אהדתם של החיילים - לא רק שהעלה את המשכורות שלהם והעניק להם בונוסים ביד רחבה, הוא גם התיר להם להינשא. מספר שנים לאחר מכן התיר להם הקיסר סוורוס אלכסנדר גם להחזיק אדמות משלהם ליד מחנות הצבא שבהם הוצבו. התוצאה הייתה שברבות השנים נעשה הרבה יותר קשה לשנע את כוחות הצבא ממקום למקום, והלגיונות הפכו למעין מיליציות מקומיות שהיו קשורות מאוד לתרבות, המנהגים ולשפה המקומית באזור שבו הוצבו - ופחות קשורות לאימפריה בכללותה.

כל החולשות האלה באו לידי ביטוי כשפגש גורדיאנוס השלישי את הססנים בשדה הקרב. למרות שורה של הצלחות ראשוניות, הקמפיין הרומאי הסתיים בתבוסה משפילה: גורדיאנוס נהרג, ומחליפו - גנרל בשם פיליפוס הערבי, על שום מוצאו הסורי - נאלץ לשחד את הססנים בסכום ענק כדי שיסכימו להסכם שלום.

השוחד ששילם פיליפוס לססנים הצטרף לסכומי כסף גדולים שהרומאים העבירו, מזה עשרות שנים, לשבטים הגרמניים שמצפון לנהר הדנובה כדי שישמרו על השקט מעברו השני הגבול. ההוצאות האדירות האלה איימו להכריע את הכלכלה הרומית, וכך נאלץ גם פיליפוס, כמו קודמיו, להעלות את המיסים במידה ניכרת. הוא גם החליט להפסיק את אותם תשלומים קבועים לשבטים הגרמניים, מתוך אמונה שהצבא הרומי חזק מספיק כדי להתמודד עם בני השבטים האלה במידה ויחליטו להפר את השלום. הוא טעה.

בשנת 248 הגיעו הלחצים הפנימיים בתוך הצבא הרומי לשיא, כשכמה וכמה לגיונות - במערבה ובמזרחה של האימפריה - התמרדו כנגד הקיסר בו זמנית. באותו הזמן בדיוק החליטו גם השבטים הגרמניים שמצפון לדנובה לנקום בפיליפוס על שהפסיק לשלם להם, ופלשו לשטחי האימפריה באזור הבלקן. המורל בקרב הצבא הרומאי היה כל כך ירוד, עד שחלק מהליגיונרים ערקו והצטרפו לשורותיהם של הפולשים. שנה מאוחר יותר נרצח פיליפוס הערבי בעוד אחת מההתכתשויות הבלתי פוסקות בין הטוענים השונים לכס האימפריה, אבל גם מי שהחליפו אותו לא הצליחו לשפר את המצב: השבטים הגרמניים הביסו את הרומאים בשני קרבות עקובים מדם, שבאחד מהם נהרגו שני קיסרים-שותפים. ואם זה לא היה רע מספיק, גל נוסף של מגפת האבעבועות השחורות היכה בפרוביקינות שבצפון אפריקה, וקטל מיליוני בני אדם.

האימפריה התנדנדה כעת על פי תהום, ובשנת 260 הגיעה הדחיפה הקטנה ששלחה אותה אל הקרקעית. היה זה עוד קרב לא מוצלח כנגד הססנים - שהסתיים באסון: נפילתו של הקיסר ולריאנוס בשבי האויב. על פי חלק מהסיפורים, המלך הססני נהג להשפיל את הקיסר השבוי בכך שהשתמש בו בתוך שרפרף אנושי כדי לטפס על סוסו.

הידיעות על נפילתו בשבי של הקיסר הובילו לסדרה של מרידות שהכריעו את רומא סופית - והאימפריה הגדולה התנפצה לרסיסים. במערב הכריז גנרל רומאי על גאליה - צרפת של ימינו - כעל מדינה עצמאית בשם 'האימפריה הגאלית', ובמזרח השתלט המושל של פלמירה - היא תדמור בסוריה של ימינו - על מצרים, ארץ ישראל וחלק מאסיה הקטנה, והקים בהן את האימפריה הפלמירית. האימפריה הרומית פרופר, אם כן, הצטמצמה לשטחה של איטליה והאזורים הצמודים אליה בלבד.

הרפורמות של אורליאנוס

הקלישאה אומרת שזמנים קשים מעודדים את הופעתם של אנשים קשים, וקלאודיוס השני גותיקוס - תיכף תבינו מהיכן הגיע השם 'גותיקוס' - היה בהחלט אדם קשוח. אחד הסיפורים אודותיו גורס שכשיריב שלו בקרב האבקות פגע במבושיו של קלאודיוס - אולי בניסיון לרמות בתחרות - קלאודיוס שבר לו את כל השיניים.

כשנראה שהקשיחות הזו הייתה בדיוק מה שהיה נחוץ לרומאים בנקודת הזמן המדוברת. קלאודיוס, שכמו כמעט כל כל קודמיו במרוצת המאה השלישית צמח בשורות הצבא מחייל פשוט ועד מפקד לגיון, עלה לשלטון בשנת 268. הוא קיווה לנסות ולאחד מחדש את האימפריה - אבל עוד באותה השנה פלשו שבטים גרמניים, בראשותו של שבט דומיננטי בשם 'הגותים', לאזור הבלקן והים האגאי. קלאודיוס פגש אותם בסדרה של קרבות שהגיעו לשיאם בקרב גדול ליד העיר נאיסוס שבסרביה של ימינו. הרומאים נקטו בהטעייה מחוכמת שגרמה ללוחמים הברבריים להאמין שהליגיונרים בורחים משדה הקרב - אבל בפועל טמנו להם מארב וחיסלו עשרות אלפים מחיילי האויב. רבים מבני השבטים הגרמניים ששרדו את הקרבות נפלו קורבן למגיפות ולרעב, והתוצאה הייתה מפלה כה גדולה עד שהשבטים הגרמניים שמעבר לדנובה לא העזו לתקוף שוב את רומא במשך כמעט מאה שנה, וקלאודיוס קיבל את התואר "גותיקוס" - דהיינו, מכניע הגותים. עוד באותה השנה פגש קלאודיוס גם את האלמני - אותו שבט גרמניי שפלש לרומא בימיו של סוורוס אלכסנדר - באזור אגם גארדה שבצפון איטליה, והביס גם אותם, ניצחון שזיכה אותו בתואר 'גרמניקוס מקסימוס'. אתם חייבים להודות שהרומאים ידעו לתת שמות טובים למצביאים שלהם.

לרוע מזלו של קלאודיוס השני, הוא נפל קורבן למגפת האבעבועות השחורות והלך לעולמו פחות משנתיים לאחר שעלה לשלטון. מי שהחליף אותו - אחרי מלחמת ירושה קצרה, כמו תמיד - היה אורליאנוס, אחד ממפקדי הצבא הבכירים ומי ששיחק תפקיד מכריע בניצחון הגדול בנאיסוס.

אורליאנוס, שכמו קלאודיוס החל את הקריירה שלו כחייל פשוט וטיפס בסולם הדרגות, היה לא פחות קשוח מקודמו. הוא ניצל את השקט היחסי באזור הבלקן כדי להביס את השבטים הגרמניים באזור הריין, ואז שם את פעמיו מזרחה - ובתוך זמן קצר הכניע את האימפריה הפלמירית המורדת. לאחר מכן, בשנת 274 לספירה, הביס גם את כוחותיה של האימפריה הגאלית במערב - ובכך איחד מחדש, אחרי כמעט ארבע עשרה שנות פיצול, את כל חלקיה של האימפריה הרומית. על הישגיו אלו העניק לו הסנאט את התואר "Restitutor Orbis": "מציל העולם". שמות טובים, אמרנו.

--

כעת, לאחר שאיחד את כל חלקי האימפריה, הפנה אורליאנוס את מרצו לנסות ולשקם את האימפריה החולה שלו. זו לא הייתה משימה קלה: עשרות שנים של מלחמות אזרחים ופלישות מבחוץ הפכו את רומא לצל חיוור של האימפריה הגדולה והמפוארת שהייתה בעבר. אורליאנוס, אם כן, פצח בסדרה של רפורמות.

הראשונה הייתה רפורמה דתית, שמטרתה הייתה להגביר את הלכידות החברתית של האזרחים. האימפריה הרומית רחבת הידיים הייתה מורכבת מפסיפס של תרבויות שונות - קלטים, שמיים, מצרים ועוד - שלכל אחת מהן הייתה שפה, מנהגים, לבוש ואלים משלה. אמנם בני האליטות של הפרובינקיות נטו לאמץ את התרבות הרומית - למשל, נשים רבות נהגו לחקות את התסרוקות של הקיסרית ובנותיה - אבל פשוטי העם המשיכו לדבוק בתרבות ובשפה המקומיים. אורליאנוס ביקש לאחד את בני העמים השונים תחת המטרייה של אל יחיד, האל הרשמי של האימפריה, שכולם יוכלו להאמין בו ולעבוד אותו - לצד האמונה הקיימת שלהם באלים המקומיים. האל שנבחר לצורך כך היה אל השמש, אחד האלים המרכזיים בפנתיאון הרומי: אורליאנוס הקים מקדש מפואר ברומא לכבודו של אל השמש, וקבע את העשרים וחמישה בדצמבר כיום חג רשמי. מאות שנים לאחר מכם ניכסו לעצמם הנוצרים את החג הזה וקבעו אותו כיום הולדתו של ישו - הוא חג המולד.

הרפורמה השנייה הייתה ניסיון לטהר את השחיתות והריקבון המוסרי שפשו במנגנון הממשלתי: אורליאנוס העניש בחומרה חיילים ופקידים שנתפסו בקלקלתם, כמו האחראי על המטבעה הממשלתית ברומא שהואשם במעילה והוצא להורג.

אבל הבעיה הגדולה והמורכבת ביותר שמולה ניצב אורליאנוס הייתה, ללא צל של ספק, הכלכלה.

דילול מטבע

כפי שציינתי קודם, התחזקות כוחו הפוליטי של הצבא במרוצת המאה השלישית לספירה הביאה לעלייה ניכרת במספר החיילים ובשכרם: למשל, המענק המיוחד שנהגו החיילים לקבל עם עלייתו לשלטון של קיסר חדש, הפך ברבות השנים לבונוס שנתי קבוע, חלק מהשכר של הלגיונרים. אבל במקביל, הנזק שספגה הכלכלה הרומית בעקבות מלחמות האזרחים והמגיפות הרבות הובילו לירידה משמעותית בהכנסות ממיסים, והממשלה התקשתה מאוד לממן את ההוצאות הצבאיות הגבוהות האלה.

הפתרון הברור - זה שמדינות רבות נקטו בו ברגעי מצוקה לכל אורך ההיסטוריה - היה להדפיס כסף חדש. בימינו, זה משהו שקל יחסית לעשות מכיוון שהשטרות הן בסך הכל ניירות עם מספרים שרירותיים וציורים מצחיקים - אבל בימיה של רומא, המצב היה שונה בתכלית. המטבעות הרומאיים היו מבוססים על מתכות יקרות - נחושת, כסף וזהב - ומכאן שכדי להטביע מטבעות חדשים, המדינה הייתה זקוקה לעתודות של המתכות האלה.

וכאן בדיוק הייתה הבעיה: לאימפריה הרומית כבר לא היו עתודות של מתכות יקרות. בתקופות קודמות, רומא השיגה את רוב הזהב והכסף שלה על ידי כיבוש שטחים חדשים וביזה של מקדשים וארמונות: למשל, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר שכשבו הלגיונות הרומאים מארץ ישראל אחרי שהחריבו את ירושלים ובית המקדש השני במהלך המרד הגדול בשנת 70 לספירה, הם הביאו עימם לרומא כל כך הרבה זהב עד שמחירה של המתכת היקרה ירד במידה ניכרת בכל רחבי העולם. אבל במאה השלישית לספירה האימפריה לא רק שלא התרחבה לשטחים חדשים - היא אף איבדה כמויות ניכרות מעתודות הזהב והכסף שלה לטובת אויבים שהקיסרים נאלצו לשחד כדי שלא יפלשו אליה: פיליפוס הערבי, למשל, שילם לססנים יותר משני טון כסף כדי שיסכימו לחתום על הסכם שלום. לרומאים, אם כן, כבר לא היו מתכות יקרות שמהן ניתן להטביע מטבעות חדשים.

בצר להם, פנו הקיסרים אל המקור היחידי למתכות יקרות שהיה בשליטתם: המטבעות שכבר היו בידי הציבור. קיסרים רבים אספו את המטבעות הקיימים, התיכו אותם והטביעו מהם מטבעות חדשים - אבל עם תכולת מתכת נמוכה יותר: באופן הזה יכלו הקיסרים להטביע יותר מטבעות חדשים מאשר מספר המטבעות שאספו מהציבור. לדוגמא, המטבע הנפוץ ביותר בכלכלה הרומאית במאתיים השנים הראשונות לקיומה היה הדנאריוס, שנקבע בימיו של אוגוסטוס, הקיסר הראשון. בימיו של אוגוסטוס, המתכת כסף היוותה תשעים וחמישה אחוזים ממשקלו של כל דנאריוס. חמישים שנה לאחר מכן הפחית נירון את תכולת הכסף בבמטבע לשמונים אחוזים, ובשלהי המאה השניה הפחית ספטימוס סוורוס את שיעור הכסף בדנאריוס עוד יותר, לחמישים אחוזים. הקיסר קרקלה טבע בשנת 215 לספירה מטבע חדש - אנטוניאנוס - שהכיל קצת יותר משני גרם של כסף, אבל בימיו של אורליאנוס, אחרי אינספור דילולים בעקבות שלל המשברים שפקדו את האימפריה, הכיל האנטוניאנוס פחות מעשירית גרם של כסף.

כל הדילולים האלה הובילו לכך שלאורך רוב המאה השלישית לספירה, השווי הנקוב של המטבעות - זאת אומרת, ערכם כפי שהיה מוטבע על גבי המטבע עצמו - היה הרבה יותר גבוה מהשווי של המתכת שהכיל המטבע בפועל. שוב - לנו, בעידן המודרני, זה נראה מובן מאליו: אנחנו רגילים לכך ששטר ששווה מאתיים שקלים עשוי מנייר ששווה כמה פרוטות - אבל בעבר, ולמעשה עד לפני כמה עשרות שנים בלבד, שוויו העקרוני של מטבע נגזר ישירות משווייה של המתכת היקרה שהכיל. זאת אומרת, מטבע זהב היה בעל ערך גבוה לא בגלל המספר שהיה כתוב עליו - אלא בגלל שוויו של הזהב שממנו היה עשוי.

על פניו, הפחתת שיעור המתכות היקרות במטבעות הייתה אמורה להוביל לאינפלציה - זאת אומרת, לעליית מחירים של סחורות ושירותים. למה? לשם ההסבכר, נניח שבעבר שילמת דנאריוס אחד - דהיינו, כמות מסוימת של המתכת כסף - תמורת שק אחד של קמח, וכעת מטבע של דנאריוס מכיל רק חצי מכמות הכסף - אז ההגיון אומר שעכשיו אתה צריך לשלם שתי דנאריוס תמורת אותו שק של קמח. אבל כפי שמספרת ד"ר מירב חקלאי, היסטוריונית של האימפריה הרומית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, על אף ההפחתה המתמשכת בשיעור המתכות היקרות במטבעות - במשך שנים רבות לא נרשמה עליית מחירים משמעותית באימפריה.

"[מירב] לאורך מאות שנים יש אפשר לראות אינפלציה, בוא נגיד בין המאה הראשונה לספירה, לסוף המאה השנייה לספירה. אפשר להגיד שיש אינפלציה, אבל האינפלציה הזאת היא מאוד זוחלת. היא ממש מאוד זוחלת. זה אינפלציה של פחות מאחוז בשנה. אנחנו לא באמת נרגיש את זה. לו היינו חיים אז, היינו יכולים להעביר 20 שנה ולא ממש להרגיש שזה עליית מחירים. זה לא דומה למה שאנחנו, נגיד היום, שלא יודעת אולי, כשהיית ילד מסטיק עגול עלה עשרה אגורות. לא יודעת, היום שום דבר לא עולה עשרה אגורות."

הסיבה ליציבות המחירים למרות דילול המטבעות, אומרת ד"ר חקלאי, היא בראש ובראשונה האמון שנתנו האזרחים בממשלה שלהם.

"[מירב] מטבע, יש לו את הגושפנקא של המדינה. היא מאשרת את השווי שלו, ולא רק שהיא מנפיקה אותו, היא עושה משהו עוד יותר מדהים, היא מוכנה לגבות את המסים שהיא גובה במטבעות שהיא מנפיקה לפי הערך שהיא הנפיקה אותה. כן? זאת אומרת, מה שנותן תוקף לכוח הקנייה של המטבע, זו הישות הפוליטית, שמנפיקה אותה ומקבלת אותה בחזרה בערך שבו היא מנפיקה."

אבל במרוצת המאה השלישית לספירה החלה האינפלציה להרים את ראשה, ומחירי הסחורות והשירותים ברחבי האימפריה החלו לעלות בהתמדה. מחיר התבואה, למשל, הכפיל את עצמו פי 16, לא פחות, בין השנים 218 ו-293 לספירה.

מדוע איבדו אזרחי האימפריה את האמון במטבע שלהם? אם להיות כנה - קשה מאוד לדעת בוודאות. כלכלה היא עניין מורכב: אפילו בימינו לא תמיד אפשר לשים את האצבע על הסיבות המדויקות למשברים כלכליים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשבר כלכלי שהתרחש לפני כמעט אלפיים שנה ושיש לנו מעט מאוד מידע קונקרטי לגביו. אנחנו יכולים לשער שמדובר בשילוב של מספר גורמים.

הראשון הוא כמות המטבעות שהייתה ברשות האזרחים, שהלכה ותפחה ככל שהקיסרים הטביעו עוד ועוד מטבעות חדשים כדי לממן את הוצאות הצבא. חוקי ההיצע והביקוש מכתיבים שכשישנם הרבה מטבעות בסירקולציה - שוויו של כל מטבע בודד נעשה נמוך יותר. ניתן למצוא עדויות ישירות להתפתחות הזו גם בממצא הארכיאולוגי. כמו בימינו, גם האנשים בתקופות קדומות היו מאבדים מטבעות שהיו נופלים לרצפה בזמן שהם היו עושים קניות בשוק, והארכיאולוגים רגילים למצוא את המטבעות האבודים האלה בחפירות שלהם. אבל אתם יודעים איך זה: יש מטבעות - ויש מטבעות… כשנופל לי מטבע של עשר אגורות, אני לא ממש מתרגש - אבל אם נופל לי מטבע של עשרה שקלים, אני משטח את המקום עם D9 בשביל למצוא אותו…

כשהארכיאולוגים חופרים בקרקע, הם כמעט ולא מוצאים מטבעות אנטוניאנוס מתחילת המאה השלישית: עדות לכך שהמטבעות האלה, שהכילו כמות גבוהה יחסית של מתכת הכסף, היו יקרי ערך ואנשים הקפידו שלא לאבד אותם. אבל בשלהי המאה השלישית כבר אפשר למצוא המון מטבעות שכאלה באדמה, מה שאומר ששוויו של כל אנטוניאנוס כבר היה…ובכן - ברצפה.

עוד סיבה אפשרית לשחיקת האמון במטבעות הייתה השינוי במאפיינים הפיזיים שלהם. איך אתם יודעים שכסף של מונופול הוא לא כסף אמיתי? זה קל: הוא לא נראָה כמו כסף אמיתי. השטרות קטנים יותר משטרות רשמיים ועשויים מחומר שונה. באותו האופן, כל עוד כמות המתכת היקרה במטבעות הרומאיים הייתה כזו ששמרה על הגודל והמשקל של המטבע כך שיהיו פחות או יותר אותו הדבר כמו מקודם - גם ערכם של המטבעות נשמר פחות או יותר כשהיה, למרות דילול כמות המתכת. אבל בשלב מסוים, כמות המתכת היקרה במטבע ירדה במידה כה ניכרת, עד שהמטבעות - שעכשיו הכילו הרבה יותר ברונזה מאשר כסף - נעשו קלים יותר, והרגישו לאזרחים כמו…כסף של מונופול. היו קיסרים שניסו להערים על הציבור באמצעות ציפוי מטבעות הברונזה בשכבה דקיקה של כסף כדי לשמר את מראית העין של מטבע ממתכת יקרה - אבל הציפוי הזה היה נשרט ונשחק בכזו קלות, שהבלוף לא החזיק מעמד.

ולבסוף, היה זה אורליאנוס עצמו שכנראה היטה את הכף סופית. כחלק מניסיונותיו לשקם את האימפריה החולה, הכריז הקיסר החדש גם על רפורמה במטבעות עצמם. למשל, הוא העלה את תכולת מתכת הכסף באנטוניאנוס משניים וחצי אחוזים לכארבעה וחצי אחוזים: לכאורה, צעד שאמור היה להגביר את האמון במטבע - אבל בפועל הרפורמה של אורליאנוס הייתה הקש ששבר את גב הגמל: האמון של האזרחים במטבע צלל בחדות, והאינפלציה זינקה לשמיים.

מה בדיוק עשה אורליאנוס ששבר באופן כה דרמטי את אמון העם במטבע? זהו, שאנחנו לא ממש בטוחים.

"[מירב] אז הרפורמה, שוב, מהי בדיוק הייתה גם זה נתון במחלוקת. יש לנו כמה התייחסויות מאוד בודדות במקורות הכתובים שמספרים שהוא עושה איזה משהו עם מטבעות ושלא בדיוק ברור כי המקורות האלו הם מקורות מאוד מאוחרים. זה בעצם מקורות מהמאה ה-12 או אפילו מהמאה ה-8 שמסתמכים על מקורות מוקדמים יותר שאבדו לנו לחלוטין ומתקצרים אותם. אז באמת אין להם דרך להבין את מה שהתרחש באותם השנים. ויש לנו את העדויות של המטבעות עצמם, העדות הנומיסמטית, שמתחילים, גם יש שיפור בטיב המטבעות וגם מתחילים להופיע סימנים חדשים על המטבע. מה בדיוק הם אומרים? זה נתון לפרשנות על ידי חוקרי מטבעות, נומיסמטים. האם זה אומר שהסימנים האלו העידו על הערך הנקוב של המטבע? אולי. האם זה אומר שהם העידו על טיב הסגסוגת של המטבע? אולי. הם בטוח אבל באו להצהיר משהו כי הם סימנים ברורים ונראים. והם באו להצהיר משהו לציבור המשתמשים לגבי המטבעות החדשים שמוציאה קיסר. סביר להניח שהם באו להצהיר משהו לגבי הערך של המטבע הזה. אני חושבת שהם באו להצהיר שהוא מכפיל את שווי המטבעות מעכשיו והלאה. זאת אומרת כל מה שהיה שווה 1, שווה 2, כל מה שהיה שווה 2, שווה 4 וכן הלאה."

במילים אחרות, ייתכן שאורליאנוס שינה את ערכם הנקוב של המטבעות - דהיינו, את השווי שלהם כפי שהוא מופיע על המטבע עצמו. למה שדווקא השינוי הזה יערער את אמון הציבור במידה כה חדה? שוב, קשה לדעת - אבל ד"ר חקלאי מפיקה לקח ברור מאוד מכל הסיפור הזה.

"[מירב] אז אפשר להבין מכאן שרפורמות מוניטריות זה רגע מערער, זה רגע שבו הישות הפוליטית המושלת, זה לא משנה אם זה עיר מדינה, אם זה מדינה, אם זה אימפריה, זה לא משנה איך נגדיר אותה, לוקחת לעצמה או מרשה לעצמה להשתמש במונופול שיש לה על כוח כדי לשנות את חוקי המשחק. רפורמות מוניטריות זה כלי שצריך להשתמש בו ממש בעדינות."

דִּיוקְלֶטִיָאנוּס

אורליאנוס, למרות כל נסיונותיו, לא הצליח לבלום את האינפלציה הדוהרת לפני שנרצח בשנת 275 לספירה. המשימה הזו נפלה על כתפיו של יורשו, גַּאיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּס, שעלה לשלטון - אחרי עוד סדרה של מלחמות ירושה קצרות - בשנת 284.

כשדיוקלטיאנוס התיישב על כס הקיסרות, המטבע הרומאי היה כל כך חסר ערך, עד שכבר אי אפשר היה לשלם איתו את משכורות החיילים. מכיוון שכך, מזה מספר עשורים, לפחות חלק מהתשלום לחיילים נעשה לא בכסף אלא בשירותים וסחורות שווי ערך: בגדים, אוכל, דיור וכדומה. דיוקלטיאנוס ניסה גם הוא לערוך רפורמות במטבע הרומאי - אבל כשגם אלו כשלו, לא נותרה לו ברירה אלא למסד את המנהג הזה ולארגן מחדש את הכלכלה הרומאית בהתאם.

למשל, רוב בעלי המקצוע שהיו אמורים לספק את הסחורות והשירותים לצבא - הנפחים, הנגרים, נהגי הפרדות ודומיהם - לא ששו לקבל כסף מונופול בתמורה לשירותיהם. הממשלה, אם כן, השתלטה על הגילדות המקצועיות בכל אחד מהתחומים החיוניים האלה, וכפתה על בעלי המקצוע לספק את הסחורות והשירותים הדרושים בחינם, כחלק מהמיסים שנדרשו לשלם למדינה. כמובן שרבים מבעלי המקצוע האלה לא הסכימו או לא יכלו לספק את השירותים שלהם בחינם וביקשו למצוא דרך אחרת ואולי משתלמת יותר לפרנס את משפחותיהם - אז הממשלה אסרה עליהם לשנות מקצוע, ואפילו אסרה עליהם לעזוב את העיר שבה התגוררו. זאת ועוד, כדי לוודא שתמיד יהיו מספיק נפחים, נגרים, נהגי פרדות וכו' שיוכלו לשרת את הצבא - הוחלט כי כל המקצועות יעברו בירושה מאב לבנו: דהיינו, אם נולדת לאבא שהיה סנדלר, גם אתה נאלצת להיות סנדלר. באותו האופן, גם על החקלאים נאסר לעזוב את אדמתם.

ההתערבות הולכת וגוברת של המדינה במה שהיה עד אז שוק חופשי, הגיעה לשיאה בצו קיסרי שפרסם דיוקלטיאנוס ב-301 לספירה. בדברים שכתב הקיסר בהקדמה לצו הוא תלה את האשמה למצבה הכלכלי הקשה של האימפריה ולמחירים הגבוהים בסוחרים וספקולנטים תאבי בצע, שהעדיפו רווח מהיר על פני רווחתם וטובתם של שאר חבריהם, אזרחי האימפריה.

"מי הם אותם חסרי לב, שהרחיקו את עצמם כה רחוק מהרגש האנושי? [...] שום שפע של סחורות או יבול של שנים טובות לא יוכל לרסן את תאוותם לגניבה! יש אנשים שירצו לעשות רווח אפילו מברכתם של האלים. הם לוקחים לעצמם את כל השפע, וחונקים [את אחיהם האזרחים.]"

ומה היה הפתרון של דיוקלטיאנוס לתאוות הבצע הבלתי מרוסנת הזו? להציב גבול עליון למחירי הסחורות והשירותים השונים: מחיר מקסימלי שמותר לגבות עבורם. בצו הארוך מפורטים מחירי המקסימום של למעלה מאלף מוצרים ושירותים: למשל, בירה פשוטה תעלה לא יותר מארבעה דנאריוס, נקניקיית חזיר - שתי דנאריוס, חלון זכוכית - שמונה דנאריוס, ואם בא לכם לרכוש אריה, תוכלו לקנות אותו במאה וחמישים אלף דנאריוס ולא דנאריוס אחד יותר. ואין החזרות. העונש למי שיפר את הצו הקיסרי היה חד וברור: מוות.

בעיניים מודרניות, קל לראות שהעובדה שדיוקליטאנוס ראה בתאוות בצע של הסוחרים את הגורם העיקרי לעליית המחירים, ולא המשחקים המסוכנים ששיחקו קודמיו בתכולת המתכות היקרות במטבעות - היא עדות ברורה לחוסר הבנה משווע שלו לגבי איך באמת פועלת כלכלה. והאמת? אי אפשר להאשים אותו.

"[מירב] כלכלה זה מונח מודרני. זה מונח שהתפתח כמונח במאה ה-17, ראשיתו, הולך ומתגבש במאה ה-18, במאה ה-19 הופך להיות מה שאנחנו מכירים אותו היום, מדע או סוג של מדע, תחום ידע מגובש עם שיטות ומתודיקה ותיאוריות. אבל לפני כן אין דבר כזה כלכלה. זאת אומרת, אין את הרעיון של כלכלה. זה לא שאנשים לא שכרו, קנו ומכרו דברים, שילמו מיסים, עיבדו את האדמה שלהם, קיבלו החלטות לגבי מה משתלם או מה לא משתלם להם - אבל לחשוב על כל סוג הפעולות האלה כקטגוריה אחת, כמשהו שמרכיב דבר שמשפיע אחד על האחר באופן מושכל ומודע, זו המצאה מודרנית."

גם עצם הניסיון להגביל את מחירי הסחורות והשירותים מעיד על חוסר הבנה לגבי הכוחות המשפיעים על החלטות הקניה והמכירה של השחקנים בשוק. אני מניח שלא אפתיע אתכם אם אספר שלמרות האיום בעונש מוות - אף לא התייחס לצו הזה ברצינות: הרי אי אפשר לפקח על המסחר בכל מקום כל הזמן, ובמקומות שבהם היה פיקוח שכזה - התפתח עד מהרה שוק שחור שבו נסחרו הסחורות המדוברות במחירים הריאליים שלהן.

אבל למרות הכישלון המהדהד הזה, דיוקלטיאנוס בכל זאת נקט בשני צעדים חשובים ורבי השפעה.

הראשון: הוא הורה לערוך סקר מקיף בכל רחבי האימפריה של הנכסים והאדמות שברשות האזרחים. הסקר הזה, ראשון מסוגו בהיסטוריה, אפשר לממשלה לוודא שכל אזרח משלם את מלוא המיסים שהוא חייב למדינה, וליצור - שוב, בפעם הראשונה בהיסטוריה - משהו שמזכיר תקציב שנתי מסודר. במקביל, דיוקלטיאנוס ארגן מחדש את הבירוקרטיה הרומית כדי לייעל את איסוף המיסים.

"הוא בעצם לוקח את המנגנון של הפרובינקיות ומחלק אותו מחדש. הוא מחלק אותה ליחידות פרובינקיאליות הרבה יותר קטנות, כאשר כל אשכול כזה של פרובינקיות הוא יחידה אדמיניסטרטיבית ומורכב מכמה וכמה פרובינקיות. לדוגמא, האזור שלנו, במקום שיהיה סוריה-פלסטינה, הופך להיות לשלוש פלסטינות. [...] עכשיו, לא רק שיש הרבה יותר פרובינקיות והן הרבה יותר קטנות, כל פרובינקיה מחולקת לדיוקסיות - בוא נגיד מחוזות בתוך הפרובינקיה. [...] והיחידות האלה הן יחידות שלטוניות אדמיניסטרטיביות שנועדו קודם כל להשלטת חוק וסדר, למשטור ולגביית מיסים. זאת אומרת, הן יחידות שבהן אתה יכול לעשות מפקד אוכלוסין טוב יותר, כיחידה קטנה יותר, ובעקבות זה, לאכוף את המיסים באופן אפקטיבי יותר."

הרפורמה השניה שערך דיוקלטיאנוס הייתה חשובה לא פחות, ונגעה ישירות באותה חולשה בסיסית שתיארתי בראשית הפרק: העדרו של מנגנון ירושה מסודר בראשות האימפריה. דיוקלטיאנוס הבין שקיסר אחד לא מסוגל לשלוט על האימפריה הענקית לבדו, ועל אחת כמה וכמה כשהיא ניצבת מול אויבים שתוקפים אותה במספר חזיתות בו זמנית. על כן, כמעט מיד לאחר שעלה לשלטון, הוא מינה קיסר שותף - קצין צבא בשם מקסימיאן - שקיבל את השליטה על חלקה המזרחי של האימפריה, בעוד שדיוקלטיאנוס שלט על חלקה המערבי. למראית עין, כל ההחלטות החשובות התקבלו על ידי שני הקיסרים במשותף - למרות בפועל, דיוקלטיאנוס היה השותף הבכיר מבין השניים והיה דומיננטי יותר בקביעת המדיניות. מספר שנים לאחר מכן בחר כל אחד מהקיסרים סגן שאותו אימץ כבנו החוקי והגדיר, באופן רשמי, כיורשו. שני השליטים הבכירים ברביעייה, או 'טטררכיה' בלעז - מלשון "טטרא", ארבע ביוונית - כונו "אוגוסטי", והסגנים שלהם קיבלו את התואר "סיזר", דהיינו קיסר.

שיטת הטטררכיה פתרה באבחה אחת גם את בעיית הירושה וגם את אתגר השליטה על האימפריה רחבת הידיים. ולראייה, בראשון במאי, שנת 305, עשה דיוקלטיאנוס את מה שאף קיסר לא עשה לפניו: הוא פרש מתפקידו מרצונו, והלך לגדל כרובים - מילולית, עם מעדר ומשפך ו…מה שלא עושים כדי לגדל כרובים - בארמון האישי שלו במה שהיא היום העיר ספליט שבקרואטיה. יחד איתו פרש מהשלטון גם שותפו מקסימיאן, והשניים העבירו את שרביט הקיסרות לסגניהם. בפעם הראשונה מזה שנים רבות, עבר השלטון על האימפריה מיד ליד בצורה שלווה ומסודרת.

הרפורמות הכלכליות והשלטוניות שערך דיוקלטיאנוס הצליחו לייצב את מצבה של האימפריה הרומית החולה במידה ניכרת: ההכנסות ממסים עלו בשיעור ניכר, המנגנון הבירוקרטי השתקם ומלחמות הירושה נמנעו. את המחיר של החזרת היציבות הזו שילמו אזרחי האימפריה עצמם, בדמות אובדן כמעט מוחלט של חופש המסחר והתעסוקה שעתיד היה להימשך מאות שנים, זמן רב לאחר שהאימפריה הרומית הפכה ללא יותר מזיכרון רחוק. השיטה הפאודלית שהייתה נהוגה בימי הביניים, שבה פשוטי העם היו ואסלים חסרי זכויות - הייתה המשך ישיר של אותו חופש שאבד לאזרחים הרומים הגאים לבלי שוב.

בשנת 310 לספירה, חמש שנים לאחר פרישתו של דיוקלטיאנוס, הצליח הקיסר קונסטנטין - המוכר גם כ'קונסטנטין הגדול' - לפתור את משבר המטבע של האימפריה, כשהחליט לוותר לחלוטין על מטבעות מכסף - ולבסס את הכלכלה הרומית על מטבעות זהב.

אבל היציבות הכלכלית והשלטונית הזו הייתה, כך יתברר, זמנית בלבד: הרעות החולות שכרסמו ביציבותה ובריאותה של האימפריה הרומית היו עמוקות וקשות יותר מכפי שקיסר אחד או שניים יוכלו לפתור בכוחות עצמם. הטטררכיה שייסד דיוקלטיאנוס ושאותה כפה על שותפיו מכוח אישיותו ומרצו - התפרקה פחות מארבע שנים לאחר פרישתו, ורומא שוב צללה לתוך סדרה של מלחמות אזרחים אלימות. גם רפורמת מטבעות הזהב של קונסטנטין לא הייתה פתרון אמיתי לצרותיה הכלכליות של רומא, שכן היחידים שיכלו להרשות לעצמם להשתמש במטבעות זהב היו שכבת העילית של האימפריה: החיילים, פקידי הממשל ובני האצולה. פשוטי העם, שלא החזיקו בזהב, נאלצו להמשיך ולהשתמש במטבעות חסרי ערך, והמשיכו לסבול מאינפלציה דוהרת שחנקה את הכלכלה והמסחר של האימפריה. למשל, אנשי המעמדות הנמוכים כבר לא היו מסוגלים לקחת הלוואות לטווח ארוך, שכן מתן הלוואה בתנאים של אי ודאות כה גדולה לגבי ערכו של המטבע הייתה הימור גדול מדי למלווים.

האימפריה הרומית, אם כן, עמדה על כרעי תרנגולת - וחמישים שנה לאחר מכן, כשפלישתם של שבטים הונים מהמזרח תטיל את אירופה כולה למערבולת של דם ואלימות - הכל היה עתיד להתפרק.

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.