נפילתה של האימפריה הרומית, חלק ג' (ואחרון)

כתב: רן לוי

בתחילת המאה הרביעית לספירה, האימפריה הרומית הייתה במצב רעוע. שילוב הרסני של מגיפות קטלניות, איומים ביטחוניים והתנהלות כלכלית גרועה במשך עשורים רבים הביאו את המעצמה הגדולה ביותר שידע העולם העתיק לכדי פסע מהתמוטטות. למעשה, בשלהי המאה השלישית האימפריה כבר התפרקה לזמן קצר לשלוש ישויות שונות - האימפריה הפלמירית במזרח, האימפריה הגאלית במערב ורומא פרופר במרכז - אבל הקיסר אורליאנוס, טיפוס קשוח במיוחד, הצליח לאחד אותה מחדש. שניים מיורשיו - הקיסרים דיוקליטאנוס וקונסטנטין - יישמו רפורמות שלטוניות וכלכליות שייצבו את האימפריה החולה והעמידו אותה בחזרה על רגליה.

ועדיין, רומא של המאה הרביעית כבר לא הייתה אותה רומא הגדולה של המאות הראשונה והשנייה: עשרות שנים של מלחמות אזרחים, מאבקי ירושה ומשברים אינפלציוניים החלישו מאוד את האימפריה האדירה. נדמה היה שדי היה בדחיפה אחת הגונה כדי להפיל את רומא שוב על ברכיה - ובשנת 370 לספירה, הגיעה הדחיפה הזו ממקור לא צפוי.

ההונים

אף אחד לא יודע בוודאות מאין בדיוק הגיעו ההונים. בניגוד לבני עמים שהתגוררו בישובי קבע, ההונים הנוודים - שבמשך מאות שנים רעו את עדריהם בערבות האינסופיות של מרכז אסיה - לא הותירו אחריהם עדויות ארכיאולוגיות רבות. יש חוקרים שמשערים שההונים הם אותם בני שבטים נודדים שהטילו את חיתתם על הסינים באלף הראשון לפני הספירה, ושהובילו את הקיסרים הסינים להקים את החומות האדירות שהפכו ברבות הימים לחומה הסינית הגדולה. הרומאים נתקלו בהונים כבר במאה הראשונה לספירה, אבל לא התרשמו מהם במיוחד, בלשון המעטה. כך, למשל, כתב עליהם ההיסטוריון הרומאי מרקֶלינוס:

"אומת ההונים עולה על כל בני העמים הברברים האחרים בפראות שבה הם חיים את חייהם. למרות שהם ניחנים בדמיון חיצוני לבני אדם - וגם זאת בכיעור רב ביותר - התרבות שלהם כה פראית, עד שהם אינם יודעים כיצד להשתמש באש כדי לבשל את מזונם, וחיים על שורשים שהם מוצאים בשדה ובשר נא-למחצה שהם מצליחים לצוד."

סביר להניח שהתיאור הזה שגוי: קשה להאמין שההונים באמת לא ידעו איך להבעיר אש - אבל אין ספק שהתרבות שלהם היתה מפגרת בהרבה ביחס לתרבות הרומאית העשירה והמתוחכמת: ההונים אפילו לא ידעו לכתוב ולקרוא. אבל על הנחיתות התרבותית הזו פיצתה יכולת צבאית פנומנלית, שהתבססה רובה ככולה על שליטתם המוחלטת של ההונים בכל מה שקשור ללוחמה על גבי סוסים.

רכיבה על סוס הייתה חלק מהותי וחשוב מאוד בתרבות ההונית. ילדים הונים למדו לרכוב על סוסים כבר מגיל שלוש, ועל הלוחמים הונים מסופר שהיו מסוגלים לצלוף באויביהם בחץ וקשת תוך כדי דהירה, ממרחק של חמישים מטרים ויותר. הם גם היו מיומנים מאוד בשימוש בלאסו, שבו השתמשו כדי ללכוד פרשים יריבים, להפיל אותם מסוסיהם ואז לגרור אותם על הקרקע. כך תיאר מרקלינוס את האופן שבו נהגו ההונים להילחם:

"לרוב, הם נלחמים ללא כל סדר וארגון, אלא בתנועה מהירה ומפתיעה: [הם מסתערים], מתפזרים ואז מתלכדים שוב, [...] ומתנפלים על מחנה היריב לפני שזה מודע כלל לקיומם. [...] בלחימה בטווח קרוב בעזרת חרבות, הם נלחמים ללא כל התחשבות בבטחונם האישי, ובעוד שהאויב שלהם עסוק בהדיפת חרבותיהם, הם משליכים עליו רשת ומסבכים אותו בה עד שהוא אינו מסוגל ללכת או לרכוב."

לצד ניצול יתרון הזריזות וההפתעה, ההונים הצטיינו בדבר נוסף: הטלת אימה על יריביהם. הורים הונים היו מלבישים רצועות עור הדוקות על ראשי התינוקות שלהם, כך שעם הזמן הגולגולת הייתה מתעצבת לכדי צורה מעוותת וכמעט לא-אנושית. בקרב, ההונים היו אכזריים במידה בלתי נתפסת והרגו את כמעט כל מי שנקרה בדרכם: נשים, ילדים וגברים, ללא אבחנה.

בשנת 370 לספירה החליטו ההונים, מסיבה לא ברורה, לנטוש את שטחי המרעה הטבעיים שלהם בערבות האסייתיות ולנדוד מערבה, לאירופה. בין העמים הראשונים שנקרו בדרכם של ההונים היו הגותים: בני שבטים גרמניים שבסביבות המאה הראשונה לספירה התיישבו באזור שהוא היום אוקראינה. הגותים נחלקו, עקרונית, לשני עמים קרובים: האוסטרוגותים - או "הגותים המזרחיים" - שחיו בצפון הים השחור, והוויזיגותים - "הגותים המערביים", שישבו באזור שהוא היום רומניה והונגריה. הפלישה ההונית תפסה את הגותים לא מוכנים: האוסטרוגותים, המזרחיים יותר, מתו בהמוניהם או שהפכו לעבדיהם של ההונים - בעוד שהוויזיגותים, כמו גם בני שבטים אחרים שחיו באותו האזור, החלו להימלט מערבה, רחוק ככל האפשר מהפרשים המאיימים. התנועה מערבה הביאה את הויזיגותים עד מהרה אל גדות הדנובה: הגבול עם האימפריה הרומית.

ואלנס

האימפריה הרומית הייתה מחולקת, באותה התקופה, לשניים: האימפריה המזרחית והאימפריה המערבית. החלוקה הזו הייתה המשך ישיר לרפורמת ה"טטררכיה" של דיוקלטיאנוס, שבמסגרתה שלטו על רומא במשותף שני קיסרים בכירים - "אוגוסטי" - שכל אחד מהם היה אחראי על מחצית מהאימפריה רחבת הידיים. הקיסר המזרחי היה פלאביוס יוליוס ואלנס, שמונה לתפקיד על ידי אחיו, ואלנטינוס הראשון. כבר מהרגע הראשון היה ברור לכל שואלנס הוא, איך נאמר זאת בעדינות - לא עשוי מחומר של קיסרים. מסופר כי כשהתייעץ ואלנטינוס הראשון עם אחד מעוזריו בשאלה אם למנות את ואלנס לקיסר המזרחי, אמר לו היועץ -

"אם אתה אוהב את קרובי משפחתך, כבוד הקיסר, תוכל למנות את אחיך. אם אתה אוהב את המדינה, חפש מישהו אחר."

אבל ואלנטינוס אהב את משפחתו יותר מאשר את האימפריה - וואלנס אכן הוכיח את עצמו כקיסר בינוני ומטה: הוא היה בן למשפחת איכרים, נטול השכלה, נואם גרוע וחסר כמעט כל ניסיון צבאי. הוא גם לא ידע יוונית, שהייתה השפה הדומיננטית באגן המזרחי של הים התיכון. ואלנס אמנם לקח ברצינות את התפקיד, נלחם בפרסים ובשבטים הגרמניים שאיימו על האימפריה ללא הרף ועשה מאמצים כדי להילחם גם בשחיתות שפשתה בממשלתו - אבל רוב העם בז לו, וגם אנשי הצבא שלו לא העריכו אותו במיוחד.

משבר הפליטים הויזיגותים של שנת 376 תפס את ואלנס אחרי סדרה ארוכה של התמודדויות מול הפרסים במזרח ומרידות בעיר הבירה שלו, קונסטנטינופול. למזלו של הקיסר, הויזיגותים לא באו להילחם.

כשקוראים על המלחמות הבלתי פוסקות של הרומאים בשבטים הגרמאנים לאורך השנים, קל לחשוב שהגרמאנים ביקשו לכבוש את האימפריה או למוטט אותה - אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת: יותר מכל דבר אחר, בני השבטים הברברים רצו להצטרף לאימפריה ולהפוך לנתיניה. שימו את עצמכם בנעליו של בן שבט ממוצע שחי בעוני בישובים עלובים, תנאי היגיינה ירודים ותחת האיום המתמיד של מלחמות בין-שבטיות שהיו פורצות חדשות לבקרים - ותוכלו להבין מדוע הביטו בני השבטים האלה בערגה אל הרומאים שישבו בעריהם המפוארות והשלוות מצידו השני של הגבול, עם המסחר השוקק, התרבות התוססת והאקוודוקטים המרשימים שהובילו מים אל מרחצאות מפוארים. אין פלא שהגרמאנים שאפו כל העת להיות חלק מהאימפריה, ועל אחת כמה וכמה עכשיו, כשההונים הפראיים ומזרי האימה נשפו בעורפיהם.

בין אם מתוך רחמים על הויזיגותים או מכיוון שלא הייתה לו כל ברירה אחרת, ואלנס הסכים לכרות עמם הסכם שלום שבמסגרתו התיר לפליטים הגרמאנים לחצות את הדנובה ולהתיישב בשטחי האימפריה. בתמורה, הויזיגותים התחייבו לעבוד את האדמה, להמיר את דתם לנצרות - שלא מזמן הפכה לדת הרשמית של האימפריה - ולהתגייס לצבא הרומאי.

אבל כאן החלו הצרות. על פי תנאי ההסכם, הרומאים התחייבו לספק לויזיגותים מזון עד שאלה יוכלו להתקיים בזכות עצמם - אבל הרומאים לא סיפקו את הסחורה, או שהמזון לא הגיע בכמויות הנדרשות. אנחנו לא יודעים לומר בוודאות מה בדיוק השתבש באופן שבו יישמו הרומאים את ההסכם מול הויזיגותים. יכול להיות שהשחיתות בדרגי הביניים של הפקידות הרומאית הייתה כה חמורה, עד שהמזון שהיה אמור להגיע לויזיגותים הופנה במקום זאת לשוק השחור - או שאולי הרומאים ניסו בכוונה להרעיב את הויזיגותים: עובדה ידועה היא שהרומאים שנאו ואפילו תיעבו את בני השבטים הגרמאניים, וראו בהם ברברים אנושיים-למחצה. ישנו גם הסבר מעשי יותר, והוא שהאימפריה - אולי בגלל מצבה הכלכלי הרעוע - לא הייתה ערוכה להתמודד עם מאות אלפי הפליטים שהציפו אותה.

תהא הסיבה אשר תהא, הפליטים הגותים החלו לסבול עד מהרה מחרפת רעב. על פי הסיפורים, האוכל כל כך יקר, עד שמשפחות גותיות נאלצו למסור את ילדיהן לעבדות תמורת בשר כלבים, בשיעור של ילד אחד תמורת כלב אחד. הגברים הגותים נאלצו לעבוד אצל שכניהם הרומאים תמורת שכר זעום, ונשים רבות התדרדרו לזנות. כעס אדיר כלפי הרומאים החל לבעבע בקרב הפליטים, ובתוך זמן קצר התמרדו הויזיגותים כנגד אדוניהם החדשים. במשך שנתיים ניהל הקיסר ואלנס סדרה של קרבות נגד המורדים, שלא הגיעו לכדי הכרעה ברורה.

קרב אדריאנופול

באוגוסט של שנת 378 חנו המורדים על גבעה לא רחוק מהעיר אדריאנופול, בקצה המערבי של טורקיה של ימינו, בחלק האירופי שלה. ואלנס גייס לגיונות מכל קצוות האימפריה - אבל הצבא הרומאי כבר היה רחוק מימי הזוהר שלו, והקיסר התקשה לאסוף מספיק כוחות כדי להבטיח את הניצחון בקרב. הוא שלח שליחים אל גרָטיאנוס, הקיסר של האימפריה המערבית שהיה גם בן דודו, וביקש ממנו שישלח לו כוחות תגבורת - אבל גרטיאנוס היה עסוק בעצמו בהדיפת פלישות של שבטים גרמאניים באזור נהר הריין, והתגבורת התעכבה.

הכוח הרומאי מנה כ-40 אלף חיילים, כמות דומה למדי למספר החיילים שהיו לויזיגותים. אין ספק שהצבא הרומי היה מאומן, מאורגן ומצויד טוב יותר מהכוחות הויזיגותים - אבל חשוב להבין שלמרות שהצבא הרומאי נחשב עקרונית לכוח הצבאי החזק ביותר בעולם העתיק - גם בתקופת הזוהר שלהם, במאות הראשונות לספירה, הרומאים מעולם לא נהנו מיתרון צבאי מוחץ באמת על יריביהם. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, הצטיינות בקרב היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות הגרמנית, והלוחמים הגרמניים היו גבוהים וחסונים יותר מיריביהם הרומאים - ואל אלה צריך להוסיף את העובדה שבמהלך כמעט 400 שנה של שכנות קרובה, הגרמניים ספגו לא מעט מהתרבות הרומית, כולל כל מה שקשור בטכנולוגיה צבאית. הלוחמים הגרמניים היוו, אן כן, אתגר לא מבוטל לצבא הרומאי - והרומאים אף ספגו בעבר כמה וכמה מפלות איומות בקרבות מולם. מכיוון שכך, הרומאים תמיד השתדלו להגיע לשדה הקרב עם עדיפות חומרית ברורה על יריביהם כדי להבטיח את ניצחונם. קציניו הבכירים של ואלנס, אם כן, הפצירו בו להמתין לבואה של התגבורת מהמערב.

אבל ואלנס לא הסכים לחכות. על פי תיאוריהם של ההיסטוריונים הקדומים, עושה רושם שואלנס קינא בהצלחות הצבאיות של בן דודו גרטיאנוס באימפריה המערבית, והיה להוט לוודא שהניצחון הגדול על הוויזיגותים יהיה רשום על שמו - ועל שמו בלבד. מכיוון שכך, ובניגוד לכל הגיון צבאי, הוא החליט שלא להמתין לכוחות התגבור ולצאת לקרב מיד. ייתכן גם שואלנס קיבל דיווח מהסיירים שלו שכוחות הפרשים של הויזיגותים עזבו את המחנה שלהם ויצאו לרעות את סוסיהם בשטחי מרעה מרוחקים, וקיווה לתקוף את הויזיגותים לפני שיספיקו הפרשים לחזור אל המחנה.

בתשעה באוגוסט, אם כן, הצעיד ואלנס את הליגיונות שלו אל הגבעה בה עמד המחנה הויזיגותי. הצעידה המהירה התישה את הכוחות הרומאיים, והלגיונרים הגיעו אל שדה הקרב כשהם עייפים, צמאים ורעבים. הויזיגותים התבצרו בתוך המחנה שלהם והקיפו אותו בכרכרות שלהם כמעין חומה מאולתרת - קצת בדומה לאופן שבו נהגו המתיישבים האמריקנים להתגונן מפני תקיפות של אינדיאנים במערב הפרוע של ארצות הברית. במשך מספר שעות ניהלו הרומאים והויזיגותים משא ומתן בניסיון למנוע את הקרב: יש מי שחושבים שהשיחות האלה היו ניסיון מכוון של הויזיגותים למשוך זמן כדי לאפשר לפרשים שלהם לחזור - או אולי דווקא יוזמה של ואלנס, שרצה לתת ללוחמים שלו זמן מנוחה והתאוששות מהצעידה המפרכת.

בסופו של דבר, מי שנטלו את היוזמה היו החיילים בשטח: מספר יחידות רומאיות החלו לתקוף את הויזיגותים באופן עצמאי, בניגוד לפקודות - עדות ברורה לחוסר המשמעת שפשה בצבא הרומאי באותה תקופה. הרגלים הרומאיים התקרבו למחנה הויזיגותי והחלו להסתער עליו בחיצים ובחניתות, אבל מכיוון שההתקפה היתה מאולתרת לגמרי והתוקפים לא נהנו מסיוע של יחידות אחרות - הוויזיגותים הצליחו להדוף אותם בקלות יחסית, והרומאים נסוגו לאחור.

בדיוק ברגע הזה, שבו הכוחות הרומאים הנסוגים היו מפוזרים ולא מאורגנים - פרצו לפתע הפרשים הוויזיגותים מתוך היערות, והסתערו על הרומאים. ההפתעה הייתה מושלמת: הרומאים המבוהלים לא הבינו מה נפל עליהם. כשראו הלוחמים הויזיגותים בתוך המחנה את אחיהם הפרשים, גם הם יצאו מבין הכרכרות והצטרפו לקרב.

מלחמות בעולם העתיק, כפי שניתן אולי לשער, היו עניין אלים ואכזרי הרבה יותר ממלחמות מודרניות: הקרבות התנהלו כמעט תמיד בטווחים קצרים מאוד, עם חניתות וחרבות וחיצים. אבל אולי תופתעו לשמוע שהרגע המסוכן ביותר בכל קרב בתקופה העתיקה היה דווקא שלב הנסיגה. כל עוד הלוחמים היו מסודרים במבנים צפופים, כל חייל יכול היה לסמוך על המגן שלו ושל שכניו שיגן עליו מפני חיצי האויב, ואף פרש לא שש להסתער על שורה של חניתות ארוכות וחדות. אבל בזמן נסיגה, כל היתרונות האלה נגוזו כלא היו: חייל שהיה נמלט משדה הקרב היה חשוף לחלוטין לחיצים או לחנית של פרש שתכה בגבו. מכיוון שכך, האבידות הגדולות באמת על שדה הקרב אירעו תמיד כשצד אחד היה נשבר בגלל פחד או עייפות.

וזה בדיוק מה שקרה בקרב אדריאנופול, כשהפרשים הוויזיגותים הסתערו על הלגיונות הרומאיים שנמלטו משדה הקרב: לחיילים הרומאים לא היה סיכוי מול הסוסים המהירים, ועל אחת כמה וכמה כשכל לוחם עטה על עצמו שריון עבה וכבד. הויזיגותים טבחו ברומאים, ועל פי חלק מהדיווחים הרגו עשרות אלפי לגיונרים.

גם ואלנס עצמו נהרג. אנחנו לא יודעים בוודאות איך מצא הקיסר את מותו. על פי אחד הסיפורים, ואלנס הופרד משומרי ראשו בסערת הקרב ונפל חלל לחץ או חנית ויזיגותית אקראיים. על פי גרסה אחרת, הקיסר ושומרי ראשו הצליחו להימלט ולהסתתר בתוך בית של איכר שעמד לא רחוק משדה הקרב, והתבצרו בקומה השניה השל הבית. כשהתקרבו הוויזיגותים אל הבית, המתבצרים ירו עליהם חיצים: מכיוון שלויזיגותים לא היה מושג שמי נמצא בבית הוא הקיסר הרומאי בכבודו ובעצמו, הם החליטו לא לקחת סיכון ופשוט שרפו את הבית על יושביו. כך או כך, גופתו של ואלנס לא נמצאה מעולם.

התבוסה בקרב אדריאנופול הייתה אחת התבוסות האיומות ביותר שידע הצבא הרומאי מימיו: מרקלינוס, ההיסטוריון הרומאי בן התקופה, מעריך שלא פחות משני שליש מהצבא הרומאי הושמד באותו קרב בודד באדריאנופול - והתבוסה הזו הגיעה בתקופה שבה הצבא הרומאי התקשה בלאו הכי לגייס לשורותיו לוחמים חדשים. מכיוון שכך, הפגיעה בצבא הייתה אנושה: הרומאים איבדו גם המון קצינים בכירים ומנוסים, המון ציוד שלא היה לו תחליף - ומותו של הקיסר היווה מכה מוראלית אדירה. אין פלא אם כן, שרבים מההיסטוריונים מציינים את קרב אדריאנופול כתחילת הסוף של האימפריה הרומית.

ביזת רומא, 410

בלית ברירה נאלץ יורשו של ואלנס, תאודוסיוס הראשון, לחתום שוב על הסכם שלום עם הויזיגותים, שבמסגרתו הורשו הפליטים לנהל מעין אוטונומיה משלהם בתוך גבולות האימפריה. כשהלך תאודוסיוס לעולמו ירשו אותו שני בניו - ארקדיוס בן השש במזרח, והונוריוס בן העשר במערב. מכיוון ששני הקיסרים החדשים היו בסך הכל ילדים, מי ששלטו בפועל על האימפריה היו השרים ואנשי החצר שבחשו בפוליטיקה הרומאית. התככים הבלתי פוסקים בצמרת השלטון, לצד חולשתם הכללית של האימפריה וצבאה, הובילו לכך שימי שלטונם של שני הקיסרים היו רצופים בפלישות ומרידות למכביר. אחד מאותם מורדים היה ראש שבט בשם אלריק, שבשנת 391 עלה לגדולה והפך למלכם של הוויזיגותים. אלריק וכוחותיו החלו פושטים על ערים וכפרים רומאיים בתוך שטחי האימפריה, מחוץ לגבולות האוטונומיה הויזיגותית.

מי שהתייצב מול אלריק היה גנרל רומאי בשם סטיליקו. סטיליקו היה איש צבא מעולה ורב ניסיון שזכה לאמונו של הקיסר הקודם שאף מינה אותו להיות העוצר של הונוריוס הצעיר עד שזה יתבגר ויוכל לשלוט באימפריה בכוחות עצמו. לכל אורך העשור האחרון של המאה הרביעית ניהלו כוחותיו של סטיליקו קרבות כנגד אלריק ואנשיו, ולמרות שלא הצליח לכפות הכרעה ברורה על הויזיגותים, סטיליקו הצליח בכל זאת לאלץ את אלריק לחתום על הסכם שלום שבמסגרתו הסכים מלך הוויזיגותים לקבל תפקיד בכיר בצבא הרומאי.

אבל זמן לא רב לאחר מכן הביאה הפוליטיקה הפנימית הרומית לפיטוריו של אלריק מהצבא, והרומאים אף רצחו כמה אלפים מחייליו כדי למנוע מהם להתמרד. אלריק רתח מזעם על הבגידה הזו, וככל הנראה במידה לא מבוטלת של צדק: כמפקד בשירות הצבא הרומאי הוא עשה עבודה לא רעה בהגנה על גבולותיה של האימפריה, ואף איבד רבים מלוחמיו במסגרת הקרבות האלה. הוא החליט למרוד שוב.

הגנרל סטיליקו היה, כאמור, איש צבא מעולה שהיה אחראי, כמעט לבדו, ליציבותה של האימפריה המערבית במשך שלוש עשרה השנים שבהם מילא את תפקידו. אבל לרוע מזלו, הוא גם היה מעורב יותר מדי באינטריגות ובתככים בחצרו של הונוריוס, ויצר לעצמו אויבים רבי עוצמה בחצרותיהם של הקיסרים. בשנת 408 נפל הגנרל קורבן למזימה שרקמו אויביו, שהצליחו לשכנע את הקיסר הונוריוס שסטיליקו מתכוון להדיח אותו ולהשתלט על כס הקיסרות. הונוריוס הוציא להורג את סטיליקו, בני משפחתו ורבים מתומכיו.

אבל מה שהונוריוס שכח או לא לקח בחשבון, היה שהצבא הרומאי היה מורכב בשלב הזה רובו ככולו מחיילים בני שבטים גרמאנים. סטיליקו, שהיה בעצמו ממוצא גרמאני, זכה לכבוד והערכה רבים מחייליו - וההתנקשות בחייו פגעה קשות במורל של הצבא.

אלריק הויזיגותי זיהה את החולשה הרומאית, וזמן קצר לאחר מכן פלש לאיטליה והטיל מצור על העיר רומא. רעב חמור ומגיפות פשו ברחבי העיר, ובסופו של דבר לא נותרה לרומאים ברירה אלא לשלם לאלריק כופר עצום - עשרות טונות של כסף, זהב, בדים ותבלינים יקרים - כדי שיסיר את המצור על עירם. עבדים רבים נמלטו מבעליהם והצטרפו לצבא הויזיגותי.

בצר לו, ניסה הונוריוס לגייס לעזרתו כששת אלפים לוחמים שהיו מוצבים במזרח האימפריה, אבל אלריק טמן לכוח הזה מארב והשמיד אותו. בשנת 410 ניסה שוב הונוריוס לשכור את שירותיהם של עשרת אלפים שכירי חרב כדי שיביסו את אלריק - אבל היוזמה הזו לא יצאה אל הפועל, ובתגובה שוב הטיל אלריק מצור על רומא. הפעם, מישהו מתוך העיר פתח את שערי העיר בפני הצבא הויזיגותי.

במשך שלושה ימים ולילות בזזו כוחותיו של אלריק את רומא ושדדו את אוצרותיה: פסלים הופלו והותכו, מקדשים וקברים נבזזו, אזרחים רבים נתפסו ונמכרו לעבדות ואפילו אחותו של הקיסר נפלה בשבי. אבל באופן מפתיע למדי, זו לא היתה ביזה חמורה במיוחד בקנה המידה של העולם העתיק. ברוב המקרים, כשצבא זר פלש לעיר אחרי מצור, הוא הותיר אותה עשנה וחרבה - כמו למשל החורבן שהותירו הרומאים כשכבשו את ירושלים בזמן המרד הגדול במאה הראשונה לספירה. אבל הביזה הויזיגותית היתה מוגבלת יחסית: רק מעט יחסית מבנים נשרפו או הוחרבו - בעיקר מבני שלטון, ופחות בתים של אזרחים - ורק מעט מאוד מתושבי העיר איבדו את חייהם. בשורה התחתונה, די ברור שהרומאים יצאו בזול מכל העניין.

אבל ההשפעה הפסיכולוגית שהייתה לביזתה של רומא על תושבי האימפריה הייתה איומה. למרות שרומא כבר לא הייתה בירתה האדמיניסטרטיבית של האימפריה מזה לפחות מאה שנה, ורגלם של רבים מהקיסרים כלל לא דרכה בה במרוצת רוב ימי שלטונם - רומא עדיין הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם, ונתפסה כליבה הפועם של האימפריה הגדולה, בדומה לתפקיד שממלאת ניו-יורק בארצות הברית של ימינו. העובדה שה"עיר הנצחית" - שאף אויב לא דרך בשעריה מזה לא פחות משמונה מאות שנים - נפלה קורבן לכוחות הברבריים, הייתה מהלומה פסיכולוגית אימתנית עבור הרומאים, שבפעם הראשונה הבינו באמת את עומק המשבר שאליו נקלעה האימפריה המפוארת שלהם. אפשר לחוש במצוקה הזו במילותיו של הנזיר ג'רום הקדוש, שכתב על המתרחש במכתבים ששלח לעמיתיו:

"קולי נאלם בגרוני. בעודי כותב את הדברים האלה, יבבות חונקות את דבריי. העיר ששלטה על העולם כולו - נפלה. [...] אם רומא חלשה, איכה נמצא עוצמה? אם רומא אבודה, מי יעזור לנו?"

--

ארבעים וחמש שנים לאחר מכן, ב-445, שוב עמדו לוחמים גרמאנים בשעריה של רומא: הפעם היו אלה הונדאלים, שבטים שנמלטו אף הם מאימת ההונים ומצאו את דרכם, מכל המקומות, אל חופיה של צפון אפריקה. לא אלאה אתכם בפרטי התככים, ההסכמים והבגידות שהובילו לכך שהונדאלים החליטו לפלוש לאיטליה: השורה התחתונה היא שהצבא הרומי היה כל כך חלש, בשלב הזה, עד שאף אחד אפילו לא ניסה להתנגד להם. הקיסר המכהן, סנטור בשם פטרוניוס מקסימוס שתפס את השלטון שבועות ספורים קודם לכן אחרי שהתנקש בחייו של הקיסר הקודם, ניסה לברוח מהעיר לפני בואם של הונדאלים - אבל אספסוף זועם תפס אותו, סקל אותו למוות, ביתר את גופתו והשליך אותה לנהר הטיבר.

הונדאלים נכנסו לעיר ללא קרב, והפעם נמשכה הביזה שבועיים תמימים. כמקודם, ולמרות שברבות הימים הפכה המילה 'ונדאליזם' לביטוי נרדף להרס חסר הגיון וחסר הבחנה - בפועל, כמו בביזה הקודמת, גם הפעם ההרס הפיזי היה מוגבל ומועט יחסית: מעט מאוד אזרחים רומיים נהרגו, ורובם המוחלט של המבנים בעיר שרדו ללא פגע. מה שעשו הונדאלים היה לרוקן את רומא מכל גרם של מתכת יקרה, כל יצירת אמנות שניתן היה לפרק, כל פריט ריהוט שאפשר היה להזיז - והם אפילו שבו אנשי מקצוע שהחזיקו בידע טכנולוגי חשוב, ולקחו אותם עימם בחזרה לאפריקה. כשעזבו הונדאלים, הם הותירו מאחוריהם עיר שהייתה לא יותר מקליפה חלולה, צל חיוור של העיר המפוארת מפעם.

ואני חושב שהפרט העצוב ביותר בסיפור, ואולי הפרט שיכול ללמד אותנו יותר מכל על מצבה האמיתי של האימפריה הרומית, הוא שהפעם - אף אחד לא היה מזועזע. לא היו יבבות. לא היו קינות. מלומדים לא ביכו על מר גורלה של העיר הנצחית. נדמה שכולם הבינו והפנימו שאת הנעשה אין להשיב, ושהאימפריה הגדולה באמת ובתמים איננה עוד.

נפילתה של האימפריה הרומית

הנה שאלה מעניינת: איך אפשר לקבוע מתי בדיוק מדינה, ישות מדינית כמו האימפריה הרומית, מתה? כשמדובר ביצורים ביולוגיים, התשובה לשאלה הזו פשוטה יחסית - אפשר להחליט שמוות הוא הרגע שבו הלב מפסיק לפעום, או כשהפעילות המוחית נעלמת. לא כן כשמדובר במדינה, מכיוון שמדינה היא בסיכומו של דבר רעיון: תפיסה, או אמונה, שחיים במוחם של מיליוני בני אדם. אז איך אנחנו יכולים לקבוע מתי נפלה האימפריה הרומית?

התאריך המסורתי והמקובל לציון סופה של האימפריה, זה שתמצאו בכל ספרי ההיסטוריה, הוא השנה 476 לספירה. בשנה הזו הדיח קצין צבא בכיר ממוצא גותי בשם אודואקר את הקיסר האחרון של האימפריה המערבית, נער מתבגר בשם רומולוס. הסיבה לתאריך הספציפי הזה היא שמאותה השנה ואילך, לא היו יותר קיסרים רומאים - אודואקר לקח לעצמו את התואר "מלך" וכינה את השטח שעליו שלט בשם "ממלכה" - והוא גם שלח לקיסר האימפריה המזרחית את אותם חפצים שאנחנו נוהגים לכנות בשם 'סממני השלטון': למשל, הכתר הרשמי של הקיסר, שרביט המלוכה הטקסי ועוד תכשיטים ועצמים דומים.

אבל האם יהיה נכון לומר שבגלל שלא היו יותר קיסרים, או בגלל שסממני השלטון של המלכים החדשים היו שונים מהסממנים המקובלים בתקופות עברו - זה סימן שהאימפריה הרומית נעלמה? כנראה שלא. אם הייתם שואלים את האזרח הרומי הממוצע בשנת 476 לספירה, קרוב לוודאי שהוא היה אומר לכם ששום דבר בנסיבות חייו לא באמת השתנה. אודואקר, וגם המלכים שבאו אחריו, עדיין שמרו על מוסדות השלטון והתרבות הרומאית כפי שהיו. הסנאט הרומאי המשיך להתכנס כרגיל. הלטינית הייתה עדיין השפה הרשמית, החוק הרומאי המשיך להיות תקף בבתי המשפט והצבא הרומאי המשיך להילחם באויביו. בהיפודרומים, אנשים המשיכו להמר על תוצאות מרוצי הכרכרות. אודואקר לא התכוון להפיל את האימפריה הרומית: הסיבה שבגללה שלח את סממני השלטון אל הקיסר המזרחי הייתה בעיקר כלכלית, שכן כל עוד הממלכה שלו הוגדרה באופן רשמי כ"אימפריה הרומית המערבית" הוא עדיין היה חייב, על פי חוק, לשלוח את המיסים שאסף מתושביו אל האימפריה המזרחית, והוא לא רצה לעשות את זה יותר. אפילו יורשו של אודואקר, המלך תאודוריק הגדול, למרות שהיה ממוצא גרמאני - ראה את עצמו הרבה יותר רומאי מברברי. עדות לכך אפשר למצוא במכתב ששלח תאודוריק למלך הפרנקים בגאליה, שבו הוא מציין שהוא שולח לפרנקים נגן נבל כדי "לרומם את תרבותם של הברברים", משמע - אני רומאי, אתם הברברים.

יתרה מכך, אל לנו לשכוח שהחצי השני של האימפריה הרומית, האימפריה הרומית המזרחית, לא רק שלא נפלה - אלא המשיכה להתקיים ולשגשג במשך לא פחות מאלף שנה לאחר העלמה של האימפריה המערבית. כיום אנחנו מכנים את האימפריה הזו בשם "האימפריה הביזנטית", אבל הביזנטים ראו את עצמם כרומאים לכל דבר ועניין - ובצדק גמור, שהרי למה שרק תושבי החלק המערבי של האימפריה יקראו לעצמם "רומאים"?

במבט היסטורי רחב יותר, אפשר בהחלט לומר שהאימפריה הרומית המערבית לא באמת נפלה או "מתה" בשנת 476. יהיה נכון יותר לומר שהיא עברה אבולוציה הדרגתית: למשל, מוסדות השלטון הרומאיים הפכו להיות המוסדות הרשמיים של הכנסייה הקתולית, והאיכרים הרומאיים הפכו להיות הואסאלים של ימי הביניים.

אני חושב שיותר מכל סממן שלטוני, מנגנון בירוקרטי או נוהג תרבותי כלשהו - המקום שבו אפשר להבחין בצורה הטובה ביותר בנפילתה בפועל של האימפריה הרומית הוא הכלכלה. לא משנה באיזו שנה אנחנו בוחרים כדי לציין את התאריך הרשמי של סופה שלה האימפריה, אפשר למצוא המון עדויות ברורות לחידלון הכלכלי שגררה הנפילה הזו במאות החמישית והשישית לספירה.

למשל, החל מהתקופה הזו אין מי שישפץ ויתחזק את הדרכים הרומאיות המפורסמות, ואין יותר מי שיקים מבני ציבור חדשים. אם הוקמו מבנים נדירים שכאלה פה ושם, הם היו הרבה יותר קטנים וצנועים מהמקדשים והארמונות המפוארים שהעמידה האימפריה בשיאה, כמעט ללא קישוטים ופיתוחים מרשימים, והם נבנו לא מבטון ולבנים כי אם מחומרים פשוטים וזולים יותר, כמו עץ או בוץ. למעשה, הידע של איך לייצר בטון - אבד לחלוטין ונתגלה מחדש רק בעידן המודרני.

למשל, הערים הרומאיות האדירות והמפותחות נעלמו כמעט לחלוטין. רומא עצמה, שבשיאה הייתה מטרופולין ענק שאיכלס כמיליון איש - הייתה, באמצע המאה השישית, בית לפחות מעשרים וחמישה אלף איש. קטנה יותר מקריית מלאכי.

למשל, שלדים של כבשים ופרות מהתקופה הפוסט-אימפריאלית מעידים על כך שחיות המשק בתקופה הזו הפכו להיות קטנות יותר, פיזית, מאותן חיות כפי שהיו בתקופת הזוהר של האימפריה - עדות לכך שלאיכרים הרומאיים כבר לא היה איך להאכיל את הצאן שלהם.

אבל את העדות המוחשית ביותר, לדעתי, לקריסה הכלכלית בעקבות נפילתה של האימפריה - אפשר למצוא דווקא בכלי חרס. אני מתכוון לצלחות, הכוסות, הסירים, הכדים וכל שאר כלי הבית שאפשר היה למצוא בארון מטבח רומאי טיפוסי. זה לא שלכלי החרס עצמם הייתה איזושהי חשיבות קריטית במיוחד עבור הרומאים: כמונו, הם השתמשו בהמון עצמים וחפצים אחרים בחיי היום יום שלהם - בגדים, כלי עבודה, פריטי מזון וכדומה. החשיבות של כלי החרס טמונה בעובדה שא', היו המון מהם כי הם היו בכל בית כמעט, וב' - חרס משתמר היטב, ובטח הרבה טוב מאוכל או מבד.

באותו האופן שבו אני ואתם לא מייצרים את הצלחות והכוסות שלנו בעצמנו, גם הרומאי הממוצע לא ייצר את כלי החרס שלו בעצמו: הוא קנה אותם בחנות, והכלים האלה הגיעו ממפעלי תעשייה גדולים שייצרו עשרות ומאות אלפי כלי חרס מסוגים שונים ומשונים. לכלי החרס האלה היו שני מאפיינים בולטים: הראשון היה איכות הייצור הגבוהה שלהם, מרמת חומר הגלם ועד הקישוטים שעיטרו אותם - איכות שהייתה קונסיסטנטית על פני כל אותם מאות אלפי כלים שעזבו את שערי המפעל.

המאפיין השני הוא הסטנדרטיזציה הברורה שלהם - דהיינו, הקפדה על עיצוב אחיד ועקבי: כה עקבי, למעשה, עד שהארכיאולוגים כמעט תמיד מסוגלים לומר באיזה מפעל בדיוק ובאיזו תקופה בדיוק יוצר כלי חרס שנתגלה בחפירה כלשהי. התמונה שעולה ממצאי החפירות מראה בברור שבמקרים רבים כלי החרס יוצרו על ידי מפעלים שהיו במרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מהמקום בו נתגלו בסופו של דבר: למשל, מקובל מאוד למצוא בצרפת ובבריטניה שרידים של כלי חרס שיוצרו בצפון אפריקה, למשל. העובדה הזו היא דוגמא מצוינת לגלובליזציה שאיפיינה את האימפריה הרומית רחבת הידיים: המסחר הענף על הדרכים הרומאיות המשובחות שבזכותו ניתן היה להעביר סחורות בקלות, בזול ובביטחון על פני מרחקים אדירים.

כאן בא לידי ביטוי יתרון נוסף של השימוש שלנו בכלי החרס הרומאיים כדי לנסות ולהבין את המצב הכלכלי בתקופה שאחרי האימפריה. כלי חרס הם מטבעם עדינים ושבירים יחסית - ואם אנחנו רואים כלי חרס שהובלו למרחק של מאות קילומטרים מהמפעל שבו יוצרו, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמון מוצרים אחרים שלא משתמרים טוב ולכן קשה יותר למצוא להם עדויות ארכיאולוגיות, כמו בגדים ופריטי מזון, לדוגמא - הופצו גם הם למרחקים אדירים במסגרת הגלובליזציה שאיפיינה את האימפריה הרומית בשיאה.

הגלובליזציה הזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לרמת החיים הגבוהה שממנה נהנו האזרחים הרומאים. כלי חרס, למשל, הם זולים מאוד וקשה להרוויח המון כסף ממכירה של כמות קטנה של כלים - אבל ברגע שניתן להפיץ את הסחורה למרחקים גדולים, השוק הפוטנציאלי - דהיינו, מספר כלי החרס שניתן למכור ללקוחות - גדל בצורה דרמטית והופך את הייצור למשתלם יותר ואתם מחירו של כל כלי חרס לזול יותר. באופן הזה איפשרה הגלובליזציה לאזרחים הרומאיים - גם אלה שהיו ממעמדות נמוכים יחסית - ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר, כמו בגדים באיכות גבוהה, תבלינים, כלי חרס עדינים ויפים, וכדומה.

אבל בעקבות היחלשותה של האימפריה, כשכנופיות שודדים החלו אורבות לסוחרים על כל צעד ושעל והכלכלה החלה לקרטע - קרסה גם הגלובליזציה של העולם הרומי. החל מהמאה החמישית לספירה הארכיאולוגים כמעט ולא מוצאים יותר כלי חרס יפים, עדינים ומתוחכמים שכאלה, ולא רק אצל בני המעמדות הנמוכים: אפילו כלי החרס שמתגלים בבתיהם של בני אצולה הם באיכות נמוכה יחסית וחסרים את הגיוון והקישוטים המפותחים שאיפיינו את כלי החרס בדורות הקודמים. והסיבה לכך ברורה: הגלובליזציה אמנם העניקה לרומאים רמת חיים גבוהה - אבל היא גם גרמה לכך שהידע המקומי לגבי איך לייצר כלי חרס באיכות גבוהה נעלם כמעט לחלוטין, ככל שהידע הטכנולוגי התרכז יותר ויותר בידיהם של מספר מצומצם יחסית של יצרנים. התוצאה הייתה שברגע שלרומאי הממוצע לא היה איך לקנות את כלי החרס היפים שלו בחנות - לא היה שום מושג איך לייצר את כלי החרס האלה בעצמו.

התמונה העצובה הזו חזרה על עצמה בכמעט כל התעשיות בתחומי האימפריה המתמוטטת: זו לא הייתה נסיגה או מיתון כלכלי - זו הייתה קריסה מוחלטת של תעשיות שלמות. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ככל הנראה בריטניה, שהייתה הפרובינקיה המרוחקת והנידחת ביותר של האימפריה. כשעזבו הרומאים, התעשייה באיים הבריטיים חזרה אחורה לעידן הברזל: למשל, התושבים הפסיקו לבנות בתים מאבן או לבנים וחזרו לבנות מעץ ומקש. לקח לבריטים יותר משלוש מאות שנה כדי להשתקם ולחזור ולייצר כלי חרס באיכות שהתקרבה לאיכותם של אותם כלים בתקופה הרומית.

אפילוג

פתחתי את הסדרה הזו בשאלה - מה אפשר ללמוד מנפילתה של האימפריה הרומית? אני חושב שקל לראות שאפשר להפיק לא מעט לקחים מהסיפור הזה לגבי שאלות כמו השלכותיהן של מגיפות מסוכנות, איך נכון לנהל כלכלה של מדינה, וכמה חשוב לתקן חולשות בסיסיות במנגנונים שלטוניים.

אבל האמת היא שקשה מאוד לחלץ מתוך הסיפור הזה תובנות משמעותיות באמת. באופן טבעי, כל דור של היסטוריונים שחוקר את סיפור נפילתה של האימפריה הרומית - בוחן את הנפילה הזו דרך המשקפיים הספציפיים שמאפיינות את הדור הזה, ולכן המסקנות שההיסטוריונים מסיקים ממנה הן לא תמיד נכונות. למשל, החוקרים במאה השבע עשרה, תקופה של קונפליקט עז בין ההומניזם והמדע לבין הממסד הדתי - נטו לייחס את הנפילה לנסיבות שקשורות בהשתלטותה של הנצרות על האימפריה. ההיסטוריונים בשלהי המאה התשע עשרה ייחסו אותה לקונפליקטים בין המעמדות השונים בחברה הרומאית - נושא שהיה אז בכותרות בגלל עלייתו של הסוציאליזם. בשנות השמונים של המאה העשרים, עשור שבו גברה המודעות לחשיבות של שמירה של איכות הסביבה, עלתה הסברה שהאימפריה קרסה בגלל הרעלת עופרת: מתכת רעילה ששימשה את הרומאים בבנייה של צינורות להובלת מים ובתהליך ייצור היין. ההיסטוריונים של ימינו מעריכים שלמרות שהרומאים אכן צרכו כמויות לא בריאות של עופרת - לא הרעלת עופרת היא זו שגרמה לקריסתה של האימפריה, וגם לא עלייתה של הנצרות ולא מלחמת מעמדות. במילים אחרות, ההיסטוריונים - כמו כל שאר בני האדם - סובלים מהטיות קוגניטיביות שמעוותות את התפיסות שלהם, ויכול מאוד להיות שגם הסיבות שהבאתי בסדרה הזו לגבי נפילתה של האימפריה הרומית - מגיפות, אינפלציה, חולשות שלטוניות וכדומה - יתבררו בעתיד כלא נכונות או לא מדויקות.

אבל יש לקח אחד חשוב שאני חושב שכן אפשר להפיק מסיפור נפילתה של האימפריה - והוא הסכנה הטמונה בגלובליזציה.

כמו הרומאים, גם אנחנו בעידן המודרני תלויים לחלוטין בגלובליזציה. המכוניות שאנחנו נוהגים בהן מיוצרות בתורכיה. השבבים של המחשבים שלנו? בטוויאן. הטלפון החכם שבו אתם מאזינים לי כרגע? בסין, והתוכנה שרצה עליו - בארצות הברית. הגלובליזציה המודרנית, שרשראות אספקה חובקות עולם, היא זו שבדיוק כמו אצל הרומאים מאפשרת לנו ליהנות מרמת חיים גבוהה: ברוב המדינות המתקדמות אפילו האזרחים העניים ביותר יכולים להרשות לעצמם בגדים סבירים, כלי מטבח, אלקטרוניקה בסיסית, שירותי רפואה וכדומה.

גורלה של רומא הוא תזכורת לא נעימה לכך שלצד היתרונות הגדולים שמביאה עימה הגלובליזציה, היא גם יוצרת תלות חזקה שמהווה נקודת תורפה משמעותית. לא בכדי עיני כל העולם היו נשואות לתעלת סואץ ב-2032, כשאוניית המשא "אוור גיוון" (Ever Given) חסמה את התעלה למשך שישה ימים: למעלה מ-350 אוניות שהובילו מוצרים וחומרי גלם לתעשיות שונות נתקעו בפתחי התעלה, והנזק הכלכלי הגלובלי נאמד בכמעט עשרה מיליארד דולר בכל יום: ארבע מאות מיליון דולר בכל שעה. סיפור נפילתה של האימפריה הרומית מדגים לנו, אם כן, את השבריריות הטמונה בגלובליזציה: את מה שיש לנו להפסיד אם לא נצליח להגן על המארג הגיאופוליטי העדין שמחבר את התעשיות השונות בכל רחבי העולם, ואיזה מחיר עצום נשלם אם לא נשכיל לשמור על רמה מינימלית של ידע מקומי ותעשיות מקומיות בתחומים קריטיים לחיים המודרניים.