ההיסטוריה של אמצעי התשלום

כתב: רן לוי

בספר בראשית מסופר על אברהם אבינו שביקש לקבור את שרה אשתו: הוא פונה אל עפרון החיתי, מנהל איתו משא ומתן ולבסוף רוכש את מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף. כמובן שהשקל של אז הוא לא אותו השקל של היום: 'שקל כסף' הייתה למעשה יחידת משקל, אחד עשר גרמים של המתכת כסף, כך שלמעשה אברהם שילם תמורת המערה קצת פחות מארבעה קילוגרמים וחצי של מתכת יקרה. זה נשמע המון - אבל בתכל'ס, ראיתי דירות בתל אביב שתכלס די מזכירות לי מערה מעופשת, שמושכרות במחיר לא פחות שערורייתי. תעודות עתיקות מהמאות ה-12 וה-13 לפני הספירה שהתגלו בעיר הכנענית אוגרית מלמדות אותנו שהסכום הזה, 400 שקל כסף, היה סכום מקובל בעסקאות נדל"ן באותה התקופה - כך שעושה רושם שאברהם, למרות שהיה זר שהגיע לארץ ישראל מרחוק, עשה עסקה לא רעה בכלל.

מעבר למילה 'שקל' שעדיין ממשיכה ללוות אותנו גם היום, יש עוד פרט בסיפור הזה שמצליח לגשר על אלפי השנים שחלפו, פרט שדי קל לפספס: אברהם השתמש בכסף, במובן של אמצעי תשלום: משהו שאתה נותן למישהו אחר בתמורה לסחורה או שירות כלשהו. יש דברים שאתה קורא בתנ"ך שגורמים לך להרים גבה, כמו מישהו שמרביץ למישהו אחר עם לחי של חמור - אבל העובדה שאנחנו קוראים על מישהו שנתן למישהו אחר מערה שלמה תמורת כמה גושים של מתכת וזה נראה לנו הגיוני לחלוטין - מלמדת אותנו עד כמה עמוק טמוע הרעיון של כסף בתרבות האנושית.

סחר חליפין וכלכלת מתנות

זה לא תמיד היה ככה.

הממצאים הארכיאולוגים מלמדים אותנו שבני אדם עושים מסחר כבר עשרות ואולי מאות אלפי שנים, כמו למשל תיעודים של עסקאות שנחרטו על עצמות ומקלות מלפני שלושים אלף שנה ויותר. אבל העסקאות הקדומות האלה לא כללו כסף, אלא היו מבוססות על סחר חליפין. כך למשל כתב צ'ארלס דארווין ב-1874:

"סיתות אבן צור לכלי גס ביותר או ליצור חנית משוננת או קרס מעצם מחייבים שימוש ביד מושלמת [...ומעידים] על יכולת יוצאת מן הכלל ואימון ממושך. [...] שום איש לא ייצר את כלי הצור שלו בעצמו, או את כדיו הפשוטים, אלא נראה שיחידים מסוימים הקדישו את עצמם לעבודה כזו וללא ספק קבלו בתמורה את תנובת הציד."

לסחר חליפין שכזה יש חסרונות ברורים: הוא דורש ששני הצדדים בעסקה ירצו את מה שיש לצד השני להציע - בדיוק באותו רגע נתון. אם אין לך מישהו בסביבה המיידית שלך לסחור איתו - אתה עלול לבזבז המון זמן בלחפש מישהו כזה.

"[דרור] אנחנו לא יודעים ‫כמה פעמים הומצא הכסף. יכול להיות שהוא הומצא כבר באזור אתיופיה כשבני אדם הראשונים יצאו משם והתפשט לכל העולם עם נדידת בני האדם. יכול להיות שהוא הומצא אלפי פעמים בנפרד, אחרי שכבר התפצלנו לעשרות אלפי שבטים. אף אחד לא באמת יודע, מבחינה זו זה כמו שפה, אנחנו לא יודעים פשוט."

זהו ד"ר דרור גולדברג, מרצה בכיר במחלקה לכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה ומחבר הספר - 'זהב, נייר וקריפטו: היבטים תיאורטיים, היסטוריים ומעשיים בכלכלה מוניטרית'. דרור, כמו רוב הכלכלנים, משער שהכסף התפתח מתוך סחר החליפין, כשאבותינו חיפשו דרך להפוך את הסחר לפשוט ויעיל יותר.

בעשורים האחרונים הופיעה השערה אחרת לגבי מקורו של הכסף, השערה שמגיע מכיוונם של האנתרופולוגים, המדענים שעוסקים בחקר התרבות האנושית המוקדמת. הם טוענים שתצפיות על שבטים פרימיטיביים בימינו מראות שסחר חליפין היה דווקא דבר די נדיר, באופן יחסי: רוב ה"עסקאות", אם ניתן לכנות אותן כך, היו למעשה מתנות שאנשים העניקו זה לזה בתוך השבט או המשפחה הגדולה, מתוך ציפייה לא פורמלית שאם אני נותן לך מתנה היום, אתה תיתן לי מתנה דומה בעתיד. במילים אחרות, העסקה נפרסת על פני זמן ארוך יותר, במקום ה'כאן ועכשיו' של עסקת חליפין. אם זה נשמע לכם מוכר, אז כן - זו בדיוק אותה "כלכלת מתנות" של חתונות ובר מצוות בימינו. סחר חליפין, טוענים אותם אנתרופולוגים, היה רלוונטי רק במקרים שבהם שני הצדדים נפגשו זה עם זה לעיתים נדירות, כמו סחר בין שני שבטים שונים.

אבל אם 'כלכלת המתנות' הסירה את המכשול העיקרי לקיומן של עסקאות חליפין - איך בא הכסף לעולם? האנתרופולוג דיוויד גרייבר (Graeber) משער שכסף נכנס לתמונה בגלל אלימות. למה הכוונה?

בכלכלת מתנות, אנחנו בדרך כלל לא נוטים לדקדק בשוויין של המתנות שאנחנו נותנים ומקבלים: לצורך העניין, אם אני נתתי לך 500 שקל לחתונה שלך, ואתה נתת לי רק 450 שח לחתונה שלי - אני כנראה לא אעשה מזה עניין גדול. אבל יש מצבים אחרים לגמרי. למשל, אם אתה הרגת קרוב משפחה שלי, וכחלק מהסולחה נקבע שאתה צריך לפצות אותי בסחורה בשווי מסוים - אני כנראה אתעקש לקבל בדיוק את השווי המדובר, אחרת אני עלול להחליט שהסולחה כבר לא בתוקף ושאתה עומד לקבל ממני גרזן - אבל לא מהצד של הידית, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. כסף, טוען האנתרופולוג גרייבר, פותר את הבעיה הזו שכן הוא מאפשר לכמת את החוב במונחים ברורים ואבסולוטיים.

ד"ר דרור גולדברג, מצידו, לא מסכים עם התאוריה הזו.

"[דרור] חוב זה דבר יותר מסובך, זה דורש אכיפה. זה דורש שיהיה איזה שהוא ראש שבט, איזושהי ממשלה, איזשהו מלך, אפילו אם זה מלך בקנה מידה מאוד קטן, כמו בספר בראשית, שהיו המוני מלכים, וכנראה לאף אחד מהם לא היה יותר מכמה אלפי אנשים תחתיו. צריך פה איזשהו גורם שלישי. כשאני משלם בכרטיס אשראי בחנות פה, אז יש חברת כרטיסי אשראי שאחר כך לוקחת לי כסף מהבנק, שהבנק חייב לי כסף שהפקדתי, זה מסובך יותר. עסקת ספוט, כמו סחר חליפין או עם כסף...

[רן] ‫ספוט - הכוונה עסקה נקודתית, מקומית.

[דרור] כן, נגמר באותו רגע. זה פחות דורש אכיפה, זה פחות דורש מוסדות מתוחכמים של חברה או מדינה. ולכן גם לכלכלנים זה יותר קורץ, כי אנחנו יודעים שהעולם לא נולד עם ממשלות ועיריות ומלכים. בהתחלה היה מבנה הרבה יותר פשוט, אז זה נראה לנו יותר הגיוני גם."

כסף סחורות

כך או כך, אי שם בערפילי ההיסטוריה פינו סחר החליפין וכלכלת המתנות את מקומם לרעיון של 'כסף'. הכסף הזה לא היה אותו הכסף שאני ואתם מכירים, אלא מה שמכונה 'כסף סחורה' (Commodity Money) - כמו למשל, צאן: אני נותן לך את הגרזן שלי תמורת שני כבשים, ובהמשך אחליף את הכבשים האלה עם מישהו אחר תמורת כך וכך שקי אגוזים. למעשה, השימוש בצאן כסוג של כסף סחורה היה כל כך נפוץ באזור שלנו, עד שהמילה המודרנית 'לקנות' מגיעה מהמילה העתיקה 'מקנה' - בהמות מבויתות. לאורך ההיסטוריה היו המון סחורות ששימשו באופן כזה או אחר ככסף סחורה: מלח, למשל, וגם פולי קקאו, פרוות, בדים. בימינו, סיגריות משמשות מדי פעם ככסף סחורה בבתי כלא. כשהייתי בסיני, היה בדואי שהציע לי גמל תמורת אשתי. אגב, התגרשתי - אז אם ההצעה עדיין בתוקף, יש על מה לדבר.

המגוון הרחב של סחורות שעשויות, עקרונית, לשמש ככסף מעלה שאלה מסקרנת: מהן התכונות ההכרחיות שצריכות להיות לסחורה כלשהי כדי שכמה שיותר אנשים יסכימו להשתמש בה ככסף? וזו לא שאלה תיאורטית בלבד: בחירה לא מוצלחת של כסף סחורה עלולה להגביל מאוד את המסחר, כפי שגילו המתיישבים האירופאים הראשונים באמריקה כשפגשו את האינדיאנים הילידים.

"[דרור] כשהאנגלים באו לצפון אמריקה ופגשו אינדיאנים, אז האינדיאנים היו מוכנים לתת להם חרוזים מצדפים. האנגלים זה לא עניין אותם בכלל, והם היו מוכנים להציע בתמורה מטבעות כסף, מהמתכת כסף - שהיו מאוד שחוקים ומאוד מלוכלכים ולא נראו מרשימים כמו ברגע שהם יצאו מהמטבעה. ואף צד לא היה מעוניין לקבל. היו מקרים שהאנגלים כן קיבלו חרוזים, רק אם ידעו שהם יוכלו להשתמש בזה בעתיד בתור כסף עם אינדיאנים אחרים. אז למשל, בעסקת הקניה של האי מנהטן, ההולנדים, ידוע שהם שילמו גם בחרוזים מהצדפים של אינדיאנים, גם בחרוזי זכוכית, שהם מאוד מנצנצים והאינדיאנים הרבה התרגשו מהם, וגם עם כל מיני מוצרים עם ערך יותר משמעותי. אז הם כן היו מוכנים לקבל, רק כי הם ידעו שאינדיאנים אחרים יסכימו לקבל את זה מהם מתמורה."

התכונה הראשונה במעלה שנדרשת מעצם כלשהו כדי שיוכל לשמש ככסף היא שיהיה לו ערך עצמי: ז"א, שאנשים ירצו אותו בזכות עצמו, בלי קשר לעסקה כלשהי. למשל, ישנו סוג מסוים של חלזונות ימיים בשם Cowrie Snails, שהקונכיות שלהם חלקות, מבריקות וצבעוניות מאוד - ולכן בני אדם בכל העולם אהבו מאוד ליצור מהם תכשיטים, כגון שרשראות חרוזים יפות. הביקוש הטבעי לקונכיות האלה הביא לכך שהן שימשו ככסף סחורה במשך עשרות אלפי שנים ובהמון מקומות בעולם - מאפריקה ואמריקה ועד אוסטרליה וסין. השימוש בקונכיות האלה ככסף היה כל כך אוניברסלי, עד ששמו המדעי של החילזון הזה הוא Monetaria Moneta.

אבל ערך עצמי, למרות שהוא תנאי הכרחי - הוא לא תנאי מספיק.

"[דרור] עכשיו, יש חפצים שהיה להם ערך עצמי, אבל משהו איתם התפספס. אז בוא ניקח מים למשל, זה הערך העצמי הכי גדול שיכול להיות. אבל מים מעולם לא שימשו ככסף. למה? כי בני אדם גרים רק במקום שבו יש כל כך הרבה מים שהם זולים. ואם המים זולים, זה אומר שאתה צריך לבוא עם כמיות ענקיות של מים כדי לקנות לחם. אז זה לא נוח לסחוב את זה. אז מים, למרות שהם הכי חיוניים, לא שימשו ככסף. גם יהלום מעולם לא שימש ככסף. יותר מדי קטן, ולא נוח להחזיק בכף היד לא מים ולא יהלום, בהשוואה למחירי השוק של מוצרים רגילים. אז ערך עצמי זה לא הכל."

כסף סחורה, אם כן, צריך להיות גם מעשי - במובן שנוח להוביל אותו ממקום למקום ונוח לעשות בעזרתו עסקאות, והוא גם צריך להחזיק מעמד לאורך זמן: תבואה, למשל, תרקב אחרי זמן מסוים ולכן היא לא ממש מוצלחת בתור כסף.

כשבוחנים את רשימת הדרישות הזו - ערך עצמי, נוחות ועמידות - קל להבין מדוע ברגע שגילו בני האדם איך להפיק ולעבד מתכות, הן הפכו חיש מהר לכסף הסחורה הנפוץ ביותר: הן נדירות יחסית ושימושיות מאוד ליצירת כלים - מכאן שיש להן ערך עצמי גבוה - והן גם נוחות לשינוע ומחזיקות מעמד לנצח. בתחילה אנשים סחרו בגושים גדולים של מתכת גולמית, אבל עד מהרה החלו להתפתח משקלים תקניים - כמו, למשל, אותו 'שקל כסף' שהזכרתי קודם. שקל הייתה במקור יחידת משקל תקנית שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה, איראן ועיראק של ימינו, למדידה של תבואה: שקל אחד היה אחד עשר גרמים של תבואה, או 240 גרגירי שעורה. כשהתקבע השימוש במתכת כסף כסוג של כסף סחורה, הפך השקל לאמת המידה התקנית למתכת הזו. התקניות הזו הפכה את המסחר להרבה יותר קל ופשוט, כמו במקרה של אברהם אבינו ועפרון החיתי: היא אפשרה ליצור מדד אחיד של ערך לסוגים שונים של סחורות ושירותים - ממזון וכלים ועד מערות קבורה.

מטבעות

הקפיצה הבאה באבולוציה של הכסף התרחשה עם המצאתם של המטבעות המוטבעים: זאת אומרת, מטבעות בעלי משקל וצורה אחידים, שעליהם מוטבעת דמותו של המלך. חשוב לזכור שהמטבעות האלה היו עדיין כסף סחורה - ז"א, הערך שלהם נבע ישירות מהשווי של המתכת ממנה היו עשויים, מתכת שעקרונית אפשר להתיך אותה וליצור ממנה כלים או תכשיטים.

המטבעות הראשונים הופיעו פחות או יותר באותו הזמן - סביבות המאה החמישית לפני הספירה - בכמה תרבויות שונות ברחבי העולם, כמו למשל בממלכת לידיה (Lydia), בתורכיה של ימינו, שהמטבעות שלה היו עשויים מאלקטרום, סגסוגת טבעית של כסף וזהב. כנראה שהמעבר למטבעות סטנדרטיים תרם כל כך הרבה למסחר המקומי, עד שלידיה הפכה לאחת הממלכות העשירות בתבל - ומשם התפשט השימוש במטבעות לכל רחבי המזרח הקדום ואומץ על ידי הפרסים, היוונים והמצרים. ברומא, במשך מאות שנים, הוטבעו כל המטבעות המקומיים במקדש לאלה הרומית Moneta - ומכאן קיבלנו את המילים המודרניות Money ו- To Mint, דהיינו להטביע מטבעות.

התפתחותו של כסף הסחורה, ובפרט המצאת המטבע, היא הפעם הראשונה שבה ניתן להבחין בהשפעה מרחיקת הלכת שהיתה לכסף על התרבות האנושית. למעשה, אפשר אפילו לומר שייתכן והציוויליזציה האנושית לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה, אלמלא המצאת הכסף. הנה שוב ד"ר דרור גולדברג.

"[דרור] העיר לא יכולה להתקיים בלי כסף. נשמע הצהרה מאוד בומבסטית, אבל תחשוב על זה: בעיר…למשל, אני גר בעיר. אני לא מגדל מזון, אני מתפרנס, בוא נגיד מלתת הרצאות, ואני מוכן לעשות את זה כי יש איזשהו משהו שנקרא כסף שהאוניברסיטה משלמת לי, ואני יודע בוודאות כמעט מוחלטת שאני יכול עם הדבר הזה, כסף, ללכת לסופרמרקט הקרוב ולקנות אוכל. אם לא היה את הדבר הזה, אז הייתי מציע הרצאות למוכר בסופרמרקט, אולי לא מעניין אותו הרצאות בכלכלה. ואז מה הייתי עושה? איך הייתי משיג באוכל? אנחנו יצורים ביולוגיים, אנחנו אוכלים, ואפילו כמה פעמים ביום, צריך להאכיל את המשפחה שלי. אם אין דבר כזה שנקרא כסף, אנשים לא יוותרו על הגישה המיידית לשדות או ליערות או לנהרות שבהם אפשר לייצר או להשיג אוכל בצורה מיידית וישירה. אז בלי כסף אין עיר. [...] כשחרבה האימפריה הרומית, הערים התחילו להינטש. לא היה יותר יצרן של כסף סטנדרטי, ואנשים - אתה יודע, סנדלרים, כל מיני אנשים שלא התעסקו עם מאכלים - עזבו את העיר, הלכו לכפר, העדיפו להיות צמיתים באחוזה, שיש להם גישה מיידית למאכלים."

לצד האורבניזציה, הכסף איפשר את התפתחותם של המיסים. כן, אני יודע - אף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אבל מיסים הם התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון מרכזי: הם המשאבים שמאפשרים לשלטון למלא את תפקידיו השונים, כמו על הגנה על הגבולות, הקמת תשתיות ציבוריות ומימון שירותים שונים. כל עוד הפעילות הכלכלית של האוכלוסייה נשענה על סחר חליפין וכלכלת מתנות, מיסוי היה עניין מורכב וכמעט לא מעשי - אבל המצאת הכסף שחררה את הפקק הזה, אפשרה ניהול מסודר של גביית ואיסוף המיסים מהאוכלוסיה, חיזקה את השלטון המרכזי ועודדה את התפתחותן של מדינות או ערי-מדינה.

ולבסוף, המצאת הכסף אפשרה את הקמתם של צבאות גדולים, שבתורם סללו את הדרך לצמיחתן של אימפריות.

"[דרור] זה בא לידי ביטוי, בצורה הכי בולטת, אצל אלכסנדר מוקדון, שבמהלך כיבושיו הוא עבר בין מטבעה למטבעה, והשתמש בהם כדי לטבוע מטבעות, כדי לשלם לחיילים שלו כדי שיוכלו לקנות מהאנשים המקומיים כל מה שהם היו צריכים. אז זה מאוד עוזר: אתה לא רוצה להעמיס על כל חייל, גם זוג מאזניים, כשהוא הולך לקנות מהאוכלוסייה המקומית. אז כן, תשלומים סטנדרטיים זה במיוחד חשוב - שוב, מיסים זה תשלום קריטי, וחיילים זה אנשים שאתה רוצה לשלם להם בצורה הכי בטוחה, שגם להם לא היו ספקות, וגם למי שמקבל מהם את המטבעות לא יהיו ספקות."

השימוש במטבעות אפשר למסחר להתרחב על פני שטחים גדולים יותר. הרחבת המסחר תרמה להופעתן של דרכים מרכזיות וישובים שהוקמו לאורך דרכים כאלה, ובאופן טבעי אפשרה לסוחרים ממולחים לצבור הרבה יותר הון מאי פעם. ההון הזה, בתורו, זרע את הזרעים להתפתחות הבאה בהיסטוריה של אמצעי התשלום.

כסף אמון

סין של המאה העשירית לספירה הייתה בעיצומה של פריחה כלכלית, לא מעט בזכות המטבעות שהטביע השלטון המרכזי תחת שושלת סונג: לא פחות משישה מיליארד מטבעות מתכת בכל שנה. סוחרים עשירים החלו מוצאים את עצמם נאלצים לשנע שקי כסף כבדים ממקום למקום באמצעות עגלות רתומות לשוורים - מה שהפך אותם, כמובן, למטרות מעולות עבור שודדים שארבו בדרכים.

הבעיה הזו הובילה להקמתם של עסקים מיוחדים בשם ג'יאאוזי (Jiaozi), שהיו מעין 'בתי כספות': הסוחר היה מפקיד את המטבעות שברשותו בג'יאאוזי, ומקבל תמורתם קבלה - פיסת נייר - שאישרה את הבעלות שלו על המטבעות שבכספת ואפשרה לו למשוך אותם בחזרה בכל רגע שירצה. בתוך זמן לא רב גילו הסוחרים שאם הם סוגרים עסקה עם מישהו, הרבה יותר נוח לתת לו את הקבלה - זאת אומרת, להעביר אליו את הבעלות על המטבעות שבכספת - מאשר אשכרה להוציא את המטבעות מהג'יאאוזי ולתת לו אותם. עם הזמן הפכו הקבלות שהנפיקו הג'יאאוזי לסוג של כסף שעבר מיד ליד.

הממשלה הסינית ראתה כי טוב, והחליטה להלאים את שטרות הנייר ולהפוך אותם לכסף הרשמי של הממלכה. מרקו פולו, סוחר האיטלקי שהיה אחד האירופאים הראשונים שביקרו בסין במאה ה-13, תיאר בפליאה את הכסף החדשני הזה בספרו 'מסעותיו של מרקו פולו':

"כל פיסות הנייר האלה מונפקות בכזו רצינות וממלכתיות, כאילו היו עשויות מזהב טהור [...] וכל האזרחים מוכנים לקבל אותן כאמצעי תשלום, מכיוון שאפשר למצוא אותן ולסחור בהן בכל רחבי הממלכה האדירה, כאילו היו מטבעות זהב."

הקבלות שהנפיקו הג'יאאוזי הן דוגמה לסוג חדש של כסף: 'כסף אמון' (Fiduciary Money, בלעז). בכסף אמון, השווי של הכסף עדיין טמון בערך העצמי של המתכת היקרה - ז"א, הערך של המטבעות ששמורים בכספת - אבל המסחר היום-יומי בפועל נעשה באמצעות שטרות נייר שמהווים אסמכתא רשמית לכך שהמטבעות שבכספת שייכים, באופן חוקי, לבעליו של שטר הנייר. מכיוון שלשטרות הנייר אין ערך עצמי - כל נייר בפני שווה כמה פרוטות, לכל היותר - למנגנון החוקי והמשפטי שאכף את הבעלות על המטבעות שבכספת היתה חשיבות קריטית: הוא זה שגרם לאזרחים הסיניים להאמין לממשלה שלהם כשהבטיחה להם שהם יכולים להמיר את שטרות הנייר למתכת יקרה בכל רגע שירצו.

המשפט האחרון הזה שופך אור על הבסיס שעליו מושתת כל הכלכלה האנושית כולה: אמון.

תחשבו על זה ככה: בכל עסקה שאנחנו עושים, בין אם זה אקזיט מטורף של מיליארדי דולרים או העסקאות המפוקפקות שאני עושה עם הבן הקטן שלי - הבסיס לעסקה הוא תמיד האמון שקיים בין שני הצדדים. אם, לצורך הדוגמה, אני קונה לבן שלי גרזן מפונפן בפורטנייט כדי שייתן לי לכתוב בשקט כמה שעות, גם גם אני וגם הבן שלי חייבים להאמין שלצד השני יש יכולת לקיים את ההבטחה שלו - למשל, ששלי יש מספיק כסף כדי לקנות את הגרזן המפונפן - וגם, לא פחות חשוב, כוונה אמיתית וכנה לעמוד בהבטחה הזו - דהיינו, שהילד באמת מתכוון לתת לי כמה שעות של שקט. האמון הזה הרכיב חיוני ביותר בכל עסקה, כי אם אין בינינו אמון - למשל, אם אני אחשוד בילד שהוא יפריע לי למרות שקניתי לו גרזן - לא תהיה עסקה.

העדר אמון הוא זריקת רעל לכלכלה: כשאנשים לא מאמינים אחד לשני, הם לא מלווים אחד לשני כסף, הם לא משקיעים ביוזמות - במיוחד במיזמים ארוכי טווח - והם מבזבזים המון משאבים כלכליים על כלים שכל המטרה שלהם היא לפצות על היעדרו של האמון, כגון חוזים משפטיים, אכיפה, ביטוח וכדומה. דוגמא עדכנית טובה היא זו של עבודה מהבית: מעסיק שלא נותן אמון בעובדים שלו שהם באמת עובדים כמו שצריך גם כשהוא לא מציץ מעבר לכתף שלהם במשרד, צריך להשקיע המון מאמץ בפיקוח על העובדים האלה באמצעות תוכנות מעקב - או לאלץ אותם לעבוד במשרד, ולספוג את העלות שכרוכה בהחזקת משרד שכזה. כשיש אמון, הכל נעשה קל ופשוט יותר.

סיפור התפתחותם של אמצעי התשלום לאורך ההיסטוריה הוא במידה רבה סיפורו של התהליך ההדרגתי של הרחבת מעגל האמון. בסחר חליפין, האמון הנדרש כדי להשלים את העסקה הוא מינימלי: אני נותן גרזן, ומיד מקבל את הסטייקים. גם בכלכלת מתנות, האמון בין הצדדים היה כמעט מובן מאליו מכיוון שמדובר בבני משפחה או בני אותו השבט. המעבר לכסף סחורות אילץ אותנו להרחיב את מעגל האמון הזה: כשעפרון החיתי קיבל את 400 שקלי הכסף מאברהם, הוא נדרש להאמין שיהיה מישהו אחר, בעוד מי יודע כמה זמן ובאיזה מקום, שיהיה מוכן לקבל את גושי המתכת האלה ולסחור תמורתם. כשעברנו למטבעות, שוב הרחבנו את מעגל האמון: עכשיו לא רק שאנחנו חייבים להאמין שיהיה מישהו שיהיה מוכן לקבל את המטבעות האלה בעתיד - אנחנו גם צריכים להאמין שהשלטון אכן מקפיד שהמטבעות שהוא מנפיק מכילים את הכמות המוצהרת של מתכת יקרה שאמורה להיות בהם - אחרת נגלה ששוויים האמיתי של המטבעות נמוך יותר מהשווי שחשבנו שיש להם. ולבסוף, במעבר לכסף אמון, עליך להאמין לא רק שיהיו מי שיהיו מוכנים לקבל את שטרות הנייר ככסף, ושהשלטון המרכזי רוצה ומסוגל לאכוף את תוקפן כשטרי בעלות על מטבעות בכספת - הוא גם דורש ממך להאמין שמי שהנפיק את השטרות האלה באמת מחזיק את הכמות הרלוונטית של מטבעות בכספת שלו.

וכפי שאתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם, ככל שממעגל האמון הולך ומתרחב - כך גם גדל הסיכוי שמישהו בתוך המעגל הזה יחליט לשבור אותו. זה מה שקרה לאימפריה הרומית המאוחרת, כפי שסיפרתי לכם בסדרת הפרקים שעסקה בנפילתה של האימפריה הרומית: יותר ויותר קיסרים בחרו לדלל את כמות המתכות היקרות במטבעות שהנפיקו ולהחליף אותן במתכות זולות יותר - צעד שגרם לאזרחים לאבד אמון במטבעות האלה ולהפסיק לסחור באמצעותם, דבר שפגע אנושות בחוסנה הכלכלי של האימפריה. גם השלטון הסיני עשה את אותה הטעות בדיוק, כשהשושלות במאות ה-13 וה-14 החלו להדפיס שטרות נייר מבלי להתחשב כלל בכמות האמיתית של המטבעות שהיו בכספות. הציבור הסיני איבד את האמון בשטרות הנייר והפסיק להשתמש בהן כאמצעי תשלום - עד שבסופו של דבר בוטלו השטרות לחלוטין.

באירופה הופיע כסף אמון במחצית השניה של ימי הביניים. ערים איטלקיות כדוגמת פירנצה ו-ונציה היו מעצמות מסחר ימיות, והמרחקים הארוכים שהפרידו בין הצדדים לעסקאות השונות הכריחו את הסוחרים לפתח פתרונות דומים לאלה שהמציאו הסינים, כמו למשל בתי כספות שהנפיקו שטרות חוב. חידוש נוסף שהופיע באיטליה 'שטרות חליפין' (Bills of Exchange): משפחות סוחרים עשירות, כדוגמת משפחת מדי'צי המפורסמת, החזיקו סניפים של העסקים שלהן בערים אירופאיות רבות, וסוחר שהיה מפקיד את כספו בסניף של מדי'צי בעיר אחת - היה יכול להציג את שטר החליפין בסניף בעיר אחרת ולקבל ממנו מטבעות בשווי זהה. בתי הכספות והסניפים השונים התפתחו בהמשך לבנקים, כפי שהם מוכרים לנו היום.

אגב, למרות שהמילה 'שטר' מעלה אצלנו קונוטציה של שטר כסף מודרני, שטרי החוב ושטרי החליפין לא שימשו ככסף במובן היום יומי, כזה שאנשים קנו איתו גרזנים אצל הנפח השכונתי, למשל.

"[דרור] אז שטר פעם היה מכשיר פיננסי כמו איגרת חוב או צ'ק. זה היה משהו לאנשי הפיננסים, לבנקאים, כל מיני אצילים וממש האליטה שבאליטה. היה מדובר בסכומים מאוד מאוד גדולים. למשל, אתה קונה איגרת חוב של ממשלת ארה״ב, נדמה לי הסכום המינימלי זה עשרת אלפים דולר. יש לך את השוק האפור שסוחרים בצ'קים - גם כן, מדובר על אלפי, עשרות אלפי שקלים. זה לא כסף שאתה רואה בחנויות. זה משהו שנמצא מאחורי הקלעים. זה משהו פיננסי, זה לא משהו מונטרי, זה לא משהו כספי."

עד מהרה, גם האירופאים נתקלו באותה הבעיה שממנה סבלו הסינים: הבנקים שהחזיקו בכספות שלהם את מטבעות הזהב והכסף החלו להנפיק יותר שטרות חוב מאשר היה להם מטבעות בפועל. מקורו של המנהג הזה לא ברור לגמרי: יש מי שחושבים שהוא החל כסוג של הונאה, אבל גם אם זה נכון - עד מהרה הוא הפך למנהג מקובל, דרך לגיטימית ואפילו רצויה כדי לאפשר לבנקים להעניק הלוואות לסוחרים שהיו זקוקים להן. למה?

נניח, לצורך ההסבר, שלבנק יש מאה מטבעות בכספת - מטבעות שהפקידו אצלו הלקוחות שלו, וקיבלו תמורתן שטרי חוב. אל הבנק מגיע סוחר ומבקש הלוואה של חמישים מטבעות: הבנק מסכים ומעניק לו את המטבעות, תמורת הבטחה של הסוחר לשלם בתוך שנה שישים מטבעות: ז"א, את הסכום המקורי של ההלוואה פלוס ריבית. המצב שנוצר, אם כן, הוא שהבנק חתום שטרי חוב בשווי של מאה מטבעות - אבל בפועל יש לו בכספת רק חמישים מטבעות.

על פניו הבנק הוא כרגע פושט רגל בפוטנציה: אם יבואו כל הלקוחות שלו ויבקשו את המטבעות שלהם - לבנק אין מספיק מטבעות לשלם לכולם. אבל בפועל, הסיכוי שכל הלקוחות יקומו בוקר אחד ויחליטו שהם רוצים את המטבעות שלהם הוא די נמוך - ולכן במציאות, הבנק ימשיך לתפקד כרגיל. כעבור שנה, כשהסוחר יחזיר את ההלוואה שלקח, שוב יהיו בכספת של הבנק מאה מטבעות - ובנוסף, רווח של עשרה מטבעות שהבנק יכול לשמור לעצמו. באופן הזה, כולם יוצאים מרוצים: ההלוואות מאפשרות לסוחרים להשקיע ביוזמות חדשות, הכלכלה של המדינה כולה פורחת ומשגשגת, הבנק מרוויח כסף  - והאנשים שהפקידו את המטבעות בבנק אפילו לא מודעים לתרומה שלהם לפריחה הכלכלית הזו.

עד ש…לא. אם הבנק מעניק הלוואה גדולה מדי למישהו, ומסתבר שהלווה לא מסוגל להחזיר את ההלוואה הזו - אז הסיכון המחושב שלקח הבנק מתפוצץ לו בפרצוף ואין לו מאיפה להביא את המטבעות החסרים. כשהשמועה על ההלוואה הלא-מוצלחת מתפשטת בציבור, מתחילה מה שמכונה 'ריצה אל הבנק': הלקוחות רצים - מילולית - כדי להספיק להיות הראשונים שימשכו את המטבעות שנותרו בכספת, כי מי שיגיעו אחרונים יגלו שהכספת כבר ריקה. במרוצת המאה ה-14 אירעו כמה וכמה מקרים שבהם אנשים שלוו המון כסף מבנקים - למשל, מלכים שהיו צריכים כסף כדי לממן מלחמות - לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלהם, הבנקים המלווים קרסו - והמון סוחרים איבדו את כל כספם.

ארועים מעין אלה איימו לשבור את האמון של המפקידים בבנקים, שהרי כל אחד מאיתנו יחשוב פעמיים לפני שיפקיד את הכסף שלו בבנק אם הוא יידע שיש סיכוי שהוא לא ייראה הכסף הזה יותר לעולם. אם אנשים לא יפקידו כסף בבנקים, לבנקים לא יהיה איך לתת הלוואות לאנשי עסקים, שבתורם לא יוכלו להשקיע ביוזמות חדשות - ואז הכלכלה כולה נעצרת בחריקת בלמים. הממשלות, אם כן, נאלצו להתערב.

"[דרור] ובערי מדינה מסוימות באיטליה אחרי כמה מאות שנים הבינו שבכל זאת צריך משהו לעשות כדי שלא יהיו תקלות, כי מדי פעם נפצו שמועות נכונות או לא נכונות שבנק כזה או אחר נקלע לקשיים ואז היו רצים אליו. [...] כדי להימנע מזה מצאו שני פתרונות: אחד זה רגולציה, ושני זה נקרא לזה הלאמה: כלומר, הבנק עבר לרשות העיר או לרשות המדינה כדי שהמדינה האחראית תנהל אותו ותערוב לכל החובות שלו. אז ככה זה היה באיטליה ברמת העיר-מדינה והבנקאות האיטלקית הפכה לדבר שבאירופה כולם רצו לאמץ אותו."

בנקים מרכזיים

הבנקים המולאמים האלה, או בשמם המקובל 'בנקים ציבוריים', היו כעיקרון דומים למדי לבנקים הרגילים, המסחריים - בתוספת אותו גיבוי ממשלתי שהעניק לשטרי החוב שלהם אמינות גבוהה יותר. האמינות הזו עודדה יותר ויותר אנשים לאמץ את שטרי החוב שלהם כאמצעי תשלום מקובל - והפופולריות הזו, בתורה, הביאה לכך שברבות הזמן, בתהליך שנמשך מאות שנים, הבנקים הציבוריים הפכו למה שאנחנו מכירים כיום בשם 'בנקים מרכזיים': מוסדות שקיבלו בלעדיות על הנפקת השטרות במדינה. שטרי החוב של הבנקים המרכזיים הם מה שאנחנו מכירים כ'כסף מדינתי' - דולר, אירו, שקל וכדומה - וברוב המקרים הם ההילך החוקי היחיד במדינה שלהם - דהיינו, אמצעי התשלום היחידי שבאמצעותו ניתן לשלם חובות.

העובדה שהבנקים המרכזיים הם הגופים היחידים שלהם מותר, על פי חוק, להנפיק שטרות חדשים, פירושה שהבנקים המרכזיים נמצאים בעמדה מצוינת להיות אלה ששולטים על היציבות הכלכלית של המדינה. למשל, אם הבנק המרכזי מזהה האטה בפעילות הכלכלית, הוא יכול להנפיק יותר שטרות - זאת אומרת, להגדיל את היצע הכסף במשק, מה שמאפשר לבנקים המסחריים להלוות אותו ללקוחות שלהם בריבית נמוכה יותר וכך לעודד אותם לצרוך יותר או להשקיע ביוזמות מסחריות. אם יש יותר מדי כסף במשק, הבנק המרכזי יכול "לספוג" אותו בחזרה מהציבור בדרכים שונות, וכך לעודד אנשים לצרוך פחות ולחסוך יותר. ניהול כמות הכסף במשק היא מה שמכונה 'מדיניות מוניטרית'.

אבל עם הזמן הסתבר לבנקים המרכזיים שקשה להם מאוד לנהל מדיניות מוניטרית אפקטיבית, כל עוד ערכם של השטרות שהם מנפיקים קשור ישירות לכמות הכסף והזהב שיש להם בכספת. מדוע?

סיבה ראשונה היא ששוויים של השטרות תלוי לא רק במספר השטרות שנמצאות בסירקולציה במשק - אלא גם בביקוש וההיצע של המתכות היקרות שעומדות מאחורי השטרות האלה. לדוגמא, אם כמות הזהב במדינה עולה מסיבה כלשהי - למשל בעקבות השפעה של מסחר עם מדינות אחרות או אפילו גילוי של מכרה חדש ועשיר במיוחד - אזי שווי השוק של הזהב יורד ויחד איתו יורד גם שוויין של השטרות. גם ההפך הוא נכון, כמובן: כשכמות הזהב יורדת, השטרות שווים יותר. התנודתיות הזו היקשתה מאוד על הבנק המרכזי לשמור על יציבות מחירים במשק.

הסיבה השניה קשורה ביכולת התגובה של הבנק המרכזי למשברים. למשל, בזמן מלחמה או אסון טבע, הבנק המרכזי יכול להלוות לממשלה את הכסף שהיא צריכה כדי להיות מסוגלת להתמודד ביעילות עם המשבר. אבל כל עוד כמות הכסף במשק חייבת להיות קשורה ישירות לכמות המתכת שבכספות - הבנק המרכזי לא יכול להדפיס כמה כסף שהוא רוצה: הרי בשיטת כסף אמון, כל שטר נייר הוא התחייבות מפורשת של הבנק המרכזי לכך שישנו בכספת מטבע ממתכת יקרה שמגבה את השטר - ואם בכספת ישנה כמות סופית של מטבעות, הרי שכמות השטרות שהבנק יכול להנפיק מוגבלת בהתאם. אנלוגיה טובה לעניין הזה היא דיאטה: אם התזונה שלך קבועה ובלתי משתנה - ז"א, אתה אוכל בכל יום את אותה כמות קלוריות - יהיה לך קשה מאוד להתמודד עם מצבים שבהם הגוף זקוק לפתע לכמות גדולה יותר של אנרגיה, כמו פעילות גופנית מאומצת.

החסרונות האלה באו לידי ביטוי בצורה ברורה בעשורים הראשונים של המאה העשרים בעקבות שתי מלחמות העולם והשפל הגדול שפקד את ארצות הברית. לא נכנס כרגע לפרטי הפרטים של המשברים האלה, אבל התוצאה הסופית הייתה ניתוק הדרגתי של אותו קשר הדוק בין כמות הכסף שמסתובבת במשק לכמות הזהב שבכספות - קשר שכונה 'תקן הזהב' - עד ביטולו לחלוטין ב-1971. התוצאה הייתה הופעתו של סוג חדש של אמצעי תשלום: כסף 'פיאט' (Fiat), כסף שאין לו ערך עצמי כלל וכלל. השקל הישראלי, למשל - כמו כל המטבעות המדינתיים בימינו - הוא כסף פיאט: אני לא יכול להגיע למשרדי בנק ישראל בירושלים עם שטר של מאתיים שקל ולבקש תמורתו כך וכך פיסות זהב. ז"א, אני יכול לעשות את זה, אבל סביר להניח שאני אמצא את עצמי במרכז לבריאות הנפש, שבאופן מחשיד למדי ממוקם רק כמה מאות מטרים משם. ערכו של השקל נגזר אך ורק מתוך העובדה שאני ואתם מאמינים שיש לו ערך.

והעובדה הזו מעלה, בתורה, שאלה מתבקשת: למה אנחנו ממשיך להאמין בכסף? הרי העובדה שכסף פיאט לא מגובה בזהב או בכסף פירושה שעקרונית, הממשלות יכולות להדפיס כמה שטרות שהן רוצות  - וכשמתרחשת "הצפה" שכזו של כסף במשק, התוצאה הכמעט בלתי נמנעת היא אינפלציה דוהרת: עליית מחירים דרמטית ששוחקת את משכורות העובדים ואת החסכונות שלהם. זה בדיוק מה שקרה בתחילת שנות השמונים בישראל, כשהדפסת כסף לא מרוסנת שכזו הובילה לאינפלציה של למעלה ממאה אחוזים בכל שנה. אמנם בנקים מרכזיים, כמו בנק ישראל, אמורים להיות עצמאיים ומנותקים מהפוליטיקה - אבל האידיאל הזה לא תמיד מתקיים במציאות. הרי כפי שכבר ראינו במרוצת הפרק, לכל אורך ההיסטוריה היו אינספור מקרים שבהם גורמים שונים מעלו באמון הציבור: מהקיסרים הרומיים שדיללו את המטבעות שלהם ועד בנקים שהעניקו הלוואות חסרות אחריות ופשטו את הרגל. בהינתן ההיסטוריה העשירה הזו, האמונה המשותפת שלנו בערכו של כסף הפיאט - שבהגדרה, אין לו שום ערך עצמי למעט אותה אמונה משותפת - נראית כמעט לא רציונלית.

רמז לתשובה לשאלה הזו אפשר למצוא במשמעותה המילולית של המילה 'פיאט': בלטינית, 'כך יהיה' או 'כך יעשה'. ואכן, כפי שמספר לנו ד"ר דרור גולדברג, הסיבה המרכזית לכך שאני ואתם מסכימים להשתמש בכסף פיאט היא שהמדינה לא ממש משאירה לנו ברירה בעניין הזה.

"[דרור] אני שאלתי את אבא שלי פעם על האינפלציה שהייתה פה בשנות ה-80: היה פה 450%, אני זוכר את זה כילד. שאלתי אותו בעקבות שאלה תיאורטית שאיזה מרצה בארצות הברית אמר לי, אני למדתי אז בארצות הברית באתי לביקור בחופשה. שאלתי אותו, תגיד, היה פה אינפלציה כזו מטורפת, למה הסכמת לקבל שקלים? אפילו אמרתי לו, למה לא עברת לדולרים כמו חלק גדול מהכלכלה? הייתה פה מין דולריזציה עממית כזאת, נגד החוק. אז אמר לי, תשמע, היו דברים שאי אפשר היה לשלם עם דולרים: למשל, תשלומי מס. ואז אמרתי, או, יש פה משהו. אז אם אתה רוצה לפעול במסגרת החוק, לפחות חלק מהזמן, לפחות לגבי חלק מהפעילות שלך, אתה לא רוצה להיות לגמרי בכלכלה השחורה, אתה צריך לשלם מיסים. אתה משלם מיסים במה שמדינה מוכנה לקבל בתשלומי מיסים. אז זה לא משאיר לנו הרבה ברירות, למרבה הצער."

סיבה נוספת היא, כמובן, הנוחות: הרי גם אם הממשלה הייתה מחליטה שמותר לי לשלם את המשכנתא שלי בכבשים או בגרזנים עבודת יד - אני מניח שבכל זאת הייתי מעדיף לשלם בשקלים. הנוחות הזו ממשיכה לדחוף ולדרבן את ההתפתחות ההדרגתית של אמצעי התשלום גם במאות ה-20 וה-21: למשל, תשלום בכרטיס אשראי או באמצעות ארנק דיגיטלי כמו Apple Pay או Google Wallet או באפליקציות כדוגמת Bit ו-PayBox, דורש מאיתנו להרחיב את מעגל האמון בעוד כמה וכמה קפיצות: לא רק שאנחנו צריכים להאמין בצד השני של העסקה, בבנק המרכזי ובממשלה - אנחנו צריכים גם להאמין לחברות הטכנולוגיה שהן מתכוונות ומסוגלות לנהל את הכסף שלנו כמו שצריך, ואפילו להאמין שתשתיות החשמל והתקשורת שעל גביה מתנהלת כל הפעילות הזו תהינה תמיד זמינות ותקינות כשנצטרך אותן.

אפילוג

ואולי יש לנו מזל שהעצלנות הטבעית שלנו מדרבנת אותנו להרחיב כל הזמן את מעגל האמון, מכיוון שכל קפיצה התפתחותית של אמצעי התשלום מרחיבה עוד יותר את היקף המסחר והפעילות הכלכלית ומעשירה - מילולית ופיגורטיבית - את עולמנו החומרי והתרבותי. כך, למשל, הטכנולוגיה החדשה-יחסית של תשלום דיגיטלי דרך האינטרנט מאפשרת לכל אחד לפתוח חנות מקוונת, להזמין ארוחת צהריים דרך Wolt, לחלטר כנהג מונית ב-Uber או לקנות ערימה של פיקסלים בצורת גרזן בפורטנייט. בני האדם הם אלה שמפתחים ומשכללים את אמצעי התשלום, ואמצעי התשלום בתורם מפתחים ומשכללים את התרבות האנושית.

וההתפתחות של אמצעי התשלום לא רק שלא מפסיקה - היא אפילו הולכת ומואצת. הפרק הבא של עושים היסטוריה, למרות שהוא לא בדיוק המשך ישיר של הפרק הזה, יעסוק במה שיהיה אולי השלב הבא באבולוציה של אמצעי התשלום. הופעתם של מטבעות דיגיטליים, כמו גם מטבעות קריפטוגרפיים כדוגמת ביטקוין, פותחת את הדלת למה שעשוי להיות השינוי הדרמטי ביותר בכלכלה האנושית מאז המצאת המטבעות: עולם ללא כסף מזומן. האם האנושות מסוגלת - ואולי לא פחות חשוב, האם היא רוצה - להיגמל לחלוטין מהשימוש במזומן? מה יהיו ההשלכות של שינוי שכזה על הכלכלה והמסחר, על הפשיעה ועל הלכידות החברתית שלנו?

על כל אלה ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.