הטכנולוגיה של המוות

כתב: רן לוי

כשפותחים את העיתון או את החדשות בטלוויזיה, מקבלים בדרך כלל חדשות רעות. כדור הארץ מתחמם לאט לאט, ובעוד כמה עשרות שנים הנפט יאזל, ואפילו את הציפורים כבר אי אפשר להאכיל פירורי לחם בלי לקבל את שפעת העופות. אבל באף עיתון ובאף מהדורת חדשות לא מדברים על האסון האמיתי, הטרגדיה הבלתי נמנעת שלקראתה אנו צועדים בעיניים פקוחות ובראש מורם. רבותי, בעוד משהו כמו שמונים שנה, פלוס מינוס עשרים שנה בממוצע, כולנו נהייה מתים. כן, אי אפשר להתחמק מהחדשות הקשות האלה. כל מי שאתם מכירים, כל מי שאהבתם, כל הרעים וכל הטובים, כל החכמים וכל הטפשים- כולנו נהיה מתים.

עד כאן החדשות הרעות. ולמי שמצפה עכשיו לחדשות הטובות, אז אין. אנחנו כולנו גוססים, רק שחלקנו עדיין לא הפנים את זה. כמאמר הפתגם המפורסם: שום דבר לא בטוח בחיים, פרט למוות ולצביקה פיק.

הפרק הזה יעסוק בטכנולוגיה ובהיסטוריה של המוות. נדבר על מה זה למות, על איך למות כמו שצריך, על איך קובעים מי מת ומי חי, על חניטה וטכנולוגיות שימור הגוף מתקדמות יותר ולקינוח, נהרוג את היקום כולו. רק כדי לשים דברים בפרופורציה. אבל אני לא באתי לקלקל את המסיבה, אתם יודעים, ולהזכיר לכם כל הזמן שאנחנו עומדים למות. לכן, אני אשתדל שלא להגיד על אנשים שהם 'מתים', במשך כל התוכנית, אם אפשר. בואו נתחיל.

המוות השחור

אנשים התפגרו לאורך כל ההיסטוריה המוכרת, כמובן, ויש לי גם יסוד סביר להניח שהם לא נהגו לחיות לנצח גם לפני ההיסטוריה המוכרת. ישנן הערכות, שאם לומר את האמת, אני לא ממש בטוח שהן מבוססות על מחקר ממשי, שלמעלה ממאה מיליארד בני אדם בעטו בדלי מאז שחר ימי האנושות. נראה שאנחנו, החיים, נמצאים במיעוט מסוים.

למרות שהמוות ליווה אותנו תמיד כמו צל כהה, נדירות הן הפעמים שלמוות הייתה השפעה דרמטית כל כך על ההיסטוריה האנושית, כמו בימי המגיפה השחורה. המגיפה השחורה, או 'המוות השחור', כפי שכונתה המחלה האיומה הזו, היכתה באירופה לקראת אמצע המאה השתיים-עשרה ודחפה מעבר למעקה שליש עד שני שליש מאוכלוסיית אירופה. כן, קראתם נכון. שליש עד שני שליש מכלל האוכלוסייה האירופאית, ועוד מיליונים רבים מרחבי העולם כולו. קשה לתפוס את המשמעות של המספר הזה בפעם הראשונה ששומעים אותו. ערים שלמות התרוקנו מיושביהן, כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה, לא הייתה משפחה אחת כמעט שהצליחה להתחמק מהגורל האכזר, לא היה אדם אחד שלא איבד מישהו אהוב. צריך לעצור ולחשוב על זה, ממש להרהר בזה, כדי להבין את גודל הטרגדיה: שליש עד שני שליש.

למגיפה השחורה הייתה השפעה עצומה על האנושות. אפשר לעשות תוכנית שלמה על המגיפה השחורה ועל תוצאותיה, אבל אני אתן רק דוגמא אחת.מכיוון שהאוכלוסיה קטנה באופן כל כך דרסטי, פתאום היו המון חלקות אדמה פנויות. אבל כמו שאמרנו, שליש עד שני שליש מהאיכרים החליט שהם מעדיפים לדשן את הקרקע באופן אישי, ולכן היה מחסור עצום בידיים עובדות. מי ששלט על האדמות היו, כמובן, האצילים- אבל לפתע נוצר מצב שבו יש ביקוש לעובדי אדמה, שבלעדיהם כל הקרקע הזו הייתה חסרת תועלת. מאזן הכוחות השתנה: האצילים היו צריכים את האיכרים לא פחות ואולי יותר משהאיכרים היו זקוקים לאצילים. המבנה החברתי המוכר של ימי הביניים קיבל כאן זעזוע לא קטן.

ארס מוריאנדי – אמנות המוות

אבל ההשפעה של המגיפה השחורה שאני מעוניין לדבר עליה בהקשר שלנו, הייתה על הכנסייה הקתולית. בין המיליונים הרבים שהלכו לבקר את ישו בבית, היו גם מטבע הדברים המוני כמרים ואנשי כנסייה. הדבר יצר מחסור חמור באנשים שידעו איך להתפלל כמו שצריך, איך לבצע טקסים דתיים וכדומה. הכנסייה נאלצה לגייס הרבה כמרים צעירים ולא מנוסים והיה צריך לחנך אותם בזריזות.

אחד מאבני היסוד של מקצוע הכמורה הוא ניהול ענייני המוות בקהילה. כדי להעביר לכמרים החדשים את הידע הנדרש, נכתב הספר 'ארס מוראינדי', בתרגום חופשי: 'אמנות המוות'. הספר בעל השם המקאברי-משהו נכתב על ידי סופר אנונימי, כנראה נזיר או איש כנסייה אחר, והוא מחולק למספר חלקים.

החלק הראשון פונה אל האדם שעומד לסגור את הבאסטה, ומסביר לו שהמוות הוא לא כזה נורא – אם אתה נוצרי, כמובן. החלק השני מפרט את הפיתויים שעומדים בפני הגוסס, כמו ייאוש, או חוסר סבלנות או איבוד אמונה וכיצד יש לעמוד בהם. החלקים הבאים מדריכים את הכומר ואת המשפחה כיצד יש לנהוג במחיצת הנפטר-לעתיד, איך לנחם, איך להתפלל ואיך לנהל את הטקסים הרלוונטים.

הספר 'ארס מוריאנדי' היה פופלרי מאוד בימי הביניים, וזכה לתפוצה נרחבת, כולל גרסא מאויירת למי שלא יודעים לקרוא. חשיבותו של הספר כפולה. ראשית, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הגדיר באופן רשמי ועל הכתב איך צריך למות, ומה זה 'מוות טוב'. הכנסייה שמרה תמיד את הידע הזה לעצמה, כמקור של כוח, והספר פיזר את הידע (והכוח) באוכולוסייה והפחית, בסופו של דבר, את ערכה של הכנסייה. שנית, עד לאותה התקופה הדגש היה על גורלה של האנושות כולה בזמן אחרית הימים. ארס מוריאנדי, לעומת זאת, נתן דגש בעיקר לגורל האישי, של כל אדם ואדם, ובכך הוא היה חלק ממגמה ששמה את האדם במרכז, ולא את האנושות כקולקטיב. מגמה זו הלכה ותפסה תאוצה עד לשיא ההומניזם בימי הרנסנס. הגדיר זאת היטב הפילוסוף הצרפתי וולטייר, במאה ה-18, כשהיה על ערש דווי ונתבקש על ידי הכומר להתכחש לשטן. וולטיר השיב לו: "עכשיו זה לא הזמן לעשות לעצמך אויבים חדשים."

מוות קליני

אז ראינו שכבר יש ספר הוראות שמסביר איך למות כמו בן אדם. אבל מה זה למות, בכלל? איך יודעים אם מישהו הוא מת או לא?

עד לא לפני הרבה זמן ההגדרה של המוות הייתה פשוטה למדי: הוא שהיית חי, או שלא. זה היה מעבר די ברור, קו הפרדה רצוף בין העולם הזה לעולם הבא, ואסור לעקוף. אם היו לך לב פועם וריאות נושמות, סימן שאתה חי. אם לא, אז אתה בבעיה רצינית (או שכל בעיותך נפתרו, תלוי בגישה האישית שלך לעניין).

אבל החל מאמצע המאה העשרים חלה התקדמות רצינית מאוד בכל מה שנוגע לטכניקות של החייאה. לפתע, גם אם הלב שלך פסק מלפעום לכמה דקות, והריאות כבר לא דחפו אוויר- עדיין ניתן היה להחזיר אותך מארץ לעולם-לא בחזרה אל בית החולים. באופן בסיסי, אם אפשר להחזיר אותך ממצב של מוות לכאורה לחיים, סימן שמעולם לא היית מת.

הפסקה של זרימת הדם והנשימה מוגדרים היום כ'מוות קליני'. מוות קליני, אם לפשט כאן תורה רפואית שלמה, משמעו שיש לך את כל הסימנים החיצוניים של מישהו ממועדון השיש, אבל אתה עדיין לא מת. ממצב של מוות קליני ניתן לחזור לחיים אם העזרה הרפואית מגיעה בתוך כמה דקות. המשמעות היא שהמוות הפסיק להיות משהו חד וברור, 'כן' או 'לא', 'אפס' או 'אחד'- והפך לתהליך מתמשך. קשה מאוד להניח את האצבע על הנקודה בתהליך הרציף הזה שבו ניתן לומר בוודאות הגמורה שהפסקת להיות חבר בקופת חולים ועברת להיות עוד לקוח מרוצה של חברה קדישא.

זאת ועוד, נוצר גם מצב הפוך: בן אדם יכול להיות חי מבחינה קלינית, ועדיין להיות מת אם מוחו הפסיק לתפקד. אבל גם שאלת ה'מוות המוחי' אינה שאלה פשוטה. המוח מתחלק לאזורים שונים בעלי תפקודים ספציפיים: האונה הקדמית, למשל, נחשבת בדרך לאזור שבו מתרחשת פעילות המחשבה ה'גבוהה'- הזכרון, האישיות, המחשבות, כל מה שהופך אותנו לבני אדם. גזע המוח, לעומת זאת, הוא האזור העתיק והפרימיטיבי ביותר במוח, שריד מתקופות מוקדמות של האבולוציה, והוא אחראי על הפעולות הבסיסיות ביותר בגוף כמו דופק ונשימה. כשבאו הרופאים והמחוקקים להגדיר מהו 'מוות מוחי', עלתה מייד השאלה איזה חלק מהמוח צריך למות כדי ששאר הגוף יסכים לקבל את המצב, מכיוון שבהחלט יכול להיות שהאונה הקדמית תפסיק לתפקד אבל גזע המוח ימשיך להחזיק את הגוף בחיים עוד זמן רב.

שאלה זו- מתי אדם נחשב באופן רשמי למת- היא לא סתם פילוסופית. היא קריטית ממש לגבי כל שאלת השתלת האיברים. חובה לקבוע בוודאות שאתה מת, כדי שניתן יהיה להפוך אותך למחסן חלקי חילוף. בארצות הברית בחנה ועדה נשיאותית מיוחדת את השאלה הזו ב-1981. בדרך כלל, ועדות לא ידועות בזה שהן עושות עבודה טובה במיוחד: למי שלא יודע, גמל זה חתול שתוכנן על ידי ועדה. הועדה הזו, באופן חריג, עשתה עבודה טובה. היא הגדירה את המוות המוחי בתור מוות של המוח כולו, ללא יוצא מין הכלל, וההגדרה הזו נתקבלה כסטנדרט ברוב המדינות ברחבי העולם.

פספוסי מוות

אם תאספו חבורה של רופאים, ותשאלו אותם אם הם יודעים לזהות בן אדם מת כשהם רואים אחד, סביר להניח שרובם יענו בחיוב. זה עניין של גאווה מקצועית. לא כל רופא יכול לעזור לך לחיות, אבל להיות רופא ולא לדעת להבחין בין בן אדם חי ובן אדם מת זה כמו להיות שחקן שחמט מקצועי ולא לזכור איך זז הסוס.

אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה לא נכון. הפספוסים האלה התרחשו- והם היו הרבה יותר נפוצים ממה שאולי מקובל לחשוב. ההערכות הסטטיסטיות שאני קראתי מדברות על אבחנה מוטעית של מוות באחד מתוך אלף מקרים ואולי אפילו באחד מתוך מאה מקרים, עד כמה אבסורדי שזה נשמע.

אבחנה של מישהו כמת בזמן שהוא עדיין חי למעשה, יכולה לנבוע כתוצאה ממצבים בריאותיים שונים כמו מחלות מסוימות או רעלים שמביאים לנסיגה כל כך חמורה של סימני החיים עד שאפילו איש מקצוע עשוי להתבלבל.

סיפורים על אנשים שהובאו לקבורה ואחר כך התעוררו לחיים היו נפוצים ביותר בעבר. למשל, אישה בשם מרג'ורי אלפינסון נקברה במאה ה-17 בסקוטלנד. זמן קצר לאחר מכן פרצו שודדי קברים אל הקבר הטרי וניסו לגנוב ממנה את התכשיטים שענדה- מרג'ורי הפתיעה אותם כשהחלה לגנוח בקול. השודדים ברחו כל עוד נפשם בם, ומרג'ורי חזרה לביתה והמשיכה לחיות עוד זמן רב. למעשה, היא חזרה אל הארון שלה רק שש שנים אחרי בעלה. אני בטוח שהיא לא הייתה סקוטית אותנטית אלא פולנייה: אצלן, כידוע, זה "חולה חולה חולה, אלמנה."

במקרה אחר, קרדינל נוצרי בשם סומגליה, איבד את הכרתו בשנת 1837. כולם היו בטוחים שהוא הצטרף לכל שאר הקדושים הנוצריים, והוחלט לחנוט אותו (מייד נדבר גם על חניטה). החונט פתח את בית החזה של הקרדינל עם סכין- ולהפתעתו, גילה שליבו של הנפטר עדיין פועם! באותו הזמן ממש התעורר גם המנותח מהתרדמת שלו, לצערו ממש דקה אחת מאוחר מדי. החתך העמוק בבית החזה שלח אותו אל העולם הבא.

המקרים הללו, של טעות באבחון המוות, היו כל כך נפוצים עד שבמאה התשע עשרה היו הרבה מאוד אנשים שפחדו מאוד מהאפשרות שיקברו בעודם בחיים. המחשבה על הכליאה האיומה בתוך הארון הקטן והמחניק הייתה קשה מנשוא ממש, ומספר ממציאים ניסו למצוא פיתרונות יצירתיים לבעיה הזו.

אחד מהם היה הרוזן קרניקי, ד"ר בלגי למשפטים. קרניקי התפרסם בזכות שיטה מחוכמת שמצא כדי למנוע מקרים של קבורה בחיים. הפתרון שלו היה צינור ארוך שקצהו האחד הוחדר דרך חור לארון הקבורה, והקצה השני הגיע למעלה אל פני השטח. הקצה שהוחדר לארון הקבורה הכיל כדור עם קפיץ, והכדור היה מונח על אזור בית החזה של הדייר. הקצה שהיה על פני השטח הכיל קופסא אטומה לאוויר. אם הייתה תנועה בבית החזה, ואפילו תנועה קטנה יחסית, הקפיץ היה משתחרר בתוך הצינור, ומעל פני השטח הייתה הקופסא נפרצת ונפתחת כדי לאפשר מעבר אוויר אל הקבר. בו בזמן היה מתרומם גם דגל שהיה מסמן לעוברים ושבים וקורא לעזרתם. זה פטנט חמוד, ללא ספק, אבל לדעתי הגאונות שלו מתבטאת דווקא באספקט אחר של ההמצאה: הצינור הזה היה רב פעמי- זאת אומרת, ניתן לשימוש חוזר. אם בסופו של דבר הסתבר שהנפטר באמת לקח את המזוודות שלו ועלה על הרכבת האחרונה, היו שולפים את הצינור מתוך הקבר, סותמים את החור הקטן שנוצר, ומעבירים את הצינור לבא בתור.

לא ידועים לי מקרים שבהם מישהו אכן ניצל בזכות המצאה שכזו, אבל היו די הרבה וריאציות על רעיונות כמו זה של הרוזן קרניקי, כמו זיקוק הצלה שיזעיק עזרה גם בלילה, או פעמון חזק שיצלצל. יש כאלה שאומרים שמקור הביטוי 'saved by the bell', ('ניצל על ידי הפעמון' בתרגום ישיר), הוא בהמצאה אחת שכזו- אבל יש סיכוי סביר שזה לא המקור האמיתי לביטוי המוכר הזה.

טעויות של דיווח עיתונאי או תקשורתי על מישהו שהוא מת, בזמן שהוא עדיין הולך על שתיים, דווקא נפוצות מאוד בתקופה המודרנית- אולי כתוצאה מקצב החיים המהיר יותר שגורם לתמותה מהירה יותר, לפחות בתקשורת. המקרה המפורסם ביותר שהתרחש בישראל הוא 'מותו' כביכול של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין. דיווח טלפוני התקבל במזכירות הכנסת סיפר שהח"כ הנכבד הלך לעולמו. יו"ר הכנסת אברהם בורג נשא הספד נרגש, חברי הכנסת הרכינו ראשם ועמדו דקת דומייה.

זמן קצר לאחר התברר שרובינשטיין הרבה פחות מת שהיה נדמה, ולמעשה הוא חי לגמרי. מי שהיה אחראי למתיחה הזו היה זלמן שושי,  שטען שעשה את מה שעשה כדי למשוך תשומת לב.

במקרה אחר, דיווח עיתון צרפתי בטעות על מותו של אלפרד נובל, המדען המפורסם וממציא הדינמיט. נובל באמת נבל, אבל זה לא היה אלפרד נובל, אלא לודוויג נובל- אחיו. העיתון הצרפתי שפרסם את הידיעה, דיווח על מותו של המדען בכותרת 'סוחר המוות הלך לעולמו', והסביר לקוראיו שנובל התעשר מאוד בזכות הדינמיט שאיפשר להרוג הכי הרבה אנשים בזמן הקצר ביותר. אלפרד נובל היה מוטרד מאוד מההספד הלא מחמיא הזה, וחשש שמא ההיסטוריה תזכור אותו לאחר מותו בתור גאון מרושע. יש יסוד סביר להניח שהחלטתו לייסד את פרס נובל כדי לקדם את המדע נבעה הרבה בזכות ההספד המוקדם הזה.

הסטטוסקופ

ואם אנחנו כבר עוסקים בענייני קביעת המוות ופרטנית בקביעת מוות כשהפציינט עדיין נוטה לחיות, אזי כדאי להזכיר כאן את אחד המכשירים הרפואיים שהייתה לו את ההשפעה הגדולה ביותר על מניעה של טעויות שכאלה: הסטטוסקופ.

את הסטטוסקופ, שהיום הוא מזוהה יותר מכל מכשיר אחר עם מקצוע הרפואה, המציא ד"ר רנה לאאנק בשנת 1816. עד אז, כדי להאזין לרעשים שבתוך בית החזה היה צריך הרופא המכובד לרכון קדימה ולהצמיד את אוזנו אל גופו של החולה. חוץ מזה שזה קצת מביך לכל המעורבים בעניין, זה גם לא ממש הגייני וגם לא ממש יעיל: האפרכסת של האוזן לא נצמדת בצורה מושלמת אל הגוף, וקשה לשמוע את הרחשים השקטים יותר. במיוחד באה הבעייה הזו לידי ביטוי בחולים השמנים יותר.

כשנתקל ד"ר לאאנק במטופלת צעירה, המבוכה שחש כשהיה צריך להצמיד את פניו אל שדיה של הצעירה גרמה לו לחפש פתרון יצירתי. הוא נזכר בתופעה אקוסטית שבה נתקל כמה פעמים בעבר: כששמים את האוזן על פיסת עץ, אפשר לשמוע מצוין כל גירוד ורשרוש בקצה השני שלו. לאאנק, שהיה גם נגר חובב, בנה גליל מעץ בגודל מתאים, ולשמחתו גילה שהוא יכול לשמוע את רעשי הלב והריאות בצורה טובה הרבה יותר.

הוא כתב ספר מוצלח מאוד, בו תיאר את הסטטוסקופ ואפילו נתן לו את שמו, מהמילים היווניות 'סטטוס' (חזה) ו'סקופ' (להסתכל, או לבחון). הוא זכה לפרסום רב והרבה כבוד מקצועי, וראה בהמצאת הסטטוסקופ ההישג הגדול ביותר של חייו. כשהיה חולה מאוד, על ערש דווי, הוא העביר את הסטטוסקופ שלו לאחיינו הצעיר, שהיה רופא בעצמו. האחיין הצמיד את הסטטוסקופ אל בית החזה של לאאנק, ושמע את הרחשים המוכרים כל כך של מחלת השחפת. יש בזה אירוניה מסוימת, שהסטטוסקופ שהיה גאוות חייו של לאאנק, הוא זה שבעזרתו נעשתה הדיאגנוזה למחלה שבסופו של דבר קיפדה את חייו.

הסטטוסקופ של לאאנק היה ראשוני מאוד, ורופאים אחרים שיכללו אותו במהלך השנים לצורה המוכרת לנו היום.

מי שבחן את השימוש בסטטוסקופ כאמצעי לאבחון מוות היה ד"ר יוג'ין בוכו, שאף זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים בשנת 1846 על העבודה הטובה ביותר על 'סימני המוות ומניעת קבורה מוקדמת'. מתחריו של הד"ר הציעו פתרונות יצירתיים מאוד לאבחון מוות מדויק: למשל, מחט ארוכה שהייתה ננעצת בלב ובראשה היה דגלון קטן שהיה מתנפנף אם הלב היה פועם. או מלקחיים מיוחדות לצביטת הפטמות, שלדעתי אם אתה לא מת כבר כשבודקים אותך איתן, אתה בטח מאוד מצטער על זה.

הסטטוסקופ איפשר לדעת בוודאות כמעט מוחלטת אם הלב עודנו פועם או אם לא, וד"ר בוכו הציע שאם לא שומעים פעילות של הלב במשך שתי דקות, אפשר לקבוע בוודאות שהנבדק הצטרף לאלה שמעדיפים להריח את הפרחים מלמטה. בלחץ מבקריו, הסכים ד"ר בוכו להאריך את זמן הבדיקה לחמש דקות- שאולי בשבילו נראו זמן קצר, אבל אני בטוח שבשביל חלק מהאנשים זה ממש יכול לעזור להם בחיים.

טקסי קבורה

הבה ונעבור למה שקורה לגוף לאחר המוות.

לכל תרבות יש שיטות משלה להפטר מהגופה לאחר טקס ההלוויה. טקסי קבורה הם הטקסים העתיקים ביותר שידועים לנו היום, ויש עדויות שאפילו האדם הקדמון הניאנדרטלי נהג לקבור את מתיו בצורה טקסית, למעלה ממאתיים אלף שנים בעבר.

בטיבט ישנן מנזרים שבהם נהוג להשאיר את הגופות כארוחה לנשרים, כחלק מהמעגל הקוסמי של החיים והמוות בבודהיזם, ואולי בגלל שלפעמים קשה מאוד לחפור באדמה הטיבטית הקרה. גם בהודו ישנה קהילה בשם 'פארסיס', שהם באמת פרסים במקור, שנוהגת להשאיר את המתים לנשרים. מי אמר שפרסים הם קמצנים. ה- BBC דיווח בשנת 2001 עד בעיה חמורה שניצבה בפני אנשי הקהילה והיא שאוכלוסיית הנשרים בהודו הצטמצמה באופן דרסטי בעקבות מחלה שפגעה בציפורים, וכתוצאה מכך לא היה ביקוש למזון הציפורים המיוחד שלהם. מועצת חכמי הקהילה פנתה לחפש סיוע ממקור טכנולוגי, מכיוון שדתם אוסרת על קבורה מכל סוג שהוא באדמה. הפיתרון היה להתקין מראות שירכזו את חום השמש על הגופה ובכך יזרזו את תהליך הפירוק הטבעי.

חניטה

מפתיע לגלות, אולי, שחניטה היא אחת מהטכנולוגיות העתיקות ביותר שבידי האנושות.

למרות שללא ספק המומיות המפורסמות ביותר הן אלא שמקורן במצרים העתיקה, הן לא העתיקות ביותר. הכבוד הזה שמור למומיות מצ'ינצורו, מדרום אמריקה, באיזורים של צ'ילה ופרו של ימינו. עובדה זו מרמזת על כך שלטמפרטורת הסביבה ולכמות הלחות באוויר יש השפעה דרמטית על שימור הגופה, הרבה יותר מאשר טכניקות חניטה מלאכותיות. הקור והיובש ששוררים באזורים המדוברים של צ'ילה ופרו הם אלה שאחראים לשימור המומיות בנות שבעת אלפים השנים. הצי'נצורויים, אם אפשר לקרוא להם בשם זה, החלו חונטים את אלה שהעדיפו להישאר בטמפרטורת החדר, כבר חמשת אלפים שנים לפני הספירה, אלפיים שנה לפני המצרים העתיקים ואלף שנה לפני המצאת הכתב.

מקור השם 'מומיה' הוא מהמילה הערבית 'מומיה', שפירושה ביטומן: החומר השחור והצמיגי שיוצר את האספלט כשמערבבים אותו עם חצץ. השם ניתן לגופ�