גהינום עלי אדמות

כתב: רן לוי

סנטרליה: גהנום עלי אדמות

עד שנת 1962, העיירה סנטרליה שבפנסילווניה, מזרח ארצות הברית, הייתה עיירת כורים קטנה ושגרתית. סנטרליה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי חברה לכריית פחם באזור עשיר מאוד במרבצי פחם גדולים. כל אלפיים תושביה היו כורי פחם או שסיפקו שירותים לעובדים. סנטרליה רחוקה מכל עיר גדולה, ומכאן שגם קצב החיים בה היה איטי ונעים. הארוע המסעיר האחרון שהתרחש בעיירה המנומנמת הזו, עד שנת 1962 הגורלית, היו כמה רציחות אי שם בסביבות שנת 1870. מאה וארבעים שנים מאוחר יותר, הפכה סנטרליה לעיירת רפאים. אנא ליחצו על תיקית 'סנטרליה'.

בחודש מאי של 1962, כמו בכל שנה, החליטה המועצה המקומית לשרוף באופן יזום את המזבלה של העיירה כדי לפנות מקום לזבל חדש. חמישה מתנדבים גוייסו לצורך העניין. הם ניגשו אל המזבלה שהייתה ממוקמת בדרומה של העיירה- מיקומה מסומן על המסך- לא רחוק מבית קברות קטן, והציתו את האשפה. המזבלה החלה לבעור. המתנדבים חזרו הביתה. אבל שלא כמו בכל שנה, האש שבמזבלה הקטנה שליד בית הקברות סירבה לדעוך. מספר ימים חלפו, והלהבות בערימת הזבל המשיכו לבעור. המתנדבים חזרו אל המקום,התיזו מים על האש ושבו לבתיהם בחושבם שכיבו את השריפה. הם טעו, האש המשיכה לבעור מתחת לערימות האשפה והעשן המשיך להיתמר.

זה כבר היה מדאיג. הרשות המקומית עשתה עוד מספר ניסיונות לא מוצלחים לכבות את השריפה, אבל לכולם כבר היה ברור שזו לא עוד דליקה רגילה. כמה גיאולוגים ומומחים לכיבוי אש הגיעו לעיירה הקטנה, בחנו את העניין והגיעו למסקנה שממנה חששו כולם. עד שנת 1962 המזבלה העירונית של סנטרליה הייתה ממוקמת בצידה השני של העיירה, והיא עברה למקום מושבה החדש- לצד בית הקברות- רק באותה השנה. המתנדבים לא ידעו שערימת האשפה שהם מציתים יושבת על מצבור עשיר של פחם טבעי, קרוב מאוד לפני השטח. כעת, הפחם שמתחת לסנטרליה החל לבעור.

בחלוף החודשים החלו התושבים לחוש בשינוי סביבם. האדמה תחת רגליהם הייתה חמימה. בתחילה התופעות היו מעניינות, נחמדות אפילו. שלג שירד לא נערם על הכבישים ולא היה צריך להביא מפלסות. בגנים המחוממים גידלו הגננים ירקות של קיץ בשיא החורף. אבל אז החלו תושבים מתעלפים בבתיהם ללא התראה, וכמה אנשים החלו מתלוננים על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות. מכשירי מדידה שהותקנו בבתים הראו רמות גבוהות של פחמן חד חמצני, גז שקוף וחסר ריח שהצטבר במקלטים ובחדרים סגורים. הפחמן החד חמצני הוא תוצר של בעירה בלתי מושלמת- שריפה בנוכחות כמות דלה של חמצן, כפי שמתרחש מתחת לאדמה.

כאן המקום להסביר בכמה מילים מדוע הרעלת פחמן חד חמצני מסוכנת כל כך. במולקולת פחמן חד חמצני, אטום הפחמן, ולא אטום החמצן, הוא החלק שנוטה ליצור תרכובות כימיות עם חומרים אחרים בקלות רבה יותר. בגופנו, ההמוגלובין הוא החלבון שמסיע את החמצן שאנחנו נושמים ממקום למקום, אבל הפחמן החד חמצני נקשר להמוגלובין פי מאתיים וארבעים (!) טוב יותר, מאשר מולקולת חמצן. העובדה הזו יוצרת שלוש בעיות. אחת, הפחמן תופס את מקומו של החמצן בדם וחונק את הגוף. שתיים, הפחמן 'נעול' כל כך חזק בהמוגלובין, שהוא לא משתחרר ממנו- ולכן ההרעלה הזו יכולה להימשך זמן ארוך מאוד ויהיו לה השפעות ארוכות טווח. שלוש- בהמוגלובין יש מקום לארבע מולקולות חמצן: אם מולקולת פחמן חד חמצני תופסת את אחד המקומות הללו, היא מושכת אליה גם את כל שלושת מולקולות החמצן האחרות, ואז גם הן לא יכולות להשתחרר מההמוגלובין. זו הרעלה כפולה ומשולשת.

ההשפעות של הרעלת פחמן חד חמצני באות לידי ביטוי באותן מקומות בהן החמצן נידרש ביותר: במערכת העצבים המרכזית, ובלב. הוא גורם לתופעות נוירולוגיות חמורות- מכאבי ראש ועייפות ועד הזיות וכמובן מוות בריכוזים גבוהים. מעניין לציין שיש מחקרים שקישרו בין הרעלת פחמן חד חמצני לתופעת 'הבתים רדופי השדים' שאנחנו שומעים עליהם מדי פעם. בבית ישן, התנורים לא פועלים היטב ועלולים לפלוט פחמן חד חמצני בריכוז גבוה, דבר שעשוי להביא להזיות, שמיעת קולות משונים, לראות שדים ורוחות וכדומה.

בכל אופן, הפחמן החד חמצני שנפלט מבטן האדמה היה סיבה טובה מספיק כדי לנסות ולהילחם בשריפה התת-קרקעית. מהנדסים וגיאולוגים הפעילו ציוד מכני כבד וחפרו שוחות עמוקות מסביב לעיירה כדי לנסות ולהכיל את השריפה, למנוע ממנה להתפשט. אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי- השריפה התת קרקעית כבר התפשטה אל מעבר לשוחות.

שריפות של פחם תת קרקעי הן לא דבר חדש. כמה מאות שריפות שכאלה משתוללות באין מפריע ברחבי העולם, במיוחד באיזורים שבהם הכרייה מתבצעת קרוב לפני השטח. במהלך הכרייה הפחם נחשף לאוויר החופשי ולפעמים די בפגיעת ברק או בשריפת קוצים כדי להצית את הפחם. האש ניזונה מהחמצן שעובר דרך הסדקים בסלעים ובוערת בעוצמה נמוכה לאורך זמן רב. השריפה בסנטרליה הייתה יחודית משני סיבות: הפחם שבאדמה היה פחם טבעי באיכות יוצאת דופן- מרוכז מאוד, נקי מזיהומים ובוער בטמפרטורה גבוהה. בתחילת המאה העשרים נחפרו מאות ואלפי מחילות מתחת לאדמה כדי להוציא את הפחם המשובח הזה, אבל עם דעיכת השימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי ובנפט, המכרות הללו נינטשו. התוצאה הייתה תעלות שהוליכו את החמצן הטרי אל הפחם הבוער ביעילות, ואף אחד לא היה במחילות כדי לחסום אותן בזמן.

בחלוף הזמן הבינו התושבים שאת השריפה הזו אי אפשר לכבות, ועדיף לתת לה לדעוך מעצמה. שנות השישים חלפו, ושנות השבעים בעיקבותיהן. האדמה החמימה והעשן שבקע מדי פעם מחורים באדמה הפכו להיות חלק מהנוף המקומי. אבל בשנת 1979 החליט בעל תחנת הדלק המקומית לבדוק את גובה הנפט בתוך המיכל התת קרקעי שלו. הוא הוציא את מקל המדידה, והמקל היה רותח. הטמפרטורה במיכל הגיעה לכשמונים מעלות צלסיוס. רשויות מדינת פנסילווניה התחילו לתפוס שככה אי אפשר להמשיך, שהסכנה לחיי התושבים מתחילה להיות מוחשית.

שנתיים מאוחר יותר יצא טוד דומבוסקי, ילד בן 12, לטיול בחורשה לא רחוק מביתו. לפתע האדמה מתחת לרגליו נפערה, וחור לוהט בקוטר של כשני מטרים ובעומק של כעשרים מטרים איים לבלוע אותו. טוד הצליח להאחז בשורשי עץ ולזעוק לעזרה, וניצל ברגע האחרון כשבן דודו משך אותו מהתופת הלוהטת- כארבע מאות מעלות צלסיוס. לו היה נופל עוד מטר או שניים היה נישרף למוות בודאות. הבולען הלוהט הזה הוא עוד תופעה מוכרת בשריפות פחם: הפחם הבוער מתחת לקרקע הופך עם הזמן לאפר דק, ובשלב מסוים מפסיק לתמוך במשקל הסלעים שמעליו. התוצאה היא התמוטטות פתאומית, דומה לזו שאנחנו מכירים מבולעני ים המלח אצלנו.

האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. המימשל המקומי החליט לפנות את סנטרליה, ומהר. המדינה קנתה בכסף את בתיהם של מי שהיו מוכנים לעזוב את העיירה- וכאלף איש עזבו אותה בין לילה. עוד כמה מאות תושבים לא הסכימו למכור את בתיהם, ובשנת 1992 החליטה מדינת פנסילווניה שהיא מחרימה את כל הרכוש בעיירה. כל הבתים הריקים נהרסו וגולחו ממקומם. הכבישים המובילים לעיירה נחסמו בערימות עפר, ורשות הדואר אפילו ביטלה את קוד המיקוד של העיירה. לתושבים, שהפכו להיות פולשים בלתי חוקיים לרכוש המדינה בבתיהם שלהם – כבר לא הייתה ברירה. פרט לשניים עשר תושבים קשוחים ועיקשים, לא נותר בסנטרליה איש. עיירת רפאים לכל דבר.

היום, בשנת 2008, האדמה מתחת לעיירה סנטרליה ממשיכה לבעור. האש ממשיכה להתפשט מתחת לכבישים ולשדות ואין אף מומחה שיכול להעריך מתי תגווע. התחזיות עגומות כולן. באוסטרליה ישנו הר שמרבצי הפחם תחתיו בוערים מזה ששת אלפים שנה. כדי להציל את סנטרליה יש לחפור שוחות בעומק של ארבעים מטרים ויותר לאורך מאות קילומטרים- ההערכות מדברות על הוצאה של למעלה מחצי מיליארד דולר, הרבה יותר משוויה של העיירה הקטנה.

לכן איש אינו נוקף אצבע עבור סנטרליה.האדמה חרוכה ושבורה במאות מקומות, הכבישים מתפוררים. העצים לבנים, גוססים ונטולי עלים. לאוויר יש טעם לוואי חזק של גופרית. אכן, גהנום עלי אדמות.

טרינטי, הפצצה האטומית הראשונה

'פרוייקט מנהטן', הפרוייקט של תכנון ובניית הפצצה האטומית הראשונה, היה אחד מהמבצעים המדעיים וההנדסיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. שיאו של המבצע האמריקאי העצום הזה, שעשרות אלפי אנשים היו מעורבים בו בחשאיות גמורה, התרחש בשישה עשר ביולי, 1945 באיזור נידח, שומם וצחיח בדרום מערב ארצות הברית, במדינת ניו מקסיקו. ליחצו על תיקיית 'טריניטי' כדי לרחף אל פיסת המדבר הזו.

ב-1945 כבר היו בידי האמריקאים שתי פצצות אטומיות מוכנות לשימוש. הראשונה הייתה פצצה פשוטה למדי, על בסיס אוראניום-235, ושמה 'ילד קטן' (Little boy). השניה הייתה מסובכת הרבה יותר, מושתת על פלוטוניום ונקראה 'איש השמן' (Fat Man).

המדענים והמהנדסים שעבדו בפרוייקט מנהטן היו מהטובים והמבריקים שממשלת ארצות הברית יכלה לגייס לעניין. רוברט אופנהיימר, אנריקו פרמי, ריצ'ארד פיינמן, אדוארד טלר ואחרים השקיעו את כל מרצם ויכולותיהם לעניין- הם היו בטוחים למדי שפצצת האוראניום הפשוטה תפעל כמתוכנן. אבל הם לא יכלו להבטיח לצבא בוודאות שפצצת הפלוטוניום המסובכת תעשה את העבודה. הבעייה הייתה שלאוראניום-235 יש חיסרון משמעותי: היה קשה מאוד לייצר אותו בטכנולוגיה שהייתה זמינה באותו הזמן. המשמעות הייתה שלאמריקאים היה מספיק אוראניום לפצצה אחת בלבד ולכן הצבא רצה להיות בטוח, בכל מאת האחוזים, שיש לו פצצה אטומית נוספת למקרה והמלחמה אינה מסתיימת אחרי הטלת הפצצה הראשונה. הפצצה הנוספת הזו הייתה חייבת להיות פצצת הפלוטוניום, ומכאן הכורח לדעת בוודאות שהיא אכן עובדת. למזלם, פלוטוניום הוא תוצר לוואי טבעי של תהליך שהתרחש בתוך כורים אטומיים מסויימים, ולכן היו כמויות גדולות יותר ממנו. הרבה פלוטוניום פירושו שהמדענים יכלו להרשות לעצמם לבצע ניסוי מקדים של פצצת הפלוטוניום.

כדי להבין מדוע פצצת אוראניום הייתה פשוטה בעוד פצצת פלוטוניום מסובכת וקשה למימוש, כדאי להבין מהי 'מאסה קריטית'.

בתהליך של ביקוע גרעיני, אטום רדיואקטיבי מתפרק באופן ספונטאני ('מתבקע') ומשחרר חלקיקים מהירים. אם יש אטום רדיואקטיבי אחר בסביבה הקרובה- הוא עשוי להיפגע מהחלקיקים המהירים, ולהתבקע מעצמו. במאסה שהיא תת-קריטית, אין מספיק אטומים בסביבה. האטום הראשון יתבקע, יגרום לביקוע של אטום נוסף או אולי כמה אטומים, אבל בסופו של דבר החלקיקים המהירים מתבזבזים ותגובת השרשרת הזו גוועת מאליה.

במאסה שהיא קריטית בדיוק, כל אטום שמתבקע גורם לאטום אחד נוסף להתבקע וכך הלאה. זו תגובת שרשרת מתונה, מבוקרת ונמשכת לאורך זמן. כל ביקוע שכזה גורם לפליטת חום ואנרגיה, וזה העיקרון שבסיסם של כורים גרעיניים. במאסה שהיא סופר-קריטית, דהיינו חומר בכמות שהיא מעל למאסה הקריטית, יש המון אטומים רדיואקטיביים צמודים זה לזה. אם יש ביקוע אחד זעיר, הוא גורם לעשרות אטומים מסביבו להתבקע, וכל אחד מהם גורר אחריו כמה עשרות תגובות שרשרת שכאלו- מעין מפולת שלגים שצוברת תאוצה. אנחנו מקבלים שיחרור אדיר ופתאומי של אנרגיה, וזה הפיצוץ האטומי.

בפצצה גרעינית, החלק הטריקי (אל תספרו את זה לאיראנים) הוא לשמור את החומר הרדיואקטיבי במצב תת-קריטי, כדי שלא תהיה תגובת שרשרת, ואז בבת אחת להפוך אותו למאסה סופר-קריטית. בפצצת האוראניום זה פשוט מאוד: יורים, בעזרת תותח, גוש קטן של אורניום לתוך גוש גדול של אוראניום: גוש שהוא כמעט קריטי. כששני הגושים נפגשים במהירות גבוהה, כל החבילה הופכת לסופר קריטית בתוך חלקיק שניה ואז יש בום גדול.

בפלוטוניום המצב מסובך הרבה יותר. הפלוטוניום שהופק בכורים הגרעיניים לא היה מרוכז וטהור מספיק כמו אוראניום-235: היו בו זיהומים שגרמו לכך שהפלוטוניום היה קצת 'חמור קופץ בראש'- הוא היה הופך למאסה סופר-קריטית מהר מדי. עוד לפני ששני הגושים, הקטן והגדול, היו מתאחדים בשלמותם, תגובת השרשרת הייתה מתחילה. החום והלחץ שהיו נוצרים היו מפוצצים את הפלוטוניום מוקדם מדי, ותגובת השרשרת הייתה נבלמת לפני שהייתה מספיקה למצות את כל החומר הרדיואקטיבי. לכן המהנדסים נאלצו לנסות שיטה הרבה יותר מורכבת: הם עיבדו את הפלוטוניום לצורת כדור חלול, ושמו סביבו כמות גדולה של חומר נפץ קונבציונלי רגיל. תקוותם הייתה שהלחץ שיפעיל חומר הנפץ על כדור הפלוטוניום יביא את החומר הרדיואקטיבי למאסה סופר-קריטית וישמור אותו כגוש אחד עד להתרחשות הפיצוץ עצמו.

אבל איך מנסים פצצה אטומית? לאיש לא היה מושג איך פיצוץ אטומי מתנהג. היו המון ניחושים, אבל אף אחד לא ידע בוודאות. היו התערבויות לגבי עוצמת הפיצוץ החזויה: היו מדענים שהעריכו שהפיצוץ יהיה שווה ערך לחמש קילוטון (חמשת אלפים טונות) של חומר נפץ תקני מסוג TNT, אחרים חשבו שהעוצמה תהיה בסביבות העשרת אלפים קילוטון. המדענים הפסימיים יותר שיערו שיש סיכוי שתגובת השרשרת תצא משליטה ותגרום למולקולות של האוויר לעבור ביקוע גרעיני- ואז כל מדינת ניו מקסיקו, או אפילו העולם כולו- יושמד בפיצוץ. היו גם כאלה שהאמינו ששום דבר לא יקרה ושהפצצה כלל לא תעבוד. למקרה כזה הכין הצבא מיכל ענק, מאתיים וארבעים טון משקלו, שלתוכו יאספו השאריות של החומר הגרעיני שלא עבר ביקוע: למיכל הזה ניתן השם "ג'מבו", והוא הוצב במיקום שמסומן על המסך.

השם שניתן לניסוי היה 'טריניטי', והפצצה כונתה 'הגאדג'ט'. לפני שפוצצו את הגאדג'ט צריך היה לוודא שמכשירי המדידה פועלים כשורה, ולכן ערכו המדענים מיני-פיצוץ מקדים: מאה ושמונה טונות של TNT, שפוצצו לא הרחק מנקודת הניסוי המתוכננת של טריניטי, אף הוא מסומן על המפה. הפיצוץ ה'זעיר' הזה, במרכאות, היה הפיצוץ המבוקר הגדול ביותר בהיסטוריה- עד לטריניטי עצמו.

השש עשרה ביולי הגיע, והטכנאים העלו את ה גאדג'ט על מגדל גבוה בלב המדבר. המדענים והגנרלים התרחקו לבונקרים מיוחדים, והמתינו לספירה לאחור. המתח היה עצום. מזג האוויר היה סגרירי והיה חשש שמא הגשם והרוח יגבירו את סכנת הנשורת הגרעינית, או שפגיעת ברק טועה במגדל הגבוה תפעיל את הפצצה לפני הזמן. בשעה חמש ושלושים דקות לפנות בוקר, נלחץ הכפתור וגאדג'ט התפוצץ בעוצמה של קצת יותר מעשרים אלף טונות של TNT. הזעזוע באדמה הורגש למעלה ממאתיים קילומטרים מהמקום, והפטרייה האטומית שכל כך מוכרת לנו היום, היתמרה לגובה של כשניים עשר קילומטרים. במקום שבו עמד המגדל של גאדג'ט נותר רק מכתש ברוחב של כשלוש מאות מטרים ובעומק של שלושה מטרים, והחול שבמכתש הותך לזכוכית ירקרקה ורדיואקטיבית שזכתה לשם 'טריניטייט'.

הצבא ניסה, כצפוי, לשמור את עובדת הפיצוץ בשקט. זה לא היה פשוט, כי את הפיצוץ שמעו בחמש מדינות מסביב לניו מקסיקו או כפי שציין אחד החיילים- "למה שלא תיתנו לנו משימה יותר קלה, למשל להחביא את נהר המיסיסיפי?". הגירסא הרשמית לארוע הייתה שמחסן תחמושת גדול התפוצץ בלב המידבר, ללא נפגעים.התגובה הראשונית של הצופים בארוע הייתה התעלות, אושר על מאמץ אדיר של שנים שהסתיים בהצלחה מסחררת. כוסות ויסקי עברו מיד ליד, אנשים לחצו ידיים. הפיזיקאי איזידור ראבי גבה עשרים דולר מעמיתיו אחרי שזכה בהתערבות על עוצמת הפיצוץ הצפויה.

אבל אחרי שהאופוריה הראשונית חלפה, החלה המשמעות האמיתית של מה שארע בטריניטי לחלחל לליבותיהם של האנשים. כמו פרומיתאוס שנענש על ידי זאוס אחרי שגנב את האש מהאולימפוס עבור בני האדם, כולם הבינו שהעולם כבר לא יהיה אותו הדבר אחרי שהשד האטומי יצא מהבקבוק. רוברט אופנהיימר כתב בזכרונותיו שרגע הפיצוץ הציף במוחו משפט מתוך ספר הינדי קדוש: "הנה הפכתי למוות, הייתי למחריב העולמות." שלושה שבועות לאחר מכן הגיע המוות אל העיר הירושימה שביפן ולקח עימו כשמונים אלף איש, ומחריב העולמות עוד ארבעים אלף, שלושה ימים אחר כך בנאגאסאקי.

הלוייתן המתפוצץ של אורגן

יש פתגם מפורסם שאומר כך: "אם יש לך פטיש ביד, כל בעיה נראית פתאום כמו מסמר." אני מאמין שהפתגם המקורי מתייחס, קרוב לוודאי, למדיניות החוץ של ארצות הברית, אבל כנראה שהאמת העמוקה שבו חילחלה גם אל מחלקת עבודות הכביש של מדינת אורגון. כחלק מהעבודה השגרתית שלהם, מהנדסי מחלקת עבודות הכביש משתמשים בחומרי נפץ כדי לסלק מכשולים שמפריעים לסלילת כביש חדש.

בשנת 1970 נתגלה על אחד החופים של אורגון לוויתן מת שנשטף על החוף. זה היה לוויתן מכובד מאוד- שמונה טון משקלו, 15 מטר אורכו, בסדר גודל של משאית פחות או יותר. את התמונה שלו תוכלו לראות בתיקיית 'הלוויתן המתפוצץ'. כשנתבקשו מהנדסי הכביש לסייע בסילוק הפגר מהחוף, הם שקלו את האפשרויות שעמדו בפניהם בכובד ראש. אי אפשר לקבור את המפלצת הזו- היא גדולה מדי. מצד שני, אף אחד לא התנדב לקחת סכין ולהתחיל לחתוך את הלוויתן לחלקים- זה לא בדיוק סושי, ואתם יכולים לדמיין לעצמכם את הריח שעלה מהפגר הנרקב. בשלב זה נזכרו המהנדסים שיש להם פטיש ביד או ליתר דיוק, חומר נפץ בכמות בלתי מוגבלת. למוח האנושי יש יכולת מדהימה לייצר אשליות אופטיות, אבל מהנדסי הכביש מתחו את היכולת הזו ממש עד הקצה כשהפכו את הלוויתן, בעיני רוחם, למסמר.

אף אחד לא ידע בוודאות כמה חומר נפץ נדרש כדי לפוצץ את הלוויתן. ההנחה הראשונית הייתה שטונה של TNT יעשו את העבודה. מה שקרה אחר כך הפך מאז לאגדת אינטרנט ידועה. הסיפור עבר מפה לאוזן במשך עשרים שנה עד שהגיע לאוזניו של דייב בארי. בארי הוא הומוריסט אמריקאי מפורסם, זוכה פרס פוליצר ובעל עשרות אלפי קוראים. הוא כתב טור על הסיפור של הלוויתן מאורגון, כתבה שהפכה מאז לקלאסיקה. שום דבר שאני אספר לכם כאן לא יהיה מוצלח יותר ממה שכתב דייב בארי, ולכן אני אחרוג ממינהגי הפעם ופשוט אקריא לכם את הטור של בארי, מילה במילה. אני מקווה שעורכי הדין של בארי לא יודעים עברית. הנה הכתבה:

"אני לחלוטין לא ממציא את זה. למעשה, יש לי את הכל מוקלט בוידיאו. הקלטת היא מתחנת טלוויזיה מקומית מאורגון ששלחה כתב לכסות את הניסיונות להיפטר מגופת לוויתן מת, חמישה עשר מטרים אורכו ושמונה טונות משקלו, שנשטף אל החוף. האחריות על המבצע הוטלה על מחלקת עבודות הכביש של אורגון, כנראה מתוקף ההנחה שכבישים ולוויתנים דומים מכיוון שהם דברים גדולים.

בכל אופן, מהנדסי הכבישים חשבו על רעיון- זיכרו, אני לא ממציא את זה- לפוצץ את הלוויתן בדינמיט. הכוונה הייתה שהלוויתן יתפוצץ לחתיכות קטנות, שאותן יאכלו אחר כך השחפים וזהו. סילוק לוויתן לפי הספר.

אז הם הרחיקו את הצופים לאחור, הצמידו דינמיט ללוייתן ופוצצו אותו. אני כנראה לא אשם באנדרסטייטמנט אם אומר שמה שהתרחש אחר כך, בקלטת, הוא המאורע הנפלא ביותר בכל ההיסטוריה של היקום. בהתחלה רואים את גופת הלוויתן נעלמת בעשן ולהבות אדירות. אחר כך שומעים את הקהל הצוהל צועק 'ייאיי!' ו-'ווויי'. ואז, לפתע, הטון בקהל משתנה. שומעים קול חדש, כמו 'ספלאט'. שומעים קול של אישה קורא "הנה באות חתיכות של…אלוהים אדירים!". משהו נמרח על עדשת המצלמה.

הכתב בקלטת מסביר: "ההומור שבכל הסיטואציה הפך לפתע לבריחה לצורך הישרדות, כשפיסות מעיים ענקיות החלו נופלות בכל מקום." חתיכה אחת נחתה על גג של מכונית חמש מאות מטרים משם, וריסקה אותה לחלוטין. על החוף נותרו כמה גושי לוויתן בגודל של קרוואנים קטנים. לא היה אף סימן לשחפים, שכנראה עשו רילוקשיין לברזיל לתמיד. בקלטת הזו יש לצפות בכובד ראש. כאן במכון לחקר חיות מתפוצצות אנחנו צופים בקלטת הרבה, בעיקר במסיבות. אבל עכשיו הוא לא הזמן לגיחוכים. זה הזמן ליצור קשר עם הח'ברה במחלקת עבודות הכביש של אורגון, ולשאול אותם (כשהם מסיימים לנקות את החופים) כמה חומר נפץ הם צריכים בשביל גבעת הקפיטול.

חדר הקבורה של משפחת צ'ייס

האי באראבדוס נחשב כאחת הפנינים של איזור הקריביים, ורבים מבקרים בו בזכות החופים הנהדרים והמפורסמים בעלי החול הלבן והמים הכחולים. אבל בעיר אוייסטינס, השוכנת על אחד מאותם חופים יפים, מסתתרת לה תעלומה מרתקת בת כמעט שלוש מאות.

כנסיית קרייסט צ'ארצ' הוקמה במאה ה-17 ומאז נבנתה מחדש כמה פעמים בעקבות שטפונות, הוריקאנים ועוד אסונות דומים. מצפון לכנסייה ניתן להבחין בקבוצת עצים קטנה, וביניהם במצבות של בית הקברות של הכנסיה. אחת מאותן המצבות היא למעשה מדרגות היורדות אל חדר קבורה תת קרקעי בתוך בית הקברות- זהו התצלום השמאלי ביותר. חדר הקבורה הזה, על אף שהוא שוכן בבית הקברות, עומד ריק כבר למעלה ממאה ושמונים שנה. אך לא תמיד היה זה המצב.

חדר הקבורה נבנה בשנת 1724, אבל הראשונה שניטמנה בו הייתה אישה בשם תומאסינה גודארד כמעט מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 1807. זמן לא רב לאחר מכן נקנתה חלקת הקבר הזו שבידי משפחת צ'ייס, משפחה עשירה וחשובה שהדמות הדומיננטית בה, תומאס צ'ייס, היה אחד מהאנשים השנואים ביותר באי. הוא היה ידוע כאדם אכזר שהירבה להתעלל בעבדיו, וגם משפחתו סבלה לא מעט מהאופי הכעוס והלא נעים שלו.

בשנת 1808 הלכה לעולמה מארי אן, בתו התינוקת של תומאס צ'ייס. גופתה הוכנסה לתוך ארון קבורה מעץ, והונחה בתוך חדר הקבורה לצד ארון הקבורה שכבר היה בו מקודם. ארבע שנים מאוחר יותר חדר הקבורה נפתח שוב, הפעם כדי לקבל את ארונה של בתו השניה של תומאס צ'ייס, דורקאס. התרשים הימני מראה את שלושת הארונות מסודרים, זה לצד זה, בתוך חדר הקבורה.

חודש לאחר מכן, בשנת 1812, ניפטר תומאס צ'ייס עצמו. האבלים נתאספו סביב חדר הקבורה, הדלת נפתחה- אבל לעיניהם נתגלה מחזה מזעזע. מישהו חילל את ארונות הקבורה ופיזר אותם בכל רחבי החדר. ארונה של מארי התינוקת היה זרוק על הקיר, כך שראשה היה כלפי מטה. החשד נפל מייד על העבדים הכושים, שמין הסתם הייתה להם סיבה טובה להתנקם במעסיקם האכזר. אף אחד לא הודה במעשה ולא נמצא רמז לזהות הואנדליסטים. אנשי הכנסייה סידרו מחדש את ארונות הקבורה, הכניסו את ארונו של תומאס צ'ייס לצד ארונותיהן של בנותיו, וסגרו את דלת הכבדה- דלת עשוייה שיש מלא- בכניסה לחדר הקבורה.

חלפו שנתיים, ועוד נצר צעיר למשפחת צ'ייס הלך לעולמו. הפעם היה זה סמואל איימס, תינוק בן יומו. חדר הקבורה נפתח, ושוב נתגלה שמישהו זרע אנדרלמוסיה בתוך הקבר. כל הארונות, פרט לארונה של תומאסינה גודארד שנקברה ראשונה, היו זרוקים אחד על השני. זו כבר הייתה תעלומה משונה מאוד: מדוע המשיכו אוייביו של תומאס צ'ייס, אם היו כאלה בכלל, להתנקם בו בפעם השנייה גם אחרי מותו? זאת ועוד, הארון של תומאס היה ארון עשוי עופרת וכבד מאוד- נדרשו שמונה אנשים כדי להחזירו למקום. זו בבירור לא הייתה משימה של עבד כועס או אפילו שניים.

הארונות סודרו מחדש, דלת השיש הכבדה סגרה את הקבר, וחודש חלף לפני שנפתח שוב. הפעם הובאו לקבורה עצמותיו של בן אחר למשפחת צ'ייס שנקבר במקור בבית קברות מרוחק. בעקבות שני המקרים הקודמים כבר התאספו סקרנים לחזות בפתיחת חדר הקבורה. העבדים הכושים לא הסכימו להתקרב לבית הקברות: הם היו משוכנעים שיש רוח רעה, שד כלשהו, ששוכן במקום המקולל.

כשנפתח הקבר נתגלו שוב ארונות הקבורה בתוכו כשהם הפוכים ומבורדקים. הפעם גם ארונה של תומאסינה גודארד הועף ממקומו בעוצמה שריסקה אותו כמעט לחלוטין. אב הכנסייה החליט לסרוק את חדר הקבורה כדי לאתר פתחים סודיים או סדקים גדולים שיאפשרו למישהו לחדור לתוכו שלא דרך הכניסה הראשית הגלויה- אבל הקירות היו שלמים. הקברנים סידרו שוב את הארונות, סגרו את דלת השיש ואטמו אותה במלט.

שלוש שנים נוספות חלפו עד שהלכה לעולמה עוד בת משפחה, גברת תומאסינה קלארק. בשלב זה כבר היה לחדר הקבורה של משפחת צ'ייס מוניטין שהלך לפניו בכל האי, והמושל המקומי החליט להיות נוכח בעצמו בהלוויה. הקברנים שברו את המלט שאטם את דלת השיש, ושוב- הארונות בתוך החדר היו זרוקים לכל עבר, וסימנים על הקירות ועל הארונות רמזו שהם הושלכו ממקומם בעוצמה רבה.

המושל החליט לשים קץ לסיפור הזה אחת ולתמיד. בהנחייתו נבדק חדר הקבורה שוב לגילוי פתחים וסדקים. לאחר שסודרו הארונות במקומם, פיזרו הקברנים חול לבן עדין על הריצפה. הם החזירו את הדלת למקומה ואטמו אותה עם מלט. המושל נעץ את החותם הרישמי שלו על החומר הטרי, ועדים נוספים הטביעו אף הם סימנים אישיים על המלט המתייבש. עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא לחכות שעוד מישהו ממשפחת צ'ייס ילך לעולמו…

כמעט שנה חלפה, והצ'ייסים סירבו למות. הסקרנות כירסמה בכל תושבי האי, ולבסוף המושל החליט שנמאס לו לחכות. הוא אסף כמה בנאים, קבוצת עבדים ועוד כמה מאות סקרנים מכל האיזור, וכולם ניגשו אל חלקת הקבר שבכנסייה השקטה. המושל בחן את המלט בכניסה ואת החותם שהיה שלם לחלוטין. הבנאים אישרו שהדלת לא זזה ממקומה מאז הקבורה הקודמת- ואז פתחו את הקבר.

כשהזיזו את דלת השיש שמעו החוקרים רעש עמום, ובתוך זמן קצר הבינו את מקורו: ארונה של אחת מבנות צ'ייס היה שעון על דלת הכניסה… חדר הקבורה היה במהפיכה גמורה, וכל הארונות הועפו ממקום למקום. המושל ואנשיו בחנו את החול הלבן והדק שפוזר בחדר, מחפשים את הסימנים המוכרים של כפות רגליים או סוליות נעליים- אבל לשווא. שום סימן לא נמצא על החול.

זה כבר היה יותר מדי. כל הארונות הוצאו מהחדר, וניטמנו במקומות אחרים ברחבי בית הקברות של הכנסיה. המושל ואנשיו סגרו את חדר הקבורה, הפעם סופית. איש לא הובא לקבורה במקום מאז 1820.

גברת הבבושקה ורצח קנדי

ישנם אירועים בהיסטוריה שהותירו חותם בליבן של אומות שלמות. רגעים בהיסטוריה שכמעט כל אחד שתשאל יכול לספר לך מה הוא עשה, איפה הוא היה ועם מי כששמע על המאורע החשוב הזה. איפה הייתם כשרבין נרצח? כל ישראלי זוכר. על איזה מסך טלוויזיה ראיתם בפעם הראשונה את מגדלי התאומים בוערים? אני אזכור את הפרטים האלה עד יומי האחרון, כנראה. רצח קנדי היה ארוע כזה עבור האומה האמריקאית. קנדי היה נשיא צעיר, יפה, אמיץ. הוא עמד איתן מול האיום הסובייטי בקובה. הוא נתן את ההשראה והדירבון שדחפו את חלליות אפולו אל הירח. הוא פלירטט (אולי) עם האישה הסקסית ביותר בעולם, מרילין מונרו. הוא היה התגשמותו של החלום האמריקאי. ואז רצחו אותו. טרגדיות מסדר גודל שכזה לא נשכחות מהר. כמו במקרה של רצח רבין, כמו בפיגוע של האחד עשרה בספטמבר, תיאוריות קונספירציה סביב הרצחו של קנדי צמחו כעשבים שוטים שאי אפשר להיפטר מהם בקלות.

רובנו, אני מניח, ראינו את סרט הוידיאו המפורסם שמנציח את רגע ההתנקשות בג'ון אף. קנדי. הסרט הזה, שבו נראה הנשיא נוסע במכוניתו הפתוחה יחד עם ג'קי אישתו, צולם בידי אברהם זאפרודר והוא מראה את הרגע שבו נפגע הנשיא מכדורי הרובה. זאפרודר צילם את הסרט מנקודה שנמצאת מערבית לכביש- הנקודה מסומנת על המסך. אחת מתאוריות הקונספירציה העיקשות ביותר מאז 1963, שנת הרצח, גורסת שהיה יותר מרוצח אחד. הגירסא הרשמית של חקירת הרצח טוענת שהרוצח, אוסוולד, ירה מחלון הבניין מצפון לכביש, אבל יש מי שטוענים שהפצעים שספג הנשיא לא תואמים זווית ירי כזו ושהיה מתנקש נוסף שהתחבא בגבעה המיוערת לממערב לכביש- זאת אומרת, פחות או יותר מאחורי זאפרודר. לכן לא ניתן לאשר או להפריך את הרעיון הזה לפי הסרט שלו.

אבל ייתכן וישנו סרט, או תמונות סטילס, שיאפשרו לחקור את הטענה הזו לעומק. בסרטו של זאפרודר ניתן להבחין בבירור באישה שעומדת בצד הכביש, ממזרח למכונית הנוסעת. האישה לובשת מעיל ארוך, אוחזת בידיה מצלמה או מסרטה שמסתירים את פניה, וראשה עטוף במטפחת בסגנון שאנחנו בדרך כלל רואים מצויר על בובות הבבושקה הרוסיות. התמונה מצד ימין מראה את האישה כשגבה למצלמה.

שימו לב למיקומה של גברת הבבושקה, המסומן על הדשא. היא עומדת בצמוד לכביש, ממש ממול לזאפרודר. היא מצלמת את מכוניתו הנשיא כשהיא עוברת מולה, והיא מצלמת גם את הרקע- את הגבעה המיוערת. הסירטון או התמונות שצילמה גברת הבבושקה עשויים להיות עדות מפתח שיכולה להשקיט את תאוריות הקונספירציה למיניהן- או, השם ישמור, להראות בבירור קנה שני של רובה מבצבץ מבין השיחים. זו יכולה להיות רעידת אדמה היסטורית בקנה מידה בלתי ניתפס.

אבל אף אחד לא יודע מי היא גברת הבבושקה. מייד לאחר הרצח האישה המיסתורית הזו נבלעת בתוך הקהל- ונעלמת לתמיד. האף. בי. איי מפרסם מודעות בתקשורת, מבקש, מתחנן שגברת הבבושקה תיצור עימו קשר ותאפשר להם לבחון את התמונות שצילמה- אבל לשווא. היא לא מתקשרת ולא מופיעה באף תחנת משטרה. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא נראית כבת שלושים פלוס ושחורת שיער. העובדה שגברת הבבושקה לא יצרה קשר עם אף גורם מאז הרצח היא מאוד מאוד בלתי שיגרתית: כל מי שהיה לצד הכביש ברגע ההתנקשות התנדב לספר למשטרה מה הוא ראה. העיתונאים היו צמאים לכל פיסת מידע וראיינו את כולם, את כל מי שהסכים לדבר. מי שהייתה לו מצלמה ביד באותה השנייה היה, פוטנציאלית לפחות, אדם עשיר מאוד- זאפרודר מכר את הסרט שלו למגזין 'לייף' תמורת סכום שווה ערך למיליון דולרים של ימינו. דמיינו לעצמכם כמה שווה הסירטון או איזה מחיר יכולה גברת הבבושקה לבקש תמורת כל תמונה מהתמונות שהיא צילמה, מהמקום והזווית בו עמדה!

אבל אין גברת, ואין בבוקשה. בשנת 1970 צצה אישה בשם בוורלי אוליבר וטענה שהיא גברת הבבושקה. אבל סיפורה של בוורלי אוליבר אינו אמין וזרוע באי-דיוקים: למשל, המצלמה שלדבריה החזיקה ביד הייתה מדגם שעדיין לא יוצר בזמן הרצח. היא סיפרה שנעמדה מאחורי אב ובנו- אבל השניים העידו שהם הגיעו למקומם ממש ברגע האחרון לפני הרצח, כך שלא סביר שגברת הבבוקשה הספיקה לרוץ ולעמוד מאחורי גבם. לבוורלי גם לא היו תמונות מהרצח: היא טענה שסוכן של האף.בי.איי החרים ולקח אותם אליו.

ברור שהיעדרה של גברת הבבושקה רק העצים את תאוריות הקונספירציה. מדוע היא לא מסגירה את עצמה? האם ייתכן והיא חלק ממזימת ההתנקשות? בתמונות שנלקחו שניות לאחר הרצח נראים כל האנשים כשהם שפופים על הריצפה, מנסים להסתתר משריקות הכדורים- אבל גברת הבבושקה עומדת איתנה על שתי רגליה, וממשיכה לצלם! האם ידעה בוודאות שהיא לא תיפגע?… ייתכן ולעולם לא נדע.

המיסתורין של קרול א. דירינג

בשלושים ואחת לינואר, שנת 1921, בשעה שמונה ושלושים בבוקר, הבחינו אנשי צוות המגדלור של כף האטראס, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית, בספינת מפרש גדולה שהייתה נעוצה בין הסלעים באיזור שכונה 'שרטוני היהלום'. שמה של הספינה היה 'קרול אי. דירינג'. ליחצו על תיקית 'קרול אי. דירינג'. שרטוני היהלום- המסומנים במפת הלווין- הם איזור מסוכן מאוד לניווט, וספינות רבות מצאו בו את סופן. צוות המגדלור הזעיק את משפר החופים לעזרה, אך חלפו מספר ימים עד שמזג האוויר ההפכפך של האוקיינוס האטלנטי איפשר לאנשי ההצלה לעלות על הספינה.

אנשי משמר החופים סרקו את המסדרונות והחדרים, אבל הצוות נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כל ציוד הניווט וחפציהם האישיים של המלחים נעלמו אף הם. גם הפריט החשוב ביותר- יומן הספינה, המחברת בה מתועד כל אירוע שהתרחש במהלך ההפלגה- לא נמצא באף מגירה. אנשי משמר החופים גירדו בראשם בתימהון. העובדה שציוד אישי נאסף באופן יסודי לימדה שנטישת הספינה- אם אכן זו הייתה סיבת ההעלמות- לא נעשתה בחופזה. אבל מזג האוויר בימים שקדמו לעלייתה של הקרול אי. דירינג על שרטוני היהלום היה סביר בהחלט, והספינה הייתה שלמה ותקינה. לצוות ההצלה לא נותר אלא להטביע את הספינה כדי למנוע ממנה לסכן ספינות אחרות.

חקירת הרשויות העלתה שספינת המפרש קרול אי. דירינג עזבה את וירג'יניה שבארצות הברית באוגוסט של 1920, כארבעה חודשים לפני עלייתה על שרטוני היהלום. עד לאותה הפלגה הרת גורל שום דבר יוצא דופן לא אירע על הדירינג שכבר הפליגה על הימים מזה שנתיים- אבל ההפלגה הזו הייתה שונה כבר מראשיתה.

רב החובל של הספינה היה ויליאם מריט, והקצין הראשון שלו היה בנו. צוות הספינה היה סקנדינבי כולו, ורוב הימאים היו דנים. זמן לא רב לאחר שעזבו את הנמל, חלה לפתע רב החובל והספינה נאלצה לעצור בנמל אחר באופן בלתי מתוכנן. מחלתו של רב החובל מריט הייתה קשה מאוד, והוא לא יכל עוד לפקד על הספינה. בנו, הקצין הראשון, עזב את הספינה יחד עימו כדי לטפל באביו החולה. בבת אחת איבדה הדירינג את שני הקצינים הבכירים ביותר שלה.

חברת הספנות שכרה את שירותיו של קברניט ותיק ועתיר ניסיון בשם וויליס וורמל, ימאי מצוין לפי כל הדיעות. וורמל הסכים לקחת את הדירינג אל יעדה- ריו ד'ה זנרו שבברזיל- ובחזרה, ולצורך העניין חיפש בקדחנות קצין ראשון. מי שנבחר לתפקיד בחופזה- שכן ההפלגה כבר התעכבה ארוכות והספינה הפסידה כסף- היה אחד צ'ארלס מקלין. וורמל ומקלין אירגנו את צוות הספינה בזריזות, ויצאו להפלגה.

ההפלגה לברזיל חלפה ללא תקלות מיוחדות, אבל כשעגנה הספינה בריו פגש קפטין וורמל חבר ותיק, אף הוא רב חובל של ספינת סוחר. השניים החליפו חוויות, וורמל סיפר לחברו שהוא מאוד לא מרוצה מהצוות שלו ובמיוחד מהקצין הראשון, מקלין, שהיה לדעתו חסר תועלת ועושה צרות מקצועי. היחיד שזכה לשבחים היה הצי'ף אינגיניר הרברט בייטס. שני החברים נפרדו לשלום, והדירינג עזבה את ריו דה ג'נרו בדרכה חזרה לארצות הברית.

בדרך עצרה הספינה בברבדוס לצורך אספקה. כאילו כדי לאשש את תלונותיו של רב החובל, הקצין הראשון מקלין נעצר על ידי השלטונות המקומיים והושלך לכלא באשמת שיכרות. וורמל הצליח לשחרר אותו, אבל מסיבה בלתי ידועה השניים נכנסו לעימות קולני- ומקלין איים על חייו של רב החובל. על אף הויכוח הזה הספינה עזבה את הנמל בדרכה חזרה אל ארצות הברית.

בעשרים ותשעה בינואר, יומיים לפני שנמצאה נטושה, חלפה הקרול אי. דירינג על פני כף התצפית, כשמונים מיילים ימיים מדרום לשרטוני היהלומים: הקישור בעל אותו השם יוביל אתכם אל איזור זה. מול כף התצפית עגנה ספינת מגדלור- ספינה נייחת שכל תפקידה לסמן לכלי השייט החולפים את האיזורים הבטוחים להפלגה. על ספינת המגדלור היה אדם אחד שתיחזק את המערכות וניהל רישום מסודר של כל הספינות שחולפות באיזור. כשהדירינג התקרבה לספינת המיגדלור קרא בקול אחד מאנשיה לאיש התחזוקה של המיגדלור, וצעק לו שהעוגן של הספינה אבד ושבבקשה יודיע זאת לחברת הספנות. איש התחזוקה סיפר, מאוחר יותר, שהבחין בדבר מוזר בהתנהגותם של אנשי צוות הקרול אי. דירינג: כשחלפה הספינה על פניו הוא ראה מלחים רבים מסתובבים ב 'quarterdeck', איזור בסיפון העליון של הספינה שבדרך כלל הכניסה אליו הייתה מותרת אך ורק לקציני הספינה. התמונה לצד כיף המגדלור היא תמונה של הקרול אי. דירינג שצילם האיש שעל ספינת המיגדלור.

ציוד הקשר של ספינת המגדלור היה מקולקל, ושומר המיגדלור חיכה לספינה אחרת עם מכשירי קשר תקינים שתחלוף לידו כדי להעביר לה את המסר של הדירינג. ספינת קיטור התקרבה אליו זמן קצר לאחר שהדירינג עזבה, והוא צפר אליה כדי למשוך את תשומת ליבה. אבל באופן מפתיע ובניגוד לכל כללי השייט המקובלים, ספינת הקיטור התעלמה ממנו והמשיכה צפונה, לאותו הכיוון אליו הפליגה הדירינג. שומר המיגדלור צפה בה במישקפתו, אבל לא הבחין בשם על דופן הספינה- שוב, עובדה חריגה מאוד בעולם הספנות. יומיים לאחר מכן, כאמור, נמצא הקרול אי. דירינג כשהיא נטושה ותקועה על שרטון. החוקרים התלבטו בין שתי פתרונות אפשריים לתעלומה הזו, ולכל פיתרון היו את העדויות שתמכו בו.

חקירת הרשויות העלתה שלא פחות מתשע ספינות נעלמו באופן מסתורי באזור שרטוני היהלום בתקופה האחרונה. עובדה זו, יחד עם ספינת הקיטור המסתורית שחלפה על פני כף התצפית מייד בעקבותיה של הדירינג, חיזקה את ההשערה שייתכן שפיראטים מעורבים בעניין.

באפריל של אותה השנה גילה אדם בשם כריסטופר גריי בקבוק שנסחף אל החוף לא רחוק משרטוני היהלום, ובתוכו פתק. "דירינג נלכדה על ידי ספינה מהירה," נכתב בפתק בכתב יד, "לוקחים הכל, כובלים את אנשי הצוות באזיקים. כולם מתחבאים בספינה, אין לאיפה לברוח." החוקרים היו בטוחים שבידיהם עדות חזקה מאין כמותה לפיראטיות. הבקבוק שבתוכו נמצא הפתק יוצר בריו דה ג'נרו, שם כזכור עגנה הדירינג. אפילו כתב היד שעל הפתק היה דומה מאוד לכתב ידו הצ'יף אינגיניר של הספינה, הבחור שרב חובל וורמל חשב שהוא אדם מוכשר ואחראי.

אבל עדיין היו כמה שאלות שנותרו ללא מענה. כשסיירו אנשי משמר החופים בתוך הדירינג, לאחר שגילו אותה תקועה על השירטון, הם הבחינו בסימנים שהראו שבחדר הקפטיין גרו שלושה אנשים- עובדה לא שיגרתית לכל הפחות. זאת ועוד, על מפה שהייתה תלויה בחדר היה מסומן נתיב ההפלגה יום אחר יום, מריו דה ז'נרו ועד שרטוני היהלום. לכל אורך הדרך היה זה כתב ידו של רב החובל וורמל שסימן את הנתיב, אבל שמונה ימים לפני היום הגורלי התחלף פתאום כתב היד של מסמן המפה. זה כבר לא היה רב החובל. היו גם לגבי ההפלגה עצמה היו תהיות רבות: המרחק בין כף התצפית וספינת המיגדלור לבין שרטוני היהלום הוא כשמונים מילים ימיים בלבד, ועם זאת נדרשו למפרשית יומיים לעבור אותו, זמן ארוך מאוד. מה יכולה להיות הסיבה להפלגה האיטית?

השאלות הללו לא הניחו לחוקרים, שהמשיכו לנסות ולרדת לעומקו של העניין. הרמז הראשון לכך שאולי פיראטיות היא לא הפיתרון לתעלומה של הדירינג הגיע כשבחנו את רישומי מזג האוויר בתקופה המדוברת. הסתבר שבאותה השנה השתולל באוקיינוס האטלנטי ההוריקן הגדול ביותר בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ושרוב הספינות שנעלמו הפליגו היישר אל מלתעותיו. סביר להניח שגלי הים לקחו אליהם את הספינות האבודות, ולא פיראטים. רק המכתב בבקבוק שמצא כריסטופר גריי היה העדות התומכת הממשית בתאוריית הפיראטיות. גם התמיכה הזו לא החזיקה מעמד זמן רב: באוגוסט סיפר גריי למכר שהוא זייף את הפתק כדי לזכות במשרה שחשק בה. לרוע מזלו, המכר היה סוכן חשאי של המשטרה. גריי ניסה לברוח אבל נתפס זמן לא רב מאוחר יותר.

נותרה, אם כן, עוד אפשרות ברורה אחת: מרד. אנשי הצוות שהסתובבו באיזור שהיה מותר רק לקצינים, שלושת האנשים שהתגוררו בחדר הקפטיין, כתב היד השונה על המפה…הויכוח בין וורמל לסגנו המפוקפק. העדויות הנסיבתיות היו חזקות מאוד. אבל השנים חלפו, ואף אחד מאנשי הצוות לא נתגלה. האמריקאים חיפשו בכל הגלובוס אנשים בעלי שם או תיאור שהיה דומה למישהו מהימאים של הדירינג, ובעיקר אחר צ'רלי מקלין, הקצין הראשון שהיה החשוד העיקרי במרד- אך ללא הועיל. חודש אחד לאחר נטישתה של הדירינג פסע אדם כלשהו אל משרדי רשות הספנות של פורטלנד, ביקש להוציא תעודת ימאי, והזדהה בשם סיריל מקלין. הוא נתן כתובת מגורים מזויפת, ונעלם לתמיד. האם היה זה הסגן המורד? למעלה משמונים שנים חלפו, והתעלומה של הדירינג לא קרובה יותר לפיתרונה מאשר ביום בו עלתה הספינה על שירטון.