אגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה

כתב: רן לוי

יש רגעים שנחקקים עמוק עמוק בזיכרון, ויש מראות שלא שוכחים אף פעם. הרגע שבו הרמתי את הראש וראיתי את הר הכרמל עולה באש הוא רגע כזה.

אני הייתי תלמיד חטיבת הביניים, וזו הייתה אחת השריפות הגדולות ביותר שאי פעם השתוללו ביערות הכרמל. עמדתי בחצר בית הספר יחד עם עוד כמה חברים. למרות שבית הספר בקריית ביאליק היה במרחק של עשרים קילומטרים מחיפה, ניתן היה לראות את הלהבות האדירות בבירור. האש יצרה מעין כתר צהוב סביב ההר, ואני תהיתי אם בכלל ישארו יערות לטייל בהם. מסוקים של הצבא הגיעו מכיוון הים, חלפו מעל הלהבות והתיזו כמויות אדירות של מים על השריפה. אחד מחברי פנה אלי. "תגיד, אתה מכיר את הסיפור על הצוללן ביער?"

"לא."

"ראיתי את המסוק ונזכרתי בזה. קראתי על זה בעיתון פעם." אמר החבר. "באיזה יער בארצות הברית גילו יום אחד שלד של צוללן תקוע על ענפים של עץ גבוה- קומפלט עם מיכל צלילה, סנפירים וכל זה. אף אחד לא ידע איך הוא הגיע לשם- היער הזה היה די רחוק מאגמים או מהים. עשו חקירה, בסוף הבינו מה קרה שם."

"ומה קרה?"

"הייתה שריפה ביער ההוא, כמה שנים קודם לכן. מטוסים של כיבוי אש הגיעו לאגם כדי לאסוף מים- ואף אחד לא שם לב שהם אספו גם את הבחור המסכן ההוא. הם זרקו אותו מעל האש."

"פשששש…..איזה מזל נאחס!" אמרתי. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהסיפור הזה הגיוני לגמרי. זאת אומרת, הסיכוי שמשהו כזה יקרה הוא אחד לכמה מיליונים, אבל מי יודע. החבר אמר שהוא קרא את זה בעיתון- אז זה בטח נכון.

אבל זה לא נכון. הסיפור על הצוללן שבעצים הוא אגדה אורבנית, סיפור דמיוני שעובר מפה לאוזן ושכל קשר בינו למציאות הוא מקרי בלבד. פעם הצוללן הוא צרפתי, ופעם אחרת היער נמצא בקליפורניה. לפעמים הצוללן הוא בכלל דייג, שגופתו החרוכה נמצאה על ידי היערנים כשהוא עדיין לופת בכוח את החכה שלו. אני חשבתי, וסביר להניח שכך גם חשב כמעט כל מי שחזר על הסיפור המרתק הזה לאורך השנים, שהתאונה המשונה הזו אפשרית. אבל תנו קצת קרדיט למהנדסי המטוסים: פתחי היניקה של מטוסי הכיבוי קטנים מכדי שבן אדם יוכל להשאב דרכם.

אגדות אורבניות

סיפורים משונים ומופלאים עוברים בעל פה, מאדם לאדם, מאז שחר ימי האנושות. כשהסיפורים הם אודות אלים וגיבורים במאבקים הירואים, הם מכונים 'מיתוסים'. 'פולקלור' היא קטגוריה המכסה את המשלים, סיפורי המוסר והבדיחות- כל אותם סיפורים דימיוניים שאף אחד לא מאמין שהם אמיתיים. כשזה מגיע ל'אגדות', הסוציולוגים קצת מסתבכים עם ההגדרות. כל כמה שנים מופיע סוציולוג שמנסה להגדיר מחדש מהי אגדה, ובפרט מהי אגדה אורבנית. חצי מהסוציולוגים מנסים להגדיר מהי אגדה, והחצי השני מתלוננים על האינפלציה בהגדרות. העיסוק הכמעט-אובססיבי של הסוציולוגים במציאת הגדרה  מדויקת לאגדה ראוי למחקר סוציולוגי בפני עצמו. נדמה לי שהחוקר רוברט ג'ורגס ניסח זאת היטב בשנת 1971, כשכתב: "אגדה היא סיפור שיש לו נרטיב, או שאין לו נרטיב בכלל. הוא ממוקם בעבר או בכלל לא בעבר. חלק מאמינים שהוא נכון, חלק שהוא לא נכון, או גם וגם, או לא זה ולא זה."

אבל אם הניסיונות האינסופיים של סוציולוגים להגדיר מהי אגדה מלמדים אותנו משהו, פרט לעובדה הברורה שיש להם יותר מדי זמן פנוי על הידיים, היא שהם רואים בסיפורי המעשיות הללו חשיבות גדולה. כשסיפור עובר מפה לאוזן, אנחנו לא רק מספרים אותו- אנחנו גם ממציאים אותו מחדש בכל פעם. כל מספר שוכח פרטים מסוימים, ממציא פרטים אחרים ומוסיף קצת עיטורים וקישוטים ססגוניים בהתאם לאופיו וטעמו. בכל רגע נתון מסתובבות באוכלוסיה כמה וכמה גרסאות לאותו הסיפור- ורק הגרסאות המוצלחות ביותר נשארות בזכרון הקולקטיבי שלנו. מכל השאר לא נותר זכר, תרתי משמע.

ומה קובע איזו גרסא תהיה מוצלחת ותתקבע בזכרון הקולקטיבי? זו בדיוק השאלה שמסקרנת את הסוציולוגים. אגדות בכלל, ואגדות אורבניות בפרט, מעידות על ראיית העולם של הקבוצות בהן הן מתפשטות – מהם מושגי השכר והעונש שלהן, מהי התנהגות תקינה מבחינה חברתית ומהי התנהגות סוטה, מה מפחיד ומה מצחיק ומהן הדעות הקדומות ששורצות מתחת לפני השטח. כשהורה מספר לילדו את הסיפור על 'כיפה אדומה', הוא לא נותן לו כלים להישרדות ביער. הוא מסביר לו, בשפת האגדות, שילדים צריכים להשמע למבוגרים מהם אם הם רוצים להצליח בחיים, ובאופן מטאפורי יותר – שאסור לילד לסטות מהתוכניות שהמבוגרים שרטטו עבור עתידו.

אגדות אורבניות, או 'אגדות בנות זמננו' כפי שהן מכונות לעיתים, אינן שונות במאום מסיפורי האגדות של תרבויות פשוטות או פרימיטיביות יותר. הבסיס האנושי לסיפורים הוא זהה בכל התרבויות, מתקדמות כפשוטות, ורק התוכן מתאים את עצמו לזמן ולמקום. כך, למשל, ישנן אגדות אורבניות רבות שמכילות אלמנטים על-טבעיים. דוגמא קלאסית היא אגדת 'הטרמפיסט הנעלם'.

הסיפור, כפי שהוא מופיע במרבית הגרסאות, מתחיל בנהג שאוסף טרמפיסט בכביש נידח. השניים מתיידדים ומשוחחים במהלך הנסיעה, והנהג משאיל לנוסע פריט לבוש – בדרך כלל ז'קט, כובע או צעיף. הטרמפיסט מבקש מהנהג להוריד אותו מול בית כלשהו, וכעבור דקות ספורות הנהג נזכר בפריט שהשאיל לטרמפיסט וחוזר אל הבית המדובר. את הדלת פותחים זוג הורים קשישים. הנהג מבקש לשוחח עם הטרמפיסט, אך ההורים מספרים לנהג המופתע שבנם נהרג בתאונת דרכים לפני שנים רבות- בדיוק באותה הנקודה בכביש שבה אסף אותו הנהג. כשהנהג מסרב להאמין להם, הם לוקחים אותו אל קברו של הטרמפיסט ושם הוא מוצא- כן, ניחשתם נכון- את פריט הלבוש שנתן לו…

הסוציולוגים וחוקרי התרבות אוספים את האגדות האורבניות שמתרוצצות להן בינינו ללא הפרעה, תופסים אותן ומקטלגים לפי נושאים: אגדות על מכוניות, על חיות, סיפורי אימה וכו'. בספרות המקצועית כל הגרסאות לאותה האגדה מופיעות תחת שמות גנריים כמו 'תנינים בביוב של ניו-יורק' או 'גניבת כלייה בלאס-וגאס'.

מהן המאפיינים של אגדה אורבנית? באופן טיפוסי, המספר יטען ששמע את הסיפור ממקור אמין אבל לא קרוב במיוחד- למשל, שהארוע קרה לחבר של חבר שלו. הביטוי הזה, 'חבר של חבר' – Friend of A Friend, או בקיצור FOAF – הפך למעין בדיחה פנימית אצל הסוציולוגים. פה ושם אפשר לשמוע אותם מתייחסים לאגדות אורבניות בשם foaftale.

לאגדה אורבנית טיפוסית ישנם עלילה וגיבור ברורים: זאת להבדיל משמועות או סתם עובדות מוטעות, כמו הטענה המטופשת שבני אדם משתמשים רק בעשרה אחוזים ממוחם. ברובם המכריע של המקרים אי אפשר לזהות את מקורה של האגדה, אבל פה ושם ניתן למצוא יוצאים מן הכלל – כמו, למשל, הסיפור הבא.

התקרית במנהרות הקיטור

המשחק 'מבוכים ודרקונים' (Dungeons And Dragons, או D&D) סבל כמעט מרגע לידתו מיחסי ציבור גרועים. בבסיסו, מדובר במשחק תמים מאין כמוהו: המשחקנים (התרגום העברי התקני ל'גיימרים') יושבים סביב שולחן, מדמיינים ביניהם קרבות כנגד מפלצות קדמוניות או חקר מבוכים אפלים, פה ושם זורקים קוביות ובעיקר זוללים פיצות ושאר אבות המזון. אבל בקרב מי שאינם בקיאים בתרבות הגיקית, 'מבוכים ודרקונים' קיבל תדמית של משחק מסוכן– אזור דימדודים של דמיונות שווא ופנטזיות שמשתלטות על מוחם של המשחקנים שמשחקים בו. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לכך היא אגדה אורבנית שנפוצה בשנות השמונים. האגדה הזו מספרת על חבורה של סטודנטים שהחליטו לשחק בגרסא מציאותית של D&D. הם לבשו על עצמם מגינים, חרבות ושיריונות, ויצאו לחקור את מנהרות הביוב שמתחת לקולג' שלהם. הפנטזיה הילדותית להם עלתה להם בחייהם: הם מעולם לא נראו עוד.

הבסיס לאגדה אורבנית זו הוא סיפור אנושי עצוב, משונה ואמיתי מאוד. גיבורו הטרגי של הסיפור נער בשם ג'יימס דאלאס אגברט השלישי.

דאלאס היה צעיר מתבגר, ילד גאון שהידע העצום שלו במחשבים הקנה לו כרטיס כניסה לאוניברסיטת מישיגן-סטייט בשנת 1978, והוא בן 16 בלבד. כפי שמרמז שמו המלא, דאלאס היה בן למשפחה אריסטוקרטית ועשירה. להוריו היו ציפיות גבוהות ביותר ממנו. כשדאלאס התקשר לאימו וסיפר לה בגאווה שקיבל ציון של 3.5 מתוך 4 במקצוע מסוים, היא נזפה בו על שלא זכה ב-4 המושלם. באווירה כה מלחיצה, אין פלא שדאלאס פיתח דיכאון עמוק. זאת ועוד, בגלל גילו הצעיר לא היו לו חברים קרובים באוניברסיטה, והוא גם היה מכור לסמים שאותם רקח בעצמו בזכות הידע שלו בכימיה. וכאילו שלדאלאס לא היו מספיק צרות בחיים, הוא גם היה הומוסקסואל שלא יצא מהארון. אם הייתה תחרות אולימפית על גורמי לחץ בחיים, דאלאס היה זוכה בכל שלושת המקומות הראשונים וגם, כנראה, בכסא של השופט.

כעבור שנה, ב-1979, הגיעו מים עד נפש. לא הרחק מהאוניברסיטה עמדה תחנת כוח ישנה ותחתיה השתרעה רשת ענפה למדי של מנהרות שפעם הובילו קיטור והיום היו נטושות. דאלאס נטל שמיכה, כמה קרקרים, קצת מריחואנה, ובקבוק מלא בסמי הרגעה. הוא נכנס לתוך המנהרות ומצא  לעצמו חדר צדדי. דאלאס השתרע על השמיכה, עישן מריחואנה והרהר על משמעות חייו. כשהגיע למסקנה המפתיעה שהחיים שלו הם לא משהו, שתה את כל בקבוק סמי ההרגעה והתמוטט על הרצפה.

חמישה ימים חלפו בטרם חש מישהו בהעלמו של דאלאס, והוריו קיבלו הודעה על כך. הם מיהרו לשכור את שירותיו של וויליאם דיר, בלש פרטי. דיר היה אחד מטובי החוקרים הפרטיים שכסף יכול למצוא: הוא היה אדם יסודי ושקול, וגאוותו הייתה בכך שעד לאותה השנה מעולם לא נכשל במציאת אדם נעדר. בחיפוש בדירתו של דאלאס, דיר מצא לוח שעם ועליו היו תקועות כמה עשרות סיכות. הצורה שבה מוקמו הסיכות על הלוח לא נראתה מקרית, והזכירה לדיר צללית של אקדח – רמז אפשרי להתאבדות מתוכננת. אפשרות נוספת הייתה שהסיכות הצביעו על מיקומם של חדרים תת-קרקעיים במנהרות הקיטור של תחנת הכוח הישנה. דיר כבר שמע ממספר סטודנטים שדאלאס נהג להכנס לתוכם מדי פעם בפעם כדי לעשן סמים. כניסה לתוך המנהרות לצורך בדיקתן הייתה בראש סדר העדיפויות שלו. עד מהרה גילה גם את סוד ההומוסקסואליות של הצעיר נעדר. דיר גם שמע מחבריו של דאלאס על משחק שהמתבגר הצעיר אהב לשחק: מבוכים ודרקונים. החברים לא ידעו יותר מדי על המשחק, מכיוון שדאלאס אף פעם לא שיחק אותו בזמן שהותו באוניברסיטה. גם לדיר היה רק מושג קלוש על מה מדובר.

בפני החוקר הפרטי עמדו כמה סיבות אפשריות להעלמות. התאבדות נראתה כאפשרית ביותר, אך אי אפשר היה לשלול רצח, או שאולי דאלאס מוחזק כבן ערובה בידי אנשים שהיו מעוניינים בידע שלו לגבי ייצור סמים או בדמי כופר מהוריו, או בידי פדופיל שניצל את חולשותיו. אפשרות נוספת שהועלתה הייתה שדאלאס יצא לשחק במבוכים ודרקונים בגרסא ה'מציאותית' של המשחק, במנהרות תחנת הכוח.

דיר לא האמין לרגע שזה מה שבאמת קרה: הוא ידע שלדאלאס לא היו חברים ששיחקו איתו מבוכים ודרקונים, וגם אם כן- סביר להניח שהיה מסוגל למצוא את דרכו חזרה בקלות במנהרות שהיו מוכרות לו היטב. דיר החליט שאם דאלאס מוחזק כבן ערובה, לא כדאי להלחיץ את החוטפים בפרסומי חשדות מיותרים בתקשורת. לכן הוא סיפר לעיתונאים רק על רעיון המבוכים ודרקונים בתוך המנהרות- כדי להעסיק אותם בשטויות, בזמן שהוא יורד לעומק העניין. התקשורת עטה על התאוריה הזו מייד: זה היה משונה, זה היה מסתורי, זה היה פריקי לגמרי- אלו היו חדשות נפלאות. כך נוצרה תדמית שלילית ל-D&D, שהמשיכה והעמיקה כשספר בדיוני אודות המקרה יצא לאור כמה שנים מאוחר יותר, ואחר כך אפילו סרט עלילתי מטופש לחלוטין בכיכובו של תום הנקס. מאז, האגדה האורבנית הזו מסרבת למות. בינתיים, וויליאם דיר קיבל אישור לחפש במנהרות. בתוך זמן קצר גילה את החדר של דאלאס: הוא מצא שמיכה, קרקרים- אבל לא את דאלאס.

ביום שאחרי ניסיון ההתאבדות התעורר דאלאס אגברט במנהרות כשהוא חולה מאוד- אבל עדיין חי. הוא זחל החוצה וברח אל ביתו של חבר קרוב שהיה גם מאהבו הסודי. בזמן שכל העולם ואחותו חיפשו אחריו, דאלאס הסתתר בחדר, עישן מריחואנה בכמויות סיטונאיות ולא הוציא את האף החוצה. כעבור זמן מה החל החבר לחשוש. הוא היה בוגר, ודאלאס קטין: הוא פחד שאם יעלו עליהם, הרשויות יאשימו אותו בפדופיליה וניצול מיני.

החבר שיכנע את דאלאס לעזוב את הבית ולעבור לביתו של חבר אחר. המארח החדש לא התלהב מתפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, ושם את דאלאס על הרכבת לניו-אורלינס. דאלאס, שהיה מסטול רוב הזמן, חזר לעצמו רק כשכבר היה באמצע הדרך דרומה. שוב אחז בו הדיכאון הקשה. הוא עירבב לעצמו ציאניד בתוך כוס בירה שחורה, וניסה להתאבד. ושוב נכשל. כעבור שבוע של חיי רחוב, וכמה ימים של עבודה כפועל פשוט בשדות הנפט המקומיים, החליט דאלאס להתקשר לחברו שוב. השניים שוחחו, והחבר שיכנע את דאלאס ליצור קשר עם וויליאם דיר.

דיר ודאלאס שוחחו ביניהם, והצעיר אימת את חשדותיו של החוקר הפרטי. לוח השעם ובו הסיכות היה בהחלט רמז לכוונותיו של דאלאס: הסיכות אכן ציינו את מיקומם של חדרים תת-קרקעיים, והדימיון לאקדח לא היה מקרי. הוא השביע את דיר שלא יחשוף את הסיפור האמיתי שמאחורי ההעלמות כדי שלא לסכן את חברו שסייע לו. דיר הסכים לשמור על סודיות, ובכך הנציח את האגדה האורבנית שיצר במו ידיו.

לזמן מה, נראה היה שחייו של דאלאס חוזרים למסלול תקין. הוא חזר ללימודים והיחסים עם הוריו השתפרו מעט. אבל ההתדרדרות לא איחרה לבוא: הוא האשים את אימו שהיא לוחצת עליו, עזב את הבית והפסיק ללמוד. שנה מאוחר יותר, ב-1980, כיוון אל עצמו רובה צייד ולחץ על ההדק. ניסיון ההתאבדות הזה היה מוצלח. ארבע שנים לאחר מותו של דאלאס, פרסם וויליאם דיר ספר שכתב אודות הפרשה ובו חשף את הסיפור האמיתי המלא- אך השד כבר יצא מהבקבוק, והאגדה האורבנית כבר עשתה לא מעט סיבובים סביב העולם.

תאוריות קונספירציה

יש קשר הדוק בין תאוריות קונספירציה ואגדות אורבניות. שתי התופעות הללו תלויות, במידה רבה, בסיפורים שמועברים מפה לאוזן, ושתיהן הרוויחו רבות מהופעתו של האינטרנט. האינטרנט הוא רוח גבית מעולה לאגדות אורבניות ותאוריות קונספירציה מכיוון שהוא מאפשר למספר לפנות לקהל רחב מאוד, בעלות נמוכה וללא חסמי צנזורה.

בעשרים בינואר 2002, נעצר ריצ'ארד מקקסלין בן ה-37 על ידי המשטרה בעודו מתגנב למועדון חברים פרטי בקליפורניה בשם 'בוהמיין גרואוב'. בבוהמיין היוקרתי היו חברים כמה מהגברים העשירים ורבי ההשפעה של ארצות הברית. על גופו של מקקסלין נתגלו רובה ציד, אקדח יד, קשת, חרב, סכין וגם מטול רימונים מאולתר. משהו אמר לשוטרים חדי האבחנה שכוונותיו של מקקסלין אינן טהורות. בחקירתו סיפר מקקסלין שמטרתו הייתה להסתנן למועדון ולהוכיח שמאחורי הדלתות המפוארות מתבצעים טקסים שטניים של הקרבת קורבנות אדם, שתיית דם אנושי ואולי אורגיות סאדיסטיות, שנועדו אולי כדי לסייע לשטן להשתלט על העולם. מקקסלין היה מוכן להרוג את כל מי שיעמוד בדרכו אל האמת. את ההשראה לפעילותו שאב הרוצח-המיועד מתוכניות רדיו הזויות, אתרי אינטרנט שוליים ומגזינים סנסציוניים שהצביעו כולם על הפעילות החשאית שמתבצעת, כביכול, במועדון הבוהמיין גרואוב. מקקסלין האמין בתאוריית הקונספירציה הזו מספיק כדי להיות מוכן להרוג ולההרג.

אין שום דבר חדש ב'קונספיריטיזם'. זו ראיית עולם שלפיה חלק ניכר או אפילו כל ההיסטוריה שלנו היא תוצאה של מהלכים סודיים מאחורי הקלעים, התערבויות חשאיות וקובעות גורלות מצד גורמים סודיים, שההיסטוריה הרשמית אינה מודעת להן. הקונספיריטיזם היא המשכו הטבעי של הרעיון הדתי הותיק של מלחמת הטוב-ברע, בני האור בבני החושך, המלחמה שתסתיים במלחמת גוג ומגוג כלל עולמית. ניתן למצוא תאוריות קונספירציה לכל אורך ההיסטוריה, כשאנחנו היהודים בדרך כלל ה'כוכבים' בהצגה המפוקפקת הזו, בתור מי שמנסים להשתלט על העולם.

אלה המאמינים בתאוריות הקונספירציה מתנגדים להסברים המקובלים או הרשמיים לאירועים היסטוריים. הם מציעים הסברים אלטרנטיבים לארועים הללו, שכמעט תמיד ניתן למצוא בהם את המאפיינים הבאים: ראשית, שום דבר אינו מתרחש במקרה. ישנה יד מכוונת לכל דבר, ומטרה אפילו מאחורי ההתרחשויות השוליות ביותר. שנית, הכל קשור זה בזה. אין אף אירוע משמעותי שעומד בפני עצמו, ויש סיבה ומסובב לכל פעולה. ושלישית- שום דבר אינו כפי שהוא נראה. אי אפשר לסמוך על אף אחד, בשום מקרה.

מעניין לציין שחובבי הקונספירציות נוטים לחקות, במאמרים שהם כותבים בעיתונים או באינטרנט, את הספרות המחקרית הקונבנציונלית. הם מצטטים מחקרים קודמים ומומחים-לעניין, מפנים למקורות נוספים וכדומה. מי שמאמין בתאוריית קונספירציה, כמו למשל הניסיון של הצבא או הממשלה האמריקאנית להסתיר נחיתה של חייזרים באזור 51 המפורסם, או שהשב"כ הוא זה שרצח את יצחק רבין, בדרך כלל ינסה לאתר עדויות רבות ככל האפשר לטענותיו. אבל למרות כל המאמצים, תאוריית קונספירציה היא בשורה התחתונה עניין של אמונה: אין שום דרך להוכיח שתאוריה כלשהי אינה נכונה, פשוט מכיוון שהגורמים המסתוריים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים מסוגלים לפברק כל הוכחה ולטשטש כל ראייה. תאוריית קונספירציה היא, מטבע יסודה, בלתי ניתנת להפרכה.

גברת הבבושקה

ישנם אירועים בהיסטוריה שהותירו חותם בליבן של אומות שלמות. רגעים בהיסטוריה שכמעט כל אחד שתשאל יכול לספר לך מה הוא עשה, איפה הוא היה ועם מי כששמע על המאורע החשוב הזה. איפה הייתם כשרבין נרצח? כל ישראלי זוכר. על איזה מסך טלוויזיה ראיתם בפעם הראשונה את מגדלי התאומים בוערים? אני אזכור את הפרטים האלה עד יומי האחרון, כנראה. רצח קנדי היה ארוע כזה עבור האומה האמריקנית. קנדי היה נשיא צעיר, יפה, אמיץ. הוא עמד איתן מול האיום הסובייטי בקובה. הוא נתן את ההשראה והדירבון שדחפו את חלליות אפולו אל הירח. הוא פלירטט (אולי) עם האישה הסקסית ביותר בעולם, מרילין מונרו. הוא היה התגשמותו של החלום האמריקני. ואז רצחו אותו. טרגדיות מסדר גודל שכזה לא נשכחות מהר. כמו במקרה של רצח רבין, כמו בפיגוע של האחד עשרה בספטמבר, תיאוריות קונספירציה סביב הרצחו של קנדי צמחו כעשבים שוטים שאי אפשר להיפטר מהם בקלות.

רובנו, אני מניח, ראינו את סרט הוידיאו המפורסם שמנציח את רגע ההתנקשות בג'ון אף. קנדי. הסרט הזה, שבו נראה הנשיא נוסע במכוניתו הפתוחה יחד עם ג'קי אישתו, צולם בידי אברהם זאפרודר והוא מראה את הרגע שבו נפגע הנשיא מכדורי הרובה. זאפרודר צילם את הסרט מנקודה שנמצאת מערבית לכביש. אחת מתאוריות הקונספירציה העיקשות ביותר מאז 1963, שנת הרצח, גורסת שהיה יותר מרוצח אחד. הגירסא הרשמית של חקירת הרצח טוענת שהרוצח, אוסוולד, ירה מחלון הבניין מצפון לכביש. אבל יש מי שטוענים שהפצעים שספג הנשיא לא תואמים זווית ירי כזו ושהיה מתנקש נוסף שהתחבא בגבעה המיוערת ממערב לכביש- זאת אומרת, פחות או יותר מאחורי זאפרודר. זו הסיבה שלא ניתן לאשר או להפריך את הרעיון הזה לפי הסרט שלו.

אבל ייתכן וישנו סרט, או תמונות סטילס, שיאפשרו לחקור את הטענה הזו לעומק. בסרטו של זאפרודר ניתן להבחין בבירור באישה שעומדת בצד �