איך לשרוד פיצוץ גרעיני?

כתב: רן לוי
תמלל: יוני שטרן

אף-פעם לא הצלחתי להבין תל-אביבים. זאת אומרת, אני מצליח להבין מה הם אומרים – לפחות כל-עוד הם נמנעים מלשרבב שמות של מסעדות אקזוטיות לשיחה – אבל אני לא מבין למה הם בכלל תל-אביבים. בתל-אביב צפוף, אין דירות להשכרה, אין נוף וכדי למצוא חנייה צריך מזל של דרקון סיני ואינסטינקטים של חיית-טרף. חבריי התל-אביבים מקשיבים בסבלנות לקיטורים שלי, ושואלים בנימוס אם "ספיריט" ו"אופרטוניטי" כבר גילו חיים על הכרמל.

ישנה סיבה נוספת שבגללה כדאי לשקול שוב את החיים במרכז המדינה. ת"א וסביבותיה הן הריכוז הגבוה ביותר של אוכלוסייה בישראל. אם מישהו מאויבינו יצליח להניח את ידיו על נשק גרעיני ויחליט להשתמש בו, ת"א תהיה – כנראה – המטרה הראשונה. אני רוצה להאמין שלפחות המראה של פטרייה אטומית ידרבן את התל-אביבים לעזוב את העיר ולברוח למקומות הנידחים ביותר שהם יכולים להעלות על דעתם – הרצליה, למשל, או חולון.

כשאנחנו מדמיינים לעצמנו אזור עירוני אחרי פגיעה של פצצה גרעינית, התמונות שעולות בראשנו הן של חורבן טוטאלי רחב-ידיים. רוב האנשים יעריכו את מספר האבדות בנפש בעשרות עד מאות אלפים, ושאזורים נרחבים בת"א יישארו עזובים ונטושים במשך שנים רבות, כמו צ'רנוביל, למשל. אך האם תמונה זו של שואה גרעינית אכן משקפת את המציאות? לא בטוח.

פצצת אטום ופצצת מימן

השבוע, קצת לפני שפרק זה יצא לאוויר, נפגשו מיטב המוחות הביטחוניים של מדינת ישראל בכנס שעסק בטכנולוגיות צבאיות. מומחים שונים ובכירים בתעשיות הביטחוניות הרצו איש-איש בתחומו שלו. אחד המרצים בכנס היה ד"ר יהושע סוקול.

– בסדר. אז אתה שומע אותי כמו שצריך?

– כן, רן. בסדר גמור.

– אוקיי, אז בוא נתחיל.

ד"ר סוקול הוא מומחה לפיזיקה של אנרגיה גבוהה, ונושא ההרצאה שלו בכנס הוא: "איום גרעיני בהיבט מעשי". כפי שניתן להבין מכותרת ההרצאה, לד"ר סוקול ישנה מטרה ברורה: לפזר את הערפל המאיים מעל האיום הגרעיני ולהציג את העובדות כפי שהן. מבט מפוכח על המציאות – כך מסתבר – עשוי לשפוך דלי של מים צוננים על הפאניקה שזועקת אלינו מכותרות העיתונים.

– אני ד"ר לפיזיקה. את הדוקטורט עשיתי מטעם "מכון וייצמן" במרכז אירופאי למחקר גרעיני CERN על-יד ז'נבה, ואני מאז קשור – במידה זו או אחרת – לאנרגיות גבוהות. גם הייתי קשור לפרויקטים ביטחוניים, ולדעתי – העניין הגרעיני הוא עניין ש…ממילא הוא עכשיו נכנס למודעות הציבור. אז לדעתי זה גם כן צריך להיכנס יותר בצורה מקצועית, בצורה מספרית – בצורה קרה: פחות רגשות, יותר מעשים. מנקודת מבט – כמובן – של אדם שמחפש את העובדות, ויתרה מכך – בן-אדם שמחפש את דרכי הפעולה, ולא סתם ישיבה בחיבוק-ידיים.

ד"ר סוקול משמש כיועץ מיוחד של מספר חברות ביטחוניות בנושאי גרעין, חומרים מתקדמים ואלקטרו-אופטיקה. באמתחתו 25 מאמרים שפרסם בספרות המקצועית, והוא חבר בפורום אפנה: קבוצה של מדענים וחוקרים ממגוון רחב של דיסציפלינות – מפיזיקה, דרך רפואה ועד פסיכולוגיה. מטרתם של החברים בפורום היא להעלות את המודעות הציבורית להשפעותיה של התקפה גרעינית, כדי למנוע פאניקה. הפחד מפני פצצת אטום – להשקפתם – הוא הסכנה האמיתית ממנה. הפחד גורם להיסטריה, היסטריה מביאה לכאוס, וכאוס עשוי להביא לקריסת האומה. לפני שנדון בהשפעותיה האמיתיות של התקפה גרעינית, הבה ניקח צעד אחד אחורה, ונבחן את שני סוגי האיומים האפשריים בתחום הזה: פצצת גרעין ופצצת מימן.

– כאשר אתה מדבר על פיצוץ טיפוסי, אז הבעיה הזאת היא לא מוגדרת היטב. כי א', אנחנו צריכים לדבר לפחות על שני סוגי נשק גרעיני: על נשק – מה שנקרא 'אטומי', ועל מה שנקרא 'נשק תרמו-גרעיני'. שאם אנחנו מדברים על תסריט שהוא סביר לגבי זירתנו לטווח הנראה-לעין, אז אני הייתי מצטמצם רק לעניין של נשק אטומי – זאת-אומרת – לאותו נשק שהופעל בזמנו כלפי יפן, ושיש לו מגבלות משלו. זה לא אומר שאין בעולם נשק אחר יותר חזק – יש – אבל זה, לדעתי, בעתיד הנראה-לעין, לא אמור להופיע בזירת המזרח-התיכון.

– פצצה תרמו-גרעינית היא בעצם כמו שאנחנו מכירים אותה בשם אחר, היא פצצת מימן, נכון?

– כן.

– למה, בעצם, קשה יותר לייצר פצצת מימן מאשר פצצת אטום?

– אוקיי. 'למה' זו שאלה שאין לי תשובה עליה, ומסופקני אם יש למישהו שמותר לו לדבר על זה תשובה כזאת. מה שאני כן יכול להגיד זה פשוט כמה עובדות היסטוריות. לקח לאמריקאים שלוש שנים – אולי קצת יותר – מאמץ מרוכז מ-42' עד 45', לפתח פצצת אטום. לאחר מכן, לקח להם עוד 8 שנים – עד 53', בפועל – לפתח פצצת מימן. זאת אומרת, מדובר במאמץ טכנולוגי מאוד רציני, מעבר לפצצת אטום. זה לא שאתה לוקח משהו ומוסיף. מדובר בטכנולוגיה אחרת, ששם הטכנולוגיה של פצצת אטום זה רק התחלה. מדובר בטכנולוגיה מאוד מסובכת, הרבה יותר מסובכת. שלא כמו הטכנולוגיה של פצצת אטום, אין שם קיצורי דרך.

פצצת מימן, על-פי ד"ר סוקול, לא נזכה לראות באזורנו בעתיד הנראה-לעין. כדי להבין עד כמה אנחנו ברי-מזל בעניין הזה, צריך לקבל מושג טוב יותר על הבדלי העוצמות בין פצצה אטומית ופצצה תרמו-גרעינית. פיצוץ גרעיני כמו זה שהשמיד את הירושימה ונגסאקי הוא שווה ערך ל-20 קילו-טון של TNT, חומר נפץ קונבנציונלי. לצורך ההשוואה, בחגורת נפץ של מחבל מתאבד נמצא – בדרך כלל – עד עשרה ק"ג של TNT. 20 קילו-טון הם 20 אלף טון של TNT, זאת אומרת – 20 מיליון קילוגרמים של חומר נפץ, או שני מיליון מחבלים מתאבדים.

הנה עוד נקודה להשוואה: לאוס, המדינה הקטנה צפונית לתאילנד, נחשבת למקום המופצץ ביותר אי-פעם בהיסטוריה של האנושות. בין השנים 1964 ו-1973, שילחה ארה"ב 580 אלף גיחות מעל לאוס. בממוצע, זה יוצא משהו כמו גיחת הפצצה אחת כל שמונה דקות, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, במשך 9 שנים רצופות. על פי אחת ההערכות, מדובר בכשני מיליון טון של חומר נפץ – יותר מכל הפצצות שהוטלו במלחמת העולם השנייה גם יחד. האמריקנים היו צריכים להמשיך בקצב הזה עוד 81 שני כדי להשתוות לעוצמתה של פצצת אטום בודדת. (תיקון טעות: בדוגמא על לאוס נפלה טעות בחישוב- האמריקנים השליכו על המדינה הקטנה כמות פצצות שוות ערך למאה פצצות אטום, ולא כפי שנאמר. תודה ל-elraviv על התיקון!).

ועדיין, פצצת אטום היא ניצוץ זעיר ביחס לפצצת מימן. עוצמתה של פצצת מימן נמדדת במגה-טונות של TNT. מגה-טון הוא אלף טונות (תיקון טעות: אלף קילו-טון, או מיליון טונות). היחס בין פצצה של 20 קילו-טון לפצצה של 20 מגה-טון, הוא כמו היחס שבין אדם בוגר לנמלה. כפי שאמרתי, אנחנו בהחלט יכולים להרגיש ברי מזל שלפחות האיום הזה נחסך מאתנו.

– בוא נדבר קצת על השפעה של פיצוץ אטומי טיפוסי, אני מניח שזה – פחות או יותר – באותו סדר הגודל של הפצצה שהוטלה על הירושימה.

– כן. כי למרבה הפלא, אבל זה קורה גם בתחומים אחרים בתולדות המדע, שהפיתוח הראשון מגיע לאיזושהי תקרה טכנולוגית. וזה בדיוק היה המקרה של הירושימה ונגסאקי, שזה שני פיתוחים: הירושימה זה היה גם סוג-תותח, ונגסאקי היה implosion-type, זאת אומרת פצצת-אימפלוזיה, ושניהם הגיעו למשהו מאוד דומה לתקרה של הטכנולוגיה הזאת, שזה כ-20 קילו-טון של TNT, מה שנקרא 'שווה ערך' 20 קילו-טון.

גל ההדף וקרינה מפיצוץ גרעיני

– אוקיי. אז איך, בעצם, באה לידי ביטוי השפעה של פיצוץ כזה? בוא נדבר על כל ההשפעות, ואנחנו יודעים שיש כל מיני סוגי השפעות: גם מבחינת הדף, גם מבחינת קרינה וכדומה. איזה נזק – בעצם – גורם פיצוץ אטומי?

– אוקיי. אז א', הייתי רוצה להזכיר למאזינים שמקובל להפריד לחמישה גורמי פגיעה של פיצוץ גרעיני, שזה: גל-הדף, קרינת-חום, קרינה חודרנית, קרינה משתיירת – או נפולת רדיואקטיבית – ודופק אלקטרומגנטי. עכשיו, הפגיעה העיקרית – לפחות לפי התסריט המקובל – נעשית ע"י שלושת הגורמים הראשונים, שזה גל-הדף, קרינת-חום וקרינה חודרנית, וכאשר אנחנו מדברים על פצצת הירושימה, אז מדובר בטווח פגיעה של חצי ק"מ עד ק"מ וחצי. בטווח של עד חצי ק"מ כמעט שום דבר לא נשאר, בטווח עד ק"מ וחצי נשארים יותר ויותר דברים – אף על פי שפגיעה בזכוכיות וכו' יכולה להיות גם במרחק גדול מזה, כמה קילומטרים.

– זאת אומרת, זגוגיות שמתנפצות, בעצם.

– כן.

– אז אתה אומר ששלושת הגורמים הראשונים, שזה: גל-הדף, קרינת-חום וקרינה חודרנית, הם משפיעים – פחות או יותר – ברדיוס של חצי ק"מ?

– טווח הרס מוחלט מקובל – כן, כחצי ק"מ.

– כשאנחנו מדברים על הרס מוחלט – מה הסיכויים של בן-אדם שנמצא בטווח הזה להישאר בחיים?

– תלוי איפה הוא נמצא. דוגמה: בהירושימה היו אנשים שניצלו במרחק של 150 מטר ממוקד הפיצוץ. מה היו האנשים האלה? אלה היו אנשים שהיו במרתפים של בתים סיסמיים, זאת אומרת, בתים שנבנו לפי תקן עמידות בפני רעידות אדמה, שזה היה תקן בנייה – ביפן לפחות – של חלק מהבתים, והבתים האלה שרדו, הקרוב מהם במרחק של 150 מטר ממוקד הפיצוץ. ובמרתפים של הבתים האלה היו אנשים שנשארו בחיים. אם אנחנו חוזרים בחזרה אלינו, אז כאשר אנחנו מדברים על מרחב מוגן, כמו מרחב-מוגן-דירתי, או קל וחומר מרחב-מוגן-קומתי, אז הבנייה היא כזאת שהיא – לפחות לפי מיטב ידיעתי – עומד בתקן של עמידות בפני רעידות אדמה, וכיוון שכך, לבתים האלה, למקלטים האלה יש סיכוי לא-רע להישאר גם פחות מ-500 מטר, כפי שאמרתי, עד 200 מטר, כמו בהירושימה. מעט מאוד ידוע מה יקרה קודם כל כתוצאה מהקרינה החודרנית אבל במפורש, לאנשים שיהיו שם יש סיכוי לא-מבוטל להישאר בחיים.

– אפילו אם הם נמצאים בתוך ממ"ד, אבל אם הם לא בתוך מרתף, זאת-אומרת, אם הם חלק מבניין בן שלוש או ארבע קומות, והם בתוך ממ"ד, עדיין יש להם סיכוי לשרוד את הפיצוץ?

– לדעתי כן.

– הבניין לא יתפרק? – אה…שוב פעם: אם אנחנו מדברים על בניין שיש לו ליבה כזאת של ממ"דים – וכידוע לך ולמאזינים – ממ"דים תמיד נבנים – לפחות לפי התקן, לפי החוק – בצורה כזאת שיש לך עמוד, מגדל של ממ"דים אחד על-גבי השני, אז כל זה נותן חוזק. ובמפורש, אני לא רואה סיבה שזה ייהרס אם בהירושימה זה לא נהרס.

– זו נקודה מאוד-מאוד חשובה ומאוד-מאוד מעניינת. לפני שנמשיך בנקודה הזו, בוא רק נשלים את מה שהתחלנו לומר לגבי הנזקים של פיצוץ אטומי. דיברנו על שלושת הנזקים שגורמים לנזק הכי גדול בטווח של כחצי ק"מ – מהם עוד שני הנזקים האחרים?

– אז מדובר בקרינה משתיירת – או נשורת רדיואקטיבית, או נפולת רדיואקטיבית – שהטווח של זה יכול להיות גדול בהרבה, תלוי בכיוון הרוח, אבל זה בקלות יכול להיות פס של 20 – אפילו 30 ק"מ – באורך – אמנם – צר יחסית, נאמר עשירית מזה, פחות או יותר. והסבירות להינצל פה מאוד גדולה, ומה שמאוד חשוב: פה מדובר בפגיעה מתמשכת. זאת אומרת, באזור הזה, אדם נמצא במשך כ-28 בלי הגנה, אז הוא יכול למות. אם הוא בורח מהמקום הזה, או אם יש לו הגנה מספקת, אז הוא נשאר.

– ומה בעצם ההבדל העקרוני בין קרינה של נשורת גרעינית לבין קרינה 'חודרנית', כמו שהגדרת אותה?

– טוב, למען האמת, אין כל כך הבדל. זאת אומרת, אפשר להיכנס לפרטים. כאשר אנחנו מדברים על מה שנקרא instantaneous emission – זאת אומרת 'קרינה מיידית' – אז יש שם שני גורמים עיקריים שזה קרינת גמא וקרינת נייטרונים, מה שאין בקרינה משתיירת, ששם יש רק קרינת גמא. עכשיו, מה שעוד יותר חשוב, שקרינה מיידית, קרינת גמא מיידית היא הרבה יותר חודרנית – פי שניים, נגיד – מאשר קרינה של נשורת. זאת אומרת, בשביל להגיע לאותה רמת הגנה, אתה צריך עובי בערך פי שניים לגבי הקרינה המיידית מאשר לגבי הקרינה המשתיירת. הנשורת בדרך-כלל מתחילה להיווצר תוך כחצי שעה אחרי הפיצוץ. אגב, הנשורת נוצרת אך-ורק אם הפיצוץ הוא קרקעי, זאת אומרת, על פני הקרקע או קרוב מאוד – 100 מטר מעל פני הקרקע – מה שמאוד חשוב, כיוון שבמקרה זה, כמות הנפגעים מהפגיעה הראשונית קטנה בערך כפליים, לפחות ההערכה היא כזאת. שתי ההפצצות הראשונות, של הירושימה ונגסאקי, היו הפצצות אוויריות, זאת אומרת – בשני המקרים האלה, הפצצה התפוצצה בגובה 600 מטר באוויר, כך שטווח ההרס המיידי היה מרבי. כתוצאה מכך, בשני המקרים האלה לא הייתה נשורת רדיואקטיבית.

– זאת אומרת, שזה בא בעצם אחד על-חשבון השני?

– בדיוק.

– וכמה זמן – כמו שאתה אומר, בעצם – נשורת גרעינית תשפיע על האזור שנפגע?

– השאלה הזאת זה הרבה יותר שאלה פסיכולוגית ושאלה של יחס מאשר שאלה פיזיקלית. כי אם אנחנו אומרים ש'תשפיע' זאת אומרת יחס – הקרינה תהיה מעבר לקרינת רקע, מה שאנחנו רגילים, אז צריך להסתכל, אבל זה יכול לקחת שנה או יותר. אבל אם אנחנו מדברים על זמן שאחריו יהיה אפשר להיכנס לשטח ופחות או יותר לחיות ולתפקד שם, אז מדובר בזמן של – נגיד – שבועיים.

– בסך הכול בתוך שבועיים, אפשר – פחות או יותר – כבר לחזור לאותו האזור?

– לפחות לעבודות…נגיד ככה: יש לך ירידה ברמת הקרינה פי 100 תוך 48 שעות, ועוד פי 10 תוך שבועיים. זאת אומרת, אחרי שבועיים, יש לך אלפית ממה שהיה שעה אחרי הפיצוץ, שזה נחשב למקסימום של הקרינה.

מה באמת קרה בצ'רנוביל

– זה מעניין, כי בעצם – פסיכולוגית, באמת – כשאנחנו תמיד שומעים, או חושבים, מדמיינים, איזשהו מקום שהתרחשה בו שואה גרעינית, התחושה היא שהאזור הזה יהיה בלתי-ניתן לאכלוס במשך שנים. מה למשל ההבדל בין האזור של צ'רנוביל – שעד היום, בעצם, העיר לידו היא שממה – לבין אזור של פיצוץ גרעיני?

– טוב, אז תרשה לי להגיד פה לפחות שני דברים. דבר ראשון, שצ'רנוביל – לפי הערכות שונות – אבל זה לפחות 300 פצצות אטום, מבחינת החומר הרדיואקטיבי. יש מי שאומר ש-3000, אבל בטוח שלא פחות מ-300. זה דבר ראשון. דבר שני, מה שיש בתוך כור זה לא מה שיש בתוך פצצה. כמו שבכל תגובה כימית יש תוצרי תגובה שלה, כך גם בתגובות גרעיניות יש תוצרי ביקוע, בהתאם לתנאים. באופן עקרוני, בכור גרעיני יש איזוטופים הרבה יותר ארוכי-חיים מאשר בפיצוץ גרעיני. דבר בעצם דבר ראשון. הדבר השני, שצ'רנוביל זה גם-כן דבר שהוא מוגזם בהרבה, מכל מיני בחינות. אמנם – נכון – זה היה אולי האסון התעשייתי הכבד בתולדות האנושות, אבל יחד עם זה יש להודות שרוב הנפגעים מהאסון הזה זה אנשים שמתו מהתקף לב ובעיות כלי-דם שזה בכלל לא קשור לקרינה, זה קשור לפינוי, זה קשור לחוסר-ודאות, זה קשור לכל מיני דברים אחרים – אבל לא לקרינה. כתוצאה מקרינה, אפשר לומר שההערכה זה שמתו 15 בני-אדם.

– 15 בני-אדם בלבד.

– כן.

– זה באמת…אני חייב להגיד שבאופן אישי זה מדהים אותי לחשוב על הפער שבין מה שאנחנו תמיד מדמיינים, לבין המציאות. מאיפה מגיע הפער הזה?

– נכון. אבל שוב פעם, מדי פעם אתה יכול למצוא גם מספרים של 100 אלף ולא 15. את המספר הזה אני לקחתי מדו"ח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הדו"ח התפרסם ב-2005, זאת אומרת 19 שנה אחרי האסון. ושם הם כותבים שהייתה אוכלוסייה מסוימת, ילדים ששתו חלב מזוהם, שבתוך האוכלוסייה הזאת אכן היו כ-4000 מקרי סרטן – סרטן בלוטת-התריס, שזה סרטן – כמו שאתה יודע – שוב פעם, יחסית ניתן לריפוי. פשוט מוציאים ומטפלים. אז מתוך 4000 הילדים האלה, 15 מתו לקראת שנת 2000, אז מן הסתם עוד 15 אולי, או עוד 50. לא שאני מזלזל באף אחד, שמע…אבל אם אנחנו רוצים לחיות, אז כמו שלרופא אסור לרחם על החולה – הוא יכול לרחם עליו אחר בך, אבל לא כאשר הוא נמצא על שולחן הניתוח שלו – ברגע זה אסור לרופא לרחם על החולה שלו. אם הוא מרחם עליו הוא הורג אותו. אני מדבר על מספרים, בלי…נגיד ככה: אני לא מפחד לשכוח בשנייה זו שכל אדם זה עולם מלא.

אז מה המשמעות של כל זה? האם באמת יכול להיות שהפחד הנורא שלנו מפני הפצצה האטומית הוא לא יותר מאשר תוצאה של עשרות שנות הפחדה ובהלה שמפזרים כלי התקשורת? זה בדיוק הטענה שמשמיע ד"ר סוקול.

הפולס האלקטרו-מגנטי

לפיצוץ האטומי ישנו אפקט נוסף, שלרוב אנחנו נוטים להתעלם ממנו. גורם הרס זה הוא הפולס האלקטרומגנטי. אפילו האנשים שתכננו את הפצצות הראשונות לא העריכו נכונה את השפעתו. כשביצעו האמריקנים ניסוי גרעיני מעל האוקיינוס האטלנטי, הם גילו – להפתעתם – שפנסי רחוב וציוד טלפוניה נהרסו בהוואי – כ-1500 ק"מ ממקום הפיצוץ. לכל סוגי הציוד החשמלי יש טווח מסוים של אנרגיה חשמלית שעימה הם מסוגלים להתמודד. אם האנרגיה מגיעה בעוצמה גבוהה מדי או במהירות רבה מדי, המכשיר לא יידע להתמודד עימה. המגבלה הזו היא תוצאה של המבנה הפיזי של הרכיבים האלקטרוניים: עוביו של חוט מוליך, למשל, קובע כמה זרם הוא יכול להוליך בתוכו לפני שהוא מתחמם ונשרף. זו הסיבה שהחוטים שנמצא במערכת הצתה של מכונית עבים יותר מאלו שבמערכת הסטריאו שבסלון שלנו.

כשפיצוץ גרעיני מתרחש בגובה רב, מתרחשים שני תהליכים עיקריים. הראשון הוא תוצאה ישירה של הפיצוץ: הקרניים הרדיואקטיביות פוגעות באטומים שבאטמוספירה, ומעיפות מהם אלקטרונים. האלקטרונים הללו נעים במהירות אדירה – כמעט במהירות האור – לעבר הקרקע, וכשמטען חשמלי – אלקטרון, במקרה הזה – נע במהירות, הוא יוצר סביבו שדה מגנטי. הפיצוץ הגרעיני גורם, אם כן, לגל אדיר של מטען חשמלי שדוהר לעבר האדמה, בא לידי-ביטוי בגל הלם מגנטי שמתנפץ על מחשבים, ציוד תקשורת ושאר ציוד חשמלי עדין. כשהוא פוגע במוליכים חשמליים, הפולס המגנטי יוצר בהם זרמים רגעיים חזקים ביותר – ושורף אותם.

התהליך השני שמתרחש בעקבות הפיצוץ הגרעיני הוא איטי יותר, אבל הרסני לא-פחות. השדה המגנטי שיוצר הפיצוץ דוחק את מקומו של השדה המגנטי הטבעי של כדור-הארץ ומסלק אותו. כאשר חולף הפיצוץ, השדה המגנטי המקורי חוזר לתצורה המקורית שלו. החזרה הזו משרה – שוב – זרמים חשמליים חזקים מאוד במולכים על כדור הארץ, אבל הפעם מדובר בשינוי שמתפרש על פני מאות ואלפי קילומטרים. הנזקים יכולים להיות חמורים בשנאים ומערכות-תשתית במרחק רק מאוד ממקום הפיצוץ.

אבל הפולס האלקטרומגנטי מסוכן הרבה יותר מאשר סכום כל הנזקים הפיזיים שהוא עלול להמיט. כפי שמסביר זאת ד"ר סוקול, פיצוץ גרעיני בגובה רב יגרום לנזק אדיר לתשתיות – אבל לא לאבדות בנפש. העובדה הזו עשויה לבלבל את הצד המותקף: איך הוא אמור להגיב על התקפה גרעינית שכזו? בהפצצה שתשמיד ערים על יושביהן בצד השני? זה לא-מידתי, הרי איש לא נהרג בצד שלו. אולי גם הוא צריך להשיב בפ