הסיוט הגדול ביותר של הכינים- על מגיפות קטלניות.

כתב: רן לוי

כולנו יודעים שהמין האנושי אינו חסין מפני הכחדה. נכון, יש לנו מוח מפותח שמעניק לנו יתרון אדיר על פני הדינוזאורים- אבל אפשר לדמיין כמה תרחישים מסוכנים עבורנו. התנגשות של אסטרואיד ענק בכדור הארץ, למשל, או פרץ של קרני גמא הרסניות מכוכב שמסיים את חייו אי שם בסביבה הקרובה של מערכת השמש.

מגיפה קטלנית, כזו שתחסל את האנושות כולה, היא עוד תרחיש אפשרי שכזה. ישנו הבדל מהותי בין התנגשות באסטרואיד ענק, למשל, להתפרצותה של מגיפה קטלנית. בעוד שאת השפעותיו של הראשון אנחנו יכולים רק לשער מתוך עדויות עקיפות- הרי שאת השפעתה של המגיפה אין צורך לנחש: צריך רק לפתוח את ספרי ההיסטוריה. מגיפות קטלניות, הרסניות ואכזריות פקדו את האנושות אלפי פעמים מאז הומצא הכתב, ובני כל התקופות תיארו בפרוטרוט את ההתרחשויות. והסיפורים שהם העבירו אלינו הם תמיד, ללא יוצא מין הכלל, איומים. בפרק זה נביא את סיפורן של שלוש מהמגיפות הקשות ביותר שחווה המין האנושי.

מגיפה היא התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית מדבקת. המחלה מתפשטת במהירות בקרב האוכלוסיה ופוגעת בחלק גדול ממנה. מגיפה יכולה להיות מקומית (Epidemic), או בעלת תפוצה כלל עולמית חוצת יבשות וגבולות (Pandemic). יש לציין שאין הכרח שמחלה תפגע במיליוני קורבנות בכדי להיחשב כמגיפה: זה יותר עניין של ציפיה. אנחנו מצפים משפעת שתהיה נפוצה, כך שמיליון חולים ברחבי העולם בקושי יעוררו עניין מיוחד. כלבת, לעומת זאת, אמורה להיות נדירה ביותר- אפילו עשרה חולים באזור גאוגרפי מצומצם ידאיגו מאוד את רשויות הרפואה.

בפרק זה בחרתי להתמקד באותן מגיפות שהיו אדירות מימדים- מגיפות פאנדמיות שהפילו אינספור קורבנות והטילו את חיתתן על האנושות. הסיבה לכך היא פשוטה: מגיפה שכזו היא טראומה, שריטה עמוקה ומכאיבה בתודעה הקולקטיבית שלנו. במקרים רבים המגיפה השפיעה על ההיסטוריה האנושית ועל ההווה שלנו יותר מכל מלך, קיסר או מצביא.

שלוש מאות השנים שקדמו למאה ה-14 היו שנים נוחות במיוחד מבחינה אקלימית: הטמפרטורה הממוצעת באירופה הייתה גבוהה בכמעלה אחת מהמקובל בימינו. שינוי של מעלה אחת אינו נשמע מרשים במיוחד, אך הייתה לו השפעה מצטברת: קרחונים רבים נסוגו צפונה וחשפו אדמות חדשות אותן ניתן היה לעבד. האוכלוסיה גדלה בהתאם.

בתחילת המאה ה-14 נסתיימה החגיגה. הטמפרטורות חזרו להיות קרירות, ואפילו קרירות יותר מהרגיל: זו הייתה תחילתו של 'עידן הקרח הקטן', שנמשך בהפסקות עד אמצע המאה ה-19. בתוך פרק זמן קצר יחסית הצטמצמו שטחי המרעה והחקלאות וכמות המזון הזמין לאוכלוסיה המורחבת הצטמצמה בהתאם. רעב ומחסור פשו במקומות רבים- תנאים אידיאליים להיווצרות מגיפה.

אל אוזניהם של אנשי ימי הביניים החלו מגיעו שמועות אודות אסון נורא שמתחולל בהודו ובמזרח הרחוק. כהרגלן של שמועות, הן קיבלו חיים ונפח משל עצמן. היו כאלה שאמרו שמחלה איומה חיסלה את כל תושביה של הודו והאדמה שם נותרה שוממה. אחרים שמעו שאש ואבנים לוהטות הומטרו מין השמיים והשמידו ערים שלמות על יושביהן.

בשנת 1347 השיגה המציאות את השמועות.

ספינות סוחר מהמזרח הרחוק שעגנו בנמלי איטליה פלטו מתוכן מלחים חולים מאוד. היו להם גושים גדולים ונפוחים על עור הצוואר, מתחת לבית השחי ובמפשעה והם סבלו מחום גבוה, הקאות ושלשולים. בחלק מהמקרים קיבל העור גוון סגול-שחור וריח מבאיש עלה מהבשר ומנוזלי הגוף. בתוך שבוע רובם כבר היו מתים, אבל לא לפני שהדביקו את יושבי הערים אליהן הגיעו.

מאיטליה ומדינות הבלקן התפשטה המגיפה לכל רחבי אירופה במהירות מסחררת. בכל מקום אליו הגיעה הביאה עימה אסון נורא.

מתוך כל חמישה אנשים שלקו במחלה המסתורית, ארבעה היו מתים בתוך ימים. בפאריס, בה חיו מאה אלף איש באותם הימים, נפטרו שמונה מאות איש מדי יום: אחוז מהאוכלוסיה בכל יום ומחצית מהתושבים בסך הכל. כפרים שלמים נמחקו מהמפה. במקומות סגורים כגון מנזרים ובתי כלא שיעורי התמותה התקרבו למאה אחוזים. אוכלוסייתה של אנגליה הצטמצטמה משבעה מיליון איש לשני מיליון בסך הכל. זהו נתון מדהים שניתן לעכל אותו רק אם מדמיינים בעיני רוחנו את מדינת ישראל, למשל, מתרוקנת מכל התושבים שאינם גרים באיזור המרכז. כשליש מאוכלוסייתה של אירופה נספתה.

מגיפות לא היו דבר חדש באירופה, כמובן- אבל מעולם, ככל שהזכרון האנושי ידע לספר, לא הופיעה מגיפה כה איומה וקטלנית. 'המוות השחור', כפי שכונתה המגיפה הזו מאוחר יותר, היכה באירופה במשך ארבע שנים בלבד- אך השלכותיו והשפעותיו ניכרו עוד מאות שנים לאחר מכן.

נסו לדמיין לעצמכם מה עבר בראשם של בני אותה התקופה, כאשר המוות היכה מסביבם ללא רחם. איש, כך נדמה, לא היה חסין מפניו. מהאביון הפשוט ביותר ועד הארכיבישופים- לא הייתה משפחה שנותרה שלמה. לא היה יישוב שגופות לא נערמו בו בקברי אחים מאולתרים, וצחנת המוות הנוראית לא עמדה ברחובותיו. הנה תיאור שמסר אחד מאלה ששרדו:

"הם מתו במאותיהם, ביום וגם בלילה, והם הושלכו אל שוחות פתוחות וכוסו באדמה. וברגע ששוחות אלו התמלאו, שוחות קברים נוספים נחפרו. ואני, אגנולו די-טורה, קברתי את חמשת ילדי במו ידי."

הפחד מפני הידבקות במגיפה היה נורא. הסופר בוקאצ'יו כתב כי "כל אדם ברח מחברת רעהו…בני משפחה רחקו זה מזה, אח התכחש לאחיו, לעיתים נטש גבר את אישתו. זאת ואף יותר, והלב מתקשה להאמין, אבות ואמהות הפקירו את בניהם לגורלם, כאילו היו זרים."

המרקם החברתי של ימי הביניים הלך והתפורר ככל שהתקדמה המחלה. העשירים שיכלו להרשות זאת לעצמם ברחו אל הטירות המבודדות והחוות הנידחות. לעניים במרכזי הערים לא היה לאן לברוח, ואפילו במותם לא מצאו מנוחה. רוב הכמרים סירבו להגיע אל ביתם של הנפטרים כדי לערוך שם טקסי אשכבה מחשש שידבקו בעצמם. עבור הגוססים האדוקים, פירוש הדבר היה איבוד הסיכוי היחיד שלהם להגיע לגן עדן לאחר מותם, ורבים מהם היו מבועתים מהגורל הצפוי להם. בלחץ העם, התירו גורמי כנסייה גם למי שאינו כומר מוסמך לקיים טקסים דתיים. באנגליה הסכים אחד הבישופים לאפשר גם לחילוניים גמורים להאזין לוידוי האחרון על ערש דווי, ואם לא היה גבר בסביבה לטובת העניין- גם לאישה.

את כולם הטרידה מאוד השאלה מהו מקורה של המגיפה.

זמן לא רב לאחר שפרצה המגיפה ביקש פיליפ השישי מלך צרפת מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת פאריס חוות דעת לגבי העניין. הרופאים שקלו את העניין, ניתחו את התסמינים, בחנו את הראיות באופן מדוקדק ולבסוף הגיעו למסקנה כי התחברות משולשת של שבתאי, צדק ומאדים באזור מזל דלי היא שאחראית לאסון.

בל ניתן לחוות הדעת המשעשעת הזו לתת לנו רושם לא נכון. הרופאים בימי הביניים צברו לא מעט ידע שימושי: הם הבינו את ההשפעות השונות של התזונה על הגוף, ידעו לטפל בעצמות שבורות, לעקור שיניים ולאבחן מחלות באמצעות דגימות שתן. הם ידעו להכין תערובות צמחים לשיכוך כאבים, ואפילו לבצע השתלות עור בסיסיות. אך כאן ניתן להבחין בהבדל המהותי בינם לבין הרופאים בתקופות מאוחרות יותר: כשהגיעו לקצה גבול הידע הקיים, הם לא היססו לפנות אל העל-טבעי. אסטרולוגיה ורעיונות דומים נתקבלו כהסברים אפשריים בהחלט למחלות לא מוכרות.

תרופות של ממש למוות השחור לא היו, למרות שחלק מהרופאים ניסו משחות ותמיסות מצמחים אקזוטיים, מתכות נדירות ואפילו אבקה כתושה מאבני-חן יקרות. הדיעה הרווחת הייתה שהמוות השחור מתפשט באמצעות 'אוויר רע'. הפיתרון המקובל היה לפזר את האוויר הרע באמצעות מקלות קטורת ריחניים או מטפחות טבולות בתמציות פרחים שהונחו על הפה. היו אנשים שהאמינו שקולות חזקים יבריחו את המוות, ובחלק מהערים צילצלו פעמוני הכנסייה הגדולים ללא הרף. קמיעות, לחשים וקסמים מכל סוג, מין וצבע נוסו ללא הועיל.

פשוטי העם, שהעקרונות הנוצריים של חטא ועונש היו צרובים עמוק עמוק בתוך תודעתם, היו משוכנעים ללא שום צל של ספק שהמוות השחור הוא עונש מאלוהים.

באותה התקופה הגיעו הסיאוב והשחיתות של הכנסייה הקתולית לשיא חסר תקדים. הכמרים והקרדינלים כבר לא התביישו לרדוף אחרי תענוגות החיים לעיני כל: ללבוש בגדים יקרים שרכשו מתרומות העניים, לנאוף, להוליד ילדים בלתי חוקיים וכמובן פסגת השחיתות: מכירת מחילות. האפיפיור והקרדינלים העניקו, תמורת סכום נאה, מכתב רשמי שבו הם מאשרים שאלוהים- או ליתר דיוק, נציגיו עלי אדמות- מוחלים למשלם על חטאיו, ושערי גן העדן שוב נפתחו עבורו. לא משנה איזה פשע מחריד ביצעת- רצח, בגידה, גניבה מכל סוג- אם היית עשיר, הכנסייה סלחה לך.

השחיתות דירדרה את תדמיתה של הכנסייה לשפל המדרגה- ואז הגיע המוות השחור. הכמרים מתו כמו כולם. הנזירים מתו כמו כולם. הקרדינלים, אלה שלא ברחו לבתי הנופש המבודדים שלהם, מתו- כמו כולם. הציבור הרחב לא היה צריך הסברים: כולם הבינו שאלוהים מאס בסירחון המוסרי שעולה מהכנסייה, ומבול המוות שהוא מוריד על האנושות אינו מבחין בין נוצרי טוב לנוצרי רע.

מחשבות אלה הביאו לשתי תגובות אפשריות.

חלק מהאנשים פיתח ציניות אדירה כלפי הכנסייה, אלוהים והחיים בכלל. באווירה שבה אדם יכול למות בכל רגע נתון, צריך לנצל את החיים ולהנות מהם בלי חשבון. ניתן להבחין בהלך המחשבה הזה במוטיב האומנותי שהיה נפוץ באותם הימים- 'דאנסה מאקאברה', 'ריקוד המוות'. בציורים ואריגים מופיעה דמותו של מלאך המוות בדמות שד או שלד האוחז קילשון, כשהוא מוביל אחריו אל הקבר תהלוכה של שלדים מרקדים מכל שכבות העם: כמרים, אצילים, נערות יפות ואיכרים פשוטים. הציור המסוגנן הזה מעביר היטב את התחושה שכולנו מאוחדים במוות, ללא יוצאים מן הכלל. אצל מי שאיבדו את האמונה בכוחה וחוכמתה האינסופית של הכנסייה הנוצרית, נזרעו זרעי המחשבה החופשית שמהם ינבט, כעבור זמן לא רב, עידן הרנסאנס.

התגובה השניה הייתה הפוכה: ניסיון לפייס את האל בכל דרך אפשרית. היו כאלה שחזרו בתשובה, נשאו תפילות וסבלו צומות ותעניות, והיו כאלה שהעדיפו את הדרך הקלה: לרצוח יהודים. הרי היהודים הם אלו שרצחו את ישו, כולם ידעו שהם מרעילים את בארות הנוצרים, והם גם עסקו בהלוואת כספים תמורת ריבית- עיסוק שנחשב על פי הדוקטרינה הנוצרית הרשמית לחטא חמור במיוחד. בערים רבות התנפלו ההמונים המוטרפים על היהודים ושרפו, תלו או הטביעו אותם. בשטרסבורג, לדוגמא, הועלו על המוקד אלפיים יהודים ביום אחד.

המציאות שמאחורי הסיבות לפוגרומים הייתה טרגית במיוחד. ליהודים לא הייתה ברירה אלא לעסוק בהלוואה בריבית, מכיוון שכל הגילדות של בעלי המלאכה לא הסכימו לקבל יהודים לשורותיהן. העובדה שלא נטו להשתמש בבארות המשותפים עם הנוצרים הייתה בעקבות הדרישות ההלכתיות לניקיון. השלטונות שיתפו פעולה עם הפוגרומים, במקרים רבים, כדי שיוכלו להחרים את רכושם של היהודים ולבזוז אותו.

תת-תופעה מרתקת במיוחד של החזרה בתשובה הייתה עלייתן של כתות ההלקאה העצמית. חברי הכתות הללו, שפרחו באווירה הכללית של 'סוף העולם', ניסו לשכנע את אלוהים לסלוח לאנושות באמצעות חיקוי ייסוריו של ישו. הם היו עוברים מעיר לעיר בתהלוכות של מאות בני אדם, שרים מזמורי תפילה ומלקים את עצמם בשוטים ומקלות עד זוב דם. כשהיו מגיעים לפסוק מתאים בתפילה, היה עליהם ליפול על הרצפה ולזחול עליה, גם אם היו תחתם באותו הרגע אבנים חדות, קוצים דוקרים או ביוב פתוח. המונים היו מתקבצים בכל מקום שתהלוכות אלו היו עוברות בו, מעודדים את הסובלים, מאכילים אותם ומעניקים להם מתנות שונות.

ניתן לחשוב בטעות שהכנסייה תוקיר את ההקרבה והסבל של הצועדים, אבל ההפך הוא הנכון. הכתות הללו היוו איום ישיר על מעמדה של הכנסייה מכיוון שטענו בפה מלא שהן- ולא הכנסיה המושחתת- עומדות להציל את האנושות מכליה. לציבור הרחב היה ברור מאוד מי באמת מתאמץ כדי לפייס את האל ומי לא, והאנשים הפסיקו להעניק תרומות לכמרים ולנזירים. איום זה גרר תגובה מהירה ואלימה מצד הואתיקן: האפיפיור הוציא צווים בהולים שמכריזים על חברי הכתות ככופרים ואויבי הנצרות 'האמיתית', ורבים מהם נאסרו או הוצאו להורג. זה היה סופן של כתות ההלקאה העצמית, פחות או יותר.

למוות השחור הייתה השפעה אדירה על מהלך ההיסטוריה. במערב אירופה, שם היכתה המגיפה באופן הקשה ביותר, נוצר חוסר משווע בידיים עובדות שיחרשו את השדות העזובים. כתוצאה מכך עלה הביקוש לאיכרים על ההיצע, והאצילים בעלי האדמות היו מוכנים לשלם להם משכורות גבוהות יותר ולהעניק להם תנאי חיים טובים יותר. רכוש רב- בתים, תכשיטים, אדמות וכולי- נותר ללא בעלים, ואיכר עני שהשכיל להשתלט עליו הפך בין לילה לעשיר מאוד. השלטונות ניסו להאבק במגמה הזו ואפילו נחקקו חוקים שאסרו על הואסל לעזוב את אדונו או לדרוש משכורת גבוהה יותר- אך כל זה לא הועיל בכלום. מאזן הכוחות החל נוטה לטובת השכבות החלשות יותר של העם, וכוחה של האריסטוקרטיה ירד. במזרח אירופה, לעומת זאת, היכן שהאוכלוסיה היתה דלילה יותר, התמותה הייתה פחותה. האצילים שמרו על כוחם והליברליזציה התעכבה במאות שנים ביחס למערב.

ואחרי כל זה, מה היה הגורם האמיתי למוות השחור? תסמיני המחלה מצביעים על אשם ברור: חיידק בשם ירסיניה פסטיס, שהועבר באמצעות עקיצת פרעוש. הפרעושים נישאו על ידי עכברושים ששיגשגו בזוהמה ששררה בערי ימי הביניים. זאת ועוד, החתולים נחשבו לבני בריתו של השטן- ובאווירת העליהום הכללית חוסלו אף הם בסיטונאות, כך שהעכברושים נהנו מחיים נטולי דאגות.

כדי שלא יאשימו אותי בגזענות בין-מינית, ראוי לציין שגם הפרעוש סבל לא מעט מהחיידק שנשא. ירסיניה פסטיס חוסם את מערכת העיכול של הפרעוש המסכן ומונע ממנו להנות ממזונו. הפרעוש נושך את קורבנותיו עוד ועוד, מנסה לשווא להשביע את רעבונו- ובדרך זו מאפשר למוות השחור להתגלגל מאדם לאדם.

מגיפת המוות השחור התרחשה לפני למעלה משש מאות שנה והיא עדיין צרובה עמוק בזכרון הקולקטיבי שלנו. מה הפלא, תשאלו? מגיפה כה הרסנית, ברור שלא נשכח אותה כל כך מהר. ברור? האמנם?…

לפני פחות משמונים שנה השתוללה בעולם מגיפה שחיסלה בין עשרים וחמישה לחמישים מיליון בני אדם: עד פי ארבע ממספר קורבנות המוות השחור, וככל הנראה המגיפה שגבתה את מספר הקורבנות הגדול ביותר מאז ומעולם. למרות זאת, במשך רוב שנות המאה העשרים מעטים שמעו אודות 'השפעת הספרדית'. רק בעשרים השנים האחרונות החלו אפידימיולוגים לחקור את השפעת הספרדית ברצינות הראויה, ועד אז היא הייתה כמעט אלמונית. מהו פשר ההבדל הזה? איך קורה שמגיפה מהמאה ה-14 מוכרת וידועה יותר ממגיפה של המאה ה-20, שהיתה גם קטלנית ממנה? התשובה לשאלה זו כפולה. היא מורכבת מהרקע ההיסטורי של התפשטות המחלה ומפריצת דרך מפתיעה ובלתי שגרתית בתחום הגנטיקה.

שנת 1918 הייתה אמורה להיות שנה שמחה. מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הגדולה וההרסנית ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז, עמדה על סף סיום. בעלות הברית התקדמו לקראת ניצחון ברור, הרבה בזכות הצטרפותה של ארצות הברית למערכה.

אך חייליה של ארצות הברית הביאו איתם עוד משהו לאירופה, פרט לאומץ לב ורוח קרב רעננה: זן חדש של שפעת. מקורה של שפעת זו הוא ככל הנראה במחנות הצבא בקנזס, אבל כדרכן של מחלות מידבקות קשה מאוד לאתר בוודאות את הרגע או המקום בו הופיעה לראשונה. כשנשלחו החיילים אל החזיתות השונות ברחבי העולם, התקדמה השפעת יחד איתם והגיעה לכל פינה על הגלובוס, מהאיים הבודדים ביותר של האוקיינוסים ועד הצפון הקפוא.

בחודש מאי, שנת 1918, התפרצה המחלה במלוא עוזה בספרד: שמונה מיליון בני אדם נפטרו שם בתוך חודש אחד. הוירוס כבר הפיל חללים במקומות אחרים בעולם, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהוירוס החדש הצליח להגיע אל כותרות העיתונים. מכאן ואילך המגיפה החדשה זכתה לכינוי 'השפעת הספרדית'.

השפעת הספרדית דילגה מעיר לעיר וממדינה למדינה. אחוזי התמותה כתוצאה מהשפעת היו נמוכים: 2.5 אחוז, דהיינו- חמישה מתים על כל מאתיים חולים. אבל המספרים היבשים מטעים ואינם חושפים את התמונה האמיתית. שיעורי התמותה משפעת רגילה הם אחד לאלף. כולנו יודעים עד כמה שפעת מדבקת: במשרדים סגורים, למשל, שיעורי ההדבקה קרובים למאה אחוז. בכל חורף חדרי המיון מתמלאים חולים עד להתפקע. על פי ההערכות כחצי מכלל האנושות חלתה בשפעת הספרדית, כמיליארד בני אדם. במצב כזה, אפילו אחוזי תמותה נמוכים הופכים למספר מפלצתי, כמעט בלתי נתפס, של קורבנות.

בארצות הברית מתו קרוב ל-700 אלף איש, ותוחלת החיים הממוצעת צנחה בבת אחת בעשר שנים. הרופאים המעטים שלא גויסו למאמץ המלחמתי ונשארו לטפל בעורף היו חסרי אונים. לא הייתה תרופה או חיסון לשפעת, והמוות בא בחטף. סיפור אנקדוטלי מספר על ארבע נשים שהתיישבו לשחק ברידג' בערב, ועד הבוקר שלוש מהן היו מתות. מרבית החולים מתו ממחלות ש'תפסו טרמפ' על השפעת והגוף החלש, כמו דלקת ריאות למשל.

ועדות חירום הוקמו כדי לטפל במצב: סטודנטים הוצבו בבתי חולים כדי למלא את מקומם של הרופאים החסרים, והציבור נקרא להמנע מהתכנסויות. לחנויות היה אסור להכריז על מבצעי מכירות כדי שלא למשוך יותר מדי קונים בבת אחת. לוויות- לא יותר מחמש עשרה דקות. מפעלים ומקומות עבודה נתבקשו לפתוח את יום העבודה בשעות שונות, כדי להקל על שעת העומס של התחבורה הציבורית. רכבות במיוחד נחשבו לאיום חמור בעקבות הצפיפות והעדר האיוורור. בפנסילוויניה נסגרו כל בתי הספר, התיאטרונים והמסבאות ומי שהתעטש מבלי לכסות את פיו היה צפוי לקנס גבוה ואפילו לעונש מאסר.

הציבור הרחב שיתף פעולה עם הגזירות הרבות וקיים אותן, למרות שהן הגבילו מאוד את החירות האישית של כל אזרח. המלחמה מעבר לים תרמה למצב רוח מגויס ופטריוטי שבוודאי תרם לציות הכללי. הציבור גם היה מחונך יותר מבעבר לגבי גורמי מחלות, דרכי ההדבקה וכללי הגיינה נחוצים.

השפעת הספרדית גוועה מאליה בשנת 1920. מאז כמעט ולא נחקרה לעומק. סיבה ברורה לכך היא הקירבה למלחמת העולם הראשונה שהייתה התרחשות דרמטית מאוד ומשכה אליה את תשומת ליבם של מרבית ההיסטוריונים. סיבה נוספת, ברורה פחות, נובעת מאופיה של השפעת. משפעת רגילה מתים בעיקר תינוקות וזקנים, אוכלוסיות פגיעות מטבען. השפעת הספרדית, לעומת זאת, פגעה כמעט אך ורק בצעירים בגילאי 20 עד 40. כתשעים ותשע אחוזים מהנפטרים היו מתחת לגיל 65.  באופן בלתי מפתיע, גברים בגילאי 20 עד 40 היו גם רובם המכריע של חללי המלחמה. המתים האלה והמתים האלה נתערבבו זה בזה והיה קשה להפריד בין גורמי המוות.

מדוע הייתה השפעת הספרדית כה קטלנית, ולמה מתו ממנה דווקא הצעירים והבריאים? אלו שאלות חשובות שנותרו ללא מענה במשך זמן רב, עד שצירוף נדיר של עקשנות ומזל הפך את הקערה על פיה.

בשנת 1949 היה יוהאן הולטין, שוודי שהיגר לארצות הברית, סטודנט למיקרוביולוגיה ותורת הנגיפים. אחד המרצים שלו חזר וטען במהלך ההרצאות שהמפתח להבנת הקטלניות של מגיפת השפעת הספרדית נמצא בנגיפים שעשויים להימצא בגופותיהם של קורבנות המחלה אשר נקברו באדמה קפואה. הקור העז, שיער המרצה, עשוי לשמר את הזן הייחודי הזה ולאפשר למדענים לחקור אותו באמצעות טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בשנות העשרים. דבריו של המרצה פרטו על מיתרים מתוחים במוחו של הולטין. הוא ידע שזה יהיה הנושא של עבודת המחקר שלו.

באותה השנה יצאו הולטין ואישתו לטיול באלסקה הצפונית. בעיר פיירבנקס פגש הולטין את אוטו גייסט, אנתרופולוג מקומי. השניים שוחחו על השפעת של 1918, והאנתרופולוג סיפר לו ע�