מילגרם, אלברט הקטן ורוזנהן – הניסויים החשובים בפסיכולוגיה

כתב: רן לוי

כולנו יודעים שניסויים הם הבסיס לכל המדע. אחד העקרונות החשובים של הקידמה המדעית, ואולי החשוב ביותר, הוא שעד שהתאוריה לא הוכחה בניסוי היא לא יותר מאשר השערה ושמספיק ניסוי אחד כדי למוטט תאוריה שעמדה איתנה במשך זמן רב. מילים כמו 'כימיה' ו'ביולוגיה' מיד מעלות אצלנו אסוציאציות של טכנאים בחלוקי מעבדה לבנים, רוכנים מעל למבחנות ומבערים.

אבל כשזה מגיע לפסיכולוגיה, 'ניסוי' אינה המילה הראשונה שקופצת לנו לראש. פסיכולוגיה, בסופו של דבר, אינה 'מדע מדויק'. הפסיכולוג אינו יכול לפתוח את הגולגולת ולבחון את גלגלי השיניים שמסתובבים בפנים- הוא יכול רק להתבונן, להקשיב, לשאול שאלות, להסיק מסקנות ולקחת כסף. הפסיכולוגית המעשית היחידה שאני מכיר היא הבת שלי. כדי לגרום לי לקנות לה ממתקים, היא מנסה באופן שיטתי ומתודי את כל טכניקות השכנוע האפשריות- החל מתחינה וחנופה זולה, דרך איום, ניצול רגשות האשם של אבא וכלה בהסתה כנגד ההורה השני.

ההנחה הזו, שפסיכולוגיה אינה מדע ניסויי, הייתה נפוצה בין הפילוסופים היוונים הקדומים. אריסטו וחבריו האמינו שפסיכולוגיה היא חלק מהפילוסופיה. על חוקר הנפש להתהלך הלוך ושוב בחצר האקדמיה כשמבט חמור סבר על פניו, לחשוב מחשבות עמוקות על החיים וטבע האדם ומתוך ההתבוננות הפנימית הזו להסיק מסקנות על הנפש. הבת שלי כבר הבינה שמחשבות עמוקות על טבע האדם לא יביאו לה סוכריות, ולשאר המדע נדרשו עוד אלפיים שנה כדי לתפוס את הפרינציפ.

ווילהלם וונדט היה רופא גרמני שחי ופעל לקראת סוף המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, ולמי שביסס את מעמדה כמדע נפרד מהפילוסופיה.  וונדט הגיע מעולם המדעים המדויקים, ואפילו היה עוזרו של הרמן פון הלמהולץ– הרופא שהיה גם פיסיקאי, וניסח את חוק שימור האנרגיה. עם רקע שכזה, קל להבין מדוע האמין וונדט שתיאור מושלם של ההכרה האנושית אפשרי אך ורק דרך ניסויים ברורים וחדים. החשיבה והרגש, כתב וונדט בעשרות מאמרים וספרים, הן פעילויות מוחיות מוגדרות– ולא תוצאה של ערפל ערטילאי שהמיסטיקנים נוהגים לכנות בשם 'נשמה'.

וונדט הקים את המעבדה הראשונה בעולם למחקר פסיכולוגי ושם ביקש לחקור את הנפש כמו שחוקרים תופעות פיזיקליות. היו גם מתנגדים לגישה זו. הרי כל גירוי חיצוני הוא בסך הכל השפעה על מערכת העצבים, על החומר עצמו. כשאנחנו מעבירים זרם חשמלי דרך רגל של צפרדע מתה, הרגל מקפצת- אבל לקפיצה הזו אין שום קשר ל'חוויה הפנימית' של הצפרדע שבכלל נמצאת אי שם בביצה הגדולה שבשמיים. אז איך אפשר, שאלו המבקרים, להפריד בין הנפש והמוח?

אך וונדט טען שאם הגירויים יהיו פסיכולוגיים לגמרי, ולא פיסיים- דהיינו, דיבורים וגירוי חושי במקום מכות חשמל- נוכל ללמוד על התהליכים המתרחשים בתוך החומר האפור טוב יותר מאשר עם סכין חדה. גישתו זו זכתה להצלחה רבה, ומעבדות רבות קמו במקומות אחרים. וונדט אף ייסד את הירחון הראשון למחקר פסיכולוגי, מגזין שריכז מאמרים ודיווחים מעולם המחקר והפגיש רעיונות וחוקרים מכל קצוות תבל.

איבן פאבלוב

אחד מאותם חוקרים היה איבן פטרוביץ פאבלוב הרוסי, שפעל בראשית המאה העשרים. כמו וונדט, גם פאבלוב הגיע אל הפסיכולוגיה כמעט במקרה, דרך הרפואה.

ההתמחות של פאבלוב הייתה חקר מערכת הדם ומערכת העיכול, ואת עיקר מחקריו ביצע על כלבים. אפשר לחשוב שאין קשר בין קיבה של כלב למוחו של אדם, אבל תסמכו על הפסיכולוגים שאם ישנו קשר כזה הם כבר יגלו אותו. לפאבלוב הייתה גישה מרעננת לניסויים בבעלי חיים- הוא רצה את חיות הניסוי שלו בריאות, עירניות ושמחות. לכן הוא אילף את הכלבים שלו לשכב בשקט על שולחן הניתוחים, ופיתח את יכולת הניתוח שלו לדרגת מיומנות שאיפשרה לו לחתוך את העור במינימום כאב כדי להחדיר את הצינורות הנדרשים. הגישה הזו השתלמה לו ביותר: הוא זכה בפרס נובל על כמה גילויים חשובים בתחום הפרשות מיצי העיכול והרוק, בזכות יכולתו לעקוב אחר שינויים פיסיולוגיים בזמן אמת אצל בעלי החיים.

כל בעלי הכלבים יודעים שכשהם ניגשים למלא את קערת המזון, הכלב מזהה בבירור שהאוכל בדרך ולרוב יקפוץ וינבח בשמחה. גם פאבלוב שם לב שעצם ראיית המזון תגרום מייד לפעילות מוגברת של בלוטת הרוק אצל הכלב. לכאורה אילו שני פנים של אותה התופעה- אבל אין זה כך. קפיצות ונביחות הם תגובה מודעת אצל הכלב, תוצאה של חשיבה מסוימת. הפרשת רוק, מאידך, היא תגובת רפלקס שלכלב אין עליה שליטה. עובדה זו עוררה אצל פאבלוב שאלה מעניינת שחרגה מתחום מיצי הקיבה ועברה אל הפסיכולוגיה: האם ניתן לאלף את התגובות הבלתי-רצוניות של הגוף? זאת אומרת, האם ניתן ללמד את הגוף להגיב באופן נשלט גם בתגובות שאין לו עליהן שליטה?

הניסוי של פאבלוב

לצורך בחינת העניין הזה תכנן פאבלוב את הניסוי שהפך להיות מזוהה ביותר עם שמו. הוא ביקש לנטרל את השפעתם של גירויים מוכרים על הכלב, כדי שתוצאות הניסוי יהיו אוביקטיביות לחלוטין ולא קשורות באופן כלשהו להיסטוריה של הכלב- למשל, לסוג מזון שהוא אולי אוהב במיוחד. על כן הוא החליט שהגירוי בניסוי יהיה גירוי 'ניטרלי', כזה שביום יום אין לו שום משמעות מיוחדת עבור הכלב: למשל, זמזום או צלצול בפעמון. בכל פעם שהוגש לכלבים מזון, פאבלוב הפעיל את הגירוי הניטרלי- במילים אחרות, צלצל בפעמון. אחרי עשרים פעמים כאלה, הכלבים החלו להפריש רוק כאשר שמעו את הצלצול בלבד, אפילו ללא המזון.

התגובה הזו היא למעשה למידה: הכלבים למדו לקשר בין הגירוי הניטראלי של הפעמון לתגובה הלא-רצונית של הפרשת הרוק. תהליך זה מכונה היום 'התנייה פאבלובית', או 'התנייה קלאסית', והוא מראה לנו שניתן ללמד את הגוף להגיב גם בדרכים שלכאורה לגוף אין שליטה עליהן. לרעיון הפשוט הזה ישנן השלכות מרחיקות לכת בעולם הפסיכולוגיה והרפואה. תפתחו את הטלוויזיה על אחד הערוצים המסחריים וחכו לפרסומות- לא, על תעברו לערוץ השני. בעצם, אתם יכולים לעבור, גם שם יש פרסומות באותו הזמן. הביטו בפרסומת ותראו את ההתנייה הפאבלובית בפעולה: הקופירייטר מנסה ליצור במוחנו קשר ברור בין המותג שלו לתחושות ורגשות לא-רצוניות. כפית סוכר וכמה צבעי מאכל בתוך פחית של משקה קל מתחברים אל האושר האידילי של החופש ורוח הנעורים. מדוע? כי בכל פעם שאתם שומעים את שמו של המשקה, אתם רואים חבורה של צעירים קופצים מעל מרפסות ורוקדים במסיבה. למי שפיספס את האנלוגיה אז תרשו לי לאיית אותה במפורש: אנחנו הכלבים של פאבלוב, רק שאותנו מאביסים במזון קצת פחות איכותי. לגילוי של פאבלוב ישנן גם השלכות לגבי חקר מערכת העצבים ואופן השליטה של המוח עליה.

ג'ון ווטסון וביהביוריזם

מי שלקח את תוצאות הניסוי של פאבלוב אל הקצה המרוחק שלהם היה ג'ון ווטסון, חוקר באוניברסיטת שיקגו. באותה התקופה, ימי ראשית המאה העשרים, הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד זכתה להצלחה מרובה והייתה הזרם הדומיננטי ביותר בפסיכולוגיה. ווטסון לא אהב לשמוע את הדיבורים על דחפים בלתי מודעים וקונפליקטים נסתרים בתוך נפש האדם: אלו דברים שאי אפשר למדוד ואי אפשר להוכיח. הוא האמין שצריך להתייחס אל המוח כאל 'קופסא שחורה'- לא במובן ההתרסקותי של מטוסים, אלא במובן המקורי שלה במדעים המדוייקים: תיבה אטומה שאין לדעת מה מתרחש בתוכה, ואפשר רק לבחון את הקלט שלה (דהיינו, הגירויים החיצוניים) והפלט שלה (ההתנהגות והתגובות האנושיות.) הגישה הזו כונתה 'ביהייביוריזם' (מהמילה Behavior, התנהגות), והיא זכתה לפופלאריות אצל פסיכולוגים רבים שביקשו לתת למדע שלהם אופי 'מדעי' יותר ממה שפרויד וקישקושי רורשאך שלו יכלו לספק להם.

ספציפית, ווטסון האמין שבאמצעות סדרה מתאימה של גירויים חיצוניים הוא מסוגל לשלוט באופן אבסולוטי על ההתנהגות האנושית. במילים אחרות, הוא ביקש להכליל את ההתנייה הפאבלובית על כל ההתנהגות האנושית, ולא רק על תגובות מסוימות פה ושם. במילותיו של ווטסון:

"תנו לי שניים עשר תינוקות בריאים שאוכל לגדל אותם בעולם שאגדיר בעצמי, ואני מבטיח לקחת כל אחד ולאמן אותו להתמחות בכל דבר שאבחר: דוקטור, עורך דין, אמן, סוחר, שודד וגנב- בלי קשר לנטיותיו, יכולותיו והגזע של אבותיו."

זו הייתה הצהרה פרובוקטיבית ביותר, במיוחד בתקופה שבה למעמדות עדיין היה תפקיד משמעותי מאוד בתרבות המערבית. אם ווטסון צודק, אזי אין שום הבדל אמיתי בין האציל בטירה לסרסור בקרן הרחוב- פרט לעובדה שאחד מרוויח את כספו תוך כדי ניצול של אחרים, והסרסור לפחות שומר על הבנות שלו מפני לקוחות אלימים במיוחד. ווטסון טען שהאציל והסרסור הם תוצאה של חינוך וסביבה, ולא תורשה גנטית או דם כחול. כמובן שאי אפשר היה באמת לגדל ילדים לאורך זמן ולבחון את הטענה במציאות, אז ווטסון נאלץ להסתפק בניסוי פשוט יותר- אבל לא פחות פרובוקטיבי.

ניסוי 'אלברט הקטן'

בשנת 1920 לקחו ווטסון ועוזרת המחקר שלו, רוזלין ריינר, תינוק בן עשרה חודשים בשם אלברט ונתנו לו לשחק עם חולדה קטנה וחמודה. לאלברט הקטן לא הייתה שום סיבה לפחד מהחולדה, והוא אכן ליטף אותה- או לפחות נתן לה את הצביטות והמעיכות שתינוקות בני עשרה חודשים מחשיבים כליטופים אוהבים.

בשלב הבא של הניסוי ווטסון השמיע רעש חזק ולא נעים בכל פעם שהכניסו את החולדה לחדר. אלברט נבהל מהרעש והחל לבכות- וכעבור זמן מה החל לבכות גם כשהוכנסה החולדה מבלי שהשמיעו לו את הרעש המפחיד. זאת ועוד, אלברט הפגין פחד גם מבעלי חיים אחרים שיש להם פרווה דומה לזו של חולדה- כלומר ארנב או חתול. התוצאה הזו הוכיחה, לפחות באופן מצומצם, את טענותיו של ווטסון- שהוא מסוגל לגרום להתנהגות מסוימת אצל בני אדם באמצעות סידרה של גירויים חיצוניים. הוא רצה להשלים את הניסוי ולבטל אצל אלברט את ההתנהגות החדשה באמצעות חשיפה לגירויים הפוכים- אבל אלברט הוצא מבית החולים לפני שווטסון הספיק להמשיך בניסוי.

חשיבותו של ניסוי 'אלברט הקטן' הייתה בכך שהפריכה חלק מהרעיונות הפרואידיניים והראה שלא כל ההתנהגויות נובעות מתוך התרחשויות בתת-מודע האנושי. ניתן בהחלט לשלוט בהתנהגות של בן אדם באמצעים פשוטים וברורים הרבה יותר. מאז כבר גילינו שהפסיכולוגיה האנושית מורכבת הרבה יותר ממה שווטסון והביהביוריסטים רצו להאמין, אבל ניתן לעשות שימוש בחלק מהרעיונות הללו במקרים מסוימים כגון טיפול בפוביות.

לניסוי של ווטסון התלוותה עוד שערוריה מעניינת. הסיבה לא הייתה בעקבות הניצול של תינוק קטן לצרכי מחקר (האתיקה הרפואית לא הייתה כה מפותחת אז), אלא בעקבות רומן שהתפתח בין ווטסון לרוזלין ריינר, העוזרת הצעירה שלו. אישתו של ווטסון גילתה מכתב אהבה ששלחה ריינר אל ווטסון והבינה במה מדובר- אבל כדי לקבל הסדר גירושים טוב יותר, היא הייתה זקוקה למכתב אהבה שווטסון שלח לריינר. באופן אירוני, הזוג ווטסון היו מכרים טובים של הוריה של רוזלין ריינר- עובדה שיכולה ללמד גם על הפרשי הגילאים בין ווטסון והעוזרת שלו. בזמן ארוחת ערב אצל ההורים של ריינר, אישתו של ווטסון התנגבה לחדר השינה של רוזלין ומצאה שם מכתבי אהבה של בעלה. העניין התפוצץ באופן מכוער במיוחד בכל כותרות העיתונים, כולל הדלפות של מכתבי האהבה, והסתיים בפיטוריו של ווטסון מהאוניברסיטה בה לימד. למרות זאת ווטסון יצא ברווח מכל הפרשה: הוא התחתן עם רוזלין, ועבר לעבוד בתעשיית הפרסום- שם ניצל את הידע שלו בפסיכולוגיה האנושית לעשיית כסף רב.

ניסוי מקדונלד'ס

שני הניסויים האחרונים עליהם דיברתי, של פאבלוב וווטסון, מעלים שאלה מעניינת. ניסויים בתנאי מעבדה זה טוב ויפה, אבל מה קורה בעולם האמיתי? בכימיה, אתה יכול להיות בטוח שהתגובה הכימית תתרחש בטבע בדיוק כפי שהתרחשה במבחנה- אבל האם ניתן לומר את אותו הדבר גם על הניסויים הפסיכולוגיים? התשובה היא כן, והנה דוגמא מצויינת לכך.

בתשיעי באפריל, 2004, צלצל הטלפון בסניף מקדונלד'ס בעיירה מאונט וושינגטון, קאנטקי. דונה סומרס, סגנית מנהלת הסניף, הייתה במשמרת והרימה את השפורפרת. על הקו היה אדם שהזדהה כשוטר. איתו על הקו השני, אמר השוטר, נמצא מנהל הסניף והם מטפלים בעניין פלילי חשוב: אחת העובדות, צעירה בשם לואיז, נחשדת כי גנבה ארנק מאחד הלקוחות.

השוטר נתן לדונה תיאור מדויק של לואיז, ולא היה ספק כי היא החשודה בגניבה. בקול תקיף ובוטח הוא הורה לדונה לכלוא את לואיז במשרד הסניף עד שיגיעו כוחות המשטרה המקומיים לעצור אותה. דונה עשתה כן, ואז פקד עליה השוטר להפשיט את לואיז ולבצע חיפוש בבגדיה כדי לאתר את הארנק הגנוב. לואיז מחאה בתוקף וטענה שאין לה מושג במה מדובר, אבל דונה החליטה לציית להוראותיו של השוטר. היא הכריחה את לואיז להתפשט ולקחה את בגדיה.

הדקות חלפו ורכבי המשטרה טרם עצרו מול הסניף, אך השוטר בטלפון הבטיח לדונה שהם בדרכם. סגנית המנהלת הסבירה לו שהיא מוכרחה לטפל בלקוחות, והשוטר הסכים שארוסה של דונה- בחור בשם וולטר ניקס– ישמור על החשודה. וולטר נטל את השפורפרת מדונה ונותר בחדר הסגור עם לואיז.כאן כבר החלו העניינים לצאת משליטה. השוטר הורה לוולטר להכריח את לואיז לרקוד בעירום מולו, ווולטר שיתף פעולה ברצון. לואיז הייתה מפוחדת עד אימה, בוכה ורועדת לסירוגין. בהמשך הכריח אותה וולטר, בהוראות השוטר, לשבת על ברכיו ולנשק אותו- ולבסוף גם לבצע בו מין אוראלי. כל אותו הזמן הייתה דונה מחוץ למשרד וטיפלה בלקוחות, כך שלא הייתה מודעת למתרחש מאחורי הדלת הסגורה.

כעבור כשלוש שעות הזדמן עובד נוסף של הסניף אל המקום, ודונה ביקשה ממנו שיעזור לה ולארוסה בפיקוח על העצורה. העובד סירב לשתף פעולה- כל העניין נשמע לו מופרך לחלוטין. סניף המשטרה המקומי נמצא במרחק של מאות מטרים ספורים מהם- איך יכול להיות שלוקח לשוטרים שעות להגיע למקום?

לפתע נדלקו במוחה של דונה נוריות אזהרה מהבהבות. סוף סוף החליטה להתקשר אל מנהל הסניף- כשזכור היה אמור להיות על הקו השני בשיחה עם השוטר- ולקבל ממנו הנחיות נוספות. היא התקשרה אל המנהל, אבל הוא לא היה בשום שיחה: הוא ישן שנת ישרים בכל שלוש השעות האחרונות. דונה הבינה שמישהו עבד עליה. היא הרימה את השפורפרת לדבר עם 'השוטר'- אבל הוא ניתק מייד. כעת כבר הייתה דונה בהיסטריה מוחלטת. היא התקשרה למשטרה- המשטרה האמיתית, הפעם- ומיהרה לשחרר את לואיז המפוחדת ולהחזיר לה את בגדיה. השוטרים הגיעו למקום, עצרו את וולטר ניקס וגבו עדות מכל המעורבים.

אני מניח שלרוב המאזינים הסיפור הזה נשמע הזוי לחלוטין. כיצד יכול להיות שסגנית מנהל הסניף, בחורה אחראית וישרה, הייתה כה נאיבית? איך הפך סניף שליו של מקדונלד'ס לסצינה שנדמה כאילו נלקחה היישר מתוך ספר של סטיבן קינג? אך במסגרת החקירה נתברר כי המתיחה הטלפונית האכזרית היא אחת מתוך עשרות מתיחות זהות שנעשו בעשר השנים האחרונות. במקרים רבים הייתה התוצאה דומה: האחראים במשמרת הפשיטו והתעללו בעובדים ה'חשודים' כביכול, לפי הוראות טלפוניות בלבד. האם יש משהו לא בסדר בתהליך קבלת העובדים של מקדונלד'ס, או שאולי אנחנו רואים כאן רק את קצהו הבוהק של קרחון גדול הרבה יותר?

ניסוי מילגרם

זאת הייתה שאלה שהטרידה גם את סטנלי מילגרם, פסיכולוג שעבד באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בשנת 1961. אצלו התעוררה השאלה הזו בעקבות פתיחת משפטו של אדולף אייכמן, כאן בישראל. אייכמן טען שהוא בסך הכל היה בורג קטן במערכת הנאצית הגדולה, ושאין לו אחריות גדולה מהאחרים לגבי השמדת מאות אלפי יהודים. מילגרם ביקש לבחון את העניין הזה: האם יכול להיות שאנשים נורמטיביים ורגילים לחלוטין יבצעו מעשים אכזריים ומנוגדים למצפונם- רק מכיוון שמישהו אחר אומר להם שזה מה שעליהם לעשות? במילים אחרות, האם האכזריות הנאצית היא תוצאה של משהו לקוי בחינוך הגרמני, או שהשואה של העם היהודי יכולה הייתה להתרחש בכל עם, בכל מקום ובכל זמן?

הניסוי שתיכנן מילגרם לצורך העניין היה מצמרר באופן יוצא דופן. הוא הזמין כמה עשרות נבדקים, אנשים רגילים לחלוטין, להשתתף בניסוי בתחום הלמידה. הנבדק היה מגיע אל מרתפי האוניברסיטה, ושם פוגש שני אנשים נוספים. אחד היה נבדק נוסף כמוהו- שלמעשה היה שחקן שתול של מילגרם- והשני היה פסיכולוג בחלוק מעבדה בוהק ולוח כתיבה רשמי. הפסיכולוג הסביר לנבדק ולשחקן השתול את מהלך הניסוי: המטרה הייתה לבחון את התאוריה לפיה בני אדם לומדים טוב יותר תחת השפעת כאב. אחד מהם היה 'המורה' והשני 'התלמיד'. המורה היה צריך ללמד את התלמיד לשנן זוגות של מילים, ואם התלמיד נכשל בבחינה- לתת לו שוק חשמלי. עוצמתו של ההלם החשמלי הלכה והתגברה ככל שהמשיך התלמיד להכשל בבחינה. כדי שיבינו במה מדובר, קיבלו הנבדקים הדגמה- הלם חשמלי קטן שיבהיר להם שאכן מדובר בכאב מוחשי ואמיתי. החוגה שקבעה את עוצמת ההלם החשמלי הייתה על חמש עשרה וולט, העוצמה הנמוכה ביותר. בקצה השני של הסקאלה בחוגה, 450 וולט, היה שלט מאיר עיניים ובו כתוב בברור: "סכנה, מכת חשמל חמורה!".

לאחר מכן נערכה הגרלה (מזויפת שתוצאותיה היו ידועות מראש) שבה זכה הנבדק תמיד להיות המורה, והשחקן השתול היה התלמיד. התלמיד עבר אל החדר השני, נסתר מעיניו של המורה, ונקשר לאלקטרודות. הניסוי החל. הנבדק, בתפקיד המורה, החל מקריא באוזני התלמיד זוגות מילים, ואז בוחן אותו עליהן. התלמיד טועה- והמורה לוחץ על הכפתור. זעקת כאב נשמעת מהחדר הסמוך.

בשלב זה מרבית הנבדקים זזו בכסאותיהם בחוסר נוחות ושאלו את התלמיד אם הוא בסדר. הם לא ידעו זאת, אבל הזעקות היו מוקלטות מראש. התלמיד השיב שהוא בסדר, ורק כואב לו קצת. הניסוי המשיך.

בטעויות הבאות עוצמת ההלם החשמלי עולה למאה וחמישים וולט. הזעקות של התלמיד עם כל חישמול מקפיאות דם, והוא מבקש להפסיק את הניסוי. כאן מתערב הפסיכולוג שכיכול מנהל את הניסוי בחלוק הלבן- 'אסור לך להפסיק," הוא מסביר לנבדק, "זה ניסוי חשוב מאוד, ומכות החשמל אינן מזיקות כלל. תמשיך, בבקשה.' רוב הנבדקים ניסו להתווכח ולהתעקש- האם באמת חשוב להמשיך במכות החשמל? אולי כדאי לבדוק מה שלומו של התלמיד? אך מנהל הניסוי התעקש. לא, אסור להפסיק כעת- הזמן יקר כאן, ואין צורך לדאוג. הכל יהיה בסדר. האחריות, הסביר הפסיכולוג, היא עלי- אני זה שמנהל את העיניינים. אתה רק תמשיך להקריא זוגות של מילים.

מעטים בלבד התעקשו בשלב זה להפסיק את הניסוי. רובם המכריע של הנבדקים ממשיך בניסוי בשלב זה, למרות שברור לחלוטין שהתלמיד בחדר השני סובל כאבים עזים. כשהחוגה נמצאת על 350 וולט, התלמיד משמיע צווחה מקפיאת דם ומשתתק. הפסיכולוג מורה לנבדק להתעלם מכך ולהמשיך בניסוי. רובם של הנבדקים נמצאו כעת במצב של מצוקה רגשית אמיתית. חלקם בכו, חלקם צחקו ללא שליטה. אחרים כעסו והזיעו- אבל לא הפסיקו את הניסוי. חלק קטן מהנבדקים החליטו לנסות ולעבוד על הפסיכולוג, ורק להעמיד פנים שהם נותנים את השוק לתלמיד, אבל בסיכומו של דבר עשרים ושישה נבדקים מתוך ארבעים- שישים וחמישה אחוזים מסך כל הנבדקים- העניקו לתלמיד את עוצמת החישמול המקסימלית, 450 וולט.

לפני שביצע את הניסוי, מילגרם פנה אל עמיתיו באוניברסיטה ושאל אותם מה, לפי דעתם, יהיה אחוז הנבדקים שיסכימו לתת את מכת החשמל המקסימלית. התשובות שקיבל נעו סביב אחוז ומחצה לערך. העובדה הזו מאירה את התוצאה הסופית, שישים וחמישה אחוזים, באור מצמרר במיוחד.

מילגרם ביצע גרסאות נוספות של הניסוי שלו. הוא נתן לנבדקים לצפות בתלמיד בזמן ההתחשמלות- אבל שיעורי הציות לא פחתו באופן משמעותי. כאשר הנחה מילגרם שהנבדקים לא יהיו אלה שלוחצים על כפתור החישמול בעצמם, אלא רק ינחו משתתף אחר בניסוי מתי ללחוץ עליו- שיעורי הציות זינקו לשלושים ושבעה נבדקים מתוך ארבעים. ברור, אם כן, שככל שהאדם רואה את עצמו כבורג קטן יותר במכונה- כך גוברת המוכנות שלו לציית להוראות, גם בניגוד ברור למצפונו.

השלכות הניסוי

מה משמעותו של הניסוי שביצע מילגרם, ומה ניתן ללמוד ממנו? ברור שבני האדם מוכנים להתכופף בפני סמכות, או בפני מה שנדמה בעיניהם כסמכות- גם אם מדובר בסך הכל בחלוק לבן או מעיל צבאי, או אפילו קול תקיף דרך שפורפרת הטלפון במקרה של דונה ממקדונלד'ס. מילגרם חשב שהסיבה לכך היא שהנבדק חש שהוא רק כלי למימוש רצונו של אדם אחר, ולכן תחושת האחריות האישית שלו נדחקת לפינה. פסיכולוגים אחרים נתנו הסברים נוספים כגון כניעה ללחצים של הירארכיה קבוצתית, או כניעה בפני מי שנראה כמומחה בתחומו.

הניסוי הזה עורר סערה אדירה בעולם הפסיכולוגיה וגם מחוצה לו. אגודת הפסיכולוגים האמריקאנית דחתה את קבלתו של מילגרם לשורותיה מכיוון שעבר על כללי האתיקה המקצועיים: הוא העמיד את הנבדקים שלו בלחץ נפשי כבד מאוד. הנבדקים עצמם, אגב, דווקא העידו מאוחר יותר שהם שמחים מאוד שלקחו חלק בניסוי: הוא לימד אותם משהו על עצמם שלא יכלו ללמוד באף דרך אחרת. אחד מהנבדקים אף החליט בעקבות הניסוי לעשות מעשה- הוא השתמט באופן אקטיבי ממלחמת וייאטנם, אותה ראה כמנוגדת למצפונו.

הסערה הגדולה יותר פרצה בין היהודים ניצולי השואה. אם מילגרם צודק, אזי אייכמן, מנגלה וחבריהם אינם מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית- אלא אנשים רגילים שנכנעו לחולשות אנושיות, ולא יותר. טרבלינקה ואוושוויץ יכולות היו להתקיים, בנסיבות אחרות, בניו-יורק או בלוס אנג'לס. קשה לנו אפילו להעלות את המחשבה בראשנו, אבל העובדה שרוב הנבדקים בניסוי הסכימו להכאיב כל כך לאנשים אחרים רק מכיוון שמישהו בעל סמכות ביקש זאת מהם עשויה להעיד שמקדונלד'ס בקאנטאקי של שנות האלפיים, תל-אביב של ההווה וברלין של שנות השלושים הרבה יותר קרובות זו לזו מאשר אנחנו היינו רוצים להודות. במילותיו של מילגרם עצמו:

"אנשים רגילים, כאלה שפשוט עושים את עבודתם ללא שום עויינות מיוחדת מצידם, יכולים להפוך לסוכניו של רוע נוראי. זאת ועוד, גם כשההשפעות ההרסניות של עבודתם נעשות ברורות לעיני כל והם מתבקשים לבצע פעולות שנוגדות באופן בסיסי את היסודות הבסיסיים ביותר של המוסר, מספר קטן יחסית של אנשים יגייסו את כוחות הנפש הנדרשים כדי להתנגד לסמכות."

ציות לסמכות הוא נורמה חברתית מקובלת, ואין ספק שמי שנוהג להתנגד באופן עקבי לנורמות החברתיות עשוי להחשב כלא שפוי. ביום קיץ חם במיוחד הרבה יותר נעים- ואולי הרבה יותר הגיוני מבחינה רציונלית- להתהלך ברחוב ערום לגמרי, אבל מי שישבור את הנורמה החברתית הברורה הזו עשוי למצוא את עצמו בבית משוגעים. אז מי הוא השפוי ומי המשוגע? האם השפוי הוא זה שעושה את המעשה הרציונלי הנכון ביום קיץ חם, או הרוב שמתעקש ללכת עם בגדים?

הניסוי של רוזנהן

ההבחנה בין שפוי ולא שפוי סיקרנה גם את הפסיכולוג האמריקאני דיוויד רוזנהן. בשנת 1972 הוא החליט לבחון את יכולתה של המערכת הרפואית לעשות את ההבחנה הזו. מי שבורר בין השפויים והמשוגעים הם הפסיכיאטרים והפסיכולוגים, אבל גם הם לוקים באותן חולשות אנושיות כמו כולנו. כשרופא פנימי טועה באבחנה ואומר לפציינט שיש לו סרטן כשהוא למעשה בריא לגמרי- זו טעות לא נעימה, אבל לרוב לא קריטית. אם הטיפולים הכימותרפיים המיותרים לא גרמו לנזק ארוך טווח, הפציינט יכול לחזור לחיות חיים נורמליים לחלוטין אחרי שהטעות מתגלה. לא כן לגבי אבחנה פסיכיאטרית. מי שמוגדר כלא-שפוי יישא על עצמו את התווית הזו לכל חייו, שכן אין תרופה אמיתית למחלת נפש.

הניסוי שביצע רוזנהן היה זה. הוא בחר שמונה מתנדבים- רופא, פסיכיאטר, שלושה פסיכולוגים, סטודנט , צייר ועקרת בית- ושלח אותם לבתי חולים לחולי נפש. כל אחד מהם נתבקש לספר סיפור זהה: "אני שומע קול, והוא אומר לי את המילים 'חלול', 'ריק' ו'חבטה'." רוזנהן בחר במילים הללו מכיוון שפסיכיאטר עשוי להסיק מהם שהנבדק סובל מתחושת ריקנות בשילוב דחפים אובדניים, וגם מכיוון שאין שום מקרה מתועד בספרות הרפואית של מחלת נפש בעלת סימפטומים שכאלה. פרט לכך הונחו המתנדבים לספר את כל האמת לגבי חייהם ותחושותיהם, והם נתבקשו להתנהג באופן נורמלי לחלוטין. למעשה, הם היו חייבים להתנהג באופן רגיל לחלוטין כדי לשכנע את הצוות הרפואי לשחרר אותם- מכיוון שרוזנהן לא התכוון לשחרר אותם בעצמו: אם הם רוצים לחזור הביתה, המתנדבים היו חייבים להיות נורמלים באופן משכנע במיוחד.

הניסוי החל, והמתנדבים הגיעו לבתי החולים. כולם, ללא יוצא מין הכלל, אושפזו במקום ואובחנו כחולים בסכיזופרניה או מאניה-דפרסייה. ניתנו להם תרופות לטיפול במצבם-  שהמתנדבים ירקו מייד בשירותים, כמובן- אך פרט לכך הצוות התעלם מהם לחלוטין. כשהם ניגשו לאחיות ושאלו 'מתי אשתחרר מכאן' קיבלו תשובות כלליות או מבטלות. גם כשהמתנדבים הודיעו שהם כבר לא שומעים את הקולות בראשם, אף אחד לא ממש התרגש.

זאת ועוד, רוזנהן גילה שכזה מגיע למחלת נפש, הצוות הרפואי המיומן פגיע לאותה הסטיגמה שמשפיעה על שאר האוכלוסיה. כל התנהגות של המתנדבים, גם הנורמלית והטבעית ביותר, התפרשה אצל האחיות והרופאים כסימפטום של חוסר השפיות. כשאחד החולים התהלך במסדרון הלוך ושוב כדי למתוח את רגליו ולהפיג את השעמום, האחות שאלה אותו אם הוא מרגיש עצבנות- ואז רשמה לו מינון גבוה יותר של תרופות כדי לטפל בעצבנות הזו. כשמתנדב אחר סיפר שמדי פעם הכניס קצת משמעת בילדיו באמצעות מכות קלות בישבן- הרופא המטפל רשם בתיק האישי שהנבדק 'סובל מהתקפי אלימות כלפי הילדים'. כשהנבדקים ישבו וכתבו את חוויותיהם במחברת (הם כתבו בחופשיות מלאה, מכיוון שאף אחד מהצוות לא הביע עניין כלשהו במה שהם עושים)- הרופאים פירשו זאת ככתיבה קומפלוסיבית. מעניין לציין שדווקא מבין שאר החולים היו כאלה שחשדו במתנדבים שהם מתחזים…

רק כעבור מספר שבועות שוחררו המתנדבים מהאשפוז, כשהסיבה לשיחרור הייתה 'נסיגה במחלה'. שימו לב להגדרה הזו שכן היא חשובה במיוחד- התווית של 'חוסר שפיות' לא הוסרה מהם, גם לאחר שהצוות הרפואי כבר לא ראה שום טעם בהמשך הטיפול. האם אפשר להסיק מכך שכל החלוקה ל'שפויים' ו'לא שפויים' היא חסרת בסיס מיסודה? לא בטוח. כדאי לזכור שלפסיכיאטרים ישנה עבודה לא קלה: הם צריכים לאבחן את המתרחש בתוך נפשו של אדם בהסתמך על רמזים מועטים בלבד, בדרך כלל.

אם הניסוי של רוזנהן מלמד אותנו משהו, זה שכולנו- גם הפסיכולוגים וגם ההדיוטות- סובלים מאותם החולשות וההטיות האנושיות, ושאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. שני רפאלי, מי שסייעה לי רבות בתחקיר לפרק זה, הציעה מסקנה מקורית משלה שאולי קולעת בדיוק לנקודה: "אם תשאלו אותי כולנו לא שפויים. ומי שמוגדר כלא שפוי, זה סך הכול מי שפחות טוב בלהסתיר את חוסר השפיות שלו."