מסעות נועזים אל קרקעית האוקיינוס

(כתב: רן לוי. עימוד ועיצוב: טלי כ.)

המאזינים הותיקים יותר של 'עושים היסטוריה!' ודאי כבר יודעים שאת השירות הצבאי שלי עשיתי בחיל הים. באחד הימים נפלה בחיקי ההזדמנות לצאת להפלגה בצוללת- הזדמנות נדירה שלא הייתי מוכן לפספס. נשלחתי לעשות בדיקות רפואיות, ובתוכן גם בדיקות ראיה. האופטימטריס שאל אותי מה מספר המשקפיים שלי. עכשיו, אני לא מזהה את עצמי במראה בלי משקפיים- אבל לא רציתי לקחת סיכון שהאופטמטריסט לא יאשר לי לצאת להפלגה- אז 'עיגלתי' את המספר כלפי מטה. לרוע המזל הרופא החליט להקרין לי את האותיות על הקיר וביקש ממני לקרוא אותן.

בלית ברירה החלטתי להמשיך עם הבלוף, והימרתי על כל הקופה. בקול בוטח ותקיף, כמו שלימדו אותי בצבא, הקראתי את האותיות: "א..ד…ח…ק!". הרופא נתן בי מבט חודר. "זה באנגלית." הוא אמר. איכשהו הצלחתי לשכנע אותו לתת לי לעלות על הצוללת בכל זאת. זאת הייתה טעות איומה. כפי שאתם וודאי יכולים לתאר לעצמכם, אני לא יכול לספר לכם כלום על הצוללות שלנו- אם אני אספר לכם, אני אצטרך להרוג את כולכם וזה כבר בתחום של דודו טופז. אני כן יכול לספר לכם על הקולות שעושה גוף הצוללת בזמן שהיא יורדת אל המעמקים- רעש מאוד מאוד לא נעים, שמזכיר קצת את הרעש שעושה כוס חד פעמית כשהיא נמעכת. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה בצוללת. לשמחתנו, ישנם לא מעט מדענים אמיצים יותר ממני.

חקר האוקינוסים

אגן הים התיכון נחקר ומופה באופן מדוקדק לאורך אלפי שנים בזכות התרבויות הרבות שצמחו לחופיו. האוקיינוסים, לעומת זאת, היו תמיד סימן שאלה גדול. עד לא מכבר לא הייתה שום דרך מעשית לחקור את הנעשה בתהומות הים: המכשולים הטכנולוגיים היו בלתי ניתנים לגישור. הסערות והגלים הגבוהים הביאו לכך שאפילו ההפלגה מעל פני המים הייתה מסוכנת מאוד, ועל מחקר תת-מימי לא היה על מה לדבר.

באמצע המאה התשע עשרה רוב המדענים האמינו שאין חיים בעומק שמעל 600 מטרים, והיו להם סיבות טובות לכך. כל מי שצלל בבריכת שחיה במים העמוקים הרגיש את הלחץ באוזניים שמתגבר ככל שיורדים עמוק יותר. הלחץ הזה הוא תוצאה של משקל המים: כל עשרה מטרים של מים שקולים ללחץ של אטמוספירה אחת, או כקילוגרם לס"מ רבוע. בעומק של 600 מטרים לחץ המים הוא כשישים אטמוספירות, או קצת יותר משישים קילוגרם לסמ"ר. תנו לאדם בוגר לדרוך לכם על קצה האצבע הקטנה, ותבינו את המשמעות המעשית של לחץ כזה ומדוע קשה להאמין שיצור חי מסוגל להתמודד עימו לאורך זמן. וזה לא הקושי היחיד. על היבשה, הצמחים ממירים את אור השמש לאנרגיה כימית: הפוטוסינתזה היא הבסיס לכל שרשרת המזון. אור השמש לא חודר למעמקים, אין פוטוסינתזה ולכן לדגים אין מה לאכול. המים העמוקים גם קרים מאוד: שלוש או ארבע מעלות צלזיוס בלבד. קר, חשוך, אתה רעב ובלחץ מתמיד- במילים אחרות, כמו לחיות בדירת סטודנטים.

אבל לא כל המדענים קיבלו את התאוריה הזו כפשוטה. צ'אלס וואיילי תומסון, חוקר בריטי בין המאה התשע עשרה, שמע לא מעט סיפורי ימאים אודות דגים שנתפסו ברשתות בעומקים גבוהים. הוא החליט לבחון את הנושא לעומק ויצא למסע דייג סביב האיים הבריטים. ההפלגה הייתה הצלחה מרשימה: וואיילי הצליח ללכוד בעלי חיים מעומקים של שבע מאות ויותר מטרים, ובכך ערער מאוד את התאוריה המקובלת. הוא ניצל את המוניטין שצבר בזכות ההפלגה הזו כדי לשכנע את האדמירליות הבריטית לארגן מסע מחקר מקיף- אפשר לומר 'מעמיק יותר'- כדי למפות ולחקור את קרקעית האוקיינוסים בעולם כולו.

השכנועים של וואיילי נפלו על אוזניים קשובות. הבריטים ראו בעצמם אימפריה, ובפרט אימפריה ימית: מי, אם לא הם, ניחן בתעוזה וביכולת למפות את תהומות הים? זאת ועוד, ההפלגה הדרמטית של צ'ארלס דארווין וה'ביגל' הייתה עדיין זיכרון טרי אצל ציבור הבריטי והותירה את התחושה שמסעות מחקר נועזים יכולים לקדם מאוד את המדע. הייתה גם סיבה נוספת: קרקעית הים נחשבה לסביבה סטטית ובלתי משתנה. אם אין שינויים, אין סיבה שבעלי החיים במעמקים יעברו אבולוציה- מכאן שקרקעית הים עשויה להיות מעין 'קפסולת זמן', אזור שבו הזמן קפא מלכת וניתן למצוא בו בעלי חיים שנותרו כפי שהיו עוד מימי ראשית החיים על כדור הארץ. זהו, כמובן, רעיון מסעיר ומאוד ומאוד מסקרן.

הצל'נג'ר

האדמירליות הבריטית היקצתה לצורך המסע ספינת קרב ישנה בשם צל'נג'ר. את הפיקוד על המסע קיבל קפטין ג'ורג נארס, קצין מוכשר שהיה לו מוניטין של אדם נועז אבל נעים הליכות. הנה דוגמא מייצגת: כשנפתחה תעלת סואץ לשייט, הבריטים והצרפתים תכננו משט פתיחה ססגוני. הספינה הצרפתית הייתה אמורה להיות הראשונה שתפליג במימי התעלה. נארס החליט שלא לתת לכבוד הבריטי לתפוס מקום שני, ובאישון לילה התגנב לפני הספינה הצרפתית וחצה את התעלה ראשון. הצרפתים רתחו מזעם ונארס ספג נזיפה רשמית מהאדמירליות, אבל בפועל כולם התמוגגו על התרגיל של נארס. צ'ארלס וואיילי קיבל את הפיקוד על החלק המדעי של ההפלגה. כמעט כל התותחים והציוד הצבאי פורקו מהצ'לנג'ר ואת מקומם החליפו מעבדות, רשתות לגריפת דגים מהמעמקים וציוד מדעי נוסף. יותר ממאתיים אנשי צוות, מלחים ומדענים, יצאו בשנת 1872 למסע בן ארבע שנים שכיסה 127 אלף ק"מ של ים בכל האוקיינוסים, מאנטרקטיקה ועד הצפון הרחוק.

במהלך ההפלגה ביצעו המדענים מאות מדידות עומק, טמפרטורה וזרמים בנקודות שונות על הנתיב. זו הייתה הסקירה המקיפה ביותר אי פעם של קרקעית האוקיינוסים. בכל מקום אפשרי הטילה הצ'לנג'ר רשתות עמוקות והעלו מהקרקעית יצורים חדשים ומסתוריים שמעולם לא נראו קודם לכן. בפעמים הראשונות כל אנשי הצוות התגודדו על הסיפון כדי לראות אילו דגים מוזרים יעלו ברשת- אבל ארבע שנים הם הרבה זמן, ואפילו הדברים הכי חדשניים הופכים להיות שגרתיים. ככל שחלף הזמן פחות ופחות אנשי צוות באו להביט במדענים נוברים בבוץ כדי למצוא שרימפסים, תולעים ומדוזות חדשות. המלחים המשועממים חיפשו לעצמם תעסוקה מעניינת יותר, וחמש עשרה מהם החליטו להקים תזמורת. הקצינים תרמו כלי נגינה, נמצא מנצח שניהל את העניינים אבל- מה לעשות- המלחים לא ידעו לנגן ושאר המלחים פחות או יותר קיללו אותם כל הזמן.

ההפלגה אמנם לא הטביעה את חותמה על עולם המוזיקה, אבל מבחינה מדעית היא הייתה הצלחה מסחררת. יותר מ-4400 מינים חדשים של בע"ח נתגלו בעומק של אלפי מטרים, ותוצאות הניסויים מילאו חמישים כרכים עבים של דו"חות ומאמרים. דגימות בעלי החיים הוכיחו שרעיון 'קפסולת הזמן' מוטעה: האבולוציה ממשיכה להתגלגל גם במעמקי הים, והדגים שם שונים באופן משמעותי מהמאובנים המוכרים. נתגלה רכס הרים תת-מימיים ארוך מאוד במרכז האוקיינוס האטלנטי, ונתגלה גם המקום העמוק ביותר על כדור הארץ: שקע בעומק של 11,524 מטרים באזור איי מאריאנה באוקיינוס השקט. השקע הזה קיבל את השם 'תהום צ'לנג'ר', לכבודה של ספינת המחקר, והוא עוד ישחק תפקיד מרכזי בהמשך פרק זה.

מסעה של הצ'לנג'ר גם סייע להפריך תאוריה נוספת שהייתה נפוצה באותה התקופה. הביולוג הגרמני ארנסט הקל שיער שקרקעית הים מכוסה בעיסה דביקה של חומר אורגני שהוא כינה 'אורשליים' (בתרגום חופשי- 'עיסה קדמונית'). האורשליים, שיער הקל, הוא החומר שממנו נוצרו החיים על פני כדור הארץ- החולייה החסרה בין האורגני לאי-אורגני. הביולוג תומאס האקסלי, מי שמוכר יותר כ'בולדוג של דארווין', חקר דגימת קרקע שהובאה מקרקעית הים והניח אותה בתוך בקבוק של אלכוהול משמר. כשבחן את הדגימה מאוחר יותר גילה להפתעתו עיסה דביקה ולבנה שהצטברה על הבוץ. האקסלי היה משוכנע שהוא רואה את האורשליים של הקל, וכינה את החומר החדש 'באתיביוס האקלי'- לכבודו של המדען הגרמני. הכימאי של הצ'לנג'ר, ג'יימס ביוקאנן, הצליח להוכיח שהבאתיביוס הוא לא יותר מאשר משקע טבעי של סידן גפרתי, תוצאה של תגובה כימית עם האלכוהול שבבקבוק. צ'ארלס וואיילי שלח מכתב מנומס להאקסלי, שמיהר להתנצל על הטעות הנמהרת שעשה- ותאוריית האורשליים שקעה למצולות השכחה.  השלב הבא בחקר האוקיינוסים היה לרדת אל מתחת לגלים ולבחון את בעלי החיים של המעמקים בסביבתם הטבעית. זה היה חלומו של וויליאם ביבי, חוקר טבע בתחילת המאה העשרים. ביבי היה מפורסם מאוד בציבור הרחב בזכות מסעות מחקר שערך למקומות נידחים על הגלובוס, והכתבות שכתב עליהן בכישרון רב. בשנות השלושים, אחרי שנים רבות של מחקר על פני היבשה, הפנה ביבי את תשומת ליבו אל האוקיינוסים.

הבאתיספירה

חלומו של ביבי היה לבנות צוללת שתאפשר לו לרדת מאות מטרים מתחת לפני הים, אל המסתורין שאף פעם לא נחקר בעיניים אנושיות. היה לו תכנון ראשון של צוללת כזו, אבל הוא לא היה מהנדס והוא ידע את זה. על כן פרסם בכלי התקשורת שהוא מחפש שותף בעל ידע טכני כדי לתכנן צוללת מתאימה ולצאת עימו אל המעמקים.אוטיס ברטון היה היפוכו הגמור של וויליאם ביבי. הוא היה מהנדס מוכשר מאוד שידע בדיוק כיצד צריך לתכנן צוללת שתשרוד את הלחץ הנורא במעמקים- היא חייבת להיות עגולה כדי שלחץ המים יתפזר באופן שווה על פני הגוף. מצד שני, לברטון לא היה לו מושג בביולוגיה. חבר משותף הכיר ביניהם, וברטון שטח בפני ביבי את השרטוטים לכלי שייט אותו כינה 'באתיספירה' (צירוף של המילים 'באתי', עומק, ו'ספירה', כדור). ביבי העיף מבט אחד בתוכניות והבין מייד שמצא את האיש שחיפש.

העבודה על הבאתיספירה החלה בשנת 1928, בעזרת כסף שברטון ירש מסבו העשיר. התכנון של ברטון היה פשוט מאוד: כדור עשוי פלדה עבה במשקל של כמה טונות, תלוי על כבל שישתלשל מספינה על פני השטח. בכדור היו קבועים חלונות עגולים דרכם יוכלו השניים להתבונן החוצה. את החמצן יספק מיכל לחץ גבוה, ותרכובות כימיות יסלקו את הפחמן הדו-חמצני והלחות מהאוויר המשומש. הספינה תוריד את הכדור אל המים, והתקשורת עם הצוללים תתבצע באמצעות קו טלפון שהותקן בבאתיספירה.אבל לפשטות הזו היו גם חסרונות מדאיגים מאוד. לבאתיספירה לא הייתה שום יכולת ניהוג: היא הייתה תלויה לחלוטין בכבל שהחזיק אותה. אם משהו יקרה לכבל או לספינה- גורלם של הנוסעים נחרץ. אם סדק יתגלה באחד החלונות ומים יחדרו פנימה, ביבי ובארטון לא ימותו מחנק: סילון המים פנימה יותז בלחץ אדיר שפשוט יקרע אותם לגזרים.

ב-1930 ביצעו ביבי וברטון את הצלילה הראשונה בבאתיספירה, לעומק של כ-400 מטרים. ביבי ישב כל הצלילה על מפתח שוודי שנשכח בצוללת, אבל היה כל כך לחוץ שפשוט לא שם לב- בימים שאחר כך הוא התהלך כשצורה של מפתח שוודי טבועה לו על ישבנו. הצלילה השני הייתה מסוכנת לא פחות: זרמים תת-מיימים טילטלו את הצוללת והשניים ספגו חבטות קשות עד כדי זוב דם.אבל התקשורת לא הפסיקה להלל את שני החוקרים הנועזים ושיאי הצלילה ששברו בכל ניסוי, והשניים החליטו ללכת על כל הקופה. העומק המקסימלי שאליו יכלו לרדת בעזרת הכבל שלהם היה תשע מאות מטרים, וזו הייתה המטרה שהציבו בפניהם. בשנת 1934 נכנסו ביבי ובארטון אל הבאתיספירה, והכבל הוריד אותם אל המים העמוקים שמול חופי ברמודה. ביבי תפס את מקומו ליד החלון, אוחז בפנס קטן ביד אחת ושפורפרת טלפון ביד השניה. ברטון תיחזק את המכשירים ובלון החמצן, וסייע לו בתצפית. אט אט החלו המים לקבל גוון עמוק, כהה. אור השמש הלך ודעך עם כל מטר שירדה הבאתיספירה. כשהגיעו לעומק של כ-600 מטרים שררה סביבם חשיכה מוחלטת. הבאתיספירה המשיכה לצלול.

לפתע הבחין ביבי בנצנוץ זוהר מחוץ לחלון. "ראיתי יצור משונה באורך של כמה מטרים שוחה במהירות לעבר החלון, פונה הצידה- ואז…כאילו התפוצץ. האור היה כה חזק עד שהאיר את פני ואת פנים הצוללת." ככל שירדו השניים עמוק יותר, כך הפכו התיאורים שהעביר ביבי אל פני השטח למדהימים יותר. עשרות בעלי חיים זוהרים בצבעים בוהקים, מדוזות, שרימפסים שנדמה כאילו היו עשויים מאש אדומה ויוקדת. הוא בקושי הספיק לתאר יצור אחד, וכבר זה פינה את מקומו לדג אחר, מוזר יותר. החוויה הייתה, כדבריו של ביבי, כמו ביקור בעולם חייזרי, משונה יותר מהמאדים. הדיווחים שהעביר ביבי מהמצולות היו כה פנטסטיים, עד שהיו מדענים שתהו בקול אם אולי הוא רק דמיין את מה שראה- אבל המוניטין הרציני של ביבי כחוקר טבע וביולוג העניקו לו את הקרדיט הראוי.

צלילת השיא בברמודה הייתה הצלילה המשותפת האחרונה של ביבי וברטון. השניים הללו לא הסתדרו היטב ברמה האישית. ברטון לא אהב את העובדה התקשורת התעלמה ממנו, התייחסה אליו כאל הסייד-קיק העשיר של ביבי והעניקה את מלוא תשומת הלב לחוקר המהולל. כשירדו ביבי וברטון אל הרציף בנמל הם נפרדו בלחיצת ידיים, ולא דיברו עוד לעולם. בזמן שהבאתיספירה צללה בים, מדען שוויצרי בשם אוגוסט פיקארד היה עסוק במחקר בכיוון ההפוך. פיקארד ביקש לחקור את תופעת הקרניים הקוסמיות שמגיעות מהחלל החיצון. לשם כך תיכנן ובנה בלונים פורחים שהביאו אותו עד לגובה של כ-17,000 מטרים, בערך פי שתיים מגובה הטיסה של טיסה מסחרית ממוצעת. לאחר שכבש את הגבהים, הפנה את תשומת ליבו אל המעמקים. שני האתגרים הטכנולוגיים הללו, של נסיקה וצלילה, אינם כה שונים אחד מהשני כפי שניתן לחשוב: בשני המקרים על פיקארד היה להתמודד עם שינוי לחץ חיצוניים שמחייבים הגנה על הנוסע, כמו גם עם קור עז.

הבאתיסקף

פיקארד בנה סידרה של צוללות אותן כינה 'באתיסקף'- מלשון ספינת-עומק. הבאתיסקף, בשונה מהבאתיספירה, יכלה לעלות ולרדת באופן עצמאי. מכיוון שאין צורך בכבל מאסיבי כדי לקשור ולמשוך אותה, הבאתיסקף של פיקארד הייתה מסוגלת לצלול לעומקים הרבה יותר גדולים מהצוללת של ברטון. המפתח לצלילה עצמאית היה שימוש מחוכם שעשה פיקארד בהאפטן, נוזל שמופק מנפט.

האיום הגדול ביותר על צוללת עומק הוא הלחץ החיצוני. האוויר הוא חומר דחיס: תחת לחץ הוא נדחס, והנפח שלו קטן. זו הסיבה לכך שהתא שבו שוהים הנוסעים חייב להיות משוריין: אם הדופן לא הייתה משוריינת, הלחץ החיצוני היה דוחס את האוויר בפנים- ואת הנוסעים האומללים יחד איתו. ההפטאן הוא בלתי דחיס- זאת אומרת, הנפח שלו אינו משתנה תחת לחץ. המשמעות היא שתא בצוללת שמכיל הפטאן לא צריך להיות משוריין: ההפטאן תומך בדופן הפנימית של הצוללת, כך שהלחץ החיצוני והלחץ הפנימי על הדופן שווים. אם שני הלחצים שווים הדופן יכולה להיות, תיאורטית, עשויה מנייר. ההפטאן גם קל מהמים, כך שמיכל ההפטאן נוטה להציף את הצוללת מעלה. בבאתיסקף ישנו תא נוסעים משוריין, ותא נוסף- גדול יותר- שמכיל הפטאן. אל הצוללת מחוברות משקולות ברזל כבדות שגורמות לה לשקוע אל הקרקעית. ברגע שהצוללים מחליטים שהגיע הזמן לעלות למעלה, הם משחררים את המשקולות וההפטאן מציף אותם מעלה- ממש כמו כדור פורח.

צלילות הניסוי של פיקארד הביאו אותו עמוק יותר ויותר, עד לעומק של 4000 מטרים בשנת 1954. הצלילות המוצלחות משכו את תשומת ליבם של אנשי הצי האמריקאני, והם ביקשו לרכוש באתיסקף לצרכי מחקר. מי שתיווך בעסקה מול צבא ארה"ב היה ז'אק פיקארד, בנו של אוגוסט. ז'אק היה בכלל כלכלן בהשכלתו, אבל נדבק בחיידק המשפחתי וסייע לאביו בבניית הצוללות ובהפעלתן. בסופו של דבר האמריקאנים שכרו את שירותיו גם כדי להפעיל את הבאתיסקף שלהם, ה'טריאסטה', בשעת המבחן הגדולה ביותר שלה.

הנקודה העמוקה ביותר על פני כדור הארץ היא, כזכור, תהום צ'לנג'ר ליד איי מריאנה באוקיינוס השקט. התהום הזה עמוק מספיק כדי להכניס לתוכו את הר אוורסט, ועדיין ישארו שני קילומטרים של מים מעל פסגת ההר. השקע נוצר כתוצאה מתזוזת הלוחות הטקטוניים של קרום כדור הארץ. הלוח היבשתי שמחזיק את אסיה והאיים הוא קל יותר מהלוח הימי שמהווה את קרקעית האוקיינוס השקט. כתוצאה מכך הלוח הימי מתחפר מתחת ללוח היבשתי, והרווח ביניהם הוא התהום המדובר.

כוונתו של הצי האמריקאני הייתה לשלוח את הטריאסטה אל קרקעית תהום צ'לנג'ר, בעומק של יותר מאחד עשרה קילומטרים. זהו אתגר אדיר ומסוכן מאין כמוהו: הלחץ שמפעילים המים בעומק זה הוא יותר מטון לסמ"ר. מאז ועד היום, כמעט חמישים שנה- לא ניסה איש לשחזר את המבצע הזה.

ב-23 בינואר 1960 החלו ז'אק פיקארד ודון וולש, קצין צי צעיר שנבחר כדי להתלוות אליו לצלילה, במסע הארוך אל המקום הנמוך ביותר על כדור הארץ. הירידה נמשכה ארבע שעות ו-48 דקות. בעומק של תשעה קילומטרים נשמע לפתע פיצוץ עז, והצוללת כולה הזדעזעה. אחד החלונות כרע תחת הלחץ הנורא וקרס. למזלם של פיקארד וולש כל החלונות היו כפולים, והטריאסטה המשיכה לשקוע.

כשהגיעו אל הקרקעית שחררו מספר משקולות כדי להאט את קצב הירידה, ונחתו ברכות יחסית על הרצפה הבוצית. הטמפרטורה בתוך הצוללת הייתה שבע מעלות צלסיוס, והשניים אכלו שוקולד כדי להחזיק מעמד. פנסים חזקים האירו את המים שמחוץ לחלון, אבל אף אחד לא ציפה שהטריאסטה תחזור עם גילויים ביולוגיים מפתיעים. הסברה הייתה שבקרקעית התהום אין זרמים שיביאו חמצן חדש מעומקים נמוכים יותר, ולכן גם לא יהיו יצורים חיים. האמריקאנים קיוו שניתן יהיה להשליך אל התהום פסולת רדיואקטיבית, והיעדר הזרמים ישאיר את החומרים המסוכנים לנצח בקבר הקר והדחוס שלהם.

אבל חיים היו גם היו. מבעד לחלון הבחינו שני הצוללים ביצור דמוי שרימפס, בדג קטן שוחה לאיטו ומדוזה שריחפה לה בשלווה. המשמעות היא שחמצן קיים בתהום צ'לנג'ר, ומכאן שקיימים גם הזרמים שיסיעו אותו. זה היה סופו של רעיון הקבר הרדיואקטיבי. כעבור עשרים דקות על התחתית הבחינו הנוסעים בסדק חדש שמתפתח על אחד החלונות, ומיהרו לשחרר את המשקולות. כעבור שלוש שעות ורבע חזרו אל פני השטח.

ז'אק פיקארד המשיך לפרוץ גבולות ימיים גם בימים שאחרי הטריאסטה. הוא בנה צוללת גדולה שהייתה מסוגלת לשאת עד ארבעים איש, ובשנת 1969 חבר לסוכנות החלל האמריקאנית. בנאס"א רצו לבחון את הרעיון של תחנת חלל ולכן שלחו את פיקארד, יחד עם עוד חמישה אנשי צוות, לבלות חודש שלם מתחת למים כשהם נישאים על מימיו של זרם הגולף באוקיינוס האטלנטי. בנו של ז'אק, ברטרן פיקארד, המשיך את המסורת המשפחתית והיה הראשון להקיף את כדור הארץ בכדור פורח. וכמובן אין לשכוח את ז'אן לוק פיקארד, מפקדה הנערץ של האנטרפרייז.

בעלי חיים במעמקים

כאן המקום לעצור ולומר כמה מילים על החיים במעמקי הים. החל מעומק של מאה ועד אלף מטרים חלה צניחה משמעותית במספר המינים שניתן למצוא בים. אור השמש, ומכאן גם האנרגיה ועיקר המזון, נמצאים על פני השטח- ושם גם חיים מרבית בעלי החיים.  בעלי החיים שחיים בעומקי הביניים, אלף עד ארבעת אלפים מטרים, הם אלו שאנחנו מכירים כ'מפלצות המעמקים': דגים בעלי עיניים ענקיות, שיניים כמעט לא הגיוניות ומחושים זוהרים באור זרחני. שם גם חיים הדיונונים הענקיים שהם המקור לאגדות על 'דרקוני ים' אצל הימאים הקדומים. אלו יצורים דמויי תמנון שמגיעים לאורכים של עד חמש