ג'ון הריסון ובעיית קו האורך: על ניווט ימי ומפות חובקות עולם

כתב: רן לוי

מוחמד אל-אידריסי היה מלומד בר מזל.

אל-אידריסי נולד בצפון אפריקה בשנת 1099 וגדל בספרד שהייתה אז תחת שלטון מוסלמי. משם יצא אל-אידריסי למסעות ארוכים שלקחו אותו מליסבון שבפורטוגל ועד דמשק שבמזרח התיכון. במהלך מסעות אלו התפתחה אצלו אהבה גדולה לגאוגרפיה: חקר כדור הארץ. נדודיו הביאו אותו אל העיר פלרמו שבאי סיציליה והפגישו אותו עם אדם שחלק איתו את האהבה הגדולה לגאוגרפיה. אדם זה היה רוג'ר השני, מלך סיציליה: כפי שכבר אמרנו, אל-אידריסי היה מלומד בר מזל. רוג'ר היה השליט הנכון במקום הנכון. סיצילה הדרומית הייתה במגע רצוף עם העולם המוסלמי ולכן הייתה הנצרות בה פחות אדוקה ויותר קוסמופוליטית. רוג'ר, אדם נאור וסקרן, אסף סביבו רופאים, פילוסופים, מתמטיקאים ומלומדים מכל תחום. המלך ביקש מאל-אדריסי לאסוף את כל המידע על העולם שסביבם (או לפחות העולם הידוע באותה תקופה) ולאגד אותו למפה אחת מקיפה וברורה. מקומות, מדינות, תרבויות, אקלים, צמחים, בעלי חיים- הכל. בעידן שלפני וויקיפדיה, זו הייתה משימה לא פשוטה.

אל-אידריסי לקח על עצמו את השליחות הכבירה ברצון. רוג'ר נתן לו את כל התנאים האפשריים כדי להצליח בה. זמן? אין בעיה, כמה שיידרש. כסף? כמה שצריך. עוזרים? אל-אידריסי הקים בפלרמו אקדמיה שהוקדשה אך ורק לגאוגרפיה. קשה לדמיין נקודת פתיחה טובה יותר למחקר במאה ה-11. אני מכיר לא מעט חוקרים גם בימינו שהיו מקנאים באל-אדריסי. זאת ועוד, מיקומה של סיציליה במרכז אגן הים התיכון הפך אותה לתחנת מעבר חשובה לסוחרים מכל רחבי אירופה, המזרח הרחוק ואפריקה. אל-אידריסי אירח בלשכתו סוחרים שעגנו בנמל פלרמו וחקר אותם ביסודיות לגבי הארצות שבהן ביקרו.

עברו חמש עשרה שנים- חמש עשרה שנים של מחקר מקיף וממצה, אינספור ראיונות ותחקירים, הצלבות והצלבות-חוזרות של מחקרים וספרים ישנים. אל-אדריסי צייר את הטיוטה הראשונה של המפה האולטמטיבית שלו. לכבודו של המלך שמימן אותו, הוא כינה אותה 'מפת רוג'ר'. מפת רוג'ר הייתה הטובה ביותר והמדוייקת ביותר מכל אלו שבאו לפניה. היא הייתה הסמכות הגאוגרפית, בה' הידיעה, במשך שלוש מאות השנים הבאות. אך למי שמתבונן בעיניים מודרניות ב'מפת רוג'ר' נכונה אכזבה מסוימת. נכון, אפשר לזהות בה את המבנה הכללי של אסיה, אפריקה ואירופה. גם מסלולו של הנילוס ומקורותיו משורטטים שם בדיוק לא-מבוטל…אבל זה לא זה. צורת היבשות לא נכונה, גם המרחקים לא נכונים. לא כך נראה העולם. עצם העובדה שהמפה הייתה כל כך לא מדוייקת, למרות שלאל-אדריסי היו את כל המשאבים הזמינים לתקופתו, מראה לנו עד כמה היה קשה לגאוגרפים בימיו של אל-אדריסי, ולמעשה גם מאות שנים לאחר מכן, לקבל מושג אמיתי על העולם שבו הם חיים.

מפות עולם

הנושא של 'מפות' הוא גדול וענף ולכן בפרק זה בחרתי להתמקד רק בסוג מסוים אחד של מפות: מפות של העולם כולו. למפות עולם ישנה חשיבות מיוחדת, וחשיבות זו נובעת דווקא מעצם העובדה שמפות כאלה הן לא מפות שימושיות בחיי היום יום. בעידן שלפני הרכב הממונע, רובם המוחלט של בני האדם לא יצא את גבולות המדינות שבהן חיו. חלקם אפילו לא עזבו את המחוז. חשיבותן של מפות העולם היא בכך שהן משקפות את האופן שבו ראו התרבויות השונות שיצרו אותן את מקומן ביחס לעולם שסביבן. למשל, היכן נמצא 'מרכז העולם', דהיינו- האיזור החשוב ביותר לאותה התרבות. מה דעתם על העמים שסביבן ועד כמה הכירו תרבויות אחרות. האם המפה מתארת את המציאות המדעית האובייקטיבית, או אוטופיה דתית ומוסרית? בשנים מאוחרות יותר הייתה למפות עולם גם חשיבות מעשית יותר, בהשפעה שהייתה להן על חקר העולם. מגלי עולם וכאלה שיוצאים למסעות ימיים ארוכי טווח זקוקים למפות בקנה מידה גדול. לדיוק של מפות אלה הייתה השפעה דרמטית על הצלחתן של אותן מסעות גילוי, כפי שעוד נראה.

הדחף לצייר מפות של סביבתו היה טמון באדם עוד משחר ימי האנושות. ישנם עדויות לכך שהאדם הקדמון צייר מפות גסות על קירות המערות הפרה-היסטוריות. ללא ספק רובן המוחלט של המפות הקדמוניות, אם היו כאלה, אבדו לנו לנצח בערפילי הזמן. מפת העולם הראשונה המוכרת לנו נוצרה בבבל, במאה התשיעית לפני הספירה. רואים בה את בבל, את הערים השכנות לה ונהרות מרכזיים כמו החידקל. בקצוות המפה- למעשה, בקצה העולם כפי שהיה מוכר לבבלים- ישנם שבעה איים, מסודרים לאורך היקף המפה בצורת כוכב. האיים הללו סימנו את המקומות שהבבלים לא הכירו. את מקומו של המידע הוודאי החליפה המיתולוגיה. על אי אחד, נכתב במפה, ישנו חושך תמידי. על אי אחר ישנה מפלצת זועמת התוקפת כל מי שיעז להניח עליו רגל.

הפילוסופים היוונים שיכללו מאוד את תמונת העולם. המוקדמים שבהם עוד התלבטו לגבי צורתו המדוייקת של העולם: היו כאלה שחשבו, למשל, שהעולם הוא בצורת עמוד גלילי מאונך, ושאנחנו נמצאים על הפאה העליונה של העמוד הזה- דהיינו, שהעולם הוא עגול אבל שטוח. החל מימיו של אריסטו, סביב המאה השלישית לפני הספירה, היוונים כבר ידעו שהעולם הוא כדור. העדויות היו נסיבתיות אבל רבות עוצמה. למשל, הצל העגול שמטיל כדור הארץ על הירח בזמן ליקוי ירח, והעובדה שספינות שמגיעות לאופק נראות כאילו הן שוקעות באיטיות, כך שכעבור זמן רק התורן שלהם בולט מעל המים. הפילוסוף היווני ארתוסנטס אף חישב את היקף כדור הארץ בדיוק יוצא דופן, עד כדי אחוז אחד של סטיה מהערך שידוע לנו כיום.

שיטת הקואורדינטות

מי שללא ספק נחשב לגדול הגאוגרפים של העולם העתיק הוא קלאודיוס תלמי, בן המאה הראשונה לספירה. המפות שלו היו שגויות ולא-מדוייקות כמו אלו של קודמיו, אבל זה לא העיקר. התרומה של תלמי לקרטוגרפיה הייתה רעיון פשוט אבל רב-עוצמה: קואורדינטות. תלמי הגה את רעיון קווי האורך וקווי הרוחב, ובכך איפשר לציין במדויק את מיקומם של עצמים ומקומות על גבי המפה. העובדה שאנחנו משתמשים באותה השיטה- פלוס מינוס שינויים הכרחיים, כמובן- גם היום, כמעט אלפיים שנים מאוחר יותר, היא עדות לעוצמתו של הרעיון הזה.

קווי רוחב הם קווים מקבילים המחלקים את כדור הארץ לפרוסות במקביל לקו-המשווה. קו המשווה הוא קו רוחב אפס, ישראל נמצאת בסביבות קו רוחב שלושים מצפון לקו המשווה ונורבגיה בסביבות קו רוחב שישים צפון. קווי אורך, המכונים גם 'מרידיאנים', מחלקים את כדור הארץ לפרוסות שוות מקוטב עד קוטב- כמו פלחים של תפוז. כשהשמש נמצאת מעל קו האורך, השעה היא שעת צהריים- בדיוק באמצע מסלול תנועתה מזריחה ועד שקיעה. במדינות מסויימות נהוג לציין את השעה לפי מיקומה של השמש ביחס לקו האורך: השעה 11am היא שעה אחת ante-meridium, דהיינו שעה לפני הצהריים, והשעה 3pm מציינת שלוש שעות post-meridium, אחרי הצהריים.

כמו תחומי ידע אחרים, גם הרעיונות הגיאוגרפיים של תלמי אבדו לאירופאים בימי הביניים. המפות שאנשי ימי הביניים שרטטו היו מפות דתיות ולא גיאוגרפיות- זאת אומרת, מטרתן הייתה להציג תפיסת עולם דתית יותר מאשר לתאר את העולם כפי שהוא. זו הסיבה שירושלים כמעט תמיד מוקמה במרכז המפה, לסמן את חשיבותה כ'מרכזו של העולם'. גם גן-העדן סומן במפות רבות, בדרך כלל באיזור אסיה, במזרח- שכן סביר להניח שהשמש זורחת מכיוון גן העדן. מפות מודרניות משורטטות כך שהצפון הוא בחלק העליון של המפה, דהיינו המפה מיושרת- Oritented  באנגלית- לצפון. בימי הביניים מפות היו מיושרות כך שהמזרח היה בחלק העליון, וזו הסיבה שאנחנו מכנים את המזרח the orient.

אם מפות העולם האירופאיות לא היו מדוייקות והמפות המוסלמיות היו מוצלחות מהן רק במעט, אין פלא שימאים בימי הביניים לא ששו להתרחק מהחוף. הדרך הכמעט יחידה שלהם לדעת היכן הם נמצאים במידה גבוהה של ביטחון הייתה על ידי זיהוי של ערים מוכרות, מפרצים, גבעות וכדומה. לעיתים, עם זאת, לא הייתה ברירה: מזג האוויר או זרמים חזקים אילצו את הימאים להתרחק מהחוף. במקרה כזה הסתמכו הימאים על שיטות ניווט בסיסיות ועתיקות יומין.

ניווט ימי

שיטת הניווט הפשוטה ביותר הייתה 'ניווט עיוור', Dead Reckoning. בניווט עיוור מפנים את חרטום הספינה לכיוון הרצוי, מודדים את מהירות ההפלגה וכך יודעים שבעוד כך וכך ימים הספינה אמורה להגיע ליעדה. כל אחד יכול לנווט ניווט עיוור, אפילו ביבשה: אם אנחנו יודעים, למשל, שהמקרר נמצא במרחק עשרה צעדים מהסלון- אנחנו יכולים לפנות לכיוון המטבח, לעצום עיניים, לספור עשרה צעדים ולהיות בטוחים שהגענו למקרר- או לכל הפחות לסביבה הקרובה שלו. זו בדיוק הבעיה בניווט עיוור- הדיוק. ניווט עיוור מדוייק רק עבור מרחקים קצרים: לאורך זמן, השגיאות הקטנות לאורך המסלול מצטברות והימאי עלול למצוא את עצמו רחוק מאוד מהנקודה אליה רצה להגיע.

היו לא מעט מקורות לשגיאות שכאלה. כיוון ההפלגה, למשל, נקבע בעזרת מצפן. אבל הצפון המגנטי- הנקודה בה בוקע השדה המגנטי מתוך הקרקע- מרוחק כאלף וחמש מאות ק"מ מהצפון ה'אמיתי' של כדור הארץ, הקוטב הצפוני. ההבדל הזה אינו משמעותי כשמפליגים באיזור קו המשווה, אבל השפעתו גדלה ככל שעולים צפונה. זאת ועוד, מחט המצפן מושפעת מגורמים כמו מתכות שאולי מאוחסנות בספינה, מרבצים של סלעים מגנטיים בקרום כדור הארץ ועוד. הקדמונים לא ידעו מה משפיע על המצפן ומה לא. ימאים רבים האמינו שאפילו שום מסוגל לשגע את מחט המצפן. חוסר הודאות הביא לכך שהמצפן נחשב עזר ניווט לא-אמין במיוחד.

גם את מהירות ההפלגה לא היה קל לדעת, בהיעדר שיטה אמינה למדידת זמן. דרך מקובלת הייתה לזרוק חתיכת עץ אל המים לפני הספינה. ברגע שחרטום הספינה עובר את העץ, הנווט היה מתחיל לדקלם שיר או טקסט קבוע, בעודו עוקב אחרי תנועתו של העץ הצף לאורך הדופן. ברגע שהעץ היה חולף את ירכתי הספינה הוא היה מפסיק לשיר- ולפי הנקודה בשיר אליה הגיע הוא היה יכול לדעת כמה זמן חלף. מכיוון שאורך הספינה ידוע, ניתן היה לחשב בצורה גסה את מהירותה של הספינה. את המהירות ביחס לעץ, LOG באנגלית, היו רושמים בספר מיוחד המכונה log-book, עוד ביטוי שנשמר עד ימינו.

לשיטה זו היו, כמובן, מגבלות. היא לא יעילה במקומות שבהם עוצמת הזרמים במים הייתה משמעותית: הזרם היה יכול לסחוף את הספינה מהר או לאט יותר ביחס לבול העץ, ולכן המהירות המחושבת כבר לא הייתה המהירות האמיתית כי אם המהירות ביחס לזרם המים. במאה ה-16 שוכללה שיטת מדידת המהירות. את בול העץ קשרו לחבל והשליכו אותו מירכתי הספינה. על החבל היו קשרים במרחקים קבועים. נער הסיפון היה מחזיק בידו שעון חול ומודד כחצי דקה. בפרק הזמן הזה מדד הנווט את אורך החבל שהשתחרר למים לפי מספר הקשרים שספר, ומכאן חישב את מהירותה של הספינה. כיום אנחנו מודדים את מהירותן של ספינות ב'קשרים', כשריד לאותה שיטת מדידה. ניווט עיוור יעיל, אם כן, בהפלגות למרחקים קצרים יחסית. כדי לחצות גופי מים גדולים כמו האוקיינוס האטלנטי, שיטה זו לא מספיק מדוייקת.

לימאים הייתה שיטה לדעת באיזה קו רוחב הם נמצאים, דהיינו- עד כמה צפונית או דרומית לנקודת היעד הם נמצאים. זה לא נשמע הרבה, אבל זה עדיף מכלום. אם, למשל, רצית להפליג מיפו לקפריסין, יכולת להפליג צפונה עד אשר הגעת לאותו קו רוחב עליו נמצאת קפריסין, ואז לפנות מערבה ולהפליג ישר על קו רוחב זה עד שהגעת לאי. זה מאריך מאוד את ההפלגה ומערים קשיים לוגיסטיים רבים, אבל לכל הפחות ידעת שתגיע ליעד, וגם זה משהו.

מציאת קו הרוחב היא עניין פשוט יחסית. כל מה שצריך לעשות, עקרונית, הוא לאתר את כוכב הצפון- משהו שכל ילד יכול לעשות ברגע שהוא יודע איפה לחפש. כוכב הצפון נמצא מעל הקוטב הצפוני, ולכן הזווית של כוכב הצפון מעל האופק היא קו הרוחב עליו הספינה נמצאת. למשל, כשעומדים בקוטב הצפוני עצמו כוכב הצפון נמצא מעל הראש בזווית של תשעים מעלות- מכאן, שאנחנו נמצאים בקו רוחב תשעים צפון. כשכוכב הצפון נמצא 45 מעלות מעל האופק, הספינה על קו רוחב 45 צפון. כשהספינה קרובה לקו המשווה כוכב הצפון ממש נושק אל האופק: זווית של אפס מעלות, ומכאן קו רוחב אפס.

מדידת הזווית של כוכב הצפון וכוכבים אחרים נעשתה באמצעות מכשירי ניווט אסטרונומיים כגון אצטרולב, סקסטנט וקוורדנט שהיו בעיקרון לא יותר מאשר מדי-זווית מתוחכמים. על אף הפשטות שלה, לשיטת הניווט על פי קווי רוחב היו חסרונות בולטים. שיטה זו הייתה יעילה- מבחינתם של הנווטים האירופאים- רק בחצי הכדור הצפוני של כדור הארץ. כוכב הצפון נעלם מתחת לאופק כבר באיזור קו המשווה, וככל שיורדים דרומה כל שאר הכוכבים המוכרים של חצי הכדור הצפוני הולכים ונעלמים אף הם. בנוסף, ניווט אסטרונומי תלוי בחסדי מזג האוויר ומצב הים. אם עננים הסתירו את השמיים, אי אפשר לנווט. אם הגלים גבוהים, המדידות הופכות להיות חסרות ערך. אם גשם מסתיר את האופק, כל החישובים הופכים להיות מאוד לא מדויקים. אני חושב שאני ובני-מחזורי היינו הקצינים האחרונים בחיל הים שלמדו ניווט אסטרונומי. ברוב המדידות שאני ביצעתי, התוצאה הייתה שאנחנו אי שם ליד איי סיישל. מכיוון שיכולתי לראות בבירור את הארובות של חדרה לנגד עיניי, נאלצתי להסיק שאני סובל מסוג חמור במיוחד של ורטיגו, שהרי גבר ישראלי אף פעם לא טועה בניווט.

עם תחילת הרנסנס נחשפו האירופאים מחדש למורשתו של תלמי. עד מהרה, דיעותיו של תלמי בתחומי האסטרונומיה והגיאוגרפיה הפכו להיות הדוגמה השלטת. למרות שהיה מדובר בשיפור ביחס למצב הקודם, הדוגמה החדשה לאו דווקא הייתה תמיד צודקת. למשל, תלמי חישב מחדש את היקפו של כדור הארץ, אבל החישוב שלו היה מוטעה: ההיקף שקבע היה קטן בערך במחצית מההיקף הנכון שחישב ארתוסנטס כ-400 שנים לפניו. הספנים האירופאים של המאה ה-15 בחרו להסתמך על החישוב השגוי שלו- ואולי טוב שכך: בהסתמך על ההיקף שחישב תלמי, קולומבוס האמין שהודו נמצאת ממש מעבר לאוקיינוס האטלנטי- אם היה יודע את המרחק האמיתי לאסיה, אולי לא היה יוצא למסע שלו מלכתחילה.

קולומבוס ושאר החוקרים הנועזים הצליחו להקיף את כדור הארץ ולגלות את העולם החדש למרות שלא היו להם שיטות ניווט מתוחכמות. אף על פי כן, הצורך בשיטה אמינה ובדוקה כדי לדעת היכן בדיוק נמצאת הספינה בים הלך והחמיר. ככל שהמסחר הגלובלי פרח והתפתח, כך היה ברור לכולם שמגבלות הניווט בים הן בלתי נסבלות. הקש ששבר את גב הגמל היה טרגדיה שארעה דווקא לאומה שנחשבה מאז ומתמיד למלכת הימים- בריטניה.

הטרגדיה של איי סילי

בשנת 1707 היו הבריטים במלחמה כנגד צרפת וספרד. כוח גדול של הצי הבריטי, בפיקודו של האדרימל קלאודיסאלי שובל (Shovel) נשלח לתקוף את העיר הצרפתית טולון. זו הייתה מתוכננת להיות התקיפה האחרונה לאותה שנה שכן החורף עמד בפתח. הקרבות נסתיימו בתוצאות מעורבות: הצי הבריטי הצליח להעלות באש כמה ספינות צרפתיות, אבל הובס בקרב ימי כנגד צי צרפתי-ספרדי משולב. בסוף חודש ספטמבר, 1707, הורה הפיקוד הבריטי לאדמירל שובל להחזיר את הצי חזרה הביתה.

עשרים ואחת ספינות תותחים יצאו מנמל גיברלטר שבפאתי הים התיכון בדרך אל האיים הבריטים. כמעט מייד נקלע הצי למזג אוויר סוער. ככל שהתקדמו הספינות אל תוך האוקיינוס האטלנטי, כך התחזקו הרוח, הגשם והגלים. בעשרים ואחת באוקטובר זימן האדמירל שובל את כל הנווטים של שאר הספינות אל ספינת הדגל שלו, ה- HMS Association. בפיו הייתה שאלה אחת פשוטה: איפה אנחנו נמצאים? כל הנווטים הסכימו שהצי נמצא פחות או יותר על קו הרוחב של דרום האיים הבריטיים, באיזור פתח התעלה שבין אנגליה וצרפת. כמה מערבית או מזרחית בתוך הפתח- במילים אחרות, על איזה קו אורך- זו כבר הייתה שאלה אחרת. הרוח והגלים דחפו את הספינות ללא הרף והיה קשה לשמור על מסלול ומהירות קבועים, כנדרש בשיטת הניווט העיוור. עשרים מתוך עשרים ואחד הנווטים קבעו שהצי נמצא קרוב לגדה המזרחית של התעלה, לא הרחק מחופי צרפת. נווט אחד לא הסכים איתם: הוא חשב שהם קרובים מאוד לאיי סילי, קבוצת איים קטנה בדרום בריטניה- דהיינו, קרובים לגדה המערבית של התעלה.

אדמירל שובל קיבל את דעת הרוב. זו הייתה החלטה הגיונית למדי, כזו שכל מפקד היה מקבל במקומו. שובל היה קצין מוערך בממלכה. כמה שבועות לאחר מכן, כאשר הובאה גופתו ללונדון, הוא אפילו נקבר בכנסיית ווסטמינסטר, שם טמונים גדולי האומה הבריטית. לפעמים, גם החלטות הגיוניות מאוד עשויות להיות שגויות מאוד.

שובל הורה לארבע ספינות קלות לעזוב את הקבוצה ולנוע קדימה כדי ללוות שיירה של אוניות סוחר שהיו אמורות להיות באזור. ארבעת הספינות יצאו לדרך במסלול צפון-מזרחי, מתוך אמונה שהם נמצאים לא הרחק מצרפת. כמעט מייד נתגלתה הטעות: הספינות הפליגו היישר לתוך השרטונים הבוגדניים והגלים האיומים של איי סילי. רק במזל הצליחו רבי-החובלים שלהן להעלות אותן על החוף ולהימנע מהיטרפות על הסלעים. לרוע המזל, לא הייתה להם שום דרך לעדכן את אדמירל שובל בדבר טעותו. שאר הצי החל מפליג צפונה כשהוא עיוור לחלוטין לסכנה בפניה הוא ניצב. והתוצאות לא איחרו לבוא. בדרך כלל מפליגות כמה ספינות קלות לפני הצי המרכזי כדי להתריע מפני סכנות- אבל במקרה הזה שובל כבר שלח את הספינות הקלות קדימה. לכן נותרה האסוסיאיישן, ספינת הדגל של הצי ועליה האדמירל עצמו, להוביל את הדרך.

ישנה אגדה לפיה אחד המלחים על סיפונה של ספינת הדגל ניסה להתריע בפני האדמירל שהם קרובים לאיי סילי. המלח היה בן האיים וזיהה את הריח של האיים שהיה מוכר לו היטב. על פי האגדה האדמירל זעם על המלח שהוא מפיץ מידע מתסיס בין אנשי הצוות ותלה אותו בו במקום על הסתה למרד. אם נכון הסיפור הזה או לא, לעולם לא נדע.

ב-22 באוקטובר, בשעה שמונה בערב, הבחינו הצופים על סיפונה של האסוסיאיישן בגלים המתנפצים על השרטונים של איי סילי- ממש בקרבת הספינה. הם הפעילו את אותות האזהרה, אבל זה היה מאוחר מדי. הספינה הגדולה התרסקה על הסלעים בעוצמה רבה, ובתוך פחות מארבע דקות לא נותר ממנה זכר. כל שמונה מאות אנשי הצוות שהיו על סיפונה נהרגו. עוד שתי ספינות שהיו מייד מאחורי האסוסיאשיין הבחינו במתרחש, אבל לא הספיקו לשנות את מסלולן. אחת אחרי השניה התנפצו על השרטונים. בכל אחת מהן היו כמה מאות אנשי צוות. ספינה רביעית, ה- HMS Firebrand, התרסקה לתוך אותו השרטון שהטביע את האסוסיאשיין רק דקות ספורות קודם לכן. גורלה כבר כמעט נחרץ, אבל גל גדול שהגיח בשניה האחרונה ממש שיחרר את הספינה מהסלעים ואיפשר לרב-החובל שלה להרחיק אותה מעט מהאיים לפני שטבעה. עשרים ושמונה מתוך ארבעים המלחים שהיו על סיפונה ניצלו. שאר ספינות הצי הצליחו לחמוק מגורלן של הספינות המובילות. בין 1500 ל-2000 ימאים נהרגו באותו הלילה. זה היה אחד האסונות הימיים הנוראיים ביותר בהיסטוריה הבריטית. אבל כבד ירד על הממלכה. גופותיהם של הנספים נשטפו לחוף במשך ימים ארוכים, עדות מצמררת לטעות איומה בניווט.

גם גופתו של של אדמירל שובל נסחפה אל החוף, כמה קילומטרים מהמקום בו טבעה ספינתו. ישנה אי ודאות לגבי גורלו של שובל. אחת הגרסאות טוענת שהאדמירל היה עדיין חי, אם כי בקושי, כשהגיע לחוף. שתי נשים שראו אותו הבחינו בטבעת איזמרגד גדולה על אצבעו, דקרו את הקצין בחזהו וגנבו את הטבעת. רק שלושים שנים לאחר מכן, על ערש דווי, התוודתה אחת הרוצחות בפני כומר מקומי ונתנה לו את הטבעת. ייתכן והסיפור הזה מגמתי, שכן לאיי סילי היה אז מוניטין של מקום פרוע וחסר חוק. סביר להניח שהאדמירל כבר לא היה בין החיים כשנשטף אל החוף.

בעיית קו האורך

האירוע הטרגי באיי סילי דחף את הבריטים לנסות ולמצוא פתרון לבעיית הניווט בים, ובאופן פרטני- לחפש שיטה לקבוע בדייקנות באיזה קו אורך נמצאת הספינה.  הפתרון העקרוני כבר היה, למעשה, לנגד עיניהם. שיטה פשוטה ואלגנטית למציאת קו האורך הייתה ידועה כבר למעלה מאלפיים שנה, פרי מוחו של היפארכוס מרודוס, פילוסוף יווני בן המאה השניה לספירה.

יממה אורכת 24 שעות בהן כדור הארץ עושה סיבוב שלם – כלומר 360 מעלות. זה אומר שכדור הארץ מסתובב 15 מעלות בכל שעה. אם השעה בנמל הבית היא 12 בצהרים, ואצלי בספינה השעה היא אחת אחרי הצהריים- המשמעות היא שמפרידות בינינו 15 מעלות אורך. אם השעה היא 2 בצהריים, מפרידות בינינו 30 מעלות אורך. מכאן שכל מה שצריך לדעת כדי לחשב במדויק באיזה קו אורך נמצאת הספינה, הוא לדעת מה השעה בספינה, ומה השעה בנמל הבית.

אבל תאוריה לחוד ומציאות לחוד. אף שעון מאז תקופתו של היפארכוס ועד תחילת המאה ה-18 לא היה מדויק מספיק כדי שאפשר יהיה לסמוך עליו. די בכך שהשעון יפגר או ימהר בארבע דקות בלבד, כדי שחישוב קו האורך יהיה שגוי במעלת אורך אחת שלמה- דהיינו, 110 ק"מ! על פני מסע של שבועות וחודשים, השגיאה הזו תהפוך כל חישוב למיותר. בתקופת הרנסנס הומצאו שעוני מטוטלת שהיו מדוייקים למדי, אבל רק ביבשה. התנאים על הים היו קשים מדי עבור המנגנונים העדינים: הטילטולים היו מפרים את התנועה המחזורית של המטוטלת, שמני הסיכה היו קופאים בלילות הקרים וקפיצי המתכת העדינים היו מתארכים תחת השמש הקופחת. כל הפרעה שכזו הביאה לסטיות שהלכו והצטברו לאורך זמן.

ב-1717, עשר שנים אחרי האסון של איי סילי, הציעה ממשלת בריטניה פרס של 20,000 פאונד- שווה ערך לכמה מיליוני דולרים של ימינו- למי שימציא שיטה לקביעת קו האורך שבו נמצאת הספינה. הוקמה 'ועדת קו האורך', שמטרתה הייתה לבחון את ההצעות השונות. בראשה עמד לא אחר מאשר אייזיק ניוטון הגדול.

הצעות רבות זרמו אל שולחן הועדה. חלקן היו משונות, חלקן היו אבסורדיות. אחת ההצעות, למשל, היתה לעגון כמה אלפי ספינות מסביב לעולם שכל אחת מהן תירה בדיוק בשעה 12 בלילה רקטה לשמים שתראה למרחוק וכך יוכל לדעת כל מלח בימים מתי שעה 12 בגריניץ'. הצעה אחרת נגעה לאמונה עממית בשם 'אבקת סימפתיה'. לפי אמונה זו, ניתן לרפא פצעים על ידי פיזור אבקה מיוחדת על העצם שגרם לפצע, להב חרב למשל. מה שישפיע על החרב, ישפיע גם הפצע. ההצעה אמרה- ואולי הייתה זו רק סאטירה מחוכמת, קשה לדעת- שיש לפצוע כלב באמצעות חרב, ולהעלות אותו על הספינה. בשעה 12 בצהריים, כשהספינה כבר בים, יש לפזר את אבקת הסימפטיה על החרב בחוף. מכיוון שהאבקה תגרום לפצע של הכלב לשרוף- הוא יילל, וכך ידעו המלחים שהשעה היא 12 בצהריים בלונדון. עכשיו רק צריך לוודא שהכלב נשאר פצוע במשך כל המסע…

גרמני בשם טוביאס מאייר העלה רעיון מעשי יותר. תנועתו של הירח לאורך השמים מהירה ביחס לרקע הבלתי משתנה של הכוכבים הרחוקים. אם ניתן יהיה למדוד במדויק את הזווית בכל רגע נתון בין הירח לבין כוכב ידוע כלשהו, ניתן יהיה להסיק מכך את השעה- אפילו ברזולוציה של דקות בודדות- באמצעות טבלאות מוכנות מראש. זה היה רעיון חכם והגיוני, אבל הכנת הטבלאות המפורטות והמדויקות הייתה תהליך ארוך, מתיש ומייגע. אסטרונומים רבים החלו לבצע את המדידות כדי ליישם את הצעתו של מאייר במציאות.

באותו הזמן בערך החל שען אלמוני בשם ג'ון הריסון להרהר בבעיית קו האורך. להריסון היה ניסיון מעשי בבניית שעונים יבשתיים מדוייקים מאוד, בעיקר בזכות העובדה שהיה לו גם רקע נרחב בנגרות. למעשה, אפשר גם לומר שהוא היה נגר עם רקע נרחב בשענות. עוד קודם לכן בנה הריסון שעון עבור אחד הלקוחות שלו, שעון שהיה מדויק במידה יוצאת דופן לאותה התקופה. איכות שמני הסיכה הייתה אז נמוכה מאוד, וחלק גדול מהבעיות בשעונים מכאניים נבעו מסיבה זו. הסוד של הריסון היה שימוש בעץ מיוחד שאיפשר את פעולת השעון ללא שמן-סיכה.

הריסון הגה פתרונות יצירתיים גם לשאר האתגרים שמולם ניצב השעון בים. במקום מטוטלת, למשל, הוא החליט להשתמש בקפיץ שלא יהיה מושפע מטילטולי הגלים. את המנגנונים העדינים שבשעון הוא תכנן מחומרים המגיבים באופן שונה לשינויי טמפרטורה: בזמן שחומר אחד מתכווץ, החומר האחר יתארך. ההשפעה ההפוכה תתקזז ותבטל את השפעת הטמפרטורה.

הריסון הציג את התכנון שלו לאדמונד האלי, שהיה האסטרונום המלכותי. האלי התרשם מאוד וסייע לו להשיג מימון ראשוני לבניית השעון. לאחר שלוש שנות עבודה, ב 1736, הציג הריסון את השעון שבנה לועדת קו האורך. ניוטון היה סקפטי: הוא האמין שמדידות אסטרונומיות הן הפתרון האפשרי היחיד לבעיית מציאת קו האורך והשעון של הריסון הוא לא יותר מאשר גאדג'ט חביב. כדי להוכיח את צדקתו, הריסון לקח את השעון שבנה להפלגה ניסיון לפורטוגל וחזרה. המסע היה סיוט בשביל הריסון, שהיה חולה במחלת ים במשך כל המסע, אך היה רגע אחד במסע ששינה את יחסה של הועדה אל השען החובב. כשהגיעו קרוב לחופי בריטניה, נווטי הספינה חישבו את מיקומה כדי לא להתרסק אל הסלעים. הריסון הסתכל בשעון, מצא את קו האורך והבחין מייד בסטייה של כמה עשרות ק"מ בין החישוב שלו לחישובם הנווטים. על פי החישוב שלו הספינה הייתה הרבה יותר קרובה לחוף משהאמינו הנווטים. הוא ציין זאת באזני הקברניט  ואכן, זמן לא רב לאחר מכן הגיעו אל החוף.

הדיוק המרשים שהפגין השעון של הריסון עדיין לא עמד בדרישות המחמירות לקבלת הפרס הגדול. אף על פי כן, הועדה התרשמה שהוא יודע מה הוא עושה. הוחלט להעניק לו מימון לבניית שעון נוסף, מדוייק יותר. במשך שנתיים נאבק הריסון עם התכנון המקורי שלו, ולבסוף הגיע למסקנה שזו לא הדרך: הוא יהיה חייב לשנות את המנגנון באופן דרסטי כדי להשיג את הדיוק הנכסף. הריסון תכנן שעון אחד, זנח אותו, שעון שני- ואז זנח גם אותו. חלפו עוד 23 שנים.

לבסוף הבזיק במוחו רעיון שאפשר בהחלט להגדיר אותו כ'מהפכני'. במקום שעון גדול, כבד ונייח, הריסון החליט לתכנן שעון קטן שיוכל להכנס אפילו לתוך כיס מכנסיים. במבט ראשון זה נשמע כמו רעיון אווילי לחלוטין: אם שעון גדול וכבד לא יצליח לשמור על דיוק מספיק, איך יוכל לעשות זאת שעון קטן ועדין? זאת ועוד, אף אחד לא האמין באותה התקופה שאפשר בכלל לבנות שעון כל כך קטן ושעדיין יהיה מדויק. אבל הריסון הבין את מה שרבים פיספסו לפניו: שעון קטן שיהיה עמיד מספיק בכדי להמשיך ולעבוד גם בטלטולים בתוך כיס מכנסיים, יהיה עמיד גם בטלטולי ספינה. לאחר מאמצים רבים הצליח הריסון להפיק תחת ידיו שעון כיס נייד, שעמד בתנאי הדיוק שהציבה ועדת הפרס: סטייה של שתיים עד שלוש שניות בכל שבוע, לכל היותר.

הריסון כל כך התרשם מעבודתו עד שציין ביומנו:

"אני חושב שאני יכול להעז ולומר שאין בכל העולם דבר מכאני או מתמטי יפה יותר משעוני זה ואני מודה לאלוהים שזכיתי לחיות מספיק זמן כדי להשלים אותו".

הריסון, שכבר היה בשנות השבעים לחייו, שלח את בנו כדי להעמיד את השעון במבחן האולטימטיבי. הבן הפליג עם השעון לג'מייקה ושם נמדדה הסטייה: פחות מחצי דקה על פני שישה שבועות, או דיוק של עשרה מייל על פני המסע כולו- דיוק שהיה חסר תקדים בכל ההיסטוריה הארוכה של הניווט בים.

למרות שהוכיח את ביצועי השעון שלו, הריסון נאלץ להמתין זמן רב עד שזכה בפרס המיוחל. היו מדענים, בעיקר אסטרונומים, שהיו 'מושקעים' מאוד בשיטת הניווט על פי הירח ולא רצו לוותר עליה. רק אחרי בדיקה נוספת ודין ודברים ממושך מול חברי ועדה סקפטיים, הסכים לבסוף הריסון למסור לועדה את השרטוטים הנדרשים לבניית השעון- וקיבל את הכסף, יותר מארבעים שנה לאחר שהחל בעבודה הסיזיפית.

השעון של הריסון הוכיח את עצמו גם בתנאים הקשים ביותר. קפטיין ג'יימס קוק לקח עימו עותק של אחד השעונים והקיף עימו את העולם. קוק כל כך התלהב מהדיוק הנפלא של השעון, עד שהתייחס אליו כ'חברי הנאמן' ו'המדריך שלעולם אינו מכזיב'.

הייתה רק בעיה אחת: השעון של הריסון היה יקר. למעשה, ייצור של חמישים שעונים שכאלה עלה לצי בערך כמו העלות של ספינת מלחמה מצויידת במלואה. בלאת ברירה המשיכו נווטי הצי להשתמש בשיטת הניווט על פי הירח במשך עשרות שנים, למרות שזו הייתה מסובכת יותר ואמינה פחות- במיוחד בלילות מעוננים או תנאי ים קשים, שאז קשה לבצע מדידות אסטרונומיות מדוייקות.

רק בשנת 1815 נמצאה השיטה לייצור המוני של שעונים כאלה והשימוש בהם הפך לסטנדרטי בצי הבריטי. כל תשומת הלב הופנתה לשענים כמו ג'ון ארנולד ותומאס ארנשו שהצליחו להוזיל מאוד את עלות הייצור של שעון בודד והפכו אותו למוצר מעשי. בזמן שחלף נשכח שמו של ג'ון הריסון. שעוניו המקוריים הושארו במרתפי המצפה המלכותי בגריניץ' והעלו שם חלודה.

בשנת  1920 מצא במקרה קצין צי בדימוס בשם רופרט גולד את השעונים במעמקי המרתף. גולד, שהיה שען חובב, הצליח לשכנע את הצי לתת לו לעבוד בהתנדבות ולהשמיש מחדש את השעונים לצורך תצוגה במוזיאון. הוא הקדיש שנים מזמנו החופשי בכדי להחזיר את כל הדגמים של הריסון לחיים, וגם פירסם ספר הסוקר את ההיסטוריה של השעון הימי ואת מקומו החשוב של ג'ון הריסון בהיסטוריה הזו.

בזכות מאמציו של גולד זכה ג'ון הריסון מחדש בכבוד שנגזל ממנו. הוא נחשב לאחד מהממציאים החשובים בהיסטוריה הבריטית, ובווסטמינסטר אבי- אותה הכנסייה בא נטמן אדמירל שובל- הוצבה אבן מיוחדת לזכרו ועליה סימון של קו האורך החוצה את הכנסייה. עכשיו, לפחות, האדמירל יכול לדעת בוודאות היכן הוא נמצא.