ההיסטוריה של הפודקאסטים: סקס, סמים וסוזן וגה

כתב: רן לוי

כשסיפרתי לאחד מחבריי שפרק מאה של 'עושים היסטוריה!' יעסוק בהיסטוריה של הפודקאסטינג, התגובה המיידית שלו הייתה- 'על איזו היסטוריה אתה מדבר??'. הוא צודק, כמובן. הרי המילה 'פודקאסט' הופיעה לראשונה רק בשנת 2004, בסך הכל. למעשה, המושג 'פודקאסט' הוא כל כך צעיר וחדשני עד שאני מניח שישנם לא מעט מאזינים שעדיין שואלים את עצמם במה בדיוק מדובר. הרי כל אחד יכול לגלוש לאתרים של רשת ב' או גלי צה"ל, לדוגמא, ולהאזין לתוכניות הרדיו הרגילות בשידור חי או להוריד אותן למחשב. מה ההבדל, אם כן, בין הרדיו הרגיל והמוכר- גם כשהוא משודר דרך האינטרנט- לפודקאסט, כמו 'עושים היסטוריה!'? יש הבדל, והוא מהותי. מייד נרחיב עליו את הדיבור, אבל נתחיל דווקא בשאלת ההיסטוריה של תחום צעיר כל כך.

קרלהיינץ ברנדנבורג

הפודקאסטינג התפתח, במידה רבה, כדי לענות על צרכיהם של שני אנשים מתוסכלים מאד. הם הגיעו משתי קצוות תרבותיים מנוגדים לחלוטין: העולם הגיקי והטכני של תעשיית המחשב, והעולם התוסס והפרוע של תעשיית המוזיקה. לא קל לגשר על התהום הפעורה בין שתי הקצוות האלה- אבל הפודקאסטינג הצליח לעשות זאת. שורשיה של מהפכת תקשורת זו נעוצים בשילוב מפתיע ובלתי צפוי של שתי טכנולוגיות אחרות, שהבשילו פחות או יותר באותו הזמן.

אני מניח שרוב המאזינים נתקלו ב- mp3. זהו הסטנדרט דה-פקטו לקבצי מוזיקה בעולם כולו ורובנו שומרים את אוסף המוסיקה שלנו על המחשב או בנגנים הניידים בפורמט mp3. Mp3 הוא המצאה חדשה למדי, ולשמחתנו האנשים שהביאו אותו לעולם עדיין איתנו. מי שנחשב ל'אבא' של ה-mp3 הוא פרופסור קרלהיינץ ברנדנבורג (Brandenburg). המחקר שערך, ומאוחר יותר המעורבות הישירה שלו בתהליך התקינה, הם הסיבה להצלחתו של ה-mp3.

"[רן] כיצד נעשית מעורב בקידוד אודיו וכל התחום שממנו התפתח mp3?
[קרלהיינץ] זה חוזר לזמן שבו עשיתי את עבודת התזה למאסטר שלי באוניברסיטת ארלנגן. המנחה שלי לתזה שלח בקשה לרישום פטנט על יישום באותו זמן, על מערכת שירות ISDN שמיועדת להעברת מוזיקה ברשת. בוחן הפטנטים – בתשובתו הראשונה – כתב שנכון לכרגע, מוזיקה צריכה קצב מידע הגבוה בהרבה מזה שמאפשר חיבור ISDN, ולכן זה לא אפשרי, ולכן לא ניתן להוציא פטנט בשלב זה.
[רן] הוא כנראה צדק, בזמנו…
[קרלהיינץ] כן, בזמנו הוא צדק. אז הוא ניסה לחפש סטודנט שיכול לבדוק את הנושא ולמצוא מה אפשר לעשות. ובדיוק סיימתי את עבודת המאסטר שלי, וחיפשתי אפשרות כלשהי לעשות את הדוקטורט שלי, אז חשבתי – 'אוקיי, זה רעיון נחמד. כנראה שזה לא יעבוד, אבל אני מקווה שיהיו מספיק תוצאות בשביל עבודת דוקטורט'. – וזה עבד בסוף… – בסופו של דבר זה אכן עבד, כן. הרבה יותר טוב ממה שציפיתי…"

בוחן הפטנטים שבחן את הצעתו של פרופסור דיטר סטיזר, המנחה האקדמי של קרל היינץ, דחה אותה מסיבה טובה מאוד: שניה אחת של שיר ממוצע מכילה מידע בנפח 1.5 מגהבייט. זה המון מידע: לשם השוואה, 1.5 מגהבייט הם כמו ספר עב כרס. גם היום, אם נרצה להעביר מוזיקה 'גולמית' שכזו דרך רשת האינטרנט, זה אתגר לא קטן. האתגר שניצב בפני קרלהיינץ ברנדנבורג היה למצוא את הדרך לכווץ או לדחוס את המידע – מבלי לפגוע באופן משמעותי באיכות המוזיקה. הכיוון שאליו החליט לפנות היה שימוש בעקרונות הפסיכואקוסטיקה.

פסיכואקוסטיקה

בשנת 1894 דיווח הפיזיקאי אלפרד מארשל מאייר (Mayer) על תגלית מעניינת ומפתיעה. הוא הבחין בכך שאם משמיעים לאדם שני צלילים בתדרים קרובים זה לזה, בעוצמות שונות- הוא ישמע רק צליל אחד, את הצליל החזק יותר. תופעה זו זכתה לשם 'מיסוך' או 'הסתרה', Masking באנגלית. זה כמו מטוס שחולף על פני השמש, או יובל שטייניץ במסיבת עיתונאים עם ביבי נתניהו. פסיכואקוסטיקה היא התחום במדע שעוסק באופן שבו אנחנו תופסים ומגיבים לקול. מסתבר שמה שאנחנו שומעים תלוי לא רק במה שמשמיעים לנו- אלא גם במבנה האוזן שלנו, ובאופן שבו המוח שלנו מעבד את המידע שהוא מקבל ממנה.

אחד העקרונות החשובים של הפסיכואקוסטיקה הוא הרגישות לצלילים בתדרים שבתחום הדיבור האנושי: בין 1000 ל-5000 הרץ. בתחום זה, אנחנו נבחין טוב יותר בין שני צלילים קרובים ונשמע גם צלילים בעוצמה נמוכה יחסית. בתדרים גבוהים מאד או נמוכים מאד, להבדיל, יכולת האבחנה בין צלילים והרגישות לצלילים חלשים היא גרועה בהרבה. למשל, אם מישהו ידבר אלינו- נוכל להפנות אליו את מבטנו במהירות. הרבה יותר קשה, לעומת זאת, לזהות את מקורם של צלילים נמוכים או גבוהים.

סביב שנות השבעים הבינו חוקרי הפסיכואקוסטיקה שניתן להעזר במגבלות התפיסה של מערכת השמיעה האנושית כדי לדחוס מוזיקה בצורה טובה בלי לפגוע יותר מדי באיכות. הטריק הוא להעיף מהמידע את כל אותם התדרים שאנחנו בלאו הכי לא מסוגלים לשמוע: צלילים בתדרים קרובים מאד, למשל, או צלילים חלשים בתדרים גבוהים ונמוכים. התוצאה תהיה קובץ קטן יותר, ללא שינוי ניכר באיכות הקול. זו הייתה התיאוריה, בכל אופן. בפועל, לא היו אז הידע התיאורטי והטכנולוגיה המתאימה כדי לנתח את המוסיקה ולזהות את כל התדרים והעוצמות השונות.

המצאת ה-mp3

כאן נכנס קרלהיינץ ברנדנבורג לתמונה. קרלהיינץ היה גם מתמטיקאי וגם מהנדס אלקטרוניקה, ולכן יכל לתקוף את הבעיה משני הכיוונים בו זמנית. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו הוא הניח את היסודות לניתוח מתמטי יעיל של הצלילים ולאחר מכן יישם את הפיתרון בפועל, יחד עם עמיתיו במכון המחקר פראונהופר שבגרמניה, באמצעות שבבים שפיתחו במיוחד. לאורך כל שנות השמונים התקדם תהליך הפיתוח בקצב טוב, וקרלהיינץ חש שבקרוב מאד יוכל להגיש את שיטת הדחיסה החדשה לאישורה של ועדת התקנים הבינלאומית. אבל אז נתקל ביריבה קשוחה ועיקשת במיוחד…סוזן וגה. השיר שלה, Tom's Diner, היה המדד שבחר כדי לוודא שאיכות הצלילים שתופק בשיטת הדחיסה תהיה אכן טובה.

השכל הישר אומר שהמוזיקה הקשה ביותר לכיווץ צריכה להיות המוזיקה העשירה והמורכבת ביותר, כמו תזמורת סימפונית בת עשרות נגנים במגוון גדול של כלים, למשל. גרסאת האקפלה של Tom’s Diner, עם זאת, היא ההפך הגמור: אין בה אפילו נגן אחד לרפואה…רק סוזן וגה והמיקרופון, וזהו. הפשטות הבלתי מתפשרת של גרסאת האקפלה של Tom’s Diner היא זו שהפכה את היצירה לאגוז קשה לפיצוח. היזכרו באחד העקרונות הבסיסיים של הפסיכואקוסטיקה: האוזן שלנו רגישה במיוחד לצלילים בתחום תדרי הדיבור האנושי ושם גם נקלוט כל טעות, כל שגיאה וכל עיוות בצליל הדחוס. סוזן וגה שרה כשהיא עומדת ממש מול המיקרופון, כך שההבדלים בין הצלילים שמגיעים לאוזן ימין ואלו שמגיעים לאוזן שמאל הם זעירים במיוחד. עובדה זו הקשתה מאד על האלגוריתם שפיתח קרלהיינץ, והבליטה את חולשותיו.

"[רן] מה הופך את קולה של סוזן וגה לכל-כך קשה לקידוד?
[קרלהיינץ] זאת מוזיקת אקפלה. כדי להבין את זה, אתה צריך לדעת שהאוזניים שלנו מאומנות במיוחד לתפוס את כל הפרטים הקטנים שבדיבור האנושי. ולכן הדיבור הוא המקום שבו הכי קל לנו להבחין בהבדלים ביחס לאותות מוזיקליים אחרים, וסוזן וגה – בהקלטת האקפלה הזאת – עומדת באמצע, אתה שומע טיפה מהחדר, אז זה לא בדיוק אותו דבר באוזן ימין ושמאל, אבל זה קול מאוד צלול ונקי. ובמונחי תדר, אם תבחן את זה תראה שזה מאוד עשיר – מתדרים נמוכים לתדרים גבוהים – לכל רוחב הספקטרום שאנחנו יכולים לשמוע, וכל זה הופך את זה למאוד קשה."

נדרשו עוד חודשים ארוכים של עבודה כדי לשפר את שיטת הדחיסה ולהתמודד עם קולה המאתגר של סוזן וגה ועם צלילים בעייתיים נוספים, כמו נקישות הקסטנייטה, למשל. וולפגנג פייזל, שהיה סטודנט במעבדתו של קרלהיינץ, מספר שהאזין לקטע הקסטנייטות כל כך הרבה פעמים בכל יום, עד שהיה שומע אותם גם בלילה מתוך שינה.

"ואני זוכר לגבי צליל הקסטנייטות, שלעתים תכופות מאוד חלמתי על הצליל הזה. זה היה פשוט סיוט בחלק מהחלומות שפתאום שמעתי –'טם טטם טטטם טטם טטטם'. וכך גם בימים שאחרי, שמעתי את זה – אני חושב – 50 פעמים במהלך היום. וזה היה מאוד רועש כי היינו צריכים לשמוע את האפקטים שנוספו בשלב שלפני הוספת ההדים, וזה גרם לזה להיות מאוד קולני."

כישלון ה-mp3

לבסוף, בשנת 1992, הצליח הצוות לגבור על כל הקשיים והמחקר הושלם. חשוב לציין שבשלב זה, איש לא חשב להשתמש באלגוריתם החדש כדי ליצור קבצי מוזיקה עבור המחשב: קרלהיינץ קיווה שהדחיסה תהיה שימושית בתעשיית הקולנוע ותאפשר הפצה של סרטים על גבי תקליטורים. למרבה האכזבה, ועדת התקנים MPEG שהייתה אחראית על התחום הזה העדיפה אלגוריתם דחיסה אחר שהיה נחות מזה של קרלהיינץ- אבל קל יותר למימוש בפועל. אלגוריתם הדחיסה של קרלהיינץ זכה לאישור ועדת התקן וקיבל את השם הרשמי MPEG-2 Audio Layer 3, אבל התעשייה פנתה לכיוון אחר.

כך, אחרי למעלה מעשר שנות מחקר אינטנסיבי הייתה בידי קרלהיינץ שיטת מהפכנית לדחיסת אודיו שהשיגה ביצועים נפלאים וכיווצה את נפח המידע פי עשרה ויותר…אבל אף אחד לא רצה בה. פה ושם היו כמה חברות שנעזרו בדחיסה החדשה במוצרים איזוטריים, אבל שאר העולם היה אדיש לחלוטין. שניים מעמיתיו של קרלהיינץ, ד"ר פופ וד"ר גריל, נזכרים כיצד הציגו את ההמצאה החדשה שלהם בתערוכה שאירגנה ממשלת בוואריה- ותשעה מכל עשרה מבקרים העדיפו להתמקד בדוכן שעמד לצידם, שם הוצג פיתוח מושך בהרבה: מתקן לקירור בירה.

"הייתה גם אפיזודה נחמדה, שלא ממש תרמה להצלחתו של ה-mp3, אבל היא בהחלט העמיקה את הקשרים האישיים שלנו, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהיינו הרחק מהמעבדה, ביריד לטכנולוגיה חדשנית. אז מצאנו את עצמנו…הביתן שלנו מוקם ממש ליד מחשב שחמט של Mefisto – שהיה מאוד מעניין – ובצד השני הוצגה המצאה חדשה ונחמדה שאפשרה לקרר בירה…זו הייתה ביתן מאורגן ממשרד הכלכלה הבווארי. אז למה אתה מצפה ממשלחת טכנולוגית בווארית? כמובן שלמתקן לקירור בירה! ואולי גם מחשב שמשחק שחמט. אבל קידוד אודיו? זה היה לחלוטין לא מוכר. אז זו הייתה תצוגה קצת מוזרה. זה דבר ראשון. והדבר השני היה שלא היו כמעט מבקרים, והיו יותר מציגים ממבקרים. אז היינו שמחים כשבאו – אולי – עשרה אנשים ביום, לדוכן הבווארי, ו-9.5 מהם היו מעוניינים במתקן לקירור הבירה המגניב, ולא בקידוד האודיו היותר-מגניב שלנו. אז זו הייתה אכזבה…"

הצלחה בלתי צפויה

בערך באותו הזמן עלתה על במת ההיסטוריה המצאה אדירה נוספת, שעתידה לשנות את העולם כולו: ה-World Wide Web, רשת האינטרנט. לאחר התייעצות פנימית החליטו קרלהיינץ ועמיתיו בפראונהופר לנסות את מזלם באינטרנט. מכון פראונהופר הוא מוסד אקדמאי משובח, מהטובים בעולם, אבל הוא אינו עסק ואין לו את הכלים להתמודד עם מיליוני לקוחות בכל העולם. המודל הכלכלי שנבחר היה סוג של פשרה: חברה שתרצה למכור תוכנה לדחיסת אודיו תתבקש לשלם סכום גדול, אבל מי שירצה לכתוב נגן מוזיקה שיוכל להשמיע את המוזיקה יוכל לעשות זאת בחינם. כדי להקל על זיהוי הקבצים הדחוסים הוחלט ליצור עבורם סיומת חדשה: .mp3

הפתרון היצירתי התגלה כהצלחה גדולה: נגנים כמו winamp החלו לכבוש את השוק במהירות מסחררת, ויותר ויותר חברות רכשו ממכון פראונהופר את הזכויות ל-mp3. נדמה היה שהעניינים מתחילים לפנות לכיוון הנכון, אבל אז, ב-1997…שוב אכזבה.

"[קרלהיינץ] איזשהו סטודנט מאוסטרליה – תוך שימוש במספר כרטיס אשראי שנגנב מטאיוון – קנה תוכנה מטנלוהלי, ליד ארלנגן בגרמניה, קיבל את התוכנה, גילה שהשתמשנו בממשק פנימי מתועד-היטב של מיקרוסופט, כתב ממשק-משתמש שונה, ארז אותו עם ליבת המקודד שלנו, שם את זה באתר ftp לארה"ב, וכתב קובץ readme – 'זו תוכנה חינמית, הודות לפראונהופר'. אנחנו היינו לחלוטין לא מרוצים מזה."

סטודנט האוסטרלי פרץ לתוכנה ושיחרר אותה לעולם כולו, ובכך הרס במחי יד את כל המודל העסקי של פראונהופר. אלגוריתם הדחיסה היה כעת ידוע לכולם, ולמכון האקדמי הגרמני לא היו את המשאבים ולא את הרצון לרדוף אחר כל פיראט שעשה בו שימוש ברחבי האינטרנט. בלית ברירה, בפראונהופר נאלצו להוריד את המחיר עבור הזכויות לאלגוריתם ולדרוש תשלום רק מחברות גדולות ורציניות.

למרבה האירוניה, אכזבה זו היא הסיבה הישירה להצלחה הנפלאה של mp3 בימינו. כל אחד יכל להרשות לעצמו להמיר את אוסף המוזיקה שברשותו לקבצי mp3, ורשתות שיתוף קבצים כמו נאפסטר ו-emule צברו מיליוני משתמשים: בתוך פחות מעשר שנים mp3 כבש את העולם באופן מוחלט. התפוצה האדירה הזו היא הסיבה לכך שלמרות שרק חלק זעום מהתמלוגים על ההמצאה אכן מגיעים בסופו של דבר למכון פראונהופר – עדיין מדובר במאות מיליוני דולרים בשנה, כך שכולם יצאו מרוצים. כן, אפילו קרל היינץ.

"[רן] אנשים רבים בעולם נעשים עשירים מהמצאותיהם. וההמצאה שלך גם מצליחה ביותר. אז למה אתה לא נעשית עשיר כמו – אני לא יודע – ביל גייטס, למשל?
[קרלהיינץ] אוקיי…ביל גייטס עשה קצת יותר מאשר המצאה אחת! הוא הקים חברה שמייצרת מוצרים רבים. אז זה אחד ההבדלים. מצד שני, בגרמניה יש לנו חוק נחמד מאוד, שאם המצאה רושמת פטנט – אז אפילו אם הממציאים עובדים עבור חברה מסוימת – הם חייבים לקבל נתח מסוים מהכנסות התמלוגים. במקרה של mp3, זה משיג הרבה כסף כל שנה לפראונהופר, וחלק מכסף זה הולך גם לממציאים. אז אני חושב שיש לנו קבוצה של שלושים או ארבעים איש – בפראונהופר לבדה – שמקבלים נתח מהכנסות התמלוגים. ועבורי, עבור אורח-החיים שלי, אני חייב לומר שאני עשיר. יש לי מספיק כסף כדי להשקיע בעזרה לחברות סטארטאפ להשיג מימון. אז כיום יש לי מניות ב-10 חברות קטנות שונות; לתחושתי, אני עצמאי כלכלית: אולי רציתי להפסיק לעבוד מחר, יכולתי לעשות כן בלי בעיה."

טכנולוגיית ה-mp3 חוללה מהפכה בעולם המוזיקה: חנויות הדיסקים נעלמות מהנוף כמעט בין לילה וחברות כמו אפל ואמזון שולטות כיום על תעשיית המוזיקה ללא עוררין. אמנים צעירים יכולים להפיץ את המוזיקה שלהם ישירות אל הקהל דרך מייספייס, פייסבוק וכולי. וכמובן, שדרים שרוצים להקים לעצמם תחנת רדיו פרטית ולספר לעולם על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה…יכולים כעת לעשות זאת בקלות.

"[קרלהיינץ] כשחשבנו מוקדם יותר מה יהיה השימוש של קידוד אודיו ודחיסת אודיו, פודקאסט בהחלט לא היה משהו שציפינו לו. שתהיה לך הרבה מוזיקה איתך, ושתהיה לך האפשרות לנגן מוזיקה מכל-מקום, זה היה רעיון פשוט. אבל פודקאסט היה רעיון חדש.
[רן] ומה לגבי Tom's diner? אתה מסוגל להאזין לו אחרי כל הזמן הזה?
[קרלהיינץ] כן, אני עדיין יכול לשמוע את זה. למעשה, פעם אחת שמעתי את סוזן וגה שרה את זה בהופעה חיה, ונדהמתי מהאופן שבו היא מסוגלת לשיר את זה בדיוק כפי שזה נשמע בתקליטור.
[רן] ואתה אמור לדעת! (צחוק)
[קרלהיינץ] כן, קרוב לוודאי שהאזנתי לזה 500 או 1000 פעמים…(צחוק)
[רן] ובכן, זה היה שווה את זה, מכיוון שאתה שינית את העולם! איך זה מרגיש, לשנות את העולם?
[קרלהיינץ] אה…לפעמים זה עדיין מרגיש כמו חלום – 'האם זה אמיתי, או שאני חולם?'"

הפצת תכנים

Mp3 היה צעד גדול בדרך אל מהפכת הפודקאסטינג, אבל עדיין הייתה חסרה חוליה קריטית בשרשרת שבין השדר וקהל המאזינים שלו: שיטת הפצה, או 'סינדיקציה', של קבצי האודיו.

אם חושבים על זה, ההבדל המשמעותי ביותר והכמעט בלתי-ניתן-לגישור בין כלי תקשורת ואדם בודד, הוא ביכולת להעביר את התוכן לכמות גדולה מאד של אנשים. כל אחד יכול להשקיע כמה שקלים, להדפיס עלון מעוצב ואיכותי ולמכור אותו לעוברים ושבים בפינת הרחוב. הנייר יהיה אותו הנייר והדיו אותה הדיו- אבל זה עדיין לא יהיה "עיתון". התפוצה הנרחבת של עיתון 'אמיתי' היא זו שהופכת ערימת דפים מודפסים, לגוף בעל משקל והשפעה כמו הניו יורק טיימס או הוול סטריט ג'ורנל.

בתחילת הפרק העלתי את השאלה- מה ההבדל בין תוכניות מוקלטות של גל"צ או רשת ב' שמתפרסמות באתרים שלהם, לפודקאסט אמיתי? התשובה היא: שיטת ההפצה.

בעידן האינטרנט, כל אחד מסוגל לבנות אתר מעוצב היטב ולפרסם בו תכנים איכותיים- אבל בהיעדר דרך להפיץ את התכנים לקהל הרחב, הגולש עדיין נדרש להגיע מיוזמתו אל האתר. במילים אחרות, הקלטת תוכנית רדיו מושקעת באולפן מקצועי, כמו זה של גלי צה"ל, והעלאה שלה לאתר היא, עקרוני, לא שונה בהרבה מחלוקת עלונים מעוצבים בפינת רחוב. נכון, האתר של גלי צה"ל מוכר מאד וזוכה למבקרים רבים- אבל כל עוד הם אלו שצריכים להגיע אליו, ולא ההפך, זה אינו כלי תקשורת- לא במדיום של האינטרנט, בכל אופן. פודקאסט אמיתי הוא תוכנית רדיו שניתן להפיץ אותה באופן יזום אל מחשביהם של המשתמשים – כמו האנטנות של גלי צה"ל שמביאות את התוכניות אל מקלטי הרדיו של המאזינים.

לאורך השנים נעשו לא מעט ניסיונות להמציא שיטות להפצת תכנים ברחבי האינטרנט. המאזינים המבוגרים יותר של 'עושים היסטוריה' אולי זוכרים את טכנולוגיית ה-Push, שאיפשרה 'לדחוף' עדכונים וחדשות דרך האינטרנט היישר למחשבו של הלקוח. פה ושם היו גם כמה תחנות רדיו ושדרים עצמאיים שהשתמשו בטכנולוגיות דומות כדי להפיץ את התוכן שלהם. הצרה הייתה שכל פתרון כזה היה 'תפור' באופן ייחודי והתאים אך ורק לתוכנה המסויימת של החברה שפיתחה אותו. אפשר לחשוב על זה כעל מצב שבו לכל תחנת טלוויזיה יש מקלט טלוויזיה שמתאים רק לה: טלוויזיה אחת לערוץ 2, טלוויזיה שקולטת רק ערוץ 10 ו…פלקט לערוץ הראשון.

סינדיקציה ו-RSS

דייב ויינר (Winer) נחשב בשנות התשעים למה שמכונה 'גורו אינטרנט'. הוא החל את הקריירה שלו כמפתח תוכנות עבור מחשבי אפל ו-IBM בשנות השמונים, ומשם הפך לאחד מהמהנדסים המשפיעים ביותר על הרשת הצעירה. לכל אורך שנות התשעים הוא היה חבר בכיר בפורומים ובוועדות שקבעו את התקנים לטכנולוגיות השונות ברחבי הרשת. ויינר הוא גם מסוג האנשים שאוהבים להשמיע את דעתם לכל מי שמוכן לשמוע. היה לו טור פרשנות קבוע במגזין מחשבים מוביל וכבר ב-1994 פרסם ניוזלטר באימייל לרשימת המנויים שלו, שכללה את כל השמות הנחשבים של עולם הטכנולוגיה.

אבל לויינר, זה לא הספיק. הוא חש שהתקשורת המסורתית לא מציירת תמונה נכונה של המציאות בכל מיני נושאים טכנולוגיים וחיפש דרך לעקוף את המגזינים, הרדיו והטלוויזיה ולהגיע ישירות אל הקהל. כמי שהיה מתכנת מוכשר, הוא פיתח שיטה להפצת המידע שעל אתר האינטרנט שלו לקוראים שיהיו מעוניינים להרשם אליו. הפתרון שלו ה�