כשהים התיכון הפך למדבר: על התייבשות הים התיכון ופרוייקט אטלנטרופה

כתב: רן לוי

השכונה בחיפה שבה גדלתי הייתה קרובה מאוד לים. יכולתי לראות את החוף מחלון חדרי, ביליתי שעות עם חברים באיסוף קונכיות וצדפים שהיו על הסלעים ואבי היה לוקח אותי לדוג עמו. לכל אורך ילדותי הים היה נוכח ברקע, כמו תפאורה קבועה בהצגה. כל כך קבועה הייתה התפאורה, עד שהפעם הראשונה שבאמת הבחנתי בה הייתה כשעברנו מאותה השכונה למקום מרוחק יותר מהים, והתחלתי להתגעגע לרעש הגלים ולריח המלח.

הים התיכון היה גם ה'תפאורה' הקבועה לחלק גדול מההיסטוריה האנושית. תרבויות רבות נולדו, שגשגו וגוועו לחופיו. מלכים וקיסרים שילחו ציים וצבאות על גליו. כשלומדים ומשוחחים על ההיסטוריה של אלפי השנים האחרונות, הנחת היסוד שלנו היא שקו החוף של הים התיכון אולי השתנה מעט פה ושם לאורך אלפי השנים האחרונות, אבל במידה זניחה. אחרי הכל, הים התיכון קיים בצורתו הנוכחית כבר כמה עשרות מיליוני שנים, פחות או יותר. שינויים גיאולוגיים משמעותיים על פני כדור הארץ, כמו נדידת היבשות למשל, מתרחשים בפרקי זמן של מיליוני שנים, ואלפיים שנה הם ממש 'הרף עין' בקנה מידה שכזה. אך האירוע הגאולוגי שבו עוסק פרק זה מסקרן כיוון שהוא מכריח אותנו לשקול מחדש את תקפותה של הנחת היסוד הזו.

האי סיציליה שבדרום איטליה היה ידוע במשך אלפי שנים במינרלים שאצורים מתחת לקרקעיתו. הרומאים, ואולי אפילו העמים שקדמו להם, הפיקו מהמכרות שבאי כמויות גדולות של מלח בישול, גבס וגפרית באכות גבוהה. כריית המלח בסיציליה נמשכת גם בימינו, ואפשר למצוא באינטרנט תמונות עוצרות נשימה של מערות ענק, גדולות מספיק כדי להכיל משאיות ומחפרים כבדים, שקירותיהן לבנים כאילו סוידו, ממש לפני דקות ספורות.

מרבצי מלח בים התיכון

אחד המדענים הראשונים שחקר את הגאוגרפיה והמינרלים של סיציליה היה הגאולוג השוויצרי קארל מאייר-איימר (Mayer-Eymar). ב-1867 בחן קארל את שכבות הקרקע במכרות השונים, השווה את המאובנים שמצא בהן והגיע למסקנה שכמעט כולן נוצרו באותו פרק זמן, פחות או יותר: לפני חמישה עד שישה מיליוני שנים. מאייר החליט לכנות את תקופה זו בשם The Messinian Age, או 'הגיל המסיניאני'- על שמה של העיר הסיציליאנית מסינה, שלידה נתגלו כמה ממכרות המלח הגדולים ביותר.

מחקרים נוספים, מאוחרים יותר, העלו ממצא מעניין: לכל אורך היקף הים התיכון, מלוב, סוריה, איטליה ועד ספרד, ניתן למצוא מרבצי מלח ומינרלים עשירים וגם הם נוצרו כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בגיל המסיניאני.

מה קרה לפני שישה מיליוני שנים שגרם להיווצרות מרבצי המינרלים האלה? זו הייתה השאלה שסיקרנה את הגאולוגים, אך במשך שנים ארוכות לא היה להם קצה חוט בכדי לענות עליה.

קרוב למאה שנים מאוחר, בשנת 1961, יצא מדען בשם וויליאם ראיין (Ryan) להפלגת מחקר ומיפוי בים התיכון. המיפוי נעשה באמצעות מכשיר סונאר שהיה מותקן על הספינה: זהו מתקן המשדר גלי קול למים ומודד את ההדים החוזרים כדי להסיק מהם את המרחק לקרקעית הים ואת סוגי הסלעים שבה. הסונאר המדובר היה חדשני ומתקדם במיוחד, והיה מסוגל לחדור אפילו אל שכבות הקרקע שמתחת לקרקעית, כמו אולטרה סאונד שמציץ לתוך בטנה של אישה בהיריון.

כשבחן ראיין את תוצאות המדידה, הבחין מיד בשכבה תת–קרקעית שממנה החזרות גלי הקול היו חזקות במיוחד. שכבה זו הייתה כ-1500 מטרים מתחת לקרקעית הים, ועוביה היה כמה מאות מטרים. עצמת ההחזרים לימדה את ראיין שהשכבה מורכבת מסלעים דחוסים במיוחד. הוא כינה אותה 'M Reflector', או 'שכבת M' בקיצור.

עצם קיומה של שכבת M היה ממצא מעניין, אבל תגליתו הבאה של ראיין הייתה מפתיעה עוד יותר. בכל מקום בים התיכון שבו מדד, גילה ראיין את שכבת M. בכל מקום! היה זה כאילו לים התיכון יש 'קרקעית כפולה', שכבת סלעים דחוסים שעוקבת באופן מדויק אחר קווי המתאר של קרקעית הים אבל קבורה כקילומטר וחצי מתחתיה. מרבצי המלח והגבס לאורך חופי הים התיכון הם, ככל הנראה, קצותיה של שכבת M התת–קרקעית.

מדידות נוספות שעשו מדענים אירופים ואמריקניים לאורך עשר השנים הבאות איששו את תגליתו של וויליאם ראיין, והיא הפכה לשיחת היום בקרב הגאולוגים. עצם העובדה ששכבת M עוקבת באופן כה מדויק אחר קווי המתאר של קרקעית הים משמעה שמדובר, ככל הנראה, במלח ובמינרלים אחרים שהושקעו בעקבות תהליכי אידוי מי ים.

המסקנות שנבעו מהנחה זו היו מפתיעות ומרתקות מאוד. שכבת M, שעוביה כזכור מאות מטרים, מכילה כמויות אדירות של מלח: שווה ערך, כך מעריכים הגיאולוגים, לכעשרה אחוזים מכלל המלח המומס בכל האוקיינוסים גם יחד…מאין הגיע כל המלח הזה? הפעם, בניגוד לימיו של קארל מאייר במאה ה-19, האמינו החוקרים כי יש בידיהם קצה החוט הנדרש כדי לפענח את החידה.

התאדות מים בים התיכון

הים התיכון, כפי שיודעים המדענים זה מכבר, נמצא ב'אוברדראפט' כרוני במאזן המים שלו. כמות מים שעוזבת את הים התיכון בעקבות התאדות, גדולה יותר מאשר הכמות שזורמת אליו בחזרה כְּמֵַי נהרות או כְּמֵי גשמים. הסיבה היחידה שבעטיה מצליח הים התיכון להתגבר על הגירעון המתמיד היא החיבור בינו לבין האוקיינוס האטלנטי במצרי גיברלטר שבין ספרד האירופית ומרוקו שבאפריקה. האוקיינוס האטלנטי מזרים אספקה קבועה של מים חדשים אל הים התיכון וכך מסייע לו לשמור על מפלס קבוע.

בנוסף, אותה התאדות גורמת לכך שמימיו של הים התיכון מלוחים יותר ממימיו של האוקיינוס האלנטי, והפרש ריכוזי המלחים מביא לכך שמים מלוחים זורמים מהים התיכון בחזרה אל האוקיינוס האטלנטי.

התוצאה הסופית היא שני זרמים שחוצים את מצר גיברלטר: זרם של מים מתוקים (באופן יחסי) שנכנס אל הים התיכון, וזרם של מים מלוחים שנע בכיוון ההפוך. כיוון שמים מלוחים כבדים יותר ממים מתוקים, הזרם שיוצא מהים התיכון יורד אל מתחת לזרם הנכנס והשניים זורמים זה על גבי זה, כמו שכבות בעוגת קרם.

סידור השכבות הזה מושפע מאוד ממפלס מי הים. מצר גיברלטר רדוד יחסית – עומקו כשלוש מאות מטרים בסך הכול – ולכן הוא מהווה מעין צינור צר שדרכו עוברים שני הזרמים. אם מפלס מי הים גבוה, אזי שני הזרמים עוברים דרך המצר ללא קושי – אך אם המפלס יורד, המרחב הפנוי עבור זרם המים המלוחים מצטמצם. המים המתוקים ממשיכים לזרום על פני השטח כמו מקודם, אבל הזרם העשיר במלחים בשכבה הנמוכה יותר- נבלם.

לפני כשלושים מיליוני שנים התנתקתה יבשת אנטרקטיקה מיבשת אוסטרליה והחלה נודדת אל הקוטב הדרומי. כמה מיליוני שנים לאחר מכן נוצר החיבור היבשתי בין אמריקה הצפונית והדרומית, והאוקיינוס האטלנטי נפרד מהאוקיינוס השקט. תהליכים גאוגרפיים אלה הביאו לשינויים משמעותיים בזרמי הים והתוצאה הסופית הייתה תחילת תהליך התקררות ממושך של כדור הארץ כולו.

התקררות זו לא הייתה רציפה לחלוטין: היו בה תקופות קרות יותר – כמו עידני הקרח – ותקופות קרות פחות. בתקופות הקרות התרחבו הקרחונים וכיסו שטחים נרחבים על פני כדור הארץ, ומפלס מי האוקיינוסים ירד באופן ניכר עד כדי שישים מטרים ויותר. בתקופות החמימות הקרחונים הפשירו, ומפלס מי הים שב ועלה.

המדענים שיערו שהשינויים המחזוריים בגובה פני הים הם אלה שהביאו להיווצרות שכבת המלח העבה מתחת לים התיכון. בכל פעם שמפלס מי הים ירד, זרם המים המלוחים שעוזב את הים התיכון דרך מצר גיברלטר נקטע- וכיוון שפחות מים מלוחים עזבו את הים התיכון, הוא הפך להיות מלוח יותר.  ריכוז המלחים הגבוה וההתאדות הבלתי פוסקת הביאו לכך שכמויות גדולות של מלח שקעו אל קרקעית הים התיכון. מים מהאוקיינוס האטלנטי המשיכו לזרום פנימה ללא הפרעה, והביאו עימם אספקה של מלח חדש שהחליף את המלח השוקע. כך במשך מאות אלפי שנים לכל אורך הגיל המסיניאני, הצטברו כמויות מלח אדירות על קרקעית ים.

השערה זו נתנה הסבר משכנע למדי לאופן היווצרותה של שכבת M: שינויים מחזורים באקלים הביאו לעלייה ולירידה במפלס מי הים, ובכל פעם שהמפלס ירד, ריכוז המלחים בים התיכון עלה, ונוצרו מרבצי מלח עבים בקרקעית. אך כמו שקורה לעתים קרובות במדע, תגלית חדשה טרפה את הקלפים והכריחה את החוקרים לבחון מחדש את השערותיהם.

משקעי גבס

הספינה Glomar Challenger הייתה 'שועל קרבות' ותיק, אפשר לומר, בכל הקשור לקידוחים תת–מיימים. בשנות השישים השתתפה הספינה במחקר רחב בשם Deep Sea Drilling Project, שבמסגרתו נחפרו דגימות קרקע מאזורים רבים באוקיינוסים ברחבי העולם. פרויקט הקידוח הגלובלי היה מוצלח מאוד והניב גילויים חשובים. בעקבותיו אותו מחקר זכתה ה-Glomar Challenger למימון נוסף, הפעם למחקר שיתמקד בים התיכון ובשכבת M המסתורית שלו. הספינה יצאה לדרכה ב-1970, ובראש המשלחת עמדו שני מדענים: הראשון היה קנת' סו (Hsu), גאולוג שוויצרי ממוצא סיני, והשני מיודענו וויליאם ראיין – האיש שגילה את דבר קיומה של שכבת M עשר שנים קודם לכן.

קידוח תת–מיימי הוא עסק מסובך ועדין מאין כמותו. על הספינה הקודחת להישאר יציבה במקומה בדיוק של מטרים ספורים, וכל שינוי במזג האוויר עשוי לטרפד את הקידוח. מטרתם של סו וראיין הייתה שאפתנית במיוחד: שכבת M אליה ניסו להגיע הייתה קבורה בעומק של יותר מקילומטר מתחת לקרקעית, והקרקעית עצמה הייתה בעומק של שלושת אלפים מטרים מתחת למים… הקידוחים הראשונים שביצעה הספינה לא היו מוצלחים והמקדח לא הצליח להגיע אל העומק הדרוש.

בעשרים ושמונה באוגוסט הורידה ה- Glomar Challenger את המקדחה למים, דרומית לאיים מיורקה ואיביזה. מזג האוויר האיר פנים והקידוח התנהל כשורה: המקדח חדר אל שכבת M, ושם התקדם בקצב אטי למדי של פחות ממטר בשעה. סו וראיין נשארו ערים עד לפנות בוקר, אך לבסוף החליטו לתפוס תנומה.

הם לא הספיקו לישון זמן רב שכן לאחר כמה דקות דפק על דלת חדרם אחד מאנשי הצוות ובישר להם שהמקדח חזר אל פני השטח. סו וראיין מיהרו אל הסיפון, ושם המתינה להם דגימת הקרקע שהעלתה המקדחה: גבישים לבנים וחלקים. כשבחנו את הסלעים והמשקעים שבדגימה, הבינו שני החוקרים שעלו על משהו יוצא דופן.

גם קנת' וגם ביל עבדו, בעבר, באבו דאבי שבמפרץ הפרסי. במסגרת מחקריהם נתקלו לא פעם בסלעים בשם 'אנהידריטים': משקעים דמויי גבס, שנוצרים באזורים שבהם המים נאספים בבריכות רדודות וחמות מאוד, כפי שניתן למצוא באקלים המדברי של המפרץ הפרסי. כה חמים צריכים להיות המים כדי שיווצרו משקעי אנהידריט, עד שאפילו בים המלח החם שלנו המים אינם חמים מספיק לצורך זה!

ניסיונם האישי העשיר אפשר לסו ולראיין להבחין מייד כי הגבישים הלבנים והחלקים שהעלתה המקדחה משכבת M היו, ללא כל צל של ספק, אנהידריטים: במילים אחרת, סלעים שלא יכולים להיווצר, בשום פנים באופן, בתנאים השוררים במים הקפואים והחשוכים שלושה קילומטרים מתחת לפני הים.

וזה עוד לא הכול. בדיקה מעמיקה יותר של דגימת הקרקע איתרה בהם גם חלוקים – אבנים עגולות וחלקות, מהסוג שניתן למצוא על שפת נחלים – וגם מאובנים של צדפות קטנות שחיות בדרך כלל קרוב לחוף, צדפות שהיו קטנות ובלתי מפותחות, כאילו חיו בתנאים קשים במיוחד.

קנת סו' וביל ראיין הבינו מייד מה יכולה להיות הסיבה לקיומם של הסלעים והממצאים שהעלו משכבת M. יש רק הסבר הגיוני אחד – השערה שהעלו חוקרים אחרים כמה שנים קודם לכן, ואשר הממסד המדעי סירב בעקשנות לקבל כיוון ש… ובכן… היא הייתה קיצונית מדי, בלשון המעטה.

קניון באר שבע – עזה

בימינו, הקשר בין רצועת עזה והעיר באר-שבע מסתכם, איך נגדיר זאת – בייבוא אווירי של צינורות מתכת. לפני שישה מיליוני שנים, עם זאת, הקשר ביניהן היה הדוק יותר.

אם ייצא לכם לבקר בבאר שבע, אני ממליץ לכם לקפוץ לקניון. לא, לא לזה של מוכרי השווארמה וחנויות הבגדים אלא לקניון השני, הוותיק יותר. סעו לפינת הרחובות יהודה הלוי, שמעון בר-גיורא ורבי עקיבא, ותמצאו שם מחצבה ישנה שהייתה פעילה בימי השלטון העות'ומני ואפילו קודם לכן. מחצבה זו היא חלק מתוואי של נהר קדום אשר חצב קניון שמתחיל בדימונה שבמזרח והסתיים עשרות קילומטרים משם, ברצועת עזה. הקניון כולו קבור כיום מתחת לפני הקרקע, אך ניתן לראות אותו מבצבץ באזורים מסויימים כמו במחצבה הישנה שבשכונה ד'. הפרט המעניין והחשוב לענייננו הוא שבשפך הנהר, באזור רצועת עזה, עומק הקניון מגיע לכקילומטר וחצי מתחת לפני הים. קניונים תת–קרקעיים עמוקים שכאלה נתגלו במספר מקומות נוספים מסביב לים התיכון: בלוב, צרפת, מצרים וחופים אחרים. למשל, מדידות שנעשו לצורך איתור נפט גילו קניון תת–קרקעי שעובר מתחת למסלולו הנוכחי של הנילוס, ואשר עומקו באזור השפך יותר מאלפיים וחמש מאות מטרים. לשם השוואה, עומקו המירבי של הגראנד קניון בארצות הברית הוא כ-1800 מטרים בלבד.

התמונה המצטיירת מתגליות אלה מפתיעה ובלתי צפויה עד מאד. לפני כשישה מיליוני שנים היה מפלס הים התיכון נמוך בכשניים וחצי עד שלושה קילומטרים מגובהו הנוכחי- או במילים אחרות, הים התיכון התייבש ונעלם. כל מה שנותר מגוף המים האדיר והמרשים הוא כמה אגמים רדודים שקיבלו זרזיפי מים מנהרות מרוחקים.

האם אתם מסוגלים ליצור בדמיונכם תמונה של הים התיכון כולו, יבש וחרב? עמק אדיר ורחב ידיים, אלפים על אלפים של קילומטרים רבועים שהיו מלאים בכמויות אדירות של מים – ונעלמו? מדבר הים התיכון היה סביבה כה מוזרה ובלתי שגרתית, עד שאין לו כל מקבילה עכשווית על פני כדור הארץ. לשם השוואה- ים המלח, הנקודה הנמוכה ביותר בעולם, נמצא מעט יותר מארבע מאות מטרים מתחת לפני הים. פניו של מדבר הים התיכון, לעומת זאת, היו כשלושה קילומטרים מתחת לפני הים. בעומק זה הלחץ האטמוספרי של האוויר גבוה כמעט פי שניים מהלחץ על פני השטח, והטמפרטורה בצהרי היום גבוהה בכארבעים מעלות מהטמפרטורה בגובה פי הים כיום: בימים חמים, סביר להניח שהטמפרטורה עמדה על שמונים מעלות צלזיוס. אגמי המים שניקוו בתחתית העמק היו, ללא ספק, מלוחים מאוד: אף בעל חיים ימי אחד, פרט אולי לאצות או לחיידקים עמידים במיוחד, לא היה שורד בהם יותר מכמה דקות. תנאֵי הסביבה במדבר הים–תיכוני היו קשים כל כך, עד שלעומתם ים המלח שלנו נראה כמו מלון "הכול-כלול".

תמונה משונה זו של סביבה "כמעט חייזרית" היא הסיבה לכך שמרבית המדענים והחוקרים התקשו לקבל את האפשרות שהים התיכון אכן התייבש לגמרי בגיל המסיניאני, על אף שבשנות החמישים והשישים נתגלו עוד ועוד קניונים עמוקים שכאלה. חברה אמריקנית, לדוגמה, גילתה בשנות החמישים של המאה העשרים, קניון עמוק סמוך לחופי לוב בזמן קידוח לאיתור נפט. מדעניה כתבו מאמר שבו תיארו את התגלית והעלו את ההשערה שמפלס הים התיכון היה נמוך בהרבה משהוא כיום אך אף מגזין מדעי נחשב אחד לא היה מוכן לפרסם את המאמר. אין פלא, אם כן, שחלק גדול מהמדענים שחשפו קניונים שכאלה במקומות נוספים לחופי הים התיכון, ניסו למצוא להם הסברים מפותלים ומסובכים – רק כדי להימנע מהאפשרות שהים התיכון התייבש.

תוצאות הקידוח התת–ימי של ה-Glomar Challenger היו, עם זאת, חד משמעיות ובלתי ניתנות להפרכה. הסלעים שהביאה משכבה M היו יכולים להיווצר אך ורק באגמי המלח הרדודים והלוהטים של מדבר הים התיכון. ממצאים אלה, בשילוב הקניונים התת–קרקעיים העמוקים, שיכנעו גם את הספקנים העקשנים ביותר.

טרם התקבלה תאוריה שמקובלת על כל החוקרים בתחום, אך זו התמונה המלאה כפי שהיא מצטיירת על פי הידוע לנו כיום.

לפני כשישה מיליוני שנים חברו שתי תופעות גיאולוגיות נפרדות ליצירת אירוע יוצא דופן. התקררות כדור הארץ הביאה לירידת מפלס מי האוקיינוס האטלנטי. במקביל, יבשת אפריקה נעה צפונה, התקרבה אל אירופה וגרמה לקרקעית מצר גיברלטר להתרומם באטיות כמו פלסטלינה שנדחסת בין שתי כפות ידיים לוחצות. מצר גילברלטר נסגר באופן חלקי, וזרם המים המלוחים העוזב את הים התיכון- נקטע. ריכוז המלחים בים התיכון עלה באופן משמעותי, וכנראה פגע קשות בבעלי החיים שבו.

סגירה חלקית זו של המצר נמשכה, קרוב לוודאי, כמאה אלף שנים שבמהלכן שקעו כמויות גדולות של מלח ומינרלים נוספים אל הקרקעית כתוצאה מהתאדות המים. העליות והירידות המחזוריות של גובה מי הים באוקיינוסים, כתוצאה משינויי האקלים, שמרו על מפלס המים בים התיכון וסיפקו לו מלח חדש.

ואז, לפני 5.8 מיליון שנים, התרוממה קרקעית המצר במידה מספיקה כדי לקטוע לחלוטין את זרימת המים מהאוקיינוס האטלנטי. בהעדר מקור המים החיוני הזה, התייבש הים התיכון במהירות מסחררת: על פי כמה הערכות ירד מפלס הים במספר מטרים בכל שנה, והים כולו נעלם בתוך פחות מאלף שנה… במשך חצי מיליון השנים הבאות היה הים התיכון יבש כמו באגט שנשאר על השולחן למשך הלילה.

מילויו מחדש של הים התיכון

ואז, כמובן, יש העניין הפעוט של המילוי מחדש.

העות'ומנים שהפעילו את המחצבה הישנה שבשכונה ד' הפיקו ממנה אבני גיר יפות ובנו מהן את כמה מבנייניה העתיקים של באר שבע. אם תביטו על אבני הגיר מקרוב, תוכלו לראות שהן עשירות במאובני אלמוגים וקונכיות… כמה מוזר. אלמוגים וקונכיות? אמנם ההיכרות שלי עם בירת הנגב מסתכמת באירוע מצער שבו נרדמתי ברכבת, פיספתי את תל-אביב והתעוררתי באמצע המדבר (סיפור אמתי, דרך אגב) אבל אני די בטוח שאם היה חוף ים בבאר שבע, הייתי שומע עליו.

גם המהנדסים הסובייטים שתיכננו את סכר אסואן המצרי זכו להפתעה דומה. הם הניחו שהקרקע מתחת לאזור אסואן עשירה בסלעי גרניט, אבל במהלך החפירות הופתעו לגלות שלמעשה מדובר במשקעים שמקורם במי ים מלוחים. סכר אסואן, למי שאינו מכיר, נמצא יותר מאלף ומאתיים קילומטרים דרומית לחופי הים התיכון!

ממצאים אלה ודומים להם מצביעים על כך שבשלב כלשהו הים התיכון שב והתמלא מחדש, והציף את הקניונים שחצבו הנהרות. זו עובדה ברורה מאליה, כיוון שהים התיכון מלא כיום- אבל הנקודה החשובה כאן היא המהירות בה הוצפו עמקי הנהרות האלה.

ראיתם בחדשות את היום שבו נפתח הסניף של H&M בקניון עזריאלי? ראיתם את מאות הנשים מתפרצות אל החנות כמו עדר של באפלו בסוואנה? אלו היו, בסך הכול, נשים שמאוד מאוד… מאוד מאוד… מאוד… רצו לקנות בגדים. עכשיו דמיינו לעצמם אוקיינוס שלם שניצב מאחורי קפל דק יחסית של קרקע במצר גיברלטר, כמו סכר קטן שעומד בדרכו של עולם שלם של מים. ועכשיו, יש סדק בסכר.

קיימות שתי השערות לגבי האופן שבו נפרץ סכר מצר גיברלטר. יש מדענים שטוענים שהמים מהאוקיינוס האטלנטי התנפצו אל הים התיכון במפל אנכי אדיר שכמותו לא נראה מעולם: מיליון מטרים מעוקבים של מים בכל שנייה, פי 400 ויותר מספיקת מפלי הניאגרה. אחרים משערים שהזרם חצב לעצמו קניון בעל שיפוע מתון, ברוחב של 200 קילומטרים ובעומק של 250 מטרים, וכך נוצר נהר גדול פי אלף מהאמזונס. כך או כך, ברור שמילוי הים התיכון היה עניין מהיר מאוד- אולי אפילו שנתיים בלבד. הקניונים העמוקים כדוגמת קניון באר שבע – עזה והנילוס הקדום התמלאו במי ים שוצפים, וזו הסיבה לסלעי המשקע הימיים, לצדפות ולאלמוגים שנתגלו בהם.

המחשבה על אגן כה גדול כמו אגן הים התיכון שעובר ממדבר מוחלט לים עמוק בתוך זמן כה קצר עוצרת נשימה ובלתי נתפסת כמעט. באותו הזמן ממש החלו להתפתח ההומינידים הראשונים באפריקה. מי יודע, אולי עמד איזה קוף מפותח על צוק גבוה, וחזה בהשתאות במראה שצאצאיו יכולים רק לחלום עליו.

הרמן סוגל

אחד האספקטים המעניינים של סיפור התייבשותו של הים התיכון הוא, לטעמי, פרקי הזמן הקצרים של ההתרחשויות. ההתייבשות ארכה כאלף שנה בלבד, הרף עין במונחים גאולוגיים – והמילוי אפילו פחות. אלו פרקי זמן שאנחנו, בני האדם, מסוגלים לתפוס: אמנם אלף שנה הם זמן ארוך, אבל פה ושם יש מבנים ומונומנטיים אנושיים ששרדו פרקי זמן ארוכים יותר.

עצם ההבנה ששינויים כבירים בגאוגרפיה של כדור הארץ, כמו ריקון ים שלם ממים, עשויים להתרחש בפרקי זמן 'אנושיים', בניגוד למיליוני או לעשרות מיליוני שנים – נותנת בידינו נקודת מבט חדשה ומעניינת על ההיסטוריה שלנו, ועד כמה היא שברירית.

למשל, ידוע לכל שהים התיכון מילא תפקיד חשוב מאוד בהתפתחות התרבות האנושית. יורדי הים המוקדמים הפיצו בעזרתו סחורות, המצאות ומנהגים. יון, רומא ומצרים – הציוויליזציות שעיצבו את תרבותנו – חייבות לו חלק ניכר מהצלחתן וגדולתן. מה היה קורה לו הים התיכון לא היה מתמלא מחדש? האם גם אז היו התרבות והטכנולוגיה שלנו מפותחות כל כך כפי שהן היום, או שאולי בהיעדר הים ההתפתחות הייתה מתעכבת והיינו נמצאים היום במקום שבו נמצאנו, נאמר, לפני אלף שנים?

ומה היה קורה, רחמנא ליצלן, לו המילוי מחדש של הים התרחש לא לפני חמישה מיליוני שנים, אלא לפני עשרת אלפי שנים? הצונמי האדיר הזה, אולי הגדול ביותר שאי פעם שטף את כדור הארץ, היה מוחק עמים שלמים ומחזיר את התרבות האנושית אלפי שנים לאחור.

לנקודת המבט הזו יש תוצאת לוואי מרתקת נוספת, שקשורה דווקא לעתידנו. כדי לדון בה אקח אתכם שוב אל העבר – אבל הפעם אל העבר הקרוב יותר.

הרמן סורגל (Sorgel) נולד בגרמניה בשנת 1885. הוא למד ארכיטקטורה, וכבר במהלך לימודיו הפגין נטייה לחשיבה עצמאית. עבודת הגמר שלו, למשל, נפסלה פעמיים כיוון ששילב בתוכה רעיונות פילוסופיים בלתי שגרתיים לגבי הקשר שבין ארכיטקטורה לאמנות. הרמן היה גם עיתונאי וסופר, ובשנת 1925 התמנה להיות עורכו של מגזין אדריכלות גרמני ששימש לו גם כבמה להשמיע את רעיונותיו.

באותו הזמן, בערך, קרא הרמן ספר בשם Outline of History ('קווי מתאר של ההיסטוריה', בתרגום חופשי) פרי עטו של ה' ג' וולס, סופר המדע הבדיוני המפורסם שגם כתב לא מעט ספרי עיון והיסטוריה. בספר סיפר וולס על מרבצי המינרלים שבסיציליה ובמקומות נוספים סביב הים התיכון, והעלה את ההשערה שהם נוצרו כתוצאה מהתייבשות חלקית של הים בזמן עידן הקרח האחרון, לפני כחמישים אלף שנה.

כיום אנחנו יודעים שהשערה זו שגויה, ושמקור המרבצים הוא כאמור בגיל המסיניאני הקדום יותר אבל הסבריו של וולס הסעירו את דמיונו של הרמן סורגל. האם באמת ייתכן, שאל האדריכל את עצמו, שניתן לייבש את הים התיכון כולו, ולו באופן חלקי?

שנות העשרים של המאה העשרים היו ימים עגומים וחשוכים מאוד בתולדות אירופה. היבשת ליקקה עדיין את פצעי מלחמת העולם הראשונה על מיליוני הרוגיה ונפגעיה, והיה צריך לבנות מחדש ערים שלמות. האיבה והפחד ששררו בין המדינות לא התפוגגו בתום המלחמה, כפי שתעיד מלחמת העולם השנייה שהתחוללה כעבור שנים ספורות בלבד. בנוסף, היה ברור לכולם שההגמוניה האירופית הקולוניאליסטית על שאר העולם נעלמה ואינה עוד ושמרכז הכובד הכלכלי והצבאי עבר מערבה, אל ארצות הברית. סין ויפן המתעוררות במזרח הרחוק היוו איום פוטנציאלי נוסף. סורגל, והוגים רבים אחרים באותה התקופה, הביטו אל העתיד ולא היו יכולים למצוא בו ולו נקודת אור אחת לגבי עתיד אירופה. אם כלום לא ישתנה, היבשת שבה צמחה התרבות האנושית המודרנית תהפוך להיות החצר האחורית הענייה והנחשלת של המעצמות הגדולות החדשות.

פרוייקט פנרופה

אך סורגל היה אדם שלא חשש לחלום ולחשוב בגדול. בשנת 1927 החל לחשוב על רעיון חדש שעלה במוחו, ושנתיים מאוחר יותר תיאר אותו בספר שהוציא, ושמו: "הנמכת הים התיכון והשקיית הסהרה: פרוייקט פנרופה".

במרכז תוכנית פנרופה של סורגל- אשר שמה שונה מאוחר יותר ל'אטלנטרופה'- ניצב הרעיון הבא: לבנות סכר ענק, שלושים וחמישה קילומטרים רוחבו, שיחסום את מצר גיברלטר. בתוך כמה עשרות שנים בלבד יירד מפלס הים התיכון בכמאתיים מטרים בערך, ועולם שלם של אפשרויות ייפתח בפני האירופים.

למשל, ניתן יהיה להפיק חשמל מהסכר ההידרואלקטרי הגדול – חשמל בכמות שתספיק לצרכיה של אירופה כולה, ואפילו יותר. ירידת פני הים תחשוף כשש מאות אלף קילומטרים רבועים של קרקע חדשה שהייתה בעברה שקועה במים, וכעת ניתן יהיה לנצל אותה לחקלאות ולתעשייה. הברכה הגדולה ביותר, שיער סורגל, תהיה היווצרות שני גשרים יבשתיים שיחברו בין אירופה ואפריקה: אחד במצר גיבלרטר הסכור, והשני באמצעות גשר ארוך שייחבר את סיציליה וטוניסיה – משימה שהייתה בעבר בלתי אפשרית אבל כעת, כשמפלס הים נמוך בהרבה, תהפוך למעשית. אירופה ואפריקה יתמזגו ויהפכו ליבשת אחת גדולה אשר הים התיכון הוא לא יותר מאגם גדול גדול במרכזה, כמו האגמים הגדולים בצפון-מערב ארצות הברית, למשל. אדם יוכל לעלות על הרכבת בברלין, ולרדת ממנה בקייפטאון…

תכנית אטלנטרופה צברה תומכים רבים בקרב הוגים ואדריכלים אירופיים, וקל להבין מדוע. ראשית, החיבור עם אפריקה יפתח בפני אירופה יבשת שלמה עתירה בחומרי גלם מכל סוג – החל מנפט וכלה ביהלומים – והתעשייה האירופית תפרח. מיקומה הדרומי של אפריקה פירושו גם שהאקלים שלה הוא מגוון יותר, ומדינות אירופה יוכלו להנות מגידולים חקלאיים מכל סוג. סורגל תיכנן גם לסכור את נהר הקונגו וליצור במרכזה של אפריקה שני אגמים מלאכותיים ענקיים – 'אגם קונגו' ו'ים צ'אד'. המים שייאספו באגמים האלה יאפשרו להשקות את מדבר הסהרה, ויהפכו אותו משממה לגן עדן פורח. החשמל שיופק מהסכר שבגיברלטר יעלים את התלות האירופית בנפט מיובא, וייתן דחיפה גדולה לתעשייה המקומית.

שנית, ואולי חשוב יותר, תוכנית אטלנטרופה עשויה להביא סוף סוף את השלום והאחדות ליבשת המסוכסכת והאלימה. יהיו מספיק שטחים חדשים לכולם בים המיובש ובאפריקה. יהיו מספיק חומרי גלם. לא תהיינה עוד סיבות להילחם! אירופה תהפוך לגוש יחיד ורב עצמה אשר יתחרה במעצמות המתעוררות במערב ובמזרח.

אחד מאלה שהתנדבו לסייע לסורגל להעלות את תכניותיו על לוחות השרטוט היה האדריכל הגרמני–יהודי אריך מנדלסון. מנדלסון הבין שירידת מפלס הים התיכון תשנה מאד את קו החוף של פלסטינה, ותפתח שטחים גדולים וחדשים להתיישבות יהודית. רק כדי לסבר את האוזן, ירידת מפלס המים במאתיים מטרים בלבד תכפיל את שטחו של כל מישור החוף ואף יותר. מנדלסון קיווה שהשטחים החדשים יפתרו את הסכסוך היהודי–ערבי בדרכי שלום: במילים אחרות, נזרוק את היהודים לים, אבל נדאג לייבש אותו קודם. עם עליית היטלר לשלטון נאלץ מנדלסון לברוח מגרמניה, והפך לאדריכל מפורסם ודומיננטי בארץ ישראל.

התנגדות חריפה

חדי האוזן שביניכם ודאי שמו לב שסורגל ותומכיו נטו להתעלם מהעובדה שאפריקה מאוכלסת בבני-אדם, ושלבני אדם אלה יהיו אולי השגות לגבי האפשרות שעריהן יוצפו מתחת לאגמים מלאכותיים, למשל. סורגל וחבריו, אם נהיה כנים, 'לא ספרו' את האפריקנים. אבל אין טעם לזקוף זאת לרעתו של סורגל: זו הייתה, באותם הימים, ההשקפה המקובלת בקרב מרבית האינטלקטואלים האירופים. אפריקה הייתה, לדידם, יבשת ברברית שמאוכלסת בפראים חסרי בינה, ועל האירופים הוטלה החובה והזכות להביא אליהם את הציוויליזציה. סורגל שיער שהאפריקנים רק ירוויחו מהמפעלים הגדולים, פרוייקטי הבניה המונומטליים והכסף האירופי שיזרום אל היבשת השחורה. ואם לא… אז מה.

האמירה שתכנית אטלנטרופה הייתה אתגר טכנולוגי אדיר היא, כמובן, לשון המעטה. מדובר במזם התעשייתי הגדול ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם. סורגל לא היה תמים: הוא ידע שמימוש חזונו ייארך מאות שנים ויעלה סכומי כסף בלתי נתפסים, אבל עשה את תכניותיו בהתאם. הוא פרס את מזמי הבניה על פני עשרות שנים, כך שלא יהיה צורך להקים את כולם בבת אחת, וניתן יהיה להשתמש ברווחים מהסכר ההידרואלקטרי כדי לממן את שאר הפרויקט. הוא לקח דוגמה ממזמים טכנולוגיים גדולים ושאפתניים מאוד כמו הקמת הסכרים הגדולים בהולנד, תעלת סואץ ותעלת פנמה כדי להראות שאם נרצה – אין זו אגדה.

אך לצערו של סורגל, הוא נתקל גם בהתנגדות חריפה מאוד – בעיקר מצד אירופים שהיו אמורים להפסיד ממימוש התכנית, ושאותם כן היה צריך לקחת בחשבון. האיטלקים, למשל, לא היו מוכנים לשמוע על ייבוש הים: ערי הנמל הגדולות שלהם, כמו גנואה למשל, יהפכו בבת אחת ללא רלוונטיות, והכלכלה האיטלקית השברירית תקרוס. גם הצרפתים, שהיו עתידים לאבד את הנמל של מרסיי, התנגדו. סורגל הציע לחצוב תעלות מים גדולות אל הנמלים שיהיו כעת בלב היבשה כדי לשמר את תפקודם, ואפילו תכנן סכרים מיוחדים שישמרו על ונציה מוצפת – אך רעיונות אלה לא הפחיתו מעצמת ההתנגדות.

בתחילת שנות השלושים תפסו הנאצים את המושכות בגרמניה, וסורגל היה משוכנע שנפתח בפניו חלון הזדמנויות מעולה. הנאצים היו ידועים כחובבים של מזמי בניה בקנה מידה גדול לתפארת האומה הגרמנית, וסביר להניח שלא תהיה להם בעיה 'לדרוס' באגרסיביות כל מי שיתנגד לתכנית. לרוע מזלו של סורגל, גם הנאצים לא התלהבו מאטלפנטרופה: הרי הבסיס לכל התוכנית היה הרצון לאחד את אירופה, למנוע סכסוכים ומלחמות ושכולם יחיו בשלום זה עם זה. הקונספט הזה לא ממש התאים לנאצים.

עם פריצת מלחמת העולם השנייה ירדה תוכנית אטלנטרופה מעל סדר היום הציבורי. סורגל המשיך לכתוב ספרים ומאות מאמרים על הנושא, אבל לא זכה להצלחה מרובה. בתחילת שנות החמישים שוב עלתה מידת ההתעניינות ברעיונותיו כחלק מהרצון לשקם את אירופה אחרי המלחמה – אבל אז הופיעה האנרגיה הגרעינית כתחליף מעשי וזול לאנרגיה הידרואלקטרית, הפכה את הסכר במצר גיברלטר ללא יעיל ושמטה את הקרקע מתחת לרגליו של סורגל.

ביום חג-המולד, 1952, יצא הרמן סורגל על אופניו להרצאה שהיה אמור להעביר באוניברסיטה לא הרחק מביתו. מכונית שעברה בכביש סטתה מנתיבה, פגעה בו בעצמה וברחה מהמקום. סורגל נהרג במקום. המכונית הפוגעת לא אותרה מעולם.

הרמן סורגל הלך לעולמו לפני למעלה מחמישים שנה, אך קשה לומר את אותו הדבר לגבי רעיונותיו. גם כיום יש מי שמזכירים את פרוייקט אטלנטרופה מדי פעם, ובכל שנה יוצאים מאמרים אקדמאיים שמנתחים בפירוט אספקטים שונים שלו, כמו יעילות כלכליות והיתכנות הנדסית.

אם הייתי שואל אתכם בתחילת הפרק, עוד לפני ששמעתם על האירוע המסיניאני, אם ניתן לרוקן את הים התיכון כולו בתוך כמה מאות שנים – אני מניח שרובכם הייתם מטילים בכך ספק. כמה משאבות צריך לבנות כדי לרוקן ים? לאיפה נשפוך את המים? על פניו, ריקון של ים שלם נראה כמו אתגר טכנולוגי בלתי אפשרי.

אבל הוא אפשרי, ועכשיו אתם גם יודעים איך ניתן לבצע זאת בפועל: כל מה שצריך הוא לבנות סכר גדול על מצרי גיברלטר – משימה כבירה, ללא ספק, אבל אחת שהייתה ניתנת ליישום כבר לפני מאה שנים, בימיו של הרמן סורגל. נכון להיום השאפתנות האנושית הטבעית שלנו, זו שאיפשרה לנו לבנות פירמידות ולהגיע לירח, מרוסנת על ידי הידיעה שאיננו מבינים עד הסוף את המשמעויות של שינוי גאוגרפי כה גדול. מי יודע אלו השלכות יהיו לייבוש של הים התיכון על האקלים העולמי? על האקולוגיה שלנו? היעלמות המים תביא להפחתת הלחץ על קליפת כדור הארץ, ומי יכול לשער מה יהיו ההשלכות לכך- רעידות אדמה חזקות, או התפרצויות געשיות בלתי צפויות… ומה יקרה אם הסכר הגדול ייפרץ בטעות? יש לנו סיבה טובה להיות מהוססים.

אך ההיסטוריה האנושית מלמדת שקשה לנו לרסן את הדחפים הטבעיים שלנו. אם משהו אפשרי ובעל פוטנציאל מועיל, חזקה עלינו שמתישהו בעתיד יבוא מהנדס, מדען או פוליטיקאי ויציע: בואו נייבש את הים התיכון, במלואו או בחלקו. לא מן הנמנע שבעוד חמישים, מאה או מאתיים שנים מהיום צאצאינו יחיו לחופיו של ים תיכון שונה מאד מזה שאנחנו מכירים. ומה אז? מי יודע. זו יכולה להיות הצלחה מסחררת שתביא פריחה ועושר לכל העמים באזורינו, או אסון אקולוגי שכמותו קשה אפילו לדמיין.

ועד שזה יקרה, תרשו לי לסיים במילים מתוך השיר 'בדרך אל הים', של להקת משינה.

"כולם אומרים מחר יבוא שלום,

אבל עלינו כבר הקיץ הקץ,

ועד שיפתחו את השסתום,

אני יורד לים להתרחץ…"

רגע… הלו… מה זה?! איפה הים? היי! מציל!! היה פה ים… מה זה… תחזירו לי את הים שלי…!!

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

ramblinglibrarian – Dream On This Side
Zooma Zooma Baccalà Sicily musicians Italian Folk Music
Strait Of Gibraltar- Bob Culbertson, Chapman Stick
CSoul – Common Elements
John_Butcher – at ISSUE July 2010
ghost – why journey