המלך אמר לקפוץ למים! על ארכיאולוגיה תת-ימית

כתב: רן לוי

אם ביקרתם ברומא, סביר להניח שטיילתם בוותיקן, בקולוסאום ובפורום. את המקום שבו אני ניצב כעת, סביר להניח שרק תיירים מעטים מכירים. אני עומד בפינת הרחובות ויה גלבני ו-ויה ניקולה זבליאה. אין כאן כנסיות מפוארות או מונומנטים מרשימים, פרט אולי לתחנת הדלק שמשמאלי.  ממולי גבעה גבוהה ומכוסה עצים ושמה 'מונטה טסטצ'יו'. למרות שהיא חולשת על השכונה כולה, היא אינה גבעה מרשימה במיוחד. אף על פי כן, מדובר באחת מהנקודות ההיסטוריות המרתקות ביותר ברומא. בואו, נטפס למעלה.

אנחנו נמצאים כעת על ראש גבעת המונטה טסטצ'יו, בגובה של כארבעים מטרים – בדומה לבניין בן שתים עשרה קומות. הנוף העירוני המרשים של רומא פרוס לרגלינו. אם נתכופף ונרים אבן אקראית מהרצפה, נגלה שלא מדובר באבן רגילה כי אם בפיסת חימר. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי למצוא פיסות חימר על המונטה טסטצ'יו. למעשה, הגבעה כולה, המשתרעת שטח של כעשרים קילומטרים רבועים – היא ערמה אחת ענקית של שברי חרס. אנחנו עומדים על מזבלה בת כמעט אלפיים שנה.

ה'אמפורה' היא כלי קיבול עשוי-חרס שהיה נפוץ מאד בקרב תרבויות רבות כמעט לכל אורך ההיסטוריה האנושית. אמפורה טיפוסית נראית כמו כד בעל שתי ידיות אחיזה שגודלו נע בין כמה עשרות ס"מ בודדים למטר וחצי.

האמפורות היו כלי הקיבול המועדף גם על הסוחרים בימי האימפריה הרומית, מהמאה הראשונה לספירה ועד המאה החמישית בערך. נפחה של אמפורה רומית סטנדרטית היה כשבעים ליטרים, או קצת פחות מחמישים בקבוקי שתייה קלה בימינו. ספינות סוחר שהיו מגיעות לרומא מכל קצוות הים התיכון היו פורקות את האמפורות אל הרציף והסבלים היו מרוקנים את תוכנן. האמפורות היו כל כך זולות ונפוצות, עד שלאף אחד לא היה אינטרס להשיט אותן חזרה אל ארץ מוצאן. מכיוון שכך, הרומאים היו משליכים את האמפורות הריקות כאן, במונטה טסטצ'יו.

הארכאולוגים אוהבים מאוד את הגבעה הזו, כיוון שהיא מעניקה להם הצצה נדירה אל המסחר והתעשייה ברומא במאה השנייה והשלישית לספירה. על חלק גדול מהאמפורות ניתן למצוא סימונים בכתב יד וחותמות שמעידות על המפעל שייצר אותן, על המפעל שייצר את הסחורה שהכילו ועל זהותו של הסוחר שהוביל אותן מנמל המוצא אל רומא- כמו תגיות 'Made In China' בימינו. אם תרצו, הגבעה הזו היא מעין ארכיון בינלאומי, כשאת הקלסרים והטפסים מחליפים כחמישים מיליון אמפורות שבורות.

מסחר ימי וארכיאולוגיה תת ימית

פרק זה עוסק בארכאולוגיה תת-ימית, ובפרט במה שהיא יכולה לגלות לנו אודות המסחר בעת העתיקה. מונטה טסטצי'ו מספקת לנו קנה מידה לגבי הקף המסחר הזה. רוב האמפורות שהושלכו כאן שימשו להובלת שמן. השמן היה מצרך חשוב עבור הרומאים: הוא שימש לא רק למאכל, כי אם גם כאמצעי תאורה. הארכאולוגים מעריכים כי עשרות מיליוני האמפורות הקבורות בגבעה הגבוהה הזו הכילו כשישה מיליארד ליטרים שמן שהובאו אל רומא מהפרובינציות המרוחקות של ספרד, לוב וטוניס. מדובר על עשרות אלפי אמפורות בשנה, ויותר מ-100 אלף אמפורות בתקופות מסוימות. באותם הימים מרבית הספינות היו יכולות לשאת רק אלף עד אלפיים אמפורות, כך שמדובר על מאות ספינות בכל שנה – ואלו רק ספינות נושאות שמן. אם נוסיף לכך ספינות שנשאו יין, חומרי גלם לתעשייה וחיטה (ועוד נרחיב עליה בהמשך), אפשר לקבל מושג ראשוני על היקפו העצום של המסחר הימי בתקופה הרומית. למעשה, לאחר נפילת האימפריה הרומית במאה החמישית, חלפו עוד כאלף שנים עד שהיקף המסחר הימי בים התיכון התקרב לרמות דומות.

המסחר הימי הוא מקור מידע חשוב לחקר ההיסטוריה. באמצעותו ניתן לגלות אלו סחורות היו חשובות לבני התקופה; על מה היו מוכנים לשלם כסף, וכמה; איזו תרבות ייצרה מוצר מסוים; ומה היה היקף המסחר שלה עם תרבויות אחרות ועד כמה הושפעה מהן בעקבותיו.

אבל לא קל להניח את הידיים על המידע המועיל הזה. קשה לעקוב אחר המסחר הימי וללמוד ממנו אודות העבר, כיוון שברגע שהסחורות נפרקו בנמל היעד הן פוזרו ביבשה ונעלמו מן העין. מזבלות ארכיוניות כמו מונטה טסטצ'יו הן נדירות למדי. כאן נכנסת לתמונה הארכאולוגיה התת-ימית.

הארכאולוגיה התת-ימית היא מדע צעיר באופן יחסי. ציוד צלילה ראשוני, כמו קסדת האמודאים למשל, הומצא כבר במאה ה-19, אבל כמעט כל מי שצלל לספינות טרופות או מבנים שקועים עשה זאת כדי לבזוז את האוצרות שמצא שם, ולא לשם מחקר. האריכאולוגיה התת-ימית החלה את דרכה כמדע אמיתי רק במחצית השניה של המאה העשרים: ז'אק-איב קוסטו, הצרפתי שהיה אחד מהחלוצים בתחום פיתוח ציוד לצלילת סקובה, היה גם חלוץ בארכאולוגיה. בשנת 1952 הוא השתתף באחד מהמחקרים הראשונים בתחום הזה – צלילה לספינה טבועה מול חופי צרפת.

בתחילה, כמעט כל מי שעסקו בתחום הזה היו צוללים חובבים שחקרו ספינות טבועות מתוך סקרנות אישית. חובבים אלה לא הכירו את הטכניקות והשיטות שהיו לחם חוקם של הארכיאולוגים על היבשה, כמו למשל הצורך לתעד בדייקנות את מיקומם של כל העצמים והחפצים באתר לפני שמושים אותם מהמים.

אחד מהאחראים לשינוי באופיה של הארכיאולוגיה התת-ימית הוא ד"ר ג'ורג באס (Bass). באס היה ארכיאולוג שהתמחה בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, ובשנות החמישים של המאה הקודמת למד לתואר דוקטור באוניברסיטת פילדלפיה. במסגרת לימודיו ביקר בתורכיה ויוון וערך שם חפירות ארכיאולוגיות יבשתיות.

ב-1960 ניגש אל באס ראש המחלקה, ובפיו בקשה בלתי שגרתית. הוא סיפר לו על ספינה טבועה שנתגלתה בטורקיה, סמוך לאזור בשם 'קייפ גלידוניה', ושאל אותו אם הוא מעוניין לצאת לקורס צלילה כדי לחקור את האתר. ג'ורג, שהתעניין בצלילה עוד מנעוריו, הסכים בשמחה.

עבודתו של באס על הספינה בקייפ גלידוניה הייתה פורצת דרך. זו הייתה הפעם הראשונה שארכיאולוג מקצועי, בעל הכשרה פורמלית וניסיון, מנהל חפירה ארכיאולוגית תת-מימית. באס פיתח טכניקות עבודה חדשניות שהיום הן חלק בלתי נפרד מהעבודה בשטח, כגון מיפוי אתר באמצעות צילום ועוד. חקר הספינה הטבועה העלה גם ממצאים מפתיעים בפני עצמם.

הדיעה הרווחת בקרב ההיסטוריונים הייתה שהכנענים והפיניקים החלו לסחור באמצעות הים בסביבות אלף לפני הספירה, בערך. באס, לעומת זאת, האמין שהים התיכון שקק ספינות סוחר עוד קודם לכן- אבל לא היו לו הוכחות מוצקות לכך: כפי שציינתי קודם, כל סחורה שהועברה באמצעות הים פוזרה ונעלמה ברגע שהגיעה לנמל היעד שלה.

הממצאים שגילה באס בספינה מקייפ גלידוניה לימדו אותו שהיא טבעה בסביבות שנת 1200 לפני הספירה, ושצוותה היה בסבירות גבוהה כנעני או פיניקי. זו הייתה עדות שחיזקה את טענותיו, אבל עדיין לא הייתה חזקה מספיק כדי לשכנע את שאר החוקרים בתחום. באס נאלץ להמתין עוד עשרים ושניים שנים עד פריצת הדרך הבא.

הארכאולוגים התת-ימיים חוקרים מגוון רחב של סביבות, תקופות ונושאים. יש כאלה שמתמקדים בספינות טרופות, ואחרים במבנים שהיו פעם על היבשה ושקעו תחת המים בעקבות עליית מפלס מי הים. יש מי שחוקר ספינות מודרניות – כמו הטיטניק – ויש מי שחוקר ספינות פרה-היסטוריות. יש מי שמתמקד בספינות מלחמה, ואחרים בספינות סוחר. המשותף לכל אלה הוא העובדה שמהרגע שספינה או מבנה שוקעים אל המצולות – הם הופכים להיות 'קפסולת זמן'. שלא בדומה לאתרים ארכאולוגיים יבשתיים, ספינה טבועה נמצאת כמעט תמיד מעבר להשג ידם של שודדי עתיקות וסקרנים. אם הספינה מתכסה בחול, אפילו עצמים אורגניים שבדרך כלל היו נעלמים במהירות – משתמרים במשך אלפי שנים. למעשה, הבעיה הגדולה היא להמשיך ולשמר את העצמים גם לאחר שמוציאים אותם מהמים – וגם על נושא זה נספר בהמשך. בכל אופן, קפסולות זמן שכאלה הן ממצא ארכאולוגי יקר ערך, ועשויות ללמד אותנו רבות אודות התקופה ההיסטורית הרלוונטית.

אולובורון

וכאן, מתחתי, יש – או יותר נכון, הייתה – קפסולת זמן שכזו.

אנחנו נמצאים כעת על סיפונה של סירת דייג מול חופי אנטליה, בדרומה של טורקיה, כמאה מטרים מחוף מצוקי הנקרא 'אולובורון' (Uluburun). ב-1982 קפץ למים מסירה כזו, או מאחת דומה לה, צולל בשם מהמט קאקיר.

קאקיר היה שולה-ספוגים. הספוג הוא צמח ימי שבמשך אלפי שנים שימש תרבויות ים-תיכוניות רבות בתור… ובכן… ספוג! הוא מתאים לרחצה, לריפוד, לסינון מים ועוד. קאקיר ועמיתיו למקצוע צוללים לעומק של עד 30 מטרים. הם מחוברים לצינור אוויר המשתלשל מהסירה, ושולים ספוגים שימכרו לאחר מכן בשווקים המקומיים. באותו היום הבחין מהמט בחפץ משונה שהיה מונח על הקרקעית: גוש מתכת מרובע שנראה כאילו מישהו משך את פינותיו ומתח אותן. כשחזר למעלה, סיפר לקפטן הסירה על העצם המוזר שמצא, שהזכיר לו 'ביסקוויט עם אוזניים'.

ב-1972 הקים ג'ורג' באס ארגון בשם INA, ראשי תיבות של Institue of Nautical Archaeology, ארגון בינלאומי למחקר ארכיאולוגי תת-ימי. במסגרת עבודתו ביקר באס בטורקיה פעמים רבות, ופיתח קשרים טובים עם השלטונות והממסד המדעי המקומי, ול-INA הייתה נוכחות בולטת בטורקיה.

בכל שנה יוצאים חוקרי ה-INA אל העיירות והכפרים שבדרום טורקיה. הם משוחחים עם הדייגים ושולי-הספוגים ומלמדים אותם כיצד לזהות ממצאים עתיקים שאולי יתקלו בהם בזמן עבודתם: הם מראים להם ציורים של אמפורות, שברי ספינות וממצאים טיפוסיים אחרים. ממצא טיפוסי שכזה הוא מטיל נחושת ששימש כחומר גלם לתעשיית עיבוד המתכת. בתקופות קדומות היו רוקעים את הנחושת הגולמית לצורת מרובע עם פינות מתוחות כדי להעמיס אותה בנוחות על גבי חמורים וחיות משא אחרות, וכך גם מעבירים אותה גם על גבי ספינות בים עד לארץ היעד.

קפטן סירת הדייג, שעבר הדרכה ארכאולוגית שכזו, הבין מייד במה מדובר, ושלח את מהמט לספר לחוקרים את מה שראה. הדיווחים הגיעו אל ג'ורג' באס, והוא יצא בראש משלחת ארכיאולוגית כדי לחקור את המקום. עד מהרה גילו החוקרים שרידים של סירה טבועה בעומק של כארבעים וחמישה מטרים.

ולא סתם סירה, כי אם אחת מהתגליות הארכאולוגיות החשובות ביותר שהתגלו בים התיכון מאז ומעולם.

'הסירה מאולובורון', כפי שמכונה הסירה הטבועה, היא שריד לתקופת הברונזה. אורכה כחמישה עשר מטרים, והיא שקעה למצולות כ-1400 שנים לפני הספירה. קשה לדעת בוודאות איזה מסלול עשתה הסירה, אבל סביר להניח שפניה היו מועדות למצרים, אחד ממרכזי הסחר הגדולים בעולם באותה התקופה. עצמות של עכבר מקומי שנתגלו בין השרידים מעידות על כך שבאחת העצירות האחרונות של ה'אולובורון' לפני שטבעה הייתה בעיר אוגרית (Ugrait) שבאזור סוריה של ימינו.

מרבית שלד העץ של הסירה נרקב זה מכבר, אבל כמעט כל המטען שנשאה הסירה, שרד והוא משמש כמעין 'קפסולת זמן' שלימדה את החוקרים מספר דברים חשובים מאוד על המסחר בעידן הברונזה, ובמיוחד בעניין הקפו המרשים של המסחר בין תרבויות רחוקות מאוד זו מזו. בין שברי ה'אולובורון' נתגלו תכשיטים שיוצרו במצרים, נחושת מקפריסין, כדים מצפון כנען, חרב ממקור איטלקי, גרזן מבולגריה, כלי עץ מלב אפריקה וצדפות מאזור בבל. אחד הממצאים המרתקים הוא הטאבלט הקדום ביותר שנתגלה אי פעם. מדובר בשני לוחות עץ מחוברים בציר, מרוחים בשעווה: בעזרת מקל עץ מחודד ניתן היה לכתוב על השעווה, והכיתוב היה נשמר במשך זמן רב. ה'טאבולה', כפי שכונתה המחברת הקדומה הזו, הייתה תחליף זול ועמיד במים לפפירוס. כדי למחוק אותה היו מחממים את השעווה מחדש עד שהכתב היה נעלם, והתוצאה הייתה טאבולה נקייה וחלקה- או בלטינית, 'טאבולה רסה'.

אוסף כזה של פריטים מתשע או עשר תרבויות שונות הוא ממצא מדהים, במיוחד כשמדובר בתקופה קדומה כל כך בהיסטוריה האנושית: עוד לפני יציאת מצרים והתיישבות בני-ישראל בארץ כנען, למשל. הוא הוכיח מעבר לכל ספק שטענותיו של באס נכונות, והמסחר הימי שיחק תפקיד חשוב בהתפתחות התרבויות ששכנו לחופי הים התיכון עוד מתקופות מוקדמות מאד. המגע הבלתי פוסק ביניהן באמצעות המסחר הימי, הביא להפצת מטילי נחושת ותכשיטים, אבל גם להפצת רעיונות חשובים כמו האלפבית וטכניקות הנדסיות שונות.

המסחר הימי היה חשוב במיוחד עבור האימפריה הרומית. רומא והערים שסביבה היו מרכזי אוכלוסין ענקיים בקנה מידה של אותה התקופה: ערים של מאה אלף תושבים היו נפוצות למדי, ורומא עצמה הייתה בית לכמיליון בני אדם. אספקת מזון לכמות כה גדולה של תושבים הייתה אתגר אדיר שגרם לכאבי ראש לקונסולים שעמדו בראש הרפובליקה הרומית, ומאוחר יותר גם לקיסרים שהחליפו אותם כשרומא הפכה לאימפריה.

אספקת התבואה, למשל, הייתה כאב ראש שכזה. השטחים החקלאיים שמסביב לרומא לא היו נרחבים מספיק כדי לגדל חיטה בכמות מספקת לאוכלוסיה, ועל כך יש להוסיף את השתלטות הסוחרים העשירים והמקורבים לשלטון על אחוזות גדולות כדי להקים שם בתי קיץ ואחוזות פרטיות. מצב זה הביא לכך שמחיר החיטה בשוק היה גבוה יחסית, עובדה שגרמה למרמור מתמיד בקרב המעמדות הנמוכים. אספקת התבואה שיחקה תפקיד חשוב מאד בפוליטיקה הרומית. הממשלה חילקה קצבאות חיטה ("אנונה", בלטינית) לאזרחים עניים, וכל פוליטיקאי שרצה להתחבב על העם הבטיח להעלות את הקצבאות. לא בכדי הפך המשפט 'לחם ושעשועים' לאימרה מקובלת בהקשר של פוליטיקה פופוליסטית. עדות נוספת לחשיבות אספקת התבואה היא העובדה שלפנתאון האלים הרומי נוספה אלה חדשה בשם 'אנונה' (Annona), התגלמותה האלוהית של קצבת התבואה.

אבל את כל החיטה הזו היה צריך להביא מהיכן שהוא. אספקה דרך היבשה אינה באה בחשבון: כדי להוביל כמה עשרות טונות של חיטה בדרך היבשה נדרשות שיירות של מאות כרכרות ובהמות, והמסע אורך חודשים ארוכים. הובלה דרך הים היא האפשרות המעשית היחידה למסחר בהקפים גדולים.

על פי ההערכות, כ-300 אלף טונות חיטה חצו את הים התיכון בכל שנה בדרך מאלכסנדריה ומנמלים אחרים אל רומא. ולא רק חיטה, כמובן: גם שמן (כפי שראינו קודם), יין, נחושת ומתכות אחרות, תכשיטים ואבנים יקרות ואפילו חיות פרא מאפריקה לקרקסים ולקרבות הגלדיאטורים.

השמירה על נתיבי ים פתוחים הפכה, אם כן, לעדיפות עליונה עבור השלטון הרומי שראה בים התיכון מעין 'אגם רומי': השם שנתנו הרומאים לים התיכון היה NOSTRUM Mare, 'הים שלנו'. הרומים נאבקו ללא הרף בפירטיות, ובנו נמלים במקומות אסטרטגיים לאורך הים התיכון. אחד מאותם נמלים רומים היה נמל קיסריה שהוקם על ידי הורדוס, והיה באותה התקופה הנמל המודרני והמתקדם ביותר בים התיכון כולו.

אחת השאלות שסיקרנו במיוחד את ההיסטוריונים הייתה עד כמה גדולות היו ספינות המשא הרומיות. כפי שציינתי קודם, קיבולת ספינה נמדדה אז במספר האמפורות שהייתה מסוגלת לשאת. מרבית הספינות נשאו 1500 אמפורות, או כשבעים טון של משא. היו ספינות שנשאו 3000 אמפורות (150 טונות) ואפילו 10,000 אמפורות (500 טונות).

אך בכתבים של מלומדים מאותה התקופה נזכרות ספינות גדולות אפילו יותר. למשל, הסופר והגנרל הרומי פליניוס הזקן מספר על ספינה שהייתה מסוגלת לשאת כ-800 טון אשר נבנתה בהוראת הקיסר קליגולה כדי להעביר אובליסק – עמוד אבן ענק – ממצרים לרומא. את האובליסק, דרך אגב, ניתן לראות היום בחצר סנט פיטר שבוותיקן.

אם היו לרומים ספינות כה גדולות, הרי שהדבר מצביע על טכנולוגיה מתקדמת בהרבה ממה שרבים מההיסטוריונים האמינו שהייתה לרומים באותם הימים, לפני כמעט אלפיים שנה. זו חידה שקשה לענות עליה, כיוון שכמעט לא שרדו ספינות מאותה התקופה, וכל העדויות שנשארו לנו הם תיאורים כתובים וציורים לא ברורים. כאן נכנסת לתמונה הארכאולוגיה התת-ימית, שמעניקה לנו הצצה לא רק אל הסחורות והפריטים שנשאו ספינות לפני שטבעו, אלא גם הצצה אל הטכנול�