צופן מתוחכם, או ג'יבריש מוחלט? על כתב-יד וויניץ'

כתב: רן לוי

כעשרים קילומטרים דרום-מזרחית לרומא, על גבעה רמה, שוכן ארמון איטלקי עתיק בשם 'וילה מונדרגון' (Mondragone). הארמון נבנה במאה ה-15 ושימש במקור כמעון הקיץ של האפיפיור, אך בתחילת המאה העשרים היה משכנם של היישועים: מסדר השייך לכנסייה הקתולית. חמש מאות השנים שחלפו נתנו את אותותיהם על המבנה והוא היה זקוק לשיפוץ. כדי לממן את העבודות החליטו אנשי הכנסייה למכור כמה מאוצרותיהם. בשנת 1912 הם הזמינו סוחר עתיקות אמריקני ממוצא פולני בשם ווילפריד וויניץ' (Voynich) אל הווילה, והוא יצא משם כשבאמתחתו כשלושים כתבי יד וספרים בני מאות שנים.

אחד מאותם כתבי יד עורר את סקרנותו של וויניץ' במיוחד: ספר בן 240 עמודים שעל פי סגנונו ועיצובו נראה כי מקורו בימי הביניים. וויניץ' הכיר היכרות מעמיקה את הכתבים העתיקים מתקופה זו, אך לא הצליח לזהות את השפה שבה נכתב הספר: האותיות המסוגננות לא דמו לאף שפה אירופית שהכיר. על אף שליישועים לא היה מושג בעניין מקור כתב היד ומחברו, לוויניץ' הייתה תחושת בטן שמדובר כאן בכתב יד בלתי שגרתי, שעשוי להתגלות כבעל חשיבות רבה.

כתב יד וויניץ'

על אף שהשפה בה נכתב הספר הייתה, כאמור, בלתי מובנת – הכיל כתב היד גם לא מעט איורים צבעוניים שמהם ניתן היה לנחש את תוכנו, ובפרט לזהות חלוקה לפרקים העוסקים בנושאים שונים. למשל, איורים של צמחים ופרחים בפרק שעוסק, כנראה, בבוטניקה. פרק נוסף כולל איורים של גרמי שמיים ומערכות כוכבים, ומכאן הסיק וויניץ' שהוא קשור באסטרונומיה. שני פרקים נוספים עוסקים, כנראה בביולוגיה וברוקחות. פרק חמישי אינו מכיל ציורים אלא רק פסקאות בודדות – אולי מתכונים לתרופות או שיקויים.

רק כשחזר וויניץ' לארצו ובחן את כתב היד לעומק, הבחין בפעם הראשונה במכתב שהיה מצורף לדפיו הראשונים של הספר. על המכתב היה חתום מלומד גרמני בשם ג'ון מרקוס מרסי (Marci), שהיה רקטור אוניברסיטת פראג באמצע המאה השבע עשרה. מכתב זה נתן לוויניץ' הצצה ראשונית אל עברו של כתב היד המסתורי, והיה הראשון בשרשרת תגליות שבדיעבד רק העמיקו את המסתורין עוד יותר.

אתנסיוס קירשר

מכתבו של מרסי היה ממוען לאתנסיוס קירשר (Kirsher). קירשר היה אחד מגדולי המלומדים באירופה באותם התקופה. הוא היה פרופסור למתמטיקה ברומא, אך תחומי העניין שלו היו נרחבים והקיפו אינספור נושאים שונים – ממגנטיות, דרך הרי געש, אלכימיה ועד לרפואה. קירשר התכתב עם מאות מדענים ואנשי דת מכל אירופה, ופרסם ספרים רבים בתחומים שאותם חקר. בפרט נחשב קירשר למומחה בתחום השפות העתיקות, וזו הייתה הסיבה לפנייתו של מרסי.

"אדוני הנכבד,
אני שולח אליך ספר זה, שניתן לי על ידי חבר טוב, כיוון שאני משוכנע כי אתה היחיד שתהיה מסוגל לקרוא אותו. בעליו הקודמים של הספר כבר פנה אליך בעניין זה, אחרי שהקדיש מאמצים רבים בניסיון לפצח את סודותיו – מאמצים שנפסקו רק כשהלך לעולמו. קבל נא את ספר זה כתשורה ממני, כאות לידידותינו העזה, ופרוץ את סורגיו. הדוק' רפאל, יועץ למלך בוהמיה, סיפר לי שהספר היה שייך בעבר לקיסר רודולף השני, שרכש אותו תמורת 600 דוקאטים. הוא [הקיסר] האמין כי המחבר הוא רוג'ר בייקון האנגלי. אני איני בטוח בכך, ושואל בעצתך.

עומד לפקודתך,
ג'ון מרקוס מרסי,
פראג, ה-19 באוגוסט, 1666."

אין אנו יודעים בוודאות אם אכן קיבל קירשר את הספר לידיו, אך סביר להניח שכך היה. קירשר אסף כתבי יד, ספרים, בעלי חיים ועוד חפצים אקזוטיים רבים, וכתב היד של וויניץ' נתגלה לצד ספרים נוספים שידוע בוודאות שהיו ברשותו. סביר להניח שלאחר מותו של קירשר התגלגלה הספרייה שלו לידי היישועים, והם שמרו עליה במשך מאות שנים.

קירשר, על אף כשרונותיו, לא הצליח לפענח את השפה המסתורית שבה נכתב כתב היד – או אם הצליח, מעולם לא סיפר על כך לאיש. המכתב הוכיח לוויניץ' שהמסתורין שאפף את הספר העתיק הוא בן כמה מאות שנים לפחות. הטענה שהספר נקנה על ידי הקיסר רודולוף השני הייתה סבירה מאוד. אמנם הסכום שבו נקב מרסי, 600 דוקטים, היה סכום נכבד מאוד – שווה ערך לכמה עשרות אלפי דולרים בימינו – אך רודולף היה ידוע כחובב מיסטיקה מושבע שהרבה לרכוש ספרי מדע, רפואה ואלכימיה ושילם תמורתם כסף רב. לרוע מזלם של המוכרים, רודולף היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה-16, תקופה שבה הממלכה כבר לא הייתה אימפריה, לא רומית וממש לא קדושה… לקיסר לא היה הרבה כסף בארנק, ובמקרים רבים המוכרים נאלצו להמתין שנים רבות עד שגבו את התשלום.

רוג'ר בייקון

אזכור שמו של רוג'ר בייקון עורר בוויניץ' התרגשות גדולה. בייקון (Bacon) היה נזיר אנגלי בן המאה ה-13 שנחשב לאחת הדמויות ה חשובות בהיסטוריה של המדע: הוא היה מבין הראשונים שתמך ברעיון של מחקרים המבוססים על ניסויים מעשיים, בניגוד לחיפוש תשובות בספרי הקודש או בכתבי פילוסופים יווניים קדומים. בייקון עסק באלכימיה ובאופטיקה: מחקריו האפיקורסיים עוררו עליו את זעם אנשי תקופתו, והוא אף נכנס לכלא בעקבותיהם. לבייקון הייתה, אם כן, סיבה טובה להסתיר את עבודתו ולכתוב ספר בשפת קוד שרק מלומדים אחרים יוכלו להבין. וויניץ' ידע שכתב יד בלתי ידוע של רוג'ר בייקון יהיה שווה מאות אלפי, אם לא מיליוני דולרים.

וויניץ' ערך עבודת מחקר מאומצת על כתב היד בניסיון להוכיח שמדובר בחיבור של בייקון, אך נכשל כישלון חרוץ. לא רק שהאותיות שבהן נכתב הספר לא דמו לשום שפה אנושית מוכרת, אפילו האיורים לא סיפקו תשובות כלשהן. וויניץ' קיווה שאם יוכל לזהות את הצמחים והכוכבים המופיעים באיורים, יוכל להיעזר במידע זה כמעין 'אבן רוזטה'. הוא ישווה את שמותיהם המופיעים בכתב היד לשמות הלטיניים המוכרים, וכך יוכל לתרגם את הטקסט כולו. אבל הצמחים שהופיעו באיורים לא התאימו לשום צמח מוכר: למעשה, נראה היה שמדובר בשילובים של חלקי צמחים שונים – גבעול מצמח ראשון, עלים משני ופרחים משלישי. גם מרבית הכוכבים לא היו ניתנים לזיהוי. וויניץ' פנה לחוקרים ולהיסטוריונים רבים כדי שיעזרו לו לפענח את החידה אך ללא הועיל, לאף אחד מהם לא היה שמץ של מושג מהיכן להתחיל. התעלומה המסתורית הזו לא רק שתסכלה את וויניץ' ברמה האינטלקטואלית, היא גם מנעה ממנו למכור את הספר: לא היה מי שמוכן לשלם אלפים רבים של דולרים עבור כתב יד אלמוני לחלוטין.

התגלית של ניובולד

בשנת 1919 אירעה סוף סוף פריצת הדרך המיוחלת. ויליאם ניובולד (Newbold), פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת פנסילווניה שבארצות הברית, הכריז כי הצליח לפצח את החידה.

לא כל כתב היד של וויניץ' נכתב באותיות משונות ולא מוכרות. הדף האחרון בספר אינו מכיל איורים, אלא רק משפט אחד בודד – באותיות שנראות, בצורתן החיצונית, לטיניות או לטיניות למחצה. המילים עצמן נראות כחסרות פשר, אך ניובולד ניחש שמדובר בהסוואה: הוא השמיט מהמשפט כמה אותיות שנראו בעיניו כמיותרות, וקיבל משפט בלטינית שניתן לתרגם אותו ל"הוא שנתן לי שערים רבים". אם מניחים שהשערים המדוברים הם שערים לידע חבוי, ייתכן ויש בתרגום של ניובולד היגיון מסוים.

זאת ועוד, ניובולד טען כי כתב היד הוא צופן מסוג 'מיקרוגרפיה': דהיינו, האותיות המשונות הן בעצם צירוף של אותיות זעירות יותר שניתן לפענח אותן רק אם מתבוננים בכתב דרך זכוכית מגדלת. נוסף על כך, הכיתוב מוצפן גם בשיכול אותיות – אנגרמה, בלעז: כל שתיים או שלוש אותיות זעירות מתחלפות במקומן. שיכול אותיות הייתה דרך מקובלת להצפין מסרים בימי הביניים.

ניובולד תרגם את הטקסט על פי שיטתו, והכריז כי אכן מדובר בספר של רוג'ר בייקון. על פי תרגומו של ניובולד, בייקון חשף בספר כי הצליח לבנות מיקרוסקופ והבחין בתאים זעירים של יצורים חיים, וכי הצליח גם לבנות טלסקופ להבחין בגרמי שמיים חדשים, כמו גלקסיית אנדרומדה. ככל הידוע לנו היום הטלסקופ והמיקרוסקופ הומצאו רק מאות שנים לאחר מכן, כך שאם תרגומו של ניובולד נכון – בייקון היה גאון שהקדים את זמנו יותר מכפי שמישהו העז לשער עד כה.

ביקורת נוקבת

אך מיד לאחר שפרסם ניובולד את מסקנותיו, החלו חוקרים רבים להטיח בו ביקורת נוקבת. למשל, היו מדענים שפיקפקו באותיות הזעירות שראה ניובולד דרך זכוכית המגדלת שלו, וטענו שמדובר בלא יותר מאשר סדקים זעירים בנייר העתיק ובדיו המתפורר. הביקורת הקטלנית ביותר נגד ניובולד הייתה כנגד פרשנותו לשיכול האותיות: ניובולד סידר את האותיות מחדש פחות או יותר לפי ראות עיניו, ללא שום שיטה או חוקיות מוסדרת. מי מבטיח שדווקא הסידור שבחר ניובולד, מתוך אלפי שיכולי האותיות האפשריים, הוא התרגום הנכון? רבים האמינו שניובולד הונה את עצמו בכך שבחר בשיכולי אותיות שהתאימו להשערה שבייקון הוא המחבר. הביקורת הנוקבת הזו גרמה לכך שתרגומו של ניובולד נדחה על ידי כמעט כל מי שעסק בחקר כתב היד – וכך חלפו השנים, וכתב יד וויניץ' נותר חסר פשר, ממש כפי שהיה כשנתגלה בשנת 1912.

קריפטוגרפיה

קיימת קבוצה מסוימת של אנשים שנמשכים אל תעלומות כמו כתב יד וויניץ' כמו עש למנורה: הקריפטוגרפים, מפצחי הצפנים. רבים מהם מעידים על עצמם שפיצוח מסרים מוצפנים הוא עבורם יותר מאשר עבודה או מקצוע, כי אתגר אינטלקטואלי אישי. אין פלא שבתוך שנים ספורות מאז שנתגלה, הפך פיצוח כתב יד וויניץ' לאתגר הגדול ביותר בתחום זה.

ויליאם פרידמן נחשב לאחד הקריפטוגרפים הטובים ביותר במאה השנים האחרונות. בימי מלחמת העולם השניה כיהן כמפצח הצפנים הראשי של ארצות הברית, הוביל את אנשיו לפענוח מוצלח וחשוב של שיטות ההצפנה היפניות בזמן המלחמה, ופיצח באופן אישי אלפי צפנים מסוגים שונים. פרידמן הקדיש שנים רבות לחקר כתב יד וויניץ', ולקראת תום מלחמת העולם השנייה אף אסף סביבו קבוצה של קריפטוגרפים בכירים שהחלו בעבודה מרוכזת על כתב היד. לרוע המזל, המלחמה נסתיימה והקבוצה פוזרה לפני שהספיקו החוקרים להתקדם באופן משמעותי, אך פרידמן המשיך לעסוק בעניין שנים רבות נוספות.

ניסיונו העשיר של ויליאם פרידמן לימד אותו שכמעט כל הצפנים חולקים תכונה משותפת בסיסית: הם נוטים להימנע מחזרות על מילים. כל דפוס שחוזר על עצמו בטקסט נותן למפצח הצפנים שביב של מידע חיוני על תוכן המסר המוצפן. למשל, אחת השגיאות המפורסמות של הנאצים במלחמת העולם השניה הייתה שחלק גדול מהמכתבים המוצפנים שלהם החלו במילים 'בוקר טוב', 'אדוני הנכבד' וכדומה – וברגע שהבינו זאת מפצחי הצפנים הבריט ים ידעו מהיכן להתחיל ולפצח את הצופן כולו. כתב יד וויניץ', גילה ויליאם פרידמן, מכיל מילים רבות שחוזרות על עצמן שוב ושוב לאורך הטקסט, עובדה שמצביעה על האפשרות שלא מדובר בטקסט מוצפן, אלא בשפה אנושית זרה. כיוון שאף שפה מוכרת אחת לא התאימה לה, פרידמן שיער שאולי מדובר בשפה מלאכותית: שפה מומצאת, בדומה לאספרנטו, למשל.

ניתוחים סטטיסטיים ותובנות מעניינות

עם עליית המחשבים האלקטרונים, נפתח עידן חד ואפשרויות חדשות בחקר כתב היד וויניץ'. הקריפטוגרפים מצאו דרכים לנצל את כוח עיבוד המחשב כדי להפעיל על הטקסט ניתוחים סטטיסטיים מתקדמים, וחשפו כמה תובנות מעניינות.

למשל, רוב המילים בכתב יד וויניץ' מכילות חמש עד שש אותיות: כמעט ואין בו מילים קצרות או ארוכות יותר. זהו מאפיין שאינו מתאים לשפות אנושיות 'טבעיות', שאינן מומצאות: שפות טבעיות נוטות להיות עשירות יותר במילים קצרות וארוכות, ומכאן שעובדה זו תואמת את השערתו של פרידמן. נוסף על כך, במקרים רבים בטקסט מילה כלשהי חוזרת על עצמה ארבע ואפילו חמש פעמים ברצף: זו תכונה נדירה מאד בשפות טבעיות, שבהן ניתן למצוא לרוב לא יותר משתי חזרות רצופות על אותה המילה- כמו 'סוף סוף' או 'יום יום'.

מאידך, האנליזה הסטטיסטית העלתה גם לא מעט מאפיינים של כתב היד שדווקא כן תומכים בהשערה שמדובר בשפה אנושית טבעית אך לא מוכרת. למשל, אחת משיטות הפענוח הותיקות היא ניתוח תדירות הופעתן של אותיות בתוך הטקסט- דהיינו, כמה פעמים מופיעה על אות. לכל שפה יש תדירות אותיות אופיינית משלה, מעין 'טביעת אצבע' ייחודית. בטקסט עברי ממוצע, לדוגמא, האות השכיחה ביותר היא י', אשר מהווה מעט יותר מעשרה אחוזים מסך כל האותיות. האות הנדירה ביותר היא ץ', שמופיעה בשכיחות של רק 0.14%. בשפות קרובות זו לזו, כמו שפות לטיניות, ישנו גם דימיון בין תדירות האותיות. הטקסט בכתב יד וויניץ' מכיל כעשרים אותיות, ושכיחות הופעתן בטקסט דומה מאד ל'טביעות האצבעות' של שפות אירופאיות אחרות- כך שאולי בכל זאת מדובר בהצפנה של שפה קיימת.

מאפיין מוכר נוסף הוא מושג בשם 'אנטרופיה של השפה', שמציין כמה כאוס יש בטקסט. אנטרופיה נמוכה משמעה שקל לנחש מה תהיה האות הבאה בטקסט. למשל, אם הטקסט הנתון הוא 'אבגדהוזח'- קל לנחש כי האותיות מסודרות לפי סדר האלפבית, וכי האות הבאה תהיה ט'. מכאן, שהאנטרופיה- או מידת הכאוס בטקסט- אפסית. אנטרופיה גבוהה, להבדיל, פירושה שהטקסט הוא ג'יבריש מוחלט ואקראי, ואי אפשר לנחש מה תהיה האות הבאה בשום צורה. שוב, לשפות טבעיות שונות ישנן אנטרופיות יחודיות שניתן להשוותן זו לזו. האנליזה הסטטיסטית הראתה לחוקרים שהאנטרופיה של השפה המסתורית בכתב היד דומה למדי לאנטרופיה של שפות טבעיות אחרות, כמו אנגלית.

חוק זיפף

מאפיין נוסף של שפות הוא חוק המכונה 'חוק זיפף' (Zipf), על שמו של הבלשן ג'ורג' זיפף שהציע אותו בשנות השלושים של המאה העשרים.

בכל שפה יש מילים שמופיעות בשכיחות גבוהה יותר מאחרות: למשל, המילים 'And' ו-'The' באנגלית שכיחות הרבה יותר מהמילה ‘Unbelievable’. זיפף הבחין כי שכיחות המילים בשפה – מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה בטקסט ממוצע – דועכת בצורה סדורה וצפויה: המילה הנפוצה ביותר מופיעה פי שניים יותר פעמים מהמילה הנפוצה השנייה בשפה, וכן הלאה. זו הבחנה אמפירית, דהיינו- מבוססת על תצפיות בפועל, ואין לה הסבר תיאורטי מושלם. מעניין לציין כי תופעות שנראות לא קשורות כלל לבלשנות מצייתו תגם הן לחוק זיפף, כמו למשל גודלן של ערים באזור גיאוגרפי תחום.

בכל אופן, בדיקה של כתב היד מראה ששכיחות המילים המופיעות בו עוקבת בדיוק מרשים אחר חוק זיפף, ותדירות המילים בה דומה לזו של שפות טבעיות אירופאיות רבות. קשה לדמיין שמחבר הטקסט הצליח להמציא שפה מלאכותית שמצייתת לחוק זיפף- מאות שנים לפני שנתגלה…

אם כן, גם הניתוחים הסטטיסטיים המתוחכמים מותירים אותנו מבולבלים: זו יכולה להיות שפה טבעית, שפה מומצאת, או צופן מתוחכם. הבלבול גבר עוד יותר בשנת 1976, כשחוקר שניתח את הטקסט גילה שמדובר למעשה בשתי שפות שונות, או אולי שני ניבים של אותה שפה, המופיעים בערבוביה באותו הספר.

זיוף מתוחכם?

לאור כל הרמזים הסותרים והמבלבלים, אין פלא שלכל אורך הדרך, מאז נתגלה כתב היד, עמדה מעליו עננה שחורה: החשד שמא מדובר בלא יותר מאשר זיוף מתוחכם: גי'בריש חסר משמעות, זרוע ברמזים מתסכלים ומבלבלים במכוון. לווילפריד וויניץ', סוחר העתיקות שגילה את הספר המסתורי, היו הידע והכלים ליצור את הזיוף אם היה מעוניין בכך – ובהתחשב במחיר שעלול היה לקבל על ספר חדש ולא ידוע של רוג'ר בייקון, היה גם את המניע לעשות זאת.

ווילפריד וויניץ' הלך לעולמו בשנת 1930. אלמנתו מכרה את הספר לסוחר עתיקות אחר אך החשד לזיוף מנע גם ממנו את האפשרות למכור את הספר ברווח, והוא נאלץ לבסוף לתרום את כתב היד לאוניברסיטת ייל האמריקנית, שם הוא שוכן עד עצם היום הזה.

החשדות מתפוגגים

להפתעת רבים, החשדות נגד וויניץ' התפוגגו לחלוטין בתחילת שנות האלפיים. היסטוריון שסקר מכתבים שכתב אתנסיוס קירשר, המלומד שאליו נשלח כתב היד במאה ה-17, גילה ביניהם מכתב ששלח אליו אלכימאי בשם ג'ורגיוס ברסקיוס. במכתבו מספר ברסקיוס לקירשר על כתב יד מסתורי שהתגלגל לידיו, וביקש את עזרתו בפיצוח השפה המסתורית שבה נכתב. תגלית זו, שנעשתה באופן בלתי תלוי לחלוטין לכתב היד עצמו, שכנעה את החוקרים באותנטיות של הספר: ברסקיוס, מסתבר, הוא הוא החבר הקרוב שהוריש למרסי, רקטור אוניברסיטת פראג, את כתב היד, שאותו שלח מרסי מאוחר יותר לקירשר. זאת ועוד, תארוך דפי הספר באמצעות פחמן 14, טכניקת תארוך ותיקה ואמינה, העלה שהדפים הודפסו בתחילת המאה ה-15. עובדה זו פוסלת את האפשרות שרוג'ר בייקון, שחי במאה ה-13, הוא מחבר הספר, אבל מוכיחה שמדובר ביצירה עתיקה מאוד.

בהעדר תשובות מספקות לגבי מקורו ותוכנו של כתב יד וויניץ', צמחו תיאוריות רבות ומגוונות לגביו. היו ששיערו שמדובר בניסיון לתרגם את השפה הסינית לכתיב אירופאי, או אולי מדובר בספר קדוש של כתב סודית. אולי מדובר ביצירה של ליאונדרו דה-וינצ'י, או מסר סמוי של חייזרים… אף אחד לא יודע. בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת בקרב החוקרים הסברה שאולי מדובר בכל זאת בזיוף: תרמית מתוחכמת בת מאות שנים. קריפטוגרף בשם גורדון ראג (Rugg) הראה בשנת 2004 כיצד ניתן ליצור טקסט ג'יבריש בעל מאפיינים דומים לזה של כתב היד בכלים שהיו זמינים למלומדים במאה ה-15.

אדוארד קלי וג'ון די

יש אפילו חשוד אפשרי: מיסטיקן בן המאה ה-16 בשם אדוארד קלי. קלי היה עוזרו הצמוד של ג'ון די – מתמטיקאי ואסטרולוג מפורסם מאוד, ומלומד בכיר בחצר המלכה האנגלית אליזבת הראשונה. קלי טען שהוא מסוגל לתקשר עם מלאכים בשפה מיוחדת שאותה כינה 'חנוכית'. הוא וג'ון די אפילו ביקרו בפראג, עירו של הקיסר רודולף השני, בשנת 1586. לא מן הנמנע שהם אלו שמכרו לו את כתב היד המפוברק תמורת רווח נאה של 600 דוקאטים.

אך גם העדויות העקיפות והנסיבתיות האלה לא מצליחות להסיר לחלוטין את הספק שמא מדובר בכל זאת בטקסט מוצפן בעל משמעות ותוכן. אחרי הכל, אם אכן מדובר בתרמית – מדוע התאמץ כל כך הרמאי ליצור טקסט מזויף ברמת מורכבות כה גבוהה, עד שאף זיוף מוכר אחר מתקופה זו בהיסטוריה אינו מתקרב אליה? לבני תקופתו של הנוכל הפוטנציאלי לא היו הכלים הסטטיסטיים המתוחכמים שיש לנו היום, ולא הייתה להם דרך לבצע אנליזה כה מעמיקה של הטקסט. גם זיוף ברמה נחותה יותר היה מצליח, קרוב לוודאי, לעבור כל בדיקה ומבחן שבני המאה ה-17 היו מסוגלים להעמיד מולו. זיוף כמו מתוחכם דומה לבניית רובוט משוכלל כדי לגרש ציפורים, בזמן שדחליל לבוש סמרטוטים היה עושה אותה העבודה…

מאה שנים חלפו מאז ניגב ווילפריד וויניץ' את האבק לראשונה מעל כריכת כתב היד שלו – ואיננו קרובים יותר היום לפיצוח החידה מאשר היינו אז. מי יודע אם אי פעם נצליח לפצח אותה. מצד אחר, המשפט האחרון של פרמה – אולי החידה המתמטית הגדולה ביותר בכל הזמנים – החזיקה מעמד יותר משלוש מאות שנה עד שנכנעה לבסוף בשנות התשעים של המאה העשרים. כל עוד יש מי שחידת כתב היד בוערת במוחם, אין סיבה להרים ידיים.