תחנת החלל מיר

כתב: רן לוי

מאז שנות החמישים של המאה העשרים התחרו ברית המועצות וארצות הברית זו בזו במה שכונה 'מירוץ החלל': כל אחת מהמעצמות ניסתה להוכיח את עליונותה הטכנולוגית, המוסרית והכלכלית באמצעות הישגיה בחקר החלל. נחיתתה המוצלחת על אדמת הירח של אפולו 11 בעשרים ביולי, 1969, הייתה הישג חשוב לארצות הברית במירוץ החלל. בברית המועצות חיפשו אתגר שיחזיר להם חלק מהיוקרה שאבדה להם. האתגר בו בחרו הרוסים היה הקמתה של תחנת חלל. תחנת חלל היא מעין 'מבנה חצי-קבוע', המאפשר שהייה ארוכה יותר בחלל מאשר אפשרית בחללית כמו אפולו או אפילו מעבורת החלל. אם חללית היא כמו ספינה שיוצאת להפלגות קצרות, אזי תחנת החלל דומה לאסדה שאפשר לחיות עליה חודשים ואף שנים.

תחנת החלל הראשונה ששיגרה ברית המועצות הייתה סליוט 1 (Salyut 1) באפריל, 1971: 'סליוט' פירושו 'זיקוקים'. סליוט 1 שוגרה כשהיא ריקה מאדם, ושלושה ימים מאוחר יותר המריאה החללית סויוז 10 ועליה שלושה קוסמונאוטים שהיו אמורים להיות דייריה הראשונים של תחנת החלל. אחרי מסע בן 24 שעות התקרבה סויוז 10 אל סליוט 1, והתכוננה לעגון אליה. קל לשער את ההתרגשות שחשו הקוסמונאוטים באותם רגעים, בבואם לעשות היסטוריה ולפתוח דף חדש בתולדות הקדמה האנושית- אך תקלה במערכת העגינה האוטומטית מנעה הצמדה מושלמת של שתי החלליות. רווח של 90 מ"מ בלבד הפריד בין סויוז וסליוט- אך הרווח הזעיר הספיק בכדי למנוע מהקוסמונאוטים לפתוח את הדלת המחברת ביניהן. אחרי חמש שעות של ניסיונות חוזרים ונשנים לפתור את הבעיה, לא נותרה לקוסמונאוטים ברירה אלא להרים ידיים. הם הסתובבו וחזרו לכדור הארץ.

צוות נוסף שהמריא מאוחר יותר הצליח, בסופו של דבר, לפתוח את הדלת העיקשת – אך סיפורה של סליוט 1 ממחיש בצורה ברורה, לדעתי, את האתגר הטכנולוגי האדיר שבשיגור תחנת חלל ותפעולה. החלל החיצון, על הוואקום והטמפרטורות הקיצוניות השוררות בו, הוא סביבה כה עוינת לבני אדם ולטכנולוגיה אנושית עד שאפילו פעולה פשוטה כמו פתיחת דלת אינה טריוויאלית כלל וכלל. סיפורה של סליוט 1 מעניק לנו נקודת ייחוס בבואנו לספר את סיפורה של תחנת החלל מיר, ביתם של עשרות אסטרונאוטים במשך חמש עשרה שנים רצופות. מיר שרדה לא רק תנאי סביבה קשים ותאונות מסמרות שיער, אלא גם תמורות פוליטיות וחברתיות קיצוניות בכדור הארץ.

סליוט 1 הייתה מה שמכונה 'תחנת חלל מהדור הראשון': היא שוגרה כשעליה כל האספקה והציוד הדרוש לה, וכשאזל הציוד – סיימה גם תחנת החלל את חייה. סליוט 6 ו-7 היו תחנות חלל מהדור השני. היו להן שתי נקודות עגינה: אחת לחללית שהביאה והחזירה את הקוסמונאוטים, והאחרת לחלליות בלתי מאוישות שהביאו אספקה שוטפת של ציוד, מים ומזון. אספקה זו אפשרה להאריך את השהות בתחנת החלל באופן משמעותי. גם לאמריקנים הייתה תחנת חלל משלהם: סקיילאב (SkyLab, 'מעבדה בשמיים'). התחנה שוגרה בשנת 1973 והייתה, על נייר, שוות ערך מבחינה טכנולוגית לסליוט 6 ו-7. לרוע המזל, כבר מימיה הראשונים סבלה סקיילאב מתקלות טכניות רבות באספקת החשמל ובנקודות העגינה שלה והאמריקנים, המנצחים במירוץ אל הירח, מצאו את עצמם מפגרים באופן ניכר אחרי ברית המועצות בכל הקשור לשהות ארוכה בחלל.

מיר

מיר הייתה קפיצת מדרגה טכנולוגית: היא תוכננה מראש להיות מודולרית – דהיינו, ניתנת להרחבה באופן הדרגתי באמצעות מודולים שישוגרו בנפרד זה מזה. לגישה זו יתרונות רבים: למשל, כל מודול יכול להיות מתוכנן באופן אופטימלי למילוי משימה ספציפית כגון ניסויים מדעיים, תקשורת, אספקת אנרגיה וכדומה. יתרון נוסף הוא שניתן לשגר כל מודול בנפרד במקום את כל התחנה בבת אחת, כך שרקטת השיגור יכולה להיות קטנה וזולה יחסית. לקראת סוף ימיה הייתה מיר מורכבת משבעה מודולים שונים שחוברו בזוויות שונות ומשונות זה לזה, ונראתה קצת כמו צעצוע שהרכיב ילד לא מוכשר במיוחד, או ילד יצירתי ובעל מחשבה מקורית אם מדובר באחד הילדים שלי, כמובן.

המודול הראשון של מיר ,המכונה 'בלוק הבסיס', עזב את כדור הארץ ב-1986. שני מודולים נוספים הצטרפו אליו בשנים 1989 ו-1990. שיגור תחנת חלל למסלול סביב כדור הארץ היא עסק יקר: מיר, בפרט, עלתה לרוסים למעלה מארבעה מיליארדי דולרים. מדוע השקיעה ברית המועצות כסף רב כל כך בתחנת חלל במקום, נאמר, לשגר מספר רב יותר של חלליות רגילות, כאלה השוהות בחלל מספר ימים וחוזרות לכדור הארץ?

חלק מהתשובה היא, כפי שניתן לשער, פטריוטיות לאומית. ברית המועצות הייתה גאה מאוד בתחנת החלל המתקדמת שלה, והזמינה מדינות רבות – בעיקר את בעלות בריתה, כמובן – לשלוח קוסמונאוטים משלהן אל מיר. כך, למשל, שלחו סוריה ואפגניסטן למיר את הקוסמונאוטים הראשונים שלהם עוד בשנים 1987 ו-1988: יותר מ-15 שנה לפני שאילן רמון שלנו המריא על סיפון מעבורת החלל 'קולומביה'…מבחינה מעשית יותר, בתחנת חלל ניתן לבצע ניסויים מדעיים שאי אפשר לבצעם בכדור הארץ, או אפילו באמצעות חללית.

נפילה חופשית

'נפילה חופשית' היא תחושת העדר כוח-המשיכה שנוצרת כשאנחנו נופלים בתאוצה השווה לתאוצת כוח המשיכה שמפעיל עלינו כדור הארץ. כמעט כולנו חווינו, בהזדמנות זו אחרת, מצב של 'נפילה חופשית': למשל, בזמן קפיצה למים ממקפצה גבוהה או בנסיעה ברכבת הרים. תופעות רבות- מהתנהגות של בעלי חיים וצמחים ועד תהליכים כימיים- מתרחשות באופן שונה לחלוטין בתנאי נפילה חופשית מאשר בכוח משיכה רגיל, למחקרים בתחום זה עשויות להיות השלכות מעניינות ובלתי צפויות. אך מטבע הדברים, על כדור הארץ ניתן ליצור את תנאים של נפילה חופשית לזמן מוגבל בלבד: שניות עד דקות לכל היותר. בחללית הנעה סביב כדור הארץ, עם זאת, נפילה חופשית היא מצב קבוע. כוח הכבידה מושך את החללית אל עבר הקרקע אך מהירות תנועתה האופקית, במקביל לקרקע, גדולה מספיק כדי שקצב הנפילה ישתווה לקימור הטבעי של כדור הארץ – או במילים אחרות, החללית כל הזמן 'מפספסת' את הקרקע ולכן ממשיכה ליפול. האסטרואנוטים וכל ציודם נמצאים כל העת בנפילה חופשית, ומרחפים בתוך החללית כפי שראינו בסרטונים אינספור.

אך חללית, כפי שציינתי קודם, יכולה לשהות בחלל זמן מוגבל בלבד לפני שאספקת החמצן והמזון שבה אוזלת, ולכן גם הניסויים שניתן לערוך בה מוגבלים בזמן. תחנת חלל חווה את את אותו מצב בדיוק של נפילה חופשית, אך העובדה שהיא מסוגלת לשהות במסלול סביב כדור הארץ במשך חודשים ואף שנים פותחת בפני החוקרים הזדמנויות מרתקות למחקרים מדעיים ארוכי טווח.

למשל, ניסויים שנעשו בלווינים וחלליות עוד לפני תקופתה של מיר הראו שלהעדר כוח משיכה יש השפעה שלילית על סוגי צמחים רבים. הצמח מצליח לנבוט ולגדול, אך מערכת הרבייה שלו מפסיקה לתפקד: הוא אינו מסוגל ליצור פרחים וזרעים. הקוסמונאוטים במיר גידלו מינים רבים של צמחים- מחיטה ועד ג'ינסנג- במטרה לבחון אם הבעיה במערכת הרבייה נובעת מתנאי העדר כוח המשיכה, או מתנאים לא נאותים אחרים כגון איוורור לקוי או חוסר בחומרי מזון. הסיבה העקרונית לקשיי הצמחים להתרבות בחלל עדיין לא מובנת במלואה, אך היו במיר כמה הצלחות משמעותיות, כמו למשל הפעם הראשונה שבה הצליחו הקוסמונאוטים לגדל צמח- ברוקולי, במקרה זה, ואז להשתמש בזרע ממנו כדי להנביט צמח חדש. תחומי מחקר נוספים היו הנדסת חומרים, תצפיות אטמוספריות וגיאוגרפיות, מדידת קרינה קוסמית ועוד. אף אחד ממחקרים אלה, ככל הידוע לי, לא הביא לפריצת דרך מדעית דרמטית, אך אין משמעות הדבר שהם לא היו מועילים. מעבר לידע ולנתונים שנצברו, הניסויים גם עודדו שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, והעניקו למדענים רבים- בעיקר ברוסיה, אבל גם באירופה ובארצות הברית- ניסיון חשוב בתחומים רבים של חקר החלל, ניסיון שקשה לצבור בכל דרך אחרת.

יתרון נוסף בהשקעה בתחנת חלל, ואולי המשמעותי מכולם בטווח הארוך, הוא שהיא משמשת כקרש קפיצה אל מה שיהיה ככל הנראה השלב הבא בהתפתחות האנושית: התיישבות במערכת השמש, ואולי בגלקסיה כולה.

אם לא תתחוללנה בעתיד מהפכות אדירות בידע האנושי, סביר להניח שטיסה אל כוכבי לכת אחרים במערכת השמש תהייה עניין ממושך: אפילו טיסה אל מאדים, כוכב הלכת הקרוב ביותר אלינו, עשוייה לארוך חודשים ארוכים. תחנת חלל היא 'חזרה גנרלית' לטיסת חלל ממושכת שכזו. בפרט, באמצעות שהייה ארוכה בתחנת חלל נוכל לבחון כיצד מתמודד הגוף האנושי עם שהייה ארוכה בנפילה חופשית.

נפילה חופשית אינה, כמובן, מצב טבעי עבורנו. למשל, איבר שיווי המשקל באוזן הפנימית מדווח למוח שהגוף נמצא בנפילה, בעוד שהעיניים מעבירות תמונה קבועה בתוך החללית. הסתירה הזו מביאה ל'מחלת תנועה', שמזכירה מאוד מחלת ים: אסטרונאוטים רבים חשים בחילות וסחרחורות קשות. המחלה נעלמת, בדרך כלל, בתוך ימים ספורים כשהמוח מצליח מסתגל למצב הקיים.

דלדול עצם

תופעה פיסיולוגית מוכרת נוספת היא זו המכונה 'רגלי ציפור ופנים נפוחות'. בכדור הארץ, נוזלי הגוף נוטים להצטבר בגפיים התחתונות: אנלוגיה טובה למצב זה היא בלון מלא במים הנמתח כלפי מטה תחת כובד משקלו. בנפילה חופשית אין לדם סיבה טובה להצטבר ברגליים דווקא, והוא ממלא גם את כלי הדם והחללים בראש ובפלג הגוף העליון. הפנים מתמלאות ומתנפחות מעט, בעוד שהרגליים נעשות דקות ורזות יותר- ומכאן השם 'רגלי ציפור'. גם תופעה זו נעלמת כעבור מספר ימים: הגוף מפצה על עודף הנוזלים בפלג הגוף העליון בהפרשה מוגברת של נוזלים דרך השתן, עד שכמות הנוזלים חוזרת לאיזון סביר. מרבית השינויים הפיזיולוגיים המתחוללים בגופנו עקב שהייה ארוכה בנפילה חופשית הם הפיכים, ולאחר החזרה לכדור הארץ הגוף ישוב הגוף למצבו המקורי כעבור כמה ימי מנוחה טובים. יוצאת דופן, מבחינה זו, היא תופעת איבוד מאסת עצם העשויה לגרום לנזקים ארוכי טווח ואף לסכנת חיים של ממש.

אנו רגילים לחשוב על עצמות גופנו כקבועות ובלתי משתנות, אך לא כך הדבר. קיימים שני סוגים של תאי עצם: הסוג האחד, 'אוסטאובלסטים', בונה את העצם ללא הרף, והסוג האחר- 'אוסטאוקלסטים'- מפרק אותה. שני סוגי התאים פועלים במקביל זה לזה כך שנוצר שיווי משקל יציב ומאסת העצמות נותרת קבועה. בנפילה חופשית, עם זאת, שיווי המשקל הזה מופר: מסיבה בלתי ידועה התאים הבונים את העצם מאטים את פעולתם, בעוד התאים המפרקים את העצם ממשיכים לעשות כן באותו הקצב. התוצאה היא איבוד הדרגתי של מאסת העצם שמזכיר מאד את מחלת האוסטאופורוזיס הנפוצה אצל אנשים מבוגרים ונשים בגיל הבלות. אך בעוד שאדם מבוגר מאבד אחוז וחצי ממאסת העצם שלו בשנה, אסטרונאוט בנפילה חופשית מאבד אחוז וחצי… בחודש.

בטיסות חלל קצרות בנות שבועות ספורים, איבוד מאסת העצם אינו מהווה בעיה חמורה, והגוף חוזר לאיתנו לאחר השיבה אל כדור הארץ. טיסה לכוכבי לכת אחרים, כאמור, עשויה לארוך חודשים ואף שנים. כשיגיעו האסטרונאוטים ליעדם, עצמותיהם עלולות להיות כה פריכות ושבירות עד שכל מכה עלולה לגרום לסדקים ולשברים מסוכנים ולמנוע מהם לבצע את המשימה שלמענה נשלחו. במילים אחרות, מציאת דרך למנוע או להאט את קצב איבוד מאסת העצם היא צעד הכרחי בדרך לכיבוש החלל.

האזרח הסובייטי האחרון

הקוסמונאוטים של מיר בילו, בחלק מהמקרים, חודשים ארוכים בחלל. הקוסמונאוט ואלרי פוליאקוב, לדוגמא, מחזיק בשיא העולמי הנוכחי של שהייה בחלל: 437 ימים רצופים במיר. השהות הארוכה בתנאי נפילה חופשית איפשרה למדענים לבחון טכניקות שונות להתמודדות מול איבוד מאסת העצם והחלשות השרירים. למשל, הקוסמונאוטים לבשו חליפות אלסטיות מיוחדות, נטלו תוספי מזון ותרופות ניסיוניות והתעמלו שעתיים עד ארבע שעות בכל יום במכשירי אופניים וריצה כשהם קשורים בחבלי בנג'י. לתרגילים, בעיקר, הייתה השפעה חיובית על חוזק השרירים, אך לא עד קצב איבוד מאסת העצם. מחקרים בנושא זה ממשיכים גם כיום, על אסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית, אך נכון לעכשיו לא נמצא פיתרון לבעיה. החוקרים מקווים שפריצת דרך, אם תהיה כזו, תסייע גם לחולי אוסטאופורוזיס על כדור הארץ.

למעלה ממאה קוסמונאוטים ביקרו במיר במהלך 15 שנותיה, אך סביר שהמפורסם והמוכר מביניהם הוא סרגיי קריקאליוב (Krikalev). קריקאליוב החל את הקריירה כמהנדס מכונות בתעשיית החלל הסובייטית, אך ב-1985 נבחר להיות קוסמונאוט. הוא ביקר במיר בפעם הראשונה ב-1988 ושהה בה כמעט חצי שנה. בשנת 1991 התקרבה מיר לסוף אורך חייה המתוכנן, חמש שנים, אך בפועל מצבה הטכני היה טוב מספיק כדי להמשיך ולהפעיל אותה. קריקאליוב התנדב למשימה נוספת, ובמאי 1991 המריא בשנית לתחנת החלל.

כשעזב קריקאליוב את אדמת ברית המועצות, האימפריה הסובייטית האדירה כבר הייתה בעיצומם של זעזועים פנימיים קשים. כוחו הפוליטי של מיכאיל גורבצ'וב הלך ודעך, בוריס ילצין סחף אחריו את דעת הקהל וברפובליקות הבלטיות נשמעו יותר ויותר קולות שקראו למרד בשלטון המרכזי. קריקאליוב היה אמור לחזור לכדור הארץ כעבור חמישה חודשים, באוקטובר 1991, אך לחץ שהפעילה קזחסטאן על סוכנות החלל הרוסית הביא לשינוי בתוכנית. הקזחים דרשו להעלות קוסמונאוט ממוצא קזחי אל תחנת החלל, ולא הסכימו להתפשר. כיוון שכל ההמראות לחלל והנחיתות נעשו מקזחסטן, לרוסים לא הייתה ברירה: הם החליפו את אחד הקוסמונאוטים של סויוז 13, החללית שעמדה להמריא למיר, בקוסמונאוט הקזחי. לרוע המזל, הקזחי לא הספיק לעבור הכשרה מתאימה לשהיה ארוכה בתחנת חלל, וקריקאליוב נתבקש להישאר במיר לתקופה נוספת בליווי קוסמונאוט נוסף בשם אלכסנדר וולקוב.

חודשיים לאחר מכן, בעשרים ושישה בדצמבר, התפרקה ברית המועצות. באופן טבעי היו עיניים רבות נשואות השמיימה, אל מיר ושני הקוסמונאוטים שבה. רבים במערב חששו שבמהומה ואי הסדר ששררו באימפריה המתפוררת, מיר תישכח ותינטש. הקוסמונאוטים תלויים לחלוטין באספקה שוטפת של מים, אוויר ומזון באמצעות חלליות אספקה מסוג 'פרוגרס', וקשה היה להאמין שמישהו ברוסיה מסוגל לארגן שיגור של חללית אספקה במצב העניינים הנוכחי. עצם העובדה שקריקאליוב נשאר במיר במקום לחזור ארצה העצימה את התחושה שהוא ועמיתו ננטשו במסלול סביב כדור הארץ. אך בפועל, קריאליוב וולקוב לא ננטשו ומעולם לא עמדו בסכנה. סוכנות החלל הרוסית המשיכה לתפקד באופן מעורר הערכה, והתכנונים לשיגור הצוות המחליף לא הופסקו. נוסף על כך, במיר הייתה תמיד 'סירת הצלה': חללית מדגם סויוז שהייתה עגונה לתחנת החלל ובעזרתה היו יכולים הקוסמונאוטים לשוב לכדור הארץ ברגע שירצו בכך. קריקאליוב סיפר מאוחר יותר שעקב בעניין רב אחר הנעשה על הקרקע, אך לרגע לא חשש לגורלו.

במרץ 1992 שוגרה החללית ועליה הצוות המחליף, וקריקאליוב וולקוב שבו ארצה. העולם שאליו חזרו היה שונה מאד מזה שעזבו… ברית המועצות נעלמה, קזחסטאן שממנה המריאו הפכה למדינה עצמאית, ואפילו עיר מולדתו של קריקליוב, לנינגרד, שינתה את שמה בחזרה לסנט-פטרסבורג. קריקאליוב וולקובעדיין נשאו את סמליה של ברית המועצות על מדיהם ובכיסי חליפותיהם היו עדיין כרטיסי החבר שלהם במפלגה הקומוניסטית. הם נכנסו להיסטוריה בתור "אזרחיה האחרונים של ברית המועצות".

סרגיי קריקליוב המשיך לעשות חייל. הוא המריא לחלל עוד ארבע פעמים, ומחזיק בתואר 'האדם ששהה הכי הרבה זמן בחלל': 803 ימים בשש טיסות שונות. מיר המשיכה להיות מאוישת ברציפות ולקבל אספקה באופן שוטף. אך למרות שריחפה בגובה 300 ק"מ מעל הקרקע, מיר לא התחמקה מרעידת האדמה שהתחוללה מתחתיה.

התפרקותה של ברה"מ פתחה חלון הזדמנויות לשיתוף פעולה מעניין בין סוכנויות החלל של ארה"ב ורוסיה. האמריקנים רצו לצבור ניסיון בשהייה ארוכה בחלל, כהכנה להקמתה של תחנת החלל הבינלאומית שהייתה אמורה להמריא בסוף שנות התשעים. הרוסים מצדם היו זקוקים באופן נואש למימון. בשנת 1992 חתמו הנשיאים ג'ורג' בוש האב ובוריס ילצין על הסכם שיתוף פעולה: אסטרונאוטים אמריקניים יצטרפו לקוסמונאוטים על מיר, תמורת כמה מאות מיליוני דולרים שיועברו לסוכנות החלל הרוסית. שיתוף הפעולה החדש היה הצלחה גדולה. מעבורות החלל עגנו במיר, והמימון האמריקני סייע לרוסים לשגר לחלל עוד ארבעה מודולים חדשים ולהגדיל את מיר באופן משמעותי. עבור מי שגדלו בעידן המלחמה הקרה, התמונות של מעבורת אמריקנית מרחפת מעל כדור הארץ לצד תחנת חלל רוסית היו מדהימות ומעוררות תקווה, והדגימו טוב יותר מכל חוזה דיפלומטי את השינוי שחל ביחס שבין המעצמות.

אך את הזמן לא ניתן לעצור, והשנים שחלפו החלו נותנות את אותותיהן בתחנת החלל המזדקנת: הפאנלים הסולריים שסיפקו את האנרגיה החשמלית הלכו ואיבדו מיעילותם בהדרגה, ותקלות אקראיות נתגלעו במחשבים ובמכשירים השונים. מעבר לכך, מיר הייתה כמו ספינה קטנה וצפופה שלא נכנסה לנמל ולא עברה ניקיון יסודי מזה למעלה מעשור – על כל המשמעויות ההגייניות הנובעות מכך.

שריפה במיר

ג'רי ליננג'ר (Linenger) הגיע למיר בינואר, 1997. ליננג'ר היה האסטרונאוט האמריקני הרביעי בתחנת החלל, והצטרף לשני קוסמונאוטים שבאותה העת כבר שהו בה מספר חודשים. בראיונות ובספר שכתב תאר ליננג'ר את ריח האוויר במיר: צחנה של עובש ופטריות. איש לא הופתע מכך. כשאנחנו מדברים על סכנות ואתגרים הקשורים לחיים בתחנת חלל, אנחנו חושבים בדרך כלל על השפעותיה המזיקות של קרינה קוסמית או איבוד מאסת העצמות שהזכרתי קודם – אך לא רבים מודעים לסכנות הנובעות מזיהום פטרייתי. טחב ועובש שמביאים הקוסמונאוטים עימם מכדור הארץ מוצאים להם בית בפינות חבויות, מאחורי צינורות ופאנלים אלקטרוניים, וגדלים ללא הפרעה במשך שנים. הפטריות הזעירות חודרות לסדקים זעירים ומרחיבות אותם, מאכלות פלסטיקים ומחלישות מתכות. כיוון שאי אפשר לאוורר את התחנה או לפרק את הציוד ולנקות אותה באופן ייסודי, הנזק המצטבר כתוצאה מטחב עלול להיות משמעותי. ליננג'ר, רופא בהכשרתו, עקב אחר בריאות חברי הצוות ולא ראה עדויות לנזק רפואי כתוצאה מהזיהום הפטרייתי, אך הודה שהיו פינות חשוכות בתחנת החלל שאף אחד לא רצה לדחוף את ידיו אליהן.

בפברואר 1997, מספר שבועות לאחר הגעתו של לנניג'ר למיר, עגנה בתחנה החללית סויוז 25. מהחללית ירדו שלושה קוסמונאוטים אשר שניים מתוכם – אלכסנדר לזוטקין (Lazutkin) ווסילי טסיביליאב (Tsibiliev) היה אמורים להחליף את הקוסמונאוטים הנוכחיים ולהשאר עם ג'רי מספר חודשים. למשך שבועיים אירחה מיר גם את הצוות היוצא וגם הצוות הנכנס, שישה קוסמונאוטים בסה"כ. ה-24 בפברואר היה יום חג, 'יום הצבא' הרוסי, וששת הקוסמונאוטים חגגו בארוחת ערב עשירה שכללה מאכלים נדירים למדי בתחנת החלל כגון קוויאר, נקניקיות וגבינות. הם שרו, ניגנו בגיטרה, סיפרו בדיחות והעבירו ערב מהנה במיוחד.

מיר תוכננה לאכלס שלושה קוסמונאוטים באופן שוטף, וגם מתקני מחזור החמצן שלה היו מסוגלים לספק חמצן לשלושה בני אדם בלבד. שישה קוסמונאוטים צוחקים ושר