זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה

כתב: רן לוי

הרשו לי לפתוח בסיפור.

אנטון סאוורואלד (Sauerwald) היה קצין בצבא גרמניה במלחמת העולם השניה, וחבר במפלגה הנאצית. הוא לא היה חייל קרבי, אך לתפקיד שמילא הייתה חשיבות רבה עבור הרייך השלישי. כחלק מהרדיפות האנטישמיות בימים שלפני "הפיתרון הסופי", טענו הנאצים שכל היהודים בעלי הממון צברו את הונם על גב העם הגרמני – ועל כן יש לגרמנים הזכות ואף החובה לעקל את כספי היהודים לטובת המולדת והמאמץ המלחמתי. קצינים ופקידים מונו לחקור משפחות יהודיות עשירות ולחשוף חשבונות בנק סודיים, ניירות ערך ואוצרות דומים. כשסיפחה גרמניה את אוסטריה בשנת 1938 החלו הנאצים לעקל את נכסי היהודים גם שם. אנטון סאוורואלד הוצב בווינה, והמשפחה שאת סודותיה הכלכליים היה אמור לחשוף הייתה משפחת פרויד.

בתחילה היה סאוורואלד כל מה שניתן לצפות מקצין נאצי: הוא נהג בבני המשפחה המפוחדים בקשיחות בלתי מתפשרת, שלעתים גבלה בהתעמרות של ממש. לא נדרש לו זמן רב כדי לגלות שזיגמונד פרויד מחזיק מיליוני פרנקים בחשבונות בנק בשוויץ. לסאוורואלד היה שוט משמעותי שאותו יכול היה לנופף מעל הפסיכולוג: פרויד רצה להבריח את משפחתו מאוסטריה לבריטניה, אך לא יכול היה לעזוב את המדינה ללא אישורו של הקצין הבודק.

אך אז התחולל דבר משונה: סאוורואלד החל לשנות את גישתו כלפי פרויד ומשפחתו. הוא הפסיק להתעמר בהם, ולאורך זמן אף החל לנהוג בהם בכבוד ובהתחשבות. השינוי המפתיע בהתנהגותו של הקצין הנאצי הגיע לשיאו כשחתם סאוורואלד על אישור היציאה מאוסטריה, ופרויד ובני משפחתו עזבו לבריטניה – מבלי שהכסף בחשבונות השוויצריים עוקל.

כשנסתיימה המלחמה נעצר אנטון סאוורואלד על ידי בעלות הברית והועמד למשפט בחשד לפשעי מלחמה – אך עדים ממשפחת פרויד סיפרו על העזרה המפתיעה שהגיש להם. בעדותו הסביר אנטון את הסיבה לשינוי שחל בו. כחלק מהמחקר שערך כדי לחשוף את חשבונות הבנק הסודיים, קרא הקצין הנאצי את ספריו של זיגמונד פרויד, ספרים שעסקו בפסיכואנליזה וחקרו את צפונותיה הכמוסים ביותר של הנפש האנושית. סאוורואלד הנפעם החליט שיהיה זה פשע בלתי נתפס להזיק לגאון שכתב אותם. זאת ועוד, לפני המלחמה למד סאוורולאד כימיה באוניברסיטת וינה תחת פרופ' יהודי בשם יוסף הרציג, שסאוורואלד העריך מאוד. כשגילה שפרויד והרציג ידידים קרובים, גמלה בלב הקצין הנאצי החלטה: הוא אסף את כל המסמכים המעידים על קיומם של חשבונות הבנק והחביא אותם בכספת שבדירתו. הוא דיווח לממונים עליו שלפרויד אין ממון שניתן לעיקול, וחתם על אישורי ההגירה. הוא זוכה במשפט, ויצא לחופשי.

אנטון סאוורואלד לקח על עצמו סיכון לא מבוטל. לו היו הנאצים מגלים שעזר ליהודי 'לגנוב' כסף שהיה שייך למולדת, קרוב לוודאי שהיה מואשם בבגידה. העובדה שעשה זאת מתוך שכנוע עצמי בלבד ולא כדי לקחת את הכסף לעצמו מלמדת על עצמתם האדירה של רעיונותיו של זיגמונד פרויד. גם כיום, למעלה ממאה שנים לאחר שהגה אותם, רעיונות אלה ממשיכים להדהד בשיח העכשווי. בפרק זה אספר על פועלו של פרויד וחייו, על רעיונותיו המהפכניים ועל הוויכוח הסוער שמתחולל סביבם – ויכוח שמסרב לדעוך גם בימינו.

מאבולוציה לפסיכואנליזה

זיגיסמוד פרויד נולד בשנת 1856 למשפחה יהודית, באזור שהיה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום שייך לצ'כיה. אביו, יעקב פרויד, היה סוחר. אמו, עמליה, הייתה אשתו השלישית של יעקב וצעירה ממנו בכעשרים שנה. לזיגיסמוד – שמאוחר יותר שינה את שמו לזיגמונד – היו תשעה אחים ואחיות, והמשפחה הייתה נתונה במאבק כלכלי מתמיד. אף על פי כן, הוריו של זיגמונד זיהו את הפוטנציאל האינלקטואלי הטמון בבנם ולא חסכו ממנו את החינוך הטוב ביותר שיכלו להרשות לעצמם. כשהיה פרויד כבן ארבע עברה המשפחה לגור בווינה, העיר שבה היה עתיד לבלות את מרבית חייו.

בצעירותו הושפע פרויד מרעיונותיו של צ'רלס דרווין, ומספרו 'מוצא המינים' שיצא לאור כעשרים שנה קודם. תאוריית האבולוציה של דרווין הייתה מושתתת על הנחת היסוד שלפיה האדם אינו שונה באופן מהותי משאר היצורים שבטבע: הוא אמנם מורכב ומתוחכם יותר, אך אינו 'אלוהי' או בלתי ניתן להבנה. פרויד דגל בגישה זו וביקש לחקור את טבע האדם: במיוחד היה סקרן בעניין המוח האנושי והמנגנונים הביולוגיים השולטים בו. בשנת 1873 החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, והתמחה בניורולוגיה. במסגרת לימודיו הכיר חוקר מבריק בשם ג'וזף ברויאר (Breuer): היכרות זו הייתה עתידה, מאוחר יותר, לשנות את חייו מקצה לקצה.

כשסיים את לימודיו קיווה פרויד למצוא עבודה כחוקר בתחום הנוירולוגיה, אך מוצאו היהודי והעובדה שבלאו הכי לא היו הרבה משרות פנויות בתחום הכריחו אותו להתפשר ולהצטרף לבית חולים מקומי כרופא מן המניין. פרויד לא אהב את התפקיד – על אף שהיה רופא בהכשרתו, פרויד ראה עצמו כמדען יותר מאשר כרופא מטפל.

התפנית בחיי פרויד התחוללה בשנת 1885, כשנסע לפריז להשתלם אצל נוירולוג בשם ז'אן שארקו (Charcot). שארקו היה מפורסם ברחבי אירופה בזכות תגליות פורצות דרך בחקר המוח ובמערכת העצבים, וכן בשל היותו חלוץ בחקר ההיפנוזה. פרויד נכח בכמה הדגמות מרשימות של טכניקות היפנוטיות שערך שארקו, ואלו שכנעו אותו שלהיפנוזה יש פוטנציאל כלכלי שעשוי לאפשר הצצה אל המסתורין של המוח האנושי – הצצה שהייתה בלתי אפשרית בכל דרך אחרת שעמדה לרשות הנוירולוגים באותם הימים. כשחזר פרויד לווינה בשנת 1886 החליט לעזוב את בית החולים. הוא הקים קליניקה פרטית לטיפול בבעיות מוח ועצבים, והתמקד בטיפולי היפנוזה.

כזכור, בזמן לימודיו באוניברסיטה הכיר פרויד את ג'וזף ברויאר – נוירולוג שעסק, בין היתר, בחקר מחלת נפש מסתורית, אך נפוצה מאוד, בשם 'היסטריה'. תסמיניה של ההיסטריה היו מגוונים בצורה יוצאת דופן. חלקם היו התנהגותיים כגון עצבנות, רגזנות והתנהגות פרועה, וחלקם היו גופניים: החל מהיעדר תיאבון ובעיות שינה ועד להתעלפויות ולהפרעות שרירים. המחלה תקפה בעיקר נשים, ועל כן כונתה לעתים 'היסטריה נשית'. הנשים שסבלו ממנה היו, ברוב המקרים, בריאות בגופן – והרופאים שיערו שהסיבה למחלה עשויה להיות בעיה נפשית כלשהי.

אנה או

בשנת 1880 פנתה אל ברויאר ברתה פפנהיים, בחורה בת 21 אשר סבלה ממקרה חמור במיוחד של היסטריה. תסמיניה של ברתה – או בשם הבדוי שנתן לה ברויאר 'אנה או' (Anna O) – כללו, בין היתר, הזיות, שינוי מצב רוח פתאומיים, שיתוק חלקי בגפיים, שכחה זמנית, פזילה, שיעול וכאבי ראש איומים. מדי פעם הייתה אנה שוכחת כיצד לדבר בגרמנית, שפת אמה, ועוברת לדבר באנגלית או בצרפתית.

ברויאר ואנה או נפגשו באופן כמעט יומי, והיא סיפרה לו אודות משבר נפשי קשה שחוותה לא מזמן. אביה, שהיה דמות דומיננטית בחייה, חלה וגסס לאורך תקופה ארוכה, ואנה סעדה אותו. באחד המפגשים הבחין ברויאר בתופעה מעניינת. אחד התסמינים של ברתה היה סירובה לשתות מים מכוס: את הנוזלים שהייתה צריכה יכלה לקבל רק מאכילת פרות עשירים במים, כמו מלון. במהלך השיחה ביניהם, אנה סיפרה לו על אירוע טראומתי שגרם לה להתרחק מכוסות מים. זו הייתה שיחה רגשית וחושפנית מאד, אך בסיומה היא הושיטה את ידה – ולגמה מכוס שהייתה על השולחן.

ברויאר הבין שייתכן והדיבור על הטראומה שחוותה, שיחרר אצל אנה מעצור נפשי כלשהו. הוא עודד אותה לשתף אותו במחשבותיה הפרטיות וברגשותיה הכמוסים ביותר, ואט אט ובהדרגה החלו שאר התסמינים המעיקים להיחלש ולהיעלם. תהליך ההחלמה של אנה או, לא היה מושלם והיא אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים גם בימים שלאחר הטיפול, אך מצבה השתפר באופן מובהק והיא המשיכה לנהל חיים נורמטיביים ואף הפכה ללוחמת למען זכויות הנשים בגרמניה. שניהם, החולה והרופא כאחד, היו נפעמים מהאפקטיביות של מה שאנה כינתה 'תרופת הדיבור' – אך מסיבה לא ידועה החליט ברויאר שלא לפרסם את פרטי המקרה במאמר רפואי רשמי.

כשחזר זיגמונד פרויד מפריז והקים את הקליניקה הפרטית שלו, הוא חידש את הקשר עם ג'וזף ברויאר, וזה שיתף אותו בסיפורה של אנה או. פרויד זיהה את החדשנות הטמונה בהצלחתו של ברויאר. אמנם רופאים משוחחים עם מטופליהם כל העת, אך מטרתן של שיחות אלה היא לאפשר לרופא לברר מהו הטיפול הטוב ביותר לחולה. ברויאר, לעומת זאת, הדגים כי לפחות במקרים מסוימים השיחה עצמה עשויה להוות טיפול יעיל. פרויד החליט לרדת לשורש העניין ולבחון עד כמה יעילה יכולה להיות 'תרופת הדיבור', ובאלו מקרים. הוא וברויאר שתפו פעולה במשך מספר שנים, ומשיתוף פעולה זה צמחה הפסיכואנליזה.

כשאנחנו מדברים על פסיכואנליזה, התמונה שעולה לרובנו בראש היא זו של מטופל ששוכב על ספה ומאחוריו יושב פסיכולוג, מחזיק בידיו מחברת ועפרון, ומבקש (בחיקוי גרוע של מבטא יקי) 'ספר לי על אמא שלך'… במילים אחרות, פסיכואנליזה כשיטת טיפול, טכניקה פסיכולוגית. הפסיכואנליזה היא אכן שיטת טיפול, אבל גם – ולא פחות חשוב – תאוריה שמנסה להסביר באופן רציונלי את אופן פעולתו של המוח והאופן שבו אירועים שונים במהלך חייו של המטופל משפיעים על התנהגותו.

שכבות של מודעות

הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שמוחנו, או תודעתנו, אינה מערכת אחת, שלמה ומאוחדת – אלא מחולקת למה שניתן לדמות כ'שכבות של מודעות'. השכבה העליונה היא ה'מודע': אלו הן המחשבות, הרגשות והרעיונות שאנחנו מודעים אליהם, כמו שמחה, עצבות, אהבה וכדומה. השכבה השנייה היא ה'תת-מודע', או 'לא מודע'. בשכבה זו מסתתרים דחפים ורגשות בעלי עוצמה והשפעה לא פחותה מאלו שאנו מודעים אליהם, אך הם חבויים מתחת לפני השטח וסמויים מהעין.

לפני שארחיב על מודל השכבות – חשוב להבהיר שתי נקודות מהותיות. הראשונה היא שמדובר במודל מופשט בלבד: המוח אינו מחולק לשכבות של תודעה במובן הפיזיולוגי. אמנם אפשר לזהות בו חלקים שאחראים על פעילויות מוגדרות כמו ראיה, שמיעה או זיכרון – אך המוח מורכב מכדי שניתן יהיה להפריד אותו לחלוקות גסות שכאלה. מצד שני, החלוקה הגסה ל'מודע' ול'לא מודע' מסייעת לנו לפשט את המורכבות הזו כדי שניתן יהיה להגיע למסקנות בעלות משמעות מעשית. הנקודה השנייה היא שפרויד לא חשש לשנות את דעותיו לאורך השנים: הוא תיקן, שינה ועידכן את רעיונותיו לא אחת. חלק מרעיונותיו הם תוצאה של תהליך מתמשך של תיקונים ורביזיות, ולא הברקות שצצו כתאורים מושלמים של נפש האדם.

מקובל לדמות את סידור השכבות של המודע והלא-מודע לקרחון שרובו מסתתר מתחת למים, אבל בואו נודה על האמת – כמה מאיתנו בישראל ראו קרחון במו עיניהם? צימרים, לעומת זאת, יש לנו, והרבה. מוחנו, אם כן, הוא כמו ג'קוזי: ה'מודע' הוא כמו שכבה דקה של קצף על פני השטח, המסתירה מתחתיה שכבה עבה ועמוקה יותר של מים.
ההקבלה שעשיתי בין הנפש לג'קוזי הולמת במיוחד, כיוון שעל פי המודל הפסיכואנליטי, שכבת הלא-מודע אינה סטטית ובלתי משתנה, כי אם דינאמית, סוערת ועשירה בזרמים ובכוחות נפשיים- כמו סילוני המים שמתחת לקצף. מקור הזרמים הוא בדחפים אנושיים אינסטיקטיביים שאין לנו שליטה עליהם: למשל, הרצון לאכול או התשוקה המינית. דחפים אלה, והצורך המתמיד למצוא להם סיפוק, הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ומשפיעים על כל פעולה ומחשבה שלנו גם אם איננו מודעים להם – כמו אדוות זעירות בשכבת הקצף של הג'קוזי שמסגירות את המערבולות שמתחתן.

לדידו של פרויד, לכל פעולה, מחשבה ורגש אנושי ולו השוליים ביותר, יש סיבה – בין אם היא מודעת ובין אם לאו. פליטות פה, טעויות הקראה, שיכחה זמנית של שמות ואפילו זמזום סתמי של מנגינות היו קשורים, לטענתו, לתהליכים נפשיים לא-מודעים. באותו האופן, גם לתוכן החלומות שאנו חולמים יש קשר ישיר ללא מודע שלנו – "חלומות," טען פרויד, "הם דרך המלך אל הלא-מודע." הרצון החופשי הוא במקרה הגרוע אשליה גמורה ובמקרה הטוב מושפע מאוד מתהליכים שאיננו מודעים אליהם כלל.

הנדבך השלישי בתיאוריה של פרויד הוא זה שמוביל אל התופעות הנפשיות והגופניות שבאות לידי ביטוי בהיסטריה הנשית ובמחלות נפש אחרות. נדבך זה מכונה 'המודל הטופוגרפי' והוא מפריד את האישיות לשלושה חלקים מוגדרים: ה'סתמי' (Id, בלעז), ה'אני' (Ego) וה'אני-העליון' (Super Ego).

ה'סתמי' הוא החלק שממנו מגיעים כל אותם דחפים אינסטיקטיביים כמו רעב, מין ואלימות. ה'אני העליון' הוא המצפון שלנו: החלק באישיות שלנו שדורש מאיתנו לעמוד בסטנדרטיים אידיאליים כלשהם שהושתו עלינו בגיל צעיר על ידי הורינו ומחנכנו ואנחנו מפנימים אותם כחלק מתהליך ההתבגרות. אם לא נעמוד בסטנדרטים אלה, נחוש רגשות אשם או נחיתות. הסתמי והאני העליון נמצאים בקונפליקט תמידי: הסתמי מנסה לגרום לנו להתנהג באופן שיביא סיפוק מיידי לדחפים החייתים, והאני העליון מתנגד לו. אם להמשיך את האנלוגיה לג'קוזי, אזי הסתמי הוא המתרחץ שכל הזמן מנסה לערבב ולערבל את המים, והאני-העליון הוא המתרחץ שמנסה למנוע ממנו להשפריץ החוצה וללכלך את כל הצימר. להתנגדות זו חלק חיוני ביכולתנו לחיות לחיות בחברה 'מתורבתת', שהרי אם לא נשלוט בדחפים שלנו לא נצליח להסתדר עם בני אדם אחרים בסביבתנו.

החלק השלישי בפאזל הזה הוא ה'אני', המנגנון השואף לפשר בין שני הניצים. האני הוא החלק באישיות שמודע למציאות שסביבו ומנסה למצוא לקונפליקט הפנימי פתרון שיאפשר סיפוק הולם לדחפים הפנימיים מחד, ויעמוד בדרישות החברה והאידיאלים האישיים מאידך.
יש מגוון של פתרונות אפשריים העומדים בפני האני בבואו לפתור את הקונפליקט הפנימי שבתוכנו. הוא יכול, למשל, להחליט לתת דרור ליצרים ולדחפים הפנימיים – ולהסתכן בתגובה לא נעימה מצד החברה – או שהוא יכול לתעל את הדחפים לאפיקים שנחשבים מועילים: לדוגמא, יצירת אמנות, עבודה קשה או השקעה בתחביבים.

פיתרון אפשרי נוסף הוא זה המכונה 'הדחקה': האני 'דוחף' את הסתמי משכבת המודעות ולא נותן לדחפים ולמחשבות הפרועות להגיע אל פני השטח. באופן זה, אנחנו כלל איננו מודעים לכך שהם קיימים בתוכנו. ההדחקה היא, באופן עקרוני, מנגנון חיובי ומועיל: בעצם העובדה שאיננו מודעים לדחפים ולקונפליקט הפנימי שנוצר בעקבותיהם, נמנע מאתנו הסבל הנפשי שהיה נובע מהמאבק התמידי בהם – מאבק שוודאי מוכר היטב לכל מי שעושה דיאטה, למשל.

היסטריה ו-וויברטורים

אך הדחקה אינה פתרון קסם. פרויד היה מעורה מאוד במדע של תקופתו, והושפע מרעיונותיו של הפיזיקאי הרמן פון הלמהולץ בעניין מה שקרוי היום 'חוק שימור האנרגיה'. אנרגיה, גרס הלמהולץ, אינה נוצרת או נעלמת: היא רק משנה את צורתה – למשל, האנרגיה הכימית שבעץ מומרת לאנרגיית חום במדורה בוערת. הלמהולץ, בעצמו רופא, האמין שגם גוף האדם הוא מערכת פיזיקלית המצייתת לעקרון שימור האנרגיה.
פרויד לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה ויישם אותו גם על מה שכינה 'אנרגיה נפשית'. האנרגיה שבבסיס הדחפים והמאווים אינה נעלמת כשמדחיקים אותם: היא ממשיכה לרחוש ולבעבע מתחת לפני השטח ולנסות ללא הרף לפרוץ אל התודעה בצורות ובדרכים אחרות. רובנו חווים את הפריצות הזעירות האלה באקראי בחיי היום-יום, כמו למשל במקרים של 'פליטת פה פרוידיאנית' – משפט או מילה שנאמרים בלי כוונה ומעידים על מחשבות סוטות… זאת אומרת, סמויות.

הבעיה נוצרת כשהלחץ הנפשי כתוצאה מהקונפליקט בין הסתמי והאני-העליון הוא כה גדול, עד שהוא פורץ אל התודעה בדרכים הרבה פחות נעימות. פרויד שיער שהתסמינים הנפשיים והגופניים של ההיסטריה הנשית – מפוביות ודיכאון ועד שיתוק שרירים וקשיי נשימה – הם תוצאה של לחצים נפשיים לא מודעים שעוברים 'המרה' ובאים לידי ביטוי בדרכים עקיפות.
קל למצוא את ההיגיון שבהשערותיו של פרויד, כשבוחנים את מצבם של הנשים האירופיות בימיו. הנשים היו נתונות תחת לחץ חברתי כבד מאוד: אסור היה להן ללמוד, לפתח קריירה או להגשים את עצמן בדרכים שאינן קשורות למשפחה ולגידול ילדים. לחצים גדולים במיוחד הופעלו עליהן בכל מה שקשור למין: באירופה של העידן הוויקטוריאני השמרני, נשים היו אמורות להיות צנועות וחסודות: מין היה כלי לצורך רבייה, ולא פעילות שנעשית לשם הנאה. הרופאים ידעו שאחת הדרכים הבדוקות לשפר את מצבן של החולות בהיסטריה נשית היא… להביא אותן לאורגזמה. למעשה, הויברטור הומצא בשלהי המאה ה-19 כמכשיר רפואי לכל דבר, שבא לסייע לרופאים להביא את המטופלות שלהם להרפייה במהירות וביעילות.

לאור השמרנות שהייתה מקובלת באירופה באותם הימים, דיבורים על דחפים מיניים נחשבו לשערורייתים ובלתי מקובלים, ורעיונותיו של פרויד לא התקבלו על ידי הממסד הרפואי. אם מישהו מעמיתיו של פרויד הזכיר אותם – היה זה רק כדי לבקר אותם ולהראות עד כמה הם הזויים ומטופשים. אך פרויד לא עצר כאן: הוא לקח את התיאוריה הפסיכואנליטית של הנפש צעד נוסף קדימה, והגה את מה שנחשב אולי לרעיון השנוי ביותר במחלוקת שלו – המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד.

המודל הפסיכוסקסואלי של התפתחות הילד

פרויד טען שדחפים מיניים אינם מוגבלים לבוגרים בלבד, אלא קיימים גם אצל ילדים – ואפילו תינוקות שאך נולדו. ההבדל בין ילד ומבוגר, במישור זה, הוא באיבר הגוף שבו ממוקדת ההנאה המינית ושם היא באה על סיפוקה.
אינסטינקט המציצה הוא דחף שטמון בנו מרגע לידתנו, והוא נועד בראש ובראשונה כדי לאפשר לתינוק להשיג מזון מפטמת האם. אבל תינוקות לא מוצצים רק כדי לאכול: הם שואבים סיפוק גם מיניקה של מוצץ רגיל. פרויד הסיק מכך שבשנת החיים הראשונה הדחפים הגופניים מתרכזים סביב הפה, וכינה את השלב הזה בשם 'השלב האוראלי'. בשנה השניה עיקר ההתעסקות וההנאה מתרכזת סביב פעולות הקשורות בצרכים – זהו 'השלב האנאלי'. הילד מטפס בסולם השלבים עד גיל ההתבגרות, בו מתבצעת הקשירה הסופית בין הדחפים המיניים והתשוקה המינית הגופנית.

פרויד טען שבעיות נפשיות בגיל מבוגר קשורות לחוויות שאנחנו עוברים בכל אחד מהשלבים האלה, ובפרט חוסר בסיפוק או סיפור יתר של הדחפים המיניים הילדותיים. למשל, אם ההורים היו מחמירים וקפדנים מדי בחינוך שלהם לעשיית צרכים, הילד יגדל להיות טיפוס עקשן, קפדני ובלתי מתפשר – במילים אחרות, 'טיפוס אנאלי'.

פרויד גרס עוד כי כל הילדים חווים כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם משיכה חזקה אל ההורה בן המין השני: זהו 'תסביך אדיפוס' המפורסם אצל בנים, ו'תסביך אלקטרה' אצל בנות. פרויד גרס שהבן, לדוגמא, מרגיש שהוא מתחרה מול אביו על אהבתה של אמו ולכן רואה בו אויב. הדחפים האלה מתאזנים על ידי הפחד שחש הילד מאביו החזק – פחד מסירוס – ואהבה שהוא רוכש לו מעצם היותו אביו. קונפליקט הזה נפתר, כמעט תמיד, באופן תקין על ידי כך שהילד מפתח הזדהות עמוקה עם אביו ורוצה להיות כמוהו. רק במקרים שבהם הקונפליקט אינו פתור באופן מושלם, עלולה להיווצר בעיה נפשית.

בנקודה זו ראוי לציין לפרויד ולאשתו, מרתה, היו שישה ילדים – אך רעיונותיו של פרויד לא התפתחו בעקבות תצפיות שערך עליהם. מרתה אמנם כיבדה את בעלה ועבודתו, אבל לא נתנה לו להתקרב אליהם…אף על פי כן – ואולי בזכות זאת – אנה פרויד, בתו של זיגמונד, גדלה להיות בעצמה פסיכולוגית מפורסמת ורבת השפעה