תצפית על המוות – על ההיסטוריה של הפנסיה

כתב: רן לוי

אם תשאלו מהנדס אלקטרוניקה כיצד ייראה עולמנו בשנת 2050, הוא ודאי יספר לכם על מחשבים מתוחכמים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. אם תשאלו ביולוג, הוא ידבר על על חיידקים מהונדסים. אם תשאלו מהנדס אווירונאוטיקה, הוא יספר לכם על חלליות אזרחיות הטסות למאדים. אם תשאלו כלכלן, יש סיכוי לא רע שהוא יספר לכם על… זקנים.

כן, זקנים. זה לא משהו שתראו בסרטי מדע בדיוני. קשה לדמיין את קפטן קירק עם גב תפוס או את האן סולו שוכח היכן הניח את המפתחות של החללית.. אבל מכל העתידים האפשריים, זהו ככל הנראה העתיד הסביר ביותר. כיום, אחד מכל עשרה ישראלים הוא בן 65 וחמש ומעלה: על פי תחזית לטווח ארוך שהכינה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2012, בשנת 2050 היחס צפוי להיות אחד לחמישה. באירופה, למרות כל גלי ההגירה מאפריקה, היחס צפוי להיות אחד לשלושה.

השינוי הדמוגרפי הדרמטי הזה מדיר שינה מעיני הכלכלנים. הגימלאים העתידיים יצפו, ובצדק, לקבל פנסיה – קצבה חודשית קבועה שתבטיח להם רמת חיים סבירה ויכולת להזדקן בכבוד. אך אם חמישית או יותר מהאוכלוסיה אינה עובדת ואינה משלמת מסים – מאין יבוא הכסף עבור הפנסיה? הבעיה הזו צריכה להדיר שינה גם מאתנו, שהרי רבים ממי שמאזינים לתכנית – וגם אני – הם אלה שעומדים להיות הפנסיונרים של 2050. כן, ידידיי – אנחנו הבעיה, ואנחנו גם אלה שנצטרך לפתור אותה.

הפנסיה, כפי שהיא מוכרת לנו היום, היא חלק מתפיסה תרבותית וחברתית מקובלת שלפיה לאנשים מבוגרים שעבדו כל חייהם יש זכות בסיסית לשמור על רמת חיים נאותה גם כשכבר אינם מסוגלים עוד לפרנס את עצמם. העיקרון הבסיסי של הפנסיה – סכום כסף שמשולם בתדירות קבועה, מדי חודש או מדי שנה – קיים עוד מימי קדם, אך הרעיונות החברתיים שמלווים אותו הם המצאה מודרנית לחלוטין. פה ושם היו יוצאי דופן, כמובן: למשל, כבר ברומא העתיקה הקימו הלגיונות עמותות לעזרה הדדית ששילמו קצבאות לחיילים שפרשו בגיל מבוגר או לאלמנותיהם של חיילים שפרשו לעולם שכולו טוב… אך ככלל, העוני נחשב לבעייתו הבלעדית של העני. אם לא יכולת לעבוד מסיבה כלשהי, הרי שהצטרכת להיות תלוי במשפחתך או בקהילה שסביבתך.

גרוע מכך, היו מקומות שבהם העוני נחשב לעבירה מוסרית: אם אתה עני, סימן שאתה עצלן, בזבזן או חלש אופי. גישה זו אינה תורמת רבות למידת הרחמים, ובאנגליה בימי הביניים, למשל, היו חוקים נוקשים מאוד כנגד מקבצי נדבות: מי שנתפס מתחנן לכסף היה מושלך לבית הסוהר לכמה ימים, ולאחר מכן מגורש מהעיר. על סיוע כלשהו מטעם המדינה – גם אם לא יכולת לעבוד בגלל מחלה, נכות או סיבה מוצדקת אחרת כלשהי – לא היה על מה לדבר.

פאודליזם וטונטינים

בימינו, למילים 'קצבה' ו'גמלה' יש קונוטציה של סעד חברתי לשכבות אוכלוסיה חלשות – אך עד לפני מאות שנים ספורות, לקצבאות הייתה קונוטציה כמעט הפוכה. הקצבה הקבועה מכשיר פיננסי בידיהם של העשירים והאצילים, חלק מאסטרטגיית השקעה לעשיית רווח כספי או גיוס הון.

למשל, על פי השיטה הפאודלית שהייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, האדמה הייתה שייכת לאצילים והאיכרים היו צריכים לשלם להם תמורת 'הזכות' לעבד את האדמה. התשלום הועבר בצורת גמלה שהאיכר היה מעלה לאציל בכל חודש או מדי שנה. הקצבה הקבועה שהעבירו האיכרים הייתה משענת כלכלית נוחה עבור האצילים, אך אם פרצה לפתע מלחמה – ובימי הביניים היו מלחמות רבות – היה על בעל הטירה לגייס נשק ושכירי חרב. לשם כך היה האציל זקוק לסכומי כסף גדולים ונזילים באופן מיידי – ולא לקצבאות קטנות המשולמות לאורך זמן. הפיתרון המקובל, במקרה כזה, היה למצוא סוחר עשיר או אציל אחר שהיה מוכן להלוות את הכסף הגדול במזומן ובאופן מיידי – ובתמורה, לשעבד על שמו את הקצבאות ששילמו לך האיכרים למשך שנים רבות בעתיד. עבור המלווה הייתה זו השקעה נהדרת – במיוחד כיוון שעל פי הנצרות הקתולית הלוואה בריבית נחשבה לחטא חמור מאוד, ולא הייתה כמעט שום דרך אחרת להשיג תשואה חיובית על הכסף שהחזקת בבנק.

דוגמה נוספת לשימוש בעקרון הקצבה הקבועה לשם עשיית רווח הוא ה'טונטין' (Tontine), כלי פיננסי שהיה נפוץ במיוחד במאה ה-18, ושייחודו בכך שהיה בחלקו גם משחק הימורים. הוגה השיטה היה לורנצו טונטי (Tonti), רופא והרפתקן מאיטליה. באותם הימים, אמצע המאה ה-17, מצבה הפיננסי של צרפת היה בכי רע: בשנת 1660 פנה טונטי אל הממשלה הצרפתית והציע לה דרך מקורית לגייס כסף.

השיטה של טונטי הייתה מבוססת על רעיון שלפיו כל אזרח שביקש להשתתף בטונטין שילם למדינה, באופן חד פעמי, סכום כסף גדול. המדינה הייתה משקיעה את הכסף שאספה מכל המשתתפים, ואת הריבית שהרוויחה מהשקעה חילקה להם בחזרה כקצבה שנתית לכל ימי חייהם. בנוסף – וכאן טמון הטוויסט המבריק בהצעה – בכל פעם שמישהו מהמשתתפים האחרים בטונטין הלך לעולמו, הקצבה שהייתה אמורה ללכת אליו חולקה בין כל שאר המשתתפים שהיו עדיין בחיים. באופן זה, ככל שחייך היו ארוכים יותר – גדלה גם הקצבה השנתית שלה היית זכאי, והמשקיע שנותר אחרון מבין כל מי שהשתתפו בטונטין היה זוכה בכל הקופה ומשלשל לכיסו את סך כל הקצבאות ששילמה המדינה.

השיטה שהציע טונטי הייתה טובה מאד למדינה: כשהלך אחרון המשתתפים לעולמו ולא היה עוד צורך לשלם את הקצבאות מהריבית, יכלה המדינה לאסוף את הקרן לעצמה ולנצל אותה לצרכיה. אך אף על פי שלטונטין היה הפוטנציאל לחלץ את הצרפתים מהבוץ הפיננסי שאליו נקלעו, תככים פוליטיים בפרלמנט ובחצר המלך מנעה מהצעתו של טונטי להתקבל.

היו אחרים, עם זאת, שראו את הפוטנציאל שברעיונותיו של טונטי: ב-1670 הציעו מספר ערים בהולנד תכניות טונטין לתושביהן, והצליחו לגייס סכומי כסף מרשימים מאד לפרויקטים גדולים. המשקיעים אהבו את הטונטין בזכות השילוב המוצלח של השקעה סולידית ולא מסוכנת מחד, ומאידך בעלת סיכוי מסוים לעושר מופלג. הממשלה הצרפתית הבינה שהיא מפספסת מכרה זהב פוטנציאלי, ומיהרה לקפוץ על הסוס ולהציע טונטינים מצליחים מיוזמתה.

למרבה האירוניה, טונטי עצמו לא זכה להנות מפירות עמלו. שנה קודם לכן, בזעמו על הדחייה הצרפתית, פרסם טונטי עלון ובו דברי ביקורת חריפים במיוחד כנגד שר האוצר הצרפתי. זו התבררה כשגיאה פטאלית מצדו של האיטלקי חם המזג: ב-1669 הוא הושלך לכלא הבסטיליה, שם בילה למעלה מעשרים שנים עד שהלך לעולמו ב-1695 כשהוא עני ומסכן.

הטונטינים המשיכו להיות פופולריים לאורך המאה ה-18, ועם הזמן למדו המשקיעים איך 'לשחק את המשחק' והמציאו קומבינות מתוחכמות כדי להגדיל את הסיכוי לצאת ברווח. למשל, בחלק מהטונטינים היה מותר למשקיע לקשור לתכנית מישהו אחר: לדוגמא, הקצבה הייתה משולמת כל עוד אשתו של המשקיע הייתה בחיים, ולא הוא עצמו. היו משקיעים שקשרו לטונטין את חיי המלך המקומי, או אישיות מפורסמת אחרת: לגישה זו היה יתרון בכך שחייו של המלך היו אמורים להיות מוגנים – לפחות במישור התאורטי – טוב יותר מחיי האדם הפשוט וכך ימשיך המשקיע לקבל את הקצבה לאורך זמן ארוך יותר… קומבינות מעין אלה, בשילוב הקושי הטכני שבניהול שוטף של טונטינים בעלי עשרות אלפי משתתפים, הביאו לכך שבמאה ה-19 דעכה הצלחתם של הטונטינים עד שנעלמו לגמרי מהנוף הפיננסי.

אם תכניות השקעה שמבטיחות קצבה לכל החיים, כמו הטונטין, היו מוכרות ושכיחות כבר במאה ה-17, מדוע חלפו מאות שנים עד שהופיעה הפנסיה בצורתה המודרנית? כדי לענות על שאלה זו, יש להבין קודם כל את מטרתה העקרונית של הפנסיה: להגן עלינו מפני הסיכון שבחיים ארוכים.

'הסיכון שבחיים ארוכים' נשמע כמו ביטוי הסותר את עצמו אפילו יותר משמו של ביטאון הרשות לעתיקות, 'חדשות הארכיאולוגיה' – אך יש בו היגיון. כולנו רוצים לחיות עד מאה ועשרים שנה לפחות, אך האמת המרה היא שככל שאנו מזדקנים וממשיכים לבזבז את הכסף שבחסכונותינו, גובר הסיכון שהכסף יאזל ואנחנו נמשיך לחיות, עניים ורעבים ללחם. הכלכלנים מכנים זאת 'הסיכון שבחיים ארוכים' (Risk of Longevity). הפנסיה מאפשרת לנו, באופן עקרוני, להעביר את הסיכון אל הארגון שמכר לנו את הפנסיה – ולישון בשקט בידיעה שיש בידינו התחייבות מפורשת לקבל גמלה חודשית לכל ימי חיינו.

אך עד תחילת המאה ה-18 לערך, לא היו בידי הכלכלנים כלים מתמטיים או מידע סטטיסטי אמין שאיפשר להם להעריך במידה גבוהה של ודאות את תוחלת החיים הצפויה לאדם ממוצע. בלעדי כלים אלה לא יכלו אנשי העסקים להציע ללקוחותיהם מוצרים פיננסיים כמו פנסיה או ביטוח חיים: אם אחוז ניכר ממקבלי קיבצת הפנסיה יחיו מעבר לתוחלת החיים הצפוייה, קרן הפנסיה תאלץ לשלם יותר כסף משתכננה, ואולי גם יותר משיש לה בפועל – או במילים אחרות, היא עלולה לפשוט את הרגל.

האסטרונום ומוכר הסדקית

הראשון שניסה לפתור את חידת תוחלת החיים בכלים מתמטיים כלל לא היה מתמטיקאי, או אפילו מדען. ג'ון גראונט (Graunt) נולד באנגליה בשנת 1620, והיה בעל חנות לחפצי סדקית: כפתורים, סרטי בד ומצרכים דומים. על אף שזכה לחינוך נאות ואף כיהן כקצין במה שהיה אז המקבילה למשמר האזרחי של לונדון, גראונט לא למד מתמטיקה באופן מסודר ולא היה חלק מהממסד המדעי. את מה שהיה חסר לו בחינוך רשמי, השלים גראונט באמצעות אינטואיציה חזקה מאד שצמחה מאהבתו לסטטיסטיקה ושנים של התעסקות בה כתחביב צד.

בשנת 1661 נתקל גראונט במאגר מידע מעניין. 127 שנים קודם לכן התגבשה קבוצת סוחרים מלונדון שביקשו לבחון את מצב האוכלוסיה בעיר, ובפרט את שיעור הגידול באוכולוסייתן של שכונות שונות. מחלות ומגיפות השתוללו תדיר בעיר הבירה הצפופה, והיו שנים שבהן מספר התושבים הצטמק באופן ניכר. הסוחרים רצו לדעת אלו שכונות מאבדות תושבים ואלו צומחות, כדי שיוכלו לפתוח חנויות בשכונות המשגשות. הם שכנעו את רשויות העיר לפתוח במבצע חסר תקדים שמטרתו איסוף נתוני לידות ומיתות לאורך מספר שנים.

המידע נאסף, אך במשך למעלה ממאה שנים שכב כאבן שאין לה הופכין – ומסיבה טובה. מי שניהלו את הרישומים היו הכמרים שבכנסיות השונות שברחבי העיר, ולכל כומר הייתה שיטת תעוד משלו. התוצאה הייתה אלפי חוברות, ספרים ויומנים עמוסים ברישומים שנעשו בכתב יד ללא שום סדר או יד מכוונת – בלגן שאיש לא מצא בו את הידיים והרגליים, וודאי שלא יכול היה לחלץ ממנו מסקנות סטטיסטיות. אך גראונט, כזכור, אהב סטטיסטיקה ולא היה אכפת לו לבלות ערבים פנויים וסופי שבוע בנבירה אינסופית ברישומי האוכלוסין הישנים.

פרט לחוסר הסדר ששרר בנתונים, האתגר הגדול ביותר שניצב בפני גראונט היה העובדה שהכמרים – מסיבותיהם שלהם – לא תעדו את הגיל שבו מתו חברי קהילתם, אלא רק את סיבת המוות. אי אפשר לחשב תוחלת חיים ממוצעת מבלי לדעת את הגיל שבו הלך הנפטר לעולמו, ועל כן נאלץ גראונט להפעיל חשיבה יצירתית. הוא החליט לנחש את גיל המוות המשוער על פי סיבת המוות, מתוך ההנחה הסבירה שמי שמתים ממחלות ילדות הם בעיקר ילדים, ומי שמתים ממחלות זקנה הם זקנים.

במקרים מובהקים פחות, נאלץ גראונט לנחש את גיל המוות על פי הנסיבות – וזה לא היה קל. התאורים שרשמו הכמרים לגבי נסיבות המוות היו לעתים מעורפלים מאוד: למשל, תשעה אנשים מתו מפחד, אחד מת מגירוד, עוד כמה מתו מצער, אחד מת 'לפתע', ושני אנשים מתו כתוצאה משתיית יתר של אלכוהול – מספר זעום להפליא בהתחשב בצריכת הבירה של האזרח הלונדוני הממוצע בימי הביניים…בקצה השני של הסקאלה היו מחלות שקטלו אלפי תושבים מכל הגילאים: למשל, שלושים אלף איש מתו משחפת בשנה אחת בלבד – מספר מדהים, שמהווה עשרה אחוזים תמימים מאוכלוסיית לונדון כולה. עוד עשרת אלפים איש מתו מדבר, וארבע עשרה אלף מתו כתוצאה מהדבקות בתולעים ובטפילים אחרים. במילים אחרות, החיים בלונדון בימי הביניים היו סוג של ספורט אתגרי עממי.

ההברקה הגדולה של גראונט הייתה האופן שבו ארגן את הנתונים הסטטיסטיים שדלה מתוך הרישומים. הוא חילק את תושבי לונדון לקבוצות גיל – למשל, בני 7 עד 16, 17 עד 26 וכולי – ורשם טבלה שבה ניתן למצוא את הסבירות שאדם ממוצע יזכה להגיע לקבוצת גיל כלשהי. למשל, אחד מתוך ארבע תינוקות יזכה לחיות עד גיל 27, ורק אחד מכל מאה יגיע לגיל המופלג של 77 שנה.

ההנחות והניחושים הביאו לכך שהמידע היה ברשותו של גראונט לא היה מדויק במיוחד, אך אף על פי כן הוא הצליח לחלץ מתוכו כמה תובנות מרתקות: למשל, שנשים חיות בממוצע יותר מגברים. תובנות אחרות היו, איך נאמר – מצמררות. למשל, שלושים ושישה אחוזים מהילדים מתו לפני שהגיעו לגיל שש…אחד מכל שלושה ילדים.  הסיכוי של אדם בן עשרים למות בשנה הקרובה היה זהה, כמעט, לסיכוי של אדם בן חמישים למות באותו פרק זמן- עובדה שמעידה על כך שמגיפות ומחלות היו דומיננטיות יותר בקרב האוכלוסיה מאשר מחלות זקנה.

ג'ון גראונט פירסם את תוצאות מחקרו במאמר בשם 'תצפיות על נתוני תמותה', שהפך כמעט מיד לשיחת היום ונחשב לאחד מהמאמרים החשובים ופורצי הדרך בהיסטוריה של הסטטיסטיקה. צ'רלס מלך אנגליה, התרשם כל כך מהעבודה יוצאת הדופן, עד שדרבן את החברה המלכותית – אגודת המדענים היוקרתית – לקבל את גראונט לשורותיה למרות שלא הייתה לו השכלה מדעית רשמית.

על אף פריצת הדרך שלו, בסופו של דבר לא הצליח גראונט להתגבר על הבדלי המעמדות והדעות הקדומות שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים באנגליה באותה התקופה. חברי האגודה לא אהבו לראות סוחר פשוט וחסר השכלה מסתובב במסדרונות החברה המלכותית. הם ניצלו מחלה קשה שהעסיקה את המלך צ'רלס, והדיחו את גראונט כעבור ארבע שנים בלבד. מצבו של גראונט הורע עוד יותר כשהחליט להמיר את דתו לדת הקתולית, דווקא בימים שבהם גאתה בלונדון החשדנות והטינה כנגד המיעוט הקתולי. אחרי השריפה הגדולה שכילתה חלקים גדולים מלונדון ב-1666, הואשם גראונט שמנע מהכבאים גישה למיכל מים גדול כדי להעצים את נזקי השריפה. ההאשמות השקריות האלה החתימו את המוניטין של גראונט ופגעו בעסקיו, והוא הלך לעולמו ב-1674 עני וחסר כול.

כאמור, הטכניקה שיישם גראונט הייתה פורצת דרך: טבלאות החיים שהגה הם כיום אחד מכלי העבודה העיקריים של האקטוארים – אלו שמיישמים שיטות מתמטיות לפתרון בעיות כלכליות, כמו חישובי פנסיה וביטוח. אך חישוביו של גראונט היו מסורבלים מדי והמידע עליו נסמך היה לא מדויק דיו כדי שאפשר יהיה להשתמש בטבלה שלו לחישובים מעשיים בעולם העסקים. מי שהתגבר על המכשול הזה היה הפיזיקאי והאסטרונום אדמונד האלי (Halley).

האלי נולד בשנת 1656, וגדל להיות אחד מעמודי התווך של קהילת המדענים באנגליה. התגלית המפורסמת ביותר שלו הייתה קשורה לכוכב שביט שנקרא על שמו – 'השביט של האלי' – לאחר שהאסטרונום חישב את חזרת השביט לכדור הארץ כל שבעים ושש שנים. נוסף על כך, היה זה האלי שדרבן ודחף את אייזיק ניוטון לכתוב את מה שנחשב כאחד מספרי המדע החשובים ביותר בהיסטוריה, ה'פרינקיפיה מתמטיקה', הספר שהציג לעולם את תורת הכבידה של ניוטון. האלי היה  עורך הספר ואף שילם את עלויות הוצאתו לאור.

האלי היה אדם רב פעלים, אך סטטיסטיקה לא הייתה אחד מעיסוקיו הקבועים. הוא נגע בנושא זה רק פעם אחת בלבד, כשקיבל מכומר פולני רישומי לידות ומיתות של העיירה ברסלואו. הנתונים עוררו את סקרנותו כיוון שהיו מדויקים ומסודרים בכמה רמות מעל לנתונים שהיו ברשותו של גראונט שלושים שנים קודם לכן. הוא החליט לנתח אותם ולהציג את התוצאות במאמר שפורסם במגזין המדעי שהוא היה העורך שלו. יש האומרים שהאלי היה מודאג מכך שבמגזין המדובר לא היו מספיק מאמרים באכות גבוהה, ולכן החליט לכתוב מאמר בעצמו – ולא חשוב באיזה תחום…

כדי להתגבר על הצורך בחישובים מייגעים ומועדים לטעויות, הניח האלי כמה הנחות יסוד לגבי הנתונים שנאספו בברסלואו – למשל, שמספר הלידות קבוע בכל שנה, וכך גם מספר המיתות. למרבה המזל, בחמשת השנים שבהם נערכו הרישומים היה מספר התושבים בברסלואו קבוע למדי, עובדה שמנעה מההנחות המקילות שלו לשבש את דיוק התוצאות במידה ניכרת.

טבלת החיים שפרסם האלי בשנת 1693 הייתה מוצלחת בהרבה מזו של גראונט. האלי לא הסתפק בקבוצות גיל, אלא חישב את סיכויי התמותה עבור כל גיל בנפרד – דהיינו, מה הסיכוי של אדם בגיל כלשהו למות לפני יום ההולדת הבא שלו. בעזרת הטבלה של האלי אפשר היה להעריך את תוחלת החיים הממוצעת לגברים ונשים באופן מדויק יותר מאי פעם.

העבודה על טבלת החיים הכניסה את האלי למצב רוח פילוסופי משהו. בהערות שבסוף המאמר הוא הוסיף כמה מילים בנימה אישית:

"פרט למסקנות שרשמתי קודם, ייתכן וניתן להסיק מהטבלאות שאל לנו להצטער על חיינו הקצרים, ולראות את עצמנו מרומים אם לא הגענו לגיל מופלג – שכן כפי שניתן לראות, מחצית מכל מי שבא לעולם מת לפני גיל 17. על כן, במקום שנתלונן על חיינו הקצרים, עלינו לקבל בסבלנות ובסלחנות את חיינו השבריריים, ולברך על כך שהצלחנו לשרוד אל מעבר לגיל שאליו מחצית מהאנושות לא מצליחה להגיע כלל."

טבלת החיים המשופרת של האלי הייתה קו פרשת המים בקשר שבין המתמטיקה לכלכלה. יותר ויותר מדענים החלו לגלות עניין בבעיות כלכליות, ביניהם מתמטיקאים דגולים כמו גודפריד לייבניץ', ניקולס ברנולי ואברהם דה-מואבר. חלפו  מספר שנים עד שעולם העסקים אימץ את השיטות הסטטיסטיות של האלי, אך משעשו כן החלו הסוחרים להציע ללקוחותיהם מוצרים כלכליים שעד אז נחשבו למסוכנים מדי בשל הקושי שבהערכת תוחלת החיים – כמו למשל, ביטוח חיים. כבר בשנת 1759 הוקמה בארצות הברית – אז עדיין קולוניה בריטית – עמותה שמכרה ביטוח שכזה לטובת אלמנותיהם  כמרים באזורי ספר וילדיהם. בשנת 1815 נוסדה 'קרן האלמנות הסקוטיות' שהציעה אף היא ביטוח חיים וביטוח פנסיוני – ומאוחר יותר הרחיבה את מעגל לקוחותיה גם אל מעבר לחוג המצומצם של אלמנות ויתומים. מאתיים שנים מאוחר יותר, קרן האלמנות הסקוטיות ממשיכה לעשות חיל גם בימינו עובדה שמעידה יותר מכל על תרומת גראונט והאלי ליציבותם של ארגונים כלכליים שכאלה. פרט לשמה, השריד היחידי למקורותיה ההיסטוריים של קרן האלמנות הסקוטיות הוא דמותה של האלמנה שמככבת בפרסומותיה. ואני מוכרח לציין שאם כל האלמנות הסקוטיות נראות כמו הדוגמניות בפרסומת, יכול להיות שהגברים הסקוטיים עשו בכל זאת עסקה לא רעה.

הבסיס המתמטי האיתן העלה לגדולה את פנסיית הזקנה. הראשונים שהציעו פנסיה שכזו היו חברות הרכבות בארצות הברית, במחצית השנייה של המאה ה-19. לחברות הרכבות,  הארגונים העסקיים הגדולים ביותר באמריקה באותה התקופה, הייתה מוטיבציה גבוהה להציע לעובדיהן תכניות פנסיה: החברות היו זקוקות לידיים עובדות כדי לסלול פסי רכבת לרוחב היבשת, והפנסיה הייתה הטבה שסייעה להם למשוך עובדים. נוסף על כך, היא גם סייעה להם לשמר את העובדים הטובים ולמנוע מהם לעזוב – כיוון שרק מי שעבדו בחברה עשרים או שלושים שנה היו זכאים לפנסיה.

הצלחת פנסיות חברות הרכבות דירבנה ארגונים גדולים אחרים בארצות הברית להציע תכניות דומות לעובדיהם, למשל פנסיות לכבאים, למורים ולשוטרים. היה זה צעד חיובי מאוד לטובת העובדים, ללא ספק, אך תכניות הפנסיה הפרטיות היו עדיין בעלות צביון עסקי מובהק, ולא חלק ממדיניות חברתית כלשהי. כמעט כל החוקים שחלו על הפנסיות הללו היו מוטים בברור לטובת המעסיק: החברה הייתה יכולה לשנות את גובה קצבת הפנסיה או אף להפסיק אותה לגמרי מכל סיבה שהיא, ובכל זמן. אם הגימלאי הלך לעולמו לפני שהספיק לקבל את הכסף שהגיע לו, משפחתו לא זכתה בפיצוי כלשהו. השינוי במדיניות הפנסיה לטובת מה שנחשב כ'צדק חברתי' החל מעבר לים, באירופה, בזכותו של מדינאי שלמרבה האירוניה התנגד ל'צדק חברתי' בכל כוחו.

קאנצלר הברזל

אוטו פון ביסמארק (Bismark) היה ראש ממשלת פרוסיה – גרמניה של ימינו – מ 1862 ועד 1890. הוא נודע כאחד המדינאים הקשוחים ביותר ביבשת וזכה לכינוי 'קאנצלר הברזל'. דורסנותו התקיפה והבלתי מתפשרת אפשרה לביסמארק לאחד את הנסיכויות הגרמניות המפולגות למדינה אחת, והציבה את גרמניה על מסלול פריחה ושגשוג כלכליים.

המאה ה-19 עמדה בסימן עלייתן של תנועות חברתיות וסוציאליסטיות באירופה, שחבריהן ביקשו למוטט את הסדר החברתי הישן, למחוק את הבדלי המעמדות ולכונן משטרים שהטיבו עם המעמדות הנמוכים. ביסמארק היה נציגו המובהק של אותו 'סדר ישן': הוא היה בן למשפחה עשירה, שמרן בדיעותיו ומתנגד חריף לכל רעיון שהדיף ניחוח דמוקרטי. ביסמארק נאבק בתנועה הסוציאליסטית באותה דורסנות שבה פעל בכל מישור אחר: הוא עצר את מנהיגיה, מנע אסיפות והפגנות והשליך רבים מחבריה לכלא.

אך התנועה הסוציאליסטית המשיכה לצבור פופולריות בקרב המעמדות הנמוכים, וביסמארק ידע שעליו להציע לגרמנים אלטרנטיבה מעשית לרעיונותיה המסוכנים. על כן ב-1881 דרבן את הקייזר לצאת בהכרזה כי –

"ריפוי הפצעים החברתיים [בפרוסיה] לא יוכל להעשות על ידי דיכוי בלבד של המורדים הסוציאליסטים… אלא גם צריך להיות מאוזן באמצעות דאגה לרווחת העובדים… ותמיכה באלה שאינם יכולים להרוויח את לחמם בגלל נכות או זקנה. לאלה יש זכות לגיטימית לבקש מהמדינה שתתמוך מהם יותר שעשתה עד כה."

בשנת 1889 אימצה גרמניה את המדיניות החברתית המתקדמת ביותר בעולם עד אז, וייסדה הלכה למעשה את רעיון 'מדינת הרווחה'. אחד הנדבכים המרכזיים של מדינת רווחה זו הייתה תכנית פנסיה שלה היו זכאים כמעט כל עובדי המדינה, ושמומנה מתשלומים שהפרישו העובד והמעסיק באופן משותף.

גיל הפרישה שקבע ביסמארק – 70 שנה, שמאוחר יותר תוקן ל-65 שנה-  הפך לתקן כלל עולמי שתקף גם בימינו. ישנה אגדה אורבנית לפיה ביסמארק בחר בגיל זה בגלל שהיה בעצמו בן 70 באותו הזמן – אך קרוב לוודאי שהיא אינה נכונה. לביסמארק היו שיקולים ציניים יותר, הוא ידע שתוחלת החיים של העובד הממוצע בגרמניה היא כזו שכמעט כל הזכאים לפנסיה ימותו בתוך שנים ספורות לאחר שיפרשו לגימלאות, ולא יהוו נטל כלכלי כבד מדי על המדינה.

צעדיו של ביסמארק נועדו, כאמור, לבלום את המהפכה הסוציאליסטית– אך בפועל הפכה המדיניות הגרמנית למודל לחיקוי עבור מדינות רבות וכך יישמה את הרעיונות הסוציאליסטיים בכל רחבי העולם. אפילו בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם, התעוררה בשנות העשרים של המאה העשרים תנועה עממית רחבה שקראה לשיפור תנאי המחייה של אזרחים מבוגרים. תנועה  זו הביאה בסופו של דבר לייסוד תכניות חברתיות למשל Social Secruity – המקבילה האמריקנית לביטוח לאומי שלנו – וחוקי פטור ממס שדירבנו את כל המעסיקים להציע תכניות פנסיה לעובדיהם.

המחצית השנייה של המאה העשרים נחשבת ל'תור הזהב' של הפנסיה. עובדים שיצאו לגמלאות בתקופה זו – גם בישראל – זכו לקצבאות גדולות יחסית שאפשרו להם לשמור על רמת חיים סבירה. למרבה הצער, עושה רושם שתור הזהב הגיע לסיומו. ישנה תמימות דעים בקרב המומחים שקצבאות הפנסיה שנקבל בעתיד יהיו נמוכות בהרבה מאלו שקיבלו הורינו, ושגיל הפרישה מהעבודה יועלה לשבעים שנה ואולי אף לשמונים שנה – אם נוכל בכלל להרשות לעצמנו לפרוש. הסיפור הבא יבהיר את הסיבות לשינוי דרמטי זה.

משבר קרנות הפנסיה הוותיקות

הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – או בקיצור, 'ההסתדרות' – מייצגת ציבור עובדים גדול ודואגת לזכויותיו. הפנסיה היא, כמובן, חלק בלתי נפרד מזכויותיהם של העובדים ולכן הקימה ההסתדרות בשנות החמישים קרנות פנסיה משלה שבהן היו חברים מאות אלפי עובדים בחברות וארגונים שהיו בבעלותה של ההסתדרות: בנק הפועלים, כור, המשביר לצרכן, תנובה, סולל בונה ועוד עשרות רבות של חברות גדולות.

כבר בשנות השישים החלו נשמעים קולות בתוך ההסתדרות ומחוצה לה שהתריעו על בעיות בקרנות הפנסיה. היו מנהלים בהסתדרות שטענו כי רין מספיק פיקוח על הקרנות, ושאם לא יעשה בדק בית רציני עלולות להיות לכך תוצאות חמורות שיעמידו בסיכון את כספי הפנסיה של העובדים. אך באותה התקופה הייתה ההסתדרות בשיא כוחה, והקשר ההדוק בינה ובין מפא"י – מפלגת השלטון – סייע להשתיק את הביקורת.

כלפי חוץ, נדמה היה שהכל כשורה: קרנות הפנסיה של ההסתדרות המשיכו לשלם בכל חודש קיצבאות לעמיתים שיצאו לפנסיה. אין בעיה. אך המהפך הפוליטי ועלייתו של הימין לשלטון בסוף שנות השבעים הביאו, בהדרגה, לחשיפת מימדיו האמיתיים של המשבר: שמונה קרנות פנסיה של ההסתדרות היו בצרות צרורות.

המשבר אליו נקלעו קרנות הפנסיה מכונה 'גרעון אקטוארי': חוסר איזון בין הנכסים שבידיהם, להתחייבויות העתידיות שלהן. נניח, לשם ההסבר, שהבטחתי לבת שלי סוכריה כשאחזור מהעבודה. אני עוצר בחנות וקונה סוכריה – מצבי, כהורה, לא יכול להיות טוב יותר. אבל מה יקרה אם אכנס הביתה, עם הסוכריה ביד, ואמצא את הילדה בסלון – יחד עם שני האחים שלה…תאמינו לי, אין משבר גדול יותר מאבא שיש לו סוכריה אחת ביד ושלושה ילדים צמאי דם. עדיף להחזיק סטייק נא בתוך כלוב של אריות: לפחות המוות יהיה מהיר יותר.

נחזור אחורה בזמן, אל הרגע שבו הייתי בחנות וקניתי את הסוכריה – זה הרגע שבו הייתי בגרעון אקטוארי. סך כל הנכסים שבידי לא עמד בהתחייבות העתידיות שלי. זה גם היה מצבן של קרנות הפנסיה של ההסתדרות: סך כל ההתחייבויות שלהן לעמיתים שייצאו לפנסיה בעתיד היו גבוהות בעשרות אחוזים מהנכסים שברשותן – הפרש שהתבטא בחובות עתידיים של עשרות מיליארדי שקלים.

כיצד הגיעו קרנות הפנסיה למצב עגום זה?

מספר סיבות תרמו למשבר. הראשונה היא הטבות וזכויות מפליגות שהעניקה ההסתדרות למגזרים מסוימים – כמו עולים חדשים וועדי עובדים חזקים במיוחד. לא תמיד הובאו בחשבון ההשלכות העתידיות של ההתחייבויות האלה, במיוחד אם היו להטבות יתרונות פוליטיים בהווה.

הסיבה השניה, ואולי משמעותית יותר מקודמתה, קשורה לנסיבות שאיתן פתחתי את הפרק: עלייה בתוחלת החיים הממוצעת של האוכלוסיה. בשנת 1970 הייתה תוחלת החיים של האזרח הישראלי הממוצע כשבעים שנה. כיום, תוחלת החיים עומדת על 80 שנה לגברים ו-84 שנים לנשים – או במילים אחרות, תוספת של למעלה מעשר שנות חיים בממוצע לאחר גיל הפרישה. לשינוי זה הייתה השפעה דרמטית על ההתחייבויות העתידיות של קרנות הפנסיה של ההסתדרות: בהמשך לדוגמא הקודמת, זה כאילו שבעוד חצי שעה יגיעו לביקור גם בני הדודים של הילדים, וגם הם ירצו סוכריה.

זאת ועוד, הנחת היסוד של הקרנות הייתה שחלק ניכר מכספי הפנסיה של הגימלאים יגיע מהפרשות השכר של ציבור העובדים הצעיר יותר: במילים אחרות, הדור הצעיר יממן את הפנסיה של הדור המבוגר – וכשהדור הצעיר ייצא לגמלאות, הדור שיבוא אחריו יממן את הפנסיה שלו וכן הלאה. העקרון הזה עובד נהדר בצבא: כשאתה טירון, אתה טוחן שמירות ומטבחים בידיעה שביום מן הימים