על מימון המונים, מיקרו-מימון ופילנטרופיה

כתב: רן לוי

במאה ה-19 היו ארצות־הברית וצרפת ידידות אמיצות. שתי הדמוקרטיות חרטו על דגלן את עקרון החירות, והצרפתים אף סייעו לאמריקנים במלחמת העצמאות שלהם כנגד בריטניה. בשנת 1865 הגה פוליטיקאי צרפתי בשם רנה לבולאייה (Laboulaye) רעיון בלתי שגרתי: להקים בארצות הברית פסל גדול שיסמל את הידידות. הוא הצליח לסחוף אחריו מספר תומכים רב, ופָּסל שיתכנן ויבנה את המונומנט הענק.

פסל עשוי נחושת בגובה של כמעט חמישים מטרים אינו עניין זול, כמובן, ומישהו צריך היה לממן את הפרויקט. לבולאייה רצה שהמימון יבוא מהאזרחים עצמם, ולא מהממשלות – כחלק מאידיאל הידידות בין העמים. הוא ועמיתיו האמריקנים הגיעו להסכמה עקרונית: העם הצרפתי יממן את בניית הפסל, ואזרחי ארצות הברית ישלמו על כן האבן הגדול שעליו יעמוד הפסל לכשיושלם.

הצרפתים עמדו בדיבורם. לבולאייה ותומכיו ניהלו קמפיין מוצלח וגייסו תרומות מאזרחים וממועצות אזוריות רבות ברחבי צרפת כולה. הצרפתים ערכו הגרלות, מכרו דגמים מוקטנים של הפסל המתוכנן, וב- 1880 הצליחו לאסוף כשני מיליון פרנק. לבולאייה תכנן להקים את הפסל על אי קטן ושכוח-אל מול חופיה של העיר ניו־יורק.

בצידו השני של האוקיינוס, עם זאת, העניינים לא התקדמו כמצופה. דווקא הניו־יורקרים, שהפסל היה אמור להיות מתנה עבורם, לא גילו אותה התלהבות כזו של חבריהם האירופים. העשירים לא מיהרו לשלוח ידם אל כיסיהם. בעלי טורים בעיתונים תהו בקול רם מדוע על האמריקנים לבזבז כסף על פסלים, בעוד שהכלכלה המקומית מדשדשת במקום. הצרפתים שלחו לארצות הברית חלק מהפסל ההולך ונבנה – יד המחזיקה לפיד בוער – כדי להרשים את האמריקנים, אך אפילו הדגמה זו לא הצליחה לגרום לאנשי ניו-יורק לשלוף את ארנקיהם.

לבולאייה חשש שמא הפרויקט כולו נידון לכישלון, כשלפתע הופיעה הישועה. ג'וזף פוליצר, מוציא לאור אמריקני שרכש שנים ספורות קודם לכן את המגזין New York World, החליט להתגייס למאמץ. ייתכן וראה בכך דרך לעורר עניין במגזין שלו, או אולי באמת בערה בו רוח פטריוטית – כך או כך, הוא פרסם שורה ארוכה של מאמרי מערכת וטורים שדירבנו את האמריקנים לתרום להקמת הכן.

"עלינו לגייס את הכסף! […] בני העם הצרפתי גייסו 250,000 אלף דולר: בני המעמד העובד, הסוחרים, המוכרות בחנות, האמנים… זו אינה מתנה מהמיליונרים של צרפת למיליונרים של אמריקה, כי אם מתנה מאזרחי צרפת לכל אזרחי ארצות הברית."

פוליצר הבטיח כי שמו של כל מי שיתרום – ולו הסכום הזעום ביותר – יופיע מעל דפי העיתון, ועמד בדיבורו. מדי יום הופיעו בעיתון עדכונים בסגנון – 'קבוצת ילדי גן שלחו דולר אחד, במקום ללכת לקרקס' או 'דולר נוסף נשלח על ידי אישה מבוגרת וערירית.' הוא הצליח לסחוף אחריו את קוראי העיתון, ולגייס כמאה אלף דולר מעשרות אלפי אנשים. הכן הוקם, הפסל הועמס על אניה, ובשנת 1886 נחנך פסל החירות המפורסם שהפך מאז לסמלה של ארצות הברית, וליווה אינספור מהגרים נרגשים במסעם אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

סיפורו של פסל החירות מדגים לנו עד כמה לעתים קשה להשיג מימון למיזם או לפרויקט – אפילו אם בדיעבד מתברר שהיה זה רעיון מעולה. אפיקי המימון המקובלים – כסף ממשקיעים עשירים, הלוואות מהבנק או מימון ממשלתי – מתאימים בדרך כלל לסוגים מסוימים מאוד של מיזמים: הרחבת מפעל רווחי, למשל, או הקמת תשתיות אזרחיות חיוניות. רעיונות בלתי שגרתיים – כמו הקמת פסל גדול באמצע נמל – אינם רווחיים מספיק מחד, ואינם חיוניים מספיק מאידך, כדי להצדיק השקעה קפיטליסטית או ממשלתית. האנשים שמאמינים ברעיונות אלה ודוחפים אותם זקוקים למקורות מימון אלטרנטיביים.

כמו בתחומים רבים אחרים של העשייה האנושית, צורך בוער מוליד פתרונות יצירתיים: ישנן אינספור דרכים ושיטות לגייס כסף. בפרק זה נדון בשלושה אפיקי מימון אלטרנטיביים – פילנטרופיות, מיקרומימון ומימון המונים – שחווים בשנים האחרונות פריחה יוצאת דופן בזכות שילוב של גורמים חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים. נבחן את היתרונות שהם מציעים, ואת הצדדים השליליים והמוכרים פחות.

פילנטרופיה

פילנטרופיה – תרומות מבעלי ממון פרטיים – היא מקור מימון ותיק ומקובל מאד: אין כמעט אוניברסיטה ישראלית, בית חולים או מוסדות דומים שאינם תלויים במידה זו או אחרת במימון מאנשים פרטיים ורחבי לב.

על אף שתרומה היא ביסודה מעשה של נדיבות ורוחב לב, היא אינה בהכרח מעידה על אופיו של התורם ומטרותיו האמתיות. פאבלו אסקובר (Escobar), למשל, היה אחד הפילנטרופים הגדולים ביותר בתולדותיה של קולומביה. הוא מימן הקמת שיכונים לעניים, מועדוני כדורגל, כנסיות, בתי חולים ובתי ספר רבים מספור, וזכה למוניטין של 'רובין הוד'. במקביל, אסקובר גם היה אחד מסוחרי הסמים הידועים ביותר לשמצה בקולומביה: הוא רצח עשרות בני אדם, מאזרחים פשוטים ועד שופטי בית המשפט העליון, ושיחד או איים אינספור פקידים ושוטרים… אסקובר הגיע מרקע של חיי עוני ומצוקה, ולא שכח מאין הגיע גם כשהפשע הפך אותו לאדם עשיר. אך אי אפשר לומר עליו שהיה אדם 'טוב', במובן המוסרי של המילה. גם פילנטרופים מפורסמים אחרים כדוגמת ג'ון ד' רוקפלר ואנדרו קרנגי, שעל שמם נקראים אינספור מוזיאונים וספריות ברחבי ארצות הברית, היו תעשיינים קשוחים שלא היססו לנקוט בטקטיקות עסקיות מכוערות כשעלה הצורך בכך.

הדוגמה המוכרת ביותר לפילנטרופיות בהיסטוריה היהודית והציונית היא זו של הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד. שמו של רוטשילד מוכר לנו היום בעיקר בזכות ההשפעה החיובית האדירה שהייתה לו על בניין ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 – אבל פעילותו של הברון היא גם דוגמה טובה לחסרונות הנובעות מהסתמכות בלעדית על נדיבות לבם של בעלי הון.

הברון רוטשילד והמרד בראשון לציון

ראשון לציון הוקמה בשנת 1882 על ידי קבוצה של יהודים שעלו מרוסיה, במה שמכונה היום 'העלייה הראשונה.' בני העלייה הראשונה נמלטו מרוסיה בעקבות פרעות והתנכלות השלטונות, וקיוו להתבסס כחקלאים בארץ ישראל. המציאות היכתה בפניהם באכזריות חסרת רחמים. בדומה ליהודים רבים בגולה, גם המתיישבים החדשים לא הבינו דבר וחצי דבר בחקלאות. לא היו להם מספיק בהמות וכלי עבודה כדי לזרוע את השדות, ואפילו מים לא הצליחו למצוא. בתוך שבועות ספורים הבינו המתיישבים בראשון לציון כי הם עומדים בפני קטסטרופה, והחליטו לשלוח לאירופה נציג – יוסף פיינברג – כדי שיגייס תרומות מיהודים עשירים.

בפריז התקבל פיינברג אצל אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד הייתה ידועה בקרב הציבור היהודי בשל תרומות ומעשי צדקה – ואדמונד לא היה יוצא דופן. למרות שלא היה ציוני במובן קידום התחייה הלאומית, הברון אדמונד גילה להט יוצא דופן בעניין הצורך ביישוב ארץ ישראל והפרחת השממה שבה. פיינברג שב לראשון לציון כשבכיסו עשרים וחמישה אלף פרנק שרוטשילד תרם בעילום שם – ומכאן הגיע כינויו של אדמונד בא"י: 'הנדיב הידוע.'

ראשון לציון לא הייתה המושבה היחידה שבה תמך הברון. גם ראש פינה וזמרין (זכרון יעקב של ימינו) היו על סף קריסה מוחלטת וניצלו ברגע האחרון בזכות נדיבותו של רוטשילד. אף על פי כן, רוטשילד הקדיש תשומת לב מיוחדת לראשון לציון כיוון שראה בה אבן בוחן לגבי ההתיישבות כולה. הוא האמין שאם יצליח להעמיד את המושבה הצעירה על רגליה, יראו היהודים בגולה כי חזון ההתיישבות הוא בר קיימא, ויעלו לארץ ישראל.

"אני מודה כי אנשי ראשון לציון ברובם אינם מעניינים ביותר. אך לא למענם אלא למען השאלה העקרונית ולמען העתיד אני נושא בקרבנות שהטלתי על עצמי, ושיוכלו להיות לתועלת להבאים אחריהם, אשר יהיו ראויים לכך יותר מהם."

המשפט האחרון, 'אשר יהיו ראויים לכך יותר מהם', רומז על הסיבה לצרות שבהן ייתקל הברון בהמשך. רוטשילד, בדומה ליהודים רבים במערב אירופה, לא העריך במיוחד את אופיים ויכולותיהם של היהודים ממוצא מזרח אירופי. הוא ראה במתיישבים בני העלייה הראשונה בורים, אנשים פשוטים וחסרי מרץ, אלו שצריך לדרבן אותם ולנהוג בהם ביד חזקה כדי להביא אותם לתוצאות הרצויות. לשם כך גייס רוטשילד פקידים יהודים, רובם ממוצא צרפתי, שישגיחו על הנעשה במושבות וינהלו את חלוקת הכספים – שיטה המכונה 'שיטת האפוטרופסות'.

כשהוקמה ראשון לציון, ייסדו המתיישבים ועד שהיה אחראי על ניהול חיי היום יום וקביעת החוקים במושבה. שיטת הפקידות עיקרה מתוכן את פעילות הוועד. הפקיד הראשי היה – מתוקף שליטתו בכספי הברון – בעל המאה, ולכן גם בעל הדעה: הוא זה שקבע מה מותר לעשות ומה לא, אלו גידולים ייזרעו ואלו לא, ובסופו של דבר – גם מי יגור במושבה ומי לא.

אחת הביקורות הקבועות כנגד הפילנטרופיות באופן כללי היא שהיא משקפת את רצונות בעל הממון ושאיפותיו – ולעתים אינה תואמת את צרכיהם האמתיים של מי שמקבלים את הכסף. הברון, בפרט, לא התכוון לאפשר למתיישבים לבחור באופן עצמאי את תחומי עיסוקם. הוא רצה שכל המתיישבים יעסקו בחקלאות, ולא בשום דבר אחר. כפי שכתב במכתב לאחד מפקידיו:

"אבקשך להודיע למתיישבים האלה כי אין אני מתכוון שיעסקו באיזה עניין שהוא מחוץ לעבודת האדמה, וכי אל להם לסמוך על שום עזרה להקמת תעשיות שהם רוצים לייסד."

החלוצים הצעירים, מצידם, עלו לארץ ישראל ממניעים אידיאליסטיים – חלקם, לפחות. התלות האבסולוטית בכספי הברון והיעדר היזמה הפרטית הייתה מנוגדת לחלוטין לחזונם ולדימוי העצמי שלהם. היא גרמה להם למרירות ולמפח נפש – במיוחד כיוון שבמקרים רבים הועסקו במושבות פועלים זרים שעבדו את האדמה במקום האיכרים עצמם.

ב-1883, שנה אחת בלבד לאחר שהחל רוטשילד לתמוך במושבה, פרץ מרד בראשון לציון. האיכרים ערכו אספה כללית ובה החליטו לשלוח מכתבים למנהיגים יהודים באירופה כדי להתלונן על מצב המושבה. רוטשילד החזיר להם מכתב תגובה תקיף שאינו משתמע לשני פנים:

"אני רוצה לאמץ ולעודד ידי עובדים – אבל לא מבקשי נדבות. היכנעו, שמעו בקול השליחים שלי; ומי שלא יקיים, לא יהנה מטובי ויגורש מהבתים שבניתי."

למתיישבים לא היו אשליות. הם ידעו שהם תלויים ברוטשילד תלות מוחלטת. יוסף בלקינד, אחד מראשי המתיישבים, גורש מהמושבה, והמרד הוגר. לפחות על פני השטח.

השקט התעשייתי איפשר לברון להתרכז בפעילות המעשית. בסיוע יועצים מומחים שהביא, הצליחו המתיישבים להקים כרמים משגשגים ותעשיית יינות מרשימה. הוא ייבא עופות, עזים ובקר מזנים משובחים והקים תחנות ניסוי חקלאיות במקומות שונים. כשפגעו מחלות מקומיות בכרמים, הביא זנים חדשים ועמידים יותר. הוא רכש מכונות חקלאיות משוכללות, הקים בתי ספר, בתי כנסת ובתי חולים. מצבן של המושבות, ובפרט מצבה של ראשון לציון, הלך והשתפר בהתמדה.

אך מצב האיכרים עצמם לאו דווקא השתפר באותה המידה. ביקורת קבועה נוספת כנגד הפילנטרופיות היא שהיא מעודדת תלות אצל מי שמקבלים את הכסף. במקרה זה, המתיישבים קיבלו קצבות חודשיות קבועות מהברון, ללא קשר לאיכות עבודתם או התנובה שהפיקה אדמתם. במרוצת השנים נוצרה במושבות תרבות של עצלות ומוסר קלוקל. הסופר אחד העם היה אחד המבקרים החריפים של המצב שנוצר במושבות:

"אין צריך לאמר המשכילים, אלא גם האנשים הפשוטים שביניהם אינם אוהבים הרבה את העבודה בשדה… והרי הם יושבים ומחכים להכנסותיהם העתידות לבוא. […] עבדות ושנוררות בארץ ישראל… זה כל מה שרכשנו בעבודת עשרים שנה."

רבים מהמתיישבים לא אהבו את המצב שאליו התדרדרו. הם לא אהבו לעמוד בתור בבית־הפקידות בכל האחד בחודש כדי לקבל את הקצבה החודשית שלהם, כמו קבצנים. חוסר שביעות הרצון ביעבע בתוכם כמו סיר ובו מים רותחים, ורתיחה זו הגיעה לשיאה השני בשנת 1886, בעקבות החלטת הברון למנות פקיד חדש בראשון לציון: יהושע אוסביצקי.

בתחילה שררו בין המתיישבים ואוסביצקי יחסים נהדרים, והוא התקבל במושבה בזרועות פתוחות. בניגוד לשאר הפקידים, אוסביצקי לא הגיע מצרפת כי אם מרוסיה: הוא דיבר בשפתם של האיכרים ומצא עמם לשון משותפת. ירח הדבש הסתיים בחודשים ספורים, כשהחל אוסביצקי לנצל לרעה את מעמדו כשליטה המוחלט של המושבה. הוא העניק זכויות יתר למי שמצאו חן בעיניו, העניש בחומרה את אלו שלא, ודרש מהאיכרים ציות מוחלט.

בתגובה, החליטו כמה מהאיכרים להקים אגודה עצמאית בשם 'רודפי שלום', שתסייע למתיישבים בתחומים שונים ותחזיר להם חלק מעצמאותם – אם לא ברמה הכלכלית, אזי לפחות בענייני פעילות חברתית והתנדבותית. אחד מראשי האגודה היה יוסף פיינברג, אותו שליח שנפגש עם רוטשילד בפריז שנים ספורות קודם לכן. בתחילה הצטרף אוסביצקי לאגודת 'רודפי שלום', אך עד מהרה הבין כי מדובר באיום סמוי על מעמדו כשליטה האבסולוטי של ראשון לציון. הוא פרש מאגודת 'רודפי שלום', והקים אגודה מתחרה בשם 'אגודת רעים.'

האווירה בראשון לציון הייתה מתוחה ונפיצה – והניצוץ שהדליק את הבעירה היה צעיר בשם מיכאל הלפרין. הלפרין היה יהודי ממוצא רוסי בעל דיעות סוציאליסטיות ונטייה מובהקת למהפכנות ולאידיאליזם חסר פשרות. למרות שהיה עשיר מאוד בזכות ירושה גדולה שקיבל מאביו, הוא הגיע לראשון לציון בשנת 1887 כפועל פשוט וסייע להקים את אגודת 'רודפי שלום'. הלפרין היה ממתנגדיו הבוטים ביותר של אוסביצקי, והלה החליט לסלק אותו מהמושבה. הוא אסר על האיכרים להשכיר חדר להלפרין, ושלח אנשים שהשליכו את חפציו, וחפציהם של פועלים אחרים, לרחוב.

בתגובה פרצו מתנגדי אוסביצקי לבית הפקידות ותבעו שיבטל את הוראותיו. אוסביצקי לא ויתר: הוא שלח שליח למושל הטורקי ביפו וביקש ממנו סיוע צבאי כדי למגר את המרד. החיילים הגיעו וכבר עמדו מול המתיישבים ברובים טעונים, מוכנים לירות בהם, כשהצליחו מנהיגי הישוב להרגיע את הרוחות ולפזר את המהומה.

אוסביצקי עשה טעות מרה כשפנה למושל הטורקי. בעיני המתיישבים הייתה זו בגידה שאין עליה כפרה, והם לא הסכימו שיישאר במושבה ויהי מה. הברון רוטשילד אכן הדיח את אוסביצקי – אך אם חשבו האיכרים שהמאבק על עצמאותם הוכרע, הם גילו בתוך זמן קצר את טעותם. כחודש לאחר מכן הגיע רוטשילד לביקור בראשון לציון. הוא מינה פקיד חדש, וציווה לגרש מהמושבה את יוסף פיינברג, מראשי המרד. בתחילה התנגד פיינברג וסירב לעזוב, אבל לחץ אדיר הופעל עליו מכל הכיוונים. ראשי ההתיישבות חששו שאם ימרה פיינברג את פיו של הברון, יחליט רוטשילד להסיר את תמיכתו מכל המושבות בארץ ישראל. לבסוף נכנע פיינברג, ועזב את המושבה.

הפקידים חזרו לשלוט בראשון לציון ביתר שאת. על התושבים נאסר להתאסף לאגודה שלא אושרה על ידי הפקיד, לנטוע עצים ללא אישור ואפילו לארח אנשים בביתם – אלא אם הפקיד מרשה זאת, כמובן. מי שלא ציית להוראות נענש בקנסות עד כדי מניעה מוחלטת של מקור ההכנסה. גם המרד השני, אם כן, נכשל באופן מוחלט.

בשנת 1899 החל רוטשילד לרמוז כי ברצונו להפסיק את ניהול החיים במושבות. קשה לדעת מה הביא אותו לנטוש את שיטת האפוטרופוסות שבה נקט במשך קרוב לעשרים שנה, אך סביר להניח שלביקורות הבלתי פוסקות כנגד השיטה הייתה השפעה לא מבוטלת על כך. בשנת 1900 העביר הברון את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א – 'החברה היהודית להתיישבות'. הוא המשיך להעביר כספים ולתמוך במושבות דרך יק"א – אך כעת, באמצעות שיטה כלכלית נבונה יותר שלפיה על האיכר מוטלת החובה לרווחיות ולהצלחה מחד, ולמושבות יש הזכות לעצמאות מאידך. המושבות 'התבגרו' והפכו לעצמאיות וליציבות יותר.

על אף מגרעותיה, הפילנטרופיה היא אפשרות מימון טובה, בסופו של דבר. בסיכומו של דבר, למרות המרידות והביקורת שספג רוטשילד על אופן ניהול המושבות, לא תהיה זו הגזמה לומר שהיסודות שהניח הברון רוטשילד בפועלו הם אלו שעליהן הוקמה, עשרות שנים מאוחר יותר, מדינת ישראל. ישנם אתגרים ומצוקות, עם זאת, שקשה לפתור באמצעות תרומות נקודתיות או אפילו תמיכה מתמשכת כמו זו שהנהיג רוטשילד. אלו בעיות שכדי לפתור אותן דרושים פתרונות יסודיים יותר.

מוחמד יונוס ומהפכת המיקרו-מימון

העוני במדינות העולם השלישי הוא בעיה מורכבת שכזו. על פי הערכות הבנק העולמי, כשניים וחצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם מתקיימים על פחות משני דולר ביום. עבור אותם שניים וחצי מיליארד איש, האפשרות להיעזר במנגנוני המימון המקובלים כדי לנסות ולחלץ את עצמם מהעוני – אינה קיימת כלל. הם לא מסוגלים, למשל, לקחת הלוואה מהבנק כדי לממן את לימודי הילדים – ולא בגלל שאין סניפי בנקים בכפרים הנידחים במדינות עולם שלישי. גם אם היה סניף בנק מעבר לרחוב, ממש מול ביתו של האיש העני – הוא עדיין היה בלתי נגיש עבורו כאילו היה במדינה אחרת. את העובדה הזו גילה על בשרו פרופסור לכלכלה, שלפני ארבעים שנה ניסה לרתום את כישוריו לטובת קבוצת נשים בכפר קטן בבנגלדש. וגילוי זה הוביל למהפכה שקטה שמתחוללת בכלכלה העולמית בימים אלה ממש: מהפכת ה'מיקרומימון'.

מוחמד יונוס נולד ב-1940 בכפר קטן בבנגלדש – אז עדיין קולוניה בריטית בחלקה הצפוני מזרחי של תת היבשת ההודית. כשהיה עדיין ילד עברה משפחתו לעיר צ'יטאגונג (Chittagong), שם הצליח יונוס באופן מרשים במבחני הקבלה לבית הספר המקומי. הוא המשיך לתואר ראשון ושני בכלכלה, ובשנת 1965 זכה במלגה עבור לימודי דוקטורט בארצות הברית.

לאחר שזכתה בנגלדש בעצמאותה בשנת 1971 שב יונוס למולדתו ומונה לראש המחלקה ללימודי כלכלה באוניברסיטת צ'יטאגונג. הכסף שהרוויח בארצות הברית ומעסקים פרטיים שהקים בבנגדלש, הבטיח לו חיים נוחים למדי.

אך לא כך היה בשאר המדינה. ב-1974 היכו שטפונות קשים את בנגלדש, הרסו יבולים והשמידו כפרים. מאות אלפי בני אדם מתו ברעב ומחלות, ומיליונים אחרים איבדו את כל רכושם. מוחמד יונוס לא היה מסוגל להתעלם מהסבל שסביבו.

"ב-1974 מצאתי את עצמי מתקשה ללמד תאוריות כלכליות אלגנטיות בכיתה באוניברסיטה, כשברקע מכה רעב קשה את בנגלדש. לפתע חשתי בריקנות של תאוריות אלה אל מול העוני והרעב. רציתי לעשות משהו מיידי כדי לסייע לאנשים שסביבי, אפילו לאדם אחד בלבד, לעבור עוד יום ללא סבל."

יונוס יצא לשוטט בכפרים שמסביב לצ'יטאגונג כדי להכיר מקרוב את המציאות שבה חיו אזרחיה העניים והנחשלים של בנגלדש. המציאות שבה פגש לא נעמה לו כלל.

בהעדר תשתית כלכלית מודרנית כגון חשבון בנק, ניירות ערך, תכניות חסכון ושירותים פיננסיים אחרים שאנחנו בעולם המערבי לוקחים כמובנים מאליהם, הכפריים שפגש יונוס למדו להסתדר באמצעים פורמליים פחות. למשל, קבוצת נשים שהכיר יונוס לקחה הלוואה של 27 דולר בשוק האפור, לכל אחת מהנשים. במונחים שלנו, 27 דולרים הם סכום פעוט, אך לא עבור אותן נשים. בסכום זה הן יכולות לעמוד בהוצאות בלתי צפויות כמו טיפולים רפואיים או תיקון ציוד, או להרחיב עסק זעיר ולשדרג את אפשרות ההכנסה שלהן. הצורך בהלוואה היה משמעותי דיו כדי שהנשים יסכימו לתנאים דרקוניים שהעמיד בפניהם המלווה. בתמורה להלוואה, המלווה קיבל את הזכות לרכוש את כל המוצרים שייצרו או גידלו הלוות – ובמחיר שהוא יחליט עליו.

מבחינתו של יונוס, הלוואה בתנאים שכאלה לא הייתה הלוואה כלל, כי אם סוג של עבדות מודרנית. הוא החליט לשלם את חובן של הנשים מכיסו הפרטי, ולנסות למנוע מקרים דומים בעתיד. שורש הבעיה, במקרה של קבוצת הנשים, היה אי יכולתן לקבל הלוואה בתנאים הוגנים מהבנק – עובדה שהכריחה אותן לפנות אל השוק האפור. אם בסך הכל מדובר על הלוואה של 27 דולר, שאל יונוס את עצמו, מדוע שלא ילוו את הכסף מבנק מסחרי רגיל שמחויב, על פי כללי הרגולציה, לתנאים הוגנים?

כשחזר יונוס אל האוניברסיטה, ניגש אל סניף הבנק שהיה ממוקם בקמפוס והציע למנהל הסניף לאשר הלוואה לקבוצת הנשים. מנהל הבנק השיב בשלילה מוחלטת. זו אינה שאלה של כסף, הסביר לפרופסור – אלא עניין עקרוני. הבנק אינו מוכן להלוות – או אפילו לפתוח חשבון בנק – לאנשים כה עניים.

ההגיון הכלכלי שעל פיו פועל הבנק יציב ושריר. דמיינו לעצמכם מצב שבו אתם נוסעים לעבודה ברכב, ועלות הדלק בכל נסיעה שכזו היא מאה שקלים. אם השכר מיום העבודה הוא 95 ש"ח, אין שום היגיון בנסיעה לעבודה שהרי רק תפסידו ממנה כסף. באותו האופן, גם לבנק יש עלויות משלו. ניהול החשבון, מעקב אחרי החזר ההלוואות, מתן שירותים כלכליים שונים – כל אלה עולים לבנק כסף, משכורות שהוא משלם לעובדיו. העלות הזו מכתיבה שלבנק לא משתלם להלוות סכומים זעירים – דהיינו, 'מיקרו-הלוואות' או 'מיקרו-מימון' – שכן הוצאות ניהול ההלוואה ינגסו ברווח של הבנק מהריבית עליה.

נוסף על כך, מנהלי הבנק העריכו שהלוואה ללקוחות עניים היא הלוואה מסוכנת מאוד. על פניו, זו הערכה סבירה. אם גם טייקונים עשירים לא תמיד מצליחים להחזיר את ההלוואות שלקחו, על אחת כמה וכמה שאנשים שמרוויחים פחות מדולר ליום ייכשלו בכך. אם מוסיפים את רמת הסיכון הזו לעלויות הקבועות של ניהול החשבון, קל לראות שלבנק אין תמריץ להלוות כסף ללקוחות עניים.

מוחמד יונוס לא ויתר. הוא נלחם והתעקש, ובסופו של דבר הצליח לשכנע את הבנק להלוות כסף לנשות הכפר. התנאי שהציב הבנק היה שהוא, יונוס, יהיה ערב להלוואה באופן אישי. "תגיד שלום לכסף שלך," אמר לו מנהל הבנק, "בגלל שאתה לא תראה אותו יותר." יונוס השיב לו – "אני אקח את הסיכון."

הסיכון, כך התברר, היה נמוך בהרבה מששיער מנהל הבנק: כל הנשים שקיבלו את ההלוואות החזירו אותן במועד. יונוס החליט להרחיב את התוכנית ולאפשר לעוד ועוד משפחות לקבל מימון בנקאי, ולשם כך התווה כמה עקרונות מנחים להענקת ההלוואות. החשוב מביניהם היה שרק נשים היו זכאיות להלוואה, ולא גברים. כפי שניתן לשער, החלטה זו גררה ביקורת חריפה נגד יונוס, אפילו מצד גברים שנשותיהם קיבלו את ההלוואה. גברים רבים חשו מושפלים במידה מסוימת, כאילו סמכותם כראש המשפחה התערערה בעקבות ההחלטה. גם מנהיגים דתיים התנגדו לרעיון, וטענו שהלוואת כסף לנשים מנוגדת לרוח האיסלם.

יונוס הדף את כל הטענות האלה בתוקף. ניסיונו לימד אותו שיעור חשוב: אם הכסף הגיע דרך האישה, הייתה סבירות גבוהה יותר שינוצל למטרות טובות. הגברים, בהכללה גסה, נטו לבזבז את הכסף על מוצרי צריכה סתמיים – בעוד שהנשים ניצלו אותו כדי לאפשר לילדים השכלה טובה יותר ולשפר את מצב המשפחה כולה. נשים, טוען יונוס, מנהלות את הכסף טוב יותר, ובסבירות גבוהה יותר יצליחו להחזיר את ההלוואה.

יונוס העמיד עוד מספר עקרונות מנחים – למשל, רק מי שהחזיר את ההלוואות שלקח בעבר במלואן יהיה זכאי לבקש הלוואה חדשה בעתיד. ההקפדה על עקרונות אלה הביאה לכך ששיעור החזר ההלוואות עמד על 99 אחוז, שיעור מעולה לכל הדעות. אך למרות התוצאות הנהדרות, התקשה עדיין יונוס להתגבר על ההתנגדות והדעות הקדומות, ולשכנע את הבנקים להעניק הלוואות לעניים.

בשנת 1976 הצליח לקבל סוף סוף לקבל הלוואה ממשלתית לתכניתו, ולהרחיב אותה לעוד ועוד כפרים ואזורי ספר בבנגלדש. בשנת 1983, כשקרוב לשלושים אלף איש כבר היו חברים בתוכנית המיקרו-מימון, החליט יונוס שהגיע הזמן להפסיק ולחזר אחר הבנקים כדי שיסכימו להעניק הלוואות לעניים. הוא הקים בנק חדש, 'גראמין בנק' (Grameen, בתרגום חופשי – 'בנק הכפר') שישרת את עניי בנגלדש ויסייע להם לצאת מהעוני שבו הם נתונים.

כיום, בנק גרמין הוא הצלחה מרשימה בכל קנה מידה. יש לו שמונה מיליון חברים – כמעט כולן נשים – וסך כל ההלוואות שחילק עומד על כשישה מיליארד דולר. שיעור החזר החובות נותר כ-99%, והבנק מניב רווחים באופן עקבי. על פי הנתונים שמציג בנק גרמין, 58 אחוז מלקוחותיו הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי באופן מהותי, ולחצות את הקו העוני. עסקי הבנק התרחבו מאוד, וכיום הוא מספק גם שירותי תקשורת סלולרית, פיתוח תשתיות ועוד שירותים חיוניים בכפרים.

מוחמד יונוס ובנק גרמין זכו בפרס נובל לשלום בשנת 2006, והצלחתם דירבנה יזמנים אחרים להקים תוכניות ומוסדות דומים בעשרות מדינות ברחבי העולם. על פי וויקיפדיה, למעלה מחצי מיליארד איש נהנים כיום משירותי מיקרו-מימון. עם הזמן היו מבקרים שהטילו ספק ברעיון העקרוני שלפיו מתן הלוואה בלבד יכול לשפר את מצבם של העניים לאורך זמן ולסייע להם לצאת מהעוני. בתגובה לביקורות אלה, התרחבה התפיסה המקורית של רעיון המיקרו-מימון גם אל שרותים פיננסיים נוספים. שירותי חסכון, למשל, חשובים לא פחות ואולי יותר מהלוואות: הם מאפשרים ללווים להתגבר בכוחות עצמם על מצבים בעלי פוטנציאל הרסני: בצורת, שריפה, מחלה וכדומה. בנוסף, ארגונים רבים מעבירים הדרכות בכפרים ובשכונות עניות בנושאי ניהול נכון של כסף, יזמות וכדומה.

חדשנות פיננסית וטכנולוגית

הצלחתו של מוחמד יונוס נבעה משני גורמים. הראשון הוא האמון הבסיסי שנתן בעניים: הוא ראה בעוני תוצר של תנאי פתיחה גרועים, ולא תוצאה של חוסר יכולת מהותי שטמון בעניים ומונע מהם לשפר את מצבם. יונוס האמין בכך בכל לבו, עד שיזם תוכנית הלוואות אפילו למקבצי נדבות. במילותיו שלו –

"אין שום דבר לקוי באנשים עניים. החברה לא נתנה להם את ההזדמנות לצמוח. כל מה שדרוש בשביל לאפשר לאנשים עניים לצאת מהעוני, הוא ליצור עבורם סביבה תומכת. כשיוכלו העניים לנצל את האנרגיה והיצירתיות שלהם, העוני ייעלם במהירות."

הנדבך השני של ההצלחה הוא החדשנות. ניסיונו של יונוס לימד אותו שבנקאות מסורתית מתקשה להתמודד עם אתגרי המיקרו-מימון. מנגנוני מימון רגילים – אשראי בנקאי או שוקי הון – דורשים רמת סף מינימלית של כסף ש'יזרום בצינור', כביכול, סף שכמעט שני שליש מאוכלוסיית העולם אינה מסוגלת לעמוד בו. כדי לשחרר את החסימה שבצינור, על העוסקים במיקרו-מימון לזנוח הנחות יסוד פיננסיות מסוימות ולחשוב מחוץ לקופסה.

למשל, אחד האתגרים הוא צמצום העלות שבנתינת הלוואה. כדי לאשר הלוואה, על הבנק להקצות איש מקצוע שיבחן את מצבו הפיננסי של הלווה, את הסבירות שיצליח לעמוד בהלוואה וכדומה. איש מקצוע שכזה עולה לבנק כסף, ולכן הלוואה בסכומים זעירים לאדם בודד אינה משתלמת לבנק מבחינה עסקית. ארגוני מיקרו-מימון ברחבי העולם מצאו פתרון אחר: הם מלווים לקבוצות. חברות הקבוצה – נאמר, כמה נשים מאותו הכפר – מחלקות את סכום ההלוואה ביניהן, כך שעלות מתן ההלוואה נשמרת נמוכה. חברות הקבוצה גם ערבות זו לזו, כך שללווות יש גם מוטיבציה חברתית להחזיר את ההלוואה.

מישור נוסף של חדשנות הוא זה הטכנולוגי. יוזמות בתחום המיקרו-מימון וסיוע לשכבות החלשות קיימות כבר מאז המאה ה-18 – אבל כלים מודרניים כגון מיחשוב נייד ותקשורת דרך האינטרנט מאפשרים לצמצם באופן משמעותי את עלויות השירותים הבנקאיים, ומאפשרות לתחום המיקרו-מימון לפרוח. למשל, בשנים האחרונות צצו כמה וכמה אתרי אינטרנט – kiva.org, לדוגמא – המאפשרים לאנשים פרטיים להלוות סכומי כסף קטנים ליזמים ולנזקקים במדינות מתפתחות. החדשנות הטמונה ב-kiva היא יצירת קשר רגשי בין המלווה ללווה: הגולש באתר יכול לראות תמונה של האדם הזקוק להלוואה ולקרוא את סיפורו האישי. את הרווח הכספי מחליף, במקרה הזה – רווח מסוג אחר לגמרי: תחושת הסיפוק שהלווה מקבל כשהוא יודע שעשרים וחמש הדולר שלו סייעו לסוסיק, חקלאית מבוגרת מהכפר Tatev שבארמניה, לקנות פרה ומזון לכבשים שלה. עבור אנשים מסוימים, סיפוק זה שווה יותר מאחוז כזה או אחר של תשואה על ההלוואה – והוא זה שמאפשר לאתרים כמו kiva להחליף את מערכת התיווך הבנקאית המקובלת.

מימון המונים

האינטרנט נותן רוח גבית גם לסוג נוסף של מימון: 'מימון המונים', Crowd Funding – שיתוף פעולה של אנשים רבים שתורמים מכספם כדי לממן מטרה משותפת.

בדומה למיקרו-מימון ולפילנטרופיות, גם הרעיון העקרוני שמאחורי מימון ההמונים ותיק למדי. איסוף תרומות מהציבור לשם מטרות צדקה או מיזמים דתיים היה מקובל בנצרות וביהדות כבר לפני אלפי שנים, והתרחב בהמשך גם למטרות תרבותיות אחרות. למשל, עוד במאה ה-18 היו מלחינים פונים אל קהל חובבי המוזיקה ומבקשים את תמיכתם: המלחין היה מצהיר על כוונתו לכתוב יצירה חדשה, וסוכני מכירות היו אוספים כסף ממעריציו. פרט לסיוע הכלכלי גרידא, למימון המונים שכזה היה יתרון נוסף בכך שהיה מאפשר למלחין וסוכניו 'לגשש' את מצב השוק ולהבין טוב יותר אם יש ביקוש ממשי ליצירותיו.

עליית האינטרנט איפשרה לאמנים להגיע לקהל רחב הרבה יותר, ולצמצם באופן משמעותי את תפקיד המתווכים בתהליך גיוס הכסף. להקת הרוק הבריטית 'מריליון' הייתה חלוצה בתחום זה: בשנת 1997 גייסו מעריצי הלהקה כשישים אלף דולר ומימנו סיבוב הופעות בארצות הברית, ובהמשך מומנו באופן דומה גם מספר אלבומים שהוציאה הלהקה. בישראל, הזמר דיוויד ברוזה היה מבין החלוצים בתחום זה וב-2011 גייס שישים וחמישה אלף דולר לשם הפקת אלבומו 'השפה השלישית'.

מהמוזיקה התפשט רעיון מימון ההמונים גם לאמנויות אחרות – ספרים וסרטים, לדוגמא – ומשם למיזמים מכל סוג. ברשימת הקמפיינים המוצלחים ביותר, מבחינת כמות התרומות שנאספה מהקהל, אפשר למצוא כמה וכמה משחקי מחשב וקונסולות משחק, שעון חכם שמתחבר באופן אלחוטי לטלפון הנייד, וכמה מדפסות תלת-מימדיות חדשניות: כל אחד מהם גייס מאות אלפים עד עשרות מיליוני דולרים.

אין מגבלה או סף כלשהו שמגביל יזמים שמעוניינים לבקש את עזרת הקהל בשיטת מימון המונים. המדד היחיד הוא התשובה לשאלה – 'האם אנשים מוכנים לממן את הפרוייקט.' כך, למשל, ב-2013 הציעה חברת הפקה קטנה מארצות הברית לשלוח לחלל דגם מוקטן של תא טלפון ציבורי ועליו מצלמה. לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין שאין שום סיבה מתקבלת על הדעת לשלוח לחלל תא טלפון – אבל למעלה מ-3000 מעריצים של תוכנית הטלוויזיה הבריטי 'Dr. Who' תרמו יותר משמונים אלף דולר, רק כדי שהאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית יגרדו את ראשם כשיביטו בחלון וישאלו את עצמם אם יכול להיות שהם באמת ראו כרגע תא טלפון חולף ליד התחנה. מאתיים ומשהו אנשים אחרים תרמו עשרת אלפים ליש"ט לקבוצת אמנים שהבטיחה לבנות דגם ענק של ראשו של הזמר השחור ליונל ריצ'י, ובתוכו טלפון. כשמבקר בתוך הדגם ירים את השפופרת, הוא יוכל לשמוע את ריצ'י שואל בקולו המלטף – Hello…is it me your’e looking for?

קיים מגוון אתרי אינטרנט, בארץ ובעולם, המאפשרים להקים קמפיין מימון המונים. כל אחד מהם מציע גרסה משלו לתהליך גיוס התרומות, אבל רובם חולקים מספר עקרונות בסיסיים. יוזם הקמפיין מקים דף ובו הוא מסביר, במלל, בתמונות או בסרטון וידאו, את מהות הפרויקט ואת הסיבה שבגללה הוא זקוק לכסף. הקהל יכול לבחור באחת מבין דרגות קבועות של תרומה: למשל, 25 שקלים, 50 שקלים, 200 שקלים או אלף שקלים. בניגוד למקובל בעולם המיקרו-מימון שתיארתי קודם, כאן אין מדובר בהשקעה פיננסית, כי אם בתרומה ממש: התורם אינו מצפה לקבל את כספו בחזרה, אלא לכל היותר להנות מהמוצר שאותו עזר לממן. כל תורם זכאי, בדרך כלל, לתשורה כלשהי בהתאם לדרגת התרומה שבחר. אם, בהמשך לדוגמה הקודמת, תרמת תשע ליש"ט למיזם ראשו של ריצ'י, תקבל מסיכה בדמות פניו של האמן הנערץ. שלושים ליש"ט יזכו אותך בחולצת טי חגיגית – ותמורת אלף ליש"ט תוכל אפילו לישון לילה שלם בתוך ראשו של ריצ'י. נכון לעכשיו, איש לא בחר באפשרות זו. ייתכן שאפילו למעריציו של ריצ'י יש גבולות, אם כי סביר יותר להניח שהם מעדיפים 'לרקוד על התקרה' במקום לישון על הרצפה…

התיווך שמציעים אתרי מימון ההמונים מועיל ליזמים ולקהל כאחד. יוזם הקמפייין נהנה מפלטפורמה שמאפשרת לו לגבות תשלומים בכרטיסי אשראי, לקבל תגובות מהקהל ולעדכן אותם בהתפתחויות. התורמים נהנים ממידה מסוימת של ביטחון מעצם העובדה שהם משלמים באתר מוכר ומכובד, וחלק מהאתרים (כמו Kickstarter למשל) גובים את התשלום בפועל אך ורק במידה והיזם הצליח לגייס את כל הכסף שביקש: במידה והקמפיין נכשל, התרומה מבוטלת. הצבת רף כזה מעלה את הסבירות שהמיזם אכן ייצא לפועל, בסופו של דבר, והיא מועילה במיוחד במקרים שבהם התורמים לא בהכרח מכירים את היזם מבעוד מועד ואינם בטוחים ביכולותיו.

מימון המונים הוא היום אחד התופעות המצליחות ביותר באינטרנט. על פי ההערכות, בשנת 2013 לבדה נאספו למעלה מחמישה מיליארד דולר, בעשרות אלפי קמפיינים גדולים וקטנים. על אף ההצלחה, יש לזכור שגם למימון המונים יש חסרונות משלו. למשל, איש אינו מבטיח לתורמים שאכן יזכו לראות את המוצר או היצירה שאותה הם מממנים קורמים עור וגידים – אפילו אם היזם הצליח לגייס את סכום הכסף שאותו ביקש. קיימות עשרות רבות של דוגמות לפרוייקטים שנכשלו: מוצרים טכנולוגיים שלא הבשילו, משחקים שפיתוחם הופסק וכדומה.

מצדו של היזם, החסרון המשמעותי ביותר הוא הכורח לחשוף את רעיונותיו לקהל לפני שמימש אותם בפועל. החשיפה היא חלק בלתי נפרד מגיוס המימון – שהרי אין דרך אחרת למשוך את הקהל התומך – אבל אם חשפת ברבים רעיון מבריק של שעון יד שמתחבר לטלפון חכם, לצורך הדוגמה, עליך לשאת בסיכון שיזם אחר יגנוב את הרעיון, ייממש אותו וייצא לשוק לפניך.

ישנו גם, כמובן, הסיכון שבכישלון הקמפיין. כשם שהצלחת קמפיין עשויה להעניק ליזם רוח גבית ועידוד, פומביות הכישלון יכולה להביך אותו מאוד. אחת הדוגמאות המשובחות למבוכה כזו היא קמפיין מימון המונים שיזם סופר אמריקני בשם גלן פליישמן (Fleishman), עבור ספר שתיכנן לכתוב. שמו של הספר? "מימון המונים: המדריך למה שעובד ולמה." פליישמן הצליח לגייס רק 4000 דולר מתוך 35 אלף שקיווה להשיג, והפך מטרה לאינספור בדיחות והלצות מצד בלוגרים ועיתונאים ברשת שחגגו על האירוניה שבכשלון. טוב, לפחות עכשיו הוא יודע בוודאות מה *לא* עובד.

עלייתו לגדולה של רעיון מימון ההמונים מציבה אתגר גם בפני הרגולטרים – אותם גופים ממשלתיים שמפקחים על הבנקים, בתי השקעות ומוסדות דומים שאמורים לטפל בכסף שלנו ביושר. מי מבטיח לנו, התורמים הנלהבים, שאתר האינטרנט שמנהל את קמפיין מימון ההמונים באמת גובה את העמלות שהוא אמור לגבות? מי מבטיח שהכסף ינוהל בשקיפות הראויה? באפריל 2013 חתם הנשיא אובמה על חוק בשם JOBS Act שמטרתו להסדיר את שוק המימון החלוצי הזה: הוא יגדיר את הדרישות מאתרי מימון כדוגמת Kickstarter, ואת מידת הפיקוח הממשלתי עליהם. לא כולם מרוצים מהחוק: רבים טוענים שהרגולציה הצפויה מסובכת ומורכבת מדי, ותכריח את אתרי המימון לשכור את שירותיהם של עורכי דין יקרים, דבר שייקר את עלויות המימון ויביא לכך שחלק גדול מדי מהתרומות יזרום לכיסיהם של עורכי דין במקום אל האמנים והיזמים.

ראינו, אם כן, שיש חלופות לאשראי בנקאי ושוק ההון, אפיקי המימון הוותיקים והמקובלים. בעבר, פילנטרופיות הייתה חלופה מקובלת ונפוצה – אך חדשנות טכנולוגית ופיננסית מביאות עמן אלטרנטיבות חדשות ומסעירות: מיקרו-מימון ומימון המונים. כפריים שפעם היו יכולים רק לחלום על הלוואות וחסכונות, מוזיקאים שנאלצו לעבוד בשלוש עבודות כדי להגשים חלום ואפילו אנשים שמפטנזים על לילה מפנק בתוך ראשו של ליונל ריצ'י, יכולים היום לנצל את כוחה של האינטרנט כדי להשיג את הכסף לו הם זקוקים. אף אחת מאפשרויות המימון האלה אינה חפה מחסרונות, אבל 'יש כסף' עדיף מ'אין כסף', ובעסקים כמו בעסקים – השורה התחתונה היא זו הקובעת…

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

https://soundcloud.com/cypherchallenge/nas-ny-state-of-mind
http://www.youtube.com/watch?v=u6TsYR9Mmbc
https://soundcloud.com/cis-minor/she-said-dark-clouds-passing
https://soundcloud.com/marcalexandre/seul-au-monde-sad-melancholy
https://soundcloud.com/szyba/szyb-final-step
https://soundcloud.com/prsnt/tense

מקורות ומידע נוסף:

http://en.wikipedia.org/wiki/Bangladesh_famine_of_1974
http://www.israelcrowdfunding.org/%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A8-%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%94/
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_highest_funded_crowdfunding_projects
http://www.kickstarter.com/projects/daveglass/lionel-richies-head-bestival-2013
http://www.kickstarter.com/projects/573935592/were-putting-a-tardis-into-orbit-really
http://kickfailure.com/2013/05/15/2173/
http://kickfailure.com/2013/03/20/strap-crap/
http://www.entrepreneur.com/article/229423
http://thenextweb.com/entrepreneur/2012/09/30/irony-finest-kickstarter-project-explaining-fund-kickstarter-projects-fails/#!sWub4
http://www.businesslaw.co.uk/Blog/business-as-usual/10-facts-about-crowdfunding.html
http://www.statista.com/topics/1283/crowdfunding/
http://mashable.com/2011/09/15/crowdfunding-history/
http://books.google.co.il/books?id=Sh6CxOxNEGwC&lpg=PA69&ots=D7ADLkuKos&dq=public%20fundraising%20history&pg=PA91#v=onepage&q&f=false
http://www.worldbank.org/en/news/press-release/2013/05/29/financial-inclusion-plays-vital-role-in-reduction-of-poverty-inequality-and-stimulation-of-job-creation
http://www.cgap.org/topics/credit
http://www.muhammadyunus.org/index.php/professor-yunus/nobel-peace-prize/the-nobel-prize-lecture
http://edition.cnn.com/2007/WORLD/asiapcf/11/05/talkasia.yunus/index.html?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+rss%2Fcnn_latest+(RSS%3A+Most+Recent)
http://www.globalenvision.org/library/4/1051
http://www.nytimes.com/2012/12/27/business/smallbusiness/why-the-sec-is-likely-to-miss-its-deadline-to-write-crowdfunding-rules.html?pagewanted=all
http://books.google.co.il/books?id=9sFEdVbQ1MUC&lpg=PA124&dq=Prenumeration&pg=PA124#v=onepage&q=Prenumeration&f=false
http://www.fundable.com/crowdfunding101/history-of-crowdfunding
http://www.nytimes.com/roomfordebate/2012/11/27/are-charities-more-effective-than-government/voters-not-tycoons-should-set-priorities
http://www.nytimes.com/roomfordebate/2012/11/27/are-charities-more-effective-than-government/more-independence-greater-results
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4471
http://www.libertystatepark.org/statueofliberty/sol3.shtml
http://history1800s.about.com/od/immigration/f/statuelibertypaid.htm
http://avot.cet.ac.il/research.aspx?pid=6#S3,19275,22634,22635,22636,22638
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_9.1.pdf