על מימון המונים, מיקרו-מימון ופילנטרופיה

כתב: רן לוי

במאה ה-19 היו ארצות־הברית וצרפת ידידות אמיצות. שתי הדמוקרטיות חרטו על דגלן את עקרון החירות, והצרפתים אף סייעו לאמריקנים במלחמת העצמאות שלהם כנגד בריטניה. בשנת 1865 הגה פוליטיקאי צרפתי בשם רנה לבולאייה (Laboulaye) רעיון בלתי שגרתי: להקים בארצות הברית פסל גדול שיסמל את הידידות. הוא הצליח לסחוף אחריו מספר תומכים רב, ופָּסל שיתכנן ויבנה את המונומנט הענק.

פסל עשוי נחושת בגובה של כמעט חמישים מטרים אינו עניין זול, כמובן, ומישהו צריך היה לממן את הפרויקט. לבולאייה רצה שהמימון יבוא מהאזרחים עצמם, ולא מהממשלות – כחלק מאידיאל הידידות בין העמים. הוא ועמיתיו האמריקנים הגיעו להסכמה עקרונית: העם הצרפתי יממן את בניית הפסל, ואזרחי ארצות הברית ישלמו על כן האבן הגדול שעליו יעמוד הפסל לכשיושלם.

הצרפתים עמדו בדיבורם. לבולאייה ותומכיו ניהלו קמפיין מוצלח וגייסו תרומות מאזרחים וממועצות אזוריות רבות ברחבי צרפת כולה. הצרפתים ערכו הגרלות, מכרו דגמים מוקטנים של הפסל המתוכנן, וב- 1880 הצליחו לאסוף כשני מיליון פרנק. לבולאייה תכנן להקים את הפסל על אי קטן ושכוח-אל מול חופיה של העיר ניו־יורק.

בצידו השני של האוקיינוס, עם זאת, העניינים לא התקדמו כמצופה. דווקא הניו־יורקרים, שהפסל היה אמור להיות מתנה עבורם, לא גילו אותה התלהבות כזו של חבריהם האירופים. העשירים לא מיהרו לשלוח ידם אל כיסיהם. בעלי טורים בעיתונים תהו בקול רם מדוע על האמריקנים לבזבז כסף על פסלים, בעוד שהכלכלה המקומית מדשדשת במקום. הצרפתים שלחו לארצות הברית חלק מהפסל ההולך ונבנה – יד המחזיקה לפיד בוער – כדי להרשים את האמריקנים, אך אפילו הדגמה זו לא הצליחה לגרום לאנשי ניו-יורק לשלוף את ארנקיהם.

לבולאייה חשש שמא הפרויקט כולו נידון לכישלון, כשלפתע הופיעה הישועה. ג'וזף פוליצר, מוציא לאור אמריקני שרכש שנים ספורות קודם לכן את המגזין New York World, החליט להתגייס למאמץ. ייתכן וראה בכך דרך לעורר עניין במגזין שלו, או אולי באמת בערה בו רוח פטריוטית – כך או כך, הוא פרסם שורה ארוכה של מאמרי מערכת וטורים שדירבנו את האמריקנים לתרום להקמת הכן.

"עלינו לגייס את הכסף! […] בני העם הצרפתי גייסו 250,000 אלף דולר: בני המעמד העובד, הסוחרים, המוכרות בחנות, האמנים… זו אינה מתנה מהמיליונרים של צרפת למיליונרים של אמריקה, כי אם מתנה מאזרחי צרפת לכל אזרחי ארצות הברית."

פוליצר הבטיח כי שמו של כל מי שיתרום – ולו הסכום הזעום ביותר – יופיע מעל דפי העיתון, ועמד בדיבורו. מדי יום הופיעו בעיתון עדכונים בסגנון – 'קבוצת ילדי גן שלחו דולר אחד, במקום ללכת לקרקס' או 'דולר נוסף נשלח על ידי אישה מבוגרת וערירית.' הוא הצליח לסחוף אחריו את קוראי העיתון, ולגייס כמאה אלף דולר מעשרות אלפי אנשים. הכן הוקם, הפסל הועמס על אניה, ובשנת 1886 נחנך פסל החירות המפורסם שהפך מאז לסמלה של ארצות הברית, וליווה אינספור מהגרים נרגשים במסעם אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

סיפורו של פסל החירות מדגים לנו עד כמה לעתים קשה להשיג מימון למיזם או לפרויקט – אפילו אם בדיעבד מתברר שהיה זה רעיון מעולה. אפיקי המימון המקובלים – כסף ממשקיעים עשירים, הלוואות מהבנק או מימון ממשלתי – מתאימים בדרך כלל לסוגים מסוימים מאוד של מיזמים: הרחבת מפעל רווחי, למשל, או הקמת תשתיות אזרחיות חיוניות. רעיונות בלתי שגרתיים – כמו הקמת פסל גדול באמצע נמל – אינם רווחיים מספיק מחד, ואינם חיוניים מספיק מאידך, כדי להצדיק השקעה קפיטליסטית או ממשלתית. האנשים שמאמינים ברעיונות אלה ודוחפים אותם זקוקים למקורות מימון אלטרנטיביים.

כמו בתחומים רבים אחרים של העשייה האנושית, צורך בוער מוליד פתרונות יצירתיים: ישנן אינספור דרכים ושיטות לגייס כסף. בפרק זה נדון בשלושה אפיקי מימון אלטרנטיביים – פילנטרופיות, מיקרומימון ומימון המונים – שחווים בשנים האחרונות פריחה יוצאת דופן בזכות שילוב של גורמים חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים. נבחן את היתרונות שהם מציעים, ואת הצדדים השליליים והמוכרים פחות.

פילנטרופיה

פילנטרופיה – תרומות מבעלי ממון פרטיים – היא מקור מימון ותיק ומקובל מאד: אין כמעט אוניברסיטה ישראלית, בית חולים או מוסדות דומים שאינם תלויים במידה זו או אחרת במימון מאנשים פרטיים ורחבי לב.

על אף שתרומה היא ביסודה מעשה של נדיבות ורוחב לב, היא אינה בהכרח מעידה על אופיו של התורם ומטרותיו האמתיות. פאבלו אסקובר (Escobar), למשל, היה אחד הפילנטרופים הגדולים ביותר בתולדותיה של קולומביה. הוא מימן הקמת שיכונים לעניים, מועדוני כדורגל, כנסיות, בתי חולים ובתי ספר רבים מספור, וזכה למוניטין של 'רובין הוד'. במקביל, אסקובר גם היה אחד מסוחרי הסמים הידועים ביותר לשמצה בקולומביה: הוא רצח עשרות בני אדם, מאזרחים פשוטים ועד שופטי בית המשפט העליון, ושיחד או איים אינספור פקידים ושוטרים… אסקובר הגיע מרקע של חיי עוני ומצוקה, ולא שכח מאין הגיע גם כשהפשע הפך אותו לאדם עשיר. אך אי אפשר לומר עליו שהיה אדם 'טוב', במובן המוסרי של המילה. גם פילנטרופים מפורסמים אחרים כדוגמת ג'ון ד' רוקפלר ואנדרו קרנגי, שעל שמם נקראים אינספור מוזיאונים וספריות ברחבי ארצות הברית, היו תעשיינים קשוחים שלא היססו לנקוט בטקטיקות עסקיות מכוערות כשעלה הצורך בכך.

הדוגמה המוכרת ביותר לפילנטרופיות בהיסטוריה היהודית והציונית היא זו של הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד. שמו של רוטשילד מוכר לנו היום בעיקר בזכות ההשפעה החיובית האדירה שהייתה לו על בניין ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 – אבל פעילותו של הברון היא גם דוגמה טובה לחסרונות הנובעות מהסתמכות בלעדית על נדיבות לבם של בעלי הון.

הברון רוטשילד והמרד בראשון לציון

ראשון לציון הוקמה בשנת 1882 על ידי קבוצה של יהודים שעלו מרוסיה, במה שמכונה היום 'העלייה הראשונה.' בני העלייה הראשונה נמלטו מרוסיה בעקבות פרעות והתנכלות השלטונות, וקיוו להתבסס כחקלאים בארץ ישראל. המציאות היכתה בפניהם באכזריות חסרת רחמים. בדומה ליהודים רבים בגולה, גם המתיישבים החדשים לא הבינו דבר וחצי דבר בחקלאות. לא היו להם מספיק בהמות וכלי עבודה כדי לזרוע את השדות, ואפילו מים לא הצליחו למצוא. בתוך שבועות ספורים הבינו המתיישבים בראשון לציון כי הם עומדים בפני קטסטרופה, והחליטו לשלוח לאירופה נציג – יוסף פיינברג – כדי שיגייס תרומות מיהודים עשירים.

בפריז התקבל פיינברג אצל אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד הייתה ידועה בקרב הציבור היהודי בשל תרומות ומעשי צדקה – ואדמונד לא היה יוצא דופן. למרות שלא היה ציוני במובן קידום התחייה הלאומית, הברון אדמונד גילה להט יוצא דופן בעניין הצורך ביישוב ארץ ישראל והפרחת השממה שבה. פיינברג שב לראשון לציון כשבכיסו עשרים וחמישה אלף פרנק שרוטשילד תרם בעילום שם – ומכאן הגיע כינויו של אדמונד בא"י: 'הנדיב הידוע.'

ראשון לציון לא הייתה המושבה היחידה שבה תמך הברון. גם ראש פינה וזמרין (זכרון יעקב של ימינו) היו על סף קריסה מוחלטת וניצלו ברגע האחרון בזכות נדיבותו של רוטשילד. אף על פי כן, רוטשילד הקדיש תשומת לב מיוחדת לראשון לציון כיוון שראה בה אבן בוחן לגבי ההתיישבות כולה. הוא האמין שאם יצליח להעמיד את המושבה הצעירה על רגליה, יראו היהודים בגולה כי חזון ההתיישבות הוא בר קיימא, ויעלו לארץ ישראל.

"אני מודה כי אנשי ראשון לציון ברובם אינם מעניינים ביותר. אך לא למענם אלא למען השאלה העקרונית ולמען העתיד אני נושא בקרבנות שהטלתי על עצמי, ושיוכלו להיות לתועלת להבאים אחריהם, אשר יהיו ראויים לכך יותר מהם."

המשפט האחרון, 'אשר יהיו ראויים לכך יותר מהם', רומז על הסיבה לצרות שבהן ייתקל הברון בהמשך. רוטשילד, בדומה ליהודים רבים במערב אירופה, לא העריך במיוחד את אופיים ויכולותיהם של היהודים ממוצא מזרח אירופי. הוא ראה במתיישבים בני העלייה הראשונה בורים, אנשים פשוטים וחסרי מרץ, אלו שצריך לדרבן אותם ולנהוג בהם ביד חזקה כדי להביא אותם לתוצאות הרצויות. לשם כך גייס רוטשילד פקידים יהודים, רובם ממוצא צרפתי, שישגיחו על הנעשה במושבות וינהלו את חלוקת הכספים – שיטה המכונה 'שיטת האפוטרופסות'.

כשהוקמה ראשון לציון, ייסדו המתיישבים ועד שהיה אחראי על ניהול חיי היום יום וקביעת החוקים במושבה. שיטת הפקידות עיקרה מתוכן את פעילות הוועד. הפקיד הראשי היה – מתוקף שליטתו בכספי הברון – בעל המאה, ולכן גם בעל הדעה: הוא זה שקבע מה מותר לעשות ומה לא, אלו גידולים ייזרעו ואלו לא, ובסופו של דבר – גם מי יגור במושבה ומי לא.

אחת הביקורות הקבועות כנגד הפילנטרופיות באופן כללי היא שהיא משקפת את רצונות בעל הממון ושאיפותיו – ולעתים אינה תואמת את צרכיהם האמתיים של מי שמקבלים את הכסף. הברון, בפרט, לא התכוון לאפשר למתיישבים לבחור באופן עצמאי את תחומי עיסוקם. הוא רצה שכל המתיישבים יעסקו בחקלאות, ולא בשום דבר אחר. כפי שכתב במכתב לאחד מפקידיו:

"אבקשך להודיע למתיישבים האלה כי אין אני מתכוון שיעסקו באיזה עניין שהוא מחוץ לעבודת האדמה, וכי אל להם לסמוך על שום עזרה להקמת תעשיות שהם רוצים לייסד."

החלוצים הצעירים, מצידם, עלו לארץ ישראל ממניעים אידיאליסטיים – חלקם, לפחות. התלות האבסולוטית בכספי הברון והיעדר היזמה הפרטית הייתה מנוגדת לחלוטין לחזונם ולדימוי העצמי שלהם. היא גרמה להם למרירות ולמפח נפש – במיוחד כיוון שבמקרים רבים הועסקו במושבות פועלים זרים שעבדו את האדמה במקום האיכרים עצמם.

ב-1883, שנה אחת בלבד לאחר שהחל רוטשילד לתמוך במושבה, פרץ מרד בראשון לציון. האיכרים ערכו אספה כללית ובה החליטו לשלוח מכתבים למנהיגים יהודים באירופה כדי להתלונן על מצב המושבה. רוטשילד החזיר להם מכתב תגובה תקיף שאינו משתמע לשני פנים:

"אני רוצה לאמץ ולעודד ידי עובדים – אבל לא מבקשי נדבות. היכנעו, שמעו בקול השליחים שלי; ומי שלא יקיים, לא יהנה מטובי ויגורש מהבתים שבניתי."

למתיישבים לא היו אשליות. הם ידעו שהם תלויים ברוטשילד תלות מוחלטת. יוסף בלקינד, אחד מראשי המתיישבים, גורש מהמושבה, והמרד הוגר. לפחות על פני השטח.

השקט התעשייתי איפשר לברון להתרכז בפעילות המעשית. בסיוע יועצים מומחים שהביא, הצליחו המתיישבים להקים כרמים משגשגים ותעשיית יינות מרשימה. הוא ייבא עופות, עזים ובקר מזנים משובחים והקים תחנות ניסוי חקלאיות במקומות שונים. כשפגעו מחלות מקומיות בכרמים, הביא זנים חדשים ועמידים יותר. הוא רכש מכונות חקלאיות משוכללות, הקים בתי ספר, בתי כנסת ובתי חולים. מצבן של המושבות, ובפרט מצבה של ראשון לציון, הלך והשתפר בהתמדה.

אך מצב האיכרים עצמם לאו דווקא השתפר באותה המידה. ביקורת קבועה נוספת כנגד הפילנטרופיות היא שהיא מעודדת תלות אצל מי שמקבלים את הכסף. במקרה זה, המתיישבים קיבלו קצבות חודשיות קבועות מהברון, ללא קשר לאיכות עבודתם או התנובה שהפיקה אדמתם. במרוצת השנים נוצרה במושבות תרבות של עצלות ומוסר קלוקל. הסופר אחד העם היה אחד המבקרים החריפים של המצב שנוצר במושבות:

"אין צריך לאמר המשכילים, אלא גם האנשים הפשוטים שביניהם אינם אוהבים הרבה את העבודה בשדה… והרי הם יושבים ומחכים להכנסותיהם העתידות לבוא. […] עבדות ושנוררות בארץ ישראל… זה כל מה שרכשנו בעבודת עשרים שנה."

רבים מהמתיישבים לא אהבו את המצב שאליו התדרדרו. הם לא אהבו לעמוד בתור בבית־הפקידות בכל האחד בחודש כדי לקבל את הקצבה החודשית שלהם, כמו קבצנים. חוסר שביעות הרצון ביעבע בתוכם כמו סיר ובו מים רותחים, ורתיחה זו הגיעה לשיאה השני בשנת 1886, בעקבות החלטת הברון למנות פקיד חדש בראשון לציון: יהושע אוסביצקי.

בתחילה שררו בין המתיישבים ואוסביצקי יחסים נהדרים, והוא התקבל במושבה בזרועות פתוחות. בניגוד לשאר הפקידים, אוסביצקי לא הגיע מצרפת כי אם מרוסיה: הוא דיבר בשפתם של האיכרים ומצא עמם לשון משותפת. ירח הדבש הסתיים בחודשים ספורים, כשהחל אוסביצקי לנצל לרעה את מעמדו כשליטה המוחלט של המושבה. הוא העניק זכויות יתר למי שמצאו חן בעיניו, העניש בחומרה את אלו שלא, ודרש מהאיכרים ציות מוחלט.

בתגובה, החליטו כמה מהאיכרים להקים אגודה עצמאית בשם 'רודפי שלום', שתסייע למתיישבים בתחומים שונים ותחזיר להם חלק מעצמאותם – אם לא ברמה הכלכלית, אזי לפחות בענייני פעילות חברתית והתנדבותית. אחד מראשי האגודה היה יוסף פיינברג, אותו שליח שנפגש עם רוטשילד בפריז שנים ספורות קודם לכן. בתחילה הצטרף אוסביצקי לאגודת 'רודפי שלום', אך עד מהרה הבין כי מדובר באיום סמוי על מעמדו כשליטה האבסולוטי של ראשון לציון. הוא פרש מאגודת 'רודפי שלום', והקים אגודה מתחרה בשם 'אגודת רעים.'

האווירה בראשון לציון הייתה מתוחה ונפיצה – והניצוץ שהדליק את הבעירה היה צעיר בשם מיכאל הלפרין. הלפרין היה יהודי ממוצא רוסי בעל דיעות סוציאליסטיות ונטייה מובהקת למהפכנות ולאידיאליזם חסר פשרות. למרות שהיה עשיר מאוד בזכות ירושה גדולה שקיבל מאביו, הוא הגיע לראשון לציון בשנת 1887 כפועל פשוט וסייע להקים את אגודת 'רודפי שלום'. הלפרין היה ממתנגדיו הבוטים ביותר של אוסביצקי, והלה החליט לסלק אותו מהמושבה. הוא אסר על האיכרים להשכיר חדר להלפרין, ושלח אנשים שהשליכו את חפציו, וחפציהם של פועלים אחרים, לרחוב.

בתגובה פרצו מתנגדי אוסביצקי לבית הפקידות ותבעו שיבטל את הוראותיו. אוסביצקי לא ויתר: הוא שלח שליח למושל הטורקי ביפו וביקש ממנו סיוע צבאי כדי למגר את המרד. החיילים הגיעו וכבר עמדו מול המתיישבים ברובים טעונים, מוכנים לירות בהם, כשהצליחו מנהיגי הישוב להרגיע את הרוחות ולפזר את המהומה.

אוסביצקי עשה טעות מרה כשפנה למושל הטורקי. בעיני המתיישבים הייתה זו בגידה שאין עליה כפרה, והם לא הסכימו שיישאר במושבה ויהי מה. הברון רוטשילד אכן הדיח את אוסביצקי – אך אם חשבו האיכרים שהמאבק על עצמאותם הוכרע, הם גילו בתוך זמן קצר את טעותם. כחודש לאחר מכן הגיע רוטשילד לביקור בראשון לציון. הוא מינה פקיד חדש, וציווה לגרש מהמושבה את יוסף פיינברג, מראשי המרד. בתחילה התנגד פיינברג וסירב לעזוב, אבל לחץ אדיר הופעל עליו מכל הכיוונים. ראשי ההתיישבות חששו שאם ימרה פיינברג את פיו של הברון, יחליט רוטשילד להסיר את תמיכתו מכל המושבות בארץ ישראל. לבסוף נכנע פיינברג, ועזב את המושבה.

הפקידים חזרו לשלוט בראשון לציון ביתר שאת. על התושבים נאסר להתאסף לאגודה שלא אושרה על ידי הפקיד, לנטוע עצים ללא אישור ואפילו לארח אנשים בביתם – אלא אם הפקיד מרשה זאת, כמובן. מי שלא ציית להוראות נענש בקנסות עד כדי מניעה מוחלטת של מקור ההכנסה. גם המרד השני, אם כן, נכשל באופן מוחלט.

בשנת 1899 החל רוטשילד לרמוז כי ברצונו להפסיק את ניהול החיים במושבות. קשה לדעת מה הביא אותו לנטוש את שיטת האפוטרופוסות שבה נקט במשך קרוב לעשרים שנה, אך סביר להניח שלביקורות הבלתי פוסקות כנגד השיטה הייתה השפעה לא מבוטלת על כך. בשנת 1900 העביר הברון את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א – 'החברה היהודית להתיישבות'. הוא המשיך להעביר כספים ולתמוך במושבות דרך יק"א – אך כעת, באמצעות שיטה כלכלית נבונה יותר שלפיה על האיכר מוטלת החובה לרווחיות ולהצלחה מחד, ולמושבות יש הזכות לעצמאות מאידך. המושבות 'התבגרו' והפכו לעצמאיות וליציבות יותר.

על אף מגרעותיה, הפילנטרופיה היא אפשרות מימון טובה, בסופו של דבר. בסיכומו של דבר, למרות המרידות והביקורת שספג רוטשילד על אופן ניהול המושבות, לא תהיה זו הגזמה לומר שהיסודות שהניח הברון רוטשילד בפועלו הם אלו שעליהן הוקמה, עשרות שנים מאוחר יותר, מדינת ישראל. ישנם אתגרים ומצוקות, עם זאת, שקשה לפתור באמצעות תרומות נקודתיות או אפילו תמיכה מתמשכת כמו זו שהנהיג רוטשילד. אלו בעיות שכדי לפתור אותן דרושים פתרונות יסודיים יותר.

מוחמד יונוס ומהפכת המיקרו-מימון

העוני במדינות העולם השלישי הוא בעיה מורכבת שכזו. על פי הערכות הבנק העולמי, כשניים וחצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם מתקיימים על פחות משני דולר ביום. עבור אותם שניים וחצי מיליארד איש, האפשרות להיעזר במנגנוני המימון המקובלים כדי לנסות ולחלץ את עצמם מהעוני – אינה קיימת כלל. הם לא מסוגלים, למשל, לקחת הלוואה מהבנק כדי לממן את לימודי הילדים – ולא בגלל שאין סניפי בנקים בכפרים הנידחים במדינות עולם שלישי. גם אם היה סניף בנק מעבר לרחוב, ממש מול ביתו של האיש העני – הוא עדיין היה בלתי נגיש עבורו כאילו היה במדינה אחרת. את העובדה הזו גילה על בשרו פרופסור לכלכלה, שלפני ארבעים שנה ניסה לרתום את כישוריו לטובת קבוצת נשים בכפר קטן בבנגלדש. וגילוי זה הוביל למהפכה שקטה שמתחוללת בכלכלה העולמית בימים אלה ממש: מהפכת ה'מיקרומימון'.

מוחמד יונוס נולד ב-1940 בכפר קטן בבנגלדש – אז עדיין קולוניה בריטית בחלקה הצפוני מזרחי של תת היבשת ההודית. כשהיה עדיין ילד עברה משפחתו לעיר צ'יטאגונג (Chittagong), שם הצליח יונוס באופן מרשים במבחני הקבלה לבית הספר המקומי. הוא המשיך לתואר ראשון ושני בכלכלה, ובשנת 1965 זכה במלגה עבור לימודי דוקטורט בארצות הברית.

לאחר שזכתה בנגלדש בעצמאותה בשנת 1971 שב יונוס למולדתו ומונה לראש המחלקה ללימודי כלכלה באוניברסיטת צ'יטאגונג. הכסף שהרוויח בארצות הברית ומעסקים פרטיים שהקים בבנגדלש, הבטיח לו חיים נוחים למדי.

אך לא כך היה בשאר המדינה. ב-1974 היכו שטפונות קשים את בנגלדש, הרסו יבולים והשמידו כפרים. מאות אלפי בני אדם מתו ברעב ומחלות, ומיליונים אחרים איבדו את כל רכושם. מוחמד יונוס לא היה מסוגל להתעלם מהסבל שסביבו.

"ב-1974 מצאתי את עצמי מתקשה ללמד תאוריות כלכליות אלגנטיות בכיתה באוניברסיטה, כשברקע מכה רעב קשה את בנגלדש. לפתע חשתי בריקנות של תאוריות אלה אל מול העוני והרעב. רציתי לעשות משהו מיידי כדי לסייע לאנשים שסביבי, אפילו לאדם אחד בלבד, לעבו