המדריך להאקר הזועם, או – אל תאמין לרובין הוד

כתב: רן לוי (AKA Haichi-Papa)

1. הקדמה

א. מהו 'האקטיביזם'?

המילה 'האקטיביזם' היא צירוף של המילים הלועזיות 'האק' (Hack) ו-'אקטיביזם' (Activism). משמעותו המקורי של הפועל To Hack היא מציאת פתרון יצירתי לבעיה מסוימת. בעולם המחשבים מתאר הפועל אדם שנוהג לעקוף מנגנוני אבטחה או מגבלות אחרות במערכות מחשב, או להרחיב את השימוש במערכות שכאלה מעבר למטרתן המקורית. המילה 'אקטיביזם' מתארת פעילות חברתית או תרבותית שמטרה להביא לשינוי בסטטוס-קוו החברתי, הפוליטי או הכלכלי.

המילה 'האקטיביזם' קיימת ככל הנראה כבר מאז שנות השמונים, אך נכנסה לשימוש שוטף בשפה בזכות פעילותה של קבוצת האקרים בשם 'האקטיביזמו' (Hactivismo). האקטיביזמו הוקמה בשנת 1999 כדי להילחם נגד צנזורה ודיכוי מצד משטרים טוטליטריים – בכלים טכנולוגיים. חברי האקטיביזמו כתבו והפיצו מספר תוכנות לשם מטרה זו, כגון תכנות המאפשרות גלישה אנונימית ברשת האינטרנט, הצפנת הודעות ברשתות מסרים מידיים ועוד.

ב. עבור מי נכתב מדריך זה?

האקטיביזם, מעצם היותו פעילות חתרנית ואנטי-ממסדית, אינו מוגבל לגיל, למקצוע או למיקום גאוגרפי כלשהו. הניסיון מוכיח, עם זאת, שהאקטיביסטים פעילים הם בדרך כלל צעירים, בעלי אינטליגנציה גבוהה ונטייה מרדנית מובהקת שבא לידי ביטוי כבר בשלבי חייהם המוקדמים. רצוי גם שההאקטיביסט המתחיל יהיה מעורה בעולם הטכנולוגיה הדיגיטלית ובתרבות האינטרנט – אך כפי שנראה בהמשך הדברים, ובניגוד לסטריאוטיפ ההוליוודי המקובל, אין חובה להיות מתכנת מוכשר או בעל ידע ייחודי באבטחת מחשבים כדי להעזר בכלים טכנולוגיים אלה במסגרת הפעילות האקטיביסטית.

ג. אזהרה

לא כל פעילות האקטיביסטית בהכרח בלתי-חוקית. בישראל, למשל, יש קבוצות העוסקות בפעילות ציבורית באמצעות טכנולוגיות מתקדמות – באופן חוקי ולגיטימי לחלוטין. 'הסדנא לידע ציבורי', לדוגמה, היא ארגון שהמתנדבים בו מפתחים אתרי אינטרנט ותוכנות שנועדו להגביר את שקיפות השלטון. הם אוספים מידע אודות פעילות הכנסת, תקציב הממשלה, ניהול כספי הפנסיה ועוד, והופכים אותו לזמין ולנגיש עבור הציבור הרחב דרך אינטרנט.

אך כפי כפי שמיד ניווכח, פעילויות רבות תחת מטריית ההאקטיביזם מנוגדות לחוק במרבית המדינות, ובסבירות גבוהה יביאו את ההאקטיביסט לעימות ישיר נגד רשויות החוק. הקורא נקרא לחשוב היטב האם הוא מוכן לשלם את המחיר האישי עבור עמידה על עקרונותיו ושאיפותיו.

ד. סודיות

שים לב. במידה ואתה עומד להיתפס על ידי המשטרה או שירות ביטחון אחר כלשהו, עליך להשמיד מדריך זה בכל מחיר. אם אתה מחזיק בגרסה מודפסת של המדריך, עליך לקרוע אותה לגזרים, לגרוס את הקרעים ואז לבלוע אותם. אם אתה מחזיק בגרסה אלקטרונית של המדריך, עליך ראשית להדפיס את המדריך – ואז לקרוע אותו, לגרוס את הקרעים ולבלוע אותם.

2. דע את עברך: ההיסטוריה המוקדמת של האקטיביזם

סביר להניח ששימוש במחשבים ובאמצעים אלקטרוניים אחרים לשם הבעת דעות פוליטיות היה קיים כבר מאז שנות החמישים והשישים של המאה העשרים – אך הקרדיט לפעילות ההאקטיביסטית המאורגנת הראשונה מגיע ל-Chaos Computer Club (CCC, בקיצור). ארגון ה-CCC נוסד במערב גרמניה בשנת 1981 על ידי חובבי טכנולוגיה שחיפשו דרך לנצל את המחשב האישי – שאז היה רק בחיתוליו – לשם קידום חופש הביטוי ולשקיפות השלטון. חששם המוצהר של חברי ה-CCC היה, בדומה לספרו המפורסם של ג'ורג' אוורוול, '1984', שממשלות יוכלו להיעזר בטכנולוגיה ההולכת ומשתכללת כדי לרגל אחרי אזרחיהם ולדכא את חופש הביטוי שלהם.

למרבה האירוניה, ה-CCC זכה לפרסום הגדול ביותר שלו דווקא בשנת 1984. ה-'בילדסשירמטקסט' (Bildschirmtext, ובקיצור –BTX) הייתה מערכת שאיפשרה להפוך את צג הטלוויזיה למעין קונסולת מחשב פשוטה, שדרכה המשתמשים קיבלו מידע או ביצעו פעולות כגון רכישת כרטיסי קולנוע. רשות הדואר במערב-גרמניה שהקימה והפעילה את ה-BTX, טענה כי המערכת מאובטחת כהלכה, וכי המשתמשים יכולים להזין את פרטי כרטיס האשראי שלהם ללא חשש. חברי ה-CCC סברו כי המערכת אינה מאובטחת כהלכה, והחליטו להוכיח זאת הלכה למעשה.

ל-BTX הייתה מגבלה מעשית על מספר האותיות שניתן היה להציג על מסך הטלוויזיה בכל רגע נתון: 1626 אותיות בלבד. המתכנתים שעבדו על ה-BTX היו אמורים להכיר את המגבלה ולהתחשב בה. לרוע המזל, שגיאה ('באג') במונה מסוים שהיה אמור לדווח את מספר האותיות שמופיעות על המסך, גרמה לכך שאם המשתמשים ביצעו פעולות מסוימות התוכנה של ה-BTX ניסתה לכתוב אל המסך יותר מ-1626 אותיות. במקרה כזה, המערכת הייתה 'מתבלבלת' ומציגה על מסך הטלוויזיה מידע שלא אמור להיות מוצג עליו. בפרט, כפי שגילו כמה מחברי ה-CCC, לעתים הוצגו על המסך קודי זיהוי חסויים של משתמשים אחרים במערכת. זו הייתה הזדמנות שאנשי ה-CCC ידעו לנצל.

ה-CCC הקים ב-BTX 'דף תרומה': דף לגיטימי ומאושר שכל מי שרצה לתרום לארגון יכול לעשות כן באמצעות ה-BTX. אחד מקודי הזיהוי החשופים היה שייך לבנק בשם 'המבורגר שפאר-קאסה' (Sparkasse), וה-CCC כתבו תכנה אשר בכל שלוש שניות ניגשה לדף התרומה והזינה לתוכו את קוד הזיהוי של הבנק – או במילים אחרות, גרמה לבנק 'לתרום' ל-CCC כמאתיים דוייטשה-מארק בכל דקה. למחרת כינסו אנשי ה-CCC מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה הציגו בפני הנוכחים את חולשת האבטחה שגילו ב-BTX, והחזירו לבנק את כל הכסף ש'תרם' להם בנדיבות במהלך סוף השבוע: 135 אלף מארק.

חשיפת חולשת האבטחה הביכה מאוד את אנשי רשות הדואר. סביר להניח שננקטו פעולות כדי לתקן את הבאג שגרם לחולשה, אך עליית האינטרנט מספר שנים לאחר מכן הפכה את ה-BTX ללא רלוונטי בכל מקרה. תרומתה העיקרית של ה-CCC במקרה זה הייתה לעורר מודעות גבוהה יותר בקרב מתכנתים ומהנדסים לחשיבות אבטחת מידע ושמירה על פרטיות המשתמש. ה-CCC קיים גם בימינו, וחבריו ממשיכים בפעילות האקטיביסטית גם במדינות אירופיות נוספות.

3. בחירת המטרה

כמו בכל תחום, המטרה שאליה חותר ההאקטיביסט קובעת במידה רבה את דרכי פעולתו והכלים שבהם הוא נעזר. בסעיף זה נציג כמה מהדמויות והארגונים הבולטים בעולם ההאקטיביזם בשנים האחרונות, והמטרות שאותן הם מייצגות.

א. אדריאן לאמו – אבטחת מידע

אדריאן לאמו (Lamo) נולד בארצות הברית בשנת 1981, למשפחת מהגרים מקולומביה. לאמו גילה עניין רב במחשבים, אך לא הסתדר במסגרות החינוכיות הרגילות ולא סיים את לימודי התיכון. תרמה לכך אולי העובדה שבילדותו החליפה המשפחה מקומות מגורים רבים, ולאמו עבר בין כמה וכמה בתי ספר. כשהיה כבן שבע-עשרה עברו הוריו שוב, הפעם מסן-פרנסיסקו לסקרמנטו. לאמו החליט שהפעם הוא נשאר מאחור לבדו, בסן-פרנסיסקו. הוא לן על ספות אצל חברים, וכשלא מצא ספה זמינה, בילה את הלילה בבתים נטושים ובמפעלים סגורים.

לאמו פיתח חיבה מיוחדת לנושא אבטחת מידע דיגיטלי, והבחין בכך שאתרי אינטרנט ומערכות מידע של חברות רבות אינם מאובטחים כיאות – עובדה שמעמידה בסכנה מידע אישי ורגיש של לקוחות. האקר אחר אולי היה מתפתה לנצל את פרצות האבטחה לטובתו או אולי לתייג את העניין תחת סעיף 'בעיה של מישהו אחר' ולשכוח מזה – אך לא לאמו. כשהיה לאמו כבן 13, נשדד לעיני העוברים ושבים בתחנת רכבת: בריונים איימו עליו וגנבו את כספו. אף אחד מהאנשים סביבו לא התנדב לסייע לו. חוויה טראומתית זו השפיעה על לאמו עמוקות, והוא נשבע לעצמו שלא יעצום עיניים כשיראה משהו לא בסדר. על כן הוא ביקש לסייע לארגונים ולחברות לסתום את פרצות האבטחה – אבל ידע שבפועל, אף חברה לא תקשיב להצעותיו של ילד בן 17 שלא סיים בית ספר וחי ברחוב, מוכשר ככל שיהיה.

על כן נקט אדריאן לאמו בדרך פעולה אחרת. אם איתר פרצת אבטחה במערכת המחשוב של חברה כלשהי, ניצל אותה ופרץ לתוך הרשת הפנימית של אותה החברה. רק כשאיתר מידע סודי ורגיש כלשהו, פנה אל מנהלי החברה והציג בפניהם את החומר שברשותו – כהוכחה חיה לסכנה שבהתעלמות מבעיית אבטחת המידע. לאמו פרץ למחשביהן של כמה מהחברות הגדולות והמוכרות בארצות הברית: יאהו, AOL, מיקרוסופט, WorldCom ועוד.

לאמו לא ניסה להסתיר את זהותו, ומרבית הזמן גם לא היה בכך צורך. רוב החברות שאליהן פנה אולי לא שמחו לשמוע על פרצות האבטחה שחשף, אבל המנהלים הבינו שעשה עבורן שירות חשוב ומועיל. מספר חברות, כגון WorldCom ו- Excite אף הודו ללאמו בפומבי. במספר מקרים אף הוצע ללאמו תשלום עבור המידע שהביא – אך לאמו הצהיר שמעולם לא הסכים לקבל כסף, ושתשלום כזה יהיה מנוגד לאידיאולוגיה שבמסגרתה הוא עושה את שהוא עושה.

כלי התקשורת נמשכו אל אדריאן לאמו כמו פרפר לאש. דמותו ה'רומנטית' הייתה כאילו לקוחה מתוך סרט הוליוודי: נער מתבגר ומרדן, שבימים פורץ לרשתות מחשבים אולטרה-מאובטחות באמצעות מחשב נייד חבוט, ובלילות נאבק לשרוד ברחובותיה האלימים של העיר הגדולה. כתבות מגזין וראיונות עם לאמו הופיעו בעיתונים ובתוכניות טלוויזיה רבות, והוא קיבל את הכינוי 'ההאקר ההומלס'. כך, למשל, נכתב על לאמו באחד העיתונים:

"לאמו הוא שילוב משונה של רובין הוד וקאובוי […] הוא הסמוראי הנודד, מקס הזועם, ההאקר עם לב הזהב…"

במציאות, עם זאת, לאמו לא נחשב לעילוי בקרב שאר ההאקרים – ולמען האמת, רבים מהם זלזלו בו. פרצות האבטחה שבעזרתן חדר לרשתות הארגונים היו פרצות פשוטות ובסיסיות מאוד, כגון מחשבים או ציוד תקשורת שסיסמת הגישה אליהם היה הסיסמה שהוגדרה כברירת מחדל בבית החרושת ואיש לא טרח לשנותה. העובדה שמדובר בפרצת אבטחה בסיסית אינה מפחיתה דבר מהפוטנציאל המסוכן שלה, כמובן, אבל אין מדובר ב'האקינג' שדורש מיומנות יוצאת דופן.

כך או כך, התדמית הרומנטית שיצאה ללאמו לא סיפקה לו הגנה מושלמת. בשנת 2003 פרץ לאמו לרשת המחשבים של העיתון 'ניו יורק טיימס'. הוא איתר את מאגר המידע שמחזיק העיתון ובו פרטי הקשר של מומחים בתחומים מקצועיים שונים שעמם מתייעצים העיתונאים בתהליך הכתיבה, ובאקט של משובה הכניס את פרטיו שלו כמומחה שכזה. סביר להניח שהתרגיל לכשעצמו לא היה נחשב לנורא כל כך, אך לאמו עשה טעות גורלית אחרת: הוא השתמש בשירותיו של אתר אחר, וחייב את פרטי החשבון של הניו-יורק טיימס – או במילים אחרות, גנב כסף מהעיתון.

כשגילו מנהלי הניו-יורק טיימס את דבר הפריצה, הם לא היו משועשעים כלל. לא רק שהם לא הודו ללאמו על חשיפת חולשת האבטחה – הם הגישו נגדו תלונה רשמית. אדריאן לאמו נעצר על ידי ה-FBI והועמד לדין. הוא נידון לשישה חודשי מעצר-בית, ונדרש לפצות את הטיימס בסכום של שבעים אלף דולר. לאמו הצהיר בפני השופט כי הוא מצטער על האירוע, התחייב שלא לשוב ולפרוץ לרשתות מחשבים ואף הודיע שברצונו למצוא עבודה 'רגילה' בחנות מחשבים כלשהי. ייתכן ולאמו אכן התכוון ברצינות לעבור לחיות חיים 'סטנדרטיים' יותר, אך כפי שניווכח בהמשך – לגורל היו תוכניות אחרות עבורו.

ב. ג'וליאן אסאנג – שקיפות שלטונית

בהשוואה לג'וליאן אסאנג' (Assange), אפשר להגדיר את ילדותו הסוערת של לאמו ככמעט משעממת… אסאנג' נולד באוסטרליה בשנת 1971, ואביו נטש את המשפחה כשהיה תינוק. אמו נישאה בשנית, אך גם נישואים אלה התפרקו. לאחר מכן הסתבכה האם עם כת אוסטרלית שנודעה בהתעללות בילדים, ובמשך שנים ג'וליאן ואמו נדדו רחבי המדינה הגדולה בניסיון להתחמק מחברי הכת האחרים. אסאנג' החליף שלושים ושבעה בתי ספר.

כשהיה כבן 16 קיבל אסאנג' את המחשב הראשון שלו, וזמן לא רב לאחר מכן הצטרף לקבוצת האקרים אוסטרלית שפרצה לרשתות המחשבים של הצבא האמריקני. בגיל 21 נעצר והודה בעשרים ואחת סעיפים של עבירות מחשב, אך העונש שספג היה קל למדי. אסאנג' זנח את הפעילות הפלילית אך לא את עולם המחשב, וב-1993 הקים חברה לאספקת שירותי אינטרנט.

כנסיית הסיינטולוגיה היא אחת הדתות – או כתות, תלוי את מי שואלים – המושמצות ביותר בעולם: מתנגדיה מאשימים את ראשיה בשטיפת מוח ובהונאת המאמינים. ב-1993 הוקם באחת האוניברסיטות האוסטרליות אתר אינטרנט שפעל נגד הסיינטולוגיה ופרסם נגדה מידע לא מחמיא. בתגובה, הגישה הכנסייה תביעות דיבה ואיומים משפטיים אחרים כנגד מפעילי האתר – וגם כנגד החברה של אסאנג', שסיפקה את שרותי האינטרנט עבורו. אירוע זה חיזק אמונה שהייתה קיימת בקרב אסאנג' מאז ומתמיד, שחופש הביטוי וחופש המידע הם רעיונות שבירים ועדינים הזקוקים להגנה מתמדת. בשנים שלאחר מכן התגבש אצלו רעיון: הדלפה מאסיבית של מידע חסוי כדרך להילחם בשחיתות ובמשטרים מדכאים.

התקשורת על צורותיה השונות תמיד לקחה על עצמה את תפקיד 'כלב השמירה של הדמוקרטיה' – אך אסאנג' זיהה אצלה חולשה בסיסית. אם אדם כלשהו מדליף מידע סודי לעיתונאי, הממשלה יכולה להפעיל לחץ על העיתונאי או על העיתון שבו הוא עובד כדי לגרום לו לחשוף את פרטי המדליף. החשש מפני לחץ שכזה מביא מדליפים פוטנציאלים רבים לחשוב פעמיים לפני שהם פונים לעיתונאי מיוזמתם.

בשנת 2006 הקים אסאנג', עם קבוצה קטנה של פעילים נוספים, את וויקיליקס (Wikileaks) – צירוף של המילים 'וויקי', במובן של אתר שכל אחד יכול לערוך ולשנות את תוכנו, ו-Leak, הדלפות. החל מ-2009 האתר אינו מאפשר לכל גולש לערוך את התכנים כי אם רק לעובדיו. וויקיליקס הוא אתר המפרסם דיווחים עיתונאיים – אך בניגוד למרבית ערוצי החדשות המסורתיים, הוא מפרסם גם (ואולי בעיקר) את המסמכים המסווגים והחסויים שמהווים את המקור לחדשות אלה. בראיונות לתקשורת אסאנג' מדגיש את היותו של וויקיליקס מדיה עיתונאית, ולא רק אתר סתמי שמפרסם מסמכים סודיים:

"הקמתי חברת אינטרנט באוסטרליה ב-1993. מאותו היום הייתי מוציא לאור, ולפרקים גם עיתונאי. יש ניסיון מכוון להגדיר מחדש את מה שאנחנו עושים לא כהוצאה לאור שמוגנת על פי חוק במדינות רבות או כפעילות עיתונאית, שמוגנת אף היא בצורות שונות – אלא כמשהו שלא זכאי להגנה, כמו פריצה למחשבים, ובכך להפריד אותנו משאר צורות העיתונות ומההגנה המשפטית שלה. זה נעשה במכוון על ידי חלק מיריבינו."

מקורם של המסמכים המופיעים בוויקיליקס הוא לרוב באנשים מהמגזר העסקי או הציבורי שיש להם גישה למידע מסווג ושהחליטו, מסיבותיהם שלהם, לחשוף אותו לציבור. ייחודו של וויקיליקס הוא שהמסמכים המודלפים נחשפים תוך שמירה על אנונימיות מוחלטת של המדליפים – כה מוחלטת, עד שאפילו אסאנג' ואנשיו בעצמם לא ידעו את זהותם של האנשים שסיפקו להם את המידע. במילים אחרות, וויקיליקס משמש כחוצץ בין המדליפים ואלו שירצו אולי לרדוף אותם, ומספק למדליפים את חליפת ההגנה המושלמת.

בארבעת השנים הראשונות לפעילותו היו לאסאנג' כמה הצלחות מרשימות. אתר וויקיליקס פרסם מסמכים שחשפו פרשת שחיתות גדולה בקניה, ומסמכים אחרים שהראו שממשלת ארצות הברית מפירה במתכוון את זכויותיהם של אסירים בכלא גוואנטמו, ומרמה את נציגי הצלב האדום. ב-2009 חשף האתר פרשת שחיתות גדולה באיסלנד. המסמכים שהועלו לוויקיליקס צוטטו בהרחבה בכלי תקשורת רבים.

אסאנג' ספג ביקורת לא מעטה, כמובן, ובמיוחד על השלכות חשיפת מידע מודלף על אנשים פרטיים. לפחות במקרה אחד הודיע הטאליבן באפגניסטן שיסגור חשבון עם אפגנים ששמם הופיע במסמכים מודלפים כמי ששיתפו פעולה עם הצבא האמריקני. בעקבות ביקורת זו משתדלים אנשי וויקיליקס למחוק ממסמכים שמות ופרטים מזהים של אנשים שאינם משחקים תפקיד משמעותי בפרשות הנחשפות, כי להגן על זהותם.

בשנת 2010 עלתה לאתר החשיפה הגדולה והדרמטית ביותר בתולדות וויקיליקס – החשיפה שהזניקה את האתר, ואת ג'וליאן אסאנג', לתודעת העולם כולו. אך ההצלחה באה עם תג מחיר משלה, ואת המחיר שילמו ג'וליאן אסאנג', אדריאן לאמו – והאדם שאחראי לאחת ההדלפות הגדולות בהיסטוריה.

ג. ברדלי מאנינג – חופש המצפון

ברדלי מאנינג (Manning) נולד בארצות הברית בשנת 1987, בחווה מבודדת באוקלהומה. בילדותו סבל מהזנחה קשה: הוריו היו אלכוהוליסטים, ואמו לא תפקדה כלל. על פי עדות קרובת משפחה, ברדלי לא אכל שום דבר פרט לחלב ולמזון לתינוקות עד כמעט גיל שנתיים. אחותו הבכורה, המבוגרת ממנו בכעשר שנים, החליפה לו חיתולים וטיפלה בו כמיטב יכולתה.

על אף הבדידות וההזנחה, מאנינג היה תלמיד טוב בבית הספר, אם כי סבל מבעיות התנהגות ובשנים מאוחרות יותר התקשה להחזיק במשרות לאורך זמן. ברדלי התעניין מאד במחשבים, וב-2007 החליט להתגייס לצבא האמריקני כדי לזכות במימון ללימודים לתואר ראשון בתחום זה. רבים ממכריו הרימו גבה כשהחליט להתגייס: בעיות ההתנהגות שלו לא רמזו על התאמה גבוהה למשמעת הצבאית – אך למאנינג הייתה סיבה נוספת, אישית וחשאית, להצטרף לצבא. מאנינג היה הומוסקסואל מוצהר, ובנוסף סבל מהתחבטויות קשות לגבי המגדר שלו: הוא הרגיש שהוא אישה הלכודה בגוף של גבר. קיווה שהמסגרת הגברית והמצו'איסטית 'תרפא' אותו, באופן כלשהו, מתחושות אלו.

כפי שניתן אולי לצפות, לא רק שהמסגרת הצבאית לא סייעה לו להתגבר על בעיית הזהות שלו – היא גם הרעה את מצבו הנפשי באופן ניכר. מאנינג סבל מהצקות בלתי פוסקות מצד חיילים אחרים בשל נטויותיו המיניות, וחש בודד ומנוכר יותר מאי פעם. בתום האימון הראשוני הצטרף מאנינג ליחידת מודיעין שעסקה באיסוף ובניתוח מידע שנתקבל מזרועות רבות של הצבא האמריקני. מאנינג אהב לעבוד עם מחשבים, ונהנה מהאספקטים הטכנולוגיים של התפקיד – אך עדיין סבל מבדידות ומדיכאון, במיוחד כשהוצב בעירק הרחוקה.

בשנת 2009 שמע ברדלי מאנינג לראשונה על וויקיליקס, במסגרת אחד מניתוחי המודיעין שערך, ואף נעזר במידע שפורסם באתר במסגרת עבודתו. הוא החל לבקר באתר באורח קבוע. המוטיביציה הראשונית הייתה רצונו לגלות מהיכן מקבל האתר את המידע שלו, אך זו התחלפה עד מהרה במוטיבציה שונה לגמרי: מאנינג ניהל צ'אטים אנונימיים עם המתנדבים שהפעילו את האתר, כך שוויקיליקס הפך למפלט מהבדידות שנכפתה עליו.

במקביל, הלכה וגברה אצלו תחושה שארצות הברית מאבדת את המצפון המוסרי שלה במלחמה נגד הטרוריסטים בעירק. הוא נחשף לאינספור אירועים שבהם הרגו חיילים אמריקנים אזרחים חפים מפשע בשוגג או במתכוון, אירועים שממשלת ארצות הברית טייחה והסתירה מאזרחיה.  אחת הדוגמות הבולטות לטיוח שכזה הייתה סרטון שמאנינג קיבל לידיו, על תקיפה של מסוק צבאי אמריקני בעירק בשנת 2007.

בסרטון, שצולם מתוך המסוק ולווה בהקלטה של התקשורת בין הטייסים וכוחות הקרקע, נראים הטייסים יורים טילים ופגזים על קבוצת אנשים החשודים כטרוריסטים באחד מפרברי בגדד. בדיעבד התברר כי למרות שבין הקבוצה היו אכן טרוריסטים חמושים – מרבית המצולמים היו אזרחים. למעלה מ-12 בני אדם חפים מפשע נהרגו באירוע ורבים נפצעו, ביניהם גם לא מעט ילדים.

מה שהפריע למאנינג לא הייתה התקיפה עצמה או הירי על אזרחים – הוא ראה מאות, אם לא אלפי סרטונים דומים קודם לכן במסגרת תפקידו – אלא התנהגותם של החיילים האמריקנים, ותגובת ממשלת ארצות הברית. טייסי המסוק נשמעים בהקלטה ששים-אלי-קרב, ולדידו של ברדלי אפילו צמאי-דם. הם משמיעים הלצות ובדיחות על חשבונם של האנשים שעליהם הם יורים, ונדמה שהם נהנים מכל רגע. שניים מתוך ההרוגים בתקרית היו צלמים של סוכנות הידיעות רויטרס: טייסי המסוק זיהו בטעות את מצלמות הוידאו שנשאו על כתפיהם כמשגרי אר.פי.ג'י. רויטרס ביקשה מרשויות ארצות הברית גישה אל צילומי הוידאו של האירוע כדי לגלות מה אירע בו וכיצד נהרגו צלמיה – אך ארצות הברית סירבה לבקשה (מן הסתם מטעמי יחסי-ציבור) ולפי אחד הדיווחים אף שיקרה לרויטרס ואמרה שאין תיעוד של האירוע.

מקרים אלה ואחרים שכנעו את מאנינג שהוא חייב לחשוף את הנעשה בעירק ובאפגניסטן לציבור האמריקני, וששקיפות זו תסייע לארצות הברית בטווח הארוך לשמור על עמוד השדרה המוסרי שלה. כשחזר מעירק בשנת 2010, ניסה ליצור קשר עם העיתונים 'וושינגטון פוסט' והניו-יורק טיימס, אך אלו התעלמו ממנו. מאנינג פנה אל וויקיליקס, וסיפר למפעילי האתר על המידע שברשותו. מאנינג העביר לוויקיליקס מאות אלפי מסמכים מסווגים שאגר במהלך שירותו הצבאי: ממברקים דיפלומטיים, דרך מסמכי מודיעין וכלה בסרטונים כמו זה של התקיפה ב-2007.

פרסום המסמכים המסווגים שהדליף מאנינג היה רגע מכונן בתולדותיו של וויקיליקס. כל כלי התקשורת בעולם, מאל-ג'זירה ועד Fox News, דיברו על התוכן שהופיע בהן, והאתר זכה לחשיפה חסרת תקדים. את תשומת הלב המרכזית קיבל סרטון הוידיאו של תקיפת המסוק, שג'וליאן אסאנג' נתן לו את השם 'Collateral Murder': 'רצח משני', בתרגום חופשי, על משקל 'נזק משני', הכינוי שבו משתמש הצבא לתאר פגיעה באזרחים במהלך פעילות צבאית. היו פרשנים שהעריכו כי זו ההדלפה הגדולה והחמורה ביותר בהיסטוריה, מבחינת הנזק התדמיתי והמודיעיני שנגרם לארצות הברית.

כל שיחות הצ'אט שניהל מאנינג ב-2010 עם אנשי וויקיליקס היו אנונימיות לחלוטין. מאנינג לא ידע עם מי הוא מדבר, ולנציג האתר לא היה בדל של מידע מזהה אודותיו. מאוחר יותר סיפר מאנינג שהוא משוכנע שמי שדיבר איתו בצ'אטים היה ג'וליאן אסאנג' עצמו, אך אסאנג' מכחיש זאת באופן גורף. בנקודה זו בזמן, בכל אופן, זהותו של ברדלי מאנינג הייתה מוגנת וחסויה לחלוטין, כפי שהתכוון אסאנג' כשהקים את וויקיליקס. לרוע מזלו של מאנינג, שגיאה איומה של שיקול דעת הביאה לכך שחיסיון זה הפך בבת אחת ללא רלוונטי – שגיאה עליה נרחיב בסעיפים הבאים.

ד. אנונימוס – מטרה אד-הוק

אנונימוס היא דוגמה להתארגנות ספונטנית-למחצה, קבוצה שלחבריה אין אידיאולוגיה יציבה או מטרה משותפת. במובן זה, אנונימוס נמצאת אולי על הגבול המטושטש שבין האקטיביזם וואנדליזם.

שורשיה של אנונימוס באתר הפורומים המצליח 4Chan, שאחד המנהגים המקובלים בו הוא לפרסם פוסטים תחת השם 'אנונימוס' – מלשון 'אנונימי'. מתוך הפורומים צמחה קהילה כאוטית ולא מגובשת שרבים מחבריה הם בני-נוער עם הרבה מאד זמן פנוי ומעט מאוד עכבות.

דוגמא טובה להאקטיביזם בסגנון אנונימוס היא אירוע הידוע בשם 'הבריכה סגורה'. בשנת 2006 התפשטה שמועה בפורומים של 4Chan שמנהליו של אתר משחקים בשםHabbo Hotel מתנכלים לדמויות (אוואטרים) בעלות עור כהה. קשה לדעת עד כמה הייתה השמועה מבוססת: אין בה הרבה היגיון, שהרי מה ההבדל בין דמות כהה, בהירה או צבעונית עם פסים זוהרים… אבל חברי אנונימוס החליטו בכל זאת להשיב ל-Habbo Hotel כגמולו. הם נכנסו למשחק, יצרו דמויות שחורות עם שיער בסגנון אפרו, ונעמדו בקבוצה בכניסה לאזורים מסויימים בעולם המשחק – כמו הבריכה הווירטואלית, למשל. הצפיפות הגבוהה של הדמויות מנעה משאר השחקנים להיכנס לבריכה, ומי שדרש שייתנו לו לעבור נענה בקריאה 'Pool’s Closed!' – הבריכה סגורה.

כפי שניתן להיווכח מהמחאה המטופשת ב-Habbo Hotel , ההאקטיביזם של אנונימוס הוא שילוב של מניע חברתי לגיטימי – מחאה כנגד גזענות, במקרה הזה – עם השתטות נטולת פואנטה. לעיתים נוטה הנדנדה האנונימית לכיוון ואנדליזם סתמי, כמו במבצע 'יום הפורנו ביו-טיוב', בשנת 2009, שבמסגרתו העלו חברי אנונימוס ליו-טיוב סרטוני פורנו ונתנו להם כותרות תמימות כדי למשוך ילדים קטנים. לעתים, הנדנדה נוטה להאקטיביזם בעל מטרה ממשית.

דוגמא להאקטיביזם 'רציני' יותר מצד אנונימוס הוא Operation Payback, 'מבצע תגמול', בשנת 2010. מטרתו המקורית של המבצע הייתה לפגוע באתרי אינטרנט הקשורים לארגונים המתנגדים לפיראטיות של תכנים ברשת – אך יצא המקרה ובאותו הזמן, פחות או יותר, החל וויקיליקס לפרסם את ראשוני המסמכים שהדליף ברדלי מאנינג. ממשלת ארצות הברית החלה להפעיל לחצים אדירים על חברות ששיתפו פעולה עם וויקיליקס, וכתוצאה מהלחץ הכריזו אמזון, פיי-פל, ויזה, מסטרקארד וארגונים כלכליים אחרים כי הם מפסיקים לעבוד עם וויקיליקס או מקפיאים כספי תרומה שהיו מיועדים אליו.

חברי אנונימוס, שהתרעמו על הניסיון להשתיק את וויקיליקס, החליטו להשיב לחברות אלה כגמולן. הם תקפו את אתרי הבית של ויזה ומאסטרקארד והשביתו אותם – דהיינו, הפכו אותם ללא זמינים לשאר הגולשים. מתקפה דומה על האתר של פיי-פל לא גרמה לנזק ממשי, אבל שכנעה את החברה לבטל את הקפאת החשבון ולהעביר לוויקיליקס את הכספים השייכים לו.

לפני שנסיים, ראוי לציין כי יש האקרים שמתמחים בפריצה לאתרים והשחתתם: למשל, החלפת העמוד הראשי בתמונה או בכיתוב בעלי תוכן פוליטי. כאן בישראל אנחנו נתקלים בהשחתת אתרים שכזו מצד האקרים פרו-ערבים, בדרך כלל – אך לדעתי אין לראות בפעילות כזו 'האקטיביזם' במובן המקורי של הביטוי, שכן לרוב המניע להשחתה כזו הוא פוליטי או לאומני, ולא הרצון להביא לשינוי חברתי כלשהו.

4. היה נכון לשלם את המחיר

האקטיביזם מגיע, לעיתים קרובות, עם תג מחיר. הניסיון מראה שככל שההצלחה גדלה – גדל גם המחיר שיש לשלם עליה.

גם לאחר שמסר את המסמכים המסווגים לג'וליאן אסאנג', בראדלי מאנינג לא מצא מנוחה או שקט נפשי. הוא חיפש קשר אנושי כדי להפיג את הבדידות העמוקה. הוא חיפש מישהו שיוכל לחלוק עמו את ההתחבטויות בקשר לזהותו המינית. מישהו בעל נטייה אנטי-ממסדית, כמו שלו. הוא מצא את אדריאן לאמו. לאמו היה סוג של נפש תאומה עבור מאנינג – או כך לפחות היה נדמה למאנינג באותה העת. שניהם חוו ילדות קשה וטראומתית. לאמו הוא ביסקסואל, והיה פעיל בשורת ארגונים למען הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם הוא הסתבך עם ה-FBI, ואפילו נענש על כך. לאמו היה ההאקר בעל לב הזהב, מקס הזועם ורובין הוד, הכל בחבילה אחת. אדריאן לאבו יבין, באמת יבין, מה עובר על מאנינג. במאי 2010 יצר מאנינג קשר עם אדריאן לאמו דרך האינטרנט, והשניים החלו מתכתבים בצ'אטים. מאנינג חשף בפני לאמו את העובדה שהוא זה שהדליף לוויקיליקס את המסמכים הסודיים שבאותו הזמן הופיעו בכותרות מהדורות החדשות בכל רחבי העולם.

ב-2003, כזכור, הבטיח אדריאן לאמו לבית המשפט שינטוש את 'הדרך הרעה' וימצא לעצמו עבודה שגרתית ככל האדם. בפועל, עם זאת, מתי שהוא בין השנים 2003 ו-2010 הצטרף לארגון ממשלתי חשאי בשם 'פרוייקט ויג'ילנט' (Project Vigilant). חברי הארגון הם האקרים וחוקרי אבטחת מידע שאוספים מידע מגוון מהאינטרנט ומוסרים אותו לארגוני הביון האמריקנים. לבראדלי מאנינג לא הייתה כל דרך לדעת, כמובן, שהאדם בו ראה מעין נפש תאומה – חצה את הקווים וכעת היה חלק מהממסד.

אדריאן לאמו סיפר לאביו על בראדלי מאנינג, וזה בתורו חלק את המידע עם מנהלו של לאמו בפרוייקט ויג'ילנט. לאמו עצמו לא היה נלהב להלשין על מאנינג, אך המנהל הפעיל עליו לחץ כבד ולאמו החליט לשתף פעולה עם הרשויות ולחשוף בפניהם את תמלילי הצ'אטים שלו עם מאנינג – למרות שהבטיח למאנינג במפורש שלעולם לא יחשוף את סודותיו.

פחות מ-48 שעות מאוחר יותר כבר היה ברדלי מאנינג כלוא בצינוק מבודד במחנה מעצר בכווית. הוא הואשם בריגול ובסיוע לאויב, ובהמשך נידון לשלושים וחמש שנות מאסר. בזמן מעצרו החל ברדלי מאנינג בטיפול לשינוי מין, וכיום הוא – היא – עונה לשם צ'לסי אליזבת מאנינג.

אדריאן לאמו, שפעם נחשב לסוג של כוכב בתת-התרבות ההאקרית, הפך כמעט בבת אחת לדמות שנואה בעיני פעילים חברתיים רבים. ברעיונות לתקשורת הסביר לאמו שהסגיר את מאנינג בגלל שזה בגד בשבועה שלקח על עצמו להגן על ארצו, ובגלל שהדליף מסמכים ללא בקרה או שיקול דעת.

להצלחתו המטאורית של וויקיליקס הייתה השפעה מכאיבה גם על חייו של ג'וליאן אסאנג', שהתגורר באותה התקופה בבריטניה. בכלי התקשורת החלו מתפרסמות כתבות שתיארו אותו כטיפוס שתלטני בעל אגו מנופח, ששולט ביד רמה על הנעשה בוויקיליקס. בשנת 2010 הוצא כנגד אסאנג' צו מעצר מידי ממשלת שוודיה, בחשד כי אנס שתי נשים. אסאנג' טוען, כצפוי, שמדובר במזימה שנועדה לאפשר לשוודיה להסגיר אותו לידי ארצות הברית. על פי מספר כתבות תחקיר עיתונאיות, יש סבירות לא מבוטלת שהוא צודק: בתמונה שצולמה יומיים לאחר האונס-לכאורה, נראים אסאנג' והאישה שאמורה להיות קורבנו מחובקים ומחויכים. אנשים שבילו עמם בארוחת ערב משותפת סיפרו שהשניים הפגינו חיבה מופגנת אחד לשני, לא מהסוג שמתאים לאנס ונאנסת. החשש מהסגרה לידי השוודים גרם לאסאנג' להסתגר מאז שנת 2012 בתוך שגרירות אקוודור בלונדון, המעניקה לו מקלט מדיני.

בשנים האחרונות פרסם וויקיליקס כמה קבצים המכונים 'קבצי ביטוח'. אלו הם קבצים מוצפנים המכילים מאות גיגהבייטים של מידע מודלף, אשר על פי הערכות יגרום לממשלת ארצות הברית אי נעימות דיפלומטית או אולי אפילו סיכון ממשי לביטחון הלאומי. וויקיליקס רמזה רמיזות עבות כי אם ייאסר ג'וליאן אסאנג', יפורסמו הסיסמות לקבצים. אך על אף ה'ביטוח' והחסינות הדיפלומטית ממנה הוא נהנה בשגרירות – בינתיים, בכל אופן – ניכר שהמתח והחרדה המתמדת לא מיטיבים עם אסאנג'. גולש שהגיב על תמונה שבה נראה אסאנג' במרפסת השגרירות האקוודורית ציין שבין התמונה שצולמה לאחר האונס ב-2010 ובין התמונה במרפסת, אסאנג' נראה כאילו הזדקן בשלושים שנה.

5. אחרית דבר

האם ההאקטיביזם משתלם? האם פעילות אקטיביסטית מביאה לשינוי חברתי, או שהמחיר האישי הכבד שמשלמים לעיתים פעילים כדוגמת ברדלי מאנינג וג'וליאן אסאנג' הוא מיותר וחסר הצדקה?

זו שאלה קשה. במקרים מסוימים ונדירים יחסית, אפשר להבחין בהשפעות של פעילות כזו גם בטווח הקצר. למשל, באיסלנד היו נהוגים חוקים שאיפשרו לממשלה להשתיק ולצנזר את כלי התקשורת. כשנחשפו בוויקיליקס ב- 2009 מסמכים שהצביעו על שחיתות ברורה בצמרת הכלכלית של המדינה, ערוצי הטלוויזיה המצונזרים לא יכלו לספר על כך – ולכן הפנו את הצופים שלהם ישירות אל וויקיליקס עצמו. החשיפה הביאה לרעידת אדמה שבעקבותיה הוגשו כתבי אישום נגד בכירים רבים, ובאיסלנד נעשים בימים אלה שינויים בחוקים כדי לאפשר חופש ביטוי נרחב יותר.

מסמכים שהדליפה צ'לסי מאנינג היו חלק מהניצוץ שהבעיר את העולם הערבי ב-2010. אחד המברקים הדיפלומטיים שנחשפו לעיני כל הכיל דיווח של שגריר ארצות הברית בטוניסיה אודות השחיתות שפשתה בשלטון הטוניסיאי. השגריר השתתף בארוחת ערב אצל חתנו של נשיא טוניסיה, ותיאר במברק כיצד הוא והאורחים נהנו מגלידה שהוטסה אליהם במיוחד מצרפת, ועל כך שחתנו של הנשיא מגדל בארמונו טיגריס שזוכה לארבע תרנגולות טריות בכל יום – יותר מכפי שחלק גדול מאזרחי המדינה אוכל בחודש, סביר להניח. הסיבות למהפכה בטוניסיה היו עמוקות וותיקות יותר, כמובן, אבל חשיפה זו הציתה זעם ציבורי והפגנות סוערות שהביאו לתגובת שרשרת במזרח התיכון כולו.

אך אלו היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. שינוי חברתי מהותי אינו תוצאה של פעולה בודדת, אלא כמעט תמיד חלק מתהליך ממושך – והפעילות האקטיביסטית היא חלק מתהליך זה, כמו אוהל אחד מתוך מאות אוהלים בשדרות רוטשילד.

מצד שני, הטכנולוגיה הדיגיטלית נותנת לאדם בודד משקל גדול יותר בתהליך החברתי הזה מאשר אי פעם. אדוארד סנואודן, למשל, חשף את טכניקות הריגול של הביון האמריקני, והוא קרוב לוודאי ההאקטיביסט המפורסם ביותר בימינו. סיפורו של סנואדן, שמסתתר אי שם ברוסיה, עדיין לא תם ונשלם, ועל כן לא הרחבתי עליו במסגרת מדריך זה – אך אין ספק שהמידע שחשף סנואדן נותן רוח גבית חזקה מאד לתנועה החברתית שמנסה לקדם את הפרטיות וחופש הביטוי ברשת, ואולי ידחוף אנשים רבים יותר להשתמש בהצפנה וכלים דומים. בלחיצת כפתור אחת הצליחו אנשים כדוגמת אסאנג' ומאנינג להשפיע על דעותיהם של מיליוני בני אדם, כך שאולי מדובר באוהל אחד מתוך כמה מאות – אבל אוהל גדול מאד…

אני מקווה שמצאת במדריך זה סקירה מאוזנת של היתרונות והסכנות הגלומות בבחירה בדרך החיים ההאקטיביסטית. ואם את או אתה עדיין מתחבטים אם כדאי ללחוץ על הכפתור… זכרו את הציטוט הבא, מאת מהאטמה גנדי:

"לעולם לא תוכל לדעת מראש מה יהיו תוצאות מעשיך – אבל אם לא תעשה דבר, לא יהיו תוצאות כלל."

יצירות בהן נעשה שימוש במהלך הפרק

https://soundcloud.com/the_audiophile/hacker-wars
https://soundcloud.com/buddy-hooves/angered-hacker
https://soundcloud.com/hackerblinks/groove
https://soundcloud.com/shumaher24/anonymous
https://soundcloud.com/arch-angel-michael/anonymous-we-are-legion-dont

ביבליוגרפיה ומידע נוסף

http://www.counterpunch.org/2006/11/25/the-curious-origins-of-political-hacktivism/
http://knowyourmeme.com/memes/pools-closed
http://www.forbes.com/sites/andygreenberg/2010/11/29/an-interview-with-wikileaks-julian-assange/
http://www.theguardian.com/world/2013/aug/21/bradley-manning-lonely-soldier-childhood
http://www.chelseamanning.org/news/bradley-mannings-statement-taking-responsibility-for-releasing-documents-to-wikileaks
http://www.aljazeera.com/video/americas/2011/03/2011313202019296426.html
http://www.nytimes.com/2007/07/13/world/middleeast/13iraq.html?_r=0
http://www.wired.com/2010/06/wikileaks-chat/
http://archive.wired.com/techbiz/it/news/2004/01/61831?currentPage=all
http://www.theguardian.com/world/2013/jan/03/adrian-lamo-bradley-manning-q-and-a
http://www.dailymail.co.uk/news/article-2193641/Julian-Assange-rape-claim-Is-photo-clear-him.html
http://archive.wired.com/culture/lifestyle/news/2002/03/50811?currentPage=all
http://theweek.com/article/index/204061/wikileaks-who-is-hacker-hero-adrian-lamo
http://www.forbes.com/sites/firewall/2010/08/01/stealthy-government-contractor-monitors-u-s-internet-providers-says-it-employed-wikileaks-informant/
http://www.computerworld.com/s/article/9179998/Meet_the_man_who_helped_Lamo_turn_in_Manning_the_Wikileaker
http://www.wired.com/2010/05/lamo/
http://www.wikileaks.org/WikiSecrets-Julian-Assange-Full.html#2
http://www.nytimes.com/interactive/2010/11/28/world/20101128-cables-viewer.html?_r=0#report/tunisia-09TUNIS516
http://www.nytimes.com/2013/03/14/opinion/the-impact-of-the-bradley-manning-case.html
https://wikileaks.org/About.html