מדוע שופטי כדורגל אינם נעזרים בטכנולוגיה? או, השער שגרם לנשיא פיפ"א לרצות למות

כתב: רן לוי

אני מקבל מהמאזינים רעיונות רבים לפרקים חדשים. כמעט בכל יומיים אני מקבל אי-מייל בסגנון – 'תגיד רן, למה שלא תעשה פרק על X' או 'כבר מזמן לא עשית פרק על Y', ובדרך כלל מדובר על רעיונות טובים שמעניינים אותי – נושאים שאני עצמי כנראה לא הייתי חושב עליהם מיוזמתי.

אבל פה ושם יש, כמובן, גם הצעות לנושאים שאני לא ממש מתלהב מהם, נושאים ש'לא עושים לי את זה.' כשפנה אלי משה טלסניק לפני מספר חודשים והציע לי לעשות פרק שקשור בכדורגל – אני מודה שהתגובה הראשונית שלי הייתה ספקנית למדי. זה לא שאני לא אוהב ספורט, אבל כדורגל זה לא ממש אני. פה ושם אני צופה במשחקים חשובים בטלוויזיה, יושב עם חברים בפאב בגמר גביע העולם – אבל אינני עוקב אחר המשחקים בליגה הישראלית, ואין לי מושג מי מלך השערים הנוכחי. פרק על כדורגל?… אני מעדיף לעשות פרק על שערים לוגיים.

אבל אז סיפר לי משה שהוא חוקר את הקשר שבין כדורגל לטכנולוגיה, והציג בפני את הנושא שבחר לעבודת התזה שלו. כששמעתי את שאלת המחקר של התזה, ה'אנטנות' שלי התרוממו מיד. זו הייתה מסוג השאלות שכנראה לא הייתי שואל לעולם – אבל בו בזמן, מסוג השאלות שכשאתה שומע עליהן אתה אומר 'איך לא חשבתי על זה קודם?!'. בו ברגע החלטתי לעשות פרק סביב השאלה הזו.

ש: שלום משה.
ת: אהלן, רן.
ש: ספר על עצמך.
ת: קוראים לי משה טלסניק. אני עובד כמפתח תכנים במרכז למחקר ופיתוח של רשת אורט ישראל. אני סטודנט לתואר שלישי בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. חוקר כדורגל – ליתר דיוק, מדע וטכנולוגיה בכדורגל. בימים אלה אני מבצע מחקר על קבוצת מכבי חיפה. אני גם אבא לשניים.
ש איך הגעת לנושא של שיפוט וטכנולוגיה בכדורגל?
מ: כשהתחלתי את הלימודים בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה, בשנה השנייה כשעדיין לא היה לי נושא השתתפתי בסדנת כתיבה. והתרגיל הראשון היה לכתוב על למה המחקר שלנו רלוונטי. עכשיו, בכלל לא היה לי מחקר. וחיפשתי נושא. ואז נזכרתי בשער, אחד מאד ספציפי – למעשה, שער שלא אושר – ורק כשיצאתי למחקר והתחלתי לבדוק שלמעשה אותו שער שלא היה, עשה לא פחות ממהפכה היסטורית בכדורגל.

מהו אותו שער היסטורי שדירבן את משה לכתוב את התזה שלו, ומהי שאלת המחקר המרתקת? סבלנות. הבה ניקח צעד אחד אחרונה, ונאמר מספר מילים על הקשר העקרוני שבין ספורט וטכנולוגיה.

בהכללה, ניתן לומר שטכנולוגיה, במובן הרחב ביותר של שימוש בכלים במסגרת פעילות אנושית כלשהיא, היא חלק בלתי נפרד מהספורט המודרני. ישנם סוגי ספורט שבהם הטכנולוגיה היא הבסיס שעליו נשענת הפעילות כולה: לדוגמה, במירוצי מכוניות, לנתוני המנוע השפעה לא פחותה על תוצאת המירוץ מזו של הנהג. בסוגי ספורט אחרים, הטכנולוגיה אינה הבסיס לפעילות אבל היא חלק בלתי נפרד מממנה. החומר שממנו עשוי בגד הים של שחיין – ובפרט, הגרר שהוא מפעיל על המים בבריכה – יכולים לקבוע אם יסיים במקום הראשון במשחה, או יפגר אחר המנצח בעשר מאיות השנייה. מי שהחזיק ביד מחבט טניס מקצועי יודע עד כמה החומר שממנו עשוי המחבט יכול להשפיע על עצמת החבטה.

בפרט, טכנולוגיה היא גם חלק בלתי נפרד משיפוט בענפי ספורט רבים. שופטי כדורסל נעזרים בהילוכים חוזרים כדי לפסוק באירועים שונים במהלך המשחק, לשופטי הטניס יש מערכת שמזהה אם הכדור נחת בתוך תחומי המגרש, ובסיוף המחשב הוא זה שקובע מי דקר את מי, מתי ובאיזו נקודה בגוף.

ומה קורה בעולם הכדורגל? ובכן, גם שחקני הכדורגל מוקפים בטכנולוגיה מתקדמת בכל רגע ובכל מקום. הרופאים עוקבים אחר מדדי גופם באמצעות חיישנים אלחוטיים, והמאמנים מנתחים את ביצועיהם בוידאו. הנעלים, הבגדים התרמיים ואפילו הכדור שבו הם בועטים מיוצרים בתהליכים מתקדמים ביותר. הדשא שעליו הם דורכים מטופח באמצעות מערכות השקיה אלקטרוניות, וכל נגיעה שלהם בכדור מוקרנת על מסך ענק לטובת אלפי הצופים ביציעים. יש המון טכנולוגיה בכדורגל. אך מה בעניין שיפוט בכדורגל?

לא קל להיות שופט כדורגל. במישור הפיזי, שופט ראשי במשחק בליגות המקצועניות צריך לעמוד בדרישות אתלטיות לא קלות. על המגרש רחב הידיים, השופט רודף אחרי כדור שנבעט במהירות אדירה ואחרי ספורטאים שרצים למעלה מעשרה קילומטרים בתשעים דקות. במישור הנפשי, הוא נמצא תחת לחץ פסיכולוגי אדיר. השופט הוא דמות מרכזית במשחק, ולהחלטה שגויה שלו יכולות להיות השלכות קשות. מעבר למפח הנפש של הקבוצה המפסידה ושל אוהדיה, הדחה מטורניר גביע או הפסד במשחק האליפות פירושם גם הפסד של עד עשרות מיליוני דולרים.

ומהם הכלים הטכנולוגיים שבהם נעזר השופט כדי לקבל את ההחלטות החשובות והמכריעות שהוא צריך לקבל, בתנאים כה קשים? משרוקית, שני כרטיסי קרטון צבעוניים, שעון יד, פנקס ומערכת קשר בסיסית שבעזרתה הוא יכול לשוחח עם שני קוונים על הקווים ושופט עזר ברחבת החילופים. לכנות את העזרים האלה בשם 'כלים טכנולוגיים' הוא כמו לומר על אוהדי בית"ר ירושלים שהם ליברלים.

בתנאים שכאלה, אין פלא שמשחק הכדורגל עתיר בשגיאות שיפוט. השאלה ששאל משה טלסניק את עצמו, השאלה שבבסיס עבודת המחקר שלו, הייתה: מדוע שופטי הכדורגל אינם נעזרים בטכנולוגיה כדי לקבל החלטות? הרי כפי שראינו, הטכנולוגיה היא חלק מהמשחק בכל תחום אחר של הכדורגל – מאימונים ועד הלבשה. נדמה שרק השיפוט חסין מפני חדירת הטכנולוגיה: פרט לעזרים הפשוטים שהשופטים מחזיקים בכיסיהם ועונדים לצאוורם מזה מאה שנה, נאסר עליהם לעשות שימוש אפילו באמצעים טכנולוגיים שנחשבים כיום לבסיסיים. הילוכים חוזרים של מצלמות טלוויזיה, למשל, קיימים מאז שנות השישים ושופטים בענפי ספורט רבים – מכדורסל ועד פוטבול אמריקני – עושים בהם שימוש בכל משחק. בכדורגל, מותר להעזר בהילוך חוזר כדי להעמיד לדין משמעתי שחקן שביצע עבירה חמורה – אבל אך ורק לאחר המשחק. במהלך ההתמודדות עצמה אסור לשופט לשנות את החלטתו, אפילו אם על מסכי הענק שבאיצטדיון מוקרן הילוך חוזר שמעיד בברור על טעות שיפוט.

אין בזה שום היגיון! האם מישהו מאתנו היה מוכן ללכת לרופא שמשתמש אך ורק בטכנולוגיה בת מאה שנה, ומתעקש לאבחן סרטן באמצעות סטטוסקופ למרות שיש לו סורק CT בחדר הסמוך? ברור שלא. אז מה מייחד את משחק הכדורגל מכל תחום אחר של חיינו המודרניים, וכמעט כל סוג אחר של פעילות ספורטיבית? מי בולם את חדירת הטכנולוגיה אל השיפוט, והאם מדובר בשמרנות חסרת היגיון? זו ההייתה השאלה שדירבנה את משה לצאת למסע מחקר פרטי שלקח אותו אל משרדיה של פיפ"א בז'נבה, איצטדיוני כדורגל בתל אביב וארכיונים מקוונים של עיתונים בני עשרות שנים. התשובות שחשף יכולות ללמד אותנו לא רק כמה עובדות מפתיעות על מאחורי הקלעים של עולם הכדורגל, אלא גם לקח מרתק על הטבע האנושי.

שורשי הכדורגל המודרני

שורשי הכדורגל המודרני נעוצים באנגליה, במאה ה-14, אז שיחקו פשוטי העם בגרסא מוקדמת של המשחק המוכר לנו. השלטונות לא אהבו את המשחק, וניסו לאסור על אזרחי הממלכה לשחק אותו. מדוע? כיוון שבאותם הימים לא רק שלא היה שיפוט בכדורגל – בקושי היו חוקים. לא הייתה כל הגבלה על מספר השחקנים על המגרש, מותר היה לגעת בכדור בכל חלק בגוף – ואפילו היה מותר להשתמש במקלות ובאלות כדי להכות את היריב. פציעות קשות והרוגים היו אירועים שכיחים במשחק. אפילו בתחילת המאה ה-19 הכדורגל היה משחק אלים כל כך, עד שתייר צרפתי שצפה במשחק כדורגל במשחק בעיר דרבי בשנת 1829 רשם ביומנו –

"אם לזה הם קוראים 'משחק כדורגל', לְמה הם קוראים 'מלחמה'?"

לאורך השנים חוקקו מלכי וממשלות אנגליה עשרות חוקים שנועדו למנוע את משחקי הכדור או למתן את האלימות בהם, אך לא הצליחו למגר אותם לחלוטין. במאה ה-19, עם עליית מעמד הביניים באנגליה, השתנה גם אופיו של הכדורגל. המשחק אומץ על ידי בתי ספר ומכללות יוקרתיים כמו קמברידג' ואוקספורד, שקידשו ערכים ג'נטלמניים כגון תחרות הוגנת ושמירה על הכללים. הג'נטלמניות הייתה עיקרון כה חשוב עבור שחקני המכללות, עד שלא היה צורך בשופט כלל שכן ההנחה הבסיסית הייתה שג'נטלמן לעולם לא יבצע עבירה במתכוון.

משחק הכדורגל בגרסתו ה'עדינה' יותר זכה להצלחה, והפופולריות שלו גאתה ברחבי המדינה כולה. הצלחה זו הציפה בעיה חמורה, והיא העובדה שפרט למכללות שהסכימו ביניהן מראש על הכללים – לא היו חוקים מוסכמים לכדורגל: בכל מקום שיחקו לפי כללים אחרים, דבר שהביא לכך שקבוצות מערים שונות לא היו יכולות לשחק זו מול זו.

עורכי העיתון היוקרתי 'הטיימס' הבחינו שכתבות על משחקי כדורגל תורמות מאוד למכירות העיתון, והחליטו לעשות מעשה. בשנת 1883 יזם העיתון סדרת מפגשים של נציגים מאחד עשר מועדונים מובילים בעיר לונדון, כדי לקבוע אחת ולתמיד ובאופן מוסכם את חוקי המשחק. המסמך שיצא מפגישות אלה הוא הבסיס לכדורגל שאנחנו משחקים כיום: אחד עשר שחקנים בכל קבוצה, כדור אחד, בלי לגעת בידיים.

אגב, מעניין לציין שלא כולם הסכימו עם הכללים החדשים. מועדון כדורגל אחד – בלקהית' (Blackheath) – סירב לקבל את העובדה שמעתה אסור לגעת בידיים ולהרביץ. אנשי המועדון פרשו מהפגישות וייסדו ספורט חדש בשם 'רוגבי'.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1886, נוסדה ועדת הכדורגל הבינלאומית – IFAB – שמאז מתכנסת אחת לשנה וקובעת את החוקים שלפיהן ישוחק המשחק. כשצבר הכדורגל פופולריות גם מחוץ לאיים הבריטיים נוסדה התאחדות הכדורגל הבינלאומית – FIFA – שאחראית על הניהול השוטף של הענף, אך כאמור אינה זו שקובעת את חוקיו. לנציגיה של פיפ"א ארבעה קולות מצביעים ב-IFAB: ארבעה נוספים שייכים להתאחדות האנגלית, האירית, הסקוטית והוולשית. שינויים בחוקת המשחק מאושרים ברוב של שישה קולות מתוך שמונה.

בימיו הראשונים של הכדורגל המאורגן היו החלטות שיפוט מתקבלות בהסכמה על ידי הקפטנים של שתי הקבוצות המשחקות. אם הקפטנים לא הצליחו להסכים ביניהם, הם היו פונים לשני שופטים – Umpires – שצפו במשחק. אם שני השופטים לא הגיעו להחלטה משותפת, הם היו פונים (מלשון To Refer) לשופט שלישי שהיה 'הבורר' – Referee. תהליך שיפוט זה היה ממושך ומייגע, וברבות הזמן החליטה IFAB להשאיר את ההחלטות כולן בידיו של השופט הבורר.

מאז ועד היום לא חל שינוי משמעותי באופן שבו מנהל השופט את מהלך המשחק, ובפרט לא נכנסו לשימוש עזרים טכנולוגיים שיעזרו לו לקבל החלטות נכונות ומדויקות יותר. השערת המחקר הראשונית של משה טלסניק הייתה שהסיבה לכך נעוצה בשמרנות עקרונית של IFAB, שמסרבת לחדש ולרענן חוקים בני עשרות שנים. עד מהרה נתברר לו שזו אינה יכולה להיות הסיבה, שכן המציאות מוכיחה שכשחברי IFAB חשים שיש מקום לשינוי בחוקי המשחק – הם אינם מהססים לעשות זאת, ובזריזות.

למשל, טורניר גביע העולם של 1990 שנערך באיטליה נחשב לאחד מגביעי העולם המשעממים ביותר אי פעם. חלק ניכר מהקבוצות העדיפו לשחק באופן הגנתי ולהמר על ניצחון בבעיטות עונשין, והתוצאה הייתה ממוצע שערים למשחק של 2.21 – הממוצע הנמוך ביותר בהיסטוריה. ארגנטינה הגיעה לגמר למרות שהבקיעה חמישה שערים בלבד בטורניר כולו – שיא שלילי נוסף בתולדות המשחקים. להולנדים יש אימרה שלפיה במונדיאל משעמם מנצחים הגרמנים – ואכן, הגרמנים ניצחו. הביקורת הנוקבת על אכות המשחקים הביאה את IFAB ליזום שינויי חקיקה החלטיים בתוך פחות משנה: כדי להקשות על בזבוז זמן נאסר על שוער לקלוט בידיו כדור שנמסר אליו משחקן קבוצתו, וכדי לעודד משחק התקפי הוחלט על הוצאת כרטיס אדום למי שמכשיל שחקן יריב שנמצא בעמדת הבקעה. מכאן שלפחות על הנייר, IFAB אינו חושש לשנות את חוקי המשחק כשיש הסכמה רחבה שיש בכך צורך.

אז מי בכל זאת בולם את חדירת הטכנולוגיה אל השיפוט? משה טלסניק זיהה שלושה בעלי עניין נוספים המשפיעים על משחק הכדורגל: הטלוויזיה, העיתונות הכתובה, וקהל האוהדים. בשנים האחרונות הולך מעמדה של העיתונות הכתובה ונמוג כתוצאה מחדירת האינטרנט לחיינו, ולכן נתמקד בשני בעלי העניין האחרים.

התקשורת והשפעתה על הכדורגל

אין ספק כי שידורי הטלוויזיה משפיעים מאוד על עולם הספורט בכלל, ועל הכדורגל בפרט. עיקר הכנסתה של פיפ"א, מאות מיליוני דולרים בשנה, מגיע ממכירת זכויות שידור לערוצי טלוויזיה. אם ערוצי הטלוויזיה היו לוחצים על הגופים המנהלים את הכדורגל לשלב במשחק טכנולוגיות שימנעו טעויות שיפוט, סביר להניח שהיו מצליחים בכך. כפי שמציין משה, רובם המוחלט של אוהדי הכדורגל צופים במשחקים דרך מסך הטלוויזיה ולא יושבים ביציעים.

ת: כל השנים שאני אוהד כדורגל, מעטות הפעמים שיצא לי לצפות במשחק כדורגל במגרש. למעשה, מה שצפיתי בו זה היה משדר טלוויזיוני, עם הקלוזאפים – עם צילומי הקהל, עם לראות את המאמן כועס…
ש: זאת אומרת, זו גרסה מסוימת של אותה מציאות שקיימת על המגרש.
ת: גרסה טלוויזיונית.

משחק הכדורגל שאנחנו רואים על המסך הקטן הוא, כמו כמעט כל תכנית אחרת, מוצר בידורי. הוא צריך לעניין אותנו, לרגש אותנו ולגרום לנו לצלוח את הפסקת הפרסומות הבאה כדי להגיע גם לזו שאחריה. משה ראיין במאים, מפיקים ושדרים בניסיון להבין כיצד הם הופכים את משחק הכדורגל למופע טלוויזיוני מבדר. מפיק טלוויזיה ותיק סיפק לו תיאור מפורט של נקודת שיא טיפוסית במשחק.

ת: לאחר הבקעת שער מתמקדים בשמחת השחקן המבקיע, אחר כך עוברים לשוער המתוסכל שמניח ידיו על מותניו והולך להוציא את הכדור מהשער. מראים את שמחת יציעי האוהדים ואז יוצאים לשלושה הילוכים חוזרים: שניים שמראים את השער מזוויות שונות, ועוד אחד שמראה את המאמן של הקבוצה המבקיעה מניף את ידיו באוויר. השלב האחרון הוא החזרה לשגרה של צילום חידוש המגרש מקו האמצע…
ש: [צוחק] זאת אומרת..זה מתכון!
ת: בוודאי! הנה לפנינו נרטיב של שיא במשחק כדורגל. מכאן הוא יתנהל על מי מנוחות עד שיבוא שער נוסף, עבירה קשה או… טעות שיפוט. תיאור זה חושף בפנינו את צורך אנשי הטלוויזיה בנקודות שיא דרמטיות במשחק הכדורגל – וטעויות שיפוט הן נקודות שיא שכאלה. כל עוד זה לא שבור, לא צריך לתקן. להפך! הפופולריות עולה. מאיר איינשטין, למשל, אמר לי – אני אוהב טעויות שיפוט! יש על מה לדבר. והוא אוהב לדבר…
ש: מבחינתו, אם יש טעויות שיפוט, זה טוב לדרמה, לא?
ת: זה טוב לדרמה. לא רק זה. שידורי הכדורגל לא רק מסתיים בסוף המשחק. נפתחים אולפנים, במיוחד באירועי ספורט גדולים. על מה ידברו? אין כמעט אירועים במשחקי הכדורגל.

במילים אחרות, לאנשי הטלוויזיה יש אינטרס מובהק לשמר את המצב הקיים שבו טעויות שיפוט אקראיות מכניסות 'פלפל' ודרמה במשחקים שבהם אין מספיק שערים או אירועי שיא אחרים. מכאן שאם ערוצי הטלוויזיה אינם בולמים באופן אקטיבי שילוב של טכנולוגיה בשיפוט – הרי שלכל הפחות הם אינם דוחפים את רשויות הכדורגל לשנות את המצב הקיים.

השינוי שעוברים האוהדים

בעל העניין השני במשחק הכדורגל הם האוהדים – שהרי בלעדיהם אין לספורט זכות קיום. השחקנים על המגרש יכולים אולי להתרגל ליציעים מאוכלסים בדלילות – יש ענפי ספורט נידחים שבהם זו הנורמה, אחרי הכל – אבל מבחינה כלכלית גרידא, ללא מיליוני האוהדים שרוכשים כרטיסים ומאות המיליונים שצופים בשידורי הטלוויזיה, הכדורגל היה מפסיק להיות עסק רווחי ומניב לעסקנים שמנהלים אותו. אם חלק ניכר מהאוהדים היה חש שטעויות שיפוט מפריעות מאוד להנאה מהמשחק – IFAB הייתה עושה הכול כדי למנוע את חוסר שביעות הרצון הזו. אז מהי, אם כן, דעתם של האוהדים על המצב הקיים?

קשה להתייחס לציבור מגוון וגלובלי כל כך כמו קהל אוהדי הכדורגל כמקשה אחת. מצד אחד ישנם האוהדים שנגדיר אותם בשפה עדינה – כ'מחוספסים'. עבורם, המשחק הוא מלחמה שחובה לנצח בה – גם אם המשמעות היא לקלל, לזרוק בקבוקים על אוהדי הקבוצה היריבה ולנהום קריאות גזעניות על שחקנים כהי עור. הסופר האנגלי ניק הורנבי הוא, כנראה, לא אחד שישליך בקבוקים מעבר לגדר – אבל כפי שמגדיר זאת משה בתזה שלו, הורנבי (אוהד שרוף של ארסנל) הוא כנראה 'נכדה הרוחני' של קבוצת אוהדים זו. בספרו 'קדחת המגרש', הורנבי מפרט מהם לדעתו המרכיבים החיוניים למשחק כדורגל מוצלח:

"על מנת שהמשחק יהיה באמת חוויה בלתי נשכחת, מסוג המשחקים שאתה חוזר מהם כשכולך רועד מבפנים מרוב סיפוק והגשמה, רצוי שיהיו בו כמה שיותר מהמרכיבים הבאים: שערים […], קהל רועש [וגם] שיפוט גרוע באופן שערורייתי.. חרון ההתמרמרות הוא נדבך חיוני בחוויית הכדורגל המושלמת: אי לכך, איני יכול להסכים עם פרשנים שטוענים שלשופט היה משחק טוב אם לא הרגישו בו […] אני מעדיף להרגיש בשופטים, ולנבוח עליהם, ולהרגיש שהם מרמים אותי."

אוהדים מסוגו של הורנבי, אם כן, אולי מעדיפים – גם אם הם לא חושבים כך במודע – משחק פרוע ולא מסודר כיוון שהוא גורם לאדרנלין לזרום בדם… וכפי שציין הורנבי, אין כמו 'חרון ההתמרמרות' כדי לגרום לאדרנלין לזרום כמו מים. קהל שכזה אינו דוחף את IFAB לשלב טכנולוגיה בשיפוט, שכן אין טעם להתמרמר על החלטה של מכונה.

מאידך, בשנים האחרונות אוהדים מסוגו של ניק הורנבי הולכים ומאבדים את הדומיננטיות ביציעיהן של קבוצות כדורגל אירופיות. יש לכך סיבות רבות שלא ניכנס אליהן, אך השורה התחתונה היא שמחירי הכרטיסים למשחקים במדינות רבות עלו באופן ניכר בעשרים השנים האחרונות, עד לעשרות ואף מאות יורו לכרטיס. הקהל שיכול להרשות לעצמו לרכוש כרטיס הוא ברובו קהל ממעמד הביניים: קהל עדין ומחוספס הרבה פחות מאנשי מעמד הפועלים שגדשו את היציעים לפני שלושים וארבעים שנה. עבור קהל זה, הכדורגל הוא פחות "מלחמה" ויותר "הצגת בידור" – כזו שאפשר לקחת אליה אפילו את האישה והילדים. פיפ"א מעודדת קהל שכזה להגיע למשחקי הכדורגל, ואף התאימה את חוקי המשחק לרוח החדשה שמנשבת מהיציעים.

למשל, כשביקר משה טלסניק במשרדי פיפ"א שבציריך, הוא נתקל באחד המסדרונות – במקרה לגמרי – במר ז'רום וואלק (Valcke), המזכיר הכללי של הארגון. הפגישה המקרית התגלגלה לראיון מקיף שבו חשף וואלק את הלך הרוח של פיפ"א לגבי 'עידון' הכדורגל.

משה: יש תחושה [שפיפ"א מנסה להפוך את הכדורגל] ליותר מעודן, יותר Civilized. כך, למשל, האיסור להוריד חולצות לאחר הבקעת שער.
ז'רום: צריכים להיות כללי התנהגות וחוקים לגבי האופן אפילו של החגיגות. כשאני ואתה באנו לכאן, למשרדי הארגון, נהגנו לפי קוד לבוש מסוים ולא הגענו עם כפכפי גומי.
משה: אבל זוהי שמחה ספונטנית!
ז'רום: כשנולד לך תינוק, אתה לא הולך לחגוג בריצה בלי חולצה מסביב לבית החולים. אותו הדבר צריך להיות על המגרש – צריך לכבד את המקום שבו נמצאים.