אם לא נאכל אותה – אכלנו אותה…על בשר מלאכותי

כתב: רן לוי

ד"ר אמיר בן שלום הוא מנהל פיתוח המוצגים של מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים ויועץ מדעי לחברות היי-טק וסטארט-אפים צעירים. אמיר תרם לקמפיין מימון ההמונים של הפודקאסט, וזכה באפשרות לבחור נושא לפרק. אמיר הוא גם ידיד ותיק שלי: שנינו חולקים אותה התשוקה והסקרנות לגבי ההיסטוריה של המדע, ולכן לא הופעתי כשאמיר בחר נושא מתחום זה. אך עם זאת, השאלה שבחר להציג לי הייתה מקורית ומפתיעה מאוד.

השאלה שהציב אמיר היא זו. טכנולוגיית התקשורת חוותה שיפורים עצומים לאורך ההיסטוריה: הזמן הנדרש כיום כדי להעביר תמונה או צליל לכל נקודה על כדור הארץ קטן פי מיליארדי מיליארדים מהזמן שהיה דרוש לרצי המלך אחשוורוש להגיע עם מברק ליעדם בעיר הסמוכה. היכולת שלנו ליצר מזון חדש, לעומת זאת, השתפרה במידה מזערית מאד. למשל, חקלאים מודרניים מגדלים כיום יותר חיטה על אותו שטח אדמה מאשר אי פעם בהיסטוריה – אבל עדיין מדובר בסך הכל על כמות של פי עשרה או פי עשרים ביחס לחקלאים בימי מצרים העתיקה: שיפור מינורי מאד, ביחס לשיפור בתקשורת. מה פשר ההפרש בין קצב ההתקדמות הטכנולוגית בתחום התקשורת, לקצב ההתקדמות בתחום המזון? האם למין האנושי חשוב יותר לראות את טקס האוסקר בזמן אמת, מאשר להציל חיים של מיליוני אנשים רעבים ללחם במדינות עניות?

המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה – נו, התשובה ברורה… 'מידע' היא ישות חסרת גוף, ולכן קל להמיר אותו מצורה לצורה מבלי לפגום במהות שלה. אם אני אומר 'שלום' למיקרופון, המידע הזה מומר מגלי קול לזרמים חשמליים, נשלח למרחק של אלפי קילומטרים במהירות הבזק ומומר בחזרה לגלי קול – ועדיין המאזין שמקשיב לי באוזניות מבין שהתכוונתי ל'שלום'. המולקולות המרכיבות את מזוננו אינן כה נוחות לעיבוד והמרה. אי אפשר לקחת ערימה של גבעולי דשא, לערבב אותם בתוך סיר עם עוד כמה כימיקלים ולקבל כבאורח קסם סטייק: המרה שכזו היא תהליך מורכב ועדין שדורש מערכת ביולוגית סופר-מתוחכמת ששוכללה על ידי האבולוציה במשך מיליוני שנים.

ד"ר בן שלום ניחש שזו תהיה תשובתי, והגיב לה מראש. אם לפני מאתיים וחמישים שנה, כתב לי אמיר, היינו שואלים מדען אם ניתן להעביר קולות מצדו האחד של האוקיינוס אל צדו האחר, הוא כנראה היה מחייך אלינו כמו אל ילדים, ומסביר לנו שזה בלתי אפשרי, כיוון שגלי קול הולכים ודועכים ככל שמתרחקים מהמקור, מגבלה פיזיקלית שאי אפשר להתגבר אליה. ובכל זאת, שנים לא רבות לאחר מכן הצליח אדם אחר לעקוף את המגבלה הפיזיקלית באופן מחוכם ויצירתי על ידי המרת המידע שבגלי הקול לאותות חשמליים. מדוע אי אפשר להעתיק אותה חשיבה יצירתית ומקורית גם אל תחום ייצור המזון? האם מדובר בגזירה משמיים?

שאלה טובה. למעשה, ייתכן שבימים אלה ממש הולכת ומתגבשת לה תשובה. בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה שקטה במעבדות מחקר ברחבי העולם: מדענים ומהנדסים עומלים על פיתוח בשר מלאכותי – 'בשר מבחנה'. בפרק זה נספר על טכנולוגיה מרתקת זו שאולי תשנה את עולמנו מהיסוד, וננסה להבין מדוע לא ניסו החוקרים לפתח אותה כבר לפני עשרות שנים.

האפרוח של אלכסיס קארל

אלכסיס קארל (Carrel) היה ביולוג ומנתח שחי בצרפת. הוא זכה לפרסום רב בשנת 1912, בעקבות זכייתו בפרס נובל הודות לפיתוח של מכשיר רפואי פורץ דרך. גם לאחר הזכיה בפרס היוקרתי, קארל לא נח על שמריו והציב לעצמו מטרה שאפתנית במיוחד: לפתור את בעיית ההזדקנות. בדומה לשאר המדענים בתקופתו, הוא ידע שתאים חדשים נוצרים בגופם של בני אדם ובעלי חיים באמצעות חלוקה: תא קיים נחצה לשני תאים צעירים ורעננים. העובדה שגופנו מזדקן למרות האספקה השוטפת של תאים צעירים, הביאה את קארל לשער שהזדקנות היא תוצאה של תהליכי בלייה חיצוניים לגוף, למשל השפעותיה המזיקות של קרינת השמש או מזון לא בריא. הוא האמין שאם נעלים את אותם תהליכי בלייה חיצוניים, נוכל לכל הפחות לעכב את תהליך ההזדקנות.

כדי להוכיח את טענתו, יזם קארל בשנת 1912 ניסוי מעניין. הוא נטל פיסה זעירה של רקמת שריר מלבו של אפרוח עוברי, ושם אותה בתוך מתקן זכוכית מיוחד. מתקן הזכוכית שמר על טמפרטורה נוחה וקבועה של שלושים ותשע מעלות, ומדי מספר ימים טיפטף על הרקמה מזון: פלזמה שקופה שמוצתה מתוך דמו של אפרוח עוברי אחר. המזון והחום איפשרו לתאי השריר להתפתח ולהתחלק, והרקמה גדלה בתוך המתקן. אחת למספר שבועות חתך קארל פיסה קטנה מתוך הרקמה, הניח אותה בחזרה במתקן וזרק את שאר הרקמה המיותרת. הניסוי התנהל כך במשך מספר שנים רצופות, ואלכסיס קארל ועוזריו פרסמו מאמרים מדעיים שבהם תיארו את התקדמותו.

תוצאות הניסוי היו לא פחות ממדהימות. תרנגולת ממוצעת חיה כשבע עד שמונה שנים, אך ב-1921 – תשע שנים לאחר תחילת הניסוי של קארל – רקמת השריר הזעירה המשיכה עדיין לשגשג ולהתחלק בתוך המתקן המחומם. ההתעניינות הציבורית בניסוי של קארל הלכה וגברה בהתמדה. בראיון עיתונאי סיפר אחד מעוזריו של קארל שצמיחת רקמת השריר הייתה כה מרשימה, עד שאם החוקרים היו ממשיכים לגדל את כל הרקמה המקורית במקום לחתוך ממנה חתיכה זעירה בכל פעם ולהשליך לפח את השאר – היום עשויה הייתה להיות בידיהם רקמת שריר גדולה יותר מהאוקיינוס האטלנטי.

עוזריו של קארל המשיכו לנהל את הניסוי במשך כעשרים שנה רצופות, עד 1946. העובדה כי רקמת השריר שרדה שנים רבות כל כך במתקן הזכוכית – יותר מפי שניים מתוחלת החיים של התרנגולת הממוצעת – העניקה משקל רב לרעיונותיו של אלכסיס קארל לפיהם בהיעדר תהליכי בלייה חיצוניים, ניתן לעכב הזדקנות באופן משמעותי. מדענים רבים האמינו בכך.

רעב במחנה השבויים

באותו הזמן שרקמת השריר של קארל שגשגה ופרחה במתקן הניסוי, חייל הולנדי צעיר היה שרוי בתנאים נוחים הרבה פחות. וילם ואן אילן (Van Eelen) נשבה על ידי היפנים באינדונזיה בשנת 1940, חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. התנאים במחנה השבויים היו קשים: היפנים היכו את העצירים, הרעיבו אותם והעבידו אותם בפרך בבניית שדות תעופה. וילם היה האחראי מטעם השבויים על חלוקת המזון במחנה, אך עובדה זו לא סייעה לו לחמוק מהרעב: כששיחררו אותם האמריקנים, אחרי חמש שנים ארוכות, וילם היה כה רזה עד שאפשר היה לראות את עמוד השדרה שלו מקדימה.

השנים הקשות בשבי, ובמיוחד הההתעסקות האישית שלו עם מזון ורעב, הביאו את וילם להרהר רבות באפשרות למגר את הרעב בעולם באמצעות ייצור של מזון מלאכותי. כשחזר להולנד אחרי המלחמה נרשם ללימודי רפואה, ובאחד הימים נכח בהדגמה של ניסוי גידול רקמת שריר בתרבית, ניסוי שנעשה בהשראת אותו ניסוי מפורסם של אלכסיס קארל. הפלא הגדול של שריר הצומח בצלוחית במעבדה גרם לוילם ואן אלן להבין שזה ייעודו בחיים: הוא החליט להקדיש את כל מרצו כדי לגלות כיצד ניתן לגדל בשר למאכל – באופן מלאכותי.

על סיוע משאר הקהילה המדעית לא היה על מה לדבר. כל מי ששמע על כוונותיו של ואן אלן פטר אותם מייד כהזויים: לגדל בשר במעבדה – ועוד בשר למאכל? זהו רעיון בדיוני יותר ממדע בדיוני. איזה סיכוי יש לאדם לחקות את מה שהטבע שכלל לכדי שלמות אצל פרות, תרנגולות, חזירים ודגים? ובכלל, מה הטעם להתאמץ: תן לפרה מרעה, דלי מים וקצת זמן – והיא כבר תפיק עבורך קילוגרמים על קילוגרמים של בשר משובח.

העניינים נטו עוד יותר לרעתו של וילם ואן אלן כשבשנות השישים נתברר שאלכסיס קארל טעה. חוקר אמריקני בשם לאונרד הייפליק (Hayflick) הוכיח בשנת 1961 שבניגוד להשערתו של קארל, תאים אנושים אינם מסוגלים להתחלק לנצח כי אם מספר מוגבל של פעמים. אחרי ארבעים עד שישים חלוקות, רף המכונה 'גבול הייפליק' (Hayflick Limit) התאים מתחילים לסבול מבלייה ומהזדקנות – וזאת גם בתנאי סביבה נוחים ומזון בשפע. חוקרים אחרים ניסו לשחזר את הניסוי של קארל – אך ללא הצלחה: בכל המקרים, רקמת השריר של עובר התרנגול הפסיקה להתפתח כעבור חודשים ספורים בלבד. איש לא הטיל ספק ביושרו המקצועי של אלכסיס קארל, אך הצלחת הניסוי שלו נותרה בלתי מוסברת.

תגליתו של הייפליק פגעה אנושות במאמציו של וילם ואן אלן, והטילה צל כבד על אפשרות תאורטית של גידול בשר מלאכותי במעבדה. דמיינו לעצמכם עץ תפוז שיכול להפיק רק ארבעים תפוזים – ואז הוא נובל ומת. כדי לגדל ארבעים תפוזים נוספים, צריך לשתול עץ חדש, להשקות ולטפח אותו במשך מספר שנים – ואחרי כל ההשקעה הזו, שוב נפיק רק ארבעים תפוזים, ואז צריך להתחיל הכל מההתחלה. אם זה היה המצב, כנראה שלא היינו רואים הרבה פרדסים מסביבנו. אותו העיקרון תקף לגבי גידול בשר סינטתי: ההיגיון אומר שאם תאים מסוגלים להתחלק רק מספר מוגבל של פעמים, אזי מכל רקמה ראשונית ניתן יהיה לגדל כמות מזערית בלבד של בשר לפני שהתאים יפסיקו להתחלק, ואז נאלץ להתחיל את התהליך כולו מחדש עם רקמה ראשונית רעננה. התוצאה תהיה תהליך גידול אטי ומייגע, שיגביל מאוד הכמות המעשית של בשר מלאכותי שניתן יהיה להפיק באופן זה, אם בכלל.

הספקנות הכללית כלפי רעיונותיו של ואן אלן שללה ממנו כל אפשרות של מימון חיצוני, והוא נאלץ לממן את מחקריו מכספו הפרטי. והוא ואשתו הקימו מספר גלריות אמנות, בתי קפה ומסעדות בהולנד, ואת הכסף שהרוויח השקיע ואן אלן במחקריו על ייצור בשר במעבדה. עשרות שנים חלפו, ללא התקדמות כלשהי.

תאי גזע

בשנת 1981 התבשר העולם על תגלית מדהימה שעתידה לחולל מהפכה בעולם הרפואה: חוקרים זיהו סוג חדש של תאים בעכברים – 'תאי גזע'. כדי להסביר מהו תא גזע, אעזר בבדיחה: פיסיקאי צעיר ניסה להתקבל לעבודה במעבדת מחקר. מנהל המעבדה אמר לו – 'אני מצטער, בחורי. האוניברסיטה החליטה שלמשרה הזו יכולה להתקבל אישה, שתהיה פיזיקאית ניסויית. אתה, ידידי, גבר – ופיזיקאי תאורטי!' הבחור הצעיר חשב זמן מה, ואז השיב – 'אדוני, אני מוכן לשנות אחד מתוך שני הסעיפים שציינת – אבל לעולם, לעולם לא אסכים להיות פיזיקאי ניסויי!'

לכל אחד מתאי הגוף יש תפקיד מוגדר משלו: תאי עצב, תאי שריר, תאי עור וכדומה. בדומה לפיזיקאים ניסויים ותיאורטיים, תא שכבר התמיין לתפקיד אחד אינו מסוגל להפוך לאחר – דהיינו, תא עצב אינו מסוגל להפוך לתא שריר, ולהיפך. תא גזע הוא יוצא מהכלל: כמו סטודנט צעיר שיש בו את הפוטנציאל להפוך לפיזיקאי ניסויי או תאורטי, תא גזע מסוגל להתמיין לכל אחד מאותם תאים ייעודיים. כל עוד אין צורך בהתמיינות ממוקדמת שכזו, תא גזע שמתחלק יוצר שני תאי גזע חדשים. אך בהינתן האות המתאים, תא הגזע הופך למה שמכונה 'תא אב' (Progenitor Cell). תא אב הוא הצעד הראשון בדרך להפוך אל תא ייעודי. למשל, תא אב של רקמת השריר מכונה 'מיובלאסט' (Myoblast): המיובלאסט נמצא בדרך כלל ברקמת השריר, וכשיש צורך לחדש את הרקמה – למשל, לאחר פציעה – המיובלאסט הופך לסיבי שריר חדשים שמתווספים לסיבים הקיימים.

תגלית תאי הגזע שפכה גם אור חדש על הניסוי של אלכסיס קארל, וסיפקה הסבר אפשרי להצלחתו. כזכור, אלכסיס קארל הזין את רקמת השריר במתקן הניסוי בנוזלים שמקורם באפרוח עוברי: החוקרים משערים שנוזלים אלה הכילו, ללא ידיעתו של קארל כמובן, תאי גזע עובריים – ואספקה זו של תאי גזע איפשרה לרקמת השריר לחדש את עצמה ללא הרף במשך עשרים שנה.

החוקרים חשפו עובדה מעניינת נוספת: תאי גזע אינם כפופים לגבול הייפליק. כל עוד תא גזע אינו הופך לתא אב, הוא מסוגל להמשיך ולהתחלק לנצח וליצור עוד ועוד תאי גזע חדשים, ללא הגבלה. כששמע וילם ואן אלן על תגלית זו הוא נמלא התרגשות. אם תאי גזע יכולים להמשיך ולהתחלק לנצח, פירוש הדבר שניתן יהיה להשתמש ברקמה ראשונית אחת של תאי גזע כדי לגדל רקמת שריר בכמות גדולה, כמו עץ אחד שמפיק עוד ועוד תפוזים משנה לשנה. למעשה, אלכסיס קארל הוכיח את הרעיון הזה בפועל בניסוי שלו, מבלי שהתכוון לכך.

אך למרות שתגלית תאי הגזע פתחה את הדלת להתקדמות משמעותית בתחום גידול בשר מלאכותי, היא עדיין לא שיפרה את מצבו של ון-אילן במישור המעשי. כל החוקרים היו עסוקים בגידול תאי גזע אנושיים לצרכים רפואיים – ואף אחד כמעט ולא הקדיש תשומת לב או תקציבים גדולים לחקר תאי גזע של פרות או תרנגולות, שיהוו בסיס לבשר המלאכותי.

רק בתחילת שנות האלפיים החל מסתמן שינוי במגמה. מבחינה טכנית, גידול בשר בקר בתרבית לשם מאכל, אינו שונה בהרבה מגידול של רקמה אנושית כמו כבד או שלפוחית שתן. הטכניקות, הציוד והידע המדעי הדרוש דומים בשני המקרים וההבדל הוא בעיקר בתוצאה: את האחד מכניסים לגוף כמו שהוא, ואת האחר טוחנים, מטגנים ואז מכניסים לגוף. רוב הבשר שאנו אוכלים עשוי מרקמת שריר של בעלי חיים, וחוקרים שצברו ידע על גידול רקמות שריר אנושיות גילו שקל להם לנצל אותו הידע גם לשם פיתוח בשר מלאכותי.

בשנת 2001 הצליחה קבוצת חוקרים ליצור קציצות זעירות מבשר דגים מלאכותי – דגי זהב, ליתר פירוט. המחקר מומן על ידי נאס"א, סוכנות החלל האמריקנית, שביקשה לבחון אפשרות לייצור בשר מלאכותי עבור אסטרונואוטים במשימות ארוכות. שנתיים לאחר מכן הצליחה קבוצת חוקרים אחרת לגדל פיסה קטנה של בשר צפרדע. וילם ואן אלן, אז כבר כמעט בן שמונים, חבר לאיש עסקים הולנדי ורשם פטנט על תהליך ייצור אפשרי של בשר בקר מלאכותי. ההצלחות הראשוניות משכו את תשומת לבה של ממשלת הולנד, וזו החליטה סוף סוף להכיר במאמציו בני עשרות השנים של ואן אלן, וב-2005 העניקה לו תקציב של שני מיליון יורו כדי להמשיך ולפתח את רעיונותיו. תקציב זה היה הגרעין שבזכותו נחשבת הולנד למעצמה מובילה בתחום חקר הבשר המלאכותי.

מארק פוסט

אחד החוקרים שנהנה מאותו תקציב ממשלתי היה מדען בשם מארק פוסט (Post). פוסט החל את דרכו בתחום הנדסת רקמות אנושיות, ובשנת 2008 היה פרופסור להנדסת רקמות באוניברסיטת איינדהובן ההולנדית. מנהל תוכנית המחקר של הבשר המלאכותי נפל למשכב, ופוסט החליף אותו בניהול עבודתם של הדוקטורנטים במעבדה ובפיקוח עליהם. התנסות זו הביאה אותו להתאהב בתחום.

בשנת 2010 אזל התקציב שהקצתה ממשלת הולנד לטובת חקר הבשר המלאכותי. למזלו של פוסט, בערך באותו הזמן ביקש יזם צעיר ומצליח מתחום ההיי-טק להעניק תקציבים למוסדות מחקר למטרת קידום נושא המזון המלאכותי. רצון זה נבע מטעמים פילנטרופיים: אותו יזם הצליח בעבר לשנות את העולם פעם אחת, והאמין שביכולתו לשנות אותו שוב. הוא נפגש עם חוקרים מכמה וכמה אוניברסיטאות ברחבי העולם, ולבסוף בחר להעניק את התרומה לקבוצתו של פוסט – בתנאי שיישאר בעילום שם.

התקציב החדש העניק רוח גבית למארק פוסט, והוא החליט ללכת על כל הקופה: לנסות ולייצר, בפעם הראשונה, בשר בקר בכמות שתספיק ל…. קציצת המבורגר. כן, קציצה אחת. זה אולי לא נשמע המון, אבל במונחים של הטכנולוגיה הקיימת, מדובר בכמות בשר אדירה, מעל ומעבר לכל מה שחוקרים אחרים הצליחו להפיק עד כה. כיצד, אם כן, מגדלים המבורגר?

השלב הראשון בתהליך הוא גידול תאי גזע שמקורן בפרות חיות. כזכור, תאי הגזע אלה הם התאים שבסופו של דבר יהפכו לרקמת השריר עצמה ולכן רצוי להשיג כמה תאי גזע שרק אפשר – דהיינו, לגרום לתאי הגזע להתחלק כמה שיותר פעמים. כל חלוקה נחשבת: כיוון שמדובר בחזקות של שתיים, אפילו מעבר מעשרים חלוקות לשלושים חלוקות מהווה שיפור של פי אלף בתפוקת הבשר בהמשך.

השלב השני הוא לגרום לתאי הגזע להפוך לסיבי שריר, ולגדל את הסיבים. החלק הראשון פשוט למדי ומתרחש כמעט מעצמו שכן המעבר מתאי גזע לתאי אב ומשם לסיבי שריר הוא אופן הפעולה הטבעי של הגוף. לעומת זאת, האתגרים הטכניים שבגידול סיבי השריר עצמם, מורכבים ומשמעותיים יותר. למשל, התרבית שבה מתפתחים וגדלים סיבי שריר צריכה להכיל מגוון חלבונים מזינים וחומרים מעודדי גדילה בריכוזים מדויקים, ועליה להיות סטרילית לחלוטין כיוון שחיידקים ופטריות משגשגים ופורחים גם הם בסביבה מזינה שכזו. נבג פטריה אחד במקום הלא נכון, ובמקום סטייק עסיסי, החוקר עלול למצוא בתרבית משהו שנראה יותר כמו לחם עבש. בנוסף, סיבי שריר דורשים גירוי מכני כדי שיתפתחו כהלכה: כמו בגוף החי, השרירים צריכים להתכווץ ולהימתח מדי פעם, אחרת יתנוונו. לשם כך, המדענים 'מעמלים' את סיבי השריר באמצעות העברת זרמי חשמל שגורמים להם להתכווץ ולהימתח חליפות.

בכל צלוחית הייתה תרבית אחת של תאים: רצועה דקיקה של סיבי שריר שהייתה מתוחה לרוחב הצלוחים באמצעות שני ריבועי ולקרו – סקוצ' – ששימשו כמעין גידים מאולתרים. מרבית הטכניקות שבהם השתמשו פוסט ואנשיו היו מוכרות וידועות למדענים עוד מקודם, אך האתגר הלוגיסטי היה משמעותי. כדי להפיק כמות מספקת של סיבי שריר לצורך יצירת המבורגר סטנדרטי, כמה מאות גרם של סיבים, מארק פוסט ואנשיו גידלו כעשרים אלף תרביות, שכל אחת מהן דרשה טיפול מסור ותנאים מבוקרים היטב.

באוגוסט 2013 הגיע הרגע הגדול. אוניברסיטת מאסטריכט שבה נערך המחקר אירגנה אירוע פומבי ומתוקשר שבו יבושל וייאכל בפעם הראשונה המבורגר עשוי מבשר בקר מלאכותי. דוק' פוסט ושני מבקרי מסעדות מכובדים ישבו מאחורי שולחן על במה גבוהה, ועשרות עיתונאים שהוזמנו לסקר את האירוע צפו בשף לונדוני מפורסם מערבב את הבשר המלאכותי הטחון עם תבלינים ופירורי לחם, ואז מטגן את קציצת ההמבורגר במחבת חמה – ממש כאילו היה מדובר בתוכנית בישול טלוויזיונית סטנדרטית, ולא בתצוגה היסטורית של טכנולוגיה שעד כה נראתה רק בסרטי המדע הבדיוני.

השף סיים את הטיגון, והגיש את הקציצה למבקרי המסעדות. המבקרת הראשונה נגסה בהמבורגר, לעסה אותו בתשומת לב – והכריזה שהוא אכן טעים. היא אמרה שהקציצה אמנם אינה עסיסית כמו בשר טבעי – אך המרקם של הבשר נורמלי לחלוטין, ועדיף בהחלט על פני כל תחליף בשר עשוי סויה, למשל. מבקר המסעדות השני הסכים עמה, אם כי גם הוא ציין שהבשר אינו עסיסי דיו. זו הייתה ביקורת צפויה, שכן יש לזכור שהחוקרים גידלו אך ורק סיבי שריר – ללא תאי שומן וללא נוזלי הדם, שמעניקים לבשר חלק ניכר מהטעם ומהעסיסיות האופייניים לו. בשורה התחתונה, אירוע הטעימה היה הצלחה נאה, שהוכיחה לעולם שבשר מלאכותי אינו עוד פנטזיה רחוקה, כי אם מציאות שהולכת ומתממשת לנגד עינינו. בסיום הטעימות נותרה עוד חצי קציצה על השולחן, ושאר העיתונאים ביקשו הזדמנות לטעום אותה גם הם. דוק' פוסט שקל את העניין, אך החליט שלא לחלק את הקציצה כיוון שאין מספיק לכולם וזה לא יהיה הוגן כלפי מי שלא יזכו לטעום אותה. כדי לסגור את העניין, הכריז פוסט שהוא אורז את הקציצה ולוקח אותה הביתה, כדי לתת לילדים שלו.

כאמור, כמעט כל הטכניקות שבהן השתמשו מארק פוסט ואנשיו בתהליך גידול ההמבורגר המלאכותי אינן חדשות, ומוכרות למדענים מזה זמן מה. נשאלת השאלה, אם כן – מה עוצר מבעדנו לייצר כמויות גדולות יותר של בשר? מדוע שלא נמצא המבורגרים ונקניקיות מבשר מלאכותי במקררים הארוכים של הסופרמרקטים כבר בעוד שנה או שנתיים?

ממדע להנדסה

הבעיה הראשונה היא מכשלה פסיכולוגית שניתן להגדיר אותה במונח המקצועי – 'אפקט האיכס'. כשסיפרתי לאמי, בארוחת הערב של יום שישי, שבעוד כמה שנים אולי נעבור לאכול בשר שגודל בתוך מבחנה – המבט על פניה גרם לי להבין שאם אני רוצה לקבל קינוח, כדאי לי �