מלחמת עולם נגד כנימה: על המגיפה הגדולה של גפן היין

כתב: רן לוי

בצבא, לפני כמעט עשרים שנה, הייתי מפקד ספינת דבור. הספינה שלי, דבור 908, הייתה תופסת מדי פעם בפעם כוננות באחת המרינות במרכז הארץ, לצד יאכטות יפיפיות שהיו שייכות לאנשים שהיו, קרוב לודאי, עשירים מאד. באחד הימים, כשעגנו במרינה, ניגש אלי סקיפר של אחת היאכטות. 'הי, קצין!' הוא אמר לי, 'כל הכבוד על העבודה החשובה שאתם עושים. אני רוצה לצ'פר אתכם.' הוא מסר לי שקית גדולה מלאה בפחיות שתיה עבור החיילים – ובקבוק יין בשבילי.

עכשיו, אני לא מבין גדול ביינות – אבל לפי הכיתוב על הבקבוק והתווית המהודרת, ניחשתי שמדובר ביין אכותי למדי. הודתי לסקיפר מקרב לב, העברתי את השקית עם הפחיות לח'ברה בספינה – אבל את הבקבוק, לא פתחתי. החלטתי לשמור אותו עבור אירוע חגיגי במיוחד. ביום שבו נתפוס סירת מחבלים ונמנע פיגוע – נקשור מטאטא הפוך על התורן, כפי שמקובל בחיל הים במקרים שכאלה – וכשנחזור לנמל, אפתח את בקבוק היין המיוחד והחגיגי שלנו, ונשתה כולם לחיים. איך נגמר הסיפור שלי עם בקבוק היין האכותי? אני חושב שאשאיר אתכם במתח, ביינתיים: רק ארמוז שהבקבוק הזה לא נשאר סגור וחתום זמן רב.

אין זה מקרה שאפילו אחד כמוני, בור יחסית בענייני יין משובח, יודע שיין אכותי שומרים לאירועים מיוחדים. יין הוא חלק מהתרבות האנושית מזה אלפי שנים: ייצור ושתיית יין מקדימים בהרבה את המצאת הכתב, למשל. שתיית יין שזורה – גם בימינו – באינספור טקסים, אירועים ורגעים מיוחדים בחיינו. ארוחה רומנטית במסעדה? כוס יין. החברים מגיעים לביקור? נפתח בקבוק. עשינו אקזיט? זה הזמן לשמפניה! כמעט כל הטקסים היהודיים כוללים שתיית יין – מברית מילה ועד קידושין. במילים אחרות, אם יש אירוע חגיגי ומשמח – קשה כמעט לדמיין מצב שיין לא יהיה חלק ממנו.

אך רק מעטים זוכרים היום עד כמה היינו קרובים, לפני קצת יותר ממאה שנים, לאבד את היין. קברנה סוביניון, מרלו, שיראז', שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג… כמעט כל היינות שאתם מכירים ושתיתם בהנאה כל חייכם, לבנים או אדומים – עמדו בפני האפשרות המציאותית מאוד של היעלמות מוחלטת מהעולם. תרבות היין בת אלפי השנים הייתה על סיפה של קטסטרופה, כמו אדם שמביט למטה מצוק גבוה. אם דברים היו מתרחשים רק מעט אחרת מכפי שהתרחשו היינו נותרים רק עם מספר זעום של בקבוקים ישנים שנשמרו במקרה במחסנים או במרתפי אספנים – ואולי מספר סוגי יינות שמרבית חובבי היין ומביני-העניין רואים בהם נחותים וכמעט שלא ראויים לשתיה. האם אתם מסוגלים לדמיין לעצמכם עולם ללא יין? פתחו בקבוק, מלאו את הכוס וקחו לגימה הגונה. בפרק זה, הדימיון יהפוך למציאות.

מגיפה בכרמים

האזור הדרום-מזרחי של צרפת, השוכן לחופיו של הים התיכון וסמוך לגבול שוויץ ואיטליה, הוא אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם בכל הנוגע לגידול גפנים: כשליש מכל הענבים הגדלים בצרפת מקורם מחבל ארץ זה. בשנת 1866 גילו מספר כורמים – חקלאים העוסקים בגידול גפנים ליין – כי חלק מהגפנים שלהם סובלות ממחלה כלשהי. הגפנים הנגועות היו כמושות, עליהן הצהיבו והענבים שהפיקו היו קטנים וחמוצים. כשעקרו הכורמים את הגפנים החולות, הבחינו מיד שרקבון לא מוכר פשה בשורשי הגפנים, שהפכו לשחורים ולמצומקים.

התמודדות עם טפילים ומזיקים לא הייתה זרה למגדלי הגפנים: רק עשור קודם לכן, למשל, הצליחו בקושי רב למגר פטריה בשם 'קימחון' (Powdery Mildew), שתקפה כרמים בכל רחבי צרפת והשמידה גפנים רבים. אלפי שנות ניסיון לימדו את החקלאים כל מה שאפשר היה לדעת על המזיקים הפוטנציאלים והדרכים הנכונות להתמודד עמם. ובכל זאת, אף אחד לא שמע על פטריה, חרק או חיידק שתקף את הגפן וגורם לשורשיה להרקב באופן כזה.

התגובה הראשונית של החקלאים הייתה התגובה המקובלת במקרים שכאלה: הם עקרו את הגפנים המתות, הרחיקו אותן מהגפנים הבריאות – וקיוו שבזאת באה הבעיה על פתרונה. בתוך חודשים ספורים נתבדו תקוותיהם: גפנים נוספות החלו להצהיב ולנבול, וגם שורשיהן היו רקובים ומתים. המחלה הלכה והתפשטה לכל הכיוונים, כמו גל מחליא של ריקבון בתוך בריכת גפנים ירוקות. בתוך שנה הושמדו כל הכרמים בשטח של חמישה דונמים.

בצר להם פנו הכורמים אל הרשויות. המכון החקלאי במונטפלייה (Montpellier), אחת הערים הגדולות באזור, שלח צוות בעל שלושה חוקרים בכירים לבדוק את פשר העניין: ג'ורג' באזיל, נשיא המכון, פליקס שאהו (Sahut), מגדל גפנים ידוע ומנוסה, וז'ול-אמיל פלנשו (Planchon) – רופא ופרופ' לרוקחות ובוטניקה.

שלושת החוקרים הסתובבו בין הגפנים החולות במשך שלושה ימים. הם עקרו גפן אחר גפן, בחנו את השורשים הרקובים בחינה מעמיקה – אך למרבה הפלא לא הצליחו להבחין בחרק, בפטריה או בתולעת שהייתה עשויה להיות הגורם לתופעה. לבסוף, כמעט במקרה, החליטו לעקור מהאדמה גפן בריאה – גפן שלא הראתה סימני מחלה. פרופ' פלנשו תיאר מאוחר יותר את מה שראו על השורשים:

"בדקנו בקפידה את שורשי הגפנים העקורות, ולא הבחנו בריקבון כלשהו. אך לפתע, תחת עדשת הזכוכית המגדלת, הופיע חרק: כנימת-צמחים צהבהבה שהייתה צמודה לצמח וינקה מלשד השורשים. הבטנו שוב, הפעם ביתר תשומת לב: זו לא הייתה כנימה אחת, לא עשר כנימות – כי אם מאות ואלפים של כנימות, בכל מגוון שלבי ההתפתחות! הן היו בכל מקום!…"

פלנשו מיהר להעלות את תיאור הממצאים על הדף, והפיץ אותם בין כל רשויות החקלאות והאוניברסיטאות בצרפת. בדו"ח כתב שהוא משוכנע שהכנימה הבלתי מוכרת היא הגורם למחלה המסתורית הפוגעת בגפנים. לאוזניים מודרניות, זו נשמעת כשהשערה הגיונית וכמעט מתבקשת מאליה – אך לא כך ראו אותה בני תקופתו של הפרופ'. ויכוח סוער התפתח בקרב החוגים המדעיים בצרפת בשאלה האם הכנימה שגילו פלנשו ועמיתיו היא אכן הגורם למחלה – ויכוח שפלנשו היה בו, תופתעו לשמוע, דווקא בדעת מיעוט. רוב האנטומולוגים – חוקרי החרקים – היו תמימי דעים שאין סיכוי שהכנימה עומדת מאחורי מגיפת הגפנים. אפילו ראש החברה האנטמולוגית בצרפת פרסם מאמר תקיף ונחרץ שבו תקף את השערותיו של פלנשו וביטל אותן כלא הגיוניות.

סיבה למגיפה – או תוצאה?

ההתנגדות לרעיון לפיו הכנימה היא זו שמחוללת את המגיפה נבעה משני גורמים עיקריים. הראשון היה שלמרות ניסיון מצטבר של מאות שנים, האנטמולוגים לא נתקלו מעולם בחרק שפוגע באופן מוחלט כל כך וקטלני בגפנים – ולא מיהרו לקבל את קיומו של חרק שכזה ללא הוכחות חד-משמעיות. יש לא מעט הגיון בזהירות זו, שהרי אם היה בנמצא חרק או מזיק אחר שגרם לפגיעה כה אנושה בצמח, סביר להניח שהמדענים – והחקלאים – היו נתקלים בו שנים רבות קודם לכן..

הסיבה השנייה לשלילת ההשערה הייתה עמוקה ומשמעותית יותר. הקהילה הרפואית במאה ה-19 נעה בין שני קטבים, שתי פילוסופיות שונות, בשאלת הגורם העקרוני למחלות ביצורים חיים. בצד אחד של המגרש היו אלה שטענו שמחלות – בקרב בעלי חיים, צמחים וגם בקרב בני אדם – הן תוצאה של גורמים חיצוניים לגוף. החיה או הצמח בריאים, אך אז תוקף אותם חיידק או מזיק אחר שגורם להם להיות חולים – כמו אדם שנדבק בוירוס ונעשה חולה בשפעת.

מהעבר השני היו אלה שהאמינו שמחלות נובעות קודם כל ממקור פנימי לגוף החי: משהו בשיווי המשקל הפנימי של הייצור משתבש ומתערער באופן שהופך אותו לפגיע ומועד יותר לפורענות. כשהאיזון הפנימי של הייצור החי מופר, כל אותם טפילים, חיידקים ורעלנים שהגוף מסוגל להתמודד עמם בהצלחה בימים כתיקונם – לפתע מצליחים להתגבר על ההגנות הטבעיות שלו ולחולל נזקים נוספים, כמו חולה סרטן שהתרופות הכימותרפיות החלישו את המערכת החיסונית שלו וכעת הוא בסכנה למות מדלקת ריאות.

באותה התקופה – שנות השבעים של המאה התשע עשרה – המחנה שהאמין במקור פנימי למחלות היה דומיננטי יותר בחוגי המחשבה המדעית בצרפת, וחוקרים רבים נטו לפרש את ממצאיו של פלנשו בהתאם: דהיינו, הכנימה שגילו חברי הוועדה על שורשי הגפנים אינה הגורם למחלה, אלא מעידה על בעיה אחרת, מהותית יותר, שפוגעת בגפנים ומחלישה אותם – משהו לא תקין בקרקע, למשל, או שינוי כלשהו באקלים. פלנשו עמד תחת מטר ביקורות והצלפות, ורק מדענים מעטים אחרים קיבלו את דעתו.

יש להניח שגם גאווה מקצועית שיחקה תפקיד מסוים בוויכוח. פרופ' פלנשו היה אמנם איש מקצוע מוכר ומוערך – אבל עם כל הכבוד, הוא רוקח ובוטניקאי ולא אנטמולוג. הוא אינו מבין בחרקים מספיק כדי לספר לאנטומולוגים מומחים איזה חרק גורם לאיזו מחלה.

הממשלה הצרפתית הקימה מספר ועדות חקירה כדי לבחון את ההשערות השונות ולמצוא תרופה למגיפה המסתורית. לא היה קל לסנכרן בין פעילותן של הועדות השונות. היין, כפי שאתם ודאי יודעים, הוא חלק חשוב מזהותצרפת ותרבותה: הצרפתים הם צרכני היין הגדולים בעולם, והיינות הצרפתיים נחשבים לאכותיים ולמשובחים ביותר. אין פלא, אם כן, שתעשיית היין הצרפתית מלווה בלא מעט פוליטיקה משל עצמה: כל מחוז מלא בגאווה על זני הגפנים המעולים שגדלים אצלו, ונוטה לזלזל במחוזות האחרים ובנוזל הדלוח והמשעמם שהם מעיזים ברוב חוצפתם לכנות בשם 'יין'. שוועדה ממונטפלייה תעז לקבוע לחקלאים מבורדו מה עליהם לעשות או שלא לעשות עם הכרמים שלהם? קודם כל שילמדו לייצר יין כמו שצריך, החוצפנים… פעילות הוועדות השונות הייתה מלווה באינספור חיכוכים וויכוחים.

הוויכוחים, המחקרים, הסקרים והדיונים הסוערים לגבי הכנימה המסתורית נמשכו – ובמשך הזמן הזה הלכה המגיפה והתפשטה בקצב מסחרר. כרם אחר כרם, גפנים בריאות ומשגשגות כמשו ונבלו בתוך שבועות, שורשיהן שחורים ורקובים. אלפי דונמים של יבולים ירדו לטימיון. החקלאים שתלו גפנים חדשות במקום אלה שמתו, אך גם אלה מתו בזמן קצר. יבול הענבים בצרפת צנח משנה לשנה, ושום פתרון לא נראה באופק.

עבור צרפת, היין אינו רק חלק חשוב מזהותה ומתרבותה, הוא גם משחק תפקיד חשוב בכלכלה ובתעשייה. הגפנים שנפגעו היו מטה לחמם של חקלאים רבים, חקלאים שרק לפני שנים ספורות התאוששו מפגיעתה של פטריית הקימחון (אותה הזכרתי קודם), שהביאה לכך שייבול הגפנים ב-1854 היה הייבול הקטן ביותר בצרפת בששים ושש השנים האחרונות. עבור המגדלים הקטנים, שלא היה להם הון עצמי גדול, איבוד בציר שלם היה קטסטרופלי – ורבים מהם פשטו את הרגל, עברו לגדל חיטה במקום גפנים, או מכרו את שדותיהם למגדלים עשירים וגדולים יותר. במחוזות שבהם ייצור היין היה התעשייה העיקרית, מגיפת הגפנים גרמה למשבר כלכלי חמור: עובדים רבים פוטרו, ומשכורותיהם של אלה שנותרו קוצצו בחצי. חקלאים לשעבר שכעת נותרו בלא כלום החליטו במקרים רבים להגר לארצות הברית או לאלג'יריה.

במשך שבע שנים תמימות המשיכו המומחים והמדענים להתווכח ולהתדיין בשאלת הגורם למגיפה, בעוד המשבר הכלכלי בצרפת הולך ומתעצם. לאורך שנים אלו, המשיך פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו לחקור את הכנימה המסתורית ולעמוד על טבעה. למרות הלחץ מכיוון הקהילה המדעית, הוא נותר איתן בדעתו כי הכנימה חייבת להיות הגורם למגיפה – ואם כך הדבר, הרי שרק היכרות אינטימית עם החרק הבלתי-מוכר ומחזור החיים שלו יאפשרו לחוקרים למצוא תרופה נגדו. הוא המשיך לחקור אותה בשדה ובמעבדה, והעניק לה את השם פילוקסרה (Phylloxera)- מלטינית, 'כנימת העלים הכמושים' או 'היבשים'.

ייבוא מאמריקה

צ'ארלס ולנטיין ריילי (Riley) היה אנטמולוג אמריקני מפורסם ומוערך מאוד, שכתב שבעה ספרים מוצלחים אודות מזיקים וטפילים בענף היין. כשהגיעו לארצות הברית השמועות אודות המשבר הפוקד את תעשיית היין בצרפת, גילה בכך ריילי עניין רב, כמובן. הוא קרא את תיאורי פלנשו אודות הכנימה הצהובה והזערורית, ומשהו בתאור זה נשמע לו מוכר. אכן, לאחר בדיקה נסתבר שמספר שנים קודם לכן, ב-1856, תיאר אנטמולוג אמריקני בשם אסא פיץ' (Fitch) כנימה שחיה באזור ניו-יורק, אף היא טפיל של צמח הגפן, שהייתה דומה מאוד לפילוקסרה של פלנשו: בשני המקרים החרק המדובר היה צהבהב, אורכו כמ"מ אחד והוא חי במושבות של אלפי פרטים. ריילי כתב בחזרה לפלנשו, ושיתף אותו בחשדותיו לפיו הכנימה הצרפתית המסתורית והכנימה האמריקנית אחת הן.

על אף הדימיון החיצוני, הייתה עדיין אי-ודאות מסוימת לגבי זהותה האמתית של הכנימה הצרפתית. הכנימה שתיאר פיץ' חיה על עלי הגפן ושורשיו – בעוד הפילוקסרה הצרפתית נתגלתה אך ורק על השורשים. הבדל זה יכול להעיד, באופן עקרוני, על כך שמדובר בשני חרקים שונים בעלי דימיון חיצוני ותו לא. פלנשו לא ויתר: הוא נאחז בקצה חוט זה והלך בעקבותיו.

חמש עשרה שנים קודם לכן, כשפגעה פטריית הקימחון בכרמים, חיפשו החקלאים הצרפתים דרכים ושיטות להילחם בה. הגפן שגדלה בכרמים בצרפת הייתה ממין המכונה 'Vitis Vinifera' – 'גפן היין', או 'הגפן האירופאית'. גפן אירופית זו הייתה פגיעה לנזקי הפטריה – אך החקלאים גילו כי גפן ממין אחר בשם 'לברוסקה' (Labrusca), הגדל בצפון אמריקה, היה עמיד בפניה. מספר חקלאים צרפתיים ייבאו מצפון אמריקה גפני לברוסקה לצורך מחקר, כדי לנסות ולגלות מה מקנה להם את העמידות בפני הפטריה. בסופו של דבר לא היה בכך צורך: פיזור גפרית בקרקע, כך הסתבר, הצליח לחסל את הפטריה ולהגן על הגפן.

חיסול פטריית הקימחון הפך את הגפן הצפון-אמריקנית ללא רלוונטית. כל מומחי היין היו תמימי דעים שהיין המופק מגפנים אמריקניות גרוע ונחות בהרבה מהיין המופק מה- Vitis Vinifera האירופית, כך שלא הייתה סיבה אמתית לגדל גפנים שכאלה לאורך זמן…ובכל זאת, פה ושם היו עוד מספר חקלאים ששמרו על הגפנים המיובאות וגידלו אותן, אולי מתוך סקרנות. פלנשו פנה אל אותם חקלאים וביקש לבדוק את הגפנים האמריקניות. ואכן, על העלים של הגפנים המיובאות גילה את אותה הכנימה שתיאר אסא פיץ'. זאת ועוד, כשכשלקח פלנשו את כנימות העלים והעביר אותן באופן יזום אל שורשי גפן אירופית בריאה, חלתה זו עד מהרה והפגינה אותם התסמינים המוכרים של שורשים נפוחים, רקובים וכו'. מכאן, שלמרות שהכנימות מפגינות התנהגות שונה כשהן גדלות על גפנים אירופאיות ואמריקניות – הרי שבמידה גבוהה של ודאות מדובר בסך הכל בשני גילגולים שונים של אותה הכנימה. שינוי צורה שכזה מוכר ומקובל מאוד בעולם החרקים, שהרי חרקים רבים עוברים במהלך חייהם מביצה, לזחל ומשם לצורת החרק הבוגר. במילים אחרות, פלנשו הוכיח במידה גבוהה של ודאות את השערתו של צ'ארלס ריילי, לפיה הכנימה המסתורית שנתגלתה בצרפת – היא למעשה כנימה אמריקנית שהצליחה להסתנן בדרך כלשהי לאירופה.

חשיפת זהותה של הכנימה סיפקה לפלנשו את התחמושת שלה היה זקוק בוויכוח מול מתנגדיו. אם הפילוקסרה הצפון-אמריקנית – טפיל של צמח הגפן – הגיעה לאירופה, ובדיוק באותו הזמן פרצה מגיפה איומה שחיסלה גפנים אירופאיות – אין זו יד המקרה… ההיגיון מכתיב שהפילוקסרה היא הגורם למגיפה, ולא תוצר לוואי שלה.

אירוע מפתיע נוסף שהתרחש בערך באותו הזמן, שנת 1869, סייע אף הוא לשכנע את המתנגדים הקשוחים ביותר. לואי פושון (Faucon) היה חקלאי, ממתנגדיו הקולניים ביותר של פלנשו, שהגפנים שגידל היו כולם בשלבים שונים של גסיסה כתוצאה מהמגיפה. רצה המקרה ונהר סמוך שעלה על גדותיו הציף את הכרמים של פושון. לפושון, שהגפנים שלו היו בלאו הכי על ערש דווי, לא היה טעם להילחם בשיטפון, וחלפו כחודש ימים לפני שהמים נסוגו והכרם שב להתייבש. להפתעתו של פושון, בימים שלאחר השיטפון החלו הגפנים להתאושש ולהבריא! פושון הבין שהשיטפון הטביע והשמיד את הכנימות שעל השורשים, ושהתאוששות המפתיעה של הצמחים פירושה שהפילוקסרה הייתה אכן הגורם לממחלה. הוא שינה את דעותיו, ועבר לתמוך בפלנשו. שאר מתנגדיו של פלנשו נאלמו דום, והוויכוח בדבר הקשר שבין הפילוקסרה למגיפה נסתיים. לרוע המזל, סיום הוויכוח הזה היווה יריית הפתיחה לוויכוח חדש וסוער הרבה יותר, שאיים לפלג את תעשיית היין הצרפתית ולקרוע אותה מבפנים.

כיצד חצתה הכנימה את האוקיינוס?

לפני שאספר על הוויכוח החדש, ראוי להתעכב על שתי שאלות מעניינות שהופיעו באופן טבעי כתוצאה מתגליתו של פרופ' פלנשו. הראשונה היא – כיצד מצאה הפילוקסרה את דרכה מצפון אמריקה לאירופה, והצליחה לחצות את אלפי הקילומטרים שמפרידים בין היבשות? השנייה, מדוע פוגעת הכנימה באופן כה אנוש וקטלני בגפן האירופאית, Vitis Vinifera – אך אינה מזיקה לגפנים הצפון האמריקניות?

פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו ערך מחקר משלו כדי לנסות ולקבוע כיצד נחתה הכנימה האמריקנית בדרום צרפת. ההשערה שהכנימה המכונפת הזעירה הצליחה לעבור את האוקיינוס האטלנטי בכוחות עצמה נפסלה על הסף: קרוב לודאי שהיא מסוגלת לרחף באוויר כמה מאות מטרים או אפילו מספר קילומטרים – אך גם רוח חזקה במיוחד לא תביא אותה רחוק כל כך… התשובה הייתה חייבת להיות, אם כן, קשורה באופן כלשהו בפעילות בני אדם. החשודים שעליהם הצביע פלנשו היו מגדלי הגפנים הצרפתיים, שבחוסר זהירותם הביאו על עצמם את אסונם.

כיום אנו מבינים את הסכנה שמציבה הגירה בלתי מפוקחת של מזיקים, טפילים וצמחי בר. האוסטרלים, למשל, למדו על בשרם עד כמה מזיקה פלישה של צמחים ובעלי חיים לסביבה אקולוגית בלתי מוגנת: הממשלה האוסטרלית מבזבזת מיליארדי דולרים בכל שנה במלחמה בשיחי בר זרים שכובשים שטחים נרחבים ביבשת, ועוד כמה מאות מיליונים במאבק נגד ארנבים ועזי-בר, שני בעלי חיים שהגיעו עם המתיישבים האירופים הראשונים, שוחררו לטבע ומאז גורמים לנזקים כבדים לחקלאות. החקלאים במאה ה-19 עדיין לא היו מודעים די הצורך לסכנה זו. הגפנים האמריקניות שהובאו לצרפת כדי לנסות ולהלחם בפטריית הקימחון עשרים שנים קודם לכן, נכנסו למדינה באופן פיראטי ולא עברו שום בקרה או הסגר ממשלתי. שניים מהמשלוחים הגדולים ביותר של גפנים מיובאות הגיעו לבורדו ולאזור נהר הריין – שם גם אירעו ההתפרצויות הגדולות ביותר של המגיפה. סביר להניח שבשורשי אותן גפנים הסתתרו ביצים של הפילוקסרה.

מעניין לציין שייבוא גפנים מצפון אמריקה לאירופה לא החל במאה ה-19: גפנים שכאלה הובאו עוד הרבה קודם. מדוע, אם כן, פרצה המגיפה לראשונה רק ב-1866? פלנשו שיער שהסיבה לכך הייתה הקדמה הטכנולוגית. בימי המפרש והרוח, חציית האוקיינוס האטלנטי ארכה חודשים ארוכים – והכנימה לא הייתה שורדת את המסע. המצאת מנוע הקיטור קיצרה את המסע לכמה שבועות ספורים – ואפשרה לפילוקסרה להגיע לחוף האירופי בחיים.

השאלה השנייה היא: מדוע פו�