U-2: מטוס הריגול של המלחמה הקרה

כתב: רן לוי

העשרים ושניים ביולי, 1959

טייס בשם אברהם ישב במשרדי הטייסת שלו, כשלפתע נכנס לחדר טייס אחר ושאל בבהילות מי מוכן לצאת איתו לגיחת יירוט מיידית. אברהם קפץ על רגליו, והשניים רצו אל מטוס הווטור (Vautour) שהיה בכוננות על המסלול.

"רק אז שמתי לב שאנחנו שני טייסים. 'למה צריך שני טייסים? איפה אשב?' שאלתי אותו. הוא השתיק אותי ואמר שאין זמן לשאלות. רגע לפני שיצאנו ניגש אלי בחור מגף צילום בבסיס ונתן לי קופסה עצומה שנראתה כמו מצלמה: 'תלחץ על הכפתור הזה ותביא כמה שיותר תמונות', הוא אמר והשאיר אותי עם החפץ הענק הזה שאני לא יודע להפעיל, במשימה שלא ביצעתי מעולם.
הבקר כיוון אותנו מערבה ואנחנו התחלנו לטפס ולטפס עד שהגענו לגובה 50,000 רגל."

אברהם שחרר את חגורת הבטיחות והצמיד את ראשו ואת המצלמה אל חלונות הווטור.

"עברתי מחלון לחלון, חיפשתי אותו, הייתי דרוך ואז, משום מקום, זה הגיע מעלינו: שחור וענק עם כנפיים אדירות כמו שלא ראיתי מעולם. זה היה צלב עצום שטס באיטיות ובגובה מטורף. ידענו שאין סיכוי שנגיע אליו והטייס הרים גובה, צבר תאוצה והזדקרנו. צילמתי תמונה אחר תמונה בקצב, עד שנכנסנו לסחרור ואיבדנו גובה. עפתי על החלון מולי, אבל תוך זמן קצר השתלטנו על המצב וחזרנו לרמת דוד. הייתי עוד בהלם, בקושי הספקתי לרדת מסולם המטוס ומישהו ניגש אליי, לקח ממני את המצלמה ומאז אף אחד לא הזכיר את התמונות ואף אחד לא דיבר על הגיחה הזו".

ניסיון הצילום שתיאר סרן אברהם היה רק אחד מתוך כמה וכמה נסיונות יירוט דומים, שנכשלו כולם. שם הקוד שניתן לטיסות האלה היה "ז'ול וורן". ייתכן והקונוטציה המד"בית של השם לא הייתה מקרית. באותה התקופה מטוסים ישראלים לא יכלו לטוס מעל גובה של כארבעים וחמש אלף רגל, וכשבקריות השליטה הבחינו על צגי המכ"מים שלהן בעצם שטס בגובה של כשבעים אלף רגל – הן היו בטוחות, בתחילה, שמדובר בתקלה טכנית. לא היה שום מידע מודיעיני לגבי המטוסים המסתוריים שחדרו למרחב האווירי של ישראל פעם אחר פעם.

עשרה בפברואר, 1962

גשר גליאניקה (Glienicke) אינו גשר מרשים במיוחד: מדובר בסך הכל בגשר מתכת, לא ארוך במיוחד, שעובר מעל לנהר האבל (Havel) בגרמניה. אך ביום שבת, העשרה בפברואר, 1962, עיני העולם כולו היו נשואות אל גשר גלינקה. בצד אחד של הגשר, בגרמניה המערבית, עמדו חיילים אמריקנים, ולצידם מרגל סובייטי בשם רודולף אבל. בצידו השני של הגשר, במזרח גרמניה, עמדו חיילים של ברית המועצות – וטייס אמריקני בשם גארי פאוארס. במרכז הגשר היה מסומן פס לבן: הגבול בין שתי הגרמניות, ולמעשה הגבול בין שתי אמפריות שהיו בשיאה של מלחמה קרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה גשר גלינקה שימש את הרוסים והאמריקנים לשם חילופי שבויים – אך לא האחרונה. בשנים הבאות יעברו מצד לצד עוד כמה סוכנים ושבויים, וגשר גלינקה יקבל את הכינוי המפורסם שלו – 'גשר המרגלים'. גם נתן שרנסקי חצה את גשר המרגלים בדרכו לישראל ב-1986.

רק שלוש שנים קודם לכן, בסוף שנות החמישים, היה נדמה שהכפור בין ארה"ב ובריה"מ עומד להפשיר. ניקיטה חרושצו'ב, נשיא בריה"מ, התארח בקמפ-דיוויד אצל נשיא ארה"ב אייזנהאואר, ויחסים טובים שררו בין השניים. הנשיא הרוסי אפילו הזמין את עמיתו האמריקני לפגישת גומלין במוסקבה. בחמישה עשר למאי, 1960, הייתה מתוכננת פגישת פסגה מרובעת, הראשונה מזה חמש שנים, בין ראשי ארה"ב, בריה"מ, צרפת ואנגליה. אך במקום הפשרה וידידות, היחסים בשנת 1962 בין המעצמות היו כעת בשפל המדרגה – במיוחד אחרי שניקיטה חרושצ'וב השפיל את נשיא ארה"ב בפומבי רק ימים ספורים לפני אותה פגישת פסגה. החשש מפני התדרדרות למלחמה גרעינית כוללת היה בשיאו. חודשים ספורים לאחר אותו יום בגשר גלינקה, פרץ העימות בקובה – המשבר החמור ביותר בכל ימי המלחמה הקרה. גארי פאוארס, הטייס האמריקני שכעת עמד בצידו המזרחי של הגשר, עמד במוקד האיבה המחודשת בין המעצמות.

הסימן המוסכם ניתן, ושני השבויים עברו מצד לצד. למרות שפאוארס, טייס קרב אמריקני, בילה כמעט שנתיים בבית כלא סובייטי – קשה לומר שהמערב קיבל אותו בשמחה ובזרועות פתוחות. לא רק שהוא לא קיבל עיטורי גבורה והצטיינות – רבים ב-CIA היו משוכנעים שהוא בוגד, סוכן כפול של המשטר הקומוניסטי. היו כאלה שכעסו על גארי פאוארס על כך שהוא בכלל בחיים. לכל הפחות, היו רבים שראו בו אחראי לפאדיחה גדולה ומאד לא נעימה לארה"ב, שגרמה למתיחות גדולה אפילו ביחסים בינה ובין ישראל: על פי דיווחי עיתונות, שר הביטחון הישראלי משה דיין איים על שגריר ארצות הברית כי חיל האוויר יפיל מטוסים אמריקניים שיחדרו למרחב האווירי של ישראל – תקרית ששורשיה באותה פאדיחה. גארי פאוארס לא יחזור עוד לטוס עבור ממשלת ארצות הברית. בשנת 1977 הטיס מסוק אזרחי עבור תחנת טלוויזיה מקומית בקליפורניה, כדי לסקר שריפה כלשהיא. תקלה במערכת הדלק גרמה למסוק להתרסק בדרכו חזרה לשדה התעופה. פאוארס נהרג במקום.

שנתיים קודם לכן: האחד במאי, 1960

גארי פאוארס שכב על הקרקע. הנחיתה הייתה כואבת ומטלטלת, וגופו היה חבול. כשהרים את עיניו ראה שהוא עומד בתוך שדה חקלאי, כמה עשרות מטרים מכפר קטן. ילדים קטנים רצו החוצה מבית ספר מקומי, מביטים בו בתדהמה. כמה חקלאים ירדו מטרקטור סמוך וניגשו אליו. הם סייעו לו לקום על רגליו, והמטירו עליו אינספור שאלות. פאוארס לא הבין מילה ברוסית. בכיס הסרבל היה לו אקדח קטן, וגם סיכה זעירה, שדקירה אחת ממנה פירושה מוות ודאי בתוך עשר שניות אבל הוא ידע שאין טעם בהתנגדות או בניסיון לברוח: במצבו הנוכחי, ובהתחשב בכמות האנשים שהקיפו אותו, היה זה ניסיון חסר סיכוי.

הוא הביט למעלה, אל השמיים, וראה מצנח נוסף יורד אל הקרקע: זה הפתיע אותו, מכיוון שהוא היה הטייס היחיד במטוס שלו. אחד החקלאים הבחין בקת האקדח מבצבצת מתוך הכיס, ועליו הכיתוב – Made in the USA. הוא שאל את פאוארס משהו ברוסית, והפעם לא היה זקוק הטייס למתורגמן: החקלאי שאל אם הוא אמריקני. לא היה טעם להכחיש, ופאוארס הנהן בראשו. הם הסיעו אותו במכונית אל תחנת משטרה קרובה. כעבור זמן לא רב הגיעו קציני צבא, ולקחו אותו תחת חסותם. האחד במאי היה יום חג בבריה"מ, והקצינים נראו כאילו נשלפו היישר מתוך מצעד צבאי – מה שהיה נכון, לפחות לגבי חלקם.

פאוארס הוחזק בבידוד מוחלט במשך שלושה חודשים, ללא מבקרים מהמערב או קשר עם משפחתו. לא היה לו מושג אם מישהו בארה"ב יודע שהוא בכלל בחיים. הרוסים חקרו אותו יום יום, מבוקר ועד ליל, ופאוארס סיפר להם כמעט הכל. הוא סיפר להם על מטוס הריגול הסודי שלו, ה-U-2, ועל טיסת הביון שיצאה מפקיסטן והייתה אמורה להביא אותו לנורווגיה, לאחר שצילם מתקנים צבאיים סובייטים. הוא סיפר להם על טיסות הצילום שמקיימים מטוסי ה-U-2 מעל שטחה של בריה"ב וסביב גבולותיה משזה שנים.

שעות ספורות בלבד לאחר שהופל מטוסו של גארי פאוארס מעל בריה"מ החלו דיונים קדחתניים בדרגות הגבוהות ביותר בממשל ובצבא האמריקני. סיפור הכיסוי של תוכנית הריגול האמריקנית הייתה שמטוסי ה-U-2 הם בעצם מטוסים אזרחיים של נאס"א, סוכנות החלל, שמטרתם למדוד רוחות ותנאים אטמוספריים אחרים בגובה רב. הסברה המקובלת הייתה שבמקרה של הפלת מטוס מדגם U-2, אין סיכוי שהטייס יצליח לשרוד: מטוס הריגול טס בגובה של עשרים ואחת קילומטרים, כך שגם אם הצליח הטייס לנטוש את המטוס – הקור והאוויר הדליל יהרגו אותו בתוך דקות. מכיוון שכך, החליטו בארה"ב להמשיך במשחק. סוכנות החלל שיחררה הודעה רשמית לתקשורת שבה הודיעו כי מטוס מחקר אזרחי אבד תוך כדי טיסה בשמי צפון תורכיה, לאחר שהטייס דיווח על תקלה במערכת אספקת החמצן של המטוס. על פי ההערכות, נכתב בהודעה, הטייס האוטומטי של המטוס הביא אותו, ככל הנראה, לתוך שטחה של ברית המועצות, שם התרסק. האמריקנים אף הגדילו לעשות ופרסמו תמונה של מטוס U-2 צבוע בצבעי נאס"א, ואפילו הודיעו על קרקוע מיידי של כל מטוסי ה-U-2 ה'אזרחיים' כדי לבדוק את מערכות אספקת החמצן שלהם.

נשיא בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב, שידע כמובן שגארי פאוארס בחיים ושמדובר בטיסת ריגול, החליט לתת לאמריקנים לחפור לעצמם את הבור העמוק שלהם. ארבעה ימים אחרי ההתרסקות פרסמה בריה"מ הודעה רשמית על התרסקות מטוס אמריקני בשטחה – אך עדיין לא חשפה את העובדה שהטייס שרד את ההתרסקות, כדי לתת לארה"ב הזדמנות להמשיך ולהזיע עם הצגות וניסיונות שווא לטשטש את שארע. רק שבוע לאחר הארוע, בשבעה במאי, חשף חרושצ'ב בנאום חגיגי מול הפוליטבירו את העובדה שגארי פאוארס בחיים, ושבריה"מ ידעה כל הזמן שהסיפור על נאס"א וחקר מזג האוויר הוא שטות גמורה.

"עלי לגלות לכם סוד. כאשר דיווחתי לראשונה על התקרית – לא הודעתי, במכוון, שהטייס בריא ושלם…ועכשיו ראו את כל הדברים הטפשיים שהם (האמריקנים) אומרים…"

המלכודת שהכין חרושצ'וב תפסה את האמריקנים בהפתעה גמורה, והשפילה את משרד החוץ והנשיא האמריקני עד עפר. התמונות ושברי המטוס שהציג בנאומו לא הותירו לאייזנהאואר ברירה אלא להודות שכל הסיפור על נאס"א ומזג האוויר הוא שקר גמור, ושמדובר בתוכנית ריגול שמדינתו מפעילה מזה מספר שנים.

פגישת הפגישה שנערכה רק שבוע לאחר מכן, בחמישה עשר במאי, התמוטטה אפילו לפני שנפתחה. חרושצ'וב פתח את הפגישה בנאום כעוס שבו דרש את התנצלותו המלאה של נשיא ארה"ב. איזנהאואור לא היה מוכן להתנצל, כמובן – וחרושצ'ב עזב את הועידה מיד לאחר טקס הפתיחה, עוד לפני שהוא ואייזנהאואר הספיקו ללחוץ ידיים ולו פעם אחת. חרושצ'ב גם ביטל את ההזמנה של אייזנהאואר לבריה"מ. ללא ספק, המשבר שיחק לידיהם של שמרנים משני הצדדים, שהתנגדו לנורמליזציה ביחסים שבין המעצמות.

לאחר חקירתו של גארי פאוארס, בא המשפט. היה זה משפט ראווה מתוכנן היטב, אליו הוזמנו גם נציגי ארה"ב ומדינות מערביות נוספות. התובע הטיח בפאוארס שהוא הגיע לבריה"מ במטרה להכין את הקרקע לגיחת הפצצה שתעלה בחייהם של אלפי אזרחים סובייטים, ושאפילו האקדח שברשותו נועד כדי לחסל כמה שיותר אזרחים חפים מפשע על הקרקע. גארי פאוארס שמר על קור רוח והסביר שהאקדח המדובר הוא חלק מערכת ההשרדות התקנית, ושמטרתו לאפשר לטייס לצוד חיות קטנות למאכל במקרה הצורך. התובע התעקש להציג את פאוארס כמפלצת: אפילו הגפרורים שהיו בערכת ההשרדות שלו, טען התובע, נועדו כדי להצית בתים של אזרחים סובייטים תמימים. פאוארס תרגם לו את הכתוב על חפיסת הגפרורים: 'גפרורים להדלקת מדורה לחימום ולבישול.' על פי עדויות הנציג האמריקני שצפה במשפט, גארי פאוארס הגן על עצמו בכבוד – אך מאמציו היו חסרי סיכוי, כמובן: תוצאת המשפט הייתה ידועה מראש, מן הסתם. למרות שגארי הצהיר שהוא מצטער על מעשיו ושאין ולא היו לו מעולם רגשות שליליים כלפי אזרחי ברית המועצות – הוא נידון לשלוש שנות מאסר, ועוד שבע שנים של עבודת פרך. פאוארס הספיק לרצות שנתיים מתוך עונשו, לפני ששוחרר במסגרת חילופי השבויים בגשר גלינקה.

החשיפה הפומבית של תוכנית הריגול האמריקנית סיפקה הסברים גם לתעלומת ז'ול וורן שהטרידה מאד את חיל האוויר הישראלי. לאחר הפלת מטוסו של גארי פאוארס וחשיפת תוכנית הביון האמריקנית, הבינו בישראל שמדובר במטוסי U-2 מגביהי טוס שהאמריקנים הפעילו כדי ללמוד עוד על מאמצי בניית הכור בדימונה, וההערכות הישראלית בחזית המצרית בסיני. בתחילה הבליגו הישראלים והסכימו לאפשר לאמריקנים לטוס בנתיבי טיסה מוסדרים – אך כשהחלו האמריקנים לחרוג מנתיבי טיסה אלה, איים עליהם משה דיין שישראל לא תהסס להפיל מטוס U-2, ממש כפי שעשתה בריה"מ קודם לכן. האמריקנים הפסיקו להשתמש ב-U-2, ועברו לצלם בעזרת מטוס מסוג SR-71, 'הציפור השחורה', שהיה מהיר יותר מה-U-2 ולישראל לא הייתה תשובה כנגדו.

שעתיים קודם לכן, האחד במאי, 1960

גארי פאוארס ישב בתא הטייס של מטוס ה-U-2. מתחתיו השתרעה בריה"מ בשיא תפארתה: זמן מה קודם לכן היה נדמה שעננים כבדים יכסו את פני הקרקע, אבל כעת התפזרו העננים ואיפשרו לו לצלם מתקנים צבאיים סובייטים מסווגים ביותר כדוגמא הקוסמודרום בבייקונור, מרכז החלל של בריה"מ שהיה גם בסיס שיגור של טילים בליסטיים בין-יבשתיים.

מסלול הטיסה של פאוארס היה בלתי שגרתי. כל טיסות הריגול עד אז היו לאורך גבולותיה של בריה"מ, או אם חדרו לתוך שטחה – הטייסים נכנסו פנימה ואז הסתובבו וחזרו אל נקודת המוצא שלהם. הכורח לשמור חלק מהדלק עבור הדרך חזרה הגביל את טווח החדירה של מטוסי הריגול לתוך שטחה של ברית המועצות. המסלול שנבחר הפעם היה שאפתני מאד: פאוארס המריא מפקיסטן שבדרום, והיה אמור לחצות את כל בריה"מ לאורכה עד שיגיע לנחיתה בנורבגיה שבצפון. מכיוון שלא יצטרך לחזור על עקבותיו, הוא יוכל לנצל את כל הדלק שבמטוסו.

לפאוארס לא היו ספקות שהרוסים מודעים לעובדה שהוא נמצא מעליהם. כשתוכנן ונבנה ה-U-2, בתחילת שנות החמישים, האמריקנים האמינו שהמכ"מים הסובייטים לא יוכלו לגלות מטרות מגביהות טוס: המכ"מים הסובייטים היו אז מכ"מים אמריקניים שהעניקה להם ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השניה. אך בחלוף הזמן הראו הקלטות של מכשירי מדידה מטיסות קודמות שהרוסים שיכללו את מכשירי המכ"ם שברשותם, ואפילו ה- U-2 שטס בגובה של כעשרים ואחת ק"מ – קצה גבול האטמוספירה, כמעט – כבר לא היה חסין מפני גילוי.

אך למרות שהיה באותה העת עמוק בתוך שטח האויב – הכי עמוק שאפשר, למעשה – גארי פאוארס לא היה מודאג. הסיבה לכך הייתה שכולם בארה"ב היו משוכנעים שלברית המועצות אין טיל או מטוס המסוגלים להגיע לגובה בו משייט מטוס הריגול ולהפיל אותו. למעשה, זמן מה קודם לכן הבחין פאוארס במטוס קרב סילוני עוקב אחריו – אך המטוס היה כל כך נמוך ורחוק מה-U-2, שפאוארס התעלם ממנו לחלוטין. הוא התקרב כעת לבסיס טילים ליד עיר בשם סברדלובסק (Sverdlovsk), והתרכז בהכנות לקראת הצילום.

לפתע כשל הטייס האוטומטי, וחרטום המטוס החל לנטות כלפי מטה. פאוארס עבר לשליטה ידנית על המטוס ובחן את החיוויים בתא הטייס. שום נורית אזהרה לא נדלקה, אך כשניסה להפעיל שוב את הטייס האוטומטי, שוב החל חרטום המטוס לנטות – ולפאוארס לא הייתה ברירה אלא להמשיך ולהטיס את המטוס באופן ידני באופן רצוף.

עכשיו החל פאוארס להיות מודאג באמת, מכיוון שה U-2 לא היה מטוס רגיל. כדי להיות מסוגל לטוס גבוה כל כך, היו כנפיו של מטוס הריגול ארוכות באופן יוצא דופן: למעשה, ה- U-2 היה יותר דאון ממונע מאשר מטוס קרב – ולמבנה הזה היו השלכות חמורות על יכולת השליטה במטוס. לכל מטוס ישנו טווח מותר של מהירויות: אם הוא יורד מתחת למהירות מסוימת, הוא נכנס להזדקרות והטייס מאבד שליטה על המטוס. אם הוא עולה מעל למהירות המקסימלית המותרת, גלי הלם שנוצרים מעל ומתחת לכנפיים גורמים לעומס גדול על המבנה שיכול לגרום במקרה הטוב לאיבוד שליטה, ובמקרה של ה-U-2, אפילו להתפרקות של הכנפיים תוך כדי טיסה.

כתוצאה מהמבנה הייחודי שלו, חלון המהירויות שבו יכול ה-U-2 לנוע היה מצומצם במיוחד: 12 קמ"ש בלבד. במילים אחרות, אם המטוס נע במהירות של 900 קמ"ש, למשל, האטה ל-894 תגרום להזדקרות, והאצה ל-906 קמ"ש עשויה להביא להתפרקות. חלון מהירויות זה צר כל כך, עד שב-U-2 טייס אוטומטי אינו נחשב מותרות אלא הכרח: לטייסים אנושיים קשה לשמור על מהירות קבועה לאורך שעות טיסה רבות, ובמיוחד עם אם אמורים גם לנווט ולצלם מטרות באותו הזמן. גארי פאוארס שקל לבטל את המשימה ולחזור על עקבותיו, אך באותו הזמן היה כל כך עמוק בתוך שטחה של בריה"מ עד שלא היה טעם להסתובב, והוא החליט להמשיך לנורבגיה.

לפתע הבזיק אור כתום חזק בחוץ, ופאוארס חש את המטוס הגדול קופץ ומזדעזע. באותו רגע איבד שליטה על המטוס, שהחל מסתחרר ומטלטל אנא ואנא. עוד טלטול חזק זעזע את גוף המטוס, ופאוארס הבין שככל הנראה איבד לפחות את אחת מהכנפיים. המטוס צלל כלפי מטה הפוך: החרטום מופנה אל השמיים, והזנב אל הקרקע. הסחרור המהיר יצר כוח ג'י חזק שניסה לקרוע אותו מהכסא אליו היה חגור. פאניקה אחזה בפאוארס. המטוס היה מצוייד בכסא מפלט, אך פאוארס לא רצה להפעיל אותו. לכסאות המפלט במטוסי ה-U-2 היה מוניטין רע מאוד: המהנדסים שתכננו את חופת תא הטייס לא לקחו בחשבון שבקור העז השורר בגבהים הזכוכית קופאת והופכת לקשה כאבן. היו מקרים שבהם טייסים שניסו לנטוש את המטוס התרסקו עם כסא המפלט לתוך הזכוכית הקפואה, ונהרגו במקום. זאת עוד, פאוארס העריך שאם ינסה לנטוש עכשיו, כשהוא רכון מהכסא והלאה – שתי רגליו ייקטעו מתחת לברכיים בודאות.

כעבור מספר שניות הצליח להשתלט על הפחד, וניסה לחשוב בהגיון. הוא הבין שהוא לא מוכרח להפעיל את כסא המפלט: אם יפתח את החופה וישחרר את חגורת הכסא, יוכל לקפוץ החוצה ולצנוח. הייתה עוד משימה חשובה, קריטית אפילו, שהיה מוכרח לעשות כחלק מהנטישה: להפעיל את מערכת ההשמדה העצמית של המטוס, שתבטיח ששום חלק מהציוד הרגיש שבו ייפול לידיהם של הרוסים.

פאוארס משך בידית, והחופה התעופפה אל השמיים הכחולים. בנקודה זו עשה פאוארס טעות חמורה. הוא החליט לשחרר את עצמו מהכסא – ורק אז להפעיל את מערכת ההשמדה העצמית. ברגע שפתח את חגורת הכסא, זרק אותו הכוח הצנפריפוגלי אל מחוץ למטוס. כמעט מייד התכסתה הקסדה באדים עקב הקור העז, והוא לא ראה דבר. משהו עדיין חיבר אותו אל גוף המטוס ומנע ממנו להתנתק. הוא ניחש שמדובר בצינור החמצן של הקסדה. פאוארס ניסה נואשת להגיע אל כפתור ההשמדה העצמית, אבל ללא הצלחה. לבסוף החליט שאם לא יעזוב את ההשמדה העצמית וינסה להציל את עצמו ברגע זה ממש – הוא ימות בודאות. פאוארס משך ומשך, והצליח לתלוש את צינור החמצן. הוא נזרק החוצה מהמטוס המתרסק.

עד היום, אין תשובה ודאית לשאלה כיצד הצליחו הרוסים להפיל את מטוסו של גארי פאוארס. ברור למדי שהרוסים ראו את מטוס הריגול על צגי המכ"ם שלהם כבר בתחילת הטיסה, ועקבו אחריו במשך שעות – אך על פי עדויות של קצינים סובייטים, מסלול הטיסה של פאוארס הרחיק אותו מסוללות טילי הנ"מ. רק כשהתקרב לסברדלובסק, שם עמדה סוללת טילים מסוג SA-2, הצליחו הרוסים לשגר לעברו שלושה טילים. במקביל, שני מטוסי קרב מדגם מיג-19, שהוכנו במיוחד לצורך היירוט בגובה רב, הצליחו להתקרב גם הם אל ה-U-2. כאן מתחילה העלילה להסתבך.

הגנרלים הסובייטים רצו להפיל את ה-U-2 בכל מחיר, ולטייס